משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו א

גודל הטקסט

א מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן לִדְבָרִים שֶׁצְּרִיכִין מְשִׁיחָה בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל, כה) "וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ":

כ"מ

ב וְכָכָה עָשָׂהוּ משֶׁה רַבֵּנוּ בַּמִּדְבָּר. לָקַח מִן הַמּוֹר וְהַקִּנָּמוֹן וְהַקִּדָּה מִכָּל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וּמִקְּנֵה הַבּשֶֹׁם חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות ל כג) "וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם" שֶׁשּׁוֹקְלִים אוֹתוֹ בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם בְּכָל פַּעַם. וְשׁוֹחֵק כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְבַדּוֹ. וְעֵרֵב הַכּל וְשָׁרָה אוֹתָן בְּמַיִם זַכִּין וּמְתוּקִין עַד שֶׁיֵּצֵא כָּל כֹּחָן בַּמַּיִם וְנָתַן עַל הַמַּיִם שֶׁמֶן זַיִת הִין וְהוּא י"ב לוֹג. כָּל לוֹג אַרְבַּע רְבִיעִיּוֹת. וּבִשֵּׁל הַכּל עַל הָאֵשׁ עַד שֶׁאָבְדוּ הַמַּיִם וְנִשְׁאַר הַשֶּׁמֶן וְהִנִּיחוֹ בִּכְלִי לְדוֹרוֹת:

כ"מ

ג הַמּוֹר הוּא הַדָּם הַצָּרוּר בְּחַיָּה שֶׁבְּהֹדּוּ הַיָּדוּעַ לַכּל שֶׁמִּתְבַּשְּׂמִין בָּהּ בְּנֵי אָדָם בְּכָל מָקוֹם. וְהַקִּנָּמוֹן הוּא הָעֵץ שֶׁבָּא מֵאִיֵּי הֹדּוּ שֶׁרֵיחוֹ טוֹב וּמִתְגַּמְּרִים בּוֹ בְּנֵי אָדָם. וְהַקִּדָּה הִיא הַקּוֹשְׁט. וּקְנֵה בּשֶֹׁם הֵם הַקָּנִים הַדַּקִּים כְּתֶבֶן הָאֲדֻמִּים הַבָּאִים מֵאִיֵּי הֹדּוּ וְרֵיחָן טוֹב וְהֵם מִמִּינֵי הַבְּשָׂמִים שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָם הָרוֹפְאִים בְּצֹרִי:

כ"מ

ד הָעוֹשֶׂה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה וְכַמִּשְׁקָל הַזֶּה וְלֹא הוֹסִיף וְלֹא גָּרַע בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל לג) "אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ" (שמות ל לג) "וְנִכְרַת מֵעַמָּיו". וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ לְהִמָּשַׁח בּוֹ. אֲבָל אִם עָשָׂהוּ לְהִתְלַמֵּד אוֹ לִתְּנוֹ לַאֲחֵרִים פָּטוּר:

כ"מ

ה הַסָּךְ מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה כְּזַיִת בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת. וּבְשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל לג) "וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו". וְאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל סִיכַת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁעָשָׂה משֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר מִמֶּנּוּ. מִזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות ל לא) "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי". וּמֵעוֹלָם לֹא נַעֲשָׂה שֶׁמֶן אַחֵר חוּץ מִמַּה שֶּׁעָשָׂה משֶׁה:

כ"מ

ו אֶחָד הַסָּךְ אֶת עַצְמוֹ וְאֶחָד הַסָּךְ אֶת אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל לג) "וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר". הַסָּךְ כֵּלִים וּבְהֵמָה וְעַכּוּ"ם שֶׁהֵם כְּמוֹתָהּ אוֹ שֶׁסָּךְ מֵתִים בּוֹ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל לב) "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ":

כ"מ

ז אֵין מוֹשְׁחִין מִמֶּנּוּ לְדוֹרוֹת אֶלָּא כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה וּמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבַד. אֲפִלּוּ כֹּהֵן בֶּן כֹּהֵן מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו טו) "וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו" וְגוֹ':

כ"מ

ח בְּבַיִת שֵׁנִי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְרַבֶּה בִּלְבִישַׁת בְּגָדִים בִּלְבַד שֶׁהָיָה לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה:

ט כֵּיצַד מוֹשְׁחִין אֶת הַכֹּהֵן. צָק אֶת הַשֶּׁמֶן עַל רֹאשׁוֹ וְסָךְ מִמֶּנּוּ עַל גַּבֵּי עֵינָיו כְּמִין כִּי יְוָנִית כָּזֶה X שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ח יב) "וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ". וּמַלְכֵי בֵּית דָּוִד מוֹשְׁחִין אוֹתָן כְּמִין נֵזֶר עַל רֹאשׁוֹ. וְלֹא יִמְשַׁח בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרוֹת וְלֹא יַרְבֶּה בְּשֶׁמֶן:

כ"מ

י הַנּוֹתֵן מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל גַּבֵּי מֶלֶךְ אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁכְּבָר נִמְשְׁחוּ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל לג) "וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר" וְאֵין אֵלּוּ זָרִים אֶצְלוֹ. אֲבָל הַסָּךְ מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ לְמֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל לב) "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ" כָּל אָדָם בְּמַשְׁמָע. וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁנָּטַל שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מֵרֹאשׁוֹ וְסָךְ בְּמֵעָיו חַיָּב כָּרֵת וְהוּא שֶׁיָּסוּךְ מִמֶּנּוּ בִּכְזַיִת:

כ"מ

יא אֵין מוֹשְׁחִין אֶת הַמֶּלֶךְ אֶלָּא עַל גַּבֵּי הַמַּעְיָן. וְאֵין מוֹשְׁחִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת יְרֻשָּׁה לַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז כ) "הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". וְאִם הָיְתָה שָׁם מַחְלֹקֶת מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ כְּדֵי לְסַלֵּק הַמַּחֲלֹקֶת וּלְהוֹדִיעַ לַכּל שֶׁזֶּהוּ מֶלֶךְ לְבַדּוֹ. כְּמוֹ שֶׁמָּשְׁחוּ שְׁלֹמֹה מִפְּנֵי מַחְלֹקֶת אֲדוֹנִיָּהוּ. וְיוֹאָשׁ מִפְּנֵי עֲתַלְיָה. וִיהוֹאָחָז מִפְּנֵי יְהוֹיָקִים אָחִיו. וְזֶה שֶׁמָּשַׁח אֱלִישָׁע לְיֵהוּא לֹא בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מְשָׁחוֹ אֶלָּא בְּשֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן. וְדָבָר זֶה מָסֹרֶת בְּיַד הַחֲכָמִים:

כ"מ

יב כָּל כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לֹא נִתְקַדְּשׁוּ אֶלָּא בִּמְשִׁיחָתָן בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז א) "וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם". וְדָבָר זֶה אֵינוֹ נוֹהֵג לְדוֹרוֹת. אֶלָּא הַכֵּלִים כֻּלָּן כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ בִּמְלַאכְתָּן נִתְקַדְּשׁוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ד יב) "אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ" בְּשֵׁרוּת הֵם מִתְקַדְּשִׁין:

כ"מ

יג הַכַּפּוֹת וְהַקְּעָרוֹת שֶׁמְּקַבְּלִין בָּהֶם הַמְּנָחוֹת וְכֵן הַמִּזְרָקוֹת שֶׁמְּקַבְּלִין בָּהֶן הַדָּם וּשְׁאָר כְּלֵי הַשָּׁרֵת כֻּלָּן שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב הָיוּ וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹתָן מִשְּׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְכֻלָּן מִתְקַדְּשִׁין בִּמְלַאכְתָּן. וְאִם נִשְׁבְּרוּ מַתִּיךְ אוֹתָם וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּלִי אַחֵר וְאֵין קְדֻשָּׁתָן מִסְתַּלֶּקֶת מֵהֶן לְעוֹלָם:

כ"מ

יד כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ אוֹ שֶׁנִּסְדְּקוּ אֵין סוֹתְמִין אוֹתָן אֶלָּא מַתִּיכִין אוֹתָן וְעוֹשִׂין אוֹתָן חֲדָשִׁים:

כ"מ

טו סַכִּין שֶׁנִּשְׁמַט מִן הַנִּצָּב אוֹ שֶׁנִּפְגַּם אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ וְאֵין מַשְׁחִיזִין אוֹתוֹ. אֶלָּא גּוֹנְזִין אוֹתוֹ בְּצַד הַהֵיכָל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וְהָאוּלָם לַדָּרוֹם וְעוֹשִׂין אֲחֵרִים. שֶׁאֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת:

כ"מ

טז שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. עִשָּׂרוֹן. וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. הָעִשָּׂרוֹן לִמְנָחוֹת. וַחֲצִי הָעִשָּׂרוֹן לְחַלֵּק בּוֹ מִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁבְּכָל יוֹם:

כ"מ

יז וְשֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ שָׁם. הִין. וַחֲצִי הַהִין. וּשְׁלִישִׁית הַהִין. וּרְבִיעִית הַהִין. וְלוֹג. וַחֲצִי לוֹג. וּרְבִיעִית. וְלָמָּה הָיוּ חֲצִי הַהִין וּשְׁלִישִׁית הַהִין וּרְבִיעִית הַהִין. לִמְדִידַת הַנְּסָכִים שֶׁל זְבָחִים. וְלוֹג לִמְדִידַת שֶׁמֶן הַמְּנָחוֹת. וַחֲצִי לוֹג לִמְדִידַת שֶׁמֶן לְכָל נֵר מִנֵּרוֹת הַמְּנוֹרָה. וּרְבִיעִית לְחַלֵּק בָּהּ הַשֶּׁמֶן לַחֲבִיתִין:

יח וְאֵין לָנוּ דָּבָר לִמְדֹּד בּוֹ הִין וְלָמָּה הָיָה שָׁם. הוֹאִיל וְהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ מִימֵי משֶׁה שֶׁמָּדַד בּוֹ שֶׁמֶן לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וּבַחֲצִי לוֹג שֶׁיִּהְיֶה בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ מוֹדְדִין מַיִם לְמֵי סוֹטָה וְשֶׁמֶן לְתוֹדָה. וּבָרְבִיעִית שֶׁהָיְתָה שָׁם הָיוּ מוֹדְדִין שֶׁמֶן לֶחֶם הַנָּזִיר. וּמַיִם לְטָהֳרַת מְצֹרָע. וְלֹא מִפְּנֵי מַעֲשִׂים אֵלּוּ נִתְקַדְּשׁוּ אֶלָּא מִפְּנֵי הַמְּלָאכוֹת שֶׁל מִקְדָּשׁ שֶׁאָמַרְנוּ:

כ"מ

יט כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ קֹדֶשׁ וּמִכְּלֵי הַשָּׁרֵת. אֶלָּא שֶׁמִּדּוֹת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ. וּכְלֵי הַיָּבֵשׁ לֹא נִמְשְׁחוּ אֶלָּא בִּפְנִים. לְפִיכָךְ בֵּירוּצֵי מִדּוֹת הַלַּח קֹדֶשׁ. וּבֵירוּצֵי מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חל:

כ"מ

מְפָרְשִׁים

לוח עניינים: כ"מ כֶּסֶף מִשְׁנֶה

כֶּסֶף מִשְׁנֶה

הֲלָכָה א

א מצות עשה לעשות שמן המשחה וכו' שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש פשוט הוא הֲלָכָה א

הֲלָכָה ב

ב וככה עשהו משה רבינו במדבר לקח מן המור והקנמון והקדה וכו' בפ"ק דכריתות (דף ה') תנו רבנן שמן המשחה מר דרור ת"ק קדה ת"ק קנמן בשם מחציתו ר"ן וקנה בשם ר"ן נמצאו כולם אלף ותש"ן מנינא קמ"ל הא קא קשיא ליה אימא קנה בשם כקנמן בשם מה קנמן בשם מחציתו ר"ן אף קנה בשם מחציתו ר"ן דהוה ליה תרין אלפין ואימא הכי נמי אם כן לכתוב קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה ר"ן. ופירש"י קנמן בשם ת"ק דהכי אמר קרא מחציתו ר"ן דלהכי נקט מחציתו שלא יהו שוקלים אותו הכל ביחד אלא לחצאין כדי שיהו שם שתי הכרעות. תנא הכי קשיא ליה כלומר להכי אשמעינן ברייתא דאי ממשמעותא דקרא ה"א קנה בשם כקנמן בשם דמחציתו דקרא אתרווייהו קאי קמ"ל הֲלָכָה ב

ג ומ"ש רבינו ושוחק כל אחד ואחד לבדו ועירב הכל נראה דיליף מקטרת דכתיב ביה ממולח ומתרגמינן מערב אבל צריך טעם מניין לרבינו ששוחק ואח"כ מערב דילמא מערב ואח"כ שוחק והכי משמע מקרא דברישא כתיב ממולח ובתר הכי כתיב ושחקת ונראה דמשמע לרבינו שיותר יפה מתערב אחר שחיקה מקודם שחיקה וקרא לאו לסידרא איכתיב. ויותר נראה לומר שטעם רבינו מפני שהוא מפרש דמאי דכתיב בקטרת בד בבד יהיה היינו לומר שיהיו שחוקים כל אחד לבדו וכמו שפירש הרד"ק בספר השרשים הֲלָכָה ב

ד ומ"ש ושרה אותם במים זכים וכו' בפרק קמא דכריתות ת"ר שמן המשחה שלקו העיקרים ד"ר יהודה א"ל ר' יוסי והלא לסוך העיקרים אינו סיפק כיצד עושה הביאו העיקרים ושראם במים והציף עליהן שמן המשחה וקלט את הריח וקפחו ופירש"י לסוך העיקרים בשמן אינו סיפק דשמן לא הוה אלא י"ב לוגין ועיקרין הוו טובא שס"ח מנין. ושראם במים שיבלעו המים ולכשיציף עליהם השמן לא יבליעוהו. וקפחו קנחו קפחו משה לשמן מעל העיקרים ונתנו בצלוחית הֲלָכָה ב

הֲלָכָה ג

ה המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו וכו' זה פשוט בפי העולם לומר שמור הוא מוסק. ובהשגות אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש וכו'. הֲלָכָה ג

ו מ"ש שאין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה כ"ש דם חיה טמאה יש לומר שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בשם מריח ריח טוב ביותר למה יגרע. הֲלָכָה ג

ז ומ"ש עוד אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני וגו' אריתי מורי עם בשמי והוא מין עשב או ממין אילן וריחו נודף כן הוא דעת הרמב"ן בפירוש התורה בפרשת כי תשא וכתב שדעתו שהוא השרף הנקרא מירא הֲלָכָה ג

ח ומ"ש והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו וכו' הוא נקרא בערבי עוד הנדי וכ"כ בפירוש המשנה. הֲלָכָה ג

ט ומ"ש והקדה הוא הקשט יש לתמוה על זה שהרי אונקלוס תרגם קדה קציעתא ורבינו בפרק שאחר זה מנה קציעה וקשט בשתים. הֲלָכָה ג

י ומ"ש וקנה בשם הם הקנים הדקים כתבן האדומים וכו' נראה שהוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדכר ובלע"ז אישקינט"י והרמב"ן כתב בפירוש התורה שקנה בשם הוא הנקרא בערבי דרציני והוא קנילא הֲלָכָה ג

הֲלָכָה ד

יא העושה שמן המשחה כמעשה הזה וכו' במזיד חייב כרת וכו' ובפ"ק דכריתות שנינו שבשוגג חייב חטאת. הֲלָכָה ד

יב ומ"ש והוא שעשה אותו להמשח בו אבל אם עשהו להתלמד או ליתנו לאחרים פטור וכו' ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה שנאמר ממנו וכו'. שם (דף ה') ת"ר המפטם את השמן ללמד בו למוסרו לצבור פטור לסוך חייב והסך ממנו פטור לפי שאין חייבים אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד. ותניא תו התם כמה יסוך ויהא חייב ר' מאיר אומר כל שהוא ר' יהודה אומר כזית וידוע דהלכה כר' יהודה. הֲלָכָה ד

הֲלָכָה ה

יג ומ"ש ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה בפ"ק דכריתות ת"ר שמן [שעשה משה במדבר] בו שלקו העיקרים וכו' ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא ובפרק שתי מדות אמרו הין דעבד משה לשמן המשחה כיון דלדורות לא היה צריך לפי שעה הוא דעבדיה ואגניז הֲלָכָה ה

הֲלָכָה ו

יד אחד הסך את עצמו וכו' פשוט הוא. הֲלָכָה ו

טו ומ"ש הסך כלים ובהמה ועכו"ם שהם כמותה או שסך מתים בו פטור וכו' ברייתא שם פ"ק דכריתות (דף י': ) הֲלָכָה ו

הֲלָכָה ז

טז אין מושחין ממנו לדורות וכו' בפ"ק דכריתות. הֲלָכָה ז

יז ומ"ש ומשוח מלחמה פשוט הוא ששמו מוכיח עליו שנקרא משוח. הֲלָכָה ז

יח ומ"ש אפילו כהן בן כהן מושחין אותו שם אפילו כ"ג בן כ"ג טעון משיחה ויליף לה מקרא הֲלָכָה ז

יט ומ"ש בבית שני שלא היה שמן המשחה היה כ"ג מתרבה בלבישת בגדים בלבד וכו' בפרק בתרא דהוריות (דף י"ב) מתבאר זה ובפרק ד' כתב רבינו שכ"ג מושחים אותו שבעה ימים זה אחר זה וכן מרבים אותו בשמנה בגדים ז' ימים זה אחר זה הֲלָכָה ז

הֲלָכָה ט

כ כיצד מושחין את הכהן וכו' ומלכי בית דוד מושחים אותו כמין נזר על ראשו בפ"ק דכריתות ת"ר מושחין את המלכים כמין נזר ואת הכהנים כמין כי [מאי כמין כי אמר רב מנשיא כמין כי יונית] תני חדא בתחילה מציק שמן על ראשו ואח"כ נותן לו שמן בין ריסי עיניו ותני אחריתי בתחלה נותן לו שמן בין ריסי עיניו ואח"כ מציק לו שמן על ראשו ומפרש התם טעמייהו ופסק רבינו כברייתא קמייתא דמסתבר טעמיה. הֲלָכָה ט

כא ומ"ש ולא ימשח במקומות אחרות ולא ירבה בשמן פשוט הוא שכל שסך במקום שאינו צריך דמי לשאר אדם שסך בו וה"ה למרבה בשמן שהרי אינו צריך הֲלָכָה ט

כב הנותן משמן המשחה ע"ג מלך וכו' שם (דף ו': ) פלוגתא דר' מאיר ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה דפטר הֲלָכָה ט

הֲלָכָה י

כג ומ"ש אבל הסך ממנו אפילו למלך וכ"ג חייב וכו' נלמד ממה שיבא בסמוך הֲלָכָה י

כד ומ"ש וכ"ג שנטל משמן המשחה שבראשו וסך במעיו חייב כרת מימרא שם (דף ז') ויליף לה מדכתיב על בשר אדם לא ייסך. הֲלָכָה י

כה ומ"ש והוא שיסוך ממנו בכזית כבר כתבתי בסמוך שזה דעת רבי יהודה דהלכה כוותיה לגבי ר' מאיר הֲלָכָה י

כו וכתב בהשגות והוא שיסוך ממנו בכזית א"א לא מחוור מתוך הגמרא דכריתות וכו' וטעמו מדתניא התם הסך בשמן המשחה למלכים ולכהנים ר"מ מחייב ורבי יהודה פוטר וכמה יסוך ויהא חייב רבי מאיר אומר כל שהוא רבי יהודה אומר כזית והאמר ר' יהודה פטר כי פטר רבי יהודה גבי מלכים וכהנים גבי הדיוט מחייב ר' מאיר ור' יהודה במאי פליגי אמר רב יוסף בהא פליגי רבי מאיר סבר על בשר אדם לא ייסך כתיב וכתיב ואשר יתן ממנו על זר מה סיכה כל שהו אף נתינה כל שהוא ורבי יהודה סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה דעל זר כזית אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים ד"ה כל שהוא ואמר רב יוסף במאי פליגי ר' מאיר ור' יהודה גבי מלכים וכהנים ר' מאיר סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב ומלך וכהן השתא זרים נינהו ור' יהודה סבר בעינן עד דאיכא זר מתחלתו ועד סופו ומלך וכהן לאו זרים הוו ופירש"י למלכים וכהנים גדולים לאחר שנמשחו. מה סיכה כל שהוא דלא אשכחן שיעור בסיכה וכו'. נתינה בעלמא כזית דגמרינן מנתינה דונתן לכהן את הקדש דכתיב ביה אכילה [ואיש כי יאכל קודש] וכל אכילה כזית. מעיקרא לאו זרים הם דהא נמשחו מתחלה עכ"ל. ופשטא דגמרא כהראב"ד דדוקא בנתינה הוא דאמר רבי יהודה כזית משום דילפא מנתינה דעלמא אבל סיכה דלא ילפא מנתינה הויא בכל שהוא לכ"ע. הֲלָכָה י

כז ולדעת רבינו אפשר לומר דכי יליף רבי יהודה נתינה דעל זר בכזית מנתינה דעלמא ה"ה לסיכה דזר דהויא בכזית לדידיה דילפא מנתינה דאיתקש סיכה לנתינה והיינו דקתני וכמה יסוך ויהא חייב ר' מאיר [סבר] כל שהו ור"י כזית ואם איתא כמה יתן הוה ליה למיתני ולא כמה יסוך אלא ודאי בסיכה נמי סבר רבי יהודה דצריך כזית והא דמסיים רב יוסף אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים ד"ה כל שהו היינו במושח מלכים וכהנים שלא נמשחו אבל אם כבר נמשחו פטור לרבי יהודה על הנתינה דלאו זרים נינהו ובפחות מכזית פטור אף על הסיכה הֲלָכָה י

כח אין מושחין את המלכים אלא ע"ג המעיין שם (דף ה': ) ויהיב טעמא כדי שתמשך מלכותן ומייתי לה מדכתיב והורדתם אותו אל גיחון הֲלָכָה י

הֲלָכָה יא

כט ואין מושחין מלך בן מלך וכו' עד מפני יהויקים אחיו שם הֲלָכָה יא

ל ומ"ש וזה שמשח אלישע ליהוא לא בשמן המשחה משחו וכו' גם זה שם הֲלָכָה יא

הֲלָכָה יב

לא כל כלי המקדש שעשה משה במדבר וכו' ודבר זה אינו נוהג לדורות וכו' בפ' שני דשבועות (דף ט"ו) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ומייתי לה התם מקראי ואיתא נמי להאי ברייתא בפ"ק דיומא עלה י"ב הֲלָכָה יב

הֲלָכָה יג

לב הכפות והקערות וכו' ושאר כלי שרת כולן של כסף ושל זהב היו בס"פ המזבח מקדש (דף פ"ח: ) אמרינן אין עניות במקום עשירות. הֲלָכָה יג

לג ומ"ש ומותר לעשותן משאר מתכות כמו שביארנו בפרק ראשון מהלכות בית הבחירה. הֲלָכָה יג

לד ומ"ש וכולן מתקדשין במלאכתן נתבאר בסמוך. הֲלָכָה יג

לה ומ"ש ואם נשברו מתיך אותם ועושה אותם כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם: . הֲלָכָה יג

הֲלָכָה יד

לו כלי הקדש שניקבו או שנסדקו אין סותמין אותן וכו' בסוף פרק המזבח מקדש ת"ר כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותן ואין מתיכין לתוכן אבר נפגמו אין מתקנין אותן ופירש"י אין מתיכין אותן כמו שעושין למדות מנוקבות שמתיכין אותו סביבות הנקב ונסתם הנקב. ואין מתיכין לתוכן אבר לסתום הנקב וכולהו משום דמיחזי כעניות ולאו אורח ארעא הֲלָכָה יד

הֲלָכָה טו

לז סכין שנשמט מן הנצב וכו' שם סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופירש"י נפגם פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר. סכין מטרפת שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשי'. הֲלָכָה טו

לח ומ"ש רבינו שגונזין אותם בצד ההיכל וכו': . הֲלָכָה טו

↑ חֲזָרָה לְמַעְלָה