שולחן ערוך, אורח חיים טו
א מֻתָּר לְהַתִּיר צִיצִיּוֹת מִטַּלִּית זֶה וְלִתְּנָם בְּטַלִּית אַחֵר אֲבָל שֶׁלֹּא לְהַנִּיחָם בְּבֶגֶד אַחֵר לֹא: הַגָּה: וְדַוְקָא בְּטַלִּית שֶׁל בַּר חִיּוּבָא אֲבָל מֻתָּר לְהַתִּיר צִיצִית מִטַּלִּית שֶׁל מֵתִים (מָרְדְּכַי וְתוס' פֶּרֶק ב"מ דַּף כ"ב).
ב אֵינוֹ יָכוֹל לִקַּח הַכָּנָף כְּמוֹ שֶׁהוּא עִם הַצִּיצִית וּלְתָפְרוֹ בְּבֶגֶד אַחֵר מִשּׁוּם דְּעַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם בָּעֵינָן וְכָנָף זֶה לֹא הָיָה מִבֶּגֶד זֶה בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה.
ג טַלִּית מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ שֶׁחִלְּקוּהָ לִשְׁתַּיִם וּבְכָל חֵלֶק יֵשׁ בּוֹ כְּשִׁעוּר לְהִתְעַטֵּף, וְנִשְׁאַר לְכָל אַחַת מֵהֶם צִיצִית אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי.
ד נִקְרַע הַטַּלִּית תּוֹךְ ג' אֶצְבָּעוֹת סָמוּךְ לִשְׂפַת הַכָּנָף, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְתָפְרוֹ, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י דְּחַיְישִׁינָן שֶׁיִּשְׁתַּיֵּר מֵחוּט הַתְּפִירָה וְיַנִּיחֶנּוּ וְיוֹסִיף עָלָיו שִׁבְעָה חוּטִין לְשֵׁם צִיצִית, וּלְטַעַם זֶה אֲפִלּוּ נִקְרַע כָּל שֶׁהוּא לֹא יִתְפֹּר. וּלְפִי זֶה טַלִּית שֶׁל צֶמֶר שֶׁנִּקְרְעָה תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה מֻתָּר לִתְפֹּר הָאִדָּנָא דְּאֵין דֶּרֶךְ לִתְפֹּר בִּחוּטֵי צֶמֶר, וְרַב עַמְרָם פֵּרֵשׁ דְּטַעֲמָא מִשּׁוּם דְּנִקְרַע תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה לֵית בֵּיהּ תּוֹרַת בֶּגֶד, וּכְמָאן דְּלֵיתֵיהּ דְּמֵי וְאַף עַל גַּב דְּתַפְרֵיהּ כְּמָאן דְּפָסִיק חָשׁוּב וְאִי עָבִיד בֵּיהּ צִיצִית לֹא פְּטָרָהּ לַטַּלִּית, וּלְפֵרוּשׁ זֶה אִם נִקְרַע וְנִשְׁתַּיֵּר כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְרַב עַמְרָם לֹא נִפְסַל אֶלָּא צִיצִית שֶׁהָיוּ בּוֹ בְּעֵת שֶׁתְּפָרוֹ, אֲבָל אִם אַחַר שֶׁתְּפָרוֹ הֵטִיל בּוֹ צִיצִית כָּשֵׁר, וִירֵא שָׁמַיִם יֵצֵא אֶת כֻּלָּם הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר.
ה אִם נִקְרַע מִנֶּקֶב שֶׁהַצִּיצִית תָּלוּי בּוֹ וּלְמַטָּה אִם קָדַם הֲטָלַת צִיצִית לַקֶּרַע שֶׁאוֹתוֹ צִיצִית הָיָה שָׁם בִּשְׁעַת הַקֶּרַע, כָּשֵׁר, וְאִם נִקְרַע וְנִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא וּתְפָרוֹ. וְאַחַר כָּךְ הֵטִיל בּוֹ צִיצִית, אִם הוּא שֶׁל צֶמֶר כָּשֵׁר לְכֻלֵּי עָלְמָא, וְאִם הוּא שֶׁל שְׁאָר מִינִים שֶׁדֶּרֶךְ לִתְפֹּר בַּחוּטִין שֶׁל אוֹתוֹ הַמִּין, לֹא יִתְפֹּר לְדַעַת רַשִׁ"י, וְאִם נִקְרַע וּתְפָרוֹ, וְאַחַר כָּךְ הֵטִיל בּוֹ צִיצִית אִכָּא לְסַפּוּקֵי.
ו הַתּוֹפֵר חֲתִיכַת בֶּגֶד בְּכַנְפֵי הַטַּלִּית, וְכֵן מַה שֶּׁנּוֹהֲגִים לִתְפֹּר סְבִיב הַנֶּקֶב שֶׁהַצִּיצִית בּוֹ, אִם הַטַּלִּית שֶׁל מֶשִׁי וּתְפָרוֹ בְּחוּט מֶשִׁי לָבָן, יֵשׁ לָחוּשׁ בַּדָּבָר לְדַעַת רַשִׁ"י שֶׁלֹּא תְּהֵא שׁוּם תְּפִירָה לְמַטָּה מִג' וּלְמַעְלָה מִקֶּשֶׁר גּוּדָל: הַגָּה: וה"ה בְּכָל מָקוֹם שֶׁתּוֹפֵר בְּחוּט שֶׁהוּא מִין הַצִּיצִית דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִקַּח אוֹתוֹ חוּט לְחוּטֵי הַצִּיצִית (ת"ה סי' מ"ו בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי):
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) וליתנם וכו' - אפילו מטלית חדש לטלית חדש וכ"ש מטלית ישן שמותר להתיר וליתנם בטלית חדש שרוצה ללבשו ולקיים בו המצוה. גם אפילו מטלית גדול לט"ק שט"ג וטלית קטן שוים אבל אין להתיר ציצית מטלית של גדול וליתנם בטלית של קטן דחיובו רק מדרבנן ובפמ"ג נסתפק אם מותר ציצית מטלית של צמר ליתנם בטלית של שאר מינים להפוסקים לעיל בסי' ט' ס"א דשאר מינים הוא רק מדרבנן והארצות החיים מיקל בזה: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) בטלית אחר - עיין בפמ"ג שכתב דאם מצויים לו ציצית אחרים להשיג נכון להחמיר שלא להתיר ציציותיו אם לא באופן המבואר בסק"ד: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) בבגד אחר לא - כי יש איסור שמבזה טלית של מצוה בחנם אם לא שנתבלה הטלית אז מותר להתיר ציציותיו בכל גווני או שרוצה למכרו לנכרי או לעשות מהטלית בגד שלא יהיה ד' כנפות מותר ליטלן אבל אם רוצה למכור הטלית לישראל אסור ליקח ציציותיו אף שישראל השני יוכל להטיל ציצית בעצמו אפ"ה אסור. ומותר להסיר הציצית ולתת תחתיהם יותר נאים משום הידור מצוה או כשהם ישנים ומסירם כדי לחדשם או כשנפסק חוט א' ולא נשאר בו אלא כדי עניבה אע"פ שעדיין הציצית כשר אעפ"כ מותר להסיר ולתת תחתיה שלמה. ודע עוד דבמקום שהציצית הם שלמים וראויים להנתן לבגד אחר [לאפוקי אם הם רק כדי עניבה] יש מן האחרונים שכתבו דיזהר להתיר הקשרים והכריכות שלהם ולא להפסיקן ולקרוע אותן כדי שלא יכלה אותן וכבר אחז"ל לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם והחיי אדם כתב במקום שקשה בעיניו הטרחה להתיר מותר לנתקם ואין בזה משום בל תשחית כיון שאין עושה דרך השחתה עי"ש: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) בר חיובא - אפילו אינו חייב רק מדרבנן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה (ה) אינו יכול - עיין במ"א סק"ג ומוכח מדבריו דדוקא כנף שאין בו שיעור להתעטף ואף דאסרו בגמרא אפילו אם הוא מחזיק אמה על אמה ג"ז עדיין אין בו שיעור עיטוף לדידיה אבל אם היה בהחתיכה שיעור שיהיה בו כדי להתעטף מותר לצרף אותו לבגד אחר אפילו עם ציציותיו אבל הט"ז בסק"ג פליג ע"ז ואוסר וכן משמע בלבוש ודה"ח: ש"ע סָעִיף ב
ו (ו) עם הציצית - אבל בלא הציצית מותר לחברו אם הוא מחזיק עכ"פ שלש אצבעות על שלש ואח"כ יטיל בו ציצית ומכל שאר הבגד אין צריך להתיר כלל ודוקא אם קודם שנתחבר לה הכנף היה ג"כ בת חיובא כגון שלא נקרע ממנה הכנף בעיגול אבל אם נקרע ממנה בעיגול ונעשית בת ג' ונפטרה מציצית צריך להתיר כל הציצית ולהטילם מחדש אחר שנעשית בת ד' דאל"ה הוי תעשה ולא מן העשוי: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) בבגד אחר - אבל אם ירצה לחבר הכנף להבגד שנקרע ממנו אפילו אם נקרע לגמרי ולא נשתייר כ"ש בחבור אין צריך להתיר ממנו הציצית ולא מפסלא משום תעשה ולא מן העשוי כיון דתחלת עשייתו בבגד זה היה בכשרות וכ"ז אם לא נעשית הבגד בת ג' בעת הקריעה וכנ"ל בסק"ו וגם דוקא אם הכנף מחזיק עכ"פ ג' על ג' וכבסמוך ס"ד כ"ז הוא לדעת השו"ע והמ"א בסק"ג אבל הט"ז בסק"ג פוסק שאין נ"מ בין אם הצירוף לבגד אחר או זה גופא הכל הוא בכלל תעשה ולא מן העשוי ויש להחמיר וכן פסק בדה"ח: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח (ח) ובכל חלק וכו' - אבל אם אין בכל חלק כדי להתעטף כמו שהוא שכיח בט"ק שלנו שכשנתחלק לשתים אין בהם שיעור עיטוף נתבטל מהם תיכף המצות ציצית ואם ירצה אח"כ לחזור ולחבר חלק אחד לחבירו או לשאר חתיכה צריך להתיר מתחלה כל הציציות. ואם חלק אחד יש בו שיעור עיטוף ואחד אין בו אין צריך להתיר רק מהחלק שאין בו ואח"כ יטיל בו מחדש אחר שיתחברו החלקים יחדיו: ש"ע סָעִיף ג
ט (ט) אין בו וכו' - דהציצית שנשארו אין שם פסול עליהם כיון דיש בהן כדי שיעור עיטוף ע"כ אם ירצה יכול לצרף לאותו החצי חתיכה מבגד אחר ולעשות ציצית חדשים על הכנפות החדשים וכ"ש שיכול לעשות מן החצי טלית שלם דהיינו שיעשה ב' ציצית על הכנפות המחודשים. ואם ירצה לחבר החלקים שנתחלקו אחד לחבירו י"א דצריך מתחלה להתיר הציצית מן חלק אחד ואח"כ יתפרנו ואחר שיתפרנו יטיל בו ציצית דאם לא יתיר הוי בכלל תעשה ולא מן העשוי אבל רוב האחרונים מקילין וסוברים דזה לא הוי בכלל תולמ"ה ומ"מ טוב להחמיר לכתחלה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י (י) תוך ג"א - אבל למעלה מג' אצבעות יכול לתפרו לכו"ע דלפירש"י הלא שם אין מקום ציצית כנ"ל סימן י"א ואין לחוש שיקחנו לציצית ולפירוש רב עמרם גאון אית ביה תורת בגד. ואפילו אם הכנף ההוא נקרע לגמרי מן הבגד עם ציציותיו אפ"ה מותר לחבר הכנף והציצית כשר והט"ז פליג ופוסק דצריך להתיר הציצית מן הכנף הזה ולהטילו מחדש אחר התפירה ויש להחמיר וכנ"ל בסק"ז: ש"ע סָעִיף ד
יא (יא) בחוטי צמר - אלא בשאר מינים והכל יודעים ששאר מינים אין פוטרין א"כ לא יבוא לצרף אותו החוט. וה"ה דיש להקל גם בשאר מינים אם תופרו במין אחר: ש"ע סָעִיף ד
יב (יב) משום דנקרע וכו' - ה"ה אם לכתחילה בעת עשיית הבגד תפר חתיכת בגד פחות משלש לשפת הבגד הן באורך הן ברוחב והטיל בה ציצית בחתיכה זו פסולה לדידיה דהוי כמאן דפסיק אף שתפרו להבגד ואם יטיל ציצית למעלה מאותה חתיכה התפורה יהיו הציצית רחוקים מקצה הבגד יותר מג' אצבעות ופסול ע"כ יראה אז לתפור תחת הכנף חתיכת בגד של שלש על שלש ועיין לקמיה בס"ק ט"ז: ש"ע סָעִיף ד
יג (יג) ואי עבד וכו' - ר"ל אפילו עשה ציצית חדשים בחתיכת הכנף ההוא אחר שתפרו להטלית אפ"ה לא פטר להטלית דתפירה לא חשיב חיבור בזה וכמאן דפסיק עדיין חשיב אם מתחילה נקרע הכנף לגמרי מן הבגד: ש"ע סָעִיף ד
יד (יד) כל שהוא כשר - ר"ל אפילו הציצית שהיו בו בעת שנקרע ויש מחמירין בזה וס"ל דמיפסלו הישנים וצריך להטילם מחדש אחר התפירה ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ד
טו (טו) וי"א דלר"ע וכו' - ס"ל דתפירה חשיב חבור ולא מיפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו משום תעשה ולא מן העשוי ועיין בט"ז דחולק על השו"ע וכתב דכו"ע מודים דאם לאחר שתפרו הטיל בו ציצית דכשר וכ"כ הב"ח ושיורי כנה"ג והגר"א וכן הסכים בארה"ח אבל מ"מ לצאת ידי דיעה הראשונה יתפור תחת הכנף מטלית שיש בו ג' על ג': ש"ע סָעִיף ד
טז (טז) יצא את כולם - ע"כ נוהגין לתפור בכל כנף מהטלית חתיכה של בגד שלמה משלש על שלש משום דבכמה בגדים מצוי שאפילו הם חדשים יש בהם תפירה תוך ג' ויש פסול לדעת ר"ע לפי דיעה הראשונה וכנ"ל בס"ק י"ב: ש"ע סָעִיף ד
יז (יז) היכא דאפשר - והיכא דלא אפשר נקטינן דסברת ר"ע עיקר וגם דתפירה חשיב חבור: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יח (יח) מנקב - מיירי בשלא תפרו וקמ"ל אע"ג דלא נשתייר מלא קשר אגודל וכמו שכתב לעיל סימן י"א ס"י דלא בעינן שיעור זה אלא בשעת עשייה. ואם ירצה לתפור הקרע אז אם הבגד של צמר יתפרנו בחוטי שאר מינים וא"צ להתיר את הציצית מהכנף ולחזור לתלותה שנית אחר שתפר כיון דלא נפסל הכנף ואם הבגד הוא של שאר מינים אסור לתפרו בחוטין של מין הבגד לדעת רש"י דשמא ישייר בחוטין לשם ציצית ואף דיש שם ציצית לא פלוג בזה אלא יקח חוטי מין אחר ויותר טוב שלא יתפרנו בחוט לבן רק בחוט צבוע שאין נוהגין עתה לעשות הציצית רק לבנים וע"כ אין לגזור שמא ישייר מחוט התפירה לשם ציצית: ש"ע סָעִיף ה
יט (יט) כשר לכו"ע - דלרש"י כיון שהבגד הוא של צמר אין לחוש שישייר בחוטי שאר מינים לשם ציצית ולר' עמרם כיון דנשתייר כל שהוא לא נתבטל מתורת בגד וכנ"ל בסעיף הקודם וכ"ש דלי"א שבסעיף הקודם כשר הכא כיון דהטלת הציצית היה אחר התפירה: ש"ע סָעִיף ה
כ (כ) לא יתפור - ר"ל באותו המין אבל במין אחר יש להקל ויותר טוב בחוט צבוע וכנ"ל בס"ק י"ח: ש"ע סָעִיף ה
כא (כא) ואם נקרע וכו' - ר"ל שנקרע כולה מנקב עד סוף השפה לכן איכא לספוקי דאף אם הבגד הוא של צמר ויתפרנו בחוטי שאר מינים דלרש"י בודאי מותר אפ"ה אפשר דלרב עמרם פסול דכיון דלא נשתייר כל שהוא הלא מבואר בסעיף הקודם דלדיעה הראשונה כמאן דפסיק דמי ולא יועיל תפירה אף אם ירצה להטיל ציצית אח"כ ואפשר דהכא עדיף דהלא הכנף הוא שלם משני צדדיו ורק באמצע נפסק וזהו הספק של השו"ע ועיין בט"ז שחולק ופוסק דאין כאן ספק דלכו"ע אם הטיל בו ציצית לאחר התפירה דכשר. ומ"מ יותר טוב שיראה קודם התפירה לתת תחת הכנף חתיכת בגד של שלש על שלש ויצא ידי הכל ואם א"א לו יש להקל כהט"ז דבלא"ה הלא כתבנו בס"ק ט"ו דדעת האחרונים דתפירה מחשיב חבור ומועיל אף בנקרע הכנף לגמרי ממקומו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כב (כב) של משי - דאם הוא של צמר כבר נתבאר דאין לחוש כלל ומותר להמצא תפירה אף תוך ג': ש"ע סָעִיף ו
כג (כג) בחוט משי - וה"ה אם הטלית של שאר מינים דוקא אם החוט הוא מאותו המין גופא אבל אם החוט ממין אחר יש להקל דבודאי לא יוכל ליקח אותו החוט לציצית דהרי אינו פוטר אלא במינו: ש"ע סָעִיף ו
כד (כד) לבן - דאם הוא צבוע ג"כ אין לחוש כלל שמא יקחנו לציצית דאין אנו נוהגין לעשות ציצית צבועים כמש"כ סימן ט' ס"ה: ש"ע סָעִיף ו
כה (כה) למטה מג' וכו' - דשם הוא מקום הציצית אבל כשהתפירה למעלה מג' ולמטה מקשר אגודל אין לחוש שיקחנו לציצית כמש"כ סימן י"א. וסביב הנקב אסור לתפור בחוט לבן ובטליתות שלנו שהם של צמר אין להקפיד כלל כנ"ל: ש"ע סָעִיף ו
כו (כו) בכל מקום - ר"ל אם נקרע ונשתייר ממנו כל שהוא וכה"ג המבואר לעיל בס"ה: ש"ע סָעִיף ו
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א מותר להתיר. ואם נפסק חוט א' אפי' נשתייר בו כ"ע אסור לכתחל' לעשותו בבגד אחר (ב"י גמ') ומשמע דאם ירצה לקשור בו חוט עד שיהי' י"ב גודלי' רשאי מדאיצטריך למכתב גבי תפילין וקשרתם שתהא קשיר' תמה שאם נפסק אינו רשאי לקשור כדאיתא ס"ס ל"ג מכלל דבעלמא קשירה חיבור מעליית' הוא וכ"מ במשנ' ח' פי"א דנגעים דקשיר' חשיב חוט א' לענין נגעים דהלכ' כת"ק ע"ש וכ"מ בסי' זה בס"ד שכתב ויוסיף עליו ז' חוטין וכו' וזה א"א כי אם ע"י קשירה ואף שבקצת ספרים כתוב ו' חוטין מ"מ ברוב הספרים כתוב ז' חוטין וכ"ה בב"י א"כ מוכח דמותר לקשור והא דכתב ב"י ר"ס י"א בשם הרמב"ם יש לטוות חוט א' מקצתו תכלת ומקצתו לבן וכו' היינו לכתחל' אבל אם נפסק חוט א' מותר לקושרו לכתחלה כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
ב לא. ומשמע בתו' הטעם דאסור לבטל מצות טלית זה ונ"ל דאם רצה לעשות מהטלית בגד שלא יהיה לו ד' כנפות מותר ליטלן וכ"מ בגמ' דף מ"ג דמותר ליטלן אם מוכר הטלית לעכו"ם כיון דאז אינו בר חיובא ע"ש. וכתוב בשאלתות פ' שלח לך כשמוכר טלית לחבירו אסור ליטול הציצית אא"כ רוצה לקבעו בטלית אחר וה"ה במזוז' כשרוצה לקבע' בפתח אחר שרי ליטלה עכ"ל אבל התוס' אוסרי' במזוז' וכתב הלבוש אם רוצה לעשות בו ציצית יותר יפים מותר ליטלן ונ"ל דה"ה אם נפסק מהראשון אף על פי שכשרי' רשאי להתירן ולעשות בהן שלמין וכ"מ בתשו' הרא"ש כלל ב': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג לא היה. מתוך דברי הב"י משמע דעיקר הטעם משום תעשה ולמ"ה דמיד כשנחתך הכנף נפסלו הציצית ואף על פי שחזר ותפרו הוי תולמ"ה אלא דקשה למה קי"ל אם נקרע הטלית חוץ לג' יתפור כמ"ש בסמוך ס"ד לזה אמר כנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשי' א"כ הוי תחלת עשייתו בפסול משא"כ כשתפרו בטלי' עצמו דשרי דהוי תחל' עשייתו בבגד זה בכשרו' וכ"מ בסמ"ג ובנ"י וכ"מ בס"ג: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד אין בו. והב"ח כ' דפסול כשתופר' באחר' דכשמתחיל לתפור נתבטל הכנף ואין לכל חלק אלא ג' כנפות וכשחוזר ותופר כולה ה"ל תולמ"ה עכ"ל ול"נ דכשר דהא בהדיא אמרי' בגמ' נקרע חוץ לג' יתפור כמ"ש בס"ד ומ"ל נקרע חתיכה ממנ' ותופר או חלוק לשנים וכ"כ הב"י בשם הרשב"א והטעם דכשמתחיל לתפור נעשו שניהם בגד א' ועוד הא אמרינן סימן י' ס"ג אף ע"פ שתפר כנפות טליתו לא נפטרה משמע דהתפיר' אינה מבטלת הכנף ועבנ"י לכן נ"ל דמותר לתופרה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה התפירה. שלא נטוה לשמה עסי' י"ד ס"ב: ש"ע סָעִיף ד
ו לתפור. והכל יודעים ששאר מינים אין פוטרי' בצמר משמע דבמקום שדרכן לתפור בצמר אפי' בשאר מינים אסור לתפור גזיר' אטו צמר וקשה דבס"ו כתב דוקא כשתופר בחוט משי לבן משמע דבשאר מינים מותר לתפור ולא גזרי' אטו משי, וי"ל דבטלית של משי לא מחמרי' כולי האי כיון די"א דאין חייב אלא מדרבנן מיהו ה"נ י"ל בדוחק דאפי' במקום שדרכן לתפור בצמר מותר לתפו' בשאר מיני': ש"ע סָעִיף ד
ז לא פטר'. כ"כ הרא"ש דאפי' ציצית שעשה אח"כ פסולים דכמאן דפסיק חשיב ועסי' י' ס"ג וס"ו: ש"ע סָעִיף ד
ח שתפרו. משום תולמ"ה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט מנקב. ולא נשאר שיעור קשר גודל עסי' י"א ס"י: ש"ע סָעִיף ה
י לא יתפור. ודוקא כשהקרע למעלה מקשר גודל וכמ"ש ס"ו: ש"ע סָעִיף ה
יא נקרע'. פי' שנקרע כולה: ש"ע סָעִיף ה
יב לספוקי. משום דלרע"מ כמאן דפסיק חשיב ולא נשאר קשר גודל ומ"ש ב"י לכולהו פירושים היינו לנ"י והרא"ש אבל לרש"י תפירה הוי חבור: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג לבן. זהו מדברי הת"ה ורי"ו ואזיל לשיטתיה שכתב שאין נוהגין לעשות ציצית משאר צבעונים כמ"ש סי' ט' ס"ה אבל הרב"י פסק שם לעשות הציצית מצבע הטלית א"כ קשה למה כתב הכא משי לבן דאפי' משאר צבעונים אסור וי"ל אורחא דמלתא נקט שרגילין לעשות טליתות לבנים: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ד
יד למטה מג'. אבל כשהתפיר' למעלה מג' ולמטה מקשר גודל אין לחוש שיקחנו לציצית כמ"ש סי' י"א וסביב הנקב אסור לתפור בחוט לבן (ת"ה) עמ"ש ס"ד: ונ"ל הטעם שנוהגין לתפור חתיכות הבגד בכנפות הטלית אף על גב דיש אוסרין כמ"ש ס"ס י"א נוהגין כן משום דרוב בגדים אפי' חדשים יש תפירה תוך ג' ולר"ע כמאן דפסיק חשיב לכן נותנין חתיכ' של שלש על שלש שאין בה שום תפיר': ש"ע סָעִיף ד
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א מותר עמ״א ב״י מגמרא מנחות מ״א א׳ ושוין שלא כו׳ ושוין שמביא תכלת ובלבד שלא תהא מופסקת עב״י. ומ״ש לקשור החוט שרינן כ״כ הט״ז בי״ב ג׳ יע״ש. ומ״ש מ״ח פי״א דננעים עיין ר״מ ה׳ ט״צ פי״ג ה״ח התם היתה הפקעת מקובצת מחוטים רבים אין מטמא בנגעים ומשמע אף בקשור ועיין בפירוש המשנה ואמר רבי יהודה כו׳ משמע דלפרושי בא לא לחלוק אבל ר״ש והרע״ב פירשו דחולק והלכה כת״ק ומשם י״ל דאין דרך לעשות מש״י מקובצים ע״י קשר ולא חשוב כ״כ יע״ש. ומ״ש מסעיף ד׳ דשמא ישאר מחוט התפירה ויקשור עם חוט וישלימו אלמא דמותר לקשור ואי״ה שם יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
ב לא עמ״א התוס׳ במנחות מ״א ב׳ ד״ה רב יע״ש ורש״י פירש משום ביזוי מצוה וה״ה בציצית שייך ביזוי וימ״מ מאחר שרוצה לעשות ממנו מלבוש אחר רשאי (עסי׳ כ״א סב״ג) וראיה מטלית לעכו״ם איך רשאי למוכרה אלא דרשאי לבטל מטנו כיון דלא ליהוי בר חיובא ואע״ג דהתם יש סכנה מ״מ איך רשאי למוכרה הטלית לעכו״ם ש״מ ומדאמר סתם עד שיתיר ציציותיה משמע אע״ג דאין מטילין בבגד אחר וע״ז הביא דברי השאלתות והביאו הב״ח ג״כ דאין להתיר ציצית כדי למוכרה הטלית לישראל אא״כ מטיל לבגד אחר וכדי כלומר שרוצה להרויח הציצית לעצמו וא״ר א׳ הגיה כדי למוכרה לעכו״ם דאסור למכור עם ציציותיה ודלא כמ״א ואין צורך וכמ״ש וא״ש פסק מ״א. ובמזוזה אסור כו׳ כתי׳ השני בתוס׳ שבת עט״ז בזה: כתב הב״ח ואפילו מחדש לחדש שרי ורש״י שבת כ״ב מתירן מישן לחדש אורחא דמילתא נקיט יע״ש לכאורה הכוונה ברש״י שם ובמנחות מפר׳ טעמא מאן דאסר ונתקשיתי בחדושינו בשבת שם דלא מצאתיו עכשיו ראיתי כי מפורש הוא דמשני דאי בלאי כפירש״י ליכא ביזוי לטלית ואמאי לא משני מישן לחדש מודה רב ופלוגתייהו מחדש לחדש אלא שמואל גופא אין מתיר אלא מישן לחדש ומיהו י״ל זה לשמואל ודכ״ע כלי קופסא חייבין ושמואל סובר כי בזה שרוצה להלוך עדיף טפי להטיל בו ציצית או שיהא בגופו כמ״ש התוס׳ מנחות שם או אשר תכסה מ״ע יתירא בלובש ועדיף מקופסא ורב סובר דאין לדחות זו ולהניח בזה אבל לדידן מנלן דמתירין מבגד לבגד ושניהם מונחים דלמא דוקא ברוצה א׳ ללבוש ואפשר אה״נ והבן זה: עוד אבאר לך מטלית בר חיובא אפילו מדרבנן אין להתיר וכ״כ א״ר אות ב׳ וצ״ע מטלית המחוייב ד״ת לרבנן אי שרי להתיר. או דלמא דוקא בשניהן שוין מתיר מבגד לבגד לא כה״ג: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג לא היה עמ״א. הנה הלבוש כתב אפי׳ אמה על אמה נמי פסול ע״כ בגדיהם ועיין צאן קדשים מנחות מ״א בגמרא דלרש״י ע״כ בגדים אמה על אמה יש בו שיעור טלית (קטן מתכסה כו׳) ולנימוקי יוסף שפי׳ תולמ״ה אמה על אמה אין בו שיעור טלית ובב״י בארוך כתב דברי רש״י ורא״ש ע״כ בגדיהם ותמה על מהרי״א שפי׳ ברא״ש תולמ״ה משמע דסובר עיקר ע״כ בגדיהם א״כ יקשה למה זה חקר בש״ע והשמיט אמה על אמה אלא ודאי דתולמ״ה לא הוי אלא בתחלת עשייה בפיסול הא כשנפסל באמצע מתכשר אח״כ והעד הטיל למוטלת בסי׳ י׳ ס״י בשתיהן קיימות פסולים וכי חתך א׳ מהם כשר באינך כיון דתחלה נעשו בכשרות ובל תוסיף הוי עתה תחלת עשייה ונתכוין לבטולי מיקרי נעשו בכשרות ול״ד לבעלת ג׳ א״כ מש״ה בסעיף ד׳ נקרעה חוץ לשלש יתפור (ושם יש שלש פירושים תוס׳ מנחות מ׳ ב׳ ד״ה שמא דנקרע לאורך הטלית ונשאר שלם ג׳ אצבעות אבל לרש״י ונימוקי יוסף בפי׳ רב עמרם אפי׳ לא נקרעה מכל רצועה באורך כל שיש ברצועה רחב ג׳ אצבעות יתפור ועיין לבוש ס״ד ואי״ה יתבאר שם) דאפי׳ נקרע כולה חתיכה רחבה שלש יתפור עם ציצותיה לרש״י. ונ״י בפי׳ רע״מ והא הוי תולמ״ה לז״א הואיל ותחלה בהכשר ואח״כ תופר הוי כמו הטיל למוטלת בסי׳ י׳ ס״ו יע״ש משא״כ כאן שכנף זה לא היה מבגד זה א״כ כשנפסל שלא נשאר בה שיעור טלית ותופרה אמה על אמה בטלית אחר הוי בתחלת עשייתו בפיסול וז״ש רש״י על כנפי וזה לא היה בכנף זה ועיקרו משום תולמ״ה והב״י ג״כ הכי קאמר בארוך דע״כ בגדיהם מסייע לתולמ״ה ולשון ומיהו שכ׳ הב״י היינו דמתמיה על נ״י שלשיטתו לקמן שפי׳ ברמ״א חוץ לג׳ ארוחב הבגד (כעין פירש״י) א״כ היה לומר ולהזכיר נמי ע״כ בגדיהם ומש״ה בש״ע השמיט אמה על אמה דהתם נמי אין בו שיעור טלית ואה״נ אם היה שיעור כשר לתופרה לטלית אחרת נמי כדכתיבנא ומ״ש וכ״מ בס״ג א״י מהו אם לא דסתם שם משמע אפי׳ חוזר ותופר הב׳ חלקים יחד אע״ג דנתבטל תחלה הכנף כב״ח (באות ד׳) אפ״ה הואיל והוא מבגד זה שפיר דמי אלא דבאות ד׳ כתב טעמים אחרים ואפי׳ לצרפה לטלית אחר ממש שפיר דמי וצ״ע ועמ״ש באות ד׳ מזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד אין בו עמ״א הב״ח כתב כשמצרף לכל חלק חתיכה אחרת אפי׳ אין בו בחתיכה ציצית פסולים הראשונים דכשמתחיל לתפור נתבטל הכנף יע״ש ונראה כוונתו כשתופר משפה כל שלא הגיע לג׳ אצבעות עדיין לאו חיבור הוא (ע׳ תוס׳ מנחות מ׳ ב׳ ד״ה שמא) ומ״מ נתבטל כנף זה במקום תפירה ונשאר רק ג׳ כנפות (עא״ר אות ה׳ במתחיל התפירה באמצע יודה הב״ח) ולאו דוקא שמצטרף חתיכה אחרת הא תופר ב׳ החלקים יחד מורה הב״ח דכשר (ע׳ ט״ז אות ד׳) דמאותו טלית דנעשו בהכשר נם מתכשרים אח״כ לא הוי תולמ״ה ודמי להטיל למוטלת וכמ״ש באות ג׳ ודוקא לחתיכה אחרת אלא דא״כ מחתיכה אחרת נמי דהא אין בחתיכה ציצית וראיה מנקרע הטלית ס״ד דהתם משום על כנפי בגדיהם הוי תחלת עשייתו בפיסול כמ״ש באות ג׳ משא״כ נקרעה ותופר באותו טלית עצמו וצ״ע: והוי יודע בטלית גדולה מאד וא״א ללבוש כך בסימן י״ד ס״ו ועט״ז שם אות ז׳ לנ״י פטור מכלום לר״ש ולת״ק כשכופלה חייב בכפולים א״כ אם לטלית כזו הטיל בד׳ פשוטים וחלקן לב׳ י״ל פסולים תולמ״ה כמו דהטיל לבעלת שלש או לת״ק כיון דאפשר בקל לכפול ולהטיל ב׳ בכפל כה״ג לאו תולמ״ה מיקרי דא״צ כאן מעשה רבה ואף בתרכ״ו במ״א ז׳ סוכה שתחת צריף גרע טפי התם שאני דמניח הסכך בגג סגור מה שא״כ כאן ומיהו לר״ש תולמ״ה הוי והלבוש כתב טלית גדולה מאוד איכא לעיונא ביה וכדכתיבנא ומ״ש המ״א ראיה מתפר כנפות אין כ״כ ראיה ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה התפירה עמ״א הם דברים פשוטים כי לרש״י תלאן שלא בכוונה פסולה משא״כ המחבר בי״ד ס״ב להד״מ כשר תלאן שלא לשמה ע״כ הטעם משום טוייה לשמה עתוס׳ מנחות מ׳ ב׳ ד״ה שמא: ש"ע סָעִיף ד
ו לתפור עמ״א דקדק מלת אין דרך לתפור בצמר משמע במקום שדרך לתפור בצמר ואפילו בשאר מינים אסור הקשה כו׳ ויישב בדוחק דאה״נ קאמר במקום שדרך בו ותופר בצמר כו׳ הא בשאר מינין שרי בכ״ע דהכל יודעין שאר מינין במינן דוקא פוטרים וה״ה טלית פשתן ובנפות עור או קנבוס דמטילין חוטי צמר דשרי לתפור תוך ג׳ בקנבוס דאין פוטר בפשתן ובחוט פשתן לתפור הכנף אם הוא בתוך ג׳ אצבעות יש לעיין דשמא יעשה ציצית פשתן ויצטרף אף דהאידנא אין עושין פשתן ע׳ סי׳ ט׳ ס״ו ומיהו בלא״ה יש לעשות כנפות רחבות קנבוס פשתן לחוש לרע״מ שיהיו רחבים יותר מג׳ אצבעות ואז אין חשש לתפור התפירה בחוטי פשתן ג״כ כו׳ עמ״ש באות י״ד מזה: ש"ע סָעִיף ד
ז לא עמ״א כיון דנפסק תוך ג׳ לא מהני תפירה ובסי׳ י״ד ס״ג דלא מהני תפירה לפטור מציצית התם אי לא בעי לפסקיה ולחתכיה ובמ״א שם אות ד׳ דאם כפל ונשאר קרן תולה ציצית אף התפירה פחות מג׳ משפה כיון דהבגד שלם מהני תפירה ובט״ז שם תפרה מהני נמי למעלה מג׳: ש"ע סָעִיף ד
ח שתפרו משום תולמ״ה מ״א. הנה ברב עמרם ב׳ פירושים הובא בש״ע (ועט״ז ד׳ יבואר אי״ה) ולי״א א׳ הטעם כמאן דפסיק ואין חיבור לבגד ולא משום תולמ״ה ולפי׳ הב׳ התפירה חשוב חיבור כה״מ בטומאה וכלאים וכדומה רק ציצית שהיו בו בעת נפסקה הכנף כיון דבתוך שיעור ג׳ אצבעות לא נשאר שם כנף עליה ונתבטל הציצית מכל לגמרי ואפילו לתפור לאותו טלית פסולים הציצית ול״ד לנקרע חוץ לג׳ אע״פ שנקרע מכל לגמרי רצועה ארוכה נפרדה ואין שיעור טלית כשר כשתופרה לאותו טלית כמ״ש המ״א אות ג׳ התם שם כנף נשאר עליה משא״כ תוך ג׳ אין שם כנף כלל ומכאן סייעתא למ״ש המחבר סימן י״א סעיף ט׳ דלמעלה מג׳ אסור הא בסוף ג׳ שרי דכנף מיקרי ג׳ שלימים יע״ש והבן ועב״ח שם ועמ״ש אני ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט מנקב עמ״א המחבר ביאר ואמר לפי שיש כאן ג׳ פירושים רש״י וב׳ פירושים בר״ע אמר אם נקרע בנקב ונשאר עדיין מחובר בשפה כ״ש כשר כמבואר סימן י״א ס״י נתקו חוטי ערב כו׳ הואיל ובשעת עשייה היה קשר אגודל ומיהו לרש״י אסור לתפור שם דגזריגן דלמא פייש ואף דיש כעת ציצית לא פלוג בזה ואם נקרע ונשאו פחות מקשר אגודל ואין בו ציצית לרש״י אין תקנה אם יתפור אסור שמא פייש ואם יעשה כן לכתחלה פסול מ״ה דקשר אגודל בעינן בשעת עשייה. ואם נקרע תוך ג׳ ולא נשאר בשפה מחובר איכא לספוקי אפילו בשל צמר ותופר במשי וקנבוס לרש״י כשר להטיל ציצית ולר״ע בפי׳ הא׳ דכמאן דפסיק דמי זהו הספק ועט״ז אות ד׳ מזה: ש"ע סָעִיף ה
י לא יתפור עמ״א לרש״י למטה מקשר אגודל נמי שרי דאין שם מקום ציצית וכמ״ש בס״ו ואי קשיא מה שהקשה הדרישה בשם מהר״ל מפראג א״כ מאי איריא למעלה מג׳ למטה מקשר אגודל נמי שרי י״ל לרש״י הפי׳ בגמ׳ (מנחות מ״א א׳ למעלה מג׳ יתפור תוך ג׳ לא יתפור ארוחב בגד קאי כמ״ש הב״י ויפה פירש מרן המשביר ז״ל דליכא לפרושי נמי אאורך הבגד דא,כ מאי איריא למעלה למטה מקשר אגודל נמי שרי אלא רק ארוחב קאי בתוך רוחב אין לו שעור למטה מקשר אגודל כשר כמבואר בסי׳ י״א ס״י רוחב אין לו שיעור למטה ופסול דכ״מ מקום הציצית ומ״ד התם רוחב נמי יש שיעור יפרש כפירוש רמ״א והבן ועט״ש באות י״ד: ש"ע סָעִיף ה
יא נקרע שנקרע כולה מ״א היינו מנקב עד סוף השפה דאי נשאר בשפה כ״ש מחובר אף לר״ע לאו כמאן דפסיק דמי ובט״ז אי״ה יבואר בזה כמה פירושים וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ה
יב לספוקי עמ״א דלרש״י תפירה חיבור אלא דשמא פייש כו׳ ובשל צמר ליכא למיחש לרש״י ולר״ע יש לחוש. הלכך צריך לחוש לכל הפירושים: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג לבן עמ״א דכאן מיירי בטלית לבן ומש״ה במשי צבוע שרי דציצית צריך מצבע הטלית להמחבר ולהר״ב אם משי אפילו צבוע שרי לתפור בחוט משי לבן דאין עושין ציצית כ״א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ד
יד למטה עמ״א ומבואר הוא דפחות מקשר אגודל לרש״י אין חשש דאין שם מקום ציצית דהחששא הוא שיניח חוט התפירה במקומו ומצטרף עוד ז׳ או ו׳ חוטין ועיין דרישה הקשה בשם מהרר״ל מפראג א״כ אמאי אמר בגמרא תוך ג׳ לא יתפור הא למטה מקשר אגודל שרי ותירץ דאם נתקו מחוטי ערב כשר כמ״ש בסי׳ י״א וע״ש ולי צ״ע טובא דהתם כשנשארו הציצית דהתורה הקפידה על עשייתן ואם נפסק חוטי הערב ולא נשאר קשר אגודל ורוצה לעשות בתחלה ציצית פסול ד״ת דתחלת עשייתן בפיסול ועמ״ש לעיל לתרץ קושיית מהר״ל דמש״ה פי׳ הב״י ברוחב יע״ש באות י׳ מזה ומ״ש בחוט לבן ע׳ אות ו׳ ומ״ש בכנפות כו׳ ומה״ט ראוי הכנפות בפשתן שעושין מקנבוס יהיו רחבים יותר מג׳ על ג׳ באורך ורוחב ולא מהני מה שתפור התחתון עיין סי׳ י׳ אות ב׳: ש"ע סָעִיף ד
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א (ס"ק א') מותר כו' אסור לכתחלה כו' ב"י גמ' דאמרי' במנחות ד' מ"א ושוין שמבי' ציצית ממקום אחר ותולה בה (ופרש"י מתיר ציצית מטלית אחר ותולה בה דליכא משום ולא מן העשוי. דהא צריך לחזור ולכורכה ולתקנה כבתחלה) ומסיים הבריית' ובלבד שלא תהיה מופסק' פירש"י שיהיה כל החוטים שלימים והקשה הרב ב"י פשיטא מאי קמ"ל. לכך פי' הרב"י דאפי' יש בהן כדי עניבה דבטלית הראשון היו כשרים מ"מ בטלית השניה דנותנן וקובען שם בתחל' פסולים. וא"כ מ"ש מ"א אסור לכתחלה הוא לאו דוקא דאפי' דיעבד פסולים כמבוא' בהרב"י. אלא טעמא נקט דמה"ט פסולי' כיון דאין קובעין לכתחלה: ומשמע דאם ירצה לקשור כו' לאו אחוט הנ"ל דנשתייר בו כדי עניבה קאי אלא אדעלמא קאי אם י"ל חוט שהוא קצר מן שיעור י"ב גודלין מותר לקשור בו חוט להאריכו עד י"ב גודלין: וכ"מ במשנה ח' פי"א דנגעים דשתי או ערב מטמאים בנגעים ודוקא שיהיה שיעור החוטין של שתי או ערב כדי לארוג מהן בגד של ג' אצבעות על ג' אצבעות ואם היו החוטין פסוקים אין מצטרפים ואם שוב קשרן לת"ק מצטרפין ור"י ס"ל דאין מצטרפים ופסק הר"ע מברטונ' כת"ק וגם הרמב"ם בחבורו העתיק לשון הת"ק. אלמא קשירה חשיב חיבור: ויוסיף עליו שבע חוטין. וא"כ ע"כ צ"ל דחיישי' שיקשור חוט א'. וא"א דאסור בעלמא מה"ת ניחוש כ"ה דיטע' בזה ויקח חוט התפירה לציצית והוא פסול. וגם יטעה דמותר לקשור יש לטוות חוט א' מקצתו תכלת כו' דאנן ס"ל דבזמן דהוי תכלת מצותה ליקח שני חוטין תכלת שהן ד' ראשין וב' חוטין לבן והם ג"כ ד' ראשין. אבל הרמב"ם ס"ל דג' חוטין היו לבן והם ו' ראשין וחוט הרביעי היה מחצה תכלת ומחצה לבן. וכיצד היה עושה היה לוקח חצי דהיינו ראש אחד לבן וחצי חוט דהיינו ראש א' תכלת. וכיצד היה מחברן באמצע לשני חצאי חוטין הנ"ל עז"כ שהיה טוה השני חצאי חוטין באמצעיתן יחד וא"א דקשירה כשרה מה היה צריך לטוותן יחד ה"ל לקשרן יחד. ועז"כ מ"א היינו לכתחלה ר"ל היכי דאפשר ודאי טוויה עדיף מקשירה: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) לא ומשמע בתוס' כו' דדין זה שלא ליתנם בב"א אסור נובע מדברי התוס' שבת דף כ"ב דפליגי רב ושמואל רב ס"ל אין מתירים ציצית מבגד לבגד ושמואל ס"ל מתירים כו' וקי"ל בהא כשמואל. וכתבו התו' לרב אפילו ס"ל ציצית חובת גברא ולא חובת טלית מ"מ א"ש מה דאמר אין מתירין. כדאשכחן במזוזה דנענש אותו שנטלה. בב"מ דק"א אע"ג דחוב' הדר היא ואח"ז כתבו התוס' לשמואל דס"ל מתירים אע"ג דשמואל ס"ל חובת טלית אפ"ה ס"ל מתירים כיון שעושהו לצורך בגד אחר ומזה כתבו בש"ע אפילו לדידן דקי"ל כשמואל לא הותר אלא אם נתנו בטלית אח' ואף דמזה אין ראיה דהתוס' כתבו כן לשמואל דס"ל ציצית חובת טלית. אבל לדידן דקי"ל חובת גברא וכדלקמן סי' ק"ד י"ל אפי' אם אינו נותנו בטלית אחר שרי מ"מ מדסיימו שם התו' לשמואל וז"ל וגבי מזוזה שנענש שמא לא היה בדעתו להניח' בבית אח' עכ"ל. והא מזוזת חובת הדר ואעפ"כ כ' שנענש הואיל ולא היה בדעתו להניחה בבית אח' וה"ה בציצית לדידן דקי"ל חובת גברא אסור להתיר אם אין בדעתו ליתנם בטלית אחר. אף כי התוס' לא כתבו טעם אליביה דשמואל מ"מ ס"ל להמ"א דה"ט שכתבו התו' לרב לאסור בכדי עניב' אפי' דעתו ליתנו בטלית אחר זה הטעם בעצמו אמרי' לשמואל ובאמת שם בשבת גם לרב לא כתבו התו' טעם. אבל במנחות דף מ"א ע"ב כתבו התו' וז"ל דאין לבטל מצות הציצית עכ"ל. ור"ל ניהו דאין חיוב ליתן ציצית בטלית לדידן דקי"ל חובת גברא מ"מ כיון שכבר הטיל בו ציצית אין ראוי לבטל מן הטלי' מצות הציצית. וכן משמע בגמ' (במנחות) דף מ"ג כו' וה"א התם ת"ר הלוקח טלית מצוייצת כו' מן העכו"ם מן התגר כשרה כו' ואע"פ שאמרו א"א רשאי למכור טלית מצוייצת לעכו"ם עד שיתיר ציציותי' עכ"ל. וה"ט דמן התגר כשר' דבאומר שלקחה כן מישראל והם נעשו בהכשר נאמן דתגר לא מרע אומנתיה ובודאי אינו משקר וע"ז אמר הברייתא ואע"פ שאמרי' אין אדם מוכר כו' וא"כ ע"כ משקר ז"א דחזקה לא מרע אומנתי' אלים. ואמרי' דבאמת ישראל עשה שלא כדין ומכרה לו. וכן מבואר לקמן סי' כ' ומדאמר' הבריית' א"א רשאי כו' עד שיתיר ציציותיה ולא אמרי' עד שיתיר ציציותי' ויתנם בטלי' אחר אלא ודאי כיון דמכר' לעכו"ם דלאו בר חיוב' הוא אפי' אין נותנין בטלית אחר שרי (ולכאור' ה"מ להביא ראיה ממה שמתירים מטלית של מתים אף דא"נ בטלית אחר): וכ' בשאלתות כו' אבל התוס' אוסרים במזוזה ר"ל דבמס' שבת שם כתבו עוד שם תירוץ שני לשמואל דאמר מתירים והא דנענש אותו שנטל המזוזה וז"ל א"נ מזוזות שאני שעשויים להציל מן המזיקים עכ"ל (ור"ל דהוי כמזיק לחברו בידים) משמע דלתי' זה אפילו היה דעתו להניחם בבית אחר אסור. וכמ"ש בתשו' הרא"ש כלל ב' הובא בב"י סי' ג' וז"ל והעולם לא נהגו לבדוק הציצית בכל שעה שמתעטף בטלית משום דמוקמינן לה בחזק' כשרות כו' ועוד דציצית אינו נפסל בקל והעולם רגילים לתקנם אף קודם שיגיעו לידי פסול כו' עכ"ל הרי דהמנהג לתקן אחרים אף שהראשונות לא נפסלו אלא נפסקו קצת ועדיין כשרים הם ועמ"ש מ"א לעיל סי' ח' ס"ק י"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ס"ק ג') לא היה מתוך דברי ב"י משמע כו' וז"ל הרב"י בפ' התכלת כו' ושוין שלא יביא אפי' אמה על אמה מטלית אחרת ובה ציצית ויתנה בטלית זה. וכ' רש"י והרא"ש הטעם דעל כנפי בגדיהם כתיב וכנף זה כו' וכ' הרב"י וז"ל ולא הבנתי מ"ש רבינו הגדול מהרי"א וז"ל אבל לא יקח הכנף כו' הרא"ש פי' טעמו של זה משום תולמ"ה ול"נ שהרי כבר נעשה לשם מצוה ודברי הרא"ש פשוטים דלאו משום תולמ"ה פסל ליה. אלא משום דבעינן כנפי בגדיהם כלומר כו' וליכ'. וכ' המרדכי ודוק' להבי' ממקום אחר אבל נקרע למעלה מג' כו' מותר לתפור. ופשוט הוא דשפיר קרינן ביה כנפי בגדיהם. ומיהו נ"י פי' דטעמ' משום תולמ"ה שכ' וז"ל ושוין אפי' למ"ד חוץ לג' יתפור לפי שלא נתבטל הכנף הכא מודה שלא יבי' כו' דה"ל תולמ"ה עכ"ל הרב"י. וס"ל למ"א מדלא כ' הרב"י אבל הנ"י כ' כו' או ובנ"י כ' כו' דאז הוי משמע דמבי' דברי הנ"י שחולק על פרש"י ורא"ש. ומדכתב ומיהו הנ"י כ' משמע דקאי אדלעיל שתמה על מהרי"א שהבין טעם הרא"ש משום תולמ"ה והרא"ש כ' טעם אחר וע"ז כ' ומיהו הנ"י כ' בפי' הטעם משום תולמ"ה א"כ כדי שלא נחדש מחלוקת ראוי לפרש שגם כוונת הרא"ש משום תולמ"ה וא"כ הדין עם מהרי"א. ואף שהרא"ש כ' משום דכתיב על כנפי בגדיהם אין הכוונ' שהיא גזיר' הכתוב אלא כמ"ש מ"א פה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד (ס"ק ד) אין בו. והב"ח כ' דפסול כשתפר' כו' ר"ל דגם הב"ח מודה לדין המבואר פה בש"ע. והיא מתשו' הרשב"א והיינו כשמתעטף בכל חלק טלית לבד' ועושה ב' ציצית חדשים גם שני ציצית הישנים כשרים. אבל כשתופר חתיכ' אחרת לחלק טלי' א' בזה פוסל הב"ח ציצית הראשונים: ול"נ דכשר כו' ומה לי נקרע חתיכה כו' וכ"כ הב"י בשם הרשב"א דמדמ' נחלק לשנים לנקרע חתיכ' ועט"ז הבי' ל' הרשב"א: והטעם דכשמתחיל לתפור נעשו שניהם בגד א'. כוונתו פשוט דאפ"ת דנתבטל כנף זה מ"מ נעשה בעלת שש כנפות ומ"מ נשארה חייבת וכדלעיל ר"ס יו"ד: אע"פ שתפר הכנפות כו' משמע דהתפיר' אינה מבטלת הכנף אע"ג דשם הטעם דסופו להתיר התפירה וכמ"ש רש"י שם דא"א דלא בעי להו ה"ל לחתכן א"ו דסופו להתירן וכ"כ הרב"י שם וגם פה. משא"כ הכא דאין דעתו להתיר התפיר' אולם אדרב' היא הנותנת וזה ראיית מ"א דבסי' יו"ד אע"ג דתפר הכנפות אפ"ה לא בטל הכנף הואיל וסופו להתירן הרי דנדון ע"ש סופו ה"ה הכא יש לידון ע"ש סופו ודעתו לתפרו כולו ויהיה בגד א' בת ד' כנפות וא"כ לא נתבטל הכנף מעולם. ודע דמ"ש הט"ז בס"ק ג' בתפר שני חלקי הטלית שנחלקו תחלה אף דמוד' למ"ש מ"א דלא כהב"ח מ"מ כ' הט"ז בתפר ב' חלקי הטלית יחד כבראשונה צריך להתיר הציצית של חלק א' ע"ש הטעם. ודבריו אין מובנים לי גם בס' חמד משה חלק עליו ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה (ס"ק ה') תפירה שלא נטוה לשמה עסי' י"ד ס"ב באמת רש"י נתן טעם משום תולמ"ה אלא שהתוס' מנחות דף מ' ע"ב ד"ה שמא יקרע כו' כ' על פרש"י וז"ל ה"ל למנקט משום דבעינן או טויה או תליה לשמה אבל תולמ"ה ליכ' לפי מאי שאפרש לקמן גבי עשא' מן הקוצים עכ"ל. ולכן באמת כ' מ"א הטעם משום דבעינן טויה לשמה ואף דהתוס' כ' גם משום דבעי' תליה לשמה שביק מ"א טעם דבעי' תליה לשמה. וע"ז רמז במ"ש עסי' י"ד ס"ב ר"ל דשם הובאו ב' דעות אי בעי' תלי' לשמה לכן ניח' ליה לומר משום דבעי' טויה לשמה דבטוי' אין חולק דבעי' לשמה ואע"ג דמה שדחו התוס' פרש"י שכ' משום תולמ"ה גבי עשאן מן הקוצים בדף מ"ב ע"ב היינו משום קושייתם שם דהא מרא דמימר' דעשא' מן הקוצים פסולה הוא רב ולרב לית ליה משום תולמ"ה וז"ל התו' שם ד"ה הקוצים כו' פי' בקונט' משום תולמ"ה ול"נ דמאי דעביד אח"כ היינו העשייה דאמר רב גופיה תלאן ואח"כ פסק ראשי החוטין שלהן כשר דזו היא עשייתו כו' אלמ' טעמ' דבעינן תליה לשמה עכ"ל והיינו דוקא לרב אבל לדידן דלא קי"ל בהא כרב אדרבה קי"ל תלאן ואח"כ פסקן פסולים כדלעיל סי' י"א סעיף י"ג. מ"מ הא מבואר לעיל דוקא כשכבר כרך חוליא א' וקשר קשר א' עכ"פ ואח"כ פסק פסולים משום תולמ"ה משא"כ כאן דעדיין לא כרך חוליא ולא קשר והתו' שהקשו מרב עדיפא מקשה. וכן נראה מדברי התו' בדף מ' ע"ב ד"ה שמא יקרן כו' הנ"ל שהקשו כן אליביה דכ"ע כנ"ל: ש"ע סָעִיף ד
ו (ס"ק ו) לתפור כו' י"ל דבטלית של משי לא מחמירי' כ"ה כו' ולפי מ"ש בסעיף ה' ואם הוא של שאר מינים שדרך לתפור בחוטין של אותו מין לא יתפור לדעת רש"י לדעת הרב"י דבעי' ציצית מצבע הטלית עכצ"ל אם תופר באותו מין וגם מאותו צבע ולדידן דבעי' ציצית לבני' ע"כ צ"ל שתופר באותו מין אבל הצבע של החוטין לבן: ש"ע סָעִיף ד
ז (ס"ק ז) לא פטרה כו' דכמאן דפסיק חשיב ר"ל בשלמא אי הוא למעלה מג' דעל אותה חתיכה נשאר שם בגד שפיר הוי התפירה חיבור לפטור הטלית ע"י הציצית שהן בחתיכה. אבל כשהקרע למטה מג' דאין עליו שם בגד לא משוי התפיר' חיבור לקרות החתיכה בגד ולענין שם בגד כמאן דפסיק דמי וכתיב על כנפי בגדיהם: ש"ע סָעִיף ד
ח (ס"ק ח) שתפרו משום תעשה ולא מן העשוי והוא דעת נ"י לפי דעת ר"ע דלא כפי' הרא"ש דברי ר"ע וס"ל להנ"י הא דלא אמרינן כמאן דפסיק דמי אלא למטה מג' היינו טעמא כיון דלא נשאר על הקרע שם בגד א"כ הציצית שבו נפסלו וכשתפרו אח"כ ה"ל תעשה ולא מן העשוי משא"כ למעלה מג' דעדיין שם בגד על הקרע אף דאין ראוי להתעטף בו מ"מ כיון דשם בגד עליו לא נפסלו ציצית שבו. ולכן כשתפרו אח"כ כשרים: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט (ס"ק ט) מנקב כו' קשר אגודל דזהו שיעור שצ"ל מן הנקב עד סוף הכנף כדלעיל סי' י"א ס"ט. עסי' י"א סעיף י' דגם שם נתבאר דין זה: ש"ע סָעִיף ה
י (ס"ק י) לא כו' ודוק' כשהקרע כו'. דאל"כ ליכ' למיחש לחשש רש"י דהא מקום זה אין ראוי לתליית ציצית: ש"ע סָעִיף ה
יא (ס"ק יא) נקרע פי' שנקרע כלה. ר"ל מן הנקב עד סוף הכנף. ואינו מחובר מצד זה כלל. אבל מ"מ נשאר מחובר למעלה מן הנקב כל אורך הטלית: ש"ע סָעִיף ה
יב (ס"ק יב) לספוקי. משום דלר"ע כמאן דפסק כו' ר"ל אע"ג דמבואר לעיל אפילו נפסק למטה מג' אי נשתייר כ"ש מחובר כשר. והכא הוא מחובר למעלה מן הנקב כל אורך הטלית. מ"מ לרע"מ אי הוי למטה מג' ולא נשאר מחובר לא מהני תפירה לקרותו בגד כדלעיל. ולענין שם בגד כמאן דפסיק דמי. לכן נסתפק הרב"י דלמ' לענין שיעור קשר אגודל אע"ג דנשאר מחובר מ"מ לא מהני. והתפירה לפ"ז ג"כ לא מהני לרע"מ כמו דלא מהני התפירה לחשבו מחובר להיות עליו שם בגד. ה"ה דל"מ תפירה להיות נחשב מלא קשר אגודל. ומ"ש הרב"י לכלהו פרושים ר"ל הרב"י בחבורו הארוך כ' וז"ל מיהו היכי דנקרע לגמרי ותפרו ואח"כ הטיל בו ציצית איכא לספוקי לכלהו פירושי אי מהני ביה תפירה עכ"ל. אבל לרש"י תפירה ה"ח ר"ל כיון דלא הוזכר בש"ס סברא זו מה"ת נימא מסבר' דתפירה לא ה"ח והא כל הבגדים נעשו ע"י תפירות הרבה חלקים וכ"כ לעיל ס"ד לרש"י: ולפ"ז טלית של צמר כו' מותר לתפור האידנ' כו' משמע בכל ענין אפילו לא נשאר מחובר כלל. ולפ"ז מ"ש הרב"י לכלהו פירושי אין הכוונה לכל הפירושים הנאמרים על האי דינא דתוך ג' לא יתפור דא"כ הוי פרש"י בכלל. אלא ר"ל לכלהו פירושי הנאמרים בשיטת רע"מ. דהיינו הרא"ש ונ"י. אלא דצ"ב דהתם גם להנ"י תפירה הוי חיבור ולכן לדידיה אין פסולים כי אם הציצי' שהיו בו בעת שתפרו. אבל לא ציצית שעושה אח"כ כדלעיל ובדוחק י"ל דברי הרב"י. דהא ספקו של הרב"י הוא אע"ג דלעיל מכשירים בנשתייר כ"ש והכא נשאר מחובר למעלה מן הנקב כל אורך הטלית מ"מ כיון דלא נשאר קשר אגודל גרע ולא מהני החיבור למעלה. וגם ממילא לא מהני התפיר' אח"כ וכמו שהדין להרא"ש בלמטה מג' כשעושה ציצית חדשים דכמאן דפסיק דמי. כן הוא הדין להנ"י בלמטה מג' לענין ציצית שהיה בו מתחלה. דאי לא נשאר מחובר חל על הציצית שם פסול. ואז אפי' תפרו פסול משום תולמ"ה וא"כ כיון דנסתפק הרב"י אי נפסק כלו מן הנקב ולמטה. אי מה שנשאר מחובר מן הנקב ולמעלה נקרא חיבור או לא א"כ כמו שיש להסתפק להרא"ש אפילו עושה אח"כ ציצית חדשים דאפשר דלא מהני כיון דהחיבור ל"מ חיבור והוי כאלו נפסק כולו. ואפי' תפרו אח"כ כמאן דפסק דמי לענין קשר אגודל. ספק זה יש ג"כ להסתפק להנ"י לענין ציצית שהיו בו כבר. אי החיבור של מעלה ל"מ חיבור והוי כנפסק כלו. וא"כ נעשו הציצית פסולים ואפי' תפרו אח"כ הוי תולמ"ה. לא משום דתפירה לא הוי חיבור להנ"י. וא"כ א"ש מ"ש הרב"י דיש להסתפק לכלהו פירושי. היינו הרא"ש ונ"י ואף דהרב"י כ' ומיהו היכי דנקרע ותפרו ואח"כ הטיל בו ציצית איכא לספוקי לכלהו פירושי ובציצית חדשות ליכא להנ"י ספק דכשרים. י"ל מה דנקט הרב"י ואח"כ הטיל בו ציצית משום דנראה לו עיקר דעת הרא"ש וכן לעיל סי' ד' הביא תחלה דעת הרא"ש ודעת הנ"י בשם י"א משמע דעת הרא"ש עיקר בעיניו מדהביאו תחלה וגם סתם. לכן כ' ואח"כ הטיל בו ציצי' דלהרא"ש כה"ג איכא לספוקי. אבל להנ"י באמת ליכא לספוקי כ"א על הציצית שהיו בו תחלה כנ"ל ומה שסיים איכא לספוקי לכלהו פירושי ר"ל ספיקא דידי אי למעלה מן הנקב חשוב חיבור. ספק זה יש להסתפק בין להרא"ש ובין להנ"י אבל לכל חד כדא"ל להרא"ש אפי' ציצית חדשים ולהנ"י דוקא בציצית שהיו בו כבר: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג (ס"ק יג) לבן כו' שאין נוהגים כו' משאר צבעונים כו' לכן התנה דוקא בחוט משי לבן. ואי הוא לבן אפי' הבגד מצבע אחר מ"מ חיישי': ש"ע סָעִיף ו
יד (ס"ק יד) למטה כו' אין לחוש. דהא למעלה מג' או למטה מק"ג אסור לתלות ציצית: ונ"ל הטעם כו' אע"ג די"א כו'. ולר"ע כמאן דפסיק דמי לכן נותנים חתיכה כו' אע"ג דלעיל סי' י' ס"ד מבואר דאזלי' בתר עיקר הבגד ואם היא של עור וכנפיה של בגד פטורה. וביותר כ' מ"א שם ס"ק ה' דאם למעלה עור ותחתיה תפור של בגד פטורה דהעליון העיקר. וא"כ מאי מהני נתינת החתיכה והיא תחת הבגד. שאני התם דעיקר הבגד פטור. משא"כ כאן דעיקר הבגד חייב. אלא דיש בכנף תוך ג' תפירה. והוי כמאן דפסיק וכמאן דליתא א"כ התחתון דהיינו החתיכה שתופר תחתיה עיקר והוי עליון כיון דהעליון כמאן דליתא: ש"ע סָעִיף ו
ט״ז
סָעִיף א
א וליתנ' בטלית אחר ואין בזה משום ולא מן העשוי בפסול דהא צריך לחזור ולתקנ' כאן כמו בתחל' עכ"ל רש"י פי' דה"א שיש כאן מן העשוי בפסול לגבי בגד זה דהא בעי' על כנפי בגדיהם וכמ"ש המחבר בסמוך קמ"ל דלא: ש"ע סָעִיף א
ב שלא להניחם וכו'. כי אז יש איסור שמבזה טלית של מצוה בחנם ונ"ל דאין בכלל זה מי שמתיר ציציותיו כדי לעשות אחרים נאים מהם דלא חיישי' בזה לבזיון הראשונים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג אין בו משום תעשה. דהציצית שנשארו אין שום פסול עליהם והטעם בב"י בשם תשוב' הרשב"א וז"ל שאם אתה אומר טלית שנקרע' קצתה תהא פסול' אא"כ התיר כל ציציותיו דכיון שהלכו להם מקצתם שהכשירו מתחל' כשנתלה בה ציצית אחרי' לתשלום הד' ה"ל קמאי ולא מן העשוי וליתא דתני' ושוין שלא יביא אפי' אמה על אמה ובה תכלת ויתלה כו' אלמא שכל שאר כנפים לא נפסלו משום תעשה ולמ"ה אע"פ שנקרע וניטל מקצתו וכיון שכן מ"ל אם נקרע מקצתה או חלקוה לשתים הכל כשר כו' עכ"ל מבואר מזה דכמו שאם ניטל מקצתו לא נפסלו הנשארים אע"פ שאח"כ יעשה חתיכת בגד אחר תחת אותו הניטל כך הוא בטלית שחלקו לשנים יכול לעשות מן החצי טלית שלם דהיינו שיעשה ב' ציצית על כנפות המחודשים בו ואם ירצה יצרף לאותו החצי חתיכה מבגד אחר ולעשות ציצית חדשים על הכנפות החדשים והציצי' הראשונים לא נפסלו: וראיתי למו"ח ז"ל שכ' על תשו' זו דאין הכשר אלא דוקא כשמתעטף בכל חלק לבדו אבל אם מצרף לכל חלק חתיכה אחרת אפי' אין בחתיכה אחרת שום ציצית יש בראשונות משום לא מן העשוי שהרי כשהתחיל לתפור האחרת בקרן א' נתבטל אותו הכנף ואין שם אלא ג' כנפות וכשתפרה אח"כ את כולה נעשה בת ד' כנפות ואיכא בראשונות ולא מן מן העשוי עכ"ל. ול"נ לע"ד דבהדיא כתב הרשב"א שאין על הראשונות שום פסול כלל והראיה שלו מבוארת ע"ז שלא יביא כנף אמה על אמה ובה תכלת כו' משמע אם אין בה תכלת יכול לתופרה לזה ולהטיל אח"כ ציצית ואין בזה ולא מן העשוי כלל וגדולה מזה ראיתי בד"מ שכתב בס"י וז"ל טלית שיש לה ד' ציצית וחלקן לשנים מותר ואין בזה משום תולמ"ה כו' תשו' הרשב"א סי' רי"ז עכ"ל. והיא התשו' רשב"א שהביא ב"י ותמהתי מאוד על הבנתו זאת (היא) ברשב"א דהרשב"א לא נתכוין אלא שלא נפסול הראשונים אלא מתכשרים כשיעשה אח"כ עוד אחרים כי אותן שהיו בחתיכה שניטלה משם נתבטלו מן הבגד וה"ה טלית שנחלק לשנים כל חלק מהם נתבטלו הציצית שבחלק השני ממנו וא"כ היאך נימא שע"י התפירה יתחברו הציצית ודאי הוי זה משום תעשה וכו' טפי מברייתא דאמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת דהוי משום תעשה כו' אלא שבזה שנחלק לשנים צריך להתיר הציצית של חלק א' מהם ואחר שיתפרם יחד הוי זה החלק שאין בו ציצית כמו תוספת על חלק הראשון שיש בו ציצית דהרי יש בו חלק שראוי להתעטף ואח"כ עושה ציצית מחדש בחלק השני שהוא תוספת לראשון כנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ורב עמרם פי' כו'. יש לי מקום עיון בדברי הש"ע ואעתיק הסוגי' ופי' בקיצור פ' התכלת תנא טלית שנקרעה חוץ לג' יתפור תוך ג' רמ"א לא יתפור וחכ"א יתפור ושוין שלא יביא אפי' אמה ע"א ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה והנה פרש"י הביאו הש"ע. וכן הרא"ש בשם רע"מ וז"ל חוץ לג' יתפור כיון דאית ביה ג' על ג' אית ביה תורת בגד תוך ג' לא יתפור דלית ביה תורת בגד וכמאן דליתי' דמי ואע"ג דתפירה כמאן דפסיק דמי ולא רמינן בי' ציצית ואי רמי ביה לא פטר לי' לטלית ושוין כו' דעל כנפי בגדיהם בעי' וכנף זה לא היה עם בגד זה בשעת עשיה עכ"ל והתוס' שם קודם אותו הדף במאי דאמרי' שלא יעשה סדין בציצית גזירה שמא יקרע סדינו תוך ג' ויתפרנו והתורה אמרה ולמ"ה וז"ל לכך נרא' תוך ג' היינו שנקרע הכנף שהציצית תלוי בה ולא נשתייר ג' והוי כאלו נפסק לגמרי אבל נשתייר בו ג' לד"ה חבור מעליא הוא עכ"ל ובנ"י כ' בשם רע"מ וז"ל חוץ לג' כו' טלית שיש בו ציצית ונקרע הכנף סמוך לציצית אם הוא חוץ לג' יתפור שהרי לא נתבטל הציצית כיון שנשאר שיעור שלה להיות כנף דהיינו גע"ג תוך ג' אם נקרע תוך ג' בטל הציצית מיד שלא נשתייר בו שיעור כנף וכשחזר ותפרו ה"ל תעשה וכו' עכ"ל וסבר הב"י וכן בש"ע שיש חילוק בין נ"י להרא"ש לענין אם מהני ציצית אחרים דלנ"י מהני ולהרא"ש לא מהני משמע כאן שמפרש נקרע היינו שכולו נפסק מהבגד אלא שהחילוק הוא באיזה מקום נקרע אם תוך ג' או חוץ לג' וע"כ כ' דנשתייר כ"ש כשר ומשמע אפי' הציצית הישני' ולעד"נ דכל הדיעות שוין הן התו' הן הרא"ש אליבא דרע"מ הן הנ"י אליב' דרע"מ דלפי הנראה א"ל שום פסול בחתיכת בגד שנקרע' כול' ונתחבר' מחדש ע"י תפיר' מלעשות בה ציצית אח"כ כי בודאי נהיו לאחדים ע"י תפיר' ומ"ל אם נקרעו ונתחברו או נתחבר בתחלת עשיית הבגד בקצהו חתיכה קטנה ע"י תפירה וכי ס"ד לומר שאותו הכנף לא יעשו שום ציצית באותה חתיכה שנתחבר והלא עיקר הקפיד' בברייתא דלא יביאו אמה על אמה ובה תכלת כו' משמע אבל להביא חתיכה אחרת בלא תכלת ולתופר' ולעשות בה ציצית אח"כ שרי אלא נלע"ד דכולהו לא מיירי אלא מפסול ציצית הראשונים וכ"מ לשון הרמב"ם נפסק הכנף שבה ציצית חוץ לג' תופר' כו' עכ"ל ש"מ דעיקר הקפיד' מחמת ציצית שישנן כבר וע"כ כ' נ"י שאם נפסק הכנף סמוך לציצית פי' שנקרע חתיכה של הכנף כול' אלא שמחובר למט' תלוי' בקצ' הבגד ונשאר שם בקצ' במקום החבור ג' על ג' הוה הכנף עדיין מחובר לבגד וה"ל כאלו לא נקרע הכנף והציצית שבו כבר או עשאן בעת ההיא בכנף המדולדל לא נפסלו ויוכל לתפור הקרע אם ירצה אבל בשלא נשתייר בחבור שלמטה גע"ג הוי כאלו נקרע כלן והציצית שבו כבר או יעשה בעת ההיא פסולים אלא צריך שיתירו אות' יתפור הקרע ואח"כ יעש' מחדש וגם דברי הרא"ש מתפרשים בדרך זה דמ"ש ולא רמינן בו ציצית פי' בעודו קרוע ולתופרו אח"כ גם בת"ה סי' מ"ו משמע שפיר לפי דברי הרא"ש בנקרע ותול' למט'. ועפ"ז מתיישב אח"כ שפי' ושוין כו' פי' אעפ"י שיש מי שמתיר אפי' תוך ג' היינו כיון שעכ"פ עדיין מחובר הוא משא"כ כשרוצה להביא ממקום אחר וה"ה ממה שנפסק מבגד זה לגמרי ובו ציצית לא מהני משום תעשה וכו' ומוכרח לומר כן דאי תפרש דברי הרא"ש דבתוך ג' אפי' אחר התפיר' לא רמינן ביה ציצית וע"כ לומר הטעם דפסול משום דלא הוין הציצית בבגד אלא בכנף שהוא דבר מיוחד בפ"ע כיון שנתפר שם א"כ אין שייך תולמ"ה בפסול דהא ציצית שתעשה כאן יהיו עשוי' אחר מעשה התפירה ולא עשוי' כבר ולמה אמרו בגמ' גזיר' שמא יקרע סדינו תוך ג' ויתפור וה"ל משום תולמ"ה וע"ק א"ת שלא מהני עשיית ציצית בחתיכ' המחובר' בכנף ע"י תפיר' היאך תעשה הציצית למעלה מאותה החתיכה א"כ יהיו הציצית שיעור גדול מן קצה הבגד וע"כ לומר שאין תקנה לאותו בגד וזה מן הנמנע אלא כדפרישי' עיקר וא"ל ממ"ש בסי' י"א ס"י שאם נתקו חוטי הערב עד שלא נשא' בו כשיעור דכשר דהתם עדיין הבגד שלם מכל צדדין אלא שנתקו למטה מנקב הציצית דאז ודאי לא נתבטל הכנף מן הבגד ובזה אין חילוק בין תוך ג' בכ"מ יכול לתפור זה נ"ל ברור אף שמדברי ב"י בשם מהרי"א לא משמע כך מ"ש לע"ד נכון. ומו"ח ז"ל מכשיר אם נעשו אח"כ ציצית ולדעתי כל המחברים כיוונו לזה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ואם נקרע ונשתייר וכו'. זה קאי אנקרע מנקב הטלית ולמטה ומ"ש ואם נקרע לגמרי ותפרו ואח"כ הטיל' כו' כצ"ל ולא הבנתי מקום ספק בזה דהא עדיין תורת בגד עליו אף אחר שנקרע דהא לא ניטל ממנו והוא שלם מב' צדדיו רק שיש קרע מנקב הציצית ולמטה כי תפרו אמאי לא מהני דהא תפירה חבור הוה והא אפי' אמה על אמה ממקום אחר אין איסור אלא כי איכא בה תכלת משום תעשה כו' וכמ"ש הטור ר"ס זה שאינו יכול ליקח הכנף עם הציצית ממקום אחר כו' משמע אבל הכנף לחוד מותר לתופרו ואח"כ יעשה בה ציצית כי כבר נתחבר לבגד והיו לאחדים דהא מצינו בס"ת שצריכה להיות כולה ספר אחת ועיקר עשיית' ע"י התפירות שמחבר את היריעות ולמה לא תהני כאן חיבור התפירו' לעשות בה אח"כ ציצית וכ"ש בזה שאינו תופר אלא הקרע לחוד וצ"ע מההי' ספיקו בזה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו למטה מג' כו'. דשם הוא מקום ציצית ואתי למטעי שיבא לצרף חוט התפירה עם הציצית: ש"ע סָעִיף ו
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א ולתנם עט״ז הוא לשון רש״י מנחות מ״א א׳ ד״ה ושוין שמביא תכלת מתיר מבגד אחר כו׳ (ולא הונח לו דאשמעינן מתירין מבגד לבגד דאף לשמואל שם אין שייך לכאן לא לתולמ״ה המוזכר שם ולא לעל כנפי בגדיהם לרש״י שם) ופירש הט״ז דתולמ״ה לא שייך כלל בזה אבל על כנפי בגדיהם כמ״ש המחבר בס״ב (והוא פירש״י שם) שייך קצת בזה דאפשר דעשו ציצית על כנפי בגדיהם וכיון שעשה פ״א בכנף של בגד אחר תו מפסיל לעשות בכנף בגד אחר קמ״ל דכשר: כתב הפרישה חידוש דין אם תלה חוטין ארוכים בין ב׳ כנפים וקשר רק ציצית א׳ קשר עם חוליא אע״פ שהשנייה עדיין רק תחיבה בעלמא (דכה״ג בסי׳ י״א סעי׳ י״ג כשר) כאן פסול הואיל וציצית א׳ כבר נעשה בקשר וחוליא פוסל התחיבה שבכנף השני והוא חידוש בעיני. והאחרונים לא הזכירו גם הב״י אין סובר כן כמ״ש על הטור ומש״ה השמיטו בש״ע: ש"ע סָעִיף א
ב שלא עט״ז. הנה להתיר שלא להניחם בבגד אחר הוא מתוס׳ שבת כ״ב א׳ ד״ה רב אמר וכתבו כן לב׳ תירוצים שם ומוכרח הוא מדלא אשמעינן רבותא דשמואל מתירין מבגד וכח היתרא עדיף גם מדסיים מתירין מבג״ד לבג״ד ולא אמר מתירין כמו מדליקין יע״ש ש״מ דשלא להניחם אסור וטעמא לרש״י מנחות מ״א ב׳ ד״ה דלמא דמבזה לטלית (ביזוי הציצית ליכא שם דמטיל באחר) ולתוס׳ שם ד״ה רב דמבטל טלית ממצוה כמו מזוזה מבית דאסור (ובית אין שייך בו ביזוי) (ולרש״י י״ל משום מזיקין כתי׳ הב׳ בשבת) ונ״מ בין הטעמים אי רוצה להניח ציצית אחרים בטלית זה יותר נאים לתוס׳ שרי דלא נפיק הטלית ממצוה ולרש״י י״ל דביזוי ציצית יש אפ״ה שרי דאין כאן ביזוי הואיל ומתכוין לעשות אחרים נאים יותר וכ״כ הלבוש משום זה אלי ואנוהו. ומיהו מדכתב הט״ז מי שמתי״ר ציציותיו הא להפסידם ולקרוע אותם אסור דמפסיד מצוה שראויין לבגד אחר ומיהו אם הם רק כ״ע דאין ראויין לבגד אחר ולקשור אותם פנים חדשות הוא שרי (עיין סי׳ י״ב בט״ז ג׳) אבל הלבוש כתב אם רוצה לעשות נאים ולהשליכ״ם זאת שרי משמע דמותר לפסול אותם שוב ראיתי בא״ר אות א׳ הביא בשם ע״ת דאסור להפסידם וכנראה מט״ז: יראה לי הא דמתירין לשמואל מבגד לבגד וכוותיה קי״ל היינו דוקא כשאין ציצית מצויין בעיר הא יש ציצית מצויין אין להתיר ציצית מבגד לבגד מאחר דאפשר לקנות בזול בקל ציצית אחרות ומהא אמינא לה דהא שמואל סבר כלי קופסא חייבין בציצית וע״כ כמ״ש התוספות במנחות מ״א ב׳ ד״ה רב אמר דבאין לו אלא כדי טלית אחת טוב ליתן באותו שמכסה בה א״כ אין לנו ללמוד היתר במצויין ציצית בעיר וליטול בחנם מטלית מצוה מאחר די״א חובת טלית ואף דלא קיי״ל כן אין לבטל טלית ממצוה אם לא שאין מצויין ציצית וכדכתיבנא. והנה לשמואל אין להקשות איך מניח טלית בלא ציצית י״ל כמרדכי בסי׳ י״ג דטלית אין איסור רק לעשות ציצית ובאין לו חול כמו שבת עסי׳ י״ג במ״א אות ח׳. ואגב גררא במזוזה רצ״א בי״ד לא יטלנה משם ולא חילק בין קבעה בבית אחר או לאו משמע דאסור בכל ענין ועד״מ שם כתי׳ הב׳ של תוס׳ שבת דמשום מזיקין והיינו כשדרים שם בני אדם כמ״ש הב״י וד״מ ברצ״א דמזיק לב״א הדרים שם אבל אם מסגיר הבית ואין דר שם שום אדם י״ל דרשאי. ומיהו אם אין לו כ״א מזוזה א׳ ואין מצוי יותר בעיר לקנות ודאי שרי ליטול משם במקום שרוצה הוא לדור אלא דלפ״ז מאי מקשין התוס׳ בשבת ממזוזה דרוצה ליטול כך ובטלית ע״כ דאין מצוי לקנות דאל״כ אין עובר בעשה לשמוא״ל כלי קופסא. עוד אבאר לך כי כאן פסק המחבר כשמואל דמתירין מבגד לבגד וכמ״ש באר הגולה כאן ובסי׳ תרע״ד פסק המחבר ג״כ כשמואל עט״ז שם אבל הבאר הגולה שם כתב כרב וכמ״ד משום בזוי מצוה א״כ למה פסק כאן כשמואל הא קי״ל כרב באיסורי אי לאו מטעמא דאמר אביי כל מילי כו׳ יע״ש שבת כ״ב א׳ א״כ ה״ה נ״ח ובחדושינו הארכנו בשבת שם וכאן אין להאריך ואי״ה בתרע״ד אבאר מזה כי י״ל דפסק שם כרב משום בעיא דגמרא הדלקה עושה מצוה כו׳: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג אין בו עט״ז עב״י הרשב״א בתשובה ששאל השואל טלית שנקרעה לשנים אי הוי תולמ״ה אין לומר משום דנוטל ב׳ ציצית ולא נשארו כ״א ב׳ ציצית ונפסלו דד׳ בעינן זה טעות ושיבוש דא״כ צא ופרנס עשיית ציצית דא״א לעשות בב״א כולם אלא השאלה מיד שנקרע עד״מ עד פחות משלש בטל קרן זה דהא הקרן באמצע הוא יותר משלש כו׳ והקרן השני עדיין מחובר והוא בת שלש והטיל לבעלת שלש והשלימה פסול כמבואר בסי׳ י׳ סעיף ה׳ משום תולמ״ה והשיב שאין זה תולמ״ה דאל״כ ברייתא מנחות מ״א א׳ טלית שנקרעה חוץ לג׳ יתפור כו׳ ושוין שמביא תכלת ותולה בה וא״צ להתיר שלש ציצית ראשונות בג׳ כנפות התלויין הא כשנקרע מקצתו נתבטל קרן א׳ ונשארין רק בעלת שלש וליהוי תולמ״ה (ואפשר דמשמע ליה נמי שנקרע הקרן לגמרי ואין מחובר כלל ובכל ענין שנקרע בעגול דלא נשתייר כ״א בעלת שלש) אלא ש״מ כה״ג לאו תולמ״ה הו״ה כיון שבשעת עשייתן בכשרות הוה ואח״כ נקרע קרן א׳ כשחוזר ותופר קרן ועושה ציצית דמתכשרי הראשונים דלאו מעשה פסול בגופייהו הוה ודומה לס״י ס״ו הטיל ציצית על ציצית דכשר אם פסק לא׳ מהם הואיל בכוונת עשיית ציצית הוה ופסקיה א׳ מהן נתכשרו הראשונים או השניים ה״ה כאן וכאמור והנה הט״ז סובר ראיית הרשב״א ז״ל נמי מאמה על אמה ובה תכלת הא אין בה תכלת תופר וציצית הראשונים שבטלית אין פסולים אע״ג כי תפר מקצת נתבטל הקרן אלא ש״מ דכשר כה״ג: שוב ראיתי שדברי תשובת הרשב״א מתפרשין כפשטן ובלבוש הבין דשאלת השואל הוא הואיל ונחתך ב׳ ציצית נפסלו וכשעושה עוד ב׳ הוי ב׳ ראשונות תולמ״ה וצדדי איבעיא היא מאמה על אמה ויש בו שיעור טלית (כן סובר השואל) אפ״ה פסול הציצית שיש בו הואיל ונקרע מקצתן הוי תולמ״ה או התם שרוצה לצרפה לאחרת והוי הטעם על כנפי בגדיהם כפשטות דברי רש״י שם וזה לא היה בשעת עשייה והשיב הרשב״א דאין נפסלים וראיה דאם אין בה תכלת תופר לטלית שנקרע וג׳ ציצית שנשארו שם כשירות אע״ג דנקרע א׳ (גם מנקרע חוץ לשלש יחפור וכפי׳ נ״י בשם רע״מ יש ג״כ ראיה) והלבוש סיים ולא גרע מטלית חדשה שמטילין בו א׳ ושתים ומפסיקין זמן רב ביניהם ומשלימין יע״ש והנה אם זה כוונת השואל ותשובת הרשב״א היה נשאל בנפסק ציצית א׳ והטלית שלם. ויראה דשאלתו היה הואיל ונקרע הטלית ונתחדש עתה ב׳ כנפות חדשות שלא היו בה בעת עשיית ציצית ראשונים: והנה הדרכי משה בסימן י״ד כתב (בדפוס פיורדא בפ״ע כי בד״מ אצל הטורים דפוס ברלין לא מצאתיו) וז״ל כתב הרשב״א בתשובה סימן רי״ז טלית שיש לו ד׳ ציצית וחלקו לשנים מותר לחזו״ר ולחברו (בט״ז נשמט ב׳ תיבות לחזו״ר ולחבר״ו) ולא הוי תולמ״ה עכ״ל והוא תשובת הרשב״א שהביא ב״י כאן ומפני שהוקשה לו איך ס״ד לפסול הואיל והלך ב׳ ציצית מהן א״כ צא ופרנס עשיית ציצית בטלית כמש״ל לכן פירש כוונה אחרת בשואל דשאל אם מותר לחזור ולחברו מי נימא דב׳ ציצית של חלק א׳ נדחים מחלק האחר דהרי יש לו בפ״ע ד׳ כנפות וכן להיפך וראיה מאמה על אמה שיש בו שיעור טלית כן סובר השואל ואפ״ה לא יביא אמה על אמה עם ציצית ומחבר לטלית כי הציצית שבה נדחו מטלית זה שיש לו ד׳ כנפות שלו או דלמא התם הטעם דעל כנפי בגדיהם וכנף זה כו׳ משא״כ כשחוזר ותופרו ומחבר אותו טלית וע״ז השיב הרשב״א דשרי ולפ״ז מדשתיק הר״ב כאן להמחבר בס״ג נמי ה״פ אין בו תולמ״ה כשחוזר ומחברן יחד ועל זה תמה הט״ז דלמה יהיה כשר כזה כיון שכל ב׳ ציצית מחלק א׳ אין ראוין לחלק השני כשהן פרודות אין לחברם כמו אמה על אמה וסובר הט״ז דאמה על אמה יש בו שיעור טלית (עיין מ״ש במ״א ובצאן קדשים מנחות מ״א א׳) גם על כנפי בגדיהם סובר עיקר הטעם משום תולמ״ה דציצית זו שבכנף אמה על אמה לא היה ראוין לטלית זה שנקרעה תו הוי תולמ״ה ה״ה כאן כשמחברו. ומ״ש הט״ז כי אותן שהיו בחתיכה שנטלה מבגד נתבטלו משם היינו בחתך אמה על אמה ובה ציצית נתבטל מהטלית שלהם וה״ה מטלית זה שנקרעה א״כ ה״ה טפ״י יש לפסול בחלק לשנים שלא יחבר עם ציצית א׳ לא׳ כאמור וכוונת הרשב״א שיהיה כ״א בפ״ע ולא נפסלו ב׳ ציצית שבכל חלק וע״ז מייתי שפיר ראיה מאמה על אמה דבאין בה ציצית מחבר לטלית וג׳ ציצית לא נפסלו. ומ״מ מבואר שלא כדברי הב״ח ז״ל דרשאי לחבר חתיכה או ב׳ חלקים כשמתיר ב׳ ציצית מחלק א׳ וד״י בכ״ך. ועיין מה שאכתוב עוד מזה באות ד׳ אי״ה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ורב עמרם עט״ז. הנה כפי דעת הב״י וש״ע יש בכאן ד׳ פירושים א׳ רש״י מטעם גזירה דפייש כו׳ (ושוי״ן לרש״י אין לו שייכות לכאן ומייתי שם תנ״ה דהלכה כר״מ בגזירותיו ומשמע אפי׳ נגד רבים עב״י. ולעיל שם מ״ם ב׳ סדין בציצית אסור מדרבנן שמא יקרע סדינו תוך ג׳ ופירש״י ופייש מחוט התפירה ולפ״ז ע״כ כרבנן דר״מ דלר״מ הא אין תופרין תוך ג׳ וליכא למגזר אלא לרבנן דתופרין תוך ג׳ ולא גזרו דלמא פייש היינו במ״ע דשוא״ת דלא עשו סייג למ״ע דשוא״ת כמ״ש זה כמה פעמים מה שאין כן בכלאים עשו סייג דלמא פייש) הב׳ פירוש התוספות מ״ם ב׳ ד״ה שמא הקשו על פירש״י (עיין בה״ז וצאן קדשים בגירסת אפילו רבנן והבן) דא״כ רב הונא דאמר לקמן מ״א ב׳ ד׳ בתוך שיעור כנף רחוק ד׳ איך יפרש ברייתא חוץ לג׳ ותוך ב׳ אלא פירשו דלא כרש״י שפי׳ ג׳ ותוך ג׳ ארוחב הבגד אלא מאורך הבגד אורך ורוחב מבואר במ״א סי׳ י״א אות ט״ז דאם נקרע רצועה מבגד ובה ציצית אם לא הגיע הקרע עד שלש לשפת הבגד השני שהוא מחובר עדיין ג״א חשיב חיבור ולא נפסל הציצית שהיו בעת שנקרע ואם לא נשאר ג״א שלם באורך רמ״א לא יתפור דכמאן דפריס דמי וציצית שהיו בעת ההיא נפסלו ואף תפר אח״כ תולמ״ה הוי וחכ״א יתפור ולא נפסלו הציצית שהיו בעת ההוא דכיון דמחובר מעט כמחובר דמי (ותנ״ה צריך לגרוס איפכא רמ״א יתפור וחכ״א לא יתפור דל״ש הלכה כר״מ בגזירותיו עב״י. וא״ש ושוין דכי מביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת הוי תולמ״ה וה״ה דהמ״ל ושוין שאם נקרע לגמרי מכל ותפר נפסלו הציצית שהיו בעת ההיא) והא דאמר לעיל מ״ם ב׳ שמא יקרע סדינו תוך ג׳ לכאורה כרבנן דאמרי לא יחפור דאל״כ קשת תנ״ה כקושיית הב״י אבל התוספות שם ד״ה שמא כתבו והשתא שמעתין כר״מ אתיא משמע דגרסי רמ״א לא יתפור קשה (ויש ליישב אין מקומו פה). השלישי הוא פירוש הרא״ש ברע״מ כפי מה שהבין הב״י דלאו אאורך הבגד קאי אלא ארוחב (אפשר בין רוחב ואורך אלא דלא כתוס׳ והבן) וכפירש״י ולא איירי כלל מרצועה שנפסקה אם מחוברת עדיין ג״א או לאו אלא תוך ג׳ וחוץ לג׳ אשיעור כנף קאי ואם נפסק תוך ג״א דאין בו שיעור כנף אף דלא נפסק כ״א מיעוט הבגד אפי׳ תפרה אח״כ ועשה אח״כ ציצית לא מהני דכמאן דפסיק דמי. וא״כ ושוין אין לו פירוש דמה ענין זה לזה דפלוגתייהו אם כמאן דפסיק דמי או לאו ואמה על אמת משום תולמ״ה (יהיה הפירוש דאין בו שיעור טלית או כט״ז אות ג׳). ולפ״ז בין נקרע כל הרצועה לגמר״י או רק מיעוט ורוב מחובר לא מעלה ולא מגרע רק תליא ברוחב אם שם כנף עליה או לאו. והקשה הט״ז קושיא עצומה א״כ שם מ״ם ב׳ גזירה שמא יקרע תוך ג״א ותולמ״ה הא לא שייך כאן תולמ״ה כ״א כמאן דפסיק דמי ואפי׳ ציצית שעשאן אח״כ פסולין דכמאן דפסיק דמי (ואף אם נדחוק ולומר דיעשה תקנה שיניח מטלית רחב מצד פנים יותר מג״א דלא הוי כפסיק והוי תולמ״ה מ״מ קשה קצת). הרביעי הוא פירוש נ״י ברע״מ כפי מה שנראה שהזכיר בדבריו כנ״ף כו׳ מורה דלא כתוספות וסובר דוקא הציצית שהיו בעת שנקרע אבל תפרה מהני אח״כ שיטיל ציצית מחדש וא״ש לשון ושוין דאמה על אמה ממקום אחר הוי תולמ״ה. והקשה הט״ז לפירוש הרא״ש ברע״מ כפי מה שהבין הב״י דתפירה לא מהני א״כ למה זה אמר ובה תכלת אפילו להטיל אחר כך אסור דכפסיק דמי ואף דאמה על אמה לאו כפסיק דמי מ״מ מדאמר אפילו אמה על אמה ובה תכלת הא להטיל לאחר תפירה אפילו בפחות מאמה ופחות מג״א שרי והא כפסיק דמי: סוף דבר שאדונינו הט״ז ז״ל הוקשה לו בדברי קדשו של מר״ן המשביר ז״ל בתרתי א׳ שהיקל בנקרע רצועה מכל הואיל ורחבה יותר מג״א יכול לתופרה עם ציציותיה התלויות ברצועה וליתא לפי׳ התוס׳ אסור ודאי (ואין לחלק כלל בין כנף מבגד זה או מבגד אחר עמ״א אות ג׳ בזה) גם הרא״ש יש לפרש בפשיטות כתו׳ ברע״ם ובנ״י ג״כ יש לפרשו בלי דוחק כרע״מ בתוס׳ ומלת כנ״ף היינו שאם נשאר מחובר ג״א עדיין שם כנף עליו מטלית זה. שנית מה שהחמיר בתפרה דלא מהני ז״א דתפירה בכ״מ מהני ורא״ש דכתב דלא רמינן ציצית בעת ההיא ושוין שלא יבוא אמה על אמה עמ״א ל״ד הוא ה״ה אותה רצועה שנקרעה מכל לא יחבר ואפי׳ יש בה שיעור טלית לדעתו ז״ל באות נ׳ שתמה על ד״מ בסימן יו״ד וכפי דעתי ההדיוטית סלקנו כל היתדות הדרכים ודבריו מאירים כדכתיבנא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ואם עט״ז הגיה בש״ע ואם נקרע לגמרי (ובמ״א י״א פירש כן נקרע כולה היינו לגמרי) והקשה לשיטתיה באות ד׳ גם הואיל ומחובר עדיין כ״ל הבגד רק מנקב הציצית נקרע עד השפה למה לא יועיל תפירה להטיל אח״כ ציצית חדא דתפירה מהני ומכ״ש כאן ששלם הבגד משנ״י צדדין היינו באורך ברובו וברוחב למטה ג״כ שלם רק בצד נקרע פשיטא דמועיל תפירה אח״כ והניח בצ״ע ועיין אות ד׳: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו למטה מג׳ דשם מקום ציצית פירשתיו לעיל והכין הוא ודאי לרב יהודה מנחות מ״א ב׳ ג׳ בתוך ג׳ משולשת ד׳ וכפר״ת לעיל: והנה ירא שמים יוצא ידי כולם כי יש בכאן ב׳ פירושים והב״ח ג״כ מחמיר שלא לתפור חתיכה עד שיסיר כל הציצית ממנו וגם לא יהיה שום תפירה מחדש תוך ג״א הן באורך ורוחב וכדכתיבנא לעיל. ועמ״א: ש"ע סָעִיף ו
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א בטלית אחר. אפילו מטלית חדש וכ"ש מטלית ישן שמותר להתיר וליתנם בטלית חדש ודוקא כשכל החוטין שלמים ע"ל סי' י"ב ס"ק ב'. ועיין מ"ש היד אהרן: ש"ע סָעִיף א
ב בבגד אחר לא. כי אז יש איסור שמבזה טלית של מצוה בחנם. ואם רוצה לעשות בו ציצית יותר יפים מותר ליטלן. לבוש. וה"ה אם נפסקו אע"פ שכשרים ע"פ הדין רשאי להתירן ולעשות בהם שלמים מ"א ואם רוצה לעשות מהטלית בגד שלא יהיה לו ד' כנפות מותר ליטלן. ולאחר שהתיר הציצית מותר להשתמש בטלית לאיזה תשמיש שירצה ובלבד שלא יהא תשמיש מגונה. ע"ל סי' כ' סק"ד ועיין ע"ת: ש"ע סָעִיף א
ג בר חיובא. אפילו אינו חייב אלא מדרבנן עיין ע"ת סעי' קטן ג' שדבריו מגומגמים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד ולא מן העשוי. דהציצי' שנשארו אין שום פסול עליהם א"כ רשאי לעשות ב' ציצית על כנפות מחודשים או אם ירצה יצרף לאותו החצי חתיכה מבגד אחר ולעשות ציצית בו אבל לא יצרף החלק השני הנחתך ממנה לחלק הראשון ותהיה כבראשונה משום דהציצית שהיה בחלק השני הנחתך נתבטלו והוי תעשה ולמ"ה אלא צריך להתיר הציצית מחלק הב' ויתפור ואח"כ יעשה ציצית מחדש בחלק הב' דהוי כמו בגד אחר חדש ט"ז. וב"ח אוסר שיצרף בגד אחר אפי' חדש לאותו חצי חתיכה רק שיעשה הב' ציצית על צד אחר מאותו חצי חתיכה דהיינו במקום החתך שנחתך ממנה. וט"ז חולק עליו ע"ש ובספר פרי הארץ מתיר אפי' לחזור ולתופרם כמו שהיתה בתחלה ואין בזה משום תולמ"ה ע"ש. ועיין ביד אהרן: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה בחוטי צמר. אלא בשאר מינים והכל יודעין ששאר מינין אין פוטרין בצמר א"כ לא יצרף אותו החוט. עיין מ"א: ש"ע סָעִיף ד
ו ואי עביד בה ציצית. ר"ל אפילו חדשים לאחר שתפר לא פטרה לטלית דכמאן דפסק חשיב כ"ה דעת הרא"ש והי"א דס"ל דלא נפסל אלא ציצית שהיה בו בעת שתפרו וכו' הוא דעת נ"י. וט"ז חולק על הב"י וכ' שאינו כן דעת הרא"ש וכ"ע מודו בזה אם לאחר שתפר הטיל בו ציצית דכשר ע"ש. וכ"כ בשיורי כנה"ג וכלבו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז ולמטה. ר"ל ולא נשאר אגודל: ש"ע סָעִיף ה
ח לדעת רש"י. ודוקא כשהקרע למעלה מקשר גודל כמ"ש ס"ו: ש"ע סָעִיף ה
ט ואם נקרע. פי' כולה: ש"ע סָעִיף ה
י איכא לספוקי. דלדעת הרא"ש לא מהני. וכבר כתבתי ס"ק ו' שט"ז חולק דאין כאן ספק וכ"ע מודו דלאחר התפירה אם הטיל בה ציצית דכשר ע"ש ועיין בשכנה"ג ובע"ת: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא בכנפי הטלית. הטעם שנוהגין לתפור חתיכות בגד בכנפי הטלית אע"פ דיש אוסרין סוף סי' י"א משום דרוב בגדים אפי' חדשים יש תפירה תוך ג' ולר"ע כמאן דפסיק דמי לכן נותנין חתיכת של ג' על ג' שאין בה שום תפירה. מ"א: ש"ע סָעִיף ו
יב מקשר גודל. דשם הוא מקום ציצית: ש"ע סָעִיף ו
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א אבל שלא כו'. תוס' בשבת שם וז"ש בגמ' מבגד לבגד: ודוקא כו'. שם וכמ"ש במנחות מ"ג א' עד שיתיר ציציותיו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב אינו כו'. שם מ"א א' ושוין כו' משום כו'. רש"י שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג טלית כו'. מהנ"ל ושוין כו' אבל ציצית של שאר כנפים לא נפסלו וכן מש"ש טלית שנקרע כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד נקרע כו'. כר"מ דר"י ס"ל כוותיה ונ"י גריס בהיפך וזה נכון דסייעתא מרבנן וגם סוגיא דשם מ' ב' כוותיה: וי"א דלר"ע כו'. וס' ראשונה בשם ר"ע הוא הרא"ש וסובר הש"ע דפליגי וליתא דע"כ גם להרא"ש משום תולמ"ה כמש"ש מ' ב' ועוד דתפירה ודאי הוי חיבור כמש"ש מ"א א' ושוין שאם כפלה כו' ושם ל"ז ב' האי מאן דחייטיה כו' אם איתא כו' הלא"ה שפיר עביד וכ"כ ט"ז ע"ש ועל רש"י ל"ק דהוא פי' דחוט התפירה פסול משום תולמ"ה וכן פי' שם מ"ב ב' מן הגרדין כו' ג"כ משום תולמ"ה ור"ל שלא קצצן אלא הניחן בבגד וס"ל לרב דלא בעינן לשמה כלל ולהכי בסוכה ט' פריך משמואל ולא מרב ומפרש שגם רבא שם מ' ב' ס"ל כרב ואזיל לשיטתו דפי' פלוגתא דאביי ורבא בסנהדרין מ"ח דרבא כרבנן ואמרי' כאן מ"ב ב' כתנאי כו' אבל תוס' לא ס"ל הא דרש"י כמש"ש מ' ב' ד"ה שמא כו' אלא כר"ע ושם מ"ב ב' ד"ה הקוצים ואזלי לשיטתייהו דמפרש שם ד"ה עד דרבא כרשב"ג וקי"ל שם כפי' תוס' לכן פי' תוס' ור"ע עיקר וכ"כ ב"י שהעיקר כפי' ר"ע אלא שהתוס' מפרשים נקרע חוץ לשלש שנשתייר ג"ט באורך הבגד שלא נקרע ונ"י בשם ר"ע פי' שהקרע חוץ לג' ברוחב הבגד וכן י"ל דברי הרא"ש דלא כב"י ודבריו אין מובנים דהא כ' בב"י וש"ע בשם רי"ו דלפי' הרא"ש בשם ר"ע אם נשתייר כ"ש כשר ואח"כ כ' שדברי הרא"ש ורי"ו כפי' תוס' אבל לפי' ניחא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה אם נקרע כו'. ר"ל ולא תפרו אע"ג שלא נשתייר קשר גודל כמש"ל סי' י"א ס"י ב"י: לכ"ע כו'. דלרש"י כשר כיון שהוא של צמר ולהרא"ש כיון שנשתייר כ"ש ולנ"י כיון שקדם התפירה: לא יתפור. עס"ו שלא כו': ואם נקרע ותפרו כו'. ר"ל שלא נשתייר כ"ש: איכא לספוקי. לכולהו פירושי ב"י. ור"ל להרא"ש ורש"י אע"ג דנשתייר כ"ש כשר להרא"ש כנ"ל וכאן כל הבגד שלם מ"מ מקום הטלת ציצית כמאן דפסיק דמי וכן לרש"י שמא משום חששא הנ"ל אף בדיעבד פסול וכן מבואר בדברי ב"י שם שכ' ואם נקרע ונשתייר ממנו כו' לדעת רש"י כו' דלשמא ישייר כו' הלא"ה לא וע' מ"א ס"ק י"ב וט"ס בדבריו וצ"ל היינו לרש"י ורא"ש אבל לנ"י כו': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו לבן כו'. ע' מ"א: ש"ע סָעִיף ו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)