כתובות ט

הכותב לאשתו וכו' שאם מכרה ונתנה קיים. בגמרא אמרי' דהיינו טעמא דמהניא לישנא דדין ודברים כו' לאם מכרה ונתנה ולא מהניא לפירות ולירושה משום דבנכסים אמר לה ולא בפירותיהן ובעודן שלה קאמר לה דהא בנכסיך קאמר ולא לאחר מיתה שבטל שמה מעליהן וא"ת ואמאי איצטריך תנאה דדין ודברים להכי כיון דמוקמינן לה בגמרא בכותב לה ועודה ארוסה דהא בלאו תנאה נמי הכי דינא דנכסים שנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת שאם מכרה ונתנה קיים וכדתנן לעיל בפרק האשה (דף עח א) ולר"ג מוכרת נמי לכתחלה ולא אשכחן מאן דס"ל שיהא מכרה בטל אלא רבותינו שחזרו ונמנו אחר משנתינו ואמרו שהבעל מוציא מיד הלקוחות ואע"ג דאמרינן לעיל אמרו לו לר"ג הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים בעיא בעלמא היא ור"ג לא חש לה וראיה לדבר דהא מתמהינן בגמרא [דף עח ב] עלייהו דרב ושמואל דאמרי דבין נפלו לה משנשאת בין נפלו לה עד שלא נשאת ונשאת הבעל מוציא מיד הלקוחות כמאן ואמרינן אינהו דאמרי כרבותינו ולא אמרינן אינהו דאמור כאמרו לו אלמא דליכא מאן דס"ל הכי אלא רבותינו וכיון שכן למאי איצטריך האי תנאה לאם מכרה ונתנה קיים י"ל דמהא שמעינן דהאי תנאה מהני אפי' לנכסים שנפלו לה אחר שנשאת דלכ"ע מכרה בטל ואם כתב לה דין ודברים כו' בשעת אירוסין מכרה קיים ואע"ג דגרסינן בירושלמי [כאן הלכה א] רבי ירמיה בעי קומי ר' זעירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה לאחר מכן מהו ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו דאלמא לא מהני לנכסים שנפלו לה לאחר שנשאת כבר תירץ הרמב"ן ז"ל דבירושלמי לא שאלו אלא על הכותב לה משנשאת אם אדם מסלק עצמו בלשון זה מאותן נכסים שיפלו לה כשם שמסלק עצמו בכך כשהיא ארוסה לפיכך השיבו דלא דכיון שנשאת ידו כידה אף במה שעתיד ליפול לה ולא מהניא בה לשון סילוק אבל בכותב לה בעודה ארוסה מהניא אפי' לנכסים שיפלו לה לאחר שנשאת כדמוכחא מתניתין:

ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות: בגמרא מפרש אלו הן פירי פירות:

שהתנה על מה שכתוב בתורה: דקסבר ירושת הבעל דאורייתא ובפרק יש נוחלין (דף קיא ב) נפקא לן מדכתיב (במדבר כז) ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה:

וכל המתנה כו': אבל פירות תקנה דרבנן היא ומצי לאתנויי עלייהו:

גמ' תני ר' חייא האומר לאשתו: דלא תימא דמאי כותב דתנן במתני' כותב בקנין ומקני כדאשכחן בכמה דוכתי דנקט לשון כותב ופירושו מקני כדאמר [בפ"ג דפאה מ"ז] הכותב נכסיו לבניו הכותב נכסיו לאשתו להכי אשמועינן דמתניתין בכתיבה שהיא כעין אמירה היא כלומר בלא קנין וכל שלא קנו מידו מילתא פשיטא היא דליכא מידי בין כתיבה לאמירה ומש"ה פרכינן וכי כתב לה מאי הוי. כלומר כיון שלא קנו מידו היכי מהני והא תניא האומר לחבירו דין ודברים כו'. כגון שדה של ב' שותפין ואמר האחד לחבירו אחד מן הלשונות הללו לא אמר כלום דאין כאן לשון מתנה ולישנא דהודאה נמי לא הוי שיהא מודה שאין לו בקרקע זה דין ודברים דא"ה מדין הודאה [מהני] אלא לא יהא לי קאמר שכך הוא לשון חכמים [קדושין דף ה ב] הרי את מקודשת לי כלומר תהא מקודשת לי ובמסכת כריתות (דף כד א) אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה בה. כלומר לפי שהנותן נסתלק והמקבל לא זכה והויא לה הפקר ופרכינן עלה מהך ברייתא דקתני לא אמר כלום ואמאי לא הוי הפקר ופרקינן דלא סליק נפשיה אלא מדין ודברים אבל מגופה דשדה לא סליק נפשיה. כלומר דהאי לישנא לישנא גריעא הוא דלא משמע סלוק מגופה של קרקע ומש"ה לא הוי לשון מתנה ולא לשון הפקר ואע"ג דבפ"ק דקדושין (דף ו ב) אמרינן דאם אמר לעבדו אין לי עסק בך מהניא עבד שאני דכיון שהוא ראוי לזכות בעצמו אם הוא גדול ואם הוא קטן זוכין בו שמים אפי' לישנא גריעא מהני ביה משא"כ גבי שדה:

בכותב לה ועודה ארוסה: ודאי מי שהקרקע שלו ובא ליתנו לחבירו צריך לשון מתנה ומתני' בכותב לה עד שלא זכה בנכסים ומתנה עמה שלא יזכה בהן לכשישאנה אינו צריך לשון מתנה שהרי אין לו רשות עכשיו בהן:

כדרב כהנא: דאמר דיכול להתנות ולהסתלק מדבר שלא בא ברשותו. דהא אמר רב כהנא דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר. כלומר שעכשיו בשעה שמסתלק ממנה אינו ראוי ליורשה כירושת הבעל קודם נישואין אדם מתנה עליה שלא יירשנה ולאפוקי ירושת אביו דכיון שראוי ליורשו בכל שעה הרי הוא כאילו זכה בה לענין דלא סגי בסלוק אלא או במכר או במתנה ואי אפשר שהרי לא זכה בה לגמרי ולא בא ברשותו שיוכל להקנות וירושת אשתו נמי לאחר שנשאת לירושת אביו דמיא הילכך לא משכחת לה אלא בכותב לה ועודה ארוסה ודוקא בכותב לה ועודה ארוסה דשייך בה קצת אבל קודם לכן כיון שאין לו שייכות בנכסים כלל סלוקו לאו כלום הוא:

וכדרבא דאמר רבא: כלומר דלא תימא דילמא דרב כהנא סבר דירושת הבעל דאורייתא אבל במה שהוא מדרבנן כגון פירות כי מסתלק לא מהני דחכמים עשו חיזוק לדבריהם קמ"ל כדרבא לומר דחכמים לא הקפידו בכך וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים שתקנו לטובתי ואינה טובה לי שומעין לו:

מאי כגון זו: היכא אמרה רבא:

כדרב הונא: אמזונות שתקנו לאשה תחת מעשה ידיה ואי אמרה אי אפשי בתקנה זו שתקנו חכמים לטובתי שחשו בכל הנשים זמנין דלא ספקו להו מזונות במעשה ידיהן ותקנו להן מזונות ומעשה

ידיהן לבעל ואני איני צריכה לכך שיש לי אומנות יקרה יתר על כדי מזונות:

א"ה: דטעמא משום דתקנתא דידיה הוא ויכול למחול עליה אמאי איצטריך דבי רבי ינאי לאוקמה בכותב לה ועודה ארוסה:

אפי' נשואה נמי: ומפרקינן נשואה ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפא מידה והארכתי בפירושה בפ' האשה שנפלו לה נכסים:

קנו מידו מהו: פי' רש"י ז"ל דאברייתא דהאומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו קאי ומיבעיא לן אי קנו מידו אי אמרינן דמדין ודברים קנו מיניה או מגופה של קרקע קנו מידו דאין חליפין באין אלא בדבר שיש בו ממש שזה קונה את הסודר ומקנה לו את חפץ המכר או המתנה ועל גופה של קרקע קנו מידו ואסיקנא דמגופה של קרקע קנו מידו והוא הדין בנשואה דמהני לפירות אם קנו מידו אבל הרי"ף ז"ל פירש דאמתני' קאי דקתני הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך דאוכל פירות ואם מתה יורשה וקא מיבעיא לן אם קנו מידו אי אמרי' דקנין לטפויי קא אתי ומגופה של קרקע קנו מידו שלא יהא לו זכות בקרקע כלל וכיון שכן אינו אוכל פירות ופירוש רש"י ז"ל מחוור יותר ומ"מ אף לפירוש הרי"ף ז"ל באומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו וקנו מידו מהני והכי איתא בהדיא בפ' ח"ה (דף מג א) בההיא דהאומנין אין להן חזקה:

וזה שכתב הרי"ף ז"ל בין בעורר על קניינו ובין בעומד: היינו משום דבגמ' איכא [מ"ד] דבעורר דהיינו כשבא המקבל להחזיק מיד ערער המסתלק בכי ה"ג אמרינן דלא סילק עצמו מגופו של קרקע אבל בעומד יום או יומים ואח"כ ערער בכה"ג הוא דאמרינן דהשתא הוא דקהדר ביה ולמדוהו לטעון כך ומסקינן דאפי' בעורר נמי אמרינן דמגופה של קרקע קנו מידו:

ת"ר אלו הן פירות ואלו הן פירי פירות כו': גרסי' בגמ' איבעיא להו רבי יהודה פירי פירות דוקא או דילמא עד עולם דוקא או דילמא תרוייהו דוקא. כלומר לר' יהודה דתני תרתי ובפירי פירותיהן עד עולם מי אמרי' דפירי פירות דוקא כלומר דבהאי לישנא בלחוד סגי לאיסתלוקי מפירי פירות ומפירי דפירי פירות ולא בעי עד עולם ואי כתב בפירותיהן עד עולם ולא כתב פירי פירות לא איסתלק מפירי פירות או דילמא עד עולם דוקא ובעד עולם תליא מילתא ופירי פירות לא בעיא למכתב ואי כתב פירי פירות ולא כתב עד עולם לא איסתלק מפירי דפירי פירות או דילמא תרוייהו דוקא. והוינן עלה אם ת"ל פירי פירות דוקא עד עולם למה לי. כלומר ל"ל לאתנייה במתני' הואיל ולא צריך למכתביה. ומפרקינן הא קמ"ל דכיון דכתב לה פירי פירות כמאן דכתב עד עולם דמי. כלומר דה"ק עד שיכתוב לה בפירי פירותיהן דהיינו עד עולם. ובעינן תו את"ל עד עולם דוקא פירי פירות למה לי. כלומר למה לי למתנייה במתני' ליתני ובפירותיהן עד עולם הואיל ובעד עולם תליא מילתא והוא לשון פירות ופירי פירות. ומפרקי' הא קמ"ל דאע"ג דכתב לה פירי פירות אי כתב לה עד עולם אין ואי לא לא. כלומר אין ודאי לא בעי למכתב מיהו אי לא [תנייה] הוה אמינא דאי כתב פירי פירות הוה ככותב עד עולם להכי תנייה למימר דאפי' כתב פירי פירות בעינן עד עולם. ובעינן תו ואם ת"ל תרוייהו דוקא תרתי למה לי. כלומר למכתב בשטרא ומהדרינן צריכא דאי כתב לה פירי פירות ולא כתב לה עד עולם הוה אמינא פירי פירות הוא דלא אכיל אבל פירי דפירי פירות אכיל להכי איצטריך עד עולם ואי כתב לה עד עולם ולא כתב לה פירי פירות הוה אמינא לעולם אפירות. כלומר הוה אמינא דה"ק לא אוכל פירות לעולם לא בשנה זו ולא בשנים הבאות אבל פירי פירות אוכל דאע"ג דאפשר דלא איצטריך [דמה לי ראשונה ומה לי שניה ה"א] דפירותיהן לעולם משמע אורחא דאינשי לפרושי והוה אמינא דלאו לרבויי פירי פירות אתא ולהכי איצטריך פירי פירות וא"ת וכי כתב פירי פירות [עד עולם נימא] נמי דעד עולם אפירי פירות קאי אבל פירי דפירי פירות אכיל י"ל דבשלמא אי כתב לה פירותיהן עד עולם כיון שלא הזכיר פירי פירות כלל אמרי' לא מרבינן מעד עולם מה שלא הזכיר אלא אמרי' דלפירות שהזכיר הוא דאתא אבל כי כתב לה פירי פירות כיון שהזכיר פירי פירות משמע [עד] עולם שכתב להמשכת פירא דפירי פירות עד עולם הוא דאתא ומהא שמעינן שמה שכותבין בשטרות בביטול כל מודעי אע"ג דכתב עד עולם לא סגי וצריך למכתב בביטול כל מודעי ומודעי דמודעי עד עולם. דאי לא. מפרשינן דעד עולם לא קאי אלא אביטול מודעי אבל לא אמודעי דמודעי ואי מסר מודעי על ביטול מודעא עדיין לא נתבטלה:

ולענין הלכה קי"ל כר' יהודה דהא מפרשי' מה הן פירות ומה הן פירי פירות ובעי נמי אי פירי פירות דוקא או עד עולם דוקא ובהא דאיבעיא לן אי פירי פירות דוקא או עד עולם דוקא או תרוייהו דוקא כיון דלא איפשיטא בעיין בעינן תרוייהו ולעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה ובפירי פירותיהן עד עולם דבגמ' אמרי' דהאשה הויא בעלת השטר וידה על התחתונה:

וגרסי' תו בגמ' איבעי להו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירי פירות מהו שיאכל פירות מפירי פירות סליק נפשיה מפירי לא סליק נפשיה א"ד כ"ש מפירי ואמרינן פשיטא דמכל מילי סליק נפשיה דאי אמרת מפירי פירא סליק נפשיה מפירי לא סליק נפשיה כיון דאכלינהו לפירי פירי פירות מהיכא: ולטעמיך הא דקתני ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כיון דאכלתינהו לפירות פירי פירות מהיכא אלא בדשיירא הכא נמי בדשיירא כלומר אם לא אכלן ומכרן ולקח בהן קרקע ועשה פירות סליק מהן נפשו ולא מן הראשונים ולא איפשיטא בעיין הלכך אמרינן דמפירי פירי הוא דסליק נפשיה מפירי לא סליק נפשיה וכן כתב ר"ח ז"ל אבל רבינו האי גאון ז"ל כ' בספר המקח בשער רביעי ואסיקנא פשיטא מכל מילי סליק נפשיה ומ"מ מדאמרי' בדשיירא משמע דכי אמרי' לעולם הוא אוכל פירי פירות דוקא בדשיירא ממילא אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהן קרקע אלא שהרמב"ם ז"ל כתב בפ' כ"ג מהלכות אישות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וסמך לו

על התוספתא דתניא במכילתין ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כיצד מוכר פירות ולוקח בהן קרקע ויאכל פירות [עיין באשר"י]:

ולית הלכתא כותיה דקי"ל כל דבר שבממון תנאו קיים: כלומר דאע"ג דפסק רב כרבן שמעון בן גמליאל היינו משום דסבירא ליה דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואע"ג דירושת הבעל לדידיה דרבנן חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה כדאיתא בגמ' אבל אנן הא קי"ל כרבי יהודה דאמר [לעיל דף נו א] המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים הילכך ליתא לדרב וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות אישות אבל רבינו חננאל פסק כרבי שמעון בן גמליאל ולא מטעמיה דהא קיי"ל דבדבר שבממון תנאו קיים אלא מפני שהוא כמתנה על דבר שלא בא לעולם והוי כאומר לא אירש את אבא דלא אמר כלום והביא ראיה מדגרסינן בירושלמי [כאן הלכה א'] רבי ירמיה בשם רב הלכה כרשב"ג ולא לענין דבריו הלכה כרשב"ג שאמר שאם מתה יירשנה אבל לא לענין דבריו שאמר מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דהתם בתנאי גוף והכא בתנאי ממון אנן קיימין ולמה אמרו תנאו בטל שבסוף זכה בהן כלומר שלאחר מיתתה הוא יורשה וכיון שאין הדבר ברשותו אינו יכול לסלק עצמו מירושתה כשם שאין אדם יכול לסלק עצמו מירושת אביו והוא ז"ל הביא בפירושיו הירושלמי הכתוב בהלכות אלין דכתבין אין מיתה בלא בני כל מה דילה תהדר לבי נשא [ואית דגרסי' כל מדלה וכו'] תנאי ממון הוא וקיים וצריך הוא ז"ל לחלק ולומר דההיא לאו בכתיבת הבעל לאשתו אלא בכתיבת האב לבתו דהוה כמתנה על מנת להחזיר והרמב"ן ז"ל תירץ בשם רבו לדעת ר"ח ז"ל דלעולם בכתיבת הבעל לאשתו מיירי ומאי דאמרי' דתנאי ממון הוא וקיים היינו מפני שאינו מתנה עמה שלא יירשנה אלא יורשה ומתנה דיחזיר לו ירושתה ואין פסק זה דר"ח מחוור דכיון דאוקי למתני' בגמרין בכותב לה ועודה ארוסה לא דמי לאומר לא אירש את אבא דלא אמר כלום דהתם שאני לפי שאין אדם יכול להסתלק ממה שהוא ראוי לירש מעכשיו אבל זו כיון שעכשיו אינו ראוי ליורשה יכול לסלק עצמו מנכסיה ולכנסה על תנאי שלא יירשנה ור' ירמיה בשם רב דירושלמי אפשר דמוקי מתניתין בכותב לה משנשאת ונשואה ודאי שירושתה ראויה ליה דומיא דירושת האב שאינו יכול להסתלק ממנה ולפיכך עיקר הפסק כדברי הרי"ף ז"ל דלא קי"ל כרשב"ג אלא כרבנן והא דאיתמר בירושל' אין מיתה בלא בני הכתובה בהלכות משכחת לה בכותב לה ועודה ארוסה אבל לאחר שנשאת לא אלא א"כ מחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שירש ממנה דבכה"ג ודאי מהני:

מתני' מי שמת כו' ינתנו לכושל שבהן: פליגי בה אמוראי בגמ' דר' יוסי ברבי חנינא אמר לכושל שבראיה ורבי יוחנן אמר לכתובת אשה משום חינא. ופרש"י לכושל שבראיה היינו מי ששטרו מאוחר ובירושלמי אמרי' מלוה בשטר ומלוה בעדים ינתנו למלוה בעדים והיינו טעמא משום דמי שהוא מאוחר או שהלוה בעדים אילו לא ינתן להם יפסידו ומי שהוא מוקדם וכן מלוה בשטר יכולין לגבות מן הלוקח ואע"ג דלא משתעבדי ממטלטלי דיתמי לא לבעל חוב ולא לכתובה הכא דלאו ברשותייהו מנחו סבירא ליה לר' טרפון דמוציאין מיד הלוה או מיד מי שהפקדון אצלו ונותנין לבעל חוב ולכתובה שנתחייב בהן המת מחיים וכי תימא תינח בעל חוב דאיכא למימר דכל שלא זכו בהן יורשין לאו מטלטלי דיתמי נינהו ומשתעבדי לבעל חוב אבל לכתובה אמאי דהא קי"ל דאפי' מיניה דידיה אינה נגבת אלא מן הקרקע ולא עדיפא מטלטלין ברשות אחרים מאותם שהם ברשות הבעל מחיים איכא למימר דס"ל לר' טרפון כר' מאיר דאמר [דף פא ב] דמטלטלי משתעבדי לכתובה:

אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין: ולא מהניא תפיסה:

שכולן צריכין שבועה: דתנן בפרקין [דף פז א] הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכל זמן שלא נשבע אין להם רשות בהם ואין אנו יודעים אם יש להם עליו כלום הילכך משמת המת זכו בהם היורשים וברשותם הם. [ומיהו] טעמא דשבועה לאו דוקא אלא משום דבעינן למימר דנכסי כל היכא דאיתנהו בחזקת יורשים איתנהו והכי איתא נמי בירושלמי [הלכה ב] הגע עצמך שפטרום מן השבועה זו תורה וזו אינו תורה:

כל הקודם בהם זכה: קדמו יורשין זכו

ואין מוציאין מידם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לבעל חוב ולא לכתובה. מאי דאמרי' בכולי תלמודא דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי מהכא שמעינן לה וכן אם קדם א' מהם האשה או המלוה זכה בה דר' טרפון ס"ל דתפיסה דלאחר מיתה מהניא:

זכתה אשה יותר על כתובתה: אם קדמה ותפסה ויש בהם יותר מן הכתובה או קדם בעל חוב ותפס ויש בהם יותר על חובו המותר ינתנו לכושל שבהם דהיינו כושל דבראיה או כתובת אשה משום חינא ואם יבואו ליד היתומים שוב לא יוציא מהם לא אשה ולא בעל חוב:

גמ' מאי כושל בעל חוב: לפרושי כושל דמתני' בלחוד כתב זה הרי"ף ז"ל ומיהו אנן כר"ע קי"ל כדאיתא בסמוך:

ומ"ש פקדון או מלוה: כלומר מה נשתנו אלו משאר מטלטלין שהם ברשות היורשים:

ורבי עקיבא מאי איריא מותר כולהו נמי דיורשין הוה: כלומר כיון דטעמא דר"ע משום דנכסיה קמי יתמי רמו כי תפסי נמי אמאי זכו הרי זכו בהן היורשים משעת מיתה ונכסי דיתמי קא תפסי:

איידי דאמר רבי טרפון מותר: אהדר ליה איהו במאי דאיירי ביה:

ור"ע תפיסה לא מהניא כלל: לשון שאלה הוא זה:

אמר רב נחמן מהניא היכא דתפס מחיים: של מת והכי הוה גמר לה רב נחמן מרביה ובגמרא איפליגו אמוראי אי בעינן דוקא שתפסן מרשות הרבים שאינו מקום קנייה כלל וליכא למימר דזכו בהן יורשין או אפי' תפסן מסימטא ולא אמרינן דכיון שסימטא מקום ראויה לקנייה וזכו בהן יורשין משעת מיתה והמחזיק שם כמחזיק בביתם ומיהו השתא לדידן לא נפקא לן מידי דהא תקינו רבנן בתראי דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב הלכך אפי' תפיסה דלאחר מיתה בכל מקום מהניא ובעל חוב מאוחר שקדם ותפס זכה בהן ואין בעל חוב אחר מוציא מידו אפי' לחלוק עמו לפי שזכה זה בתפיסתו דהויא ליה כאילו גבה ומה שגבה במטלטלין גבה ואפי' הוא מאוחר לפי שאין דין קדימה במטלטלין אלא אם כן שעבדם אגב קרקע כדמוכח בשמעתא דמכר לו פרה מכר לו טלית דפ' חזקת הבתים (דף מג ב):

ההוא בקרא דיתמי: שומר בהמותיהן:

דתפס תורא מיניה: בעל חוב של מת תפסו בבית השומר:

הגודרות: בהמה דקה על שם גדרות צאן:

אין להן חזקה: אין המחזיק יכול לומר לקוחין הן בידי שמא מצאן והכניסן לביתו לפי שדרכן להלך בשדה ואי תימא ואמאי מצרכי עדים דלאחר מיתה תפסיה ולא סגי ליה בעדים דתפיסה בלחוד דהא תו לא מצי למימר לקוח הוא בידי י"ל דאי איכא ראה ה"נ אלא הכא במאי עסקי' דליכא ראה והוה מ"ל לקוח הוא בידי במגו דהחזרתי וכי תימא ואמאי לא אצרכי' שבועה משום בקרא דהוה עד אחד י"ל כיון שלפי דבריו שאומר דלאחר מיתה תפסיה הוא חייב לשלם ליתומים הוה ליה בעל דבר ואפי' טוען נמי דתפסי מיניה באונס אפ"ה לאו כעד אחד הוא שהרי צריך לישבע ליתומים דשומר שלהם הוא וכיון שצריך לישבע אינו כעד אלא כבעל דבר כדאמרינן בפ' האיש מקדש [דף מג ב] דבתר דתיקון רבנן שבועת היסת לא אמרי' הן הן עדיו הן הן שלוחיו ומיהו לדעת הגאונים ז"ל שאמרו דכל שאינו טוען בגופו של דבר ממש שהוא שלו אלא דתפיס ליה כעין משכון דאינו נוטל אלא בשבועה לפי שכל הנוטלין נשבעין אף בעל חוב זה נשבע דמחיים תפסיה:

אבימי בריה דר' אבהו הוו מסקו בי זוזי: נושים בו:

בי חוזאי: אנשי אותה מדינה:

סיטראי נינהו: מצד אחר היינו נושים בו מלוה על פה ומחמת אותה מלוה נחזיק בהם ומסקינן דמגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכלי לומר סיטראי נינהו. ומהא שמעי' שמי שנושה בחבירו שני חובות ופרע לו הלוה סתם אינו יכול לומר שיהיו לפרעון חוב פלוני שמחמתו נתנם לו אדרבה הרשות ביד המלוה לומר מחמת חוב פלוני לקחתי דאי לא תימא הכי כי מהימני למימר סיטראי נינהו מאי הוי אכתי יכול הוה אבימי לומר שמחמת אותו חוב שבשטר שלחם והיה להם לחזור שטרו אלא ודאי יד המלוה על העליונה ולא עוד אלא אפילו אמר לו לוה בשעת פרעון הא לך מעות אלו בשביל חוב פלוני ומלוה קבל ושתק יכול מלוה לומר אח"כ שבשביל מלוה על פה או בשביל חוב אחר תפסם והאי דשתיק לאו משום דאודויי אודו ליה אלא פקח היה לשתוק כדי לתפוס ואחר שתפס בירר דעתו בשתיקתו:

לענין שלומי שליח למשלח מאי: מי הוי פושע כשהחזיר המעות עד שלא קבל מהם השטר:

לתקוני שדרתיך: והיה לך לדקדק בתקנתי. ומדאמרינן לענין שלומי שליח מאי. משמע דאפילו לא היה בדין שישלם שליח מצי למימר סיטראי נינהו משום מגו דלא היו דברים מעולם ואיכא למידק והיכי מצי למימר שלא היו דברים מעולם דהא איתיה לחמא שהוא כעד אחד ומחייבם שבועה וכיון שמודין לדבריו אי אפשר להו לאשתבועי והוה להו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כדאמרינן [ב"ב דף לד א] בנסכא דרבי אבא ודכוותה היא דהתם נמי איכא מגו דהא אי בעי אמר לא חטפי אלא היינו טעמא דלא אמרינן מגו משום דלא חציף איניש לאכחושי סהדא וה"נ אי אמרו לא היו דברים מעולם הוו מכחשי לסהדא י"ל דהאי עובדא הוה בתר דתקון רבנן שבועת היסת דלא אמר הן הן שלוחיו הן הן עדיו הילכך לא משתבע אפומיה דהאי דהוי ליה כבעל דבר מפני [שהוא] נוגע בעדות ולאו כעד הוא ומהמני משום מגו:

ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי. תיק מלא שטרות:

מחיים תפיסנא להו: בחוב שהוא חייב לי החזקתי בהם וכתב הרי"ף ז"ל בתורת משכון משום דלענין מגבה בהו לא מהניא להו תפיסה דאין אותיות נקנות במסירה וכמו שכתב בסמוך:

הוי תפיסה דלאחר מיתה: כל זמן שהיה חי היו פקדון בידך והרי הן כמונחין ברשותו וכי אמרינן תפיסה מחיים כגון שראוהו קרוב למות ותפס מטלטלין לשם חובו ולא היו פקדון בידו:

ומסתברא לן כו': דעת הרי"ף ז"ל דהאי עובדא בדליכא עדים וראה הוא ולפיכך כתב דהאי דינא במלוגא דשטרי בלחוד הוא שאינה יכולה לומר לקוחין הן בידי לפי שאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה וצריכה להביא ראיה על הכתיבה אבל במילי אחריני מהימנא מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי דרב נחמן גופיה אמר הכי בעובדא דבקרא דלעיל וכי תימא ובמלוגא נמי אמאי לא מהימנא למימר לקוח בידי דהא אמרינן בפ' גט פשוט (דף קעג א) אותיות נקנות במסירה רבא אמר אין צריך להביא ראיה על המסירה וכי היכי דלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה נאמן לומר לקוח הוא בידי לדידן נמי דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה אמאי לא מהימנא למימר במתנת שכיב מרע יהבינהו ניהלאי א"נ אגב ארעא א"נ שטר זכייה כתב לי עליה ואירכס י"ל דלא דמי דלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה כיון דמסירה גופא הקנאה היא נאמן לומר לקוח הוא בידי שהתפיסה מוכחת באותיות דבעלים מסרום לשם מקח כשם שהיא מוכחת בשאר מטלטלין אבל לדידן דקי"ל דאין אותיות נקנות במסירה כיון דמסירה גופא לאו הקנאה היא לא מהימן דתפיסתו לא מוכחת אלא שהבעלים מסרום אבל על הקנאת אגב או כתיבה לא מוכחא כלל והיינו דאמרינן התם דלמ"ד אין אותיות נקנות במסירה שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מוציאין שטר חוב על אחרים ואם איתא אמאי לא נהמניה במגו דאי בעי אמר אגב קרקע נתנה לי אי נמי כשמת האחד מגו דאי בעי אמר במתנת שכיב מרע נתנה לי דההיא דאין מוציאין סתמא קאמר אע"ג דמית ליה חד מינייהו אלא ש"מ דלא מהימן. עוד הקשה הרב בן מג"ש ז"ל אדדייקינן התם במתניתין בפרק גט פשוט (שם) דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים ומפרשי' התם בגמרא דהיינו טעמא משום דאותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראיה כדרבא וקי"ל כסתם מתני' הילכך לדידן דקי"ל דאין אותיות נקנות במסירה על כרחין טעמא דמוציאין משום דטוען דבכתיבה ומסירה קנאם ואבד שטר הקנאתם ואין צריך להביא ראיה תירץ הרמב"ן דטעם דמוציאין למ"ד אין אותיות נקנות במסירה לאו משום דמצי אמר שטר היה לי ואבד אלא משום שכל ששטר חוב יוצא מתחת ידו והוא כתוב בשמו אין חוששין

כלל שמא של חבירו היה אלא זה שנמצא ברשותו בחזקה שלו הוא מתחלתו ועד סופו והכי מוכח בפרק האשה שלום (דף קטו ב) גבי עובדא דיצחק ריש גלותא אבל הכא שנודע שהיה של חבירו אינו נאמן לומר שטר היה לי ואבד אא"כ מביא ראיה וראיה לדבר מדאמרינן פרק זה בורר (דף לא א) ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה בבי דינא דר"נ אמרה ידענא ביה דפריעא הוא הימנה רב נחמן אמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה כלומר ומגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי נאמנת לומר פרוע הוא אלמא לרבנן לא מהימנה וה"ד אי דאיכא עדים וראה אפילו לרבי לא מהימנא כדמפורש בשמעתא דאומן אפילו במטלטלין דעלמא אלא ע"כ בדליכא עדים וראה וקאמר רבא דלרבנן לא מהימנא עד שתביא ראיה אע"ג דאיהו דאמר דאע"ג דאותיות נקנות במסירה אינו צריך להביא ראיה על המסירה וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב [לענין מוכר שטרו] בפ' ו' מהלכות מכירה שאינו צריך ראיה לענין קנייתו כלומר שאם הלוה רוצה לפרעו אין המלוה יכול למחות בידו אבל צריך ראיה לענין תביעה שהרי הנתבע אומר לו מי יאמר לי שהבעל דברים דידי כתב ומסר לך ע"כ ואין דבריו נכונים [אלא צריך ראיה בין כלפי מלוה ובין כלפי לוה שכן העלה הרשב"א עיין במ"מ]:

ומסתברא לן דהאי מלוגא דשטרי בתורת משכון הוא דתפסה ליה כו': וא"ת א"כ להימניה משום מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי ומהימנה לגבי גוף השטרות שגופן ממון כשאר מטלטלין לצור ע"פ צלוחיתו והשתא נמי להימניה בתפיסה דמשכון משום האי מגו י"ל דאי טענה הקנה לי גוף השטרות בלבד לא מהימנא שאין אדם עשוי למכור שטרי ראיה שלו לצור ע"פ צלוחיתו ואי אמרה מכרן לי בין לגופן בין לראיה שבהן ומסרן ולא כתב כיון שהמקח בטל לשעבוד שבהן אף הוא מתבטל לגבי גוף השטרות ולא עוד אלא אפילו אמרה מכרן לי בין לגופן בין לשעבודן ושטר הקנאה היה לי ואבד כיון דלא מהימנית לה לשעבודא שבהן אף לגוף השטרות אינה נאמנת. ואחרים פירשו דהא דמלוגא בדאיכא עדים וראה היא ודינא דתפיסה אתא לאשמועינן ואע"ג דתפסה להו מחיים כיון דלשם פקדון הוו בידה לאו תפיסה מיקרי וצריכה היא עדים [שתבעום] ממנה מחיים:

ההיא איתתא דאיתחייבת שבועה: שהיה אדם תובעה ממון והיא כופרת:

בת רב חסדא: אשתו של רבא:

אפכא רבא לשבועה אשכנגדה: התובע אותה ישבע ויטול כדתנן [שבועות דף מד ב] ואלו נשבעין ונוטלין שכנגדו חשוד לשבועה:

זימנין: פעם אחרת:

כבת רב חסדא: שהאמנתה לחשוד את האשה בשבועה:

דקים לי בגוה: דלא משקרא:

קרענא ס"ד: וכי אחד נאמן להוציא שטר חתום מיד המחזיק בו אפוקי ממונא הוא ותרי בעינן:

תיתי תשתבע לי במתא: דדינא הכי דמשתבע באתרא דבעי מלוה ודוקא מלוה משום דמעיקרא נמי מצי למכפייה למיזל לבית הועד דעבד לוה לאיש מלוה כדאיתא בסנהדרין פרק זה בורר (דף לא ב) הילכך האי נמי נשבעת במקום שרוצה [המלוה] אבל בנשבעין ונוטלין לא מצי לוה למימר לישתבע במתא כיון דמעיקרא לא מצי למכפיה למיזל בהדיה אלא דן בעירו שלא יוציא מאתים על מנה ומיהו אי אית ליה [דרכא] לההוא דוכתא אזיל ואפילו למדי כדאיתא התם [דף כג א] הרמב"ן ז"ל:

כתבו לי זכותא: שבאתי לדין ונפטרתי הימנו בשבועתי:

ממולאי: בית עלי שהיו כרותי ימים ל"א מולאי גבנונים בעלי מומין שאינם חיים כשאר בני אדם לשון [ב"ב דף נד א] שקל מוליא ושדא בנצא:

אשרתא: לשון חוזק כמו [שם דף יד ב] יישר כחך:

אשרתא דדייני: קיום השטר שכותבין הדיינים במותב תלתא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו:

דלחוו: שיעידו זה כתב ידי:

הכא נמי מחזי כשקרא: לכתוב נשבעה פלונית ולא נשבעה עדיין:

ופרעו בו ביום אינו חוזר ולוה בו. ואפי' בו ביום ואע"ג דלא מוקדם הוא שהרי ביום המלוה נכתב:

שכבר נמחל שעבודו: כשפרעו ובטל השטר ונמצאת מלוה שניה מלוה על פה ואינה גובה מן הלקוחות:

אבל לשקרא: שלא נכתב על מלוה זו לא חיישינן אם לא שיש בדבר ביטול שטר גמור:

ההוא גברא דאפקיד שבע מרגניתא דציירי בסדינא: שבע מרגליות צרורות בסדין אחד הפקיד בי רבי מיאשא:

ולא פקיד: לא צוה לאנשי ביתו שחטפתו מיתה:

אתא לקמיה דר' אמי: לתבוע את היורשים והיורשים אומרים שמא של אבינו היו:

דלא אמיד: לא היה עשיר:

סימנא: דאמר בסדין הן צרורות והן שבע:

שכיב חסא ולא פקיד: שטבע בנהר כדאמרינן ביבמות בפרק בתרא (דף קכא ב):

מטכסא: לבוש משי וכתב הרי"ף ז"ל בפ' המפקיד דמהא שמעינן דמאן דמפקיד גבי חבריה ואית ליה סהדי דהאי מידי בעיניה אפקידיה גביה שקיל ליה ואפילו מיתמי ולית להו למטען דילמא בתר הכי זבניה אבון מינך והוא הדין דכי איתיה בחיים לא יכיל למטען דהדרי זבינתיה מינך עד כאן ולאו למימרא דהכא בדאיכא עדים וראה הוא דאם כן מאי קאמר הא קא יהיב סימנא (תניא) הל"ל ועוד ראה תניא ועוד אפי' כי עייל ונפיק בביתיה אמאי לא יהבי ליה דהא כל היכא דאיכא עדים וראה אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתיו כדמפרש בפרק חזקת הבתים (דף מו ב) בשמעתתא דאומן וכמו שכתוב בהלכות בפרק המפקיד אלא שהרב ז"ל מפרשה לנו בדאפקיד גביה בסהדי והנהו סהדי לא בקיאי בהו אי הני אינהו אי לא אלא הוא דיהיב בהו סימנא ואיכא סהדי אחריני דמסהדי דאית בהו ההוא סימנא ומש"ה מהני כאילו עידי פקדון מסהדי דהני נינהו דאפקיד גבייהו ואיכא מאן דאמר דהני תרי טעמי צריכי להדדי דאי משום לא אמיד בלבד לא מפקינן מיניה דחיישינן דילמא ר' מיאשא לא הוה מפרסם נפשיה אי נמי מציאה אשכח כדאמרינן בפרק הניזקין (דף נב ב) גבי עמרם צבעא וכן נמי משום סימנא בלחוד לא מהדרינן כדמוכח בריש פרק האשה שלום בעובדא דשומשמי [דף קטו ב] דא"ל והא כן וכן הוו ובחביתא רמיין אמר ליה דידך שקליתינהו והני אחריני נינהו ואסיקנא דחיישינן שמא פינן אלא ודאי הני תרי טעמי צריכי להדדי ולא נהירא דאע"ג דמשום לא אמיד בלחוד לא מהדרינן משום סימנא כי איכא עדי פקדון משמע דמהדרינן מדאמרינן פ' איזהו נשך (דף ע א) הני זוזי דיתמי היכי עבדינן בהו בדקינן (איניש דמעלי ושפי נכסיה) ויהבינן ליה ושקלינן מיניה דהבא פריכא ודוקא דהבא פריכא אבל דבר המסויים לא דלמא פקדון נינהו גביה ואתי מארי דפקדון ויהיב ביה סימנא ושקיל ליה אלמא אע"ג דאמיד כי יהיב סימנא שקיל ליה וכי תימא אם כן קשיא ההיא דפרק האשה שלום (שם) לא קשיא דהתם היינו טעמא משום דלאו סימן מובהק הוא וכדמוכח התם דאמרי סבר רב חסדא למימר היינו שני תלמידי חכמים דלא אמרינן הני אזלי לעלמא והני אחריני נינהו א"ל רבא מי דמי התם דאמרי סימנין הכא גבי שומשמי מאי סימני אית בהו ודקאמר כן וכן הוויין אימר איתרמויי איתרמי והאי סימנא דאמרי' הכא מיירי בסימן מובהק ותמהני דהא משמע דסימנא דשבע מרגניתא היינו דאמר בסדין הן צרורות והם שבע וכן כתב רש"י ז"ל וכן יראה שלפיכך הזכיר התלמוד דאפקיד שבע מרגניתא כי ציירי בסדינא ומה בין זו לההיא דשומשמי לפיכך נראה לי יותר דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק כ"ד מהלכות סנהדרין ויש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להם שהן אמת וכו' וכן מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה ונתן סימנין מובהקין ולא היה זה הטוען רגיל ליכנס בבית זה שמת אם ידע הדיין שזה המת אינו אמיד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאין מן היורשים ונותנו לזה האמוד בו שנתן סימניו וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת כו' ולפי זה טעמא דסימנא לא סגי בלא טעמא דלא אמיד והא דמוכחא ההיא דפרק איזהו נשך (דף ע א) דבסימנא בלחוד מהדרינן היינו משום דהתם מיירי בדאיכא עדי פקדון והא דהכא בדליכא עדי פקדון אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות נחלות ולמה לא יקחו משכון כלים של זהב או חלי של זהב שמא של אחרים הוא ויתנו סי' ויטלוה אחר מותו אם ידע הדיין שאין זה אמיד ע"כ ובודאי דההיא דפרק איזהו נשך אפילו באמיד מיירי משום דחיישינן דילמא איכא עדי פקדון ומיהו הדין אמת דאע"ג דליכא עדי פקדון כל היכא דלא אמיד מהדרינן [בסימן ואפילו אינו מובהק]:

ההוא דאמר: בצואת מיתה:

נכסי לטוביה: ולא פירש לאיזו טוביה:

דגיס ביה: רגיל בו ומגו דגיסי אהדדי קורא לו בשמו כאילו לא נסמך:

ת"ח קודם: דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה דאמר מר [ברכות דף לד ב] כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמיד חכם מנכסיו:

שודא דדייני: כמו ירה בים [דמתרגמינן] שדי בימא הטיל בים ואף כאן הטלת הדיינים לפי מה שיראו הדיינים שהיה דרכו של מת לקרב זה יותר מזה או מי משניהם טוב ונוהג דרך ישרה שיש לומר לו נתכוון המת לזכות כך פרש"י ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהל' זכייה והקשו על זה דמדאמר שניהם קרובים שניהם שכנים משמע שהם שוים בכל ענין דאי לא היכי בעיא שכן וקרוב והנך אחריני ואין זו קושיא אבל הם פירשו דשודא לשון שוחדא שהחי"ת מובלעת כדרך שאמרו מסותא וענינו מסחותא ופירושו שהרשות ביד דיינין לעשות כרצונם וסמכו זה מדאמר בסוף פרק קמא דגיטין [דף יד ב] חכמים אומרים יחלוקו ובכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה מפרשינן התם דרבנן דאמרין יחלוקו מספקא להו כו' וכאן אמרו שודא עדיף אלמא כמה שירצה יעשה קרי שודא והכי מוכח בפרק י' יוחסין (דף עד א) דפרכינן גבי נאמן הדיין לומר לזה זכיתי כו' ולהדר ולדיינינהו ומפרקינן בשודא דדייני ואם איתא דשודא נמי אינה אלא פסק דין לפי טעמו של דבר מה לי שודא מה לי דינא אחרינא אלא ודאי כדכתיבנא והכי נמי מוכח בפ' מי שהיה נשוי [דף צד ב] בעובדא דאימיה דרב ביבי. ורמו אשמעתין היכי אזלינן בתר קורבא ואומדן דעתיה והא תניא בתוספתא בפרק גט פשוט האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שם שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם בן חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהם וכן האומר [תנו] מאתים דינרים ליוסף בן שמעון והיו שם שני יוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם חולקים בשוה אלמא לא אזלינן בתר אומדן דעתא וקורבא יש לומר דמשחרר שאני דכיון דעבר בעשה [ברכות דף מז ב] לא מחזיקין ליה דשחרריה מנפשיה אלא אמרינן שנפדה בכסף של אחרים ולפיכך אין כאן מקום לאומדנת קורבת הדעת וסיפא נמי לאו דאמר תנו מתנה אלא באומר מלוה או פקדון יש לו בידי ולפיכך אין כאן מקום לאומדנא שאדם מצוי לקבל פקדון או ללוות ממי שאינו אוהבו:

המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו: המוכר שהוא מלוה מחלו ללוה:

ואפילו יורש: של מלוה מצי מחיל וחזינן למקצת רבוותא כו' זהו דעת ר"ח ז"ל שכתב דטעם דמוחל משום דיכול למימר עיינית בחושבנא

ולא פש לי גביה ולא מידי והקשה עליו הרי"ף ז"ל דאם כן המכנסת שטר חוב לבעלה אמאי אינה יכולה למחול ועוד נתנו במתנת שכיב מרע נמי אמאי [אינו] יכול למחול אי משום דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב אם כן אפילו שכיב מרע גופיה לא מצי מחיל והתם לא קאמרינן אלא שאין יורש יכול למחול אבל ש"מ ודאי מצי מחיל ועוד הקשו עליו דבמקום שחב לאחרים לאו כל כמיניה לומר שטר אמנה הוא כדאיתא פרק האשה שנתארמלה (דף יט א) וה"ה לפרוע ואדרבה דבסוף פ"ק דב"מ (דף יט ב) מוכח שאינו נאמן לומר פרוע אלא משום דמצי מחיל דהתם אמרינן גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וליחוש דילמא זבינתה לכתובתה כו' שמע מינה איתא לדשמואל דאמר חזר ומחלו מחול אלמא דטענת מחילה לא תליא בטענת פרעון דאדרבה לא מהימן לומר פרוע אלא מפני שהוא יכול למחול לפיכך העלה הרי"ף ז"ל דהיינו טעמא משום דשטרות אין גופן ממון ואי אפשר להקנותן בהקנאה גמורה אלא שחכמים תקנו להם צד מכר ולפיכך יכול למחול לפי שלא זכה בהן לוקח מן התורה ור"ת ז"ל חולק בדבר ואומר דמכירת שטרות דאורייתא והביא ראיה מדתנן בפרק הזהב (דף נו א) אלו דברים שאין להן אונאה העבדים והשטרות והקרקעות ואמרי' מנה"מ דת"ר כי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאין מטלטלין ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ממכר מי שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי אלא לראיה שבהן אלמא דמכירת שטרות מדאורייתא דאי לא מהניא אלא מדרבנן היכי אתא קרא למעטינהו מאונאה וכי תימא אי מכירת שטרות דאורייתא היאך מוכר יכול למחול דהא אמרינן בפרק מי שמת (דף קמז ב) דמשום שעשאוה למתנת שכיב מרע כשל תורה יורש לא מצי מחיל לאו קושיא היא דמתנת שכיב מרע כי משוינן לה כשל תורה הויא לה כירושה וכדילפינן לה התם מוהעברת יש לך העברה אחרת שהיא כזו וסוגין דהתם נמי מוכחא דבין מדאוריי' בין מדרבנן כירושה היא דאמרינן התם [דף קמח א] דשכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני מהני הואיל ויורש יורשה ובעובדא [שם דף קמט א] דאיסור גיורא נמי אמרינן דמתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן הילכך אי מתנת ש"מ דאורייתא ה"ל כיורש דאורייתא וכי היכי דשני אחים שירשו שטרות מאביהם אין אחד מהם יכול למחול חלקו של חבירו במקבל מתנה נמי אי דאורייתא ה"ה והוא הטעם אבל מוכר שטר חוב אע"פ שמכירתו מדאורייתא יכול למחול לפי ששני שעבודים יש לו למלוה על הלוה שעבוד גופו של לוה שהוא מחוייב לפרוע והוא עיקר השעבוד ושעבוד על נכסיו אם הוא לא יפרע מדין ערב כדאמרי' [בב"ב דף קעד א] נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה ושעבוד הגוף שיש למלוה על הלוה לאו בר מכירה הוא הילכך אינו נמכר אלא שעבוד נכסים בלבד ואע"פ שאינו נמכר לא פקע אבל כי חזר ומחלו פקע שעבוד הגוף וממילא פקע שעבוד נכסים שאינו אלא מדין ערב ומיהו כשמת לוה אע"פ ששעבוד גופו פקע שעבוד נכסיו לא פקע לפי שעיקר ערבותן של נכסים בענין זה הוא שכל זמן שלא ימצא הלוה שירד לנכסיו ויפרע מהן אבל כל זמן שנפקע מחמת המלוה אף שעבודא של נכסים נפקע אלו דברי ר"ת ז"ל והרמב"ם ז"ל מסכים לדברי הרי"ף ז"ל דמכירת שטרות דרבנן וכ"כ בפ"י מהלכות זכייה ומתנה וזו שהביא ר"ת ראיה מההיא דפרק הזהב דמכירות שטרות דאורייתא אפשר לדחותה דעיקר קרא למעוטי עבדים וקרקעות אתא ואפילו הכי מפקינן שטרות מאונאה לפי שאין בכלל הכתוב אלא דבר המטלטל וגופו קנוי ומכור אבל מידי אחרינא לא והילכך שטרות למכירה דרבנן כיון שאין גופן קנוי ומכור אין להן אונאה:

קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה: מכרה שעבוד כתובתה לאחרים בעודה תחת בעלה:

בטובת הנאה: בדבר מועט שאינו אלא בחיזוק טובה שקורין גרי"ד מפיק רצון ולפי שהלוקח מטיל מעות בספק שמא תמות היא בחיי בעלה ויפסיד אינו לוקח' אלא בדמים מועטים:

אתו יורשים: כלומר לקוחות ששמעו שהבת באה לגבות כתובות אמה מאביה ואביה רוצה להגבותה ולא נתברר להם אם פרעה אם לאו ולפיכך הלכו אצל הבת שאם גבתה שתחזיר להם ואם לא גבתה שיודיעוה שאמה מכרה כתובתה להם ולא תגבה אותה:

תיזיל ותמחלה: כדאמרינן דאפילו יורש מוחל ואמה של זאת מכרה להם שטר חוב

שהיה לה על בעלה:

עשינו עצמנו כו': בעל דין אוהבו הבא אצל דיינין ועורכין בראיות אחר זכות אוהבו או קרובו כך למדתי עצה לזו להפסיד שכנגדה:

מעיקרא: כשאמר כן:

ולבסוף: כשנתחרט:

אדם חשוב שאני: לפי שלמדים הימנו ויש שיעשו אף שלא לקרובים. ואם תאמר ומאי מהני לה כי תיזיל ותמחול והא קי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי ומגבינן מינה דמי שטרא מעליא כדאיתא בסמוך ורב נחמן גופיה דאין דינא דגרמי בפרק הגוזל (דף קטז ב) יש לומר קטנה היתה שהגיעה לעונת הפעוטות ומחילתה מחילה והיא אינה בת תשלומין שהקטן פגיעתו רעה א"נ נשואה היתה ואינה משלמת עכשיו עד שתתגרש כדתנן ב"ק (דף פז א) האשה והעבד פגיעתן רעה:

ואי פקח הוא: לוקח:

מקרקש ליה זוזי: ללוה ושוכרו בהם לכתוב לו שטר חוב בשמו קודם שיעשו קנוניא בין שניהן:

מאן דדאין דינא דגרמי: דמחייב את הגורם הפסד לחבירו:

מגבי ביה בהאי שטרא: מן המוחלו:

דמי שטרא מעליא: כל החוב שבתוכו ואפי' לקחו במנה לשוה אלף מוציאים ממנו אלף כפי מה שהוא שוה עכשיו בשעת מכירה ובין לפחות ובין להוסיף:

ומאן דלא דאין כו': פלוגתייהו בב"ק בפרק בתרא (דף ק א) ור"מ אית ליה דינא דגרמי כדתנן נתיאש הימנה ולא גדרה הרי זה קדש וחייב באחריותן גבי כלאים וקי"ל כותיה:

מגבי ביה דמי ניירא בעלמא: כלומר אומר לו שלא מכר לו אלא הנייר והרי הוא בידך:

כפייה רפרם לרב אשי: שבא הדין לפני רב אשי וסבבו והקיפו בראיות:

כי כשורא לצלמי: כלומר גבוי גמור כל ההפסד דקדק כאשר ידקדק הלוקח קורה לצור בה צורות שלוקח ישרה וחלקה. וי"א שהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו דאמר שמואל שהוא מחול דאתי לוה ומפיק אפילו ניירא מלוקח דכיון דתנן בפרק גט פשוט (דף קסז ב) דלוה נותן שכר השטר נמצא שאינו אלא כמשכון ביד מלוה עד שיפרענו הילכך מכי מחליה מלוה לגביה כיון דפקע שעבודיה זכה לו בגופו של שטר ומחזירו לוקח בע"כ [ואפ"ה] למאן דלא דאין דינא דגרמי לא מחייב מוחל לשלומי ליה ללוקח אפילו דמי ניירא דבגרמא בעלמא אפסדיה מיניה ופטור ודאמרי' מגבי ביה דמי ניירא לאו אמוחל דאיירי ביה קאי אלא [בעלמא קאי] וה"ק מאן דלא דאין דינא דגרמי לא מגבי בהיזיקא דשטר חוב אלא דמי ניירא בעלמא ונ"מ לשורף שטרות לחבירו דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי בהיזיקא דמי שטרא מעליא ולמאן דלא דאין לא מגבי ביה אלא ניירא בעלמא דקלי ליה ומיהו דמי ניירא משלם משום דהאי שטרא דמלוה הוא שהלוה משכנו לו עד דפרע ליה הילכך עד דפרע ליה דידיה הוא אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דאמוחל קאי ושאין הלוה יכול להוציא השטר מלוקח שכך כתב מגבי ביה דמי ניירא בעלמא כלומר אומר לו שלא מכר לו אלא הנייר והרי הוא בידך וכן דעת הרשב"א והביא ראיה מדאמרינן בפרק האיש מקדש (דף מח א) גבי המקדש במלוה אינה מקודשת לימא כתנאי התקדשי לי בשטר רבי מאיר אומר אינה מקודשת ורבי אלעזר אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ואמרינן האי שטרא ה"ד אילימא שטר חוב דאחרים קשיא רבי מאיר אדרבי מאיר (דרבנן אדרבנן). כלומר דאמר באידך ברייתא [דף מז ב] ממקודשת אלמא דרבי מאיר אדר' מאיר קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא ואם איתא דכל דפקע שעבודה חייב להחזיר גופו של נייר דרבנן אדרבנן נמי קשיא דהא אמרי באידך ברייתא אינה מקודשת דאוקימנא טעמייהו התם משום דשמואל דאמר חזר ומחלו מחול ולא סמכה דעתה דחייש' דילמא מחיל וכיון שכן היכי אמרי רבנן בהך ברייתא דשמין את הנייר והרי אם ימחול הבעל אף היא צריכה לחזור את הנייר אלא ודאי אע"פ שמחל המוכר אין כופין את הלוקח להחזיר הנייר וברייתא קמייתא מתוקמא בשאין בנייר שוה פרוטה ומש"ה אמרי רבנן דאינה מקודשת ובברייתא בתרייתא אמרי רבנן דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת:

האי כדיניה והאי כדיניה: זה הלוה מעות וזו סמכה על שעבוד הקרקע והיא לא נתנה כלום ואי משום נכסי צ"ב הנישומין בכתובתה הוא זכה בהן מיד וזו צירפתן עם הכתובה על שעבוד הקרקעות:

לא חזיא אלא לחד: אין בה אלא כדי לא' מהם:

לבעל חוב יהבינן: שלא תנעול דלת:

יותר משהאיש וכו': ולא חייש משום חינא והעלה הרי"ף ז"ל דבין בשני שטרות היוצאין ביום אחד בין במטלטלי בזמן הזה דלית בהו דין קדימה בין בלוה ולוה ואח"כ קנה דקי"ל יחלוקו לבעל חוב יהבינן ולא לאשה וא"ת כיון שהדין נותן דיחלוקו היאך גוזלין את האשה ונותנין לב"ח י"ל דלוה ולוה אם קדם האחד וגבה מה שגבה גבה דבע"ח מאוחר דוקא אמרו [דף צ. ודף צד. ע"ש] שלא גבה אבל בשוים מה שגבה גבה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשרים (ושנים) מהל' מלוה ולוה [הלכה א' וע"ש במ"מ] הילכך כיון שאילו

קדם ובא בעל חוב לב"ד והגבוהו ראשון מה שגבה גבה מן הדין אנו מגבין לבעל חוב תחלה משום טעמא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא ולאחר גבייתו זכה בהן מן הדין. ומה שהאריך הרי"ף ז"ל להביא ראיות דמאי דאמר שמואל בשני שטרות היוצאין ביום אחד שודא דדייני דלא אמרינן בשטרי הודאות והלואות אכתוב לפנינו בפרק מי שהיה נשוי [סי' שסב] בסייעתא דשמיא:

ודאי דאמריתו כו': ל' שאלה הוא. שאלו אמת ששמעתי שאמרתם דבר זה של תימה דמטרחינן ליה ללוה למכרה והלא המלוה עיקר סמך שלו על הקרקע הוא:

תולה מעותיו בעובד כוכבים הוה: מעות היה לו לפרוע ואמר של עובד כוכבים הם:

לדידך דאמרת כו': במסכת ערכין בפ' שום היתומים (דף כב א) פריעת בע"ח מצוה מצוה עליו לפרוע ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא [ב"מ דף מט א] הן שלך צדק ולאו שלך צדק:

בד"א: דלוקה מ':

מכין אותו: קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים וכתב ר"ח ז"ל וכן דין היתומים שירשו מטלטלין דקי"ל מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ע"כ ואי להכותן עד שיפרעו קאמר לא נהירא דלקמן בפרק מי שהיה נשוי (דף צא ב) גבי עובדא דקטינא דאביי משמע דלא כייפינהו אביי למפרע (אדרבה אמרי ליה) דאי אמרי ליה חמשין זוזי דמי קטינא סלוקי סלקוה אלמא לא כייפינן להו הילכך משמע ודאי דכי אמרינן מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם מצוה דרבנן קאמר אבל לא כייפינן להו וכ"כ רש"י ז"ל:

גרסי' בגמ' [דף פו ב] בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום והלכה והניחתו בצדי רשות הרבים מהו: כלומר ועודנו שם לאחר ל' יום. ואמרי' בלישנא בתרא מגורשת מדרב נחמן דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה האומר לחבירו משוך פרה ולא תקנה לך אלא אחר ל' יום קנאה ואפי' עומדת באגם. כלומר וצדי רה"ר כאגם דמי. ואמרינן אדרבה אינה מגורשת מדרב ושמואל דאמרי והוא שצבורים ומונחים ברה"ר. כלומר גבי מתני' דתנן [דף פד א] כל הקודם בהם זכה. אלמא רה"ר לא קנה ליה לבעלים מידי אא"כ מגביהו. [מאי לאו היינו רה"ר היינו צדי רה"ר]. הלכך לאחר שלשים לאו ברשותה הוא כדי שיחולו גירושין ומהדרינן לא רה"ר לחוד וצדי רשות הרבים לחוד. כלומר דצדי רשות הרבים היינו סמוך לכותלים שאין דרך בני אדם לעבור שם ולהתחכך בכותלים והך בעיא פירשה הראב"ד ז"ל במעכשיו ולאחר ל' יום והא דפשטינא לה מדר"נ אף היא במעכשיו ולאחר ל' יום והזקיקו ז"ל לפרש כן לפי שהוא סבור דבלא א"ל מעכשיו אפי' הלכה ומצאתו ונטלתו משם אינה מגורשת דהויא לה [גיטין דף כד א] כטלי גיטיך מעל גבי קרקע ועוד דאי הא דר"נ בדלא א"ל מעכשיו לא קני דלעיל בפ' האשה שנפלו לה נכסים [דף פב א] אמרינן כי אתא רב דימי א"ר יוחנן האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר ל' יום קנה אפי' עומדת באגם והא כי אתא רבין א"ר יוחנן לא קנה לא קשיא הא דא"ל קנה מעכשיו הא דלא א"ל קנה מעכשיו אלמא כל דלא א"ל מעכשיו לא קנה. ואין פירושו מחוור דהא קי"ל בקידושין (דף נט ב) ובגיטין (דף עב א) דמעכשיו ולאחר ל' יום ספיקא הוי אי הוי תנאה או חזרה וכיון שכן הכא בסוגיין דשקלינן וטרינן צדי רשות הרבים אי הוי כרה"ר או לא האי לישנא במאי חשבינן ליה אי כתנאה אפי' הוי כרה"ר מאי הוי דהא מעכשיו מגרשה לה ואפילו נשרף בינתיים מגורשת דנתינה לשם גרושין גמורין היא ובתנאי שלא יחזור בו בינתיים ואי כחזרה חשבינן ליה א"כ מעכשיו כמאן דליתיה דמי וכן נמי הא דר"נ אי במעכשיו היא אגם דנקט לאו דוקא דמאי שנא אגם אפילו עומד ברה"ר ממש או אפילו ברשות נותן נמי קנה וכדמוכח בר"פ המפקיד (דף לד א) והיינו טעמא משום דגופה קני מהיום ופירא לאחר זמן כדמוכח בפרק יש נוחלין

[דף קלו א] בההוא דכותב נכסיו לבנו לאחר מותו וא"כ היכי משמע בסוגיין דדוקא באגם הוא דאמר הכי אבל לא ברה"ר. לפיכך נראה דבעיין בדלא אמר מעכשיו הוא וסברינן דכל שלא יצא מרשותה מגורשת ומש"ה מיבעי לן צידי רה"ר אי כרה"ר ממש הן שאפי' ממון גמור שלו יוצא בו מרשותו כדאמרינן עלה דמתני' דלעיל [דף פד ב] והוא שצבורים ומונחים ברה"ר או דילמא אינו יוצא בהם מרשותו אלא הרי הוא כאגם שאין ממון שלו יוצא בו מרשותו והלכך גט זה אנו רואין אותו ביום ל' כאילו הוא עומד ברשותה והרי היא מגורשת בקבלה ראשונה שהרי לא יצא מרשותה ואין זה כטלי גיטך מע"ג קרקע משום דהכא הא איכא נתינה לשם גירושין אלא שאינו רוצה שיחולו הגירושין עד לאחר ל' ופשטינן לה מדר"נ דאמר קנה אפילו עומדת באגם כלומר דאע"ג דלא א"ל מעכשיו (לא קני) עד לאחר ל' יום כי קיימא באגם קני דחשבינן לה כאילו ברשותו ממש היא וקנה אותה במשיכה ראשונה כיון שעדיין ברשותו היא:

ולענין הלכה כ' בחי' הרשב"א ז"ל דנהי דרמי בר חמא ורב חסדא סברי דהא דר"נ בדלא א"ל מעכשיו היא אנן לא קי"ל הכי דהא אסיקנא בסוף פרק האשה שנפלו לה נכסים [דף פב א] דבדלא א"ל מעכשיו לא קנה הלכך כי היכי דתיקום לן הא דר"נ כהלכתא מוקמינן לה בדאמר ליה מעכשיו ולא כסברייהו דרמי בר"ח ורב חסדא: הלכך לענין גיטין אי א"ל עכשיו ה"ז מגורשת ואינה מגורשת בין הניחתו בצדי רה"ר בין הניחתו ברה"ר ממש דמספקא לן דילמא תנאה הוי ואי לא א"ל מעכשיו אינה מגורשת כלל דצידי רה"ר וסימטא ואגם אינם מקומות שלה שיקנו לה מדין חצר. ולדידי לא מחוור לי האי פסקא משום דלעיל בפ' האשה לאו מסקנא דגמרא היא דבלא מעכשיו לא קנה אלא דר' יוחנן אדרבי יוחנן מפרקינן ומסקינן דלרבי יוחנן בדלא אמר מעכשיו לא קנה וכיון דלאו מסקנא דגמרא היא וחזינן דרמי בר חמא ורב חסדא סברי דהא דר"נ בדלא אמר מעכשיו היא לית לן למיפלג עלייהו לומר דרב נחמן לא אמרה אלא במעכשיו וכיון דר"נ דקי"ל כוותיה בדיני אמר דאפי' בלא מעכשיו קנה ורמי בר חמא ורב חסדא הכי ס"ל נקיטינן כוותייהו דאפילו בלא מעכשיו קנה ולענין גיטין מגורשת. ולא ירדתי לסוף דעת הרמב"ם שכתב בהל' גירושין פ"ט דבלא מעכשיו מגורשת ובמשוך פרה זו כתב בפ"כ מהל' מכירה דבלא א"ל מעכשיו לא קנה:

מתני' המושיב אשתו חנונית: למכור יינו ופירותיו בחנות:

אפוטרופא: להכניס ולהוציא פירות ולשכור פועלים ולישא וליתן והאי דינא לאו דוקא באשתו דכל אדם נמי שמנה אותו אפוטרופא משביעו כל זמן שירצה כדתנן בפ' כל הנשבעין (דף מה א) ואלו נשבעין שלא בטענה וכו' והאפוטרופין ונקט אשתו לרבותא דלא תימא דכיון שיש לה להשבע כשתובעת כתובתה דלא תשבע אלא בסוף וכסבריה דרבי שמעון דאמר בסיפא דמתניתין דלקמן דאינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה על אפוטרופיא:

רבי אליעזר אומר אפילו על פילכה ועל עיסתה: כלומר אפילו לא הושיבה חנונית ולא מינה אפוטרופיא משביעה אם עכבה כלום מפילכה ועיסתה ובגמ' איבעי לן ר"א אי ע"י גילגול קאמר דשמעיה לת"ק דאמר דמשביעה על האפוטרופיא ולא על פלכה ועיסתה ואפילו ע"י גלגול שבועת האפוטרופיא משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ומציא אמרה ליה כיון דקא דייקת כולי האי לא מצינא דאדור בהדך ואתא ר"א למימר היכא דהושיבה חנונית מגו דמשתבעה אאפוטרופא משתבעה נמי על ידי גלגול על פלכה ועל עיסתה דמגלגלין בדרבנן. או לכתחלה קאמר דאפילו לא מנה אפוטרופא משביעה על פלכה ועל עיסתה שהרי אפוטרופיא הוא זה ואסקינן דר"א אפילו לכתחלה קאמר ומשמע דלמסקנא ע"י גלגול מודו ליה רבנן דמגלגל עליה על פילכה ועל עיסתה דלית לן למימר דפליגי כולי האי:

גמ' חזינן לרבוותא וכו' דקתני סיפא במתני' דלקמן [דף פז ב]:

לאפוקי מדר"א ומחלוקותו: דכ"ז שאינה תובעת כתובתה אינה נשבעת לא על פלכה ולא על עיסתה ולא על אפוטרופיא:

ועוד דסוגיא דשמעתא כתנא קמא אזלי: דאמר עלה במתני' דבסמוך שבועה מאי עבידתא אר"י אמר רב על אפוטרופיא שנעשת בחיי בעלה אלמא דמשביעין אותה על אפוטרופיא: [בכאן השמיט הר"ן ז"ל חמשה דפין. וזהו מנמוקי יוסף במקום שהשמיט הר"ן ז"ל]:

גמ' איבעי להו ר"א ע"י גילגול קאמר או לכתחלה ת"ש וכו': ע"י גלגול שנשבעה על האפוטרופסות ומגלגל עליה באותה שבועה שתשבע על פלכה ועל עיסתה אבל לכתחלה (כר"א) לא:

בכפיפה: בתוך קופה אחת והכי איתא בירושלמי [הלכה ד] מ"ט דרבנן שאם אתה אומר כן אין שלום בבית לעולם שברה כלים מאי את עביד לה כש"ח או כש"ש מסתברא אפילו כש"ח אינה שאם אי אתה אומר כן אין שלום בבית לעולם ע"כ:

[או לכתחלה קאמר]: אבל ע"י גלגול לא איכפת לה שהרי נתחייבה לו שבועה ומה יקשה לה גלגול אם לא עכבה כלום:

מתני' כתב לה נדר ושבועה וכו': כתב לה לאו דוקא והוא הדין באמירה

דכל שהוא פטור או מחילה באמירה בעלמא סגי כדאיתא פ"ק דקדושין (דף טז א) וכן כתב הריטב"א ז"ל:

נדר: אע"ג דנדר לא תקנוהו אלא לאלמנה מפני שהיתה מקילה בשבועה ומוריא היתרא דקא טרחא קמי יתמי ונמנעו מלהשביעה והתקין ר"ג הזקן שתהא נודרת והנדר הוא שאומרת יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם עיכבתי משלך כלום ואילו הכא אמרינן עליך דמשמע גרושה מכל מקום כיון שהנדר הוא להקל עליה ודינה הוא בשבועה אם לא פטרה בפירוש משתיהם היה יכול לומר לה לא פטרתיך אלא מן השבועה אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבועה ופטרו ממנה הרי פטור מכל נדר וכן איפכא וכן כתב הריטב"א ז"ל ומיהו נראה שאם נתחייב שבועה לו ממקום אחר שיכול להשביעו גם ממה שפטרו על ידי גלגול מדכתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל בחדושיו מצאתי בחבור הגאונים ז"ל הסכימו רבותינו ז"ל שטר שיש בו נאמנות יכול לגלגל אותו על מקום אחר (והרב ז"ל חוזר על פירוש המשנה בשבילם ומצא להם סיוע לפירושו מן התוספתא):

אבל משביע וכו' ואת אלו הבאין ברשותה: פירשו בתוספתא אלו הבאים ברשותה כל שמכרה או נתנה להם כתובתה והשבועה היא שבועת היורשים [המפורשת במסכת שבועות והיינו שלא מצינו ושלא אמר לנו ששטר זה פרוע וגם אלו שמכרה להם נשבעים שבועת היורשים] אם היא מתה וכמו שפירש"י ז"ל דאם היא בחיים איך ישבעו הלקוחות ששטר זה [אינו] פרוע והלא למחר תאמר שהיא פרועה ומהימנא מגו שיכולה לחזור ולמחול וכן הדין במלוה הלכך צריכה היא או המלוה לישבע בעצמם אבל במקום שאינו יכול למחול כגון [דף פה ב] מכנסת שטר חוב לבעלה גם אינה נאמנת לומר שהיא פרועה והרי הוא כאילו מת המוכר וגובה בשבועה לוקח בין מן הלקוחות של לוה בין מיורשיו וכ"כ הרב הרמב"ן ז"ל:

אבל יורשיו משביעין וכו': אם באת לגבות מהן שהרי לא פטרה אלא ממנו אם תגבה כתובתה בחייו והא דאמרי' שגובין יורשיה בשבועה אוקימנא במס' שבועות [דף מח א] כשמתה היא תחלה שאילו מת הבעל תחלה הרי מת לוה ואח"כ מלוה שאין היורשין גובין כלום שכבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו:

ולא ליורשי ולא לבאין ברשותי: אשמועינן הך סיפא דס"ל לתנא דמתני' דכי היכי דמהני נאמנות לגבי לוה גופיה הכי נמי מהני על יורשי לוה ועל הבאים מכחו משום דיורש כרעא דאבוה הוא והרי הוא כאילו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינא ומיהו על באים מכחו דאשמועינן מדתני הכא ולא לבאים ברשותי לא מיירי בלקוחות ובמקבלי מתנות דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן וכן הסכימו הגאונים כולם וכן דעת הרמב"ם ז"ל דלגבי יורשים דוקא מהני נאמנות ולא לגבי לקוחות וכדי למצוא זכות לדבריהם ז"ל הוצרך הרמב"ן ז"ל לדחוק עצמו בספר הזכות לישב משנה זו ופירש דהני באין מכחו לאו דומיא דהני אחריני שפירשנו שהם לקוחות אלא הני הם אפוטרופוס שמינה על נכסיו או נתן נכסיו במתנת שכיב מרע דכיורשין שויוה רבנן:

הלכה מקבר וכו': הרמב"ן ז"ל מצא בתשובה לרי"ף שפירשה לבבא זו [ארישא] בשלא פטרה הבעל כלל ואפ"ה כיון שלא השביעה ולא צוה להשביעה פטורה ובתוספתא ובירושלמי פירשוה אמתני' גופא אלא דאיכא דמוקי לה אמציעתא דאמר אין לי ולא ליורשי כתב הרב בעל העיטור ז"ל חזינן בחיבור הרב תשובת רי"ף דאתשיל קמיה אם היתומים משביעין את האלמנה על מה שנשאה ונתנה בחיי בעלה אם מת בעלה ולא השביעה והשיב פלוגתא היא בין בעלי הוראה איכא מאן דאמר הלכה כסתם משנה המושיב את אשתו וכו' ואיכא דפסיק הלכתא כר' שמעון דאמר תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת אין יורשין משביעין אותה ודעתו נוטה שהלכה כסתם משנה שאם מת ולא השביעה נתגלה דעתו שכבר מחל לה ומש"ה אמרינן הלכה מקבר בעלה וכו' אבל אין משביעין אותה לשעבר משום שבעלה כבר מחל לה ולא נהירא לן ומסתברא דפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים היא וכשתגבה כתובתה תשבע על הכל עכ"ל ופסקן של דברים דאי קאי ארישא אע"פ שלא אמר אין לי [אלא בלא נדר ובלא שבועה סתם] לא מיבעיא איהו שאינו יכול להשביעה אלא אף יורשין אין משביעין אותה על אפוטרופיא שעשתה בחיי הבעל אא"כ היתה תובעת ובאת לגבות כתובתה מהם וכדפרי' וכדמוכח בגמ' [ובפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים] אי נמי משביעין אותה היינו אם עשתה אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה או אם באת לגבות משביעין אותה אפילו ממה שעשתה בחיי בעלה וכדפרישית ותרוייהו איתנהו ואי קאי אמציעתא שפטרה ממנו [ומיורשיו] אפילו נעשית אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה פטורה ודוקא בשמנה אפוטרופסות בחייו ונמשך אפוטרופסות שלה לאחר מיתה אי נמי שמנה אותה עליה בפירוש אבל יתומים שהושיבו אותה אפוטרופיא על נכסיהם מדעת עצמן זו אינה בכלל דנכסים של יתומים הם והם מושיבין אותה לדעתם בנכסיהם ונשבעת להם כל זמן שירצו. כן העלה הרמב"ן בחידושיו:

שבועה מאי עבידתיה: דאמר לה נדר ושבועה אין לי עליך למאי צריך לה הימנות זה:

על הפוגמת: כדלקמן במתני' שהיתה חייבת להשבע והשתא נפטרת בהימנות זה וכ"ש שנפטרת משבועת אפוטרופיא דלא אתי עלה אלא בטענת שמא והוא הדין לענין הבא ליפרע מנכסי יתומים דגריעא טפי מפוגמת אבל משבועת עד אחד שמעידה שהיא פרועה כתב הראב"ד ז"ל דלא הימנה מן הסתם דנהי דהימנה טפי מנפשיה טפי מעד אחד לא הימנה וכתב הריטב"א ז"ל שדעת הרמב"ן ז"ל כן ואני ראיתי הרא"ש ז"ל שאינו סובר כן:

לשעבר מאי עבידתיה: הא דאמרינן במתני' דאין

משביעין אותה לשעבר עד מתי קרוי לשעבר שתנאי שלו מועיל בהם ולא אמרי' נכסי יתמי נינהו:

לכרגא: כסף גולגלתא שצריך לאשה או מזונות שצריכין לה:

מזבנינן בלא אכרזתא: שאין צריך לשהות באלה העניינין דבכלל מזוני נינהו ועל היתומין לפרוע כמו שעשה הבעל בחייו והוי זה ככל דבר שצריך לנכסי יתומים דודאי מוכרין אותן בלא הכרזה כדמוכח מההיא דפרק שום היתומים [דף כב. ועי' דף פז. בתוס' ד"ה לכרגא]:

תניא אבא שאול וכו' בין דלא נדר: כלומר בין שאמר אחד מן הלשונות הללו הבעל לאשתו תהיה נאמנת בלא נדר או נקי נדר מנכסי או מנכסיא אלין שורת הדין דלהוי פטורה בין ממנו בין מיורשיו מ"מ כיון שלא כתב כן בפירוש אין עוקרין מפני לשון זה הסתום תקנתא דרבנן דאמרי הבא ליפרע וכו' אבל היכא דכתב לה בפירוש בין ממני בין מיורשי הלכתא כסתמא דמתני' דמהימנא בתובעת כתובתה דלא משבעינן לה אפילו באה לגבות מן היתומים ואפילו פוגמת נמצינו למדין דלוה דכתב למלוה נאמנות ממנו ומיורשיו כשמת לוה ובא המלוה ליפרע מן היתומים יפרע אפי' שלא בשבועה הלכך כשמת מלוה אחר מיתת הלוה יתומים של מלוה נפרעים מיתומים של לוה דכיון שלא היה המלוה חייב שבועה לבני לוה לא מצינן למפטר מטעם אין אדם מוריש שבועה לבניו זה דעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל והרמב"ן ז"ל: אבל דעת ר"ח ז"ל וכל חכמי נרבונ"ה ז"ל דאפי' נאמנות מפורש לא מהני בתובעת כתובתה כדמשמע מפשט מילתיה דאבא שאול דאמר אבל מה אעשה וכו' לפיכך האשה כשתובעת כתובתה חייבת לישבע וכן המלוה כשבא לגבות מבני לוה הילכך אם מת מלוה אחר לוה אין בני מלוה יכולין לגבות כלום מבני לוה שהרי אביהם היה חייב לישבע ואין אדם מוריש שבועה לבניו ויש להם ראיות מדמוקמינן לקמן [דף פח ב] מתני' כר"ש ור"ש כאבא שאול בן אימא מרים:

והיכא שהמלוה כתב נאמנות ללוה דכל אימת דאמרת פרענא ליה להאי שטרא מהימנת עלי קי"ל שכל תנאי שבממון תנאו קיים ולכך מהימן ואפילו לא כתב ליה מהימנת עלי ועל ירתי מהימן על היתומים משום דכשבא ליד היתומים הרי הוא כקרוע מטעם הנאמנות דמאי טענינן ליה הוה לך למקרעיה או למכתב שובר אמר להו אהימנותא דכתב לי סמכי ומיהו כיון דלא כתב ליה מהימנת ואפילו משבועה חייב לישבע דהא מצינו למימר דמהא [לא] הימניה דאי לאו הימנותיה לא היה נאמן בשבועה לאפטורי מחיוב השטר ואשכחן נמי בעלמא דאמרינן מאי נאמן נאמן בשבועה כ"כ רבינו אלפסי ז"ל והכי כתב מרנא ורבנא האי ז"ל: (עד כאן נמוקי יוסף):

מתני' הפוגמת כתובתה: כדמפרש ואזיל במתני' גופה:

לא תפרע: השאר אלא בשבועה בגמ' [דף פז ב] מפרשינן טעמא משום דפרע דייק דמפרע לא דייק ורמו רבנן עלה שבועה כי היכי דתדוק:

עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה: מפרשינן בגמ' טעמא כדי להפיס דעתו של בעל:

מנכסים משועבדים וכו': משום דאי הוי גבי מן הלוה גופיה והוה טעין לוה אשתבע לי דלא פרעתיך אמרינן בשבועות [דף מא א] דמשביעינן ליה ואי לא טעין לא טענינן ליה הואיל ונקיט שטרא אבל בשביל לקוחות טענינן דילמא אי הוה גבי מן הלוה הוה טעין ליה אשתבע לי דלא פרעתיך ובעי אשתבועי השתא אנן טענינן דפתח פיך לאלם הוא:

ומנכסי יתומים ונפרעת שלא בפניו: כולהו משום האי טעמא כך כתב רש"י ז"ל. ונ"ל שלמד ז"ל שמשום האי טעמא הוא מדאמרינן בפ' שבועת הדיינים (דף מא א) האי מאן דאפיק שטרא אחבריה ואמר שטרא פריעא הוא אמרינן ליה לאו כל כמיניה זיל שלים ואי אמר לישתבע לי אמרינן ליה לישתבע ליה אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מה בין זה לפוגם שטרו ומדאמרינן מה בין זה וכו' משמע דכי אמרי' דמשתבע שבועת המשנה היא ולא היסת דאי

לא טובא איכא בין זה לפוגם את שטרו אלא ודאי שבועת המשנה היא ולא מצינו לה רמז במשנה אם לא שנאמר דשבועת נכסים משועבדים ויתומים ושלא בפניו מהאי טעמא הוא וכמו שכתב רש"י ז"ל:

ואע"ג דכתב לה בעלה נאמנות וכו': ומסתייע הדין סברא מהא דגרסינן בפרק האשה שנתאלמנה (דף יט א) כו'. השיב עליו הרז"ה ז"ל אין דברים הללו מחוורין משום דההיא דפרק האשה שנתאלמנה לא מוכח אלא בשקדם השעבוד לנאמנות דבכי האי ודאי לאו כל כמיניה אבל כל שקדמה כתיבת הנאמנות לשעבוד בכי האי ודאי גובה שלא בשבועה שהרי על דעת כן שעבד נכסיו והיינו מתניתין דתנן נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי לא עליך ולא על יורשיך ולא לבאים ברשותיך אינו יכול להשביעה לא הוא ולא ליורשיו ולא הבאים ברשותו לא היא ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה ומפרש בתוספתא אלו הן הבאים ברשותה כל שמכרה או נתנה להם במתנה ומשמע ודאי שכך יש לנו לפרש באים ברשותו כל שמכר או נתן להם במתנה וכיון שדעת הרב אלפסי ז"ל דאבא שאול מודה במשנתינו דכיון שפטרה בפירוש גובה מן היורשין שלא בשבועה כך יש לנו לומר שגובה מן הלקוחות שלא בשבועה שהוא הדין והוא הטעם ומיהו ודאי לדברי האומר דאבא שאול פליג אמתני' שאין שום פטור מועיל לבא ליפרע מנכסי יתומים הדבר פשוט שאינו מועיל ג"כ לבא ליפרע מן הלקוחות דכי היכי דאמר אבא שאול אבל מה אעשה שהרי אמרו [חכמים הבא ליפרע מנכסי] יתומים לא יפרעו אלא בשבועה כך יש לנו לומר אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים בא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה:

רבי שמעון אומר כו' אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה: מסקינן בגמרא [סוף דף פח ב] דלאפוקי מדר' אליעזר ומחלוקתו אתא כלומר שאינה נשבעת לא על פלכה ולא על עיסתה ולא על אפוטרופסות ולא קי"ל כר' שמעון וכמ"ש למעלה:

גמ' פוגמת כתובתה בעדים: התקבלתי מנה ובפני עדים קבלתי:

מי אמרינן אם איתא דפרעה טפי בעדים הוה פרע: דהא דק ואייתי עדים לפרעון מנה קמא:

או דילמא לאו משום דדק הוא אלא אתרמויי אתרמי: דהוו עדים התם בההוא זימנא:

ובגמרא איבעיא לן פוגמת כתובתה בפחות משוה פרוטה: כלומר שמדקדקת בחשבונה הרבה ומצרפת אפי' פחות משוה פרוטה מי אמרינן כיון דקא דייקא כולי האי קושטא קאמרה או דילמא אערומי מערמא וסלקא בתיקו וקי"ל דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע הילכך לא תגבה אלא בשבועה והרי"ף סמך לו על סתם משנתינו:

פוחתת כתובתה מהו: היתה כתובתה אלף זוז כתוב בשטר והוא אומר התקבלת כולה והיא אומרת לא התקבלתי כלום אבל מודה אני שלא התניתה עמי לכתובתי אלא מנה:

מודית במקצת: שנתקבלה קצת:

במאי גביא: אפי' ההוא מנה:

בהאי שטרא האי שטרא חספא

בעלמא הוא. שהיא אומרת מזוייף הוא:

באומרת אמנה היתה ביני לבינו: השטר היה נכתב ונחתם כהוגן ובפני העדים קבל עליו אלף זוז אבל הוא האמין בי שלא אתבענו אלא מנה:

אחד מחייבו שבועה: על ממון שאילו היו שנים היה משלם עכשיו ישבע שהעד מכחישו:

נשבעין ולא משלמין: מי שתובעין אותו נשבע שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע: כל השטרות שעבוד קרקעות הם ואין נשבעין על הקרקעות כדאמרי' בשבועות (דף מב ב) ובהזהב (דף נז ב) ונראה לי דרמי בר חמא הוה סבירא ליה דולא ישלם דקרא לאו דוקא אלא מי שבא להעמיד הדבר בחזקתו הראשונה הוא נשבע וכאן האשה באה להעמיד חזקתה במה שהבעל חולק עמה ולומר שלא נפרעת אלא מקצת וס"ל נמי דנהי דאין נשבעין על הקרקעות על שעבודן נשבעין ורבא לא ניחא ליה בהכי והרשב"א ז"ל נדחק בכאן:

ואי פקח הוא כו' יהיב לה כתובה באפי סהדא קמא ובאפי סהדא בתרא שיכיר העד הראשון שב' פעמים פרע ויכול להעיד על פרעון הכתובה עם חבירו ועל פרעון הראשון:

יכולה למימר ב' כתובות הואי: (ב' שטרות הואי) ב' שטרות היו עליך בפרעון הראשון החזרתי לך א' ובשניה אחר והרי העד ראשון מעיד לסייעה ששמע שני הפורעונות לשם כתובה ולא לשם מלוה:

דמודע להו: לסהדא קמא ובתרא לפני פרעון השני דעו שכבר פרעתי לה כתובתה בפני אחד מכם והיא כופרת ואני רוצה לפרעה שנית לשם כתובה שיהיו לי שני עדים בדבר ואתבע את הראשונים ויש לי עליהם עד אחד ותתחייב שבועה דאורייתא וכיון דאודעינהו ולא מסייע לה האי עד קמא תו לא מציא למימר שתי כתובות הוו דמילתא דלא שכיחא הוא:

ואיכא למיבעי הכא כו' כולהו חד טכסיסא אית להו לאנקוטי חפצא: זה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב כאן אי פקח בעל מביאה לידי שבועה דאורייתא שהיא בשם או בכינוי ואוחזת ספר בידה כדאמר בשבועות וחמורה היא מאד והוא עצמו ז"ל סותר פירושו דאמרי' בהשולח (דף לה א) א"ל רב לרבי ירמיה מדפתי אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לב"ד. ופי' רש"י ז"ל שם דלה"ק ליה דלישבעה חוץ לבית דין משום דבב"ד חמירא לאנקוטי חפצא:

ואי לענין אפוכי שבועתא דבדרבנן מפכינן: כלומר דבכופר בכל שמיחייב שבועת היסת אם רצה הנתבע מהפכה על התובע אבל בדאורייתא היינו שבועות מודה במקצת אינו יכול להפכה על התובע אע"כ או ישבע או ישלם:

הא נמי אע"ג דבדרבנן היא לא מיתפכה: כלומר דלא מפכינן שבועה בדרבנן אלא בנתבע עליה דתובע אבל מתובע עליה דנתבע לא מן הטעם הכתוב בהלכות:

דקי"ל דבדרבנן אי לא משתבע לא נחתינן לנכסיה: דהכי אמרי' בפרק שבועת הדיינים (דף מא א) ואע"פ שיש לחלק ולומר דהתם דוקא בשבועת הנשבעין ולא משלמין דעלה קיימינן בההיא שמעתא אבל בנשבעין ונוטלין שתפסו ולא רצה לישבע מוציאין מידם כיון שתפסו שלא כדין אפ"ה כיון דבשמעתא דהתם סמכו לה אפלוגתא דר' יוסי ורבנן בגזל מציאת חרש שוטה וקטן דאע"ג דגזל מינייהו בידים כיון דמדרבנן הוא לא מפקינן מיניה כך יש לומר ג"כ באותן נשבעין ונוטלין שדינן ליטול בלא שבועה שאם תפסו ואינם רוצים לישבע לא נחתינן לנכסייהו אלא היו משמתי' להו כדעבדינא בגזל דרבנן ומיהו כ' הרמב"ן ז"ל דמסתבר דדוקא בדתפסה

מיניה מעות אבל תפסה מיניה מטלטלי כיון דגופייהו לא מקנינן (לא) מפקינן מינה והדר לא גביא אלא בשבועה ואחרים תירצו דנ"מ אם היתה אשה זו חשודה על השבועה דאי הוי מדאורייתא מהפכין אותה על הבעל ונשבע ולא משלם אבל אי הויא מדרבנן אין מהפכין אותה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאיתא התם ונוטלת שלא בשבועה אלא שהרב ז"ל לא תירץ כן לפי שדעתו ז"ל דכי אמרינן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן היינו בנשבע ולא משלם אבל בנשבע ונוטל אע"פ שאין השבועה אלא מדבריהם נשבע הלה ונפטר שכך כתב בתשובה בפוגם שטרו והוא חשוד:

לא שנו: דכי משתבע שקלי:

שאמרו יתומים: של לוה:

לויתי ופרעתי: ישבעו אלו שבועה שלא פקדנו ולא אמר לנו אבא ולא מצאנו שובר בין שטרותיו ששטר זה פרוע ונוטלין:

כאומר לא פרעתי דמי: דכיון דאמר לא לוה מודה הוא שלא פרע והרי השטר מוכיח שלוה:

לא שנו: שיורדין בית דין לנכסי אדם שלא בפניו:

אלא מיהו חזינא לרבוותא זהו דעת רבינו חננאל ז"ל ואנן מסתברא לן וכו': וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות מלוה ולוה:

מתני' הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה: ואין יכול לטעון פרעתיך משום דתנאי כתובה מעשה ב"ד הוא ובגמ' מפרש [דף פט ב] דקרעינן ליה לגיטא וכותבין אגביה גיטא דנן דקרענוהו לאו משום דגיטא פסולה (הוא) הוא אלא דלא תהדר ותגבי ביה זימנא אחרינא:

אבד גיטי: שלא הוצאתיו בב"ד עליך לגבות כתובתי על ידו כדתנן גובה כתובתה ולא קרעוהו ב"ד אלא אבד ממני:

והוא אומר אבד שוברי: כבר הוצאתו בב"ד וגבו ב"ד הכתובה על פי הגט וקרעוהו ולי נכתב שובר על הכתובה שאם תבא לגבות מכח אלמנות לומר לא נתגרשתי ולא נפרעתי יהיה לי השובר לעד ואבד ממני:

וכן בע"ח שהוציא שטר חוב: אחר שביעית:

ואין עמו פרוזבול: זה אומר שמטתו שביעית וזה אומר פרוזבול היה לי שלא תשמיטנו שביעית ואבד:

הרי אלו לא יפרעו: חיישינן שמא כבר גבתה בגט וזה שמטתו שביעית דמאן ציית ליה:

מן הסכנה: שגזרו כותים על המצות והיו יריאים לשמור גיטיהם ומשקבלתו שרפתו וכן פרוזבוליהן ודין פרוזבול מפורש פ' השולח גט (דף לד ב) הלל תיקן פרוזבול כו':

שני גיטין ושני כתובות: זמן כתובה ראשונה קודם לזמן גט ראשון וזמן כתובה שניה קודם לזמן גט שני:

גובה ב' כתובות שהרי גרשה והחזירה וכתב לה כתובה שניה אבל קדמו ב' הכתובות לגט לא שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא שני כתובות וגט אין לה אלא כתובה אחת למדנו שהכותב לאשתו ב' כתובות אינה גובה אלא אחת (אי משום דגרשה ואהדרה הא תנן כתובה ושני גיטין אין לה אלא כתובה אחת) שע"מ כתובה הראשונה החזירה:

ב' כתובות וגט: שקדמו שניהם לגט ובגמ' מפרש למאי כתב להו:

כתובה ושני גיטין: כתובה בנישואין הראשונים וגרשה והחזירה ולא כתב לה כתובה וחזר וגרשה:

כתובתה קיימת: שכתב לה כשהוא קטן ולגבי גר כתובה שכתב לה בעודו כותי (ואפי') [והוא] שבעל לאחר שהגדיל או נתגייר [לפיכך תנא שע"מ כן קיימה דאי לאו הכי מאי קמ"ל אפי' לא כתב לה מעולם יש לה עיקר כתובה]. (מן התוספות) וכן מפורש בירושל':

גמ' אוקמה שמואל במקום שאין כותבין בגמ' [דף פט א] אמרינן עלה דמתני' ש"מ כותבין שובר דאי אין כותבין שובר ניחוש דלמא הדר מפקא לה לכתובתה וגביא בה: כלומר

בעדי מיתה דאילו בתורת גרושה ודאי לא גביא דהא קרעינן לגיטא וכי הדרא מפקא לכתובתה בלא גט תנן במתני' הרי אלו לא יפרעו ואוקמה רב במקום שאין כותבין כתובה ושמואל נמי אוקמה בשלא כתב לה ולפיכך כתב הרי"ף ז"ל דאוקמה שמואל במקום שאין כותבין ומתני' דתנן דכתובה ואין עמה גט דמשמע שבמקום שכותבין היא הא פרישנא לה בגמ'. והקשו עליו דכיון דמטעם דכותבין שובר אתיא עלה ואנן קי"ל דכותבין שובר שפיר קיימא מתני' אפי' במקום שכותבין ועוד דבסוף פ"ק דב"מ (דף יז א) א"ר יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ומוכח נמי ממתני' דהכא ופשטא דסוגיא דהתם ריהטא דלר' יוחנן אפי' במקום שכותבין הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה ולפיכך כתבו בתוספות דמתני' אפי' במקום שכותבין היא ואפשר לקיים דברי הרי"ף ז"ל דנהי דקי"ל כותבין שובר וקי"ל נמי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפ"ה במקום שכותבין אינה גובה כתובתה בגט משום דריעא טענתה שהדבר מוכיח שפרעה והחזירה לו כתובתה והורע כח מעשה ב"ד ואותה סוגיא שבפ"ק דב"מ כבר ישב אותה הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ע"ד הרי"ף ז"ל הילכך נקיטינן דהוציאה גט ואין עמה כתובה במקום שאין כותבין גובה כתובתה דהיינו מנה מאתים דתנאי ב"ד הוא והוא שהוציאה גט ממש אבל בעדי הגט לא גביא דאיתרע ליה מעשה ב"ד דחיישינן דלמא ב"ד הגבוה על פי הגט וקרעוה לגיטא ובמקום שכותבין אינה גובה כתובתה אלא בשיש כתובה עמה אבל אין עמה כתובה לא דאיתרע ליה מעשה ב"ד והדבר מוכיח שפרעה והחזירה לו כתובתה: ולענין תוספת אם נאמן לומר פרעתי לפי שיטת הרי"ף ז"ל פשיטא דנאמן דאפי' בכתובה במקום שכותבין נאמן ובתוספת כל [מקום הוא] מקום שכותבין (הוא) ואפי' לדברי מי שאומר דר"י אפילו במקום שכותבין אמר ה"מ בעיקר כתובה שהוא תנאי ב"ד אבל בתוספת לא ואע"ג דאמר בר"פ אע"פ [דף נד ב] תנאי כתובה ככתובה דמי ה"מ למאי דמני התם כגון מוחלת או מוכרת ואינך אבל לשאר מילי לא וכ"כ שם ר"ח ז"ל ואפי' לדברי מי שאומר דתוספת כעיקר כתובה היא ואפי' למאי דלא מני התם ה"מ למהוי כקולי וחומרי דכתובה אבל לטוען אחריו לא דעיקר כתובה הוי מעשה ב"ד ותוספת אינו אלא כמלוה בעדים וראיה מהא דאמרינן בפרק קמא דב"מ [דף יז א] דשבתאי בריה דר' מרינוס כתב לה לכלתיה איצטלא דמילתא בכתובתה ואמר דהוחזק כפרן לאותו איצטלא הא לא הוחזק כפרן מהימן לומר פרעתי ולפי שטה זו לא מיתוקמא בכתובה עצמה דאפי' במקום שכותבין איהי מהימנא אלא לאו בתוספת אלמא להא מילתא לאו ככתובה דמי וליכא למימר דערב שאני שאילו היה הבעל חייב בה אף הערב חייב (בה):

אי בעיא בהאי גביא: בתמיה דמדקתני אין לה אלא כתובה אחת ולא קתני אין לה אלא כתובה אחרונה אלמא אי ניחא לה למטרף לקוחות מזמן ראשון טרפה:

בזה אחר זה: זמנו של זה קודם לזה ושניהם על הלואה אחת או על מכר א':

ביטל ב' את הראשון: ואינו טורף אלא מזמן ב' דכיון דכתב לשטרא בתרא אחליה לשעבודא קמא:

דאי אוסיף ביה דיקלא: בשטר ב'. לתוספת כתביה. ולא לבטל זמן שטר ראשון ותרוייהו מיהא לא גביא מדלא כתב לה בבתרא ואוסיפת לך אהך קמייתא אלא שטר כתובה יתירה כתב לה ולא הזכיר בה את הראשונה אמרינן דה"ק לה אם תתרצי למחול שעבוד של ראשונה גביא כתובה זו המרובה ואי לא גביא הראשונה המועטת הלכך הי מינייהו דבעיא גביא וכי אמר ר"נ בטל שניה את הראשונה בדלא אוסיף בה מידי דאי לאו לבטולי לקמא אתא למאי כתביה:

ומיתה: ועדי מיתה ובאה לגבות שתי כתובות אחת בתורת גירושין ואחת בתורת אלמנה:

אם גט קודם לכתובה: הרי כתב לה כתובה שניה משהחזירה:

אלא מנה מאתים: שהם תנאי ב"ד דאילו בשטרא לא גביא דחספא בעלמא הוא:

חידשו: קטן שחדש משהגדיל וגר שנתגייר אם הוסיפו כלום על כתובה ראשונה נוטלין מה שחדשו על מנה מאתים:

הדרן עלך הכותב לאשתו