שולחן ערוך, אבן העזר קנא

א כָּתַב הַסוֹפֵר הַשּׁוֹבָר וְהַגֵּט, וְטָעָה וְנָתַן הַשּׁוֹבָר לָאִישׁ, וְהַגֵּט לָאִשָּׁה, וְנָתְנוּם זֶה לָזֶה וְכִמְדֻמֶּה לָהֶם שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, וּלְאַחַר זְמַן עִרְעֵר הַבַּעַל לוֹמַר שֶׁלֹּא נִתְגָּרְשָׁה, שֶׁלֹּא נָתַן לָהּ אֶלָּא הַשּׁוֹבָר וַהֲרֵי הַגֵּט עֲדַיִן בְּיָדוֹ, אִם לֹא נִשֵּׂאת עֲדַיִן, נֶאֱמָן, וִיגָּרְשֶׁנָּה עַכְשָׁו וּתְהֵא מֻתֶּרֶת מֵעַתָּה. וְאִם לֹא גֵּרְשָׁהּ, וְעָמְדָה וְנִשֵּׂאת, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַי"ג דְּרָכִים בָּהּ. וְאִם לֹא עִרְעֵר הַבַּעַל עַד אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְאָסְרָהּ, וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת גְּרוּשָׁה, שֶׁאָנוּ תּוֹלִין שֶׁנָּפַל מִמֶּנָּה וְהוּא מְצָאוֹ: