שולחן ערוך, אורח חיים ב
א לֹא יִלְבַּשׁ חֲלוּקוֹ מְיֻשָּׁב (טוּר) אֶלָּא יִקַּח חֲלוּקוֹ וְיַכְנִיס בּוֹ (רֹאשׁוֹ וּ) זְרוֹעוֹתָיו בְּעוֹדֶנּוּ שׁוֹכֵב, וְנִמְצָא כְּשֶׁיָּקוּם שֶׁהוּא מְכֻסֶה.
ב אַל יֹאמַר הִנְנִי בְּחַדְרֵי חֲדָרִים מִי רוֹאֵנִי, כִּי הָקָּבָּ"ה מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.
ג יְדַקְדֵּק בַּחֲלוּקוֹ לְלָבְשׁוֹ כְּדַרְכּוֹ שֶׁלֹּא יַהֲפֹךְ הַפְּנִימִי לַחוּץ.
ד יִנְעֹל מִנְעַל יָמִין תְּחִלָּה, וְלֹא יִקְשְׁרֶנּוּ, וְאַחַר כָּךְ יִנְעֹל שֶׁל שְׂמֹאל וְיִקְשְׁרֶנּוּ, וְיַחֲזֹר וְיִקְשֹׁר שֶׁל יָמִין: הַגָּה: וּבְמִנְעָלִים שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין לָהֶם קְשִׁירָה יִנְעֹל שֶׁל יָמִין תְּחִלָּה (תוס' פ' בַּמָּה אִשָּׁה דס"א).
ה כְּשֶׁחוֹלֵץ מִנְעָלָיו חוֹלֵץ שֶׁל שְׂמֹאל תְּחִלָּה.
ו אָסוּר לֵילֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְלֹא יֵלֵךְ ד' אַמּוֹת בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ: הַגָּה: וִיכַסֶּה כָּל גּוּפוֹ וְלֹא יֵלֵךְ יָחֵף (אוֹר זָרוּעַ) וְיִבְדֹּק נְקָבָיו: וְיַרְגִּיל עַצְמוֹ לִפָּנוֹת בֹּקֶר וְעֶרֶב שֶׁהוּא זְרִיזוּת וּנְקִיּוּת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ' ה' מה' דֵּעוֹת):
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) מיושב - דאז בהכרח יתגלה גופו והאדם צריך להתנהג בצניעות ובושה לפני הקב"ה ואפילו כשהוא לילה ובחדרי חדרים הלא מלא כל הארץ כבודו וכחשיכה וכאורה לפניו יתברך. וכן צריך ליזהר תמיד מחמת טעם זה שלא במקום הכרח מלגלות מבשרו ואפילו מעט כל מה שדרכו להיות מכוסה בבגדים לעולם אבל רשאי לגלות ידו עד קוב"דו וצוארו עד החזה ע"כ האנפלאות יראה ללבשם או לפשטם ג"כ תחת הסדין שלא לגלות רגליו שדרכן להיות מכוסות לעולם במדינות אלו שאין הולכין יחף אפילו בקיץ וכן כל כיוצא בזה אם לא שאי אפשר בענין אחר וכן בבית המרחץ שדרכן של בני אדם לילך שם ערומים וא"א בענין אחר אין בזה משום פריצות וכן כשרוחץ בנהר הדין כן רק יזהר לפשוט וללבוש סמוך לנהר כל מה שאפשר בכדי שלא ילך בגילוי הגוף שלא לצורך ואפילו ערותו א"צ לכסות בירידתו לנהר ולא עוד אלא שהמכסה נראה כאלו בוש בדבר וכאלו כופר בבריתו של אברהם אבינו אך בעלייתו מן הנהר שפניו כלפי העם ישחה או ישים ידו כנגד ערותו לכסותה ובלבד שלא יגע בה כמו שיתבאר בס"ס ג'. איתא בש"ס חלוק של ת"ח כל שאין בשרו נראית מתחתיו. והאידנא אין נזהרין בזה משום שהולכין הכל בבתי שוקיים ואין הבשר נראית: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) כשיקום - ר"ל כשיקום ויצא מתחת כיסוי סדינו שהיה מונח שם ערום כשפשט חלוקו יהיה עתה תיכף מכוסה כי יפול חלוקו על כל גופו מעצמו ועיין לקמן סימן רל"ט ס"ב לענין פשיטת החלוק. המניח מלבושיו מראשותיו משכח לימודו ואפשר אם מניח דבר אחר המפסיק בין ראשו לבגדיו אין קפידא וכן יזהר מללבוש ב' מלבושים יחד בפ"א כי קשה לשכחה. הקורא כתב שע"ג הקבר או המסתכל בפני המת משכח לימודו ועיין עוד בפמ"ג מדברים המחזירים הלימוד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג (ג) בחלוקו - אע"פ שהוא תחת כל המלבושים וכ"ש בשאר בגדים: ש"ע סָעִיף ג
ד (ד) לחוץ - ויראו תפירות המגונות ואמרי החלוק ויתגנה בעיני הבריות ואם לא נזהר והפך אם ת"ח הוא צריך לפושטו ולחזור ללבשו כדרכו שלא יהיה בכלל משניאי ח"ו ושאר כל אדם אין צריך ולתפלה אפילו כל אדם צריך לפשטו וללבשו כדרכו שראוי אז להדר בגדיו כמבואר בסימן צ"א. טוב שישים שני צדי המלבוש ביד ימינו וילבש הימין ואח"כ השמאל ויכוין כי הכל נכלל בימין ומן הימין בא לשמאל. כתב הרמב"ם מלבוש ת"ח יהיה מלבוש נאה ונקי ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהם. ולא ילבש לא מלבוש שרים שהכל מסתכלים בהם ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו אלא בגדים בינונים נאים ע"ש עוד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה (ה) ימין - שכן מצינו בתורה שהימין חשוב תמיד לענין בוהן יד ורגל ולכל הדברים שמקדימים הימין להשמאל: ש"ע סָעִיף ד
ו (ו) ויקשרנו - דלענין קשירה מצינו שהתורה נתנה חשיבות אל השמאל שקושר עליה תפילה של יד. ובאנפלאות של לבד א"צ להקדים שמאל לקשירה ואיטר יד שמניח תפילין בימין של כל אדם יקדים ימין גם להקשירה: ש"ע סָעִיף ד
ז (ז) ימין תחלה - וגם אם נזדמן לו של שמאל ימתין עד שיביאו לו של ימין. כשהוא רוחץ וסך ימין תחלה ואם סך כל גופו ראש תחלה מפני שהוא מלך על כל האיברים ועיין בד"מ: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח (ח) חולץ של וכו' - שזהו כבודה של ימין: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט (ט) בקומה זקופה - שדוחק רגלי השכינה כביכול ע"כ כתבו האחרונים דאסור אפילו פחות מד"א ופשוט דאפילו עומד במקומו ואינו הולך כלל: ש"ע סָעִיף ו
י (י) ולא ילך - אפילו בבית שיש בו תקרה וכ"ש תחת אויר השמים דיש ליזהר לכו"ע: ש"ע סָעִיף ו
יא (יא) ד"א - ומידת חסידות אפילו פחות מד"א ואפילו בעת השינה בלילה ויש שמצדדין לומר דאפילו ד"א אינו אסור מדינא רק להצנועין במעשיהן אבל כבר כתב הט"ז לקמן בסימן ח' דבזמנינו איסור גמור מדינא להיות בגילוי הראש ואפילו יושב בביתו עי"ש הטעם וכן כתב בתשובת מהר"י ברונא וכתב המ"א דאפילו קטנים נכון להרגילם בכיסוי הראש כי היכי דליהוי להו אימתא דשמיא כדאיתא (בשבת קנ"ו) כסי ראשך כי היכי דליהוי עלך אימתא דשמיא ודע עוד דלענין גילוי הראש די בכיסוי היד על הראש וה"ה אם מפלה ראשו שרי בגילוי הראש. ועיין בפמ"ג שכתב דלילך ד"א תחת אויר השמים לא מהני בזה כיסוי הראש ביד: ש"ע סָעִיף ו
יב (יב) בגילוי הראש - וכ"ש שאסור לברך וה"ה ללמוד בגילוי הראש ולא מהני בזה כיסוי היד דיד וראש חד גופא אינון ואין הגוף יכול לכסות את עצמו ויש מקילין בזה בשעת הדחק כגון בלילה שרוצה לשתות ואין לו כובע בראשו דדי במה שמכסה ראשו בידו אבל יותר טוב לנהוג כמו שהעולם נוהגין שממשיך הבית יד של הבגד על היד ומכסה בו ראשו דאז הוי שפיר כיסוי לכו"ע וכתב הפמ"ג דיש ליזהר בשעת הנחת תפילין של ראש שלא יברך הברכה בראש מגולה ופרו"ק משערות אף אותן שתפורין בבגד מתחתיו יש לאסור מפני מראית העין שיאמרו ששערות הן ויש מקילין: ש"ע סָעִיף ו
יג (יג) ויבדוק נקביו - כדי שיהיה אח"כ גופו נקי בשעת קבלת מלכות שמים בק"ש ותפלה ואין צריך רק בדיקה לבד ואם בדק את עצמו ואינו רוצה עתה לנקביו זה נקרא מן הדין גוף נקי וחלילה לאחר שוב עבור זה זמן ק"ש או אפילו רק תפלה בצבור: ש"ע סָעִיף ו
יד (יד) יחף - אחז"ל שימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו. ובמקומות הערב שדרכן לילך יחף שרי. [א"ר] עוד כתב בשם של"ה דאם עושה משום תשובה על עונותיו מותר וכן עשה דהמע"ה הולך יחף: ש"ע סָעִיף ו
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א מיושב. דמיד כשישב עצמו הוא מגולה אמרי' בגמרא חלוק של ת"ח כל שאין בשרו נראית מתחתיו טפח והאידנ' אין נזהרין בזה ואפשר משום שהולכין הכל בבתי שוקים ואין בשרו נראת: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב מי רואני. ואף על גב דאמרי' בשבת ד' מ"א המניח ידיו כנגד פניו של מטה כשיורד לרחוץ כאלו כופר בבריתו של א"א דנראה שהוא בוש בדבר שאני התם דמוכרח לגלות עצמו לרחוץ וא"כ גם הברית צריך להיות בגלוי משא"כ כאן (של"ה) ואמרי' בגמרא כשפניו כלפי העם צריך לשחו' או להניח ידיו על פניו של מטה ובלבד שלא יגע כדאי' ס"ס ג' ע"ש מ"ש וע' בא"ע סי' כ"ג: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג לחוץ. ויראו התפירו' המגונות ויתגנה בעיני הבריות, ויזהר מללבוש ב' מלבושים יחד בפעם א' כי קשה לשכחה (הכוונות) וישים ב' צידי המלבוש ביד ימינו וילבוש הימין ואח"כ השמאל ויכוין כי הכל נכלל בימין ומן הימין בא לשמאל (כתבים): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ימין. וכשהוא רוחץ וסך ימין תחלה ואם רוחץ כל גופו ראש תחלה (גמ') ובד"מ לא ראיתי מדקדקי' בזה וע' בה' דיעות להרמב"ם עכ"ל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ה בקומה זקופה. אפי' פחות מד"א (ב"ח): ש"ע סָעִיף ו
ו ד' אמות. ומדת חסידות אפי' פחות מד"א וע' תשובת רש"ל סי' ע"ב (ב"ח) וע' בפסקי מהרא"י סי' כ"ג ובנדרים דף ל"ו משמע דקטנים דרכן לילך בגלוי הראש ועבי"ד סימן רי"ז סל"ז ומ"מ נכון לכסות ראשם דתהוי עליהם אימתא דשמיא כדאיתא בסוף שבת עסי' רפ"ב ס"ג והע"ש לא עיין סי' צ"א סק"ו: ש"ע סָעִיף ו
ז יחף. אי' בשבת דף קכ"ט ובפסחים דקי"ב וברבה פ' מצורע שימכור כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו: ש"ע סָעִיף ו
ח ונקיות. אפי' במקום שא"צ להתרחק (שם): ש"ע סָעִיף ו
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א מיושב עמ״א. נסתפקתי בישן בכילה שאין גבוה עשרה אי נוהג דין זה דלא ילבש מיושב ומקום הספק מהא דסוכה יו״ד ב׳ ישן בכילה באין גבוה עשרה יוציא ראשו חוץ לכילה וקורא ופירש״י ז״ל כמוציא ראשו חוץ לחלוק וכמכוסה הוה ואהל שאני ועמ״א ע״ג אות א׳ והדברים ק״ו אם לקרות ק״ש בגילוי ערוה דהוה ד״ת ולא יראה כו׳ כ״ש לכאן דצניעות מהני בכילה דליהוי כמכוסה ושאני חדרי חדרים דאהל שאני, הן אמת דשם בעוצם עיניו הוה דרבנן דאל״כ אמאי פסק רי״ו האיבעיא לקולא שם ומ״מ כ״ש הוא וכעת צ״ע. מניח מלבושיו מראשותיו משכח לימודו הטובל אצבעו במלח ואוכל מחזיר לימודו הוריות ס״פ בתרא. הקורא כתב שע״ג קבר או מסתכל בפני המת משכח לימודו בפר״ח בליקוטי א״ח ואצבעו א״י אם הסמוך לאגודל דוקא כי הוא הנקרא אצבע ואי של ימין דוקא עמ״ש אות ד׳ מזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב מי עמ״א הביא דברי של״ה ובשבת מ״א א׳ כשפניו כלפי העם צריך לשחות ופירש״י משום צניעות משא״כ כשפניו כלפי נהרא ליכא שם צניעות וכשמכסה נראה כבוש במילה הוה ככופר. ומ״ש לעיין בסי׳ ג׳ אות י״ד דבשבת שם אמרינן דביעתותא דנהרא רשאי ליגע באמה והפוסקים השמיטו דלא בקיאין האידנא ומ״ש בא״ע סי׳ כ״א יראה דצ״ל באה״ע סי׳ כ״ג ס״ד הביא דין דלא יאחז באמה עיין לקמן סי׳ ג׳ במ״א אות י״ד. הבאר הגולה הראה מקום לתענית י״א וחגיגה ט״ז א׳ וב״ח כתב מס׳ היראה ומורה יע״ש ובאמת שבתענית וחגיגה אמרו אל יאמר מי יעידני אבן מקיר יע״ש. ועיין לקמן ג׳ אות ט״ו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג לחוץ עמ״א ורבותא קאמר חלוקו מתחת בגדיו וכ״ש שאר בגדים. באר הגולה ג׳ שבת קי״ד וראוי להיות טור מגמרא דשבת כי שם הוא בת״ח והטור למד דכ״א עכ״פ לכתחלה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ימין עמ״א כבר כתבתי בט״ז למה השמיטו המחבר והרב זה דרוחץ וסך יע״ש ובאמת צ״ע. ודע דרוחץ ראוי ליזהר להניח מלבושיו מיד סמוך לשפת הנהר לא כאותן שהולכין כמה אמות בגילוי הגוף וראש. גם רשאי לגלות ידו עד קוברו הנקרא עלבוג״ן ע׳ סי׳ ד׳ במ״א אות כ״ג ואי״ה שם יבואר. שייך לאות א׳ בשרו מתחתיו טפח רשב״ם ב״ב נ״ז ב׳ פי׳ כמ״א אבל הר״מ ז״ל פ״ח מדיעות הי״ט פי׳ נראית מתחת למדיו פשתן דקין ע״ש בכ״מ והוא בכלל שלא לילך בגילוי הגוף וא״צ להזכירו כאן. ושם לא הזכירו טפח רק בטלית שלא יהא חלוק נראה טפח ואולי יש חסרון כאן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ה בקומה עמ״א ועיין ר״מ ה׳ דיעות ה״ח לא ילך ת״ח בקומה זקופה ובגמרא אמר אסור משמע כ״א ואפשר כ״א ד״א ות״ח פחות נמי והא מנלן. ערש״י קידושין לא פי׳ דוחק כו׳ ודאי אף פחות אסור והר״ן ז״ל פי׳ דנראה כאלו אין לו אדון ולפ״ז י״ל דוקא ד״א אסור: ש"ע סָעִיף ו
ו ד״א עמ״א בנדרים ל׳ ע״ב (ט״ס ל״ו) הנודר משחורי הראש דקטנים לילך בגילוי הראש ובי״ד רי״ז סל״ז ובאר הגולה ע״ב והראה לרפ״ב במ״א אות ח׳ בראש מגולה אקטן ושם צידד דגדול לישב ולעמוד שרי כ״א הילוך אסור וכ״ה ביומא כ״ה ותוס׳ ד״ה הא בעינן כוונתו דלמא נטל מצנפת של א׳ ועדיין לבוש כובע קטנה כמו שאנו (הולכין) ומתוס׳ ג״כ אין ראיה דגנאי ושם יבואר אי״ה ומשמע דלהלך אפילו בבית שיש תקרה אסור דוקא עומד או יושב שרי ועסי׳ צ״א סג״ד להוציא אזכרה אסור בגילוי הראש הא בלא״ה רק מדת חסידות עמ״א שם (טעות סופר כאן ג״א וצ״ל צ״א) והנה הד״מ בסימן ח׳ וכאן הבין מב״י דאיסור יש לילך בגילוי הראש ואיך יתרץ ההיא דצ״א וי״ל פחות מד״א ביתו סמוץ לב״ה או יסיר כובע בביה״כ גם י״ל מניח ידו על ראשו מותר ולב״הה אסור עט״ז ח׳ אות ג׳ ומ״מ י״ל הב״י נמי סובר רק מדת חסידות אלא הוקשה לו דטלית של מצוה נמי רק מדות חסידות וזה טעות דאימא יכסה ראשו בכובע. וי״ל עוד מניח ידו א״ו מסיר ואי״ה בסימן ח׳ יבואר עוד. ועטרת זקנים כתב בשם רש״ל בבית הלוך אחר האפשר: ש"ע סָעִיף ו
ז יחף עמ״א הביאו הד״מ וכ״נ שחסר באן מלת ד״מ עמ״ש אות ח׳ שבת קכ״ט א׳ פסחים קי״ב א׳ רש״י שם ת״ח דוקא וצ״ע (ט״ס קצ״ב): ש"ע סָעִיף ו
ח ונקיות עמ״א מלת שם קאי אד״מ כי באות ז׳ ג״כ בשם ד״מ ועיין הגמי״י פ״ה מדיעות ה״ו אות ד׳ ובכ״מ הר״מ מפרש בוקר וערב בימיהם שהיו צריכין להתרחק ביום מאוד. משא״כ בבוקר וערב אין מצויין ב״א וא״צ להתרחק משא״כ בתי כסאות שלנו י״ל א״צ להרגיל עצמו בוקר וערב מ״מ זהירות מביאה לידי טהרה ונקיות וכ״ש קודם התפלה: ש"ע סָעִיף ו
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א ס"ק א מיושב כו'. אמרי' בגמ' במס' ב"ב דף נ"ז ע"ב: והאידנא אין נזהרין כו' אע"ג דבזה"ז בעו"ה אין לנו דין ת"ח מ"מ במילי דצניעות ראוי לכ"א להתנהג במדת ת"ח דהא דין זה המבואר בש"ע פה לא ילבש חלוקו מיושב הוא מה שהתפאר א"ע בזה ר"י פ' כ"כ כמבואר בטור ואפ"ה כתבו שיש לנו לנהוג כן וכן מ"ש בסעיף ג' ידקדק כו' שלא יהפוך וכו' הוא ג"כ נאמר בש"ס פ' א"ק על ת"ח דאמר ר"י איזה ת"ח המדקדק בחלוקו כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ב (ס"ק ד) ימין וכשהוא רוחץ כו' דבכל פעם יכבס תחלה אבר הנכבד וימין חשוב יותר לענין בוהן יד דנתינת דם ושמן גבי מצורע ולענין חליצה. ושמאל חשוב יותר שעל יד שמאל קושר התפילין. לכן במנעלים ינעול ימין תחלה שהוא חשוב יותר. ולענין קשירה שמאל חשוב יותר לכן יקשור שמאל תחלה משא"כ רוחץ וסך דליכא קשירה לכן ימין תחלה אבל הראש חשוב יותר לכן כשרוחץ כל גופו הראש תחלה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ג (ס"ק ה) במקומה כו' אפילו פחות מד"א. וכ"מ לשון ש"ע שלא נתן שיעור ד"א כ"א לגילוי ראש: ש"ע סָעִיף ו
ד (ס"ק ו) ד"א ומדת חסידות אפילו פחות מד"א. אין הכוונה שבא לפרש דברי ש"ע שכ' ד"א שהפי' ד"א אסור מצד הדין אבל פחות מד"א מותר מן הדין מ"מ מודה דממדת חסידות יש להחמיר ע"כ אין פי' זה אמת דהא כתב מ"א לקמן סי' צ"א ס"ק ג' על מ"ש שם בש"ע שלא להזכיר השם או לכנס לבהכ"נ בגילוי הראש וז"ל מ"א ומ"ש בסי' ב' שלא ילך ד' אמות בגילוי ראש היינו מדת חסידות עכ"ל. הרי דאפי' ד' אמות אין בו רק מדת חסידות. אלא שמ"א הביא פה דברי הב"ח דס"ל דאפילו פחות מד"א יש בו מדת חסידות. ואפשר אין כן דעת הרב"י כ"א ממדת חסידות אינו אסור רק ד"א ולא פחות מד"א. או י"ל דגם הש"ע מודה להב"ח דאפילו פחות מד"א יש בו מדת חסידות וכמ"ש הב"ח כיון שהטעם שמלא כל הארץ כבודו ומפני כבוד השכינה ית' יש לכסות הראש א"כ מה לי ד"א או פחות מד"א. והא דנקט הש"ע ד"א הא גם בש"ס נקט ד"א ואפ"ה כ' הב"ח דהוא לאו דוקא ע"ש ה"ה גם די"ל כן בש"ע וזה נראה עיקר רש"ל סי' ע"ב הביאו ט"ז לקמן סי' ח' שכ' שאין איסו' בגלוי ראש רק ממדת חסידות. גם משום שהעולם תופסים הדבר לקלות ופריצות יש להחמיר מ"מ אם ירצה לברך ואין לו דבר לכסות הראש כגון בלילה די לו אם מכסה הראש בידו. אע"ג דלענין לבו רואה את הערוה לא מהני הנחת יד על הלב כמ"ש סי' ע"ד ס"ב. מ"מ הנחת יד ע"ג הראש דאין דרכו בכך מהני. והט"ז כתב שאסור מצד הדין משום ובחוקותיהם לא תלכו. וא"כ ודאי מהני כיסוי יד על הראש דבזה מראה דאינו הולך בחוקותיהם ומ"מ לברך לא מהני כיסוי יד. וכ"כ בסי' ע"ד וכ"כ מ"א סי' צ"א סק"ד שגם הוא חולק בזה על מהרש"ל דלא מהני לברך ע"י כיסוי יד. ובנדרים דף למ"ד משמע דקטנים כו' דאמרי' הנודר משחורי הראש אסור באנשים דנשים מכסי ראשייהו וקטני' מגלי ראשייהו. ופי' הר"ן דנשים כיון דדרכן תמיד לכסות ראשן אם כן אי היה כוונתו לנשים היה אומר מכוסי הראש. וכן קטנים כיון דדרכן תמיד לילך בגילוי ראש א"כ אי היה דעתו עליהם היה אומר מגולי הראש אע"כ נתכוין לאנשים שפעמים הם בגילוי הראש ולפעמים מכוסים לכן הוצרך לקרותם שחורי ראש. סוף שבת דף קנ"ו ע"ב. רפ"ב ס"ג במ"א ס"ק ח' מ"ש מכאן: ש"ע סָעִיף ו
ה (ס"ק ז) יחף בשבת דף קנ"ב ובפסחים דף קי"ג כו' שימכור כו' בשבת איתא דמנעלים ברגליו בר אינש ואי לא מת הנקבר טוב ממנו. ובפסחים אמרינן מי שאין לו מנעלים ברגליו הוא מנודה לשמים: ש"ע סָעִיף ו
ו ס"ק ח' ונקיות. אפילו כו' ר"ל ל"מ בימיהם שהם צריכים להתרחק לפנות בשדות שראוי להרגיל לפנות בוקר וערב שעי"ז לא יצטרך ע"פ הרוב לפנות באמצע היום ולא יצטרך להתרחק מבני אדם כי בבקר ובערב אין בני אדם מצוים ברחוב. אלא אפי' בזמן הזה שיש ע"פ הרוב לכ"א בה"כ סמוך לביתו וליכא טעם הנ"ל מ"מ יש בזה משום נקיות: ש"ע סָעִיף ו
ט״ז
סָעִיף א
א חלוקו מיושב. דאז בהכרחי גלה גופו ואיתא פ' כל כתבי אר"י מימי לא ראו קורות ביתי אמרי חלוקי פי' הטור שפת חלוקי. ופירש"י כשפושט חלוקו כמו שהוא לובשו דרך ראשו מכסה את עצמו תחלה משום צניעות בסדין מתחת ויושב במטתו עכ"ל פי' דבריו דכשהוא פושטו ממטה למעלם אי אפשר להזהר מהראות גופו כי כל מה שהוא מגבי' מקצת חלוקו אז מכסה אותו מקצת בסדין משא"כ אם הי' פושטו דרך היפוך הפנימי לחוץ א"א לעשות כיסוי בסדין מה שהוא מגלה כידוע מסברא דבר זה ומזה למד הטור דגם בשעת לבישת החלוק יעשה באופן שלא יגלה גופו ומה שהתפאר ר"י עצמו בענין פשיטת חלוקו ולא בלבישתו נראה דבלבישה הו' הזהירה בקלות טפי דעוש' כן בעודו שוכב וכמ"ש הטור וש"ע משא"כ בפשיטתו שצריך להיו' יושב ואין כ"כ להזהר בכיסוי סדין ע"כ נקט רש"י ויושב במטתו להורות דאפילו בזה היה נזהר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב ללובשו כדרכו. ז"ל הטור וכתב ע"ז כדאמרי' פרק אלו קשרים אר"י איזהו ת"ח המדקדק בחלוקו להפכו כדרכו עכ"ל ופרש"י אם לבשו כשהיא הפוכה מקפיד עליו והופכו שלא יראו את התפירות המגונות ואמרי החלוק עכ"ל וק' על הטור שפתח בכל אדם ומייתי ראיה מת"ח ועוד דתחילה אמר ללובשו כדרכו וגבי ת"ח נקט להפכו ונראה דחדא מיתרצית בחברת' דמתחלה אמר שכל אדם יהא נזהר לכל הפחות בלבישתו לכתחלה שבת"ח מצינו דבר גדול מזה שאפי' הי' לובשו כבר מהופך חוזר ופושט ולובש כדרכו כנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ינעול של ימין כו' דיש חשיבות לימין לענין בוהן יד ובוהן רגל ושמאל יש בו נמי חשיבות לענין תפילין מש"ה אמרו בגמ' משמיה דר"י דיכול לעשות כמו שירצה אלא דר"נ ב"י אמר י"ש יוצא ידי שניהם ויחלוק לכל אחד מעלה דהיינו הקשירה לשמאל דחשיבות תפילין הוא בקשירה והטור לא כתב חליצת מנעל כמ"ש כאן בש"ע וגם לא דין מנעלים שלנו אע"ג דהוזכר בתלמוד נ"ל לרבינו דהלכה כר"י דיעשה כמו שירצה רק כיון שאפשר לקיים ידי שניהם יעשה מצוה מן המובחר אבל במקום שא"א לצאת י"ש יעשה כמו שירצה אלא שהב"י כתב בחליצה דלא כדעת הטור וכן במנעלים שלנו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ד בקומה זקופה. שדוחק רגלי השכינה כביכול ואיתא בגמרא אסור לילך בקומה זקופה ד"א שנא' מכה"כ והטור והש"ע לא זכרו שיעור ד"א אלא לענין גילוי הראש וצ"ל דל"ג בגמרא בזה ד"א והוא מסתבר לפי הטעם של מכה"כ דאין בזה חילוק בין ד"א לפחות ויש מתרצים דהטור אמר כן לחומרא דיש לאסור אפילו פחות מד"א כיון שיש איסור בדבר בגמרא משא"כ בגילוי הראש שלא נזכר מאיסור רק שרב הונא היה נזהר מלילך ד"א בגילוי הראש ואינו נכון דהיאך יחמיר הטור על הלכה פסוקה בגמרא מסברא דנפשיה: ש"ע סָעִיף ו
ה ולא ילך בגילוי הראש. עמ"ש סימן ח' ס"ב מזה ונ"ל דה"ה אם רוכב ע"ג בהמה או יושב בעגלה הוא כמהלך דהא אמרינן ספ"ק דקידושין רוכב כמהלך דמי: ש"ע סָעִיף ו
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א חלוקו עט״ז כפי׳ הב׳ בב״י על מה שכתב הטור לקמן ברל״ט ובש״ע ס״ב לענין פשיטת הכתונת: מ״ש אמאי לא אמר ר״י בלבישת חלוקו (שהיה מכניס ראשו בעודנו שוכב) הנה י״ל דה״א דרשאי לפשוט דרך ראשו ולהפך צד פנימי לחוץ קמ״ל דא״א שלא יתגלה מקצת גופו משא״כ לבישה פשיטא דאין לישב במטה בגלוי הגוף א״נ כמ״ש הדרישה דר״י תרתי קאמר דלא היה מהפכו דא״כ יצטרך להפוך אח״כ כשילבש גם קורת ביתו משום צניעות ותרתי אשמעינן בפשיטת לבושו: והוי יודע שהר״מ ז״ל פ״ה מהלכות דיעות ה״ו צניעות גדולה נהגו ת״ח לא יתגלו ראשם וגופם משמע שאר אדם מתגלים גופם וראשם ועיין לקמן דריב״ל לא סגי ד״א בגילוי הראש למדות חסידות ומרבי יוסי דאמר לא ראו קורות ביתי ומאי רבותיה משמע ג״כ לחסידות ושאר כל אדם אין איסור ולמ״ש הדרישה י״ל ר״י תרתי קאמר דלא הפכו שיצטרך להפכו אח״כ הא שאר כל אדם אין מקפיד עט״ז אות ב׳ ועמ״ש לקמן בהא דלא ילך בקומה זקופה ג״כ כתב הר״מ ז״ל בה׳ דעות לת״ח יע״ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב ללובשו עט״ז לדעתי כיון האדון ז״ל כוונה גדולה כמו שאגיד כי ידקדק כו׳ שלא יהפוך קשה טובא מה״ת יהפוך פנימי לחוץ ויתגנה שהוצרך להזהירו ואיזה דקדוק שייך בזה והול״ל ידקדק בחלוקו להפכו כדרכו כמ״ש ר׳ יוחנן המקפיד על חלוקו להפכו (הטור הוסיף מלת כדרכו) ולזה אמר בשלמא הטור הביא דר״י וכפירש״י לובשה כשהיא הפוכה וכמה בגדים טורח ומסיר ולובש כדרכו (ויצא לרש״י זה מרבי יוסי קי״ח שם דלא ראו קורות ביתי אמרי חלוקי ותרתי קאמר כמ״ש באות א׳ בשם הפרישה ולאו מדת חסידות לת״ח כ״א לכ״ע א״כ ת״ח מעלה יתירה דלובשה כשהיא הפוכה מסירה) ומש״ה אמר מדקדק ללובשו כדרכו ולא אמר להופכו כדרכו דלא תטעה לומר הפי׳ לובשה מסירה כמימרא דרבי יוחנן ויהיה כפי׳ שלא יהפוך היינו בפשיטה לא יהפוך אחר שפשט לאיזו סיבה כי ישכח למחר וילבוש כך או שאר פירושים. משא״כ המחבר השמיט כאן מימרא דר׳ יוחנן הול״ל ידקדק בחלוקו להופכו כדרכו הן אמת בח״מ רס״ב סכ״א הביא המחבר תנאי ד׳ שהוא מדקדק בחלוקו להופכו ולא סיים כפירש״י לובשה כו׳ ומ״מ הרי רש״י סובר כן ועד״ר כאן ושם צ״ע דבריו במ״ש רק חלוק בטביעת עין: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ינעול עט״ז. לי העני יש בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י: הנה יש בכאן ה׳ פירושים. הפי׳ הא׳ הוא הב״י דרב יוסף ורב אשי כחדא הוויין וכמ״ש התוס׳ ד״ה דעביד דברייתא ור׳ יוחנן לא פליגי אלא ימין ושמאל כ״א חשוב זה לבהן וכדומה וזה לתפילין והפוסקים השמיטו בריית׳ ודר׳ יוחנן (הרי״ף ור״מ ורא״ש) דרבי׳ רב יוסף ור״א גם בתרא איזה שירצה כי כ״א יש חשיבות. אבל הטור פוסק כרנב״י דברייתא מסייע ליה דתניא בנטילה ורחיצה וסיכה ימין ובחליצה שמאל ומאי האי דתניא בבחינת שונות הול״ל בכולהו ד׳ יש ברירה או ימין או שמאל וכ״כ דלא סיים בריית׳ יש דרך לאוקימתות רב יוסף ור״א משא״כ לבתר דהביא מסדר הש״ס סיפא דברייתא חולץ שמאל בהכרח כרנב״י (וזה הכרח כפי׳ הב״י בטור דחולץ לשמאל מפני כבודו של שמאל דאי כפירש״י מפני כבוד של ימין א״כ ברייתא כולהו משום ימין נקיט ולמה לא פסיק כרב יוסף ור״א והבן) והטור השמיט דעת התוס׳ מנעלים שאין קשירה ימין תחלה גם חולץ שמאל ורחיצה הכל השמיט ולכאורה במנעלים שאין קשירה אין סובר כתוס׳ כי סובר היכא דיש לכבד לימין ושמאל מחויב תרווייהו ביש קשירה דוקא נעילה בימין וקשירה חשיבות שמאל ובאין קשירה איזה שירצה ויהיה הפי, חולץ שמאל לאו בדוקא אלא ה״פ נועל דוקא ימין וקשירה בשמאל משא״כ בחליצה א״א לכבד תרווייהו חולץ ורשאי שמאל לכבד אותו (כפי׳ הב״י בטור) אלא דקשיא א״כ אמאי לא אמר בבריית׳ וכשהוא חולץ ורוחץ וסך שמאל רשאי תחלה וז״ש הב״י דוקא מרחיצה לא מנעיל׳ והבן זה וע׳ היטב בב״י וברש״י ותבין: הב׳ פי׳ הב״ח ז״ל דשלש מחלוקת רב יוסף כפי׳ התוס׳ דל״פ בריית׳ ור׳ יוחנן ומיהו מי שמחבב ימין יחבב תמיד ימין ומי שמחבב שמאל יחבב תמיד שמאל ור׳ יוחנן איקפד על רב שמן כו׳ ור׳ אשי אמר חזינא לר״ח דלא קפיד כלל כי בדבר הרשות לא שייך כבוד כלל וחולק על ברייתא ור׳ יוחנן והפוסקים שהשמיטו דפסקו כרב אשי דלהב״י קשה היה להם להביא דמי שמחבב פ״א כו׳ יע״ש והטור פסק כרנב״י: הג׳ הוא פירוש הא״ר בכאן אות ב׳ והוא כי רנב״י ורב אשי כחדא הוויין ולא כתוס׳ ד״ה וסיים אלא רנב״י אמר דברייתא נועל ימין וקושר שמאל היכא דיש לכבד תרווייהו אבל היכא דא״א לכבד תרווייהו יש ברירה איזה שירצה יכבד כי לכ״א יש מעלה. ובא רב אשי לפרש דברי רנב״י חזינא כו׳ דלא קפיד פעם נועל ימין וקושר שמאל ופעם נועל שמאל וקושר ימין יע״ש היטב ולפי דבריו הרווחנו דהטור פסק כרבים רנב״י ורב אשי. והשמיט מנעלים שאין קשירה כי יש ברירה וחליצה יש ברירה וכפירש״י דחולץ שמאל כבוד לימין וה״ה איפכא רשאי וברייתא ה״פ נועל ימין וכל אינך יש ברירה בימין דגם הוא חשוב וה״ה איפכא (כעין דעביד כמר עביד כו׳) ומיהו בנעילה ימין וקושר שמאל או איפכא אלא דלפ״ז קשה אמאי הביא הטור דברי רנב״י ולא דברי רב אשי דעדיף טפי: הד׳ הוא לדעתי כך. כי מאמר ר׳ יוחנן כתפילין כך מנעלים מה תפילין כו׳ מלת כתפילין בכף הדמיון אין לו ביאור ומיותר יאמר מה תפילין אלא ידוע בלבישת תפילין לובש שמאל ואח״כ של ראש החשוב (מטעם טטפת כו׳) וחליצה פושט של ראש תחלה מטעם הנ״ל כך במנעלים ממש כן הוא לובש שמאל שאין חשוב קודם דא״כ עשית של ימין מכהה (בחדושי הארכתי בשבת ס״א וזה שיטת רז״ה ושאר פוסקים דרבי יוחנן כרב הונא סובר לענין שבת באותו שיש מכה וכ״ה בירושלמי בפי׳. ומ״ש ר״ש ברבא והביא מסכת דרך ארץ סיפא דמתני׳ חולץ שמאל דמרישא י״ל נועל ימין בלא קשירה ונועל שמאל בקשיר׳ וכ״ז שאין קושר ליכא פנימה מכהה עד שיקשור רק מחולץ קשיא והבן) ובחליצה ימין תחלה והשתא א״צ לומר דפליגי בבלי וירושלמי כמ״ש בחדושינו שם ורב יוסף אמר דעביד כמר עביד דפליגי ודאי ר׳ יוחנן וברייתא מש״ה השמיטו הפוסקים הרי״ף ור״מ וכן רב אשי סבר הכי ורנב״י יחיד בזה כי סיפא דברייתא חולץ קשה וכדכתיבנא. ומיהו אנן פסקינן בסי׳ ש״א כחייא בר רב ואי״ה שם יבואר עוד: ומעתה הבוא נבוא לדברי הט״ז והוא הפי׳ הה׳ דסובר דאין כאן שום מחלוקת כי רב יוסף ורב אשי סוברים דאין קפידה כמו מנעלים שאין קשירה או בחליצה רצה ימין או שמאל ורנב״י אמר ירא שמים יוצא ידי שניהם ביש קשירה ראוי לכבד שניהם ימין ושמאל (ויהי׳ הפי׳ יוצא ידי שניהם כפי מה שתרצה לפרש) ומש״ה השמיט הטור מנעלים שאין בהם קשירה וחליצת מנעל כו׳ אבל הרב בהג״ה הביא כולם אבל המחבר הביא חליצה והשמיט מנעלים שאין קשירה יש לתרץ כמש״ל או סובר חולץ שמאל לחשיבות שמאל ומש״ה השמיט מנעלים שאין בהם קשירה ואין להאריך יותר: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ד בקומה עט״ז כתב דל״ג בגמרא ד״א ומ״ש ויש מתרצים הוא הב״ח יע״ש. ומ״ש והוא מסתבר כ״כ הב״ח ג״כ אלא שא״א למחוק בגמרא ד״א ועמ״ש במ״א אות ה׳: ש"ע סָעִיף ו
ה ולא עט״ז הראה לח׳ אות ג׳ ושם נאמר כיושב בביתו עכשיו יש איסור בחוקותיהם ומהני הנחת יד על ראשו ויראה ה״ה אם מפלה ראשו שרי כה״ג דניכר הוא משא״כ לילך בגילוי הראש ד״א תחת השמים לא מהני הנחת היד על ראשו ואי״ה שם יבואר. ומ״ש ביושב כקרון כמהלך והיינו דלא מהני הנחת יד ועא״ר אות ד׳ ולא הבינותי מצ״ד אות ד׳ דהתם אם א״א לעמוד יושב וא״צ לירד דקשה עיכוב הדרך ולא יכוין רק אם אפשר לעמוד עומד דתיהוי מורא שכינה יותר ומה בכך דכמהלך דמי. ולפ״ז אם אפשר לו לעכב העגלה ויבא למחוז חפצו ואין טורד בעיכוב ודאי לא יעמוד בעגלה דכמהלך דמי. ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ו
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א מיושב. דאז בהכרח יגלה גופו. איתא בש"ס חלוק של ת"ח כל שאין בשרו נראית מתחתיו טפח והאידנא אין נזהרים בזה משום שהולכין הכל בבתי שוקיים ואין בשרו נראית. מ"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב לחוץ. ויראו התפירות המגונות ויתגנה בעיני הבריות וכתב הט"ז שיש חילוק בין ת"ח לשאר אנשים דלת"ח אם לבש החלוק הפוכה צריך להפכה אבל שאר אינשי דעלמא יזהר לכתחלה שלא ללבשה הפוכה ע"ש. ויזהר מללבוש שני מלבושים יחד בפעם אחד כי קשה לשכחה. וישים ב' צידי המלבוש ביד ימינו וילבוש הימין ואח"כ השמאל ויכוין כי הכל נכלל בימין ומן הימין בא לשמאל. כתבים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ימין תחלה. דיש חשיבות לימין לענין בוהן יד ובוהן רגל. ושמאל יש בו נמי חשיבות לענין תפילין מש"ה נחלק לכל אחד מעלה דהיינו הקשירה לשמאל דחשיבת תפילין הוא בקשירה וכשרוחץ וסך ימין תחלה ואם רוחץ כל גופו ראש תחלה עמ"א. וע"ת: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ד בקומה זקופה. אפי' פחות מד' אמות ב"ח ט"ז ומ"א והמחבר יד אהרן כתב דמאחר דמן הגמרא נראה דבתוך ד' אמות מותר איך יחמיר רבינו אפי' בתוך ד"א והט"ז ס"ק ד' כ' דרבינו לא היה גורס בגמ' ד"א ע"ש וליתא שהרי כ' רבינו ברמזים בפ"ק דקידושין אסור לילך ד"א בקומה זקופה ובגילוי הראש. הרי שהי' גורס ד"א. ועיין ברמזים פרק כיצד מברכין דלא כתב שם ארבע אמות ודוק. ועיין מ"ש הפוסקים דגילוי הראש הוא מדת חסידות וליכא איסורא ע"ש וצ"ע דהרי רבינו ברמזים כלל ותני קומה זקופה וגילוי הראש ובכלהו תני אסור. יד אהרן: ש"ע סָעִיף ו
ה ד' אמות. ומדת חסידות אפי' פחות מד' אמות אפילו קטנים נכון לכסות ראשן דתהוי עלייהו אימתא דשמיא. מ"א: ש"ע סָעִיף ו
ו בגילוי הראש. ט"ז סי' זה ס"ק ה' כתב דה"ה אם רוכב על גבי בהמה או יושב בעגלה הוי כמהלך ובסי' ח' ס"ק ג' כתב אפילו יושב אסור משום בחוקותיהם לא תלכו ע"ש ומהרש"ל כתב הא דאסור לילך בקומה זקופה ובגילוי הראש היינו דוקא תחת אויר הרקיע אבל לא בבית כי אינו נראה כ"כ שאינו משגיח במורא של הקב"ה כ"א תחת אויר הרקיע ע"ש וכ' ע"ת ויש לסמוך על זה בעת הצורך וכובע של קש ושל גמי חשוב כיסוי כמבואר לקמן סי' צ"א ס"ד. וכתב ע"ת דה"ה שערות שקורין פרו"ק חשובים כיסוי אך מפני מראית עין יש ליזהר אם אפשר. ולענין ליכנס לבה"כ בגלוי הראש מבואר לקמן סי' צ"א ס"ג דאסור. ואסור להזכיר השם בגילוי הראש ולא מהני אי משים הידים על הראש שם סי' צ"א ס"ג. אבל מהרש"ל כתב אם רוחץ באמבטי ורוצה לשתות או בלילה שאין לו כובע בראשו דיו במה שמכסה ראשו בידו וט"ז סי' ח' וסי' ע"ד פסק דכיסוי היד על הראש מהני לענין שלא ישב או ילך בגילוי הראש אבל לענין שיברך או יוציא מפיו דבר קדושה לא מהני כיסוי יד ע"ש וכ"פ המ"א בסימן צ"א ס"ק ד'. ואם אחר מניח ידו על ראשו חשוב כיסוי אפילו לענין ברכה שם סי' צ"א: ש"ע סָעִיף ו
ז יחף. איתא בשבת דף קכ"ב ובפסחים דף קי"ב שימכור כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו (ובספר אליהו רבא מביא בשם של"ה דאם עושה משום תשובה על עונותיו מותר וכן עשה דוד המלך ע"ה הלך יחף): ש"ע סָעִיף ו
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א סעי' א לא ילבש כו'. כמו בפשיטתו וע' בה"ג הר"י בספר היראה וטור: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ב אל יאמר כו'. שם ושם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג ד ובמנעלים שלנו כו' דהברייתא הוא עיקר ולא קאמר א"נ שמיע ליה כו' אלא לרווחא דמילתא דאל"כ בכל תיובתא נימא הכי וע' תוס' שם שכתבו טעם אחר: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
ד ו אסור כו'. אע"ג דבקדושין אמרו ד' אמות אבל בברכות מ"ג ב' גי' הרי"ף ורא"ש ואל יהלך בקומה זקופה משום מלא כל הארץ כבודו וכן סתם הרמב"ם וטור: ויכסה כל גופו. מ"ר פ' מצורע דף קמ"ד. ד"א בעצלתים ימך המקרה ע"י שאדם מתעצל לכסות ראשו כראוי ימך המקרה נעשה דומי פי' ניזוק ובשפלות ידים על ידי שאדם מתעצל לכסות גופו כראוי יעלה גופו חטטין ד"מ: ולא ילך כו'. שבת פרק י"ח ובפרק כ"ג ופסחים פרק י': וירגיל עצמו כו'. ברכות ס"ב א' ופ"א דתמיד: שהוא זריזות ונקיות. ר"ל אע"ג דזהו דוקא לדידהו כמ"ש המפרש בתמיד מ"מ אמרו שזהו זריזות: ש"ע סָעִיף ו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)