א
אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם. אֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ, לֹא יַפְסִיק:
רַע״ב
אין עומדין... מתוך כובד ראש – הכנעה ומורא ; דכתיב , ו"עבודה" זו – תפילה היא.
שוהים שעה אחת – במקום שבאו להתפלל.
אפילו המלך שואל בשלומו – ודוקא במלך ישראל, אבל מלך עובד כוכבים – פוסק, שלא יהרגנו.
אפילו נחש כרוך על עקבו – דווקא נחש, שרוב פעמים אינו נושך. אבל עקרב או אפעה, מן הדברים שוודאי נושכים וממיתים – פוסק.
ב
מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְשׁוֹאֲלִין הַגְּשָׁמִים בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים, וְהַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אוֹמְרָהּ בְּרָכָה רְבִיעִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּהוֹדָאָה:
רַע״ב
מזכירין גבורות גשמים - "משיב הרוח", שאינו לשון בקשה אלא לשון הזכרה ושבח. ומפני שהגשמים אחת מגבורותיו של הקב"ה, דכתיב (איוב ה י): "עושה גדולות עד אין חקר, הנותן מטר על פני ארץ" – משום הכי קרי להו "גבורות גשמים":
ושאלה - "ותן טל ומטר", לשון בקשה:
בברכת השנים - מתוך שהן פרנסה, קבעו שאלתן בברכת פרנסה:
והבדלה - במוצאי שבת:
בחונן הדעת - שהיא ברכה ראשונה של חול. ובירושלמי אמרו: מפני מה תקנו הבדלה ב"חונן הדעת"? שאם אין דעה, הבדלה מנין? וכן הלכה:
ג
הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ, מוֹדִים מוֹדִים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְטָעָה, יַעֲבֹר אַחֵר תַּחְתָּיו, וְלֹא יְהֵא סָרְבָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. מִנַּיִן הוּא מַתְחִיל, מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָהּ:
רַע״ב
על קן צפור יגיעו רחמיך - כמו שהגיעו רחמיך על צפור וגזרת "לא תקח האם על הבנים", כן חוס ורחם עלינו :
משתקין אותו - שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים , והן אינן אלא גזרות מלך על עבדיו:
ועל טוב יזכר שמך - משמע על טובתך נודה לך ועל הרע לא נודה; והרי אנו חייבין לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה:
מודים מודים - דמיחזי כמקבל עליו שתי אלוהות. ומפרש בירושלמי: הדא דתימא בצבור, אבל ביחיד – תחנונים הם:
ולא יהא סרבן באותה שעה - כדרך שאר יורדים לפני התיבה, שצריך לסרב פעם ראשונה. אבל זה לא יסרב כשאומרים לו "רד", לפי שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך:
====הערות ושינויי נוסחאות====
בד"ו: מצותיו. ובגמרא: "מדותיו", ופירש רש"י: "מצותיו".
ד
הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, לֹא יַעֲנֶה אַחַר הַכֹּהֲנִים אָמֵן, מִפְּנֵי הַטֵּרוּף. וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הַבְטָחָתוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ, רַשַּׁאי:
רַע״ב
לא יענה אחר הכהנים אמן - בסוף כל ברכה כמו ששאר הצבור עונים:
מפני הטירוף - שלא תטרוף דעתו ויטעה, לפי שש"ץ הוא צריך להתחיל ברכה שניה ולהקרות להן מלה במלה ואם יענה אמן לא יוכל לכוין ולחזור לתפלתו מהר ולהתחיל הברכה שראוי שיתחיל:
לא ישא את כפיו - שמא לא יוכל לכוין ולחזור לתפלתו להתחיל שים שלום שתהא דעתו מטורפת מאימתא דצבורא:
ואם הבטחתו - כלומר אם בטוח הוא שלא תהא דעתו מטורפת מאימת הצבור:
ה
הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה, סִימָן רַע לוֹ. וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא, סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא, כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר, זֶה חַי וְזֶה מֵת. אָמְרוּ לוֹ, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ. אָמַר לָהֶם, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל. וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף:
רַע״ב
אם שגורה תפלתי - סדורה בפי במרוצה ואיני נכשל בה:
שהוא מטורף - שהחולה מטורף , כמו "אך טרוף טורף" (בראשית מד כח). פירוש אחר, לשון טורפים לו תפילתו בפניו (ברכות ה ב), כלומר, התפלה שהתפללו עליו מטורפת וטרודה ממנו ואינה מקובלת:
===הערות ושיניי נוסחאות===
בד"ו: מת, וכן הוא בפירוש הרמב"ם.
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.