שולחן ערוך, אבן העזר נח

א צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּתֵּן אָדָם מִנְּכָסָיו מְעַט לְבִתּוֹ, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא "פַּרְנָסָה". הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ סְתָם, לֹא יִפְחֹת לָהּ מִכְּסוּת שֶׁפּוֹסְקִין לְאֵשֶׁת עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהָיָה הָאָב עָנִי; אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר, הֲרֵי זֶה רָאוּי לִתֵּן לָהּ כְּפִי עָשְׁרוֹ:

ב הִתְנָה עִם הֶחָתָן לְהַכְנִיסָהּ לוֹ עֲרֻמָּה, לֹא יֹאמַר: לִכְשֶׁתָּבוֹא לְבֵיתִי, אֲכַסֶנָּה, אֶלָּא מְכַסֶה אוֹתָהּ וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ: