גיטין ה

הניזקין שמין בעידית כשבאין להגבות לניזק מנכסי המזיק שמין לו בעידית שנאמר מיטב שדהו ומיטב כמו ישלם:

ובעל חוב בבינונית שבנכסיו:

גמ' אתה נועל דלת בפני לוין אם לא יוכל לגבות אלא מן הזיבורית שאע"פ שהוא שוה כנגד חובו לא קפיץ עליו זביני:

כתובת אשה בזבורית ולא תמנע מלינשא מחמת כך דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא: ויש שכותבים דאף הנדוניא אינה נגבת אלא מן הזיבורית דהא קי"ל דבר תורה בעל חוב בזיבורית אלא שלא תנעול דלת בפני לוין והכא ליכא נעילת דלת דרוצה אשה להנשא יותר מהאיש יש דוחין זה דודאי במה שהביאה מבית האב אם תוציאנה בזיבורית ממנעי ולא נסבי ולזה הדעת נוטה:

ואעג"ג שכתוב בו שבח שהתנה בשטר ליפרע ממובחר שבנכסיו אינה גובה אלא מן הזיבורית דרבן גמליאל ובית דינו הן הן אביהם של יתומים ותיקנו שלא ליפרע מן יתומים אלא מזיבורית וכן הלכה וכתב הרמב"ן ז"ל שאם פירש בין ממני בין מיורשי מהני וכדאמרינן בכתובות דאף בפוטר האשה מן השבועה [יורשיו] משביעית אותה מתקנת הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפירע אלא בשבועה ואפ"ה אם כתב בפירוש בין ממני בין מיורשי גובה שלא בשבועה כמו שכתב שם הרב הגאון ז"ל:

יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית ודוקא בבעל חוב אבל בנזקין לקטנים דוקא עבוד רבנן תקנתא שלא ליפרע מהם אלא מזיבורית אבל לא לגדולים והכי מוכח בגמרא יתומים לאו דוקא דהוא הדין לאחין או לשאר יורשין בין לשבועה בין לזיבורית ואם תאמר למאן דאמר בערכין אין נזקקין לנכסי יתומים אלא לשטר שרבית אוכלת בו היכי משכחת לה גובה מהן בשבועה

כי המלוה ברבית אין מוסרין לו שבועה יש לומר משכחת לה בגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה אבל לא קבל עליו שלא ללות ברבית אי נמי בגוי שקבל לדון בדינינו וכפי מה שכתב רת"ם דלא אסרו לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך [אלא דוקא לכתחלה] אבל בדיעבד אם נתחייב לו שבועה מותר להשביעו אבל רש"י ז"ל אסר אף בדיעבד ועכשיו אין נמנעין מלהשתתף עמהם וכתבו משם התוספות דהאידנא שרי שאין נשבעין בשם עבודה זרה:

אין אומרים כל הקודם בשטר צואה זה זכה שאם אין מספיקין הנכסים לכולם א"א הקודם בשטר ראשון נוטל ראשון:

לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולן פירוש לפי חשבון וכן אם לא הספיקו הנכסים נוטלין לפי חשבון כל אחד מהם שהרי נתכוון לתת לזה פי שנים על זה:

ואף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית ומשום דסתמא קתני משמע אף בנתרצה לו לא היה בעל חוב גבי מבינונית אלא מזיבורית דכיון דאחרון זה היה ראוי לו ור"ל בינונית אע"פ שנתרצה לו הוה ליה כמכרו לו ואמר רבא [בפ' מי שהיה נשוי] ובפ"ק דב"ק ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בע"ח דראובן רצה מזה גובה רצבה מזה גובה כל דזבן בינונית אלא ודאי כדאמרן [וכן מצאתי ספרים ישנים] כתוב בהן אע"ג דקמא בבינונית ובתרא בזיבורית דאלמא דינן בכך ורבינו ז"ל דחה דדילמא כגון שהבינונית כנגד חוב של זה וכשבאו לחלק לקח כל אחד מחצית (השדה) ומחצית הזיבורית ונמצא שהבעל חוב כשגובה חובו מאחרון צריך לגבות מקצתו מהזיבורית ובתוספות נסתפקו בדין זה ואם תאמר והיכי קרי למתנת שמע מינה משעבדי דאם כן מלוה על פה בגו זימנא ומזון האשה והבנות לא יגבו מהן וליתא מדאמרינן ביש נוחלין השתא ירושה דאורייתא אמרת אלמנתא ניזונית מנכסיו מתנת שמע מינה לא כ"ש וי"ל דהכא במתנת ש"מ במקצת ובקנין דכמתנת בריא היא אבל במתנת ש"מ בכולה אי קמא בינונית ובתרא זיבורית מבינונית דקמא גבי וכן דעת הרי"ף ז"ל והרמב"ן ז"ל בבבא בתרא:

אשתדוף נשדפו:

מתני' אין מוציאין לאכילת פירות הרי שגזל שדה מחברו ומכרה לאחר והלוקח זרעה ועשאה פירות ובא הנגזל וטפרה מן הלוקח ולא נתן לו כי אם היציאה כדינו והלוקח גובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שהרי באחריות מכרה לו בשט והויא כמלוה בשטר והפירות גובה מנכסים בני חורין כדמפרש בגמרא:

ולשבח קרקעות אם השביח אותה שנטע בה אילנות והנגזל טרפה הימנו:

ולמזון אשה והבנות שלו שקבל עליו לזונן כדתנן לא כתב לה בנן נוקבן דהויין ליכי מינאי יהון יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי חייב מפני שהוא תנאי בית דין:

גמ' מפני שאינן כתובין [שאין כותבין הפירות] הללו כשנכתב שטר מכירה על קרקע הגזולה שעדיין לא היו [בעולם]

ולא כתב בשטר [אלא] שפלוני מכר לפלוני קרקע פלונית באחריות הילכך דמי הקרקע הוי כמלוה בשטר אבל דמי הפירות הוי כמלוה על פה דאף על פי דכתב ליה מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי [זביני אלין] אינון ועמליהון ושבחיהן ופיריהון אפילו הכי אין קול יוצא אלא על המקח לא על השאר כיון שעדיין אינן בעולם ואפשר שלא יבאו ודפרכינן והא מזון האשה והבנות וכו' לא פריך אלא ממזון האשה ולא משל בנות דהנהו נמי לא באו לעולם בשעת כתיבה ואולי לא יבואו:

מתני' יתומים שסמכו אצל בעל הבית שבאו אצלו להשתדל בנכסיהם אבל לא מנוהו אביהם אפוטרופוס חייב לעשר פירותיהם כאפוטרופא:

ישבע כשמחזיר הנכסים ליתומים נשבע שלא לקח משלהם כלום:

חלוף הדברים דמנוהו בית דין ישבע דליכא למיחש דלמא מימנע ולא מקבל דבההיא הנאה דנפיק עליה קלא דגברא מהימנא הוא דאין בית דין ממנין אלא אדם נאמן וכשר ודאי לא מימנע אע"ג דרמי עליה שבועה אבל מינהו אבי יתומים אי רמית עליה שבוע האתי לאימנועי ומכל מקום כל שהחזיקו בנכסים אין יכולין לחזור בהן והכי איתא בתוספתא:

המטמא טהרותיו של חברו:

והמדמע שמערב חולין עם תרומה:

שפיגלו ששחטו הזבח לאכלו חוץ למקומו:

גמ' להאכיל הפירות שרוצין לאכול אבל לא הפירות שרוצין להניח ולהצניע:

לחוב על מנת לזכות כלומר אפילו דנו על מנת לזכות ונתחייבו בזה אין היתומים נפסדין ולכשיגדילו ידונו עמו:

ברחוק שדה הרחוק מן העיר כדי לגאול הקרוב דדילמא משתדיף הקרוב שאין אדם יודע אי זה מהם יכשר לא משפיין לא יעשו פירות בשופי:

להוציא עבדים לחירות אם באים לפדות עצמן בכסף שנותנים להם אחרים על מנת שאין ליתומים רשות בהם:

אבל מוכרין אותם לאחרים לתקנת היתומים כגון להאכילם:

אף העבד עצמו נותן דמי עצמו ויוצא לחירות:

מפני שהוא כמוכרו לעצמו ומה לי מכרו לעצמו מה לי לאחרים ות"ק סבר מפני שנראה כמוציאן לחירות שאין הכל יודעין בדמים שהוא נותן:

וצריך לחשב עמהן באחרונה פירוש ולהשביען אם נטלו משל יתומים כלום:

רשבג"א אינו צריך והלכתא כוותיה והרב בעל העיטור ז"ל

כתב דדוקא באחרונה אין מחשבין אבל בתחלה צריכין בית דין לחשוב עמהן ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות והחובות וכל מה שנתנו בידם ואף על גב דאמרינן דאין נשבעין הני מילי בטענת שמא אבל בטענת ברי כגון שאמר ליה יודע אני שלקחת משלי כך וכך משביעין והילכך צריך שידעו מה שקבלו ומה שהחזירו וכתב הראב"ד ז"ל שכותבין שני שטרות א' לאפוטרופוס ואחד לקרובים של יתומים אות באות והוא הנקרא שטר שמוש בית דין:

ואם מינן אבי יתומים בחייו:

הרשות בידו פירוש ולא חשבינן להו כאפוטרופא דמפסיד דמסלקינן ליה וכתב ר"י ז"ל דהרשות בידם גרסינן והכי פירושו אם מינן אבי יתומים בחייו שהיה רגיל להפקיד להם הרשות ביד בית דין למנות עכשיו דאנן סהדי דניחא ליה לאב והכי גרסינן בתוספתא אין עושין אפוטרופין נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי יתומים בחייו הרשות בידו ושמעינן מסיפא דאף באפוטרופוס שמינוהו בית דין אין רשאין לעשות כל הדברים הנזכרים למעלה שלא לעשותן דהא בסיפא קתני ואם מינן אבי יתומים מכלל דעד השתא במינוהו בית דין איירינן ומכל מקום כשנטלו רשות מבית דין הכל מותר וה"ג בתוספתא וכולן אם נטלו רשות מבית דין מותר שאין לך בדברים אלא מקומן ושעתן:

לאשתי ביתי ולשורי שדי שהאשה עיקר הבית ורוב תבואות בכח שור:

מאי עבידתא דמזבנא היך יכולה למכור:

יתומים שסמכו אצל בעל הבית דינו כאפוטרופא אף לעשר הפירות ומכאן דיתומים שסמכו אצל בעל הבית דינו כאפוטרופא לכל דבר וכתב הראב"ד ז"ל דלא משבעינן ליה דהשתא מינהו אבי יתומים דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה ממני ליה אפוטרופא חששו דילמא מימנע כל שכן זה שסמכו אצלו וכן דעת הרמב"ן ז"ל והכי מוכח בפרק הכותב [ואין דעת הרא"ש כן בספרו]:

משוך פירי מיתמי שמכרו היתומים פירות ומשכן הלוקח מהם ולא נתן דמים:

זיל לא יהא כח הדיוט חמו רמכח הקדש כלומר היתומים כהקדש הן לא יהא כח הדיוט חמור משל הקדש ובהדיוט דבר תורה מעות קונות ותיקנו שתהא משיכה קונה והיכלך כיון דבעלמא אין ההדיוט יכול לחזור בו כל שמכר להדיוט אף לגבי יתומים אף על גב דאמרינן דלא מקנו אלא בכספא אין הלוקח יכול לחזור בו ולא אמרו לא מקנו אלא בכספא אלא לתועלת היתומים:

אמשיכו פירי ליתמי שקנו לצורך יתומים פירות ומשכום:

היינו דרב נהילאי דאמר דלא מקנו אלא בכספא:

וליכא דיהיב להו אם תהיה ידם על העליונה לעולם:

יהיב זוזי דיתמי אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש פירוש בהדיוט דכוותה יכול לחזור בו דמעות אינן קונות כל שכן יתומים:

לכרגא מס המלך שחייבים היתומים וכן למזונות היתומים ולקבורתם מזבנינן בלא אכרזתא שאי אפשר להמתין לדבירם אלו ימי הכרזה:

כי היכי דלשתמעון מיליה פירוש הרשות בידו לעשות כן כדי שיהיה מכובד וישמעו דבריו ולא יגזלוהו:

ולא אמיד אינו מוחזק בעשיר ונמצא שהוא גונב משל יתומים:

אימור מציאה אשכח וכתב הרמב"ן ז"ל דלא תלינן הכי אלא באפוטרופא שמינהו

אבי יתומים אבל לא בימנהו בית דין שאין לב"ד למנות אלא גברא מהימנא ולא דסנו שומעניה וכן דעת הרמב,ם ז"ל ורבינו ז"ל חולק עליהם דכיון דטעמא משום דלא מחזקינן אינשי בגנבי לא שנא מינהו בית דין לא שנא מינהו אביהן של יתומים דאי לא תימא הכי הוה ליה לגמרא למימר בהדיא עמרם צבעא אפוטרופא שמינהו אבי יתומים הוה כיון דתלי דינא בהכי:

הלכה כאבא שאול וכתב הרמב,ן ז"ל דאף לענין תשלומין כן דאם פשע ומינהו אבי יתומים פטור דילמא מימנעי והכי מוכח בפרק שור שנגח ד' וה' דאמרינן שור חרש שוטה וקטן שנגחו מעמידין להם אפוטרופוא [ומעידין להם בפני האפוטרופא ומשוי ליה מועד וכי הדר נגח] משלם מן העליה ואמרינן מעלית מאן רבי יוחנן אמר מעלית יתומים דאי אמרת מעלית אפוטרופין מימנעי ולא עבדי ואע"ג דהתם מינהוהו בית דין הוא מכל מקום הוה ליה כמינהו אבי יתומים כיון דלא נפיק עליה קלא בהכי דגברא מהימנא הוא דאין ממנין אותו אלא לשמור השור שלא יזיק ורבינו תם ז"ל סובר דכל אפוטרופא שפשע חייב אף על פי שמינהו אבי יתומים והכי מוכח בפרק המפקיד דאמרינן בההוא אפוטרופא דזבן תורא ליתמי ולא הוו ליה ככי ושיני למיכל מסריה לבקרא ומית אמרי' התם היכי נעביד נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה אלמא הא לאו הכי חיבי וטעמא משום דהוה ליה נושא שכר משום פרוטה דרב יוסף וההיא דב"ק שאני דאינו נעשה אפוטרופא לתועלת היתומים אלא אדרבה להזיקם ואי מעלית אפוטרופא מימנע אבל כל שמשתדל בתועלת היתומים אינו נמנע מחמת תשלומין שהוא אומר בלבו אני אזהר מלפשוע ואין הפשיעה מצויה כל כך:

גוילים שבו לא עבדתים לשמן וספר תורה בעי עבוד לשמו דבתפילין הוא דאפליגו רשב"ג ורבנן דלרבנן לא בעי עבוד לשמה אבל בס"ת מודו [והרמב"ן ז"ל] כתב ומזוזה דינה כתפילין מדאמרינן ס"ת שבלו ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה שאין מורידין קדושה חמורה לקלה הא מורידין עושין [אלמא מזוזה אינה צריכה עבוד לשמה כתפילין] אבל הרמב,ם סובר [דתפילין בעי עבוד לשמה כס"ת אבל] מזוזה לא בעיא עבוד לשמה:

ספר תורה ביד מי [א"ל] ביד לוקח וכו' ואינך נאמן להפסיד ס"ת ומשום דחזקת פועל עשה כהוגן מה שבידו וכל שאין בידו אינו נאמן דחזקה משקר ומיהו באדם בעלמא עד אחד נאמן באיסורין בכל צד דסתמא אמרו נאמן:

טעי בדרבי ירמיה והיה סבור כמו שהיה סובר רבי ירמיה שאין הספר כולו נפסד מחמת כך אלא סגי בהעברת הקולמוס על האזכרות לשמן:

מתני' העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת ואף על פי שהשיאה אביה [קטנה דהויא לה אשת איש גמורה אפילו הכי מקבלת גיטה ומתגרשת משום דלא בעינן דעתה דאשה מתגרשת בעל כרחה]:

ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה ולמאן דאמר ביבמות דקטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו הכא מיירי בתרומה דרבנן ובאיסורין דרבנן לכולי עלמא אין א נו מצווין להפרישו:

מריש קורה:

שיטול את דמיו ולא הצריכו לקעקע כל הבירה וליטלה ולהחזיר הגזילה בעין:

ושלא נודעה לרבים שלא נודע הגזל לרבים:

גמ' מפני תקנת השבים שאם יצטרכו לקעקע הבירה ימנעו מלעשות תשובה:

מתני' לא היה סיקריקון פירוש אנס כלומר שאינו יכול לטעון דין אונס ולומר אנוס הייתי כשמכרתי:

בהרוגלי המלחמה אבל משום ואילך היה יכול טעון דין אונס וטעמא מפרש בגמרא דבשעת הרוגי המלחמה דגזרו כל דלא קטיל לקטליה אגב אונסיה גמר ומקני אבל בתר הכי אמרו כל דקטיל לקטלוהו והיכלך כשאנסו ששדה לא גמר והקנה ונקט ביהודה מפני ששם היתה [הגזרה (אולי צ"ל השמד) שהיתה] קבלה בידם שיהודה הרג עשו דכתיב ידך בעורף אויביך:

מקחו בטל שיכול לומר כשהסכמתי על המכירה נחת רוח עשיתי לסיקריקון:

אבל אם לקח תחילה מבעל הבית ואחר כך מסיקריקון מקחו קיים שלא היה לו לקיים תחלה המקח מפני נחת רוח אם לא שמכר מרצונו:

נותן לבעלים רביע דמן הסתם רביע מוזיל הסיקריקון:

אימתי סגי בנתינת רביע:

בזמן שאין ביד בעל הבית במה ליקח השדה:

ירושלמי הם אומרים היה בידינו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידכם ליקח אמר רבי יוסי לעולם השדה בחזקת הלקוחות שהמוציא מחבירו עליו הראיה ע"כ ובלשון הזה הביא הרשב"א ז"ל בתשובה: בפני סיקריקון פירוש ברשותו:

גמ' לא שאנו דמקחו בטל:

אלא שאמר בעל השדה לקונה זה לך חזק וקנה ועל כן יכול לטעון נחת רוח עשיתי לסיקריקון כיון דלא הוי אלא דבורא בלחוד:

אבל אם קיים בשטר המכר קנה לוקח דאי משום נ"ר לא היה לו לעשות כל כך לכתוב שטר בדבר:

עד שיכתוב אחריות שיקבל עליו ישראל זה אחריות דכולי האי לא איבעי ליה למעבד אם לאו שמרצונו קיים המקח שאם לא כן היה יכול לומר לסיקריקון את מזבנא ואנא מקבלנא אחריות ומכל מקום אם יש לו עדים שנאנס בקבלת האחריות ודאי בטל מקח:

מאי אחריות נמי שטר דכל שכתב שט הוה ליה כקבל אחריות:

נכי ריבעא זבין שוה ד' מאות מכר בג' מאות:

ארצי ליה זוזי מנה לו המעות מלשון המרצה מעות: אנפראות אונס:

דואר שוטר:

קביל צועק:

אחולי אחליה ואף על גב דתלוה ויהיב הוא אינו כלום [משום דלא אמרינן בעלמא אין מתנתו מתנה אלא דמשום דאיכא למימר אף על גב דלא אזיל וקביל לא משום דאוחיל ליה הוא אלא משום דלא מצא עת למיזל ולמקבל אבל הכא בי דואר קבוע בכל עת כיון דלא קביל ש"מ אחולי אחיל]:

רצו קרקע דמי אותו רביע נוטלין:

מתני' חרש רומז ונרמז פי' מועילין מעשיו אם רומז או רומזין לו ועל ידי כן גיטו גט:

בן בתירא אומר קופץ ונקפץ ומועיל לגבי מטלטלין אם קנאם לו או מכרם בכך והרמיזה הוא בעיניו וקפיה בשפתיו:

גמ' אבל בגיטין דברי הכל ברמיזה בלבד הוא שמוציא ומיירי בשנשא כשהוא חרש אבל נשא כשהוא פקח ונתחרש לא וכמו שכתב הרב ז"ל בריש פ' מי שאחזו:

כל חד וחד לפום חורפיה אם הוא פקח וחריף בר שית מהני ואי לא בר שבעה או בר תמניא לפי מה שהוא אדם:

וטעמא מאי מועיל והלא אין מעשה קטן כלום:

משום כדי חייו שיוכל להתפרנס כשיוכל למכור שלו שאם לא כן לא יוכל להתפרנס כשיוכל למכור שלו שאם לא כן לא יוכל להתפרנס:

וטעותו עד כמה אם טעה במכר עד כמה הוא חוזרף

עד שתות כגדול דאפסיקא הלכתא במציעא שתות קנה ומחזיר אונאה וכתב רבינו האי ז"ל דכיון דטעמא משום כדי חייו אין ממכרו ממכר אלא לכדי חייו ולפי דעתנו אנו [רואין] אם יש שם ממון הרבה נותנין לו קצת ממנו לסחורה כדי להתלמד [במו"מ אע"פ שאינו צריך לכדי חייו] לפי מראית עיני הדיין ע"כ והרמב"ן ז"ל כ' דכיון דתקון רבנן שיהא ממכרו ממכר לא פלוג רבנן בין כדי חייו ליתר מכאן דאף במתנתו אסיקנא דמהני אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת כי היכי דליעבדו מיליה ולא עוד אלא אף במתנת ש"מ דלא שייך למימרא ליעבדו מיליה מהני משום דלא פלוג רבנן והכי מוכח בשילהי מציאת האשה:

ומתנתו מתנה פירוש במטלטלין דאילו בקרקעות אינו מוכר עד שיהא בן י"ג ויודע בטיב משא ומתן ומתנתו מהניא אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ולמכור בקרקעות שירש מאביו עד שיהא בן עשרים וכל זה מפורש בפרק מי שמת:

מתני' מערבין בבית ישן אם נהגו להניח עירוב בבית אח' מן המבוי אין להם להניחו בבית אחרת כדי שלא יתקוטטו:

בור הקרוב לאמת המים:

המנקף מלשון כנוקף זית:

אין מוחין ביד עניים גוים שלא יטלו הלקט או הפאה:

לא תבור ולא תטחון עמה שמסייעת ידי עוברי עבירה:

מחזיקין ידי גויים בשביעית שאומר להם חזקו:

גמ' לפתוח ראשון בבית הכנסת:

ולברך בסעודה ראשון או בכל מקום:

נקיטינן הלכה למעשה:

אין שם כהן נתפרדה חבילה ואין הלוי קורא כלל:

אחריהן של אלו של כהן ושל לוי מי קורא:

בחומשין הספרים שלהם היו בגלילה וחומשין היינו שאין שם כל החמשה חומשי תורה:

מפני כבוד הצבור שנראה כעני ובכאן כתב רבינו ז"ל הלכה ולא למעשה שאם נמצא טעות בספר תורה באחד מן החומשים מעכבין זה את זה אלא מפני כבוד הצבור וכיון שהס"ת שלם שפיר דמי:

והא לא ניתן ליכתב דדברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב:

כיון דלא אפשר שלא לכתבה מפני שהיתה תורה משתכחת עת לעשות לה' [הפרו תורתך כלומר עת שיכול האדם להפר התורה כדי לעשות לה]

דבר מצוה:

כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה וכן הלכה תימה הוא דבגמ' מוכח בהדיא דהלכה כמ"ד אין כותבין:

בני נהרא שיש שדות רבים השותים מנהר אחד:

במיזל כשהנהר הולך דרך הילוכו ומפסיק כ"ע לא פליגי דעילאי שתו ברישא:

כי פליגי במסכר ואשקויי שאין בו כדי לדלות כולן יחד ורוצין העליונים שיהו סוכרין העליונים סמוך לשדותיהן ומשקים:

באוזלי ואוהרי אוזלי רשתות של חוטין ואוהרי של גמי והן מצודות שיש להן תוך וזכה לו כליו והלכך גזל גמור:

בלחי וקוקרי אין להם תוך:

אם נטל ונתן ביד הרי זה גזל גמור פי' אע"פ שלא נתוון לזכות דאי לא מאי קמ"ל פשיטא וכן הוא בירושלמי:

קוברין מתי גוים עם מתי ישראל פירש רש"י אם מצאום הרוגים עם מתי ישראל ולישנא לאו דוקא דה"ה כשנמצאו מתי גוים לבד שמתעסקים בהם מפני השלום וכן לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ובפירוש אמרו בתוספתא מספידים מתי גוים ומנחמים אבליהם מפני דרכי שלום ובירושלמי לא שנו עם בכל אלו כלל ומכל מקום לא שיהו קוברים אותן אצל ישראל דהא אין קוברין רשע אצל צדיק אלא לומר שמתעסקין עמהם:

אשרתא לשון חוזק כמו אשרתא דדייני שהוא קיום השטר:

מקדים יהיב להו שלמא כדי שלא יצטרך לכפלו אם ישאילוהו הם לשלום תחלה:

שלמא למר והיה לבו על רבו:

הדרך עלך פרק הניזקין: