שולחן ערוך, אורח חיים קעא
א עוֹשֶׂה אָדָם צְרָכָיו בַּפַּת וְהָנֵי מִלֵּי דְּלֹא מַמְאִיס בֵּיהּ, אֲבָל מִדֵּי דְּמַמְאִיס בֵּיהּ, לֹא; הִילְכָּךְ אֵין מַנִּיחִין עָלָיו בָּשָׂר חַי, וְאֵין מַעֲבִירִין עָלָיו כּוֹס מָלֵא, וְאֵין סוֹמְכִין בּוֹ הַקְּעָרָה אִם הִיא מְלֵאָה דָּבָר שֶׁאִם יִפֹּל עַל הַפַּת יִמָּאֵס, וְאֵין נוֹטְלִין הַיָּדַיִם בְּיַיִן בֵּין חַי בֵּין מָזוּג אֲפִלּוּ נְטִילָה שֶׁאֵינָהּ צֹרֶךְ אֲכִילָה, וְאֵין זוֹרְקִין הַפַּת מִשּׁוּם בִּזְיוֹן אֳכָלִים; וּכְשֵׁם שֶׁאֵין זוֹרְקִין אֶת הַפַּת, כָּךְ אֵין זוֹרְקִין אֳכָלִין הַנִּמְאָסִים עַל יְדֵי זְרִיקָה; אֲבָל מִדֵּי דְּלֹא מַמְאִיס, כְּגוֹן אֱגוֹזִים וְרִמּוֹנִים וְחַבּוּשִׁים, שָׁרֵי.
ב לֹא יֵשֵׁב אָדָם עַל קֻפָּה מְלֵאָה תְּאֵנִים וּגְרוֹגָרוֹת, אֲבָל יוֹשֵׁב הוּא עַל עִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה אוֹ עַל קֻפָּה מְלֵאָה קִטְנִיּוֹת.
ג מֻתָּר לֶאֱכֹל דַּיְסָא (פי' הַחִטָּה הַנִּקְלֶפֶת מְבֻשֶּׁלֶת) בְּפַת בִּמְקוֹם כַּף, וְהוּא שֶׁיֹּאכַל הַפַּת אַחַר כָּךְ; וְהַמְדַקְדְּקִים אוֹכְלִים בְּכָל פַּעַם שֶׁמַּכְנִיסִים לְתוֹךְ פִּיהֶם מְעַט מִן הַפַּת עִם הַדַּיְסָא. הַגָּה: וְהַנִּשְׁאָר מִן הַפַּת אַחַר כָּךְ, אוֹכְלִים אוֹתוֹ (בֵּית יוֹסֵף).
ד מַמְשִׁיכִין יַיִן בְּצִנּוֹרוֹת לִפְנֵי חָתָן וְכַלָּה, וְהוּא שֶׁיְּקַבְּלֶנּוּ בִּכְלִי בְּפִי הַצִּנּוֹר; וְזוֹרְקִין לִפְנֵיהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים בִּימוֹת הַחַמָּה, שֶׁאֵינָם נִמְאָסִים; אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁנִּמְאָסִים; אֲבָל לֹא גְּלוּסְקָאוֹת לְעוֹלָם.
ה הַזּוֹרְקִים חִטִּים לִפְנֵי חֲתָנִים, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִזְרְקוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם נָקִי וְגַם יְכַבְּדוּ אוֹתָם מִשָּׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְרְסוּ עֲלֵיהֶם.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) צרכיו - ר"ל צורך תשמישיו וכמו שיתבאר לקמיה: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) בפת - וכ"ש בשאר אוכלין: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) אבל מידי דמימאס וכו' - ואפילו בשאר אוכלין ג"כ אסור: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) לא - ואם עושה לרפואה שרי אפילו מימאס ביה וכדלקמן בסימן שכ"ח ס"כ ואפילו בלא רפואה אם הוא דבר שהוא צורך האדם ודרך העולם לעשות בהאוכל צורך זה ג"כ שרי ומטעם זה מזלפין הקרקע ביין וסכין הגוף ביין ושמן כמבואר בגמרא בכמה דוכתי. אסור לפצוע זיתים ליטול ידיו במים היוצאים מהם [שחזקים הם ומעבירים את הזוהמא] מפני שהזיתים נמאסים עי"ז ואיכא הפסד אוכלין [גמרא]: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) כוס מלא - שקרוב הדבר שישפך עליו וימאס: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) אם היא וכו' - וג"כ מטעם הנ"ל וכ"ש אם הקערה בתחתיתו אינו נקי וימאס הפת עי"ז: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) מלאה וכו' - אבל כשאינה מלאה שרי לסמוך אף דמשתמש בפת דעושה אדם כל צרכיו בפת וכנ"ל וה"ה דמותר לכסות בו כלי [טור]: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) שאינה צורך אכילה - דאלו בנטילה לאכילה בלא"ה אסור לכמה פוסקים [עיין בסימן ק"ס סי"ב] דאין נטילה אלא במים אלא אף בזה שאינה צורך אכילה אסור משום בזיון היין וה"ה בשאר משקין אסור. ובשעת הדחק עיין לעיל בסי' ק"ס סוף סי"ב ובבה"ל שם: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) ואין זורקין הפת - ומבואר בב"י וש"פ דפת חשיבא טפי משאר אוכלין ובדידיה אסור אפילו אם לא נמאס ע"י זריקה כגון שזורקו ע"ג מקום נקי דזלזול הוא לפת: ש"ע סָעִיף א
י (י) הנמאסים ע"י זריקה - כגון תאנים וכדומה שנתבשלו כל צרכן שהם רכים ומתמעכים ע"י זריקה ונמאסים: ש"ע סָעִיף א
יא (יא) כגון אגוזים וכו' - שהם קשים ואינם מתמעכים ומיירי שזרקו במקום נקי דאל"ה אסור אפילו באגוזים וכדלקמיה בסעיף ד'. כשרואין אוכלין מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם [עירובין ס"ד]. איתא בגמרא [תענית כ'] דרב הונא סובר מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה [וה"ה לעופות] אמנם בא"ר מסתפק אם הלכה כר"ה בזה ועיין במחצית השקל שמצדד דאם אין לו דבר אחר להאכיל כ"א מאכל אדם לכו"ע מותר ואפשר דמשום זה נוהגין העולם היתר להאכיל לעופות פת: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יב (יב) קופה מלאה תאנים - דוקא בקופה של נצרים שהיא נכפפת והאוכלין מתמעכין ונמאסין אבל של עץ שרי: ש"ע סָעִיף ב
יג (יג) של דבילה וכו' - שהם קשים ואינם מתמעכים [לבוש]: ש"ע סָעִיף ב
יד (יד) קטניות - שאף שהקופה היא מנצרים הקטניות בעצמן קשים הם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
טו (טו) במקום כף - משום דעושה אדם צרכיו בפת היכא דלא מימאס וכנ"ל והכא לא מימאס להאדם הזה בעצמו שאכל בו הדייסא: ש"ע סָעִיף ג
טז (טז) והוא שיאכל וכו' - דלאדם אחר מימאס ואיכא הפסד אוכלין: ש"ע סָעִיף ג
יז (יז) והמדקדקים וכו' - שחוששים להשתמש מעשה עץ באוכלין דביזוי הוא לכן אוכלין בכל פעם מעט מן הפת דנראה כאלו בא ללפת את הפת: ש"ע סָעִיף ג
יח (יח) אח"כ אוכלין אותו - דלאחרים הוא נמאס וכנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יט (יט) ממשיכין יין בצנורות - שעושין משום סימן טוב שימשך שלותן וטובתן ומיירי בצינור של עץ שאינו נמאס: ש"ע סָעִיף ד
כ (כ) והוא שיקבלנו - דאל"ה איכא משום הפסד אוכלין: ש"ע סָעִיף ד
כא (כא) שנמאסין - ואע"פ שאגוזין יש להם קליפה ואין האוכל שבתוכן נמאס מ"מ בימות הגשמים שיש רפש וטיט ומתלכלכין שם נמאסין להגביהן ואיכא הפסד אוכלין. יש מקומות שהנהיגו כהיום לזרוק צמוקין לפני החתן בשבת שלפני חתונתו בשעה שקורין אותו למפטיר ולא יפה הם עושין שרכין הם ונמאסין עי"ז כנ"ל: ש"ע סָעִיף ד
כב (כב) לא גלוסקאות - כנ"ל ס"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כג (כג) במקום נקי - כדי שלא ילך לאיבוד: ש"ע סָעִיף ה
כד (כד) וגם יכבדו וכו' - דאל"ה אין תועלת מה שזרק במקום נקי: ש"ע סָעִיף ה
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א איתא בשבת דף ק"ח שורה פת ביין ומניחה ע"ג העין ש"מ אפילו מידי דממאיס אם עושה לרפואה שרי ומוכח בגמ' בכמה דוכתי דשרי לזלף הקרקע ביין ולעשות ממנו משרה וכבושה ולסוך הגוף ביין אפי' שלא לרפואה וטעמא כמ"ש הרמב"ם אין מפסידין האוכלין דרך ביזוי ובעיטה ע"כ משמע דדבר שהוא צורך האדם ליכא ביזוי ובעיטה, וכ"מ בשבת דף נ"ג, דטעמא משום הפסד אוכלין, וא"כ כל היכי שעושה לצרכו ליכא פסידא ומה"ט נוטלין לידים במשקין אי ליכא מים וכמ"ש סי' ק"ס סי"ב ע"ש ובזה א"צ לדברי הב"ח: ואין זורקין הפת. אפי' לא ממאס בכך (ב"ח ב"י), כשרואין אוכלים מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם (עירובין דף ס"ד): איתא בשבת דף נ' דאסור לפצוע זתים אפילו כוונתו למתוקי פירא מפני שנמאסים ע"י כך והרי"ף פירש שמיירי שרוצה ליטול בו ידיו ומשום זה נמאסין ואסור דאפשר ליטול בבורית עבי"ד ס"ס ש"נ דאסור לגרום לאוכלין שיאסרו בהנאה, בתענית דף כ' אי' מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה פירש"י משום ביזוי אוכלין ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב לא ישב. דוקא בקופה של נצרים שהי' נכפפת והאוכלין נמאסות אבל בקופה של עץ שאינה נכפפת אפי' היו בתוכה ספרים מותר לישב עליהם וכ"ש אוכלים (ב"ח) ובתשובת רמ"א כתוב דאסור לישב על תיבה שהספרים בתוכה וביו"ד סי' רפ"ב כתב הט"ז דאם היה קבוע בכותל שרי וכן נוהגין בבה"כ עמ"ש סימן ר"מ: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג והמדקדקים. נ"ל דביזוי היא להשתמש מעשה עץ באוכלין לכן אוכלין כל פעם מעט כאלו בא ללפת הפת ונשאר אוכלין בעצמן דלאחרים הוא נמאס: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד שנמאסי'. אף על פי שהן בקליפתן ואין האוכל נמאס מ"מ הם נמאסי' (ב"י ב"ח תוס'): ש"ע סָעִיף ד
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א איתא בשבת עמ״א וההיא דאין מנקין ידים ביין היינו כשיש לו דבר אחר לנקות הא לא״ה שרי לצורך האדם ומב״ח סוף סעיף א׳ משמע דוקא היכא דיש מצוה או קדושה ולזה כתב דכל שעושה לצורך גוף האדם ליכא הפסד וביזוי: ואין עמ״א וכ״כ הט״ז אות ב׳. עי״ד ש״ן אסור לגרום לאוכלין שיאסרו בהנאה משום בל תשחית עש״ך שם יראה לי פירות האסורין בהנאה כערלה וכ״ה אסור לבזות אותם להשליכם לפני חתן וכלה לשמוח בהם במקום טיט ורפש אע״ג דמצות לאו ליהנות נתנו ועוד שאין נהנה מגוף הפרי מ״מ ביזוי איכא ולאו משום הפסד אוכלין נגעו ביה אלא אסור לבזות אוכלין לבעט בטובה כו׳ ומצוה לשורפן אבל לא לבזותם. כדאמרן כאן. ומאן דחזי א״י אם הם איסורי הנאה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב לא עמ״א הראה לר״מ אות י״ט בארגז גדול ועמ״ש בסי׳ מ׳ בתפילין ובט״ז כאן אות ג׳ מזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג והמדקדקים עמ״א ואם אין ראוי לאכילה מותר לשמש בו מעשה עץ כ״כ ז״ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד שנמאסים עמ״א. יש מקומות משליכין בש״ת תפוחים במקום טיט ורפש ולא יפה הם עושים וגלוסקאות אסור אע״פ שאין נמאסים עיין אות ב׳ בט״ז ומ״א א׳ וע׳ לבוש: יפרנס משלו ב״ב ק״י תוס׳ ד״ה נשוט בערוך ערך טש וכ״ה ביונתן וירושלמי דילן ויטושין ית ביתא יע״ש: ש"ע סָעִיף ד
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א אי' בשבת כו' ומניחה ע"ג עין בשבת ואין בזה איסור שאין עושין רפואה בשבת עיין לקמן סי' שכ"ח סעיף כ' ובמ"א שם חלוקי דינים בזה עכ"פ מוכח אע"ג דהפת נמאס עי"ז אפ"ה כיון שהוא לרפואה מותר: וכ"ה בשבת דף נ' דטעמ' כו' כצ"ל והוא מה שמביא מ"א בס"ק א': ובזה א"צ לדברי הב"ח שהקשה מהא דנט"י מהא דתקנו חכמים למשוח קודם בהמ"ז בשמן ערב את הידים להעביר הזוהמא הובא בט"ז: (ס"ק א) ואין זורקין כו' כגון ככר שלם דבפרוסה אין עושין כשפים: איתא בשבת דף נ' דאסור לבצוע זתים ופירש"י להכותה על הסלע למתק מרירותה ואסור דמפסיד המשקין היוצא מהן ולפ"ז צריך לחלק בין יין לזילוף ומשרה וכבושה דשרי דשאני הני דנהנה האדם מן היין שזילף או שעשה משרה משא"כ התם דלא נהנה כלל מן המשקין ההולכים לאבוד ע"י הכאה אע"ג דהזית נעשה ממותק לא ע"י הפסד משקין נעשה כ"א ע"י ההכאה ולכך אסור: והרי"ף כו' דאפשר ליטול בבורית. וכה"ג אע"ג דלא הוי דרך ביזוי ובעיטה אלא לצורך אדם אפ"ה אסור כיון דאפשר בלי הפסד ע"י ד"א ולפי' הרי"ף אפשר דלמתק שרי וכן נראה קצת מחדושי רשב"א שם: בתענית כו' ומחזי כבוטא כו' וסיים רש"י ז"ל אי נמי משום דחסה תורה על ממונם של ישראל עכ"ל ולפי' זה האחרון אם אין לו ד"א להאכיל לבהמתו כ"א מאכל אדם שרי ואפשר ע"ז סומכים העולם שנותנים לתרנגולים לאכול פת הראוי למאכל אדם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב (ס"ק ב) לא ישב כו' אפי' הי' בתוכה ספרים והיינו כשהם מכוסים ויושב על הכיסוי. ובי"ד כו' שרי וע"ש בספר נה"כ: עמ"ש סי' ר"מ דאם הכלי גדול שמחזיק מ' סאה בלח דבטל מתורת כלי לענין טומאה ה"ה הכא לאו שם כלי עליו ומותר לישב עליו אפילו יש בתוכו ספרים דלא כתשובת רמ"א שנסתפק בזה: ש"ע סָעִיף ב
ט״ז
סָעִיף א
א אפי' נטילה שאינה וכו'. הקשה מו"ח ז"ל מ"ש מהא דשרי למשוח הידים להעביר הזוהמא ותירץ דהתם תקנת חכמים משום קדושה דברכת המזון ואסמכיה אקרא אני ה' זה שמן ערב. ומהאי טעמא נמי במים אחרונים שרי ביין ושאר משקין מפני שהם מעבירים את הזוהמא כמ"ש סימן קפ"א עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
ב ואין זורקין הפת. פירש ב"י אפי' אם לא ממאס משא"כ בשאר אוכלין צריך שיהיה נמאס דוקא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג קופה מלאה תאנים. נ"ל אפי' אם הקופה של עץ כסתם קופה שבתלמוד מ"מ התאנים מתמעכים ע"י שיושב עליה למעלה והיא מליאה ואינה מכוסה אבל במכוסה נראה דמותר אלא דאם יש בה ספרים אסור אף במכוס' וכמ"ש בי"ד סי' רפ"ג ומו"ח ז"ל כתב בשל עץ אפי' יש בו ספרים מותר לישב עליו ומוקי הך קופה דוקא בשל עור ולא נלע"ד: ש"ע סָעִיף ב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א אפילו עט״ז כל לצורך מותר להפסיד אוכלין דליכא ביזוי עמ״א א׳. עסי׳ קפ״א ס״ט. ועסי׳ ק״ס סי״ב לנט״י ביין יש מתירין והיינו באין לו מים דאל״כ יש ביזוי והפסד. מ״ש המחבר אין מניחין עליו בשר חי ב׳ טעמים דממאיס או שצריך הדחה משום דם ואפילו בשר צלי במוהל אסור דממאיס: ש"ע סָעִיף א
ב ואין עט״ז וכ״כ מ״א א׳ ונראה דפת דוקא לסמוך הקערה שרי דצורך אכילה אי אין ממאיס אבל לעשות בו מלאכה שא״צ אכילה לסמוך איזה דבר אע״ג דלא ממאיס אסור בפ״ת דוקא דהוי כמו זריקה לתי׳ התוס׳ שהביא הב״י ומיהו לכסות הכלי בו שרי וכדומה דמה לי שמונח כאן או במקום אחר ולכסות הכלי בספרים נראה דאסור ועסי׳ קנ״ד במ״א י״ד תיבה כחלון כו׳ ספר שאני דמוכח דמניחו כאן לכסותו והטורי זהב אוסר שם ספר תחת ספר לכסות יש לומר כ״ע מודים דאסור לעשות כן. וצ״ע. והנה שמואל אמר עושה כ״ל צרכיו בפת ברכות נו״ן ב׳ והעתיקו הטור ובש״ע השמיט מלת כל לשיטתיה דלזרוק אפי׳ אין ממאיס אסור דביזוי שלא לצורך אכילה אסור ודוקא לסמוך עליו אם כן לית הלכתא בהא כשמואל וז״ש כמאן אזלא הא דשמואל כר״א ואין להאריך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג קופה עט״ז בשל עץ ומכוסה מותר ובספרים בתוכה דעת הב״ח דשרי וט״ז אוסר בי״ד רפ״ב אות ד׳ אא״כ מחברו לכותל במסמרים ודעתו שם אפילו גדולה מחזקת מ״ם סאה אסור (עמ״א סימן ר״מ אות י״ט יע״ש ועמ״ש בסי׳ מ״ם בתפילין כלי בתוך כלי יע״ש) וא״ר כאן בשם נה״ך מתיר לישב על תיבה של עץ ומכוסה ואין בידי כעת נה״ק ואם יש בו ס״ת יראה דאסור ואי״ה יבואר. שוב ראיתי בכ״ש עירובין למ״ד סיים דארגז קטן ואין כליין שרי או שיש ד״א עמו ובס״ת אסור ולישן אסור על תיבה שיש ספרים ומ״ס סאה יש לומר דשרי ואי״ה יבואר בר״מ: ש"ע סָעִיף ב
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א לא. ודבר שהוא צורך האדם או לרפואה ליכא ביזוי ומותר ומה"ט נוטלין לידים במשקין אי ליכא מים. מ"א ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב הפת. אפי' לא ממאיס בכך. ב"ח. כשרואים אוכלים מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם. ואסור לגרום לאוכלים שיאסרו בהנאה עי"ד ס"ס ש"צ. מאכל אדם אין מאכילין לבהמה תענית דף כ'. מ"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג קופה. דוקא בקופה של נצרים שהיא נכפפת והאוכלין נמאסות. אבל בקופה של עץ שאינה נכפפת אפי' היו בתוכה ספרים מותר לישב עליהם וכ"ש אוכלים ב"ח. ובתשובת רמ"א כתב דאסור לישב על התיבה שהספרים בתוכה ובי"ד סי' רפ"ב כתב הט"ז דאם הוא קבוע בכותל שרי וכן נוהגין בבה"כ ועי' בתשובת אוהל יעקב סי' י"ח: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א עושה כו'. כשמואל דסתמא דגמ' בפ"כ די"ט כותיה. וה"מ כו'. שבת נ' ב' ולכן אע"ג דקי"ל כרבנן בברכות נ' ב' מ"מ קי"ל כשמואל ועתוס' שם ד"ה כמאן כו': הלכך כו'. גמ' שם: אם היא כו'. תוס' בד"ה הנ"ל כיון דקי"ל כשמואל: ואין נוטלין כו'. כרבנן שם וכנ"ל כיון דממאיס וז"ש אפי' כו' וכפי' הראב"ד וע"ל סי' ק"ס סי"ב: ואין כו'. ובזה מודה שמואל תוס' ד"ה אין כו': וכשם כו'. גמ' שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב לא ישב כו'. פ"ג דמ"ס והביאו הרא"ש שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג מותר כו'. כיון דקי"ל כשמואל וז"ש והוא שיאכל כו' וכנ"ל. תוס' ורא"ש שם: והמדקדקים כו'. כמ"ש במ"ס שם וסברא ראשונה ס"ל דההיא פליגא אדשמואל. שם ושם: והנשאר כו'. כנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד והוא כו'. רש"י שם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה הזורקים כו'. תוס' שם ד"ה ולא כו': וגם הג"מ כו'. פ"ז בשם הר"מ: ש"ע סָעִיף ה
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)