שבועות א

שבועות שתים שהן ארבע. בשבועות ביטוי הכתוב בויקרא אצל קרבן עולה ויורד כדמפרש בפ"ג:

שתים כתיבי בקרא דכתיב להרע או להיטיב כדמפרש במשנה פ"ג אוכל להיטיב לא אוכל להרע שמענה את עצמו וה"ה לכל דבר שהוא הן ולאו ולהבא דלהרע או להיטיב כדמפרש במשנה פ"ג אוכל להיטיב לא אוכל להרע שמענה את עצמו וה"ה לכל דבר שהוא הן ולאו ולהבא דלהרע או להיטיב [להבא] משמע ובפ"ג מרבינן מן המקרא אף דברים שאין בהן הרעה והטבה ומיהו ב' נינהו ותו לא:

שהן ד. יש לפרש מריבוי הכתוב כדמפרש בפ"ג אף דבר וחלופו לשעבר כמו אכלתי ולא אכל או לא אכלתי ואכל:

ידיעות הטומאה חיוב קרבן עולה ויורד מחמת טומאת מקדש וקדשיו הכתוב אצל שבועות ביטוי או נפש אשר תגע וילפינן בפירקין בגמרא שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שנכנס למקדש בשוגג אחר הטומאה או אכל בשר קדש:

שתים שהן ארבע שתים כתיבי בקרא דכתיב ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנעלמה ממנו הטומאה ועל ידי אותו העלם אכל קדש הרי אחת או נכנס למקדש הרי ב' ולפי שאינו חייב עליה אא"כ ידע בתחלה שנטמא ואחר כך נעלם ממנו ולאחר מעשה נודע לו שחטא קרי להו ידיעות:

שהן ארבע. יש לרבות מהמקרא עוד ב' חיובים העלם קדש והעלם מקדש וזוכר את הטומאה:

יציאות השבת שתים שהן ארבע. הוציא מרה"י לרה"ר ובהן שתים אחת לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל חפץ והוציאו ברה"ר ואחת לעומד בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציא בידו והניחו ולמדנו להוצאה שחייב בה מה"ת בפ' הזורק מן ויצו משה ויעבירו קול במחנה לא תפיקו מרה"י לרה"ר:

שהן ד'. יש ללמוד מאלה הדברים דכשם שהקפידה תורה מרשות לרשות בהוצאה כך הקפידה בהכנסה והרי הם שתים אחת לעומד בפנים והוציא ידו ונטל חפץ והכניסו ואחת לעומד בחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיט לפנים והניחו:

מראות נגעים שהמצורע מביא עליהן קרבן לטהרתו:

שנים כתיבי בקרא שאת ובהרת והן חלוקין במראיהן:

שהן ארבע יש לרבות תולדה לזו ותולדה לזו כדמפרש בגמרא:

וכל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף אידיעות הטומאה קאי דכל שלא ידע בטומאה זו מעולם לא קודם אכילת קדש ולא לאחר אכילה:

שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים דהיינו שעירי חטאות הקרבים בהן: מכפרים בגמרא מפרש מנא לן:

על טהור שאכל את הטמא אדם טהור שאכל את הטמא ובגמרא יליף לה:

כל השעירים כפרתן שוה כל שעירי המוספין בין שעיר הנעשה בחוץ ביוה"כ בין של רגלים בין של ראשי חדשים[:]

כפרתן שוה שכולן מכפרים על הכל בין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בסוף בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בבסוף בין על טהור שאכל את הטמא ונפקא מיניה לענין לטומאה שאירעה בין זה לזה ובגמ' יליף לה:

גמ' לחטאת לה' בשעיר של ר"ח כתיב:

חטא שאין מכיר בו אלא ה' שאין בו ידיעה כלל ובגמ' יליף לשעירי רגלים:

שעיר זה יהא וכו' כדמפרש ואזיל: את שני המאורות הגדולים דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן:

למשול ביום ובלילה נחמה היא:

דשרגא בטיהרא וכו' נר בצהרים אינו מאיר:

לדידיה נמי לחמה נמי נמנין התקופות ועל התקופה מעברים את השנה כדאיתא בסנהדרין:

יעקב הקטן דכתיב מי יקום יעקב כי קטן הוא:

דוד הוא הקטן מקרא הוא בדברי הימים:

בכולהו רגלים כתיב ושעיר חטאת אחד ולא כתיב בהו לה':

זכרון אחד עולה לכאן ולכאן דכשאומר את יום הזכרון הזה סליק נמי לר"ח דבר"ח אשכחן נמי זכרון דכתיב ובראשי חדשכם ונזכרתם לפני ה"א והארכתי עוד בסוף הל' ראש השנה:

יבא זכאי ויכפר על החייב בסוף פירקין מייתי לה לומר שלפיכך מתודה כהן גדול שני פעמים על פרו כדי שיתודה וידוי ראשון עליו ועל ביתו ולאחר שנעשה זכאי בוידוי מתודה עליו ועל אחיו הכהנים:

הדרן עלך שבועות שתים