שולחן ערוך, אורח חיים קלז
א בְּיוֹם שֶׁקּוֹרִין ג', אֵין קוֹרִין פָּחוֹת מִי' פְּסוּקִים; וַיְדַבֵּר עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן. וְאִי סָלִיק עִנְיָנָא בְּבָצִיר מִי' פְּסוּקִים, כְּגוֹן פָּרָשַׁת עֲמָלֵק (שְׁמוֹת יז, ח טז) שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא ט' פְּסוּקִים, שַׁפִּיר דָּמִי.
ב אֵין קוֹרִין עִם כָּל אֶחָד פָּחוֹת מִג' פְּסוּקִים, שְׁנַיִם קוֹרִין ג' ג', וְאֶחָד קוֹרֵא ד'; וְאֵיזֶה מֵהֶם שֶׁקּוֹרֵא ד' הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
ג אִם דִּלֵּג פָּסוּק אֶחָד וְלֹא קְרָאוֹ, אִם הוּא בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת אוֹ בְּב' וְה' וְקָרָא יוֹ"ד פְּסוּקִים בְּלֹא פָּסוּק הַמְדֻלָּג, אֵינוֹ חוֹזֵר; וְאִם לָאו, חוֹזֵר. אֲבָל בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ דִּלֵּג פָּסוּק אֶחָד חוֹזֵר וְקוֹרֵא, וַאֲפִלּוּ אַחַר שֶׁהֶחֱזִיר אֶת הַתּוֹרָה וְאָמַר קַדִּישׁ חוֹזֵר וְקוֹרֵא הוּא וּשְׁנַיִם עִמּוֹ; וַאֲפִלּוּ הִפְטִיר וְהִתְפַּלֵּל מוּסָף, חוֹזֵר וְקוֹרֵא. פָּרָשִׁיּוֹת הַמּוֹעֲדִים דִּינָם כְּמוֹ מִנְחָה בְּשַׁבָּת וְשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי, לְפִי שֶׁכְּבָר קָרְאוּ הַפָּרָשִׁיּוֹת בַּשַּׁבָּתוֹת שֶׁלָּהֶן.
ד אִם קָרָא אֶחָד ב' פְּסוּקִים, צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת; וְאִם לֹא קָרְאוּ בֵּין שְׁלָשְׁתָּן אֶלָּא ט' פְּסוּקִים, ג' לְכָל אֶחָד, אֵינָם צְרִיכִים לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת; וּרְאָיָה לַדָּבָר: פָּרָשַׁת עֲמָלֵק (שְׁמוֹת יז, ח טז). אֲבָל אִם קָרְאוּ פָּחוֹת מִט', צְרִיכִים לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת.
ה אִם קָרָא פָּרָשַׁת פָּרָה (בַּמִּדְבָּר יט, א כב), וּפָסַק בְּהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם וְגָלַל סֵפֶר תּוֹרָה, חוֹזֵר וּפוֹתֵחַ וּמַתְחִיל מֵרֹאשׁ הַפָּרָשָׁה עַד תִּטְמָא עַד הָעָרֶב וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.
ו הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן, וְקָרָא הַשֵּׁנִי מַה שֶּׁקָּרָא הָרִאשׁוֹן, אִם הוֹסִיף עַל מַה שֶּׁקָּרָא הָרִאשׁוֹן ג' פְּסוּקִים, אוֹ אֲפִלּוּ שְׁנַיִם בְּמָקוֹם דְּלֹא אֶפְשָׁר, אוֹתוֹ שֵׁנִי עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן; וְאִם לָאו, אֵינוֹ עוֹלֶה מֵהַמִּנְיָן, חוּץ מִפָּרֵי הֶחָג, מִשּׁוּם דְּלֹא אֶפְשָׁר.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) פחות מי' פסוקים - איתא בגמרא שנתקן כנגד עשרת הדברות או כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם ועי"ש עוד: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) מן המנין - היינו אע"פ שאין למדין ממנה שום חדוש: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) כגון פרשת עמלק - שקורין בפורים ולא רצו חז"ל להוסיף עליהם איזה פסוקים מלמטה או מלמעלה לרמז דמפני שעמלק גרם להיות השם והכסא חסר כדכתיב כי יד על כס יה כך יהיו פרשיותיו חסרים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד (ד) ואיזה מהם - כלומר דמי שקרא יותר משובח יותר ואם הראשון קרא ד' משובח דמצינו לעולם החשוב חשוב קודם ובמנורה מצינו שאמצעי משובח ואם אחרון קרא ד' י"ל דמעלין בקודש ואין מורידין וע"כ לא קפדינן על מי מהם שזירז עצמו וקרא ד' דכל אחד מהם יש לו טעם לשבח שהוא הראוי לזה. והנה בזמן הגמרא היו הקרואים לתורה קוראין בעצמן בתורה ועכשיו שהש"ץ קורא להן יש דעות בין האחרונים שי"א שלראשון ולשני יקרא ג' פסוקים ולאחרון יקרא ד' ויש שחולקין ע"ז. ועכשיו נתפשט המנהג שקורין במנחה בשבת וב' וה' כל הפרשה הראשונה של הסדר שיקראו בשבת הבאה ככתוב בסידורים ומצויין הפסקת הפרשה לג' אנשים ואם שינה מסדר הזה אינו מעכב רק שעכ"פ לא יפחות לאחד פחות מג' פסוקים [ש"א]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה (ה) וקרא יו"ד פסוקים - ומיירי שכל אחד קרא ג' פסוקים ובין כולם היו עשרה דאם ע"י הדילוג קרא אחד פחות מג' פסוקים אפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרות כדלקמיה בס"ד: ש"ע סָעִיף ג
ו (ו) אינו חוזר - דהא קרא י' פסוקים כתקנת חכמים ואין הפסוק המדולג חובת היום והרי יקראנה בשבת הבא אחריו: ש"ע סָעִיף ג
ז (ז) ואם לאו חוזר - היינו שקרא רק ט' פסוקים בין הכל ואף דמבואר לקמיה בס"ד דבדיעבד בקרא ט' בין הכל יצא הכא דיש שתי ריעותות שפיחת מי' פסוקים וגם דילג באמצע גרע טפי וחוזר והאי חוזר היינו אם נזכר לאחר שכבר בירך ברכה אחרונה חוזר הוא ומברך לפניה וקורא פסוק זה עם עוד שני פסוקים שאין קורין בתורה פחות מג"פ ומברך לאחריה: ש"ע סָעִיף ג
ח (ח) פסוק אחד - ואפילו מקצת מפסוק אחד ואפילו רק תיבה אחת צריך לחזור ולקרותו ויש להתחיל מתחלת אותו פסוק ולקרותו ושנים עמו כדין פסוק שלם: ש"ע סָעִיף ג
ט (ט) חוזר וקורא - ואפילו קראו ז' גברי בלא פסוק המדולג והאי חוזר היינו שחוזר ומברך לפניה ולאחריה [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ג
י (י) ואמר קדיש חוזר וקורא - ונראה שדוקא אם הדלוג היה בעליות הראשונות אבל אם הדלוג היה בעליה שביעית וכ"ש בעליות הנוספות על מנין שבעה אין צריך לחזור ולברך בכוון משום פסוק המדולג דהלא בלא"ה יעלה המפטיר לתורה א"כ יתחיל הוא מפסוק המדולג עד סוף הפרשה [וגדולה מזו איתא לקמן בסי' רפ"ב ס"ו עי"ש ובבה"ל שם ד"ה דקי"ל]: ש"ע סָעִיף ג
יא (יא) דינם כמו וכו' - ומיירי שעכ"פ קראו להחמשה גברי שלשה פסוקים לכל אחד כדין דאל"ה בודאי חוזר וקורא ועיין במ"א שכתב דה"ה אם דילג איזה פסוק מהפסוקים שקורין בס"ת שניה למפטיר עבור חובות היום דהיינו פסוקי קרבן מוסף שאינו חוזר אם לא שחיסר עיקרן של הפסוקים לגמרי דהיינו בשבת שאירע בו יום א' דחוה"מ סוכות שקורין למפטיר ביום השני וביום השלישי והוא דילג וביום השלישי אע"פ שקרא וביום השני הוי כאלו לא קרא כלל מחובת היום לדידן דבקיאין בקביעא דירחי [מיהו אם קרא וביום השלישי ודילג ולא קרא וביום השני אינו חוזר לקרות בברכה אלא פותח הס"ת וקורא אלו הפסוקים לפני הצבור בלא ברכה] ועיין בא"ר שהוסיף עוד דלפעמים אפילו אם דילג רק פסוק אחד ג"כ חוזר לקרות בברכה וכגון שבפסוק זה היה עיקרו של חובת היום [כגון שדילג במה שקורין למפטיר ביום א' של פסח מפסוק והקרבתם ולהלאה עד לכפר עליכם דמשם והלאה אינו שייך כ"כ לחובת היום וביום א' של סוכות אם דילג איזה פסוק מוהקרבתם עד סוף הפרשה או שחיסר ביום א' של חוה"מ כשחל בשבת איזה פסוק שהוא מפרשת וביום השלישי] וכן הסכים בספר שערי אפרים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יב (יב) ב' פסוקים - אף שבין הכל קראו עשרה פסוקים כגון ששנים שלפניו קראו ד' ד' אפ"ה צריך לחזור ולקרות דאין קריאה חשובה בפחות מג' פסוקים וכתב הט"ז דה"ה בשחרית בשבת אף אחר שקראו שבעה קרואים כדין אם אירע שקרא אחד אחר זה שני פסוקים נמי חוזר מהאי טעמא שכתבנו: ש"ע סָעִיף ד
יג (יג) צריך לחזור ולקרות - ולענין ברכה לפניה כך דינו אם עדיין לא בירך ברכה אחרונה אע"פ שכבר גלל הס"ת והיה בדעתו לברך ונזכרו שלא קרא רק ב' פסוקים חוזר וקורא בלא ברכה לפניה אבל אם כבר בירך ברכה אחרונה נסתלקה קריאה הראשונה לגמרי. ולכן צריך לחזור ולברך לפניה ולהתחיל ממקום שהתחיל בקריאה הקודמת [כי קריאת שני פסוקים אלו לא עלו כלל] ועוד פסוק אחד עמו כדי להשלים ג' פסוקים [ואם השנים שלפניו לא קראו רק ג' צריך הוא להשלים עד ארבעה פסוקים כדי שיהיה בצירוף עשרה פסוקים] ואפילו אם כבר קראו לאחד העולה אחריו ועלה לתיבה יעמוד שם אותו האחר עד שיברך זה שנית ויקרא הג' פסוקים וכנ"ל ויברך לאחריו ואח"כ יקרא זה שעלה אחריו ואם כבר התחיל השני לברך או שסיים כל הברכה ונזכרו יש לו להתחיל ממקום שהתחיל זה שלפניו [דהיינו אף שני הפסוקים הקודמים]. ויסיים עוד פסוק ויברך לאחריה [וי"א שמלבד שני פסוקים הקודמין יקרא עוד שלשה פסוקים] והראשון יעמוד שם עד שיגמור זה ואח"כ יברך הראשון שקרא שני פסוקים ויקרא להלן ממקום שסיים זה [ואם הראשון ירד כבר מהתיבה ואח"כ נזכרו יכולין לקרות אף לאחר להשלים הקרואים השלשה]. בד"א בשלא היה כהן בביהמ"ד וקראו ישראלים אבל אם קרה זה בכהן שקרא רק שני פסוקים ואח"כ בירך הלוי ואז נזכר שטעה הכהן ולא קרא רק שני פסוקים לא יתחיל הלוי אלא ממקום שפסק הכהן ויקרא מכאן ולהלן ג' פסוקים ולא יקרא השני פסוקים הראשונים שקרא הכהן [דבחול כשר אם חיסר מהתחלת הפרשה] דיהיה פגם לכהנים הנמצאים שם כשיקרא הלוי מראש הספר ואחר הלוי יקרא שני ישראלים להשלים מנין הקרואים [דא"א לקרוא כהן הראשון שטעה אחר לוי דאין כהן קורא אחר לוי] כי הקריאה שקראו שני פסוקים כמאן דליתא דמיא. ואם אירע בשבת וביו"ט שחרית שקראו לאחד מן העולים שני פסוקים ובירך לאחריה ונזכר שטעה י"א דבזה טוב יותר ששוב לא יקרא הוא בעצמו אלא יקראו אחר [דבחול שאסור להוסיף על מנין הקרואים א"כ אם יקראו אחר להשלים במקומו מחזי כמו שקרא ארבעה קרואים משא"כ בשבת דמותר להוסיף יותר טוב שיקרא אחר משיקרא עולה זה שני פעמים בס"ת אחת דאין נכון לכתחלה כמבואר בסימן רפ"ב] ויתחיל ממקום שהתחיל הראשון וכנ"ל וישלימו ז' קרואים מלבד זה שקרא השני פסוקים וי"א דאף בשבת אין צריך לקרוא לאחר: ש"ע סָעִיף ד
יד (יד) פרק עמלק - דכולה אינה אלא ט' פסוקים וכיון דהתם קורין לכתחלה ט' בשאר ימים יוצאין עכ"פ בדיעבד בט' ולא בעינן עשרה רק למצוה לכתחלה ובביאור הגר"א וכן בתשובת פנים מאירות חולקים ע"ז ודעתם דעשרה הוא לעיכובא ובפחות מזה חוזר ומברך וקורא. ונראה דאף לדעה ראשונה טוב שיקראו בצבור עכ"פ בלא ברכה עוד ג' פסוקים: ש"ע סָעִיף ד
טו (טו) פחות מט' - היינו שקראו כל אחד ג' פסוקים אלא שבס"ה לא היה כ"א שמונה פסוקים כגון שהשלישי קרא פסוק אחד מהשני שלפניו ואפ"ה לא יצא דאם השלישי לא קרא כ"א ב' פסוקים כבר אשמועינן בריש הסעיף דלא יצא ויש אומרים דיצא בדיעבד כיון שעכ"פ קראו כל אחד ג' פסוקים: ש"ע סָעִיף ד
טז (טז) צריכין לחזור ולקרות - ר"ל אותו שקרא שלא כהוגן ותיבת צריכים לשון רבים לאו בדוקא הוא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יז (יז) וגלל ס"ת - והרבה אחרונים הסכימו דגלל לאו דוקא אלא העיקר תלוי באם בירך ברכה אחרונה ואם לא בירך אע"פ שגלל הס"ת חוזר וקורא את המותר בלא ברכה לפניה: ש"ע סָעִיף ה
יח (יח) מראש הפרשה - והא דלא סגי שיתחיל ממקום שפסק מתחלה דכיון שלא קראו מתחלה כסדר שתקנו חכמים אין כאן קריאה ואעפ"כ הסכימו האחרונים דאם דילג איזה פסוק אינו חוזר דהרי קורא הפרשיות בשבתות שלהן וכמו לעיל בס"ג לענין פרשיות המועדים אכן כ"ז דוקא אם דילג מהפסוקים שאינם מעיקר חובת היום [דהיינו עד לגר הגר בתוכם] אבל אם דילג מעיקר חובת היום הסכים בא"ר דחוזר וכמו שנתבאר לעיל במ"ב סקי"א לענין פסוקי קרבן מוסף: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יט (יט) הראשון - ודוקא דיעבד אבל לכתחלה אין כדאי שיקרא למפרע מהפסוקים הקודמים אפילו אם ירצה להוסיף עליהן כמה. אך יש נוהגין בפרשת בחקותי קורין לעולה תוכחה ג"פ קודם כדי להתחיל בדבר טוב אף שכבר קרא השלישי אותן הפסוקים: ש"ע סָעִיף ו
כ (כ) ג' פסוקים - במקום שאפשר: ש"ע סָעִיף ו
כא (כא) או אפילו שנים - היינו שהוסיף שני פסוקים על פסוק אחד שקרא ממה שלפניו וכמו שאנו נוהגין בר"ח שהלוי מתחיל פסוק שקרא הכהן ואינו מוסיף רק שני פסוקים מפני שא"א בענין אחר כמו שיתבאר בהלכות ר"ח: ש"ע סָעִיף ו
כב (כב) במקום דלא אפשר - היינו דלא אפשר לקרות שלשה כ"א שנים משום דסליק ענינא דאי לא אפשר כלל הוי דומיא דפרי החג: ש"ע סָעִיף ו
כג (כג) ואם לאו - שלא קרא שלשה במקום דאפשר לו לקרות שלשה או שלא קרא שנים במקום דהיה אפשר לו עכ"פ לקרות לשנים: ש"ע סָעִיף ו
כד (כד) אינו עולה מן המנין - מלשון זה משמע דאין איסור בדבר לחזור ולקרות מה שקרא העולה שלפניו אלא שאין עולה למנין הקרואים ואזיל לשיטתיה בסימן רפ"ב ס"ב וע"ש ברמ"א דחולק ע"ז: ש"ע סָעִיף ו
כה (כה) מפרי החג - בחוה"מ סוכות דהרביעי חוזר וקורא מה שקראו הכהן והלוי משום דלא אפשר לקרות לפניו מה שאינו מענינו של יום: ש"ע סָעִיף ו
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף ב
א ואחד קורא ד'. וכתב רש"ל בהגה עכשיו שהחזן קורא לא יקרא לאמצעי ד' שלא לבייש האחרים: ש"ע סָעִיף ב
ב ואיזה מהם. כלומר דמי שקרא יותר משובח יותר ואם הראשון קרא ד' משובח דמצינו לעולם החשוב חשוב קודם ובמנורה מצינו שאמצעי משובח ואם אחרון קרא ד' י"ל דמעלין בקדש ואין מורידין וא"ת גבי נרות חנוכה דאמרי' דוק' בראשון מדליק א' ומוסיף והולך ואמרינן דמעלין בקודש ולא מורידין ולא אמרינן דראשון משובח וי"ל דבחד גבר' יש לו להעלות בקדש אבל הכא תלתא גברי נינהו ואין תולין זה בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג במנחה בשבת. במ"ס פי"א בחול ובמנחה של שבת ובמנחה של י"ט אבל בשבת כו' ואפשר דט"ס הוא וצריך להיות ביום טוב כמ"ש בת"ה סימן כ"ד דבמנחה די"ט ליכ' קריאה וכ"מ בשבת רפ"ב ועוד מדסיים אבל בשבת משמע דבי"ט אינו חוזר: ש"ע סָעִיף ג
ד י' פסוקים. לאו דוק' אלא בט' סגי עס"ד ואפשר כשדילג באמצע לא סגי בפחות מי': ש"ע סָעִיף ג
ה חוזר וקורא. כתוב בת"ה אפי' קראו ז' גברי בלא פסוק המדולג ומשמע דצריך לברך כשחוזר וקורא: ש"ע סָעִיף ג
ו ושנים עמו. לפי שאין קורין בתורה פחות מג"פ, כ' ר"מ לובלין סי' פ"ה הש"ץ קרא בשבת דיום א' ח"ה של סוכות וקרא למפטיר וביום השני וגלל הס"ת ולא קרא וביום השלישי וכבר בירך לאחריה והוריתי לחזור ולפתוח הס"ת ויקרא הש"ץ בקול רם וביום השלישי עד גמיר' בלא ברכה לפני' ולאחריה כיון דביום השלישי אינו אלא משום ספק' לא מברכי' כדאשכחן בסוכה בש"ע דברכוי לא מברכים ואף על גב דבשכח בפ' פרה מברכין [כמ"ש בס"ה] שאני פ' פרה שהיא דאוריית' (ועמ"ש סי' תרפ"ה) ואף על גב דאנן בקיאינן בקביע' דירח' מ"מ לא החמירו בקריאת המועדים כמ"ש בת"ה סימן כ"ד ואף די"ל דת"ה לא מיירי אלא בשאר פרשיות המועדים אבל בקרבנות המוספין דחובת היום נינהו ס"ל דחוזר אם דילג מ"מ מאחר דכתב סתמ' משמע דאינו מחלק ועוד דאפי' בשבת דכתב בהג"מ דחוזר אם דילג יכול להיות דיקרא בלא ברכה מכל הלין טעמי הוריתי לקרות בלא ברכה מ"מ המורה לברך לא הפסיד עכ"ל והנה הרב לא ראה במ"ס פ' בתר' שכתב בהדי' דאם דילג פסוק א' בשבת חוזר ופותח ומברך וקורא ע"ש אך על פ' המועדים דמוספין יש להסתפק ומ"ש מדכתב הת"ה סתמ' משמע דאינו מחלק כמדומה שראה רק בב"י ולא ראה גוף הדין בת"ה שקאי התם על מ"ש בקצת מקומות שירת הים וי' הדברות עם הש"ץ ואין שומעין מהש"ץ וכו' ונשא ונתן בדבר וע"ז כתב אבל בז' של פסח ובשבועות אין קפיד' כ"כ הואיל וכבר קראו הפרשיות בשבתות שלהן דמו לב' וה' עכ"ל וא"כ לא בא הת"ה לאשמעינן דין המועדות אלא אגב אורחיה ולא מצינו למידק כלום מדסתם והנה בתוס' דמגילה דף כ"ג כתבו אם קרא בי"ט כל המנין ושכח לקרות חובת היום יחזור ס"ת ויקרא אחר בחובת היום ואחרון שקרא קודם הוי כמאן דלית' עכ"ל ול"נ מדסתמו ס"ל דבכל המועדים חוזר לא מבעי' בחג דדינ' דגמ' לקרות בקרבנות החג דחוזר אלא אפי' בשאר מועדים דתקנת ר"ע הוא לקרות בקרבנות היום כמ"ש התוס' והרא"ש שם וכ"כ ב"י סימן רפ"ב בשם ש"ל ע"ש אפ"ה צריך לקרותם דמ"ל שקראם תכף או אחר זמן דאין גורם בזה ברכה אחרת אבל אם דלג פסוק א' אינו חוזר דלא גרע מגוף פ' המועדים שנזכר בגמ' ואפ"ה אינו חוזר כ"ש במוספין ומעתה בנדון דידן שדלג וביום השלישי הוי כאלו לא קרא כלל דשמא היום יום ג' ובפרט לדידן דבקיאינן בקביע' דירחא דהוי ודאי ומ"ש דמספק' לא מברכין צ"ע דכל י"ט שני הוי ספיק' ומברכינן אקידוש והבדלה כמה ברכות כיון שתקנו חכמים ועיין בתוס' סוכה דף מ"ד ובשבת דף כ"ג ומה שאין מברכין בש"ע אסוכה היינו כמ"ש מהרי"ל שלא יעבור על בל תוסיף או משום דלא לזלזלי בי"ט כמ"ש התוס' גבי לולב לכן נ"ל פשוט שיברך כמש"ל בשם התוס' ועיין בלבוש: ש"ע סָעִיף ג
ז פרשיות המועדות. ובתיקון יששכר כתוב דדינם כשבת ואין נוהגין כן [כ"ה]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח צריך לחזור ולקרות. ומברך לפניה ולאחריה (ש"ל) ונ"ל דבחול יקרא זה שנית ג' פסוקים דאסור להוסיף על מנין הקרואים אבל בשבת יקרא אחר מכאן ולהלן ג' פסוקים וה"ה בי"ט דהא י"א דמותר להוסיף וכן סוברים רוב הפוסקים לכן לא יקרא הוא שנית עסי' רפ"ב ס"ה: ש"ע סָעִיף ד
ט פחות מט'. ואם קרא הב' פסוק א' למפרע יצאו וראיה לדבר אנשי מעמד שלא קראו אלא ח' פסוקים כנ"ל דלא כע"ת עס"ו: ש"ע סָעִיף ד
י צריכין לחזור. פי' אותו שקרא פחות מג': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ג
יא ומברך לפניה. שדומה כאלו לא קרא שלא אמר אלא רמז בעלמא (ב"י כל בו) משמע דבשביל פסוק א' אם דילגו אינו חוזר עמ"ש ס"ג: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ו
יב הראשון. דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא יקרא למפרע דאל"כ בר"ח נמי יתחיל השני מוידבר משום הנכנסין עב"י עמ"ש ס"ס ק"מ: ש"ע סָעִיף ו
יג אינו. משמע דמותר אלא דאינו עולה מן המנין ועסי' רפ"ב ס"ב וצ"ע דפ' שקלים שחל בואתה תצוה אמרינן בגמ' קוראין ו' מואתה עד ועשית כיור וגו' והמפטיר חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית ואפ"ה עולה מהמנין וכ"כ הטור בסי' תרפ"ה וא"ל ה"נ משום דלא אפשר דהא אפשר להוסיף אחד שלא יהיה המפטיר ממנין הקרואים וגם אפשר לקרות עמו ג' פסוקים יותר וי"ל דבעינן שיקרא פ' שקלים לבדה ולא יותר ומ"מ קשה דיקר' הששי עד ג"פ אחר כי תשא והז' יחזור ויקרא מכי תשא ויוסיף על הראשון וי"ל דא"כ יאמרו שהסדר' מסיים על נפשותיכם אבל עכשיו שאין מוסיף כלום וזה אסור בעלמ' מוכח דמשום פ' שקלים הוא ואפשר דמשום זה אין צריך להוסיף וצ"ע: ש"ע סָעִיף ו
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף ב
א ואחד עמ״א. יש בכאן כוונה אחת לדעתי כי הב״ח ופרישה העתיקו קצת בגוונא חדא שלא לקרות לאמצעי אלא או לראשון או לאחרון והקשו דאמצעי נמי יש לו מעלה וא״ר הבין (כפי מה שהבנתי אני מדבריו) דוודאי ראוי לא׳ ואם לא יקרא לב׳ וא״ל בהכרח לג׳ פחות מי׳ א״א ודקדק כן מרש״י מגילה כ״א ולפ״ז מ״ש לא לאמצעי היינו שימתין בכוונה אסור וה״ה אם ימתין על אחרון מבייש שניהם אבל המ״א העתיק שלא לבייש אחרון לחוד ולדבריו דנפשיה קאמר כן (ולא לגמרי כרש״ל) ולשיטתיה באות ב׳ דהשתא ש״צ קורא כחד גברא דמי ואחרון חשוב יותר כמו נ״ח דאחרון עדיף מראשון ואה״נ דראשון נמי לא רק אחרון. ודע אע״ג דכהן חשוב טפי מ״מ בגמרא בסתמא אמרו איזה שקרא ד׳ משובח משמע וודאי אף כסדר המשנה (גיטין נ״ט א׳) אפ״ה אין גזל כי כ״א יש לו מעלה. והנה בגמרא נתן מעלה לג׳ מעלין תיפוק מההכרח שלא לפחות מיו״ד פסוקים לפירש״י שם אם לא קרא א׳ או ב׳ מה יעשה השלישי ולכאורה דנ״מ באחר קורא (כמו ש״צ וזה דלא כמ״א בשם ש״ל וכמדומה שהמנהג לקרוא לג׳ יותר מכהן ולוי וכפסק המ״א בכאן: ש"ע סָעִיף ב
ב ואיזה עמ״א האדון ז״ל עשה כלומר ולכאורה סובר הייתי דה״פ ל״ד ד׳ ה״ה פרשה יב״פ מי שקרא ששה משונה וברש״י מגילה כ״א ב׳ ד״ה ראשון אם יש ריוח בפרשה וקראו כ״א ד׳ כולם משובחים משמע דכיון דיש לחלק ראוי שיחלקו בשוה ודוקא י׳ פסוקים דא״א לחלק אז יכול כ״א לעשות מה שיוכל [עט״ז ב׳] ושוב ראיתי שכוונתו פשוטה מש\ובח צ״ל יותר לא לגנות אחרים עד״מ אם כהן ולוי קראו רק ג״ג אין מגונים בשביל זה ומ״ש מניח לב״ה ע׳ שבת פרק שני אלמא אהרון חשוב יותר ותי׳ עמ״ש באות א׳: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג במנחה עמ״א הביא תה״ד כ״ד והא בהמחבר מבואר כן ואפי׳ פרשיות המועדים ממש שתקנת משה רבינו נמי כן הוא אם דילג פ״א אין חוזר ול״ד מוספי י״ט דהוא תיקון ד״ע ע׳ אות וי״ו: ש"ע סָעִיף ג
ד י׳ פסוקים עמ״א דתרתי לריעותא שלא קרא כתיקון חז״ל י׳ פסוקים גם דילג פסוק אחד אף בחול חוזר וקורא והנה אם נאמר דלא קראו ט׳ קשה פשיטא דאם לאו דחוזר וקורא כמ״ש בס״ד דאם קראו פחות מט׳ צריכין לחזור ולקרות ואפי׳ לא דילג כ״ש בדילג והנה י״ל ג׳ דינין יש א׳ אם קראו ט׳ פסוקים אע״פ שדילג פ״א בחול א״צ לחזור כלל ואם קראו ח׳ פסוקים ודיל״ג א׳ באמצע חוזר וקורא על שטתו כסדר לגמרי כמ״ש במ״ס פי״א ה״ו הביאותיו בט״ז ג׳ אבל אם קראו חית בלא דילוג ג׳ ב״פ חוזר השלישי או אחר וקורא ג״פ ומשלים וכדבעינן למימר לקמן אי״ה וא״ש בס״ד אמר אם קרא אחד ב״פ (היינו שלישי) צריך לחזור ולקרות והדר אמר אם קראו פחות מט׳ צריכין כולהו בדילג א׳ בנתיים דלא כמ״א י׳ יע״ש ועא״ר ג׳ (וא״כ דברי המ״א באות י׳ כפי סברת האפשר הוא וכדבעינן למימר בסמוך אי״ה) אלא דהמעיין בהגמי״י פי״ב מה״ת אות מ׳ השמיט וא״ל חוזר וקורא על שטתן שאין מדלגין רק וא״ל חוזר וקורא ואפשר היתה נוסחא כן וכן העתיק הב״י ז״ל ולפ״ז ליכא רק ב׳ דינין וא״ל חוזר וקורא היא ושנים עמו אפי׳ בדילג ולפ״ז בהכרח לפרש כמ״ש המ״א ואפשר תרתי לריעותא חוזר אף שקרא ט׳ פסוקי׳ ועמ״א אות ט׳ ושם יבואר אי״ה וכאן אין להאריך. ובלבוש ס״ה מבואר דט׳ פסוקים לא מהני יע״ש: ש"ע סָעִיף ג
ה חוזר עמ״א תה״ד סי׳ כ״ד יע״ש והיינו די״ל אפי׳ קראו ז׳ גברי בשבת כ״א פסוקים (ובמקום שנהגו כן ולדידן כל הסדר ודילג פ״א) אפ״ה חוזר וקורא הוא ושנים עמו והוא ממ״ס פכ״א ה״ז והיינו בשבת ושם מבואר חוזר ומברך וקורא הוא ושנים עמו והנה כ״כ המ״א באות וי״ו ויהסו לשכחה למור״ם מלובלין ז״ל ואיך כתב כאן ומשמע בברכה הא מבואר הוא במ״ס ולזה יש לנו לומר דמ״ס מיירי בדילג פ״א מכ״א פסוקים ולא קרא א׳ מהז׳ כ״א ב׳ פסוקים ומש״ה קורא הוא ושנים עמו בברכה דאותן ב״פ כמאן דלא קראו כלל ולשיטתיה באות ד׳ דל״ג על שטתן א״ש עמ״ש בט״ז אות ג׳ (הגמי״י והב״י השמיטו על שטתן במ״ס פי״א ה״ו יע״ש) א״ש דכתב ומשמע ועמ״ש באות ו׳ ואות ח׳ במ״א וט״ז ד׳ אי״ה: ש"ע סָעִיף ג
ו ושנים עמו עמ״א לפי שאין ברור אם מברך כמ״ש באות הקדום נתן טעם שאין קריאה פחות מג״פ עט״ז ג׳ ועפר״ח: הביא תשובת מוהר״ם מלובלין ז״ל והקשה עליו א׳ מ״ש הגמי״י בשם מ״ס אפשר בלא ברכה לזה אמר שלא. ראה מ״ס גופא פכ״א ה״ו דמבואר דמברך אף די״ל התם בדילג פ״א ולא קרא כ״א פסוקים כ״א א׳ קרא ב״פ כמ״ש באות ה׳ מ״מ איך כתב הגמי״י בשם מ״ס בלא ברכה והא שם ודאי בברכה ואמנם אפי׳ נאמר דמברך שם אפי׳ קראו כ״א פסוקים בפרשת המועדות דמוספין יש להסתפק (היינו מוספי היום שקורין בספר שני) כי פרשיות המועדות בספר א׳ הוא תקנת משה רבינו ע׳ קל״ה בריש הסי׳ מ״א ופרי החג בספר שני בסוכות הוא ג״כ תקנה מהם אבל מוספי פסח ושבועות הוא תיקון רב עמרם כמ״ש המ״א לקמן בשם הב״י ברפ״ב ואמנם מ״ש שלא ראה מ״ס גם בהגמי״י לא ראה בפי״ב מה״ת אות מ״ם שמבואר שם דמברך יע״ש והנה בלא״ה קשה לי עמ״ש מור״ם מלובלין ז״ל דאספיקא לא מברכין בשלמא אם מברך אקב״ו שפיר משא״כ דנתקנה מפני כבוד התורה בציבור כמ״ש בסי׳ קל״ט ס״ח וכמ״ש בריש סי׳ קל״ה א״כ ל״ש זה גם למ״ש הפרישה בסי׳ ס״ז ספק ק״ש דמברך דכל שמחויב לעשות וא״י אם עשה מברך וכאן נמי הכין הוא דודאי מחייב לקרות היום אם ביום הב׳ או ג׳ וא״י אם יצא (דכה״ג לא אמרינן ספק דרבנן לקולא דומיא דעיר ספק מוקף חומה דקורין בשניהם (ע׳ ר״ן מגילה) ומיהו המ״א בסי׳ ס״ז הביא תשובת הרשב״א דהכי נתקן יע״ש. ולדינא העלה דמוספי היום שהם חובת היום אם לא קראו כלל אע״פ שקראו ה׳ גברי בספר א׳ מוציא ס״ת וקורא בברכה ול״מ פרי החג אפי׳ מוספי פסח מדסתמו התוס׳ מגילה כ״ג א׳ ד״ה חד אמר יע״ש מחובת היום צריך לחזור ואפי׳ י״ל בהא מ״מ אין חשש ברכה לבטלה דמה לי אם קרא מיד חובת היום או אחר זמן. ובדילג פ״א אין חוזר דכ״ל שכן מפ׳ המועדים (וא״י מלת כ״ש דפרי החג מבואר בגמרא נמי הכין הוא ואפשר לדידיה דפ״מ אין חוזר) וא״כ בנידון מור״ם מלובלין ז״ל הוי כאילו לא קרא כלל כו׳ ומשמע אם קרא ביום הג׳ דבקיאין כו׳ אין חוזר ומברך על יום השני כ״א קורא בלא ברכה כפסק מור״ם מלובלין ז״ל כה״ג גם אמנהג״א לא מברכין ושאני קידוש י״ט שני דמברכין דלא לזלולי והדברים ארוכים אין עת האסף פה: ומה שצוה האדון ז״ל לעיין בלבוש ס״ו שסובר כפי הנראה כמוספי היום אפי׳ דולג פ״א חוזר ומברך דעיקר חובת היום הוא ומה״ט פרשת פרה הכין הוא דחובת היום הוא (לטהר טמאים לפני פסח) ומיהו פרשת פרה יש ג׳ טעמים א׳ שהוא ד״ת לי״א כמ״ש מוהר״ם ז״ל ב׳ דהוי רק רמז בעלמא וכאילו לא קראו כלל לא וכמ״ש המ״א אות י״א ושם יבואר עוד אי״ה וה״ה בחובת היום אם דילג פ״א אין חוזר אבל כל הענין חוזר וביום הג׳ הוי כאילו לא קרא כלל: נסתפקתי בדילג פ״א בשבת בפ׳ שקורין אותה במועדים מהו דע״כ חוזר דלא יקראו זה הפסוק קודם השלמת התורה משא״כ כה״ג וע׳ לבוש ס״ה ומ״ש שם ב׳ וה׳ אין מחובת היום לשיטתיה בס״ו וצ״ע מ״ש מדסתמו ל״מ בחג דינא דגמרא עמ״ש בקל״ח מזה: ש"ע סָעִיף ג
ז פרשיות עמ״א ומוספי המועדות (שהם חובת היום) מחלוקת הלבוש והמ״א עמ״ש באות הקדום בזה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח צריך עמ״א מ״ש ש״ל בב״י ליתא אבל בא״ר אות ז׳ כ״כ בשם מ״ל דמברך לפניה ולאחריה ומ״ש ויתחיל מכאן ולהלן משמע לא מאותן ב״פ וכן הבין א״ר שם מדבדיו ולפ״ז לכאורה בתרתי פליג עם הט״ז אות ד׳ ואי״ה בט״ז יבואר בזה באורך: ש"ע סָעִיף ד
ט פחות מט׳ עמ״א וא״ר ועמ״ש באות גדה״ו מזה והלבוש בפ״ג כתב בפירוש בדילג צריך לחזור ואין ראיה מאנשי מעמד ולפ״ז א״ש הכפל מ״ש אבל אם קראו פחות מט׳ דקמ״ל כה״ג גם בס״ה כתב דפחות מי׳ בדילג פ״א חוזר וקורא ואי״ה בט״ז ד׳ יבואר באורך: ש"ע סָעִיף ד
י צריכין עמ״א הנה הכפל דכתב המחבר שכבר כתב קרא א׳ ב״פ צריך לחזור י״ל בג׳ אנפין. הפן הא׳ דרך הלבוש בס״ג דקמ״ל אפי׳ קראו ג״ג בדולג אפ״ה חוזרין (ואפשר זה שקרא בדולג חוזר לבד. הפן הב׳ במ״ס פי״א ה״ו דאם קראה ח׳ פסוקי׳ בדילוג (דילוג שדלג ולא קרא דולג שקרא פסוק למפרע מה שקרא חבירו) צריכין כולם לחזור הואיל ותרתי לריעותא ח׳ פסוקים וגם זה שלא כסדר משא״כ בקראו שנים ג״ג פסוקים ושלישי רק שני פסוקים חוזר הוא לבדו הג׳ אבל המ״א לא הונח לו בב׳ דרכים אלו באות ט׳ סובר דולג מהני כמו באנשי מעמד בראשית ויהי רקיע תמניא פסוקי. הב׳ באות ד׳ כתבנו דהמחבר משמע דנוסחתו במ״ס לא היה שיקרא על הסדר כ״א חוזר וקורא בדילוג כ״א אותו פסוק וב׳ עמו בחול כשלא קרא י׳ פסוקי׳ יע״ש ויש לנו דרך ג׳ בזה והוא דאם הג׳ קרא ב״פ חוזר וקורא הוא ג״פ ויבואר אי״ה בט״ז אות ד׳ ואם לא קראו בין הכל רק ח׳ פסוקים דהיינו הכהן קרא ב״פ ולוי וישראל ג״ג היכי נעביד יקרא הכהן ג״פ אין ראוי לקרות אחר ישראל עסי׳ קל״ה במ״א אות י״ד ואע״פ שהוא אותו כהן יש חשש לנכנסים אחר ישראל כו׳ והמ״א לא רצה לפרש ככל הג׳ דרכים ועמ״ש אי״ה בט״ז אות ד׳ מזה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ג
יא ומברך עמ״א זה טעם הב״י בשם הכל בו בשם רבו (באר הגולה ז׳ ט״ס וצריך לציין על פ׳ פרה) ומור״ם מלובלין ז״ל כתב הביאו המ״א ו׳ פ׳ פרה ד״ת וא״י אמאי לא דהתם כאילו לא קראו כלל ובח״ה סוכות הטעם דספק הוא יע״ש ובלבוש כתב בס״ו כתב הטעם דהוא חובת היום ומש״ה כתב בפ׳ המועדות נמי אם דילגו חובת היום חוזר ולכאורה היינו פ׳ המוספין אפי׳ פסוק א׳ שוב ראיתי שכוונת הלבוש אם דילגו עיקר חובת היום הוי כמו לא קרא כלל כמו פ׳ פרה אבל דילגו פ״א ואין עיקר חובת היום אין חוזר וע״ש ס״ה נתן טעם ב׳ וה׳ דילגו פ״א אין חוזר דאין חובת היום לא משמיעך יע״ש וע׳ אות וי״ו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ו
יב הראשון עמ״א לכאורה כוונתו אע״פ שקורא מחדש ג״פ אין ראוי לקרות גם מה שקרא הא׳ והוכיח מר״ח וידבר תמניא פסוקי ותקנו דולג השש היוצאין ולא חשש נכנסים יתקנו יקרא מתחלה הלוי ויוסיף ב״פ (ומעמד ל״ק יתקנו נכנסים ויוצאים ויקראו כהן ולוי הפרשה דזה ודאי דצריך להוסיף ב״פ היכא דאפשר) ומ״מ קשה דזה לכאורה א״צ הוכחה דדולג פ״א נמי בקושי התירו וצ״ע: ש"ע סָעִיף ו
יג אינו עמ״א הניח הנחה קיימת דאין עולה ממנין ולא כתב אסור ש״מ דמותר לגמרי (ומ״ש באות י״ב דלכתחלה לא היינו בעולה ממנין ואפשר אפי׳ פסוק א׳ למפרע לא) וברפ״ג ס״ב הר״ב הגיה וי״א דשם מבורר משא״כ רק משמעות והנה בשקלים שחל בואתה תצוה (לדידן א״א לחול כ״א בפשוטה במשפטים ומעוברת ויקהל פקודי לבוש תרפ״ה ס״ו) אמרי׳ במגילה ל׳ א׳ אביי אמר ו׳ עד לכפר על נפשותיכם והז׳ מפטיר מכי תשא דאי ששי עד כי תשא יאמרו שהשביעי גמר הסדרא שיאמרו דעד לכפר סיום הסדרא ולא יהיה היכר לפרשת שקלים כ״ה שם (היינו ע״ה שא״י כ״כ) ויש ג׳ קושיות א׳ יקראו ז׳ עד לכפר והשמיני מפטיר שמותר להוסיף עוד ב׳ קושיות הקשה המ״א א׳ יוסיפו למפטיר ג׳ פסוקים ותי׳ דסליק ענינא. עוד הקשה יקרא הששי עוד ג״פ בכי תשא (משום הנכנסים) ויחזור המפטיר אותן ג׳ פסוקים ויהיה היכר ותי׳ כיון דאין איסור יאמרו דהסדרא מסיים לכפר כו׳ וכ״ת לכתחלה אין עושין כן כמ״ש באות י״ב ואפי׳ לקרות קצת מה שקרא הא׳ אין עושין וראיה מדולג בר״ח פ״א אי לאו דוחק אין עושין כן מ״מ בין לכתחילה ודיעבד לא יהיה היכר. והשתא קושיא א׳ ג״כ מתורץ דאי יקראו ז׳ עד לכפר והח׳ מכי תשא אין היכר לפ׳ שקלים מידי דהוי אש״ת לקמן רפ״ב דאין איסור כל שאין עולה ממנין ויאמר הסדרא מסיימת לכפר משא״כ הששי יש היכרא דבעלמא אסור שהרי השביעי עולה ממנין וקרא מה שכבר קראו כו׳ ש״מ לפ׳ שקלים הוא: אם קראו לששי עד סוף הסדרא צ״ע אם יקרא שביעי להשלים כי שמא כה״ג לא מיקרי לא אפשר דע״י פשיעה או שוגג קרוב למזיד לא מיקרי לא אפשר וא״כ אסור לקרות מה שכבר קראו שוב ראיתי דיקרא שביעי ממ״נ ברכה לבטלה ליכא דמותר לקרות מה שקראו כבר ואפשר לא אפשר מיקרי ועולה והבן וע׳ בחידושי מגילה ועט״ז ותכ״ג א׳ ואי״ה בקל״ח בט״ז ומ״א אבאר עוד שוב ראיתי שאין מפורש ברפ״ב ס״ו קראו לששי המפטיר עולה: ש"ע סָעִיף ו
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף ב
א סק"א וא' קורא כו'. שלא לבייש הראשון והאחרון כן הוא הגירס' בב"ח בשם רש"ל אלא שהב"ח הקשה עליו מנ"ל הא וא"ל דרש"ל כ"כ מסבר' דבשלמ' אי קור' החזן ד' לראשון או לאחרון אין בזה ביוש לאחרים כי זה ידוע לכל דהעולה ראשון יש לו מעלה מצד עלייתו שהיא ראשונה וכמ"ש במ"א בסעיף קטן שאחר זה וא"כ אין בזה כבוד לראשון מה שקראו לו ד' כי אין זה משום כבוד עצמו כי אם משום כבוד עלייתו שהיא חשובה וכן מה"ט אין בזה ביוש לאחרי' וכן כשקורא לאחרון ד' מעלת האחרון ג"כ ידוע לכל וכמ"ש מ"א אח"ז א"כ אין בזה כבוד ולא ביוש להעול' כנ"ל אבל מעלת האמצעי הוא שכן מצינו במנורה וכמ"ש מ"א ס"ק שאח"ז אין זה נודע כ"כ להעולם ויחשדוהו לקור' היינו החזן שקרא לשני ד' משום כבוד העולה עצמו ויש בזה ביוש לאחרים משא"כ בזמן הש"ס שהעולה עצמו היה קורא אם קרא שני ד' אין בזה ביוש לאחרון במה שהשני עשה לעצמו כבוד בקריאת ד' פסוקים: ש"ע סָעִיף ב
ב (סק"ב) ואיזה כו' כלומר כו' ר"ל כיון שיש לכ"א משלשתן מעלה שאין באחרים א"כ כל עליה חשובה בצד א' יותר מהעליות האחרות לכן שלש העליות שוין במעלותיהן וכל מי מהם שקרא ד' כדין עביד: ובמנורה כו' היינו לר"א בר"ש דס"ל במנחות דף צ"ח ע"ב דאורך מנור' הית' עומדת בין צפון לדרום והיה פי כל הנרות לצד מערב ופריך הש"ס והכתיב יערוך אותו לפני ה' (דהיינו לצד מערב ששם היו ק"ק וארון) דמשמע א' לפני ה' ולא כלם ומשני דמצדד להו אצדודי דכתיב אל מול פני המנורה יאירו כו' דהיינו לצד נר אמצעי ופירש"י וז"ל ליכא אלא חד כלפי מערב והיינו אמצעי שפי הפתילה כלפי מערב ושאר פתילות מצודדות פיהן כלפי אמצעי ששלשה של צפון מצודדי' כלפי דרום וג' של צד דרום מצודדים כלפי צפון עכ"ל וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות בית הבחיר' דין ח' ורש"י במס' מגילה דף כ"א ע"ב כתב וז"ל נר מערבי הוא נר אמצעי למ"ד צפון ודרום מונחים הוי אמצעי משוך קמעא כלפי מערב חוץ משאר נרות דלמ"ד מערב ומזרח מונחים לא (ר"ל לא הוי אמצעי משובח) משום דהוי מערבי שני כלפי מזרח עכ"ל ולכאור' מ"ש דלמ"ד צפון ודרום אמצעי משוך כו' משמע דמה"ט הוי לפני ה' יותר משאר נרות והוא נגד דברי הש"ס דמנחות הנ"ל ואולי ע"י שהשש' מצדדי אצדודי ממילא אמצעי שהיה פיו בשוה כלפי מערב משוך יותר לצד מערב מהאחרי' אבל העיקר חסר מדברי רש"י: וא"ת בנ"ח כו' מדליק כו' כדאי' לקמן ר"ס תרע"א והוא כדע' ב"ה בשבת דף כ"ג: ולא אמרינן דראשון משובח ר"ל כיון דאמרינן דשני אלו מעלו' שקולי' הן דהיינו ראשון משובח ומעלים בקודש א"כ למה אמרינן בנ"ח דהאי סברא מעלין בקדש חשובה וצריך להוסיף כל יום נר א' הל"ל דהבריר' ביד כ"א אם ירצה מוסיף כל יום משום מעלין בקדש ואם ירצה ידליק יום א' ח' נרות ואח"ז פוחת כל יום (כדס"ל לב"ש דוקא כן) משום ראשון משובח: וי"ל דבחד גברא כו' ר"ל בחד גברא כמו ל"ח דהוא מוסיף או פוחת מעלות דמעלין בקדש עדיפא ממעלות ראשון משובח ולכן ס"ל לב"ה בנ"ח דוקא מוסיף והולך אבל הכא ג' גברי אז מעלת מעלין בקדש לא עדיף כ"ה ושוה למעלות ראשון משובח: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג (סק"ג) במנח' כו' במ"ם כו' ובמנחה של יו"ט ולפ"ז משמע אבל שחרית של י"ט דינו כמו בשבת שחוזר אפי' דילג פעם א' והוא דלא כמ"ש בש"ע: וצ"ל בי"ט ור"ל י"ט שחרית וכ"מ במס"ס רפ"ב כצ"ל: ש"ע סָעִיף ג
ד (סק"ה) חוזר כו' ומשמע דצ"ל דלא כמו שנסתפק מהר"ם שהביא מ"א ס"ק ו': ש"ע סָעִיף ג
ה (סק"ו) ושנים כו' וקרא למפטיר וביום השני דמצד הדין המפטיר קורא ספיק' דיומא וא"כ יום א' דח"ה צ"ל וביום השני שמא יום א' של יו"ט היה חול והוי יום א' דחה"מ יום שני. וגם צ"ל וביום השלישי דשמא יום א' של י"ט היה י"ט והוי יום א' דח"ה יום שלישי וכדלקמן ס"ס תרס"ג: בש"ע דברוכי כו' אף שיושבים בסוכה מ"מ אין מברכי' לישב בסוכה והיינו ספק שמא יום ח' ולא הוי סוכות אלמא משום ספק לא מברכים אע"ג דבשבת פ' פרה מברכים והיינו משום דהוא תקנות חכמים לקרות כל פ' פרה וא"כ ה"ה הכא כיון דתקנות חכמים לקרות ביום א' דחה"מ גם ביום השלישי נהי דהטעם משום ספק מ"מ תקנות חכמים הוא ה"ל לברך. שאני פ' פרה דאיכ' מ"ד דהיא דאוריית' משא"כ נדון דידן דאינו אלא ספיקא דיומא עכ"ל בתשובה משמע אפי' דקי"ל כמ"ד פרה דרבנן מ"מ יותר יש להחמיר מבספיקא דיומ' כיון דבפרה עכ"פ איכ' חד דעה דס"ל דהוי דאוריית' ועמ"ש סי' תרפ"ה ר"ל שנשא ונתן בזה אי פ' פרה דאוריית': ואע"ג דאנן בקיאים כו' וידעינן דיומ' קמא עיקר והוי יום א' דח"ה יום ג' וראוי לקרות וביום השלישי. לא החמירו בקריאת המועדים לפי שכבר קראו הפ' בשבתות שלהם וכדאי' בש"ע: בשאר פ' המועדים. ר"ל שקורין בה חמשה גברי: אבל בקרבנות המוספי' דהיינו מה שקורא המפטיר דחובת היום נינהו ע"פ המדרש שהביאו התוס' והרא"ש במגלה ד' נ' ע"ב שאמר אברהם רבש"ע אם יחטאו בני כו' א"ל תינח בזמן שבהמ"ק קיים לאחר החורבן מה יעשו א"ל הקב"ה כבר תקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקורין בהן כו': והנה הרב לא ראה כו' מדנסתפק אם דילג בשבת אי חוזר ומברך: אך על פ' המועדים דמוספים י"ל דהשתא דמוכח דבשבת מברכים ופ' המועדים אין מברכי' כמ"ש ת"ה וכן בש"ע פה אבל פ' המוספי' דחובת היום נינהו יש להסתפק אי דומה לשבת או לשאר פ' המועדי' כמו שנסתפק מהר"ם כנ"ל: אבל בז' של פסח שקורין השיר' ובשבועות שקורין י' הדברות. אין קפיד' כ"כ ר"ל גם אם הקהל קוראי' השיר' וי' הדברות מתוך חומשים ועי"כ אין שומעים קריאת ש"ץ מתוך ס"ת: אלא אגב אורחי' ור"ל דהא אפי' דילג במועדי' ל"ל בה א"כ ה"ה אם לא שמעוהו מש"ץ קורא מתוך ס"ת ומיירי שם בשירה וי' הדברות שקורין בהם לה' גברי. ובאלו הי' דרכן לקוראן מתוך חומשים משא"כ פ' קרבנו' שבמפטיר לא היה דרכן לקרותן בע"פ וא"כ אין שייכות לחלק בין פ' מועדים לפ' קרבנו': ולא מצינו למידק וא"כ עדיין נשאר הספק אם לברך על פ' המוספים: והנה התוס' כו' ואחרון שקרא קודם הוי כמ"ד כו' אפשר ס"ל לתוס' כמ"ד דבי"ט אין רשאי להוסיף וכיון שכבר קראו כל המנין ועתה כשיחזור ויקרא אחר בחובת היום איכא גברא יתירה על המנין לכך כתב דהאי אחרון הוי כמאן דליתא ולא הוי הוספה בחזקת הקורא בחובת היום ומדהוצרכו לו' דקריא' אחרון כמאן דליתא ע"כ ס"ל דאותו שחוזר וקורא בחובת היום מברך דאל"כ ליכא תוספת אדרב' עכצ"ל דחשבי' שפיר לקריאת אחרון דאל"כ חסר א' ממנין הקרואים ל"מ בחג ר"ל בחג הסוכות דמבואר במגלה בסוף לקרות למפטיר בקרבנו' היום כמו שאנו קורין אלא אפי' בשאר מועדים דאינו מבואר במשנה וגמרא כ"א הפ' שקורין בה לה' גברי. אבל מה שקורין למפטיר בס' קרבנות זה לא מצינו בש"ס או גמ' רק בדברי ר"ע וכ' הרא"ש דע"כ ידע שניתקן בימי רבנן סבוראי אחר חתימ' הש"ס או בימי הגאונים ע"פ מדרש הל"ל במה שהשיב ה' לאברהם: דאין גורם כו' דהא אפי' קראו תיכף היה צריך לברך ג"כ: כ"ש במוספים אע"ג שהם עניני קרבנות המכפרים משא"כ פ' המועדי' מ"מ ס"ל למ"א דלענין דילוג פסוק א' לא עדיף מפ' המועדים שהוזכר בגמ' כיון דאפי' דילג פ"א מ"מ עיקר פ' קרבנות קרא: הוי כאלו לא קרא כלל ר"ל אע"ג דכתב אם דילג פסוק א' אפי' בפ' קרבנות אינו מברך אבל שכחת קריא' יום שלישי הוי כאלו לא קרא כלל וכה"ג מוכח מהתוס' הנ"ל דצריך לברך. וע' בתוספו' סוכה ד' מ"ד שכ' אע"ג דבקיאים בקביעי דירחי ואין עושים יום שני אלא משום מנהג אבותינו אעפ"כ א"ש מה שאנו מברכי' כיון דליכא באותה ברכה לשון וצונו דלשון וצונו לא שייך על מנהג בעלמא: ובשבת דף כ"ג כתב התוס' דה"ט מברכים בי"ט שני דאם יראו דאין מברכי' ואין נוהגים מנהג י"ט גמור אתי לזלזולי ביה ויאמרו שאינו י"ט כלל: שלא יעבור על ב"ת דקי"ל שלא בזמנו אינו עובר על ב"ת אלא כשמתכוין להוסיף וא"כ ניהו דיושב בסוכה אינו עובר דאינו ניכר בזה שכוונתו להוסיף דשמא סוכתו עריבה עליו ולכן יושב בה ולא לשם מצוה וא"כ ליכא איסור ב"ת משא"כ כשיברך נרא' להדיא שיושב בה לשם מצות סוכה ועבר על ב"ת: כמ"ש התוס' גבי לולב. שהקשו דמ"ש לולב מסוכה ה"ל לתקן דגם ביום ח' יטלו לולב ולא יברכו כמו בישיבת סוכה ותי' דבלולב דאיכ' טלטול מוקצה יאמרו מדהותר לטלטל מוקצה ע"כ יום שביעי הוא ואינו י"ט אלא חה"מ ויזלזלו בי"ט שמיני עצרת משא"כ כשיושב בסכה לא יזלזלו בה אע"ג דיום ח' הוא דהיינו ש"ע אעפ"כ יושב בסכה דעריב' עליו כנ"ל: כ"כ בתוס' סוכה דף מ"ז ע"א ד"ה מיתיב כו' ומה"ט אי מברכים על ישיבת' א"כ אתי לזלזולי ביה כמו בלולב דאז היה ניכר שיושב בה לשם מצוה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו (סק"ח) צריך כו' יקרא זה שנית ג' פסוקי' רצה לו' זה שקרא ב"פ וחולק בזה עם הט"ז בתרתי. דהט"ז ס"ל דא"צ לקרות כ"א פסוק א' ובהצטרפו' ב' שקרא הוי ג' וס"ל להט"ז דא"צ לברך לפניו דהא כבר בירך אלא דברכה אחרונה שבירך אחר קריאת שני פסוקים הוי כמאן דליתא דנעש' בטעות ולכן יברך לאחריו אחרי קריאת פסוק ג': לא יקרא הוא שנית ע"ס רפ"ב. דאינו נכון שיקרא אדם א' בס"ת אחת בשבת א' ב"פ לכן עדיף שיקרא אחר כיון דמותר להוסיף: ש"ע סָעִיף ד
ז (סק"ט) פחות כו' וראי' לדבר אנשי מעמד. דמבואר במסכת תענית דף כ"ו שהתמידים וכל קרבנות הציבור שהיו קרבי' עבור כל ישראל איך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גבו לכך חלקו כהנים ולוים וישראלים לכ"ד משמורות וכשהגיע זמן המשמר הקרובים לירושלים היו עולים לירושלים והרחוקים מתכנסים בעריהם תוך בתי כנסיות ועוסקים במצו' וקורין בתורה כל יום במעשה בראשית דאמרינן אלמלא המעמדות והקרבנות אין שמים וארץ מתקיימים והיו קורין בתורה ג"ג וביום א' היו קורין בתורה בראשית שהוא פרשה ראשונה וגם פרשה שניה יהי רקיע ובפ' בראשית אין בה כ"א ה' פסוקי' ופ' יהי רקיע יש בה ג"פ וכיון דליכ' רק ח' פסוקים היה הראשון קורא בפרשת בראשית ג"פ ונשתיירו שתי פסוקים ולכן השני היה קורא פסוק א' למפרע והוסיף עליהם ב"פ שנשתיירו עד סוף הפרשה והשלישי קרא פ' יהי רקיע שיש בה ג"פ הרי אע"פ שלא קראו רק ח' פסוקים אלא ע"י שקרא השני פסוק א' למפרע הוי תשעה יצאו א"כ ה"ה הכא אע"ג דשאני אנשי מעמד דלא אפשר מכל מקום ילפינן מיניה דעכ"פ דיעבד יצא. דהא ילפינן דאי קרא תשעה יצא בפ' עמלק אע"ג דשם לא אפשר. מכל מקום כיון דבלא אפשר מותר לכתחל' ה"ה היכי דאפשר יצא דיעבד א"כ ה"ה לענין קריאה למפרע אמרינן כן. דלא כע"ת דהוכיח דע"כ אינו יוצא במה שקרא למפרע דאל"כ תיקשי ל"ל הא דקתני אבל אם קראו פחות מתשעה דצ"ל ולקרות ת"ל כיון דלא קראו רק ח' פסוקים ע"כ א' לא קרא רק ב"פ וזה כבר קתני ריש הסעיף דאי לא קרא רק ב' פסוקים צ"ל ולקרות אע"כ סיפא קמ"ל אם לא קראו רק ח' פסוקי' אבל מ"מ כ"א קרא ג' פסוקי' דהיינו א' קרא פסוק א' למפרע אפ"ה צ"ל ולקרות וע"ז כתב מ"א דלית' כדמוכח מאנשי מעמד אלא דלפ"ז קושית הע"ת צריכ' יישוב: ש"ע סָעִיף ד
ח (סק"י) צריכים לחזור פי' אותו כו'. ותיבת צריכים לשון רבי' הוא לאו דוקא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ט (סקי"ב) הראשון כו' דאל"כ בר"ח נמי כו'. דאמרינן במגלה דף כ"א בקריאת ר"ח היכי עבדינן. דפ' התמיד יש בו ח' פסוקי' ואח"ז פ' וביום השבת שני פסוקים. ואח"ז פ' ובראשי חדשיכם יש בו חמשה פסוקים ואנן קרינן ד' גברי. ואי יקרא כהן ולוי בפ' וידבר כ"א ג' פסוקים נשאר עד סוף הפרשה שני פסוקים ואין משיירין בפ' פחות משלשה פסוקים כדאי' בסי' שאח"ז. ואי יקרא כהן ולוי כ"א ד' פסוקים ויתחיל העולה שלישי פ' וביום השבת ואיך יעשה אי יקרא פ' וביום השבת ופסוק א' מפ' ובראשי חדשיכם. הא אין מתחילים בפ' פחות משלשה פסוקים. ואי יקרא ג' פסוקים מפ' ובראשי חדשיכם לא ישאר לרביעי כ"א ב' פסוקים לכן סביר' ליה לרב דלוי דולג והיינו שכהן קורא שלשה פסוקים ולוי חוזר וקורא פסוק שלישי ומוסיף עליו שני פסוקים וא"כ משתייר שלשה פסוקי' עד סוף הפרשה ושמואל סביר' ליה פוסק ר"ל פסוק שלישי פסקינן וחולקי' וקורא כהן מחצית פסוק ג' דה"ל שתי פסוקים ומחצה. וכן הלוי קורא שני פסוקים ומחצה ופרכינן לשמואל למה לא אמר דולג. ומשני משום הנכנסים ר"ל אם יכנס א' לבה"כ כשמתחיל הלוי לקרות וישמע שמתחיל שני פסוקים אחר תחלת הפרשה. ומזה יוכיח דע"כ כהן לא קרא רק שני פסוקים ויטעו דסגי בקריאת שני פסוקים. והדר אמרי' לרב דס"ל דולג משום דס"ל לנכנסים לא חיישינן דמאן דעייל שיולי שייל ר"ל הנכנס ורואה שינוי דלפי דעתו הכהן לא קרא רק שני פסוקים שואל העומדים בבהכ"נ למה לא קרא הכהן כ"א ב' פסוקים וישיבוהו ויודיעוהו האמת שהכהן קרא ג' אלא שלוי דלג אך מצינו תנא בברייתא שם דחיישינן לנכנסים וא"כ ניהו דרב ס"ל דל"ח לנכנסים היכי דלא אפשר מכל מקום אם אפשר לתקן שלא יהיה חשש נכנסים ודאי דעדיף טפי וכדלקמן סי' קל"ח א"כ ה"ל לתקן דלוי ידלג ויתחיל תחלת פ' וידבר דלפ"ז גם נכנסים ידעו דהלוי דלג. דאל"כ הכהן לא קרא כלום. אע"כ כל מה שאפשר למעט בקריאה למפרע עדיף ודי שעכ"פ צריך הלוי לקרות פסוק א' למפרע ויותר לקרות למפרע לא הותר לו לכתחל': ועיין בב"י שהביא ראיה לדין המוב' פה בש"ע דאי קרא למפרע יצא מאנשי מעמד כנ"ל שהיו קורין למפרע והיינו דוקא אנשי מעמד דהוי כמו דיעבד כיון דלא אפשר וכמו שהביא מ"א ראיה מר "ח המ"ל מאנשי מעמד: ש"ע סָעִיף ו
י (סקי"ג) אינו כו'. ועסי' רפ"ב ר"ל דדעת הרב"י כן הוא שם דניהו דאינו עולה למנין אבל אסור' ליכא אבל רמ"א שם חלק עליו וכ' דהוי איסור' כה"ג: דפרשת שקלים שחל בואתה תצוה אבל לדידן לא מקלע הכי וכמ"ש הטור סי' תרפ"ה: קוראים ששה כו'. ר"ל דל"ל הששה יקראו עד סוף סדר ואתה תצוה והשביעי דהיינו מפטיר יקרא פ' תשא. דא"כ לא מנכר דקורין פ' שקלים אלא יטעו דס' ואתה תצוה הוא עד סוף פ' שקלים משא"כ כשששי קורא גם פ' תשא ומפטיר קורא למפרע פ' תשא ידעו שמשום פ' שקלים קוראים כי תשא כיון דרואים שינוי: ואפ"ה עולה למנין. דהא ע"כ ס"ל מפטיר עולה למנין ז' דהא קתני ששה קוראים עד סוף פ' שקלים. והשביעי היינו מפטיר מתחיל מכי תשא (ולמ"ד אין מפטיר עולה למנין יש לו דין אחר כמבואר בטור שם): דהא אפשר להוסיף א'. ר"ל גברא חד: ג' פסוקים יותר מפרשת הכיור שהיא סמוכה אחר פ' שקלים. וע"י הוספה זו עדיף דהא ג"כ מודה ש"ע דעולה: וי"ל דבעי' כו' בזה בא ליישב רק קושי' שניה לבדה אבל קושי' א' אינה מיושבת עד סס"ק זה: עד ג' פסוקים אחר כי תשא. רק ג' פסוקים מהתחלת פ' כי תשא עד סוף ג' פסוקים: וי"ל דא"כ יאמרו דהסדר כו' דאין בזה היכר כ"כ: ואפשר דמשום זה כו' בזה בא ליישב קושי' א' דה"ל להוסיף חד גברא וע"ז תי' דמשום זה אין להוסיף. וא"כ נשאר תירוצו הראשון משום דלא אפשר: ש"ע סָעִיף ו
ט״ז
סָעִיף א
א כגון פ' עמלק. ב"י הביא בשם א"ח לא הוסיפו בה מלמעלה או מלמטה מפני שאמר הקב"ה עמלק גרם להיות שמי וכסאי חסרי' כך פרשתו חסירה ובירוש' אמר הוא עשה מעשה קטוע לפיכך פרשתו קטוע עכ"ל. וי"ל למה לא תי' כיון דסליק ענינא שאין בה כי אם ט' פסוקים והוא מדברי התו'. וי"ל דטעמים אלו הם לתרץ למה לא הוסיפו בה כו' אבל התו' מקשים אע"פ שיש טעם הגון לזה מ"מ הוא סותר הכלל שנתן התנא אין פוחתין מי' פסוקים משמע בכל גווני דא"כ היה לו לומר חוץ מפ' עמלק לזה תירצו דכלל של התנא הוא במקום שלא מסלק ענינא ואין פ' עמלק בכלל זה לפי דשם סליק ענינ' וע"כ לא הוצרך לו' חוץ ואע"ג דגבי ההפטרה כתבו התו' שם דבסליק ענינ' פוחתין מן כ"א פסוקים ושם לא מוסיפין אע"ג דאין שייך שם טעם של הירושלמי צ"ל דשאני הפטרה דהברכה שלה לא קאי רק על ענין השייך לאותה פרשה והאיך יקר' אותו עם הפסוקים שישנן באותו ענין משא"כ בקריאת התורה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב הרי זה משובח. פי' שלכל א' מהג' יש מעלה בפ"ע שראוי לקרות ד' פסוקים כדאית' במגילה וע"כ כל א' מהם יעשה כפי מה שיוכל שיקר' הוא ד' פסוקים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ואפי' דילג פסוק א' חוזר. פי' ומברך ברכת התורה ומ"ה קור' אותו הפסוק ושנים עמו. דברכות צריכות שיהיה בהם ג' פסוקים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד צריך לחזור ולקרות. כב"י בשם מהרי"ק אפי' בירך לאחריה דאותה ברכה טעות היתה כן הכריע מהרי"ק ולפ"ז ודאי צריך לברך שנית על מה שיחזור לקרות ולכאורה היה נראה דדבר זה הוא דוק' בב' וה' ובשבת במנחה שהחיוב הוא ג' וכן בשחרית יש חיוב בז' נמצא שאינו עולה למנין אותו שלא קרא ג"פ ע"כ צריך להשלים הקריאה אחרת אבל במקום שמוסיפין על ז' א"נ לחזור ולקרות שכבר נשלם החיוב אבל באמת אינו נראה כן דהא הפסוקים שנשארו אחר קריאת ז' הם חייבים לקרוא אותם בברכה ג"כ ואותו שקרא רק ב' הוה ברכה שלו בטעות נמצא דהוה כאלו לא בירך כלל וצריכים הם לברכה אחרת אלא דנ"ל דיש חילוק בדבר דאם נזכרו אחר ברכה אחרונה שלא קרא רק ב' פסוקים ועדיין לא קרא הש"ץ לאיש אחר אזי אותו שחיסר פסוק אחד יקרא עוד פסוק אחד ולא יברך קודם לו ברכה ראשונה דהא כבר בירך הוא ברכה ראשונה תחלה והברכה אחרונה שבירך הוא כאלו לא נאמרה כיון שבטעות היתה אלא אחר שישלים פסוק הג' יברך ברכה אחרונה שנית וקאי על כל מה שקרא ואם לא נזכרו עד אחר שקרא לאחר לעמוד לקרות אז הוא צריך על כל פנים לילך לקרות כדי שלא יאמרו פגום הוא ע"כ יסתלק הראשון ויקרא השני בברכה ראשונה תחלה ויתחיל למפרע ממקום שהתחיל אותו שלפניו ויוסיף עליהם כפי מה שירצה פ' שלו כמ"ש בסעיף שאח"ז לענין פ' פרה נמצא כל הפסוקים נתברכו לפניהם ולאחריהם כראוי רק שאותו שקרא ב' פסוקים לא נחשב לכלום כנ"ל נכון: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה וגלל ס"ת. אבל אם לא גלל עדיין חוזר וקורא המותר ומברך לאחריה ולא לפניה וכעין שכתבתי בסמוך: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו או אפי' שנים כו'. מטעם זה ניחא מה שקורא הלוי בר"ח מן ואמרת עד רביעית ההין ואינו מוסיף רק ב' פסוקים מפני שהוא אינו אפשר בע"א כמ"ש בהל' ר"ח ובזה ניחא מה שסיים הש"ע חוץ מפרי החג כו' שהוא לכאורה מיותר שכבר התנה תנאי זה ועכ"פ יש ק"ו מסיפא לרישא ורישא ל"ל ולפי מ"ש ניחא דבפרי החג הוה לא אפשר משום דסליק ענינא משא"כ ברישא דלא סליק ענינא ואפ"ה סגי בשנים שמוסיף כמ"ש: ש"ע סָעִיף ו
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א כגון עט״ז. עתוס׳ מגילה כ״א ב׳ ד״ה אין ומ״ש התוס׳ ומש״ה אין לחוש דהכי נמי כו׳ צ״ל דאין לחוש מה שלא הוציא מהכלל והביאו ראיה דסליק ענינא מהני לפעמים לטעם ג״כ עיין תרצ״ג בט״ז ד׳ נמי י״ל כמ״ש כאן. עפר״ח הביא רפ״ב דתענית באנשי מעמד משמע דסליק ענינא מהני בח׳ פסוקים והוא טעם. מ״ש גרם כו׳ יד על כס כו׳ קטוע שקטע מילות ישראל. ועמ״ש מ״א אות יו״ד ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב הרי זה עט״ז מגילה כ״א ב׳ עמ״א א׳ ומ״ש מה שיוכל משמע לכאורה בש״ץ אינו כן עמ״א א׳: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג אפי׳ עט״ז לכאורה לא ראה מ״ם פכ״א ה״ז כמו שיחם המ״א באות ו׳ ח״ו שניאה זו למור״ם לובלין ז״ל פ״ה יע״ש והנה י״ל במ״ם פכ״א ה״ז מיירי שדילג בשבת פ״א וקראו לז׳ גברי רק ך׳ פסוקים ואפי׳ קראי כ״א ג״ג פסוקים בדילוג כו׳ מ״מ הואיל ועבר על תקנת חז״ל כ״א פסוקים וגם דילג צריך לקרוא ג״פ וברכה משא״כ כשקראו ז׳ כ״א פסוקים רק דילג פ״א י״ל דאין מברך על פסוק א׳ וא״ש ההוא דמ״ס פי״א ה״ו דכתב בשבת דילג פ״א חוזר וקורא ולא התנה שנים עמו וברכה אלא דמיירי דומיא דחול שם שקרא יו״ד פסוקים ה״ה בשבת כ״א פסוקים (במדינה שגומרין התורה לכמה שנים) ובפכ״א מיירי שלא קראו כ״א פסוקים אלא דאם כן אין די בהו וג׳ פסוקים עמו וצריך לחזור על הסדר ז׳ גברי כמו בחול פחות מעשרה ודילג פ״א חוזר וקורא על הסדר תלתא גברי כמו שמבואר שם בפי״א והמחבר שכתב בחול אם לא קרא יו״ד פסוקים חוזר וקורא סתמא כפירושו על סדר עשרה פסוקים דבשבת פירש הוא ושנים עמו והיינו בקרא כ״א פסוקים ומיהו במ״א אות וי״ו י״ל דאין קריאה פחות מג״פ ואין ראיה דיברך לכך כתב באות ומשמע דמברך ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד צריך עט״ז דעתו ז״ל דכל שלא גלל הס״ת לגמרי (היינו להניח בארון הקודש) אע״ג שבירך ברכה אחרונה אין מפסיד ברכה ושאני פ׳ פרה בס״ה דבריך וגלל לגמרי כמ״ש באות ה׳ והב׳ פסוקים צריכין ברכה א״כ בחול ושבת שוין כל שלא קרא לאחר יעמוד הא׳ וישלים עוד פסוק ג׳ ומברך ברכה ב׳ ומייתר ברכה א׳ משא״כ אם קרא לאחר ילך אחר ויקרא משום פגם (וס״ל דל״ד לקל״ה ס״ו דעומד שם כו׳ עא״ר כאן אות ז׳ ולפ״ז לכאורה פליג עם המ״א בתלתא א׳ למ״א מפסיד גם ברכה א׳ ב׳ דמתחיל ממקום שפסק הראשון ג׳ בשבת יקר׳ אחר (אפשר דוקא או עכ״פ אם ירצה דאין נ״מ דסוף סוף אין מרויח הראשון בברכה א׳ אבל למעט במחלוקת עדיף ונאמר דבחדא פליגי דלמ״א מפסיד ברכה א׳ ומ״מ מתחיל למפרע והלכך בחול שהוא דוקא יקרא שנית קורא ב״פ ופסוק ג׳ ודי משא״כ בשבת רשאי לקרות לאחר עכ״פ דאין הא׳ מרויח (דלא כט״ז והא בהא תליא) א״כ ראוי שיקרא השני ג״פ מתחלה למפרע כט״ז רק יקרא ג״פ עוד מכאן ולהלן כמו בס״ו דראוי לרווחא דמלתא שיוסיף ג״פ כי׳ וראיה לזה דאל״כ אלא יתחיל ממש ממקום שפסק הא׳ פשיטא דמברך ברכה א׳ לפי הבנת הא״ר במ״א ואין להאריך: ולענין דינא אעתיק מקו״ק שלי הנכרך בסידור) ודאי קיי״ל ספק ברכות לקולא והשתא אם קורא יתחיל מפסוק שלישי לחוד (דאם למפרע נראה שברכה א׳ בטעות) ומברך רק ברכה ב׳ ואם קראו אחר אפשר יעמוד השני כבסי׳ קל״ה ס״ו כא״ר כאן דהא באירע בכהן ב״פ כה״ג וקרא לוי בהכרח יעמוד לוי דאין קורא לוי בתחלה במקום שיש כהן לא פלוג וכן אחרון יעמוד הב׳ ויהיה מפטיר אבל במפטיר כה״ג אם קרא ב״פ אם לא קרא לאחר יקרא הוא פ״ג ויברך ברכה ב׳ ואם טעו וקראו לאחר למפטיר בהכרח יקרא אחר משום ביוש וכן בחול שלישי כה״ג. עא״ר אות ז׳ גם במפטיר כה״ג ב״פ דינו כמו שאר קרואים והיינו אף מפטיר דשבתות השנה וכ״ש מפטיר דמועדות. ומיהו כה״ג אם הניח רק ב״פ עד סוף הסדרא מודה הט״ז דברכה א׳ בטעות דלא נשאר רק ב״פ ויברך ברכה א׳ ג״כ וכן בששי קראו עד סוף הסדרא ונשארו רק ב״פ השביעי דולג פ״א למפרע: אם בפסח ועצרת קראו לרביעי הכל ולא נשאר כ״א ב״פ לחמישי וכדומה ביו״כ האחרון דולג פ״א למעלה ולא יקרא למטה שאין מפ׳ המועדים ובפרי החג אם קראו ללוי ביום הד׳ יקרא הישראל חמישי דהכל מענין חג תוס׳ מגילה כ״ב א׳ ד״ה שאני ומהרש״א שם עא״ר קל״ח א׳: והוי יודע אם הכהן קרא ב״פ וקראו לוי וישראל ג״ג או אפי׳ ד״ד בחול י״ל דיקרא ישראל עוד ג״פ מכאן ולהלן וב״פ ראשונים שלא נתברכו מידי דהוי חיסר לגמרי בחול שפיר דמי ובשבת צ״ע אם יקרא ישראל ב״פ ועוד פסוק ג׳ (ולמפרע אין חשש כמ״ש הלבוש ס״ה דתורה מגילה מגילה נתנה) יש חשש הנכנסים יאמרו ישראל קורא בראש הסדר ויש כהנים בביה״כ (חשש נכנסים ויוצאים מיד) ואם יקרא כהן יש חשש ג״כ אחר ישראל ואפשר חיסור צריך לקרות בשבת משא״כ שלא נתברכו ב״פ בדיעבד אין חוזר ודוקא לכתחלה כל דאפשר לתקן מתקנינן. העתק מקונטרס קטן שלי שם. עמ״ש באות שאח״ז: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה וגלל עט״ז לשיטתיה באות ד׳ ומינה מפטיר קרא ב״פ והניח פ״ג וגלל ממש יודה הט״ז דמברך ברכה א׳ עמ״ש באות הקדום: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו או עט״ז בב״י הוכיח מאנשי מעמד בראשית ה׳ פסוקים דולג ולא תקנו נכנסים ויוצאים לקרוא הא׳ הכל וב׳ הכל אלא דהיכא דאפשר טוב שיקרא עכ״פ ב״פ מחדש ולא חיישינן לנכנסים ויוצאים וה״ה ר״ח וידבר תמניא פסוקים לוי קורא ב״פ מחדש דא״א שיקרא ג״פ מחדש ישארו ב״פ סוף הפרשה וחשש יוצאים יותר חיישינן מנכנסים ומש״ה אמר המחבר היכא דלא אפשר סגי בשנים והא היכא דלא אפשר סגי במה שקרא הראשון לגמרי כמו פרי החג ול״ל הרישא אלא בפרי החג לא אפשר ברביעי שהוא לכבוד המועד ובעי דוקא ספיקא דיומא (לא להלן ביום החמישי עמ״ש באות ד׳) א״א כלל משא״כ ר״ח אפשר קצת ומש״ה קורא ב״פ מחדש וקמ״ל דל״ת בר״ח יקרא ממש מה שקרא הא׳ כו׳ ועמ״א י״ב: ש"ע סָעִיף ו
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף ב
א משובח. כתב רש"ל דעכשיו שהש"ץ קורא לא יקרא לאמצעי ד' שלא לבייש האחרון או הראשון ע"ש וב"ח חולק עליו וכן הסכים הפר"ח: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב עשרה פסוקים. ל"ד דה"ה אם לא קרא רק ט' פסוקים ג"כ יצא כמ"ש המחבר סעיף ד' ואפשר כשדילג באמצע לא סגי בפחות מיו"ד. מ"א: ש"ע סָעִיף ג
ג פסוק א'. ואפי' קראו כ"א פסוקים לז' גברי בלא פסוק המדולג אפ"ה חוזר וקורא. עיין שכנה"ג פר"ח: ש"ע סָעִיף ג
ד וקורא. ומברך ברכת התורה ומש"ה קורא אותו הפסוק ושנים עמו דברכות צריכות שיהיו בהם ג' פסוקים מ"א ט"ז וכ"פ הפר"ח שצריך לברך לפניה ולאחריה דלא כמהר"ם מלובלין עיין מ"א. עס"ק ט'. וע"ת הסכים עם מוהר"ם מלובלין דחוזר וקורא בלא ברכה תחלה וסוף עיין שם. ועיין יד אהרן ובני חייא ובמעיל שמואל סי' ב' (ובס' אליהו רבה) פסק גם כן דחוזר ומברך דלא כמהר"ם לובלין ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה ולקרות. ט"ז העלה דאם נזכר אחר ברכה אחרונה ועדיין לא קרא הש"ץ לאחר אזי אותו שחיסר פסוק א' יקרא עוד פסוק א' ולא יברך ברכה ראשונה אלא יגמור אותו הפסוק ויברך ברכה אחרונה שנית ואם לא נזכרו עד אחר שקרא לאיש אחר יסתלק הראשון ויקרא הב' בברכה ראשונה תחלה ויתחיל למפרע ממקום שהתחיל אותו שלפניו ויוסיף עליהם כפי מה שירצה נמצא כל הפסוקים נתברכו לפניהם ולאחריהם רק שאותו שקרא ב' פסוקים לא נחשב לכלום ע"כ (ובס' אליהו רבה חולק על ט"ז ע"ש) והמ"א כתב דבחול יקרא זה שנית ג' פסוקים דאסור להוסיף על מנין הקרואים אבל בשבת יקרא אחר מכאן ולהלן ג' פסוקים וה"ה ביו"ט דהא י"א דמותר להוסיף לכן לא יקרא הוא שנית וכן הסכים בתשובת פנים מאירות סי' צ"ד: ש"ע סָעִיף ד
ו ולקרות. ואם קרא הב' פסוק א' למפרע יצא מ"א וע"ת לא כ"כ ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז ס"ת. אבל אם לא גלל עדיין חוזר וקורא המותר ומברך לאחריה ולא לפניה כמ"ש בס"ק ה' בשם ט"ז: ש"ע סָעִיף ה
ח הפרשה. הפר"ח חולק ופסק דיתחילו ממקום שפסקו: ש"ע סָעִיף ה
ט ולאחריה. ואם דילג פסוק אחד מפרשת פרה אינו צריך לחזור ולקרות כיון שכבר קראו אותו פרשה ע"ת מ"א. כ' מהר"ם מלובלין סי' פ"ה ש"ץ שקרא בשבת ביום אחד דחו"ה דסוכות למפטיר וביום השני וגלל הספר תורה ולא קרא ביום השלישי והורה לחזור ולפתוח הס"ת ולקרות בקול רם וביום השלישי עד גמירא בלא ברכה לפניה ולאחריה ומסיים המורה לברך לא הפסיד ע"ש ומ"א ופר"ח ויד אהרן חלקו עליו ופסקו בפשיטות דיברך תחלה וסוף ע"ל ס"ק ד': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י הראשון. דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא יקרא למפרע. מ"א: ש"ע סָעִיף ו
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א ואי סליק כו'. ירושלמי שם הביאו הרי"ף שם וכ"כ תוס' שם וש"פ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב ס"ג אם דילג כו'.מ"ס פי"א הלכה ו': ואפי' אחר שהחזיר כו'. שם פ' בתרא סוף הלכה ז': ואפי' הפטיר כו'. שם פי"א: פרשיות המועדים כו'. מדל"ק שם רק שבת והא דקאמר שם ברישא מנחה של יו"ט ול"ק יו"ט שחרית משום שר"ל בין קרא עשרה פסוקים כמו בב' וה' ומנחה של שבת (ודלא כמ"א שכ' בס"ק ג' דט"ס שם דהא מפורש בהדיא שם הלכה ה' ובמנחה של יו"ט כו' ובמה קורין במנחה של יו"ט בסדר שפסק מפני הרגל ע"ש): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ס"ד אם קרא כו'. כמ"ש הקורא בתורה לא יפחות כו' ומשמע דאף לעיכובא ועוד דאל"כ לא היו צריכין במעמדות ור"ח לדלוג ולפסוק כיון דא"א כמו פ' עמלק אלא צ"ל דשם אין עיכוב בדיעבד משא"כ כאן וז"ש ואם לא כו' וראיה ג"כ מפרשה דשבת שאין קורין כמש"ל סי' רפ"ג וכ"ז הסעיף לשון שבולי לקט וצ"ע שכתב אבל אם קראו כו' דמשמע אף שכ"א קרא ג"פ כגון שקרא למפרע דאל"כ הל"ל אותו שלא קרא רק ב' פסוקים צריך לחזור ועוד כבר כ' אם קרא א' ב' פסוקים כו' וקשיא מאנשי מעמד ומר"ח וכמ"ש בס"ו או אפי' שנים כו' ואין לומר דשאני שם דלא אפשר א"כ גם מפ' עמלק אין ראיה ובמ"ס איתא להדיא דוקא שקראו עשרה פסוקים אבל פחות חוזר וכ"כ הג"מ וכמ"ש בס"ג וכ"ה בתוס' דמגילה כ"ג א' סד"ה חד וכן עיקר כל שלא קראו עשרה פסוקים חוזר: ואם לא קראו כו'. זהו סותר למ"ש בס"ג וכנ"ל ועמ"א ודוחק: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד ס"ה אם קרא כו'. עמ"א: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה ס"ו הקורא כו'. במקום כו'. כמו במעמדות ור"ח וכמ"ש בפ"ג דמגילה כ"ב א' שאני התם כו': ואם לאו כו'. ממש"ש דולג ופוסק ולא אמרו שיקראו שנים פרשה אחת ב"פ: חוץ כו'. לתרץ קושיית תוס' שם ד"ה שאני כו': ש"ע סָעִיף ו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)