שולחן ערוך, אבן העזר ס

א כְּשֶׁנּוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה, דֶּרֶךְ שֶׁרֵעָיו וּמְיֻדָּעָיו שׁוֹלְחִין לוֹ מָעוֹת כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק עַל הַהוֹצָאָה שֶׁמּוֹצִיא בַּמִּשְׁתֶּה, וְאֵלּוּ הַמָּעוֹת נִקְרָאִים שׁוֹשְׁבִינוּת. וְשׁוֹשְׁבִינוּת זוֹ אֵינָהּ מַתָּנָה גְּמוּרָה, שֶׁלֹּא שָׁלַח לוֹ זֶה אֶלָּא שֶׁאִם יִשָּׂא הוּא אִשָּׁה יַחֲזֹר וְיִשְׁלַח לוֹ כְּמוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ; לְפִיכָךְ, אִם נָשָׂא זֶה אִשָּׁה וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ הַשּׁוֹשְׁבִינוּת, הֲרֵי זֶה תּוֹבְעוֹ בְּדִין וּמוֹצִיא מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה חִלּוּקִים, וּלְפִי שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה לֹא נָהֲגוּ לִתְבֹּעַ תְּבִיעָה זוֹ רָאִיתִי שֶׁלֹּא לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה: