מִשְׁנָה בְּרוּרָה א

א (א) לעבודת בוראו – כי לכך נברא האדם, כמו שאמר הכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וגו'. (ב) השחר – בשל"ה כתב סוד, לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה, הן בבוקר הן בערב. (ג) שהציבור מתפללין – היינו אף על פי שלא יעבור זמן תפילה, מכל מקום מצווה עם הציבור. ועיין לקמן סוף ס"ק ט'. (ד) הצדיקים – דהיינו שיצייר בנפשו תמיד איך שהוא עומד לפני השם יתברך, כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו. וכתבו בשם האר"י ז"ל, שיצייר שם הוי"ה תמיד נגד עיניו בניקוד יִרְאָה, כזה יִ-הְ-וָ-ה, וזהו סוד "שויתי ה' לנגדי תמיד", וזה תועלת גדול לענין היראה. (ה) מפני בני אדם – ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם, מפני שמידת העזות מגונה מאד, ואין ראוי להשתמש ממנה כלל, אפילו בעבודת השם יתברך, כי יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך (ב"י). ועיין בביאור הלכה. (ו) המלעיגים עליו – וכן אם הוא אדם בינוני עומד במקום גדולים, לא יתבייש מהם ללמוד ולעשות המצווה. אך אם אפשר לו לעשות המצווה שלא בפניהם, טוב יותר. (ז) גם בהצנע לכת – רוצה לומר, אף בשעה שהוא בביתו בהצנע, גם כן יהיה לכתו עם ה' אלהיו, וכמו שמסיים והולך. (ח) בזריזות – לאו דווקא, אלא ישהה מעט ולא יעמוד פתאום, כי זה מזיק לגוף [גיטין דף ע'].

ב (ט) ראוי לכל וכו' – והמקובלים האריכו מאוד בגודל מעלת קימת חצות כי רבה היא. וכבר נדפס בסידורים סדר ההנהגה על פי כתבי האר"י ז"ל. (י) שיהא מיצר – אבל התורה והתפילה יהיה בשמחה. (יא) חורבן בית המקדש – כתב של"ה, שבכל סעודה יאמר "על נהרות בבל"; ובשבת, וכן בימים שאין אומרים בהם תחנון, יאמר "שיר המעלות בשוב ה'" וגו'. והעיקר שיידע מה קאמר, ואחר כוונת הלב הן הדברים.

ג (יב) בלא כונה – אבל אם המרבה כיוון גם כן, המרבה טוב יותר. ואם הממעט יש לו אונס ואינו יכול להאריך, או שהוא משער בעצמו שאם יאריך – לא יהיה יוכל לכוין, וממעט בתחנונים ואומרם בכוונה, נחשב לפני ה' יתברך כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה. ועל זה שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין ליבו לשמים". וכן לענין תלמוד תורה העניין כן, כי הכל תלוי לפני ה' יתברך אם עושה כל אשר בכוחו לעשות. ומי שהוא בעל תורה ויש לו לב להבין וללמוד, יכול למנוע מלומר הרבה תחינות ובקשות הנדפסות בסידורים, וטוב יותר שילמוד במקומם. וצריך האדם לקבוע לו עת ללמוד ספרי מוסר בכל יום ויום, אם מעט ואם הרבה, כי הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ותבלין היצר הרע הוא תוכחת מאמרי חז"ל.

ד (יג) פרשת העקידה – קודם פרשת הקרבנות. ויכול לומר פרשת העקידה ופרשת המן אפילו בשבת. ואין די באמירה, אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ה'. וכן מה שאמרו בגמרא: "כל האומר תהילה לדוד ג' פעמים בכל יום, מובטח שהוא בן עולם הבא", גם כן באופן זה. וטעם לאמירת כל זה, כי פרשת עקידה, כדי לזכור זכות אבות בכל יום, וגם כדי להכניע יצרו, כמו שמסר יצחק נפשו. ופרשת המן, כדי שיאמין שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית, וכדכתיב: "המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר", להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה. ואיתא בירושלמי ברכות: כל האומר פרשת המן, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו. ועשרת הדיברות, כדי שיזכור בכל יום מעמד הר סיני ויתחזק אמונתו בה'. ופרשת הקרבנות, דאמרינן במנחות: "זאת תורת החטאת", כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'. (יד) ושלמים – והוא הדין פרשת תודה, דגם היא בכלל שלמים. ואחר עולה ושלמים ותודה יאמר פרשת נסכים, כי אין זבח בלא נסכים. אבל חטאת ואשם אין טעון נסכים. (טו) וחטאת – עיין במגן אברהם שכתב, דאם יודע שנתחייב חטאת, יאמר פרשת חטאת קודם. ומדברי שארי הפוסקים לא משמע כן. (טז) בצבור – מפני הכופרים, שיאמרו: אין תורה אלא זו. ובפרט בזמנינו. ולכך אין כותבין אותו גם כן על קונטרס המיוחד לציבור. יש שכתבו דלא אסור לאומרו בציבור, אלא לקובעו בין הברכות כמו קריאת שמע; אבל קודם ברוך שאמר, מותר אף בציבור. ואנן נקטינן לאסור בצבור כלל וכלל. וביחיד, דווקא שלא בתוך התפילה; אבל לקבוע בתוך הברכות, גם ליחיד אסור [ע"ת וארה"ח].

ה (יז) ביום – דאין הקרבנות קרבין אלא ביום. אבל פרשת הכיור ופרשת תרומת הדשן יכול לאמר קודם היום. ואם אין לו פנאי, יכול לאמר גם פרשת הקרבנות בלילה. ואם צריך עמידה, עיין בסימן מ"ח במ"ב סק"א. כתב בשל"ה דבשבת ויום טוב לא יאמר יהי רצון, דאין קרבן נדבה בא בהם, אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן, כקורא בתורה. ומכל מקום אם הוא בן תורה, מוטב יותר שיעסוק בפרשה דיומא. מי שהוא אבֵל לא יאמר פרשת הקרבנות (משום שהוא אסור בתלמוד תורה).

ו (יח) באים בנדבה – אבל אחר פרשת החטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה; אלא אם כן עבר עבירה שחייבים עליה חטאת. וכן אשם. ואשם תלוי, קיימא לן דאינה באה בנדבה.

ז (יט) עם הקרבנות – וכהיום נוהגין לאומרו אחר פרשת התמיד. (כ) ושחט אותו – דאיתא במדרש, דכל מי שאומר פסוק זה, הקב"ה זוכר עקידת יצחק.