מדרש תנחומא ד

א וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָה וְגוֹ'. לָמָּה הִיא מְבִיאָה קָרְבָּן. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: מֵאָה פְּעִיּוֹת הָאִשָּׁה פּוֹעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן אַתֶּם מֵאַיִן וּפָעֳלְכֶם מֵאָפַע (ישעיה מא, כד). מַהוּ מֵאָפַע. מֵאָה פּוּעוֹת הִיא פּוֹעָה כְּשֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר, תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע לְמִיתָה, וְאַחַת לְחַיִּים. וְכֵיוָן שֶׁהַצָּרוֹת מַקִּיפוֹת אוֹתָהּ, הִיא נוֹדֶרֶת שֶׁלֹּא תִּזָּקֵק עוֹד לְאִישָׁהּ. לְפִיכָךְ מְבִיאָה קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ.