שולחן ערוך, אורח חיים קיא

גודל הטקסט

א צָרִיךְ לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה וְלֹא יַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, אֲפִלּוּ בְּאָמֵן אַחַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּשׁוּם פָּסוּק, חוּץ מֵה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח (תְּהִלִּים נא, יז). הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לַעֲנוֹת אָמֵן עַל גָּאַל יִשְׂרָאֵל, וְכֵן נוֹהֲגִין (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּצָרִיךְ לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, הַיְנוּ דַּוְקָא בְּחֹל אוֹ בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל בְּשַׁבָּת אֵין צֹרֶךְ (פי' דְּטַעֲמָא דְּבָעֵינָן לְמִסְמָךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, מִשּׁוּם דִּכְתִּיב יַעַנְ ךְ ה' בְּיוֹם צָרָה (תְּהִלִּים כ, א) וְסָמִיךְ לֵיהּ יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי (תְּהִלִּים יט, טו), וְשַׁבָּת לָאו זְמַן צָרָה, וְלַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי נִרְאֶה דְּמַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיוֹם טוֹב, הוּא מִשּׁוּם שֶׁהֵם יְמֵי הַדִּין כְּדִתְנַן בְּמִשְׁנָה ב' פ"ק דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּפֶסַח, עַל הַתְּבוּאָה וְכו') (הַגָּהַת אֲשֵׁרִ"י פ"ק דִּבְרָכוֹת וְכָל בּוֹ הִלְכוֹת שַׁבָּת וּמַהֲרִי"ל הל' יוֹם טוֹב), וְטוֹב לְהַחְמִיר אִם לֹא בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ (טוּר).

מ"ב מ"א א"א מחה"ש ט"ז מש"ז באה"ט גר"א

ב הַחַזָּן, כְּשֶׁמַּתְחִיל י"ח בְּקוֹל רָם, חוֹזֵר וְאוֹמֵר: ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד וְכו'.

מ"ב מ"א א"א מחה"ש באה"ט גר"א

ג אִם עַד שֶׁלֹּא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע מָצָא צִבּוּר מִתְפַּלְּלִין, לֹא יִתְפַּלֵּל עִמָּהֶם, אֶלָּא קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, דְּמִסְמַךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה עָדִיף.

מ"ב באה"ט

איך ללמוד עם נושאי הכלים

מתחת לכל סעיף, התגיות הקטנות (מ"א, ט"ז…) מראות אילו מפרשים מדברים עליו. לחצו על תגית כדי לעבור ישר לדבריו על הסעיף.
בכל פירוש, המספר הוא הסעיף הקטן שלו; התגית שבסוף הדיבור מחזירה לסעיף.
השורה שמעל הטקסט קופצת לפירוש שלם. כפתור מקווקו הוא פירוש על הפירוש שלפניו.

המפרשים בעמוד זה

מ"א מָגֵן אַבְרָהָם: רבי אברהם אבלי גומבינר מקאליש. הפירוש היסודי על אורח חיים.
ט"ז ט״ז: טורי זהב לרבי דוד הלוי סגל. מן הפירושים היסודיים הנדפסים סביב השולחן ערוך.
מחה"ש מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל: רבי שמואל הלוי קעלין. ביאור על המגן אברהם.
מ"ב מִשְׁנָה בְּרוּרָה: רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, החפץ חיים. ביאור ופסק על אורח חיים, סעיף אחר סעיף, על פי האחרונים.
א"א אֵשֶׁל אַבְרָהָם: פרי מגדים לרבי יוסף תאומים: אשל אברהם, ביאור על המגן אברהם.
מש"ז מִשְׁבְּצוֹת זָהָב: פרי מגדים לרבי יוסף תאומים: משבצות זהב, ביאור על הט״ז.
באה"ט בְּאֵר הֵיטֵב: באר היטב. קיצור דברי האחרונים על כל סעיף.
גר"א בִּיאוּר הַגְרָ״א: ביאור הגר״א, לגאון מווילנא. מקורות הדינים וטעמיהם, בקיצור רב.

נוֹשְׂאֵי כֵּלִים וּמְפָרְשִׁים

לוח עניינים: מ"ב מִשְׁנָה בְּרוּרָה מ"א מָגֵן אַבְרָהָם א"א אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם מחה"ש מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל ט"ז ט״ז מש"ז מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז באה"ט בְּאֵר הֵיטֵב גר"א בִּיאוּר הַגְרָ״א

מִשְׁנָה בְּרוּרָה

סָעִיף א

א (א) צריך לסמוך - אבל במוסף ומנחה מותר לומר פסוקים קודם ד' שפתי תפתח אבל לא אח"כ דפסוק זה מכלל תפלה הוא דהא מהאי טעמא נוכל לומר אותו בין גאולה לתפילה מפני דכיון דקבעוהו רבנן בתפלה יש לו דין תפלה א"כ אין להפסיק בינו לתפלת י"ח: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) ביניהם - ואפילו בשהייה בעלמא יותר מכדי דיבור יש לזהר לכתחלה [כדי דבור הוא כדי שאילת תלמיד לרב]: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) אפילו באמן וכו' - וה"ה דקדיש וקדושה אין לענות וכדלעיל בסימן ס"ו ס"ט ונקט אמן משום דשם סליק ענינא של הברכות ק"ש וה"א דיכול לענות אמן אפילו אחר עצמו וכדלקמן בסימן רט"ו ס"א קמ"ל דאסור משום הפסק ואפילו אחר הש"ץ לא יענה: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) ולא בשום פסוק - ואפילו בערבית קודם תפילת י"ח ג"כ יש לזהר בזה: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) אמן - אבל לאיש"ר וקדושה אינו מפסיק דאמן שייך לברכה ולא הוי הפסק משא"כ באלו: ש"ע סָעִיף א

ו (ו) וכן נוהגין - היינו אחר החזן ולא אחר עצמו ועיין לעיל בסימן ס"ו בהג"ה ובמ"ב שם: ש"ע סָעִיף א

ז (ז) ושבת וכו' - ויו"ט כיון דיום זה הוי בשאר ימים יום צרה שייך ביה ג"כ הפסוק דיענך ה' וגו' אחר הפסוק יהיו לרצון דמיירי בגאולה: ש"ע סָעִיף א

ח (ח) לאו זמן צרה - והב"י חולק ע"ז וס"ל דההוא קרא סמך בעלמא ועיקר סמיכת גאולה לתפלה הוא מדברי חכמים שדימו י"ח ברכות אחר ברכת גאולה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתח המלך ויצא המלך לקראתו ואם רואהו המלך שהפליג והלך לו אף הוא מפליג ושוב אינו מתקרב אליו כשחוזר ודופק כך הוא במפסיק בין גאולה לתפלה וע"כ כתב רמ"א וטוב להחמיר: ש"ע סָעִיף א

ט (ט) שצריך לכך - היינו דמותר לענות איש"ר וקדושה וברכו בין גאולה לתפלה דשבת אף בשחרית כ"כ הא"ר ופמ"ג ושלמי צבור ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

י (י) חוזר וכו' - דפסוק זה הוא שייך לתפלה וכנ"ל וטוב שיאמרנו בלחש אבל שאר פסוקים א"צ לומר ואם רצה לומר רשאי. כתב בפמ"ג דהש"ץ אינו רשאי להפסיק לאחר שהתפלל בלחש רק לדבר מצוה כגון לענות איש"ר וכדומה אבל לדבר הרשות נראה דלא: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

יא (יא) קורא ק"ש - ר"ל עם ברכותיה. וכ"ז בשחרית אבל בערבית יתפלל עמהם ואח"כ קורא ק"ש כמש"כ בסימן רל"ו ס"ג ע"ש: ש"ע סָעִיף ג

מָגֵן אַבְרָהָם

סָעִיף א

א צריך לסמוך. אבל במוסף ומנחה מותר לומר פסוקים קודם ה' שפתי תפתח אבל לא אח"כ דפסוק זה מכלל התפלה הוא [ל"ח]: ש"ע סָעִיף א

ב לענות אמן. וכ"כ בלבוש ע"פ הקבלה ע"ש: ש"ע סָעִיף א

ג בי"ט. כיון דיום זה הוי בשאר ימים יום צרה [ד"מ]: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד חוזר ואומר כו'. בלחש ה' שפתי [כתבים] אבל שומע תפלה ושאר פסוקים א"צ הואיל וכבר אמרם בלחש קודם התפלה ואפי' בשחרית וערבית שלא אמרם קודם תפלתו אין צריך לאומר' [ב"י מהרא"י סי' ק"י] משמע דש"ץ רשאי להפסיק אחר שהתפלל בלחש: ש"ע סָעִיף ב

אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם

סָעִיף א

א צריך עמ״א. דכתפלה אריכתא. ורש״ל בתשובה ס״ד שאין להוסיף פסוקים כ״א אדני שפתי תפתח ועב״י בשם הרר״י הפירוש (תהלים נ״א) אדני שפתי תפתח בתפלה כי לא תחפוץ זבח על המזיד וה״ה בזה״ז שאין קרבן אומרים זה תפלה במקום קרבן וע׳ רמ״א שם זב״ח ואתנ״ה וי״ו ה״פ תרתי להכניע עצמי וגם אתן קרבן רק מקרבן הכשר הכנעה וא״כ תפלתי דתפתח פי בהכנעה רבה ודי בכך (אפשר שמש״ה על המזיד אין מביאין קרבן ולהכשר הכנעה הואיל והזיד בהמה מה חטאה משא״כ שוגג התירה משום צורך האדם. ודאי מ״ע ועוד נסתר בקרבן) עא״ר ב׳ בשם הרשב״ן הפרש באדם מדבר נגד עצמו אדון שלי יע״ש. וכ״כ עט״ז ברד״א: ש"ע סָעִיף א

ב לענות עמ״א היינו אחר החזן לא אחר עצמו עסי׳ רט״ו וע׳ נ״ץ ועסי׳ ס״ו סז״ט אמן שייך לברכה ולא הוי הפסק משא״כ איש״ר: ש"ע סָעִיף א

ג בי״ט עמ״א ולבוש תי׳ בע״א במצרים עובדים בי״ט ולא בשבת ישמח משה כו׳. ובאר הגולה תי׳ הובא בדפוס אמשטרדם בש״ע ואינו דברי הר״ב בהג״ה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד חוזר עמ״א תיקן מלת אפילו שנתקשיתי בט״ז ב׳. ורשאי לפסוק באיש״ר וכדומה אבל ברשות נראה דלא: ש"ע סָעִיף ב

מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל

סָעִיף א

א (ס"ק א) צריך כו' דפסוק זה של אדני שפתי תפתח מכלל תפלת י"ח הוא דהא מה"ט אומרים אותו בין גאולה לתפלה דכיון דקבעוהו רבנן בתפלה דין תפלה י"ל א"כ אין להפסיק בין אדני שפתי תפתח כו' לתפלת י"ח: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ג) ביו"ט כיון דיום זה כו'. דהטעם דא"צ לסמוך גאולה לתפלה בשבת משום דאינו יום צרה דהא טעם סמיכה גאולה לתפלה משום דדוד סיים מזמור י"ט יהיו לרצון כו' וגואלי וסמוך לו מזמור כ' המתחיל יענך ה' ביום צרה דהיינו תפלה ע"כ דוקא ביום צרה בעינן סמיכות גל"ת משא"כ בשבת וכמ"ש ר"מ רבקש. וע"ש מ"ש הוא לחלק בין שבת ליו"ט: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג (ס"ק ד) חוזר כו' ואפי' בשחרית וערבית כו'. ערבית אשגרת לישנא נקטי הכי דהא בערבית אין הש"ץ חוזר התפלה בקול רם. משמע דהש"ץ רשאי כו' דהא לא כתב לו שאסור לו לומר פסוקים אלא כ' שא"צ לומר ואף ע"ג דהפסוקים הוי הפסקה. ומה"ט אין לאמרם בין גל"ת: ש"ע סָעִיף ב

ט״ז

סָעִיף א

א לסמוך גאולה לתפלה. ובירושלמי איתא בלשון זה תכף לגאולה תפלה דכתיב יהיו לרצון וכו' מה כתיב בתריה יענך וגו' וכתב הטור יהיו לרצון היינו גאולה ויענך היינו תפלה והביא מו"ח ז"ל דברי רש"ל שהקשה על הטור ת"ל דבהאי קרא כתיב תרווייהו יהיו לרצון אמרי פי הוא תפלה כדאי' בפ"ק דף ט' דתקינו רבנן למימר יהיו לרצון בסוף י"ח ברכות הואיל ואמרו דוד לאחר י"ח פרשיות וה' צורי וגואלי הוא גאולה וע"כ פי' רש"ל דאה"נ דמהא ילפי' לה ולא הבי' קרא יענך אלא שאינו ניזוק כל אותו יום כעדותו של ר' יוסי בן אליקום משום ק"ק דבירושלים וה"פ הירוש' תכף לגאול' תפלה דכתיב יהיו לרצון כו' דכתיב ביה גאול' ותפלה מה כתיב בתריה שיהי' שכרו היינו שלא יהא ניזוק כל אותו יום וזהו יענך ה' ביום צרה והיינו מדלא אמר בל' תפלה ענני ה' ביום צרה ישגבני אלהי יעקב אלא אדלעיל קאי שאמר יהיו לרצון כו' אמר דוד הזהר שתעשה כך ותסמוך גאולה לתפלה כי אני מבטיח' שיענך ה' ביום צרה ע"כ ולא משמע כן כפי' דבירושלמי מייתי ג' תכיפות הן ומייתי על כל א' ראיה ועל תכיפה זו דגאולה מייתי ראי' מפסוק יהיו לרצון ומה כתיב בתריה והיינו כפי' הטור דלפי פי' רש"ל תהי' התפלה קודמת לגאולה ואנן בעינן גאולה קודם לתפלה ופי' הטור הוא על נכון דה"ק יהיו לרצון אמרי פי פי' שדוד מודיענו בזה אימת יהיו לרצון אמרי פי היינו בזמן שתאמר צורי וגואלי שהוא גאולה ואח"כ אמר יענך מדאמר יענך ש"מ שאתה מתפלל קודם לזה דאל"כ היאך שייך עניי' ע"כ אמר היינו תפלה פי' שמזה אתה למד שמיירי בתפלה: ש"ע סָעִיף א

ב חוץ מאדני שפתי. דכיון דקבעוהו רבנן בתפלה הוה כתפלה אריכתא: ש"ע סָעִיף א

ג אבל בשבת א"צ. דכיון דנפקא מפסוק יענך ה' ביום צרה ושבת לאו יום צרה הוא וחלק הב"י ע"ז דההוא קרא סמך בעלמא ובלא"ה צריך לסמוך גאולה לתפלה וע"כ כתב רמ"א וטוב להחמיר: ש"ע סָעִיף א

מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז

סָעִיף א

א לסמוך עט״ז האריך ועב״ח ורש״ל יענך ה׳ הבטחה ול״ל קרא הא כל מצוה יש בו שכר ש״מ בשבת א״צ כו׳ וא״כ יש נ״מ בין פי׳ הטור בשבת סומך ולרש״ל לא (בש״ע בהג״ה נרשם טור אפשר לכוין זה ומ״מ ד״ע הוא בד״מ) ומ״ש הט״ז דמה ראיה מביא על סומך ולמ״ש בשם רש״ל א״ש נקיט סוף הקרא ונ״מ תרוייהו בשבת א״צ הא בחול צריך: והנה בחידושינו ברכות מ״ב א׳ תיכף לגאולה כו׳ כתבנו כ״ב אמה ועתה ראיתי בפר״ח כ״ב ואמנם מסי׳ ס״ו ס״ח משמע דאין להפסיק ל״מ בדיבור א׳ כמו אמן אפי׳ בשתיקה להניח טלית אסור ועמ״ש שם ותיכף לנט״י כו׳ הא כדאיתא והא כדאיתא: ש"ע סָעִיף א

ב חוץ עט״ז בטור כתב כגאולה אריכתא ולפ״ז ש״ץ אין אומר בחזרה אבל המחבר בס״ב לשיטתיה כתפלה אריכתא. וכ״כ בכתבי מהר״א ק״י הביאו הב״י ומלת אפילו במנחה ומוסף א״י לכוין: ש"ע סָעִיף א

ג אבל עט״ז ולפ״ז בשבת מניח טלית לכ״ע בין גאולה כו׳ עסי׳ ס״ו ס״ח ומצא ציבור מתפללין מתפלל עמהם דלא עדיף מערבית ומצאתי ב\א״ר אות ד׳ בשם ל״ח כן וה״ה באיהש״ר וכדומה יע״ש אבל בי״ט צריך לסמוך כמו בחול כבסי׳ קי״ד ס״ב יע״ש: ש"ע סָעִיף א

בְּאֵר הֵיטֵב

↑ חֲזָרָה לְמַעְלָה