שולחן ערוך, אורח חיים רמה
א יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שָׂדֶה אוֹ תַּנּוּר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ רֵחַיִם שֶׁל מַיִם בְּשֻׁתָּפוּת, אוֹ שֶׁהֵם שֻׁתָּפִין בַּחֲנוּת בַּסְחוֹרָה, אִם הִתְנוּ מִתְּחִלָּה בְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ לְהִשְׁתַּתֵּף שֶׁיִּהְיֶה שְׂכַר הַשַּׁבָּת לָעַכּוּ"ם לְבַדּוֹ, אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה, וּשְׂכַר יוֹם א' כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת לַיִּשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ, מֻתָּר. וְאִם לֹא הִתְנוּ בִּתְחִלָּה, כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לַחֲלֹק נוֹטֵל עַכּוּ"ם שְׂכַר הַשַּׁבָּתוֹת כֻּלָּם, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִים אוֹתוֹ; וְאִם לֹא הָיָה שְׂכַר הַשַּׁבָּת יָדוּעַ, יִטֹּל הָעַכּוּ"ם לְבַדּוֹ שְׁבִיעִית הַשָּׂכָר, וְחוֹלְקִים הַשְּׁאָר. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין הַשָּׂכָר בְּדִיעֲבַד, אֲפִלּוּ לֹא הִתְנוּ וְחָלְקוּ סְתָם (הָרֹא"שׁ פ"ק דע"א וְרַבִּי' יְרוּחָם חי"ב). וְנ"ל דִּבְהֶפְסֵד גָּדוֹל יֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלַיְיהוּ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּשֻׁתָּפוּת שֶׁכָּל אֶחָד עוֹסֵק בְּיוֹמוֹ (בֵּית יוֹסֵף), אֲבָל כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם עוֹסְקִים בְּיַחַד כָּל יְמֵי הַחֹל, וּבְשַׁבָּת עוֹסֵק הָעַכּוּ"ם לְבַדּוֹ, מֻתָּר לַחֲלֹק עִמּוֹ כָּל הַשָּׂכָר, דְּעַכּוּ"ם אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ קָא עָבִיד, וְאֵין הַיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנֶה בִּמְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַמְּלָאכָה מֻטֶּלֶת עָלָיו לַעֲשׂוֹת; וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִטֹּל שְׂכַר שַׁבָּת אֶלָּא בְּהַבְלָעָה עִם שְׁאָר הַיָּמִים (ר"ן פ"ק דְּשַׁבָּת סוֹף פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי פ"ק דע"א).
ב הֵיכָא שֶׁהִתְנוּ בַּתְּחִלָּה, אִם אַחַר כָּךְ בִּשְׁעַת חֲלוּקָה נִתְרַצָּה הָעַכּוּ"ם לַחֲלֹק בְּשָׁוֶה, מֻתָּר.
ג הֵיכָא שֶׁלֹּא הִתְנוּ בִּתְחִלָּה, יֵשׁ תִּקּוּן עַל יְדֵי שֶׁיַּחֲזִיר הַמּוֹכֵר לָהֶם דְּמֵי הַקַּרְקַע אוֹ יִמְכְּרוּהוּ לְאִישׁ אַחֵר וְיַחְזְרוּ וְיִקְנוּהוּ בְּשֻׁתָּפוּת, וְיִתְּנוּ בִּשְׁעַת הַקְּנִיָּה; וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַּחֲנוּת וְלֹא הִתְנוּ, יַחֲזֹר כָּל אֶחָד וְיִטֹּל חֶלְקוֹ, וִיבַטְּלוּ הַשֻּׁתָּפוּת, וְאַחַר כָּךְ יַחְזְרוּ לְהִשְׁתַּתֵּף, וְיִתְּנוּ בִּתְחִלָּה; וְאִם קִבֵּל הַקַּרְקַע לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה בְּשֻׁתָּפוּת, יְבַטְּלוּ הַשִּׁתּוּף וְיִמְחֲלוּ זֶה לָזֶה, וְאַחַר כָּךְ יַחְזְרוּ לְהִשְׁתַּתֵּף וְיִתְּנוּ בִּתְחִלָּה. הַגָּה: וְאִם יִרְצֶה לְהַשְׂכִּיר לְעַכּוּ"ם חֶלְקוֹ בְּשַׁבָּת, אוֹ לְשָׂכְרוֹ בְּקִבֹּלֶת, שָׁרֵי וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן רמ"ד לְעִנְיַן מֶכֶס וּמַטְבֵּעַ דְּשָׁרֵי, וְכָל שֶׁכֵּן כָּאן דְּשָׁרֵי עִם שֻׁתָּפוּת עַכּוּ"ם.
ד יָכוֹל יִשְׂרָאֵל לִתֵּן לְעַכּוּ"ם מָעוֹת לְהִתְעַסֵק בָּהֶם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעַכּוּ"ם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם בְּשַׁבָּת חוֹלֵק עִמּוֹ כָּל הַשָּׂכָר בְּשָׁוֶה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְלָאכָה זוֹ מֻטֶּלֶת עַל יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹתָהּ שֶׁנֹּאמַר שֶׁהָעַכּוּ"ם עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וְכֵן אֵין הָעֵסֶק נִכָּר מִמִּי הוּא. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּכִי הַאי גַּוְנָא שֶׁעַכּוּ"ם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן לְחוּד עִם הַמָּעוֹת, אֲבָל אִם כָּל אֶחָד עוֹסֵק בְּיוֹמוֹ וְיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לַעֲסֹק נֶגֶד מַה שֶּׁעָסַק הָעַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת, אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם גָּאוֹן). וְיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַשְׁכּוֹן מִן הָעַכּוּ"ם, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שכ"ה סָעִיף ב' וְג'.
ה מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִתֵּן סְחוֹרָה לְעַכּוּ"ם לִמְכֹּר, אִם קָצַץ לוֹ שָׂכָר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ מְכֹר בְּשַׁבָּת. תַּנּוּר שֶׁלְּקָחוֹ יִשְׂרָאֵל מַשְׁכּוֹן מֵעַכּוּ"ם, וְקִבֵּל עָלָיו הָעַכּוּ"ם שֶׁמַּה שֶּׁיַּעֲלֶה שְׂכַר הַתַּנּוּר יִתֵּן לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית מְעוֹתָיו, מֻתָּר לִטֹּל שְׂכַר שַׁבָּת לְפִי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת הָעַכּוּ"ם, וְאֵין לְיִשְׂרָאֵל חֵלֶק בּוֹ, וְגַם אֵין הַיִּשְׂרָאֵל אוֹמֵר לוֹ לַעֲסֹק בְּשַׁבָּת. וְהָעַכּוּ"ם כִּי טָרַח בְּנַפְשֵׁיהּ טָרַח, לְקַיֵּם תְּנָאוֹ.
ו אִם אָפוּ הָעַכּוּ"ם בְּתַנּוּרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת, עַל כָּרְחוֹ, וְנָתְנוּ לוֹ פַּת בִּשְׂכַר הַתַּנּוּר, אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) ישראל וא"י וכו' - דע ההיתר גמור הוא באם הישראל יש לו איזה עסק או מלאכה בשותפות עם הא"י שיתנו מתחלה קודם שלוקחין בשותפות עבוד עתה בשבת ותקח כפי מלאכתך הן רב או מעט ואני אעבוד כנגדך יום אחד בחול ואטול כפי מלאכתי ובשעת חלוקה יטול הא"י שכר עבור השבת והישראל יטול יום א' כנגדו הן רב או מעט אבל אם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה אומר לא"י טול אתה כנגד עמלך בשבת ואני בחול זהו ודאי אסור ואם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה חלקו סתם בשוה זהו בעיא בגמרא ולא אפשיטא ופסק הרמב"ם לחומרא והרא"ש לקולא והמחבר סתם כהרמב"ם והרמ"א פסק בהג"ה כהרא"ש במקום הפסד גדול. ואם התנו קודם שבאו להשתתף כנ"ל ובשעת חלוקה נתרצו לחלוק בשוה זהו מותר אף להרמב"ם וכמש"כ בס"ב זהו עיקרי הדינים שבסעיפים הראשונים ויתר הפרטים וגם טעמיהן יבוארו לקמיה. שדה או תנור וכו' - טעם הדברים אלו דבעינן התנו דאל"ה כיון דמתחלה בשעת עשיית השותפות היה מוטל המלאכה על שניהם יחדו ולהכי אם אח"כ יאמר להא"י עשה אתה לבדך בשבת וטול לך כל הריוח של שבת ואני אעשה לבדי יום אחד בחול כנגדו ואטול אותו לעצמי הריוח של אותו יום הו"ל כאלו מעמיד את הא"י לפועל בידים כאלו אומר לו עשה אתה עבורי בשבת ואני אעשה נגד זה עבורך בחול והוי שלוחו ממש [תוספות] ולפ"ז אם שותפו הא"י בעצמו אינו עושה כלום רק שא"י אחרים הבאים לאפות מסיקין בו בתנור של השותפות ונותנים סך מה בשכרם יכול הישראל לקבל משותפו שכרו המגיע לו לפי חלקו אפילו אם לא התנו ובלבד שלא יקח ממנו משכר שבת לבדו אלא יקח ממנו סתם בהבלעת שאר ימים כדי שלא יהיה שכר שבת ולא חיישינן משום מראית העין שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שידוע שיש לא"י חלק בו [מ"א וש"א]: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) אם התנו מתחלה - הטעם דכיון שהותנו בתחלה לא הוטל על הישראל כלל מעיקרא לעשות בשבת ואין הא"י שלוחו: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) שיהיה שכר שבת וכו' - וגבי שדה צריך שיאמר לו תעמול לזרוע ולחרוש בשבת ותטול בשעת קצירה כנגד עמלך בשבת ואני או שלוחי אעמול בחול ואטול ג"כ כנגד יום שלי: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) אם מעט וכו' - דכיון דאינם מחשבין זה כנגד זה ליטול בשוה א"כ אינם שותפים כלל ביום שבת וביום א' רק בשאר הימים ולאפוקי אם מתנה עמו בשעת התנאי שלבסוף יבואו לחשבון שיהיה השכר לשניהם בשוה דאסור דעל כרחך הוא עמו כשותף גם ביום השבת: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) ואם הרבה - ואם אח"כ בשעת חלוקה באו לחשבון לומר כמה נטלת אתה מרובה ואני מועט נחלוק המותר שיהיה לשניהן בשוה דעת המ"א לפסוק כדעת הראב"ד שמחמיר בזה משום דאיגלאי מילתא למפרע דהתנאי דמעיקרא הערמה בעלמא הוי ויש מקילין בזה כיון דהתנו מעיקרא ועיין בא"ר שהאריך ג"כ בזה ולבסוף נשאר בצ"ע: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) מותר - ואם לא נודע אח"כ ריוח של כל אחד ואחד על יומו כגון בחנות רשאין לכתחלה לחלוק בשוה [מ"א בשם רלב"ח]: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) ואם לא התנו בתחלה - כתב סתמא לאסור בלא התנו אפילו אם לא אמר לו עבוד אתה בשבת ואני בחול וגם בשעת חלוקה לא הזכיר לו של שבת אלא רוצה לחלוק עמו סתם בשוה אפ"ה אסור כיון שלא התנו קודם שנשתתפו: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) וחלקו סתם - היינו שבשעת חלוקה לא הזכיר לו ישראל את השבת לומר אתה תטול כנגד יום עמלך בשבת ואני אטול כנגד יום עמלי בחול אלא חלקו סתם בשוה וגם מיירי שלא אמר לו בתחלה עבוד אתה בשבת ואני אעבוד כנגדך בחול אלא הא"י עשה מעצמו שלא בצוויו דאל"ה אסור לכו"ע בכל זה דגלי דעתו דשלוחו היה על שבת והוא עמל כנגדו בחול כיון שמתחלה הוטל על שניהן יחד. ודע דכל הסעיף הזה מיירי שהישראל והאינו יהודי הם שותפים בגוף התנור והמרחץ אבל אם אין לא"י חלק בגוף התנור רק שהוא מקבל חלק בריוח בשביל שהוא אופה ומסיק התנור י"א דלא מהני בזה אפילו כשמתנה בתחלה טול אתה חלקך בשבת ואני יום אחד בחול דכיון שגוף התנור הוא של ישראל הו"ל כמשכיר לו תנורו על שבת שיסיק לו בשביל זה השכר יום אחד של חול ואסור ליטול שכר שבת ועיין במ"א שמסיק דיש לחוש להחמיר כדעה זו ודוקא באופן זה שהוא שלא בהבלעה אבל אם הוא בהבלעה כגון שאומר לאופה טול אתה ב' וג' ימים שרי כשהתנה זה בתחלת השותפות ויש מאחרונים שסוברין דלא בעינן בזה שאין לא"י חלק בגוף התנור התנו מעיקרא כיון שהוא בהבלעה: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) ביומו - דאז כיון דהישראל עושה כל יום א' הו"ל הא"י כשלוחו לעשות כל יום השבת בשבילו ולכך בעינן שיתנה מעיקרא וכנ"ל וכתבו האחרונים דה"ה אם הא"י נתן מעות לישראל להתעסק בהם בחול ובשבת מתעסק הוא דאסור לישראל לקבל ממנו שכר מן הריוח שנולד בשבת אא"כ יתנה הישראל עמו מעיקרא שלא יהיה מוטל עליו יום השבת כלל דאל"ה כיון דהמלאכה הזאת מוטלת על ישראל והא"י עושה שליחותו אסור: ש"ע סָעִיף א
י (י) אדעתיה דנפשיה קעביד - בשביל חלקו דה"ל כאריס דמותר מדינא וכנ"ל בריש סימן רמ"ג דכיון שהוא לוקח בפירות עביד אדעתיה דנפשיה וחלק הישראל נשבח ממילא וה"ה כאן אלא דשם אסור בתנור משום מראית העין שיאמרו שכירו הוא וכאן ליכא מ"ע דהכל יודעין שיש לא"י חלק בו: ש"ע סָעִיף א
יא (יא) ואין הישראל נהנה וכו' - ר"ל דהנאתו הוא רק הנאה דממילא אבל אין הא"י עושה מלאכתו בשבילו להנותו דליהוי כשלוחו בזה כיון דאין מוטל כלל על ישראל בזה לעשות בשבת דהא בחול מחממין שניהם ובשבת אין הא"י יכול לכופו שיעסוק עמו משו"ה בודאי אדעתיה דנפשיה עביד: ש"ע סָעִיף א
יב (יב) בהבלעה - דאל"ה מחזי כשכר שבת: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יג (יג) נתרצה הא"י - ר"ל שעלה לפי מה שהתנו הן רב או מעט על חלק השבת יותר מיום אחד החול של ישראל ובשעת חלוקה נתרצה לחלוק בשוה אפ"ה לא אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דהא"י היה שלוחו למלאכת שבת אלא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה הא"י כיון דהתנו מתחלה שיהיה יום השבת שייך לו לבדו ודוקא שריצוי של א"י שיהיה החלוקה בשוה היה בסתמא שלא ע"י עשיית חשבון מריוח שני הימים אבל אם בא ע"י עשיית חשבון שהישראל אמר לא"י בשעת חלוקה את שקלית בשבת ק' זוזי ואנא שקילנא ביום החול נ' זוזי מלא לי החסרון ועי"ז נתרצה הא"י להשלים לו כבר כתבתי לעיל בס"ק ה' שיש דעות בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יד (יד) שיחזיר המוכר להם - ובח"מ איתא שצריך עתה קנין מחדש להקנות להמוכר ולא סגי בזה שיחזיר לו הדמים והשטר מכיר ועיין שם סימן קפ"ט וקצ"ד לענין קנין הא"י: ש"ע סָעִיף ג
טו (טו) ואם ירצה וכו' - עיין במג"א וט"ז שנתקשו בזה מאד דלמה יהיה מותר ואינו דומה לסימן רמ"ד דשם שרי משום פסידא דווקא ותירץ המג"א במסקנא דהכא איירי שמשכיר לו את חלקו בשבת בהבלעה דהיינו שמשכיר לו כל ימי השבתות שלו עם ב' וג' ימים מימי החול דתו ליתא כאן משום שכר שבת ומה דשרי בקיבולת מיירי ג"כ שלא ייחד לו שבת בהקיבולת אלא בסתמא כל אימת שתעשה בעצמך ותרויח לי כו"כ אתן לו כו"כ ועיקר רבותא דהרמ"א דקמ"ל דלא חיישינן בזה למראית עין שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שידוע שיש לא"י חלק בו ומש"כ כמו שנתבאר כונתו כמו שם דלא חששו למ"ע וכ"ש הכא דליכא מ"ע כלל כיון שהוא בשותפות עם הא"י וכן הט"ז מסיק לדינא דאינו מותר בזה אלא בהבלעה ואעפ"כ יזהר שלא לדבר עם הא"י בהעסק בשבת כמ"ש האחרונים בסוף סימן רמ"ד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
טז (טז) מפני שאין וכו' - שאם היה מוטלת עליו אסור מדינא כמ"ש בס"א שאם לא התנה שאסור: ש"ע סָעִיף ד
יז (יז) שנאמר וכו' - ומשום מיחזי כשכר שבת ליכא דהרי הוא בהבלעה ועיין לקמן סימן ש"ז ס"ג וס"ד ומה שכתבתי שם במשנה ברורה: ש"ע סָעִיף ד
יח (יח) וכן אין וכו' - ר"ל דמשום מראית העין שיאמרו הבריות שהא"י שכירו הוא ליכא ג"כ דהלא אין העסק ניכר של מי הוא שאם היה ניכר ונקרא על שם ישראל היה אסור כמ"ש סימן רמ"ג ס"א גבי מרחץ ע"ש. ומ"מ כ"ז אינו מותר אלא כשלא יאמר לא"י שיתעסק בהם בשבת אלא שהא"י בעצמו עושה כן וכמו שכתב כעין זה בס"ה: ש"ע סָעִיף ד
יט (יט) אסור - אם לא שהתנה עמו בזה קודם שנשתתף עמו וכנ"ל בס"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כ (כ) אם קצץ וכו' - דאז אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד ואינו כשלוחו: ש"ע סָעִיף ה
כא (כא) ובלבד וכו' - ואם יום השוק הוא בשבת אפילו בסתמא אסור דהוי כאלו אמר לי מכור לי בשבת [אחרונים לקמן בסימן ש"ד ע"ש עוד בזה]: ש"ע סָעִיף ה
כב (כב) מותר ליטול וכו' - היינו אפילו שלא בהבלעה ואין צריך להתנות כלום: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כג (כג) אם אפו א"י - עיין בב"ח סוף סימן רמ"ג שכתב דאיירי דלא אפו בו רק בשבת וע"כ אף שבע"כ אפו בו אם יקבל את הככר נוטל שכר שבת אבל אם אפו בו עוד שאר ימים מותר לקבל מהם שכר שבת ג"כ בהבלעה ועיין בביאור הלכה דזה מותר אפילו לא היה האפיה בע"כ דאף דעשה איסורא במה שהרשה להם וכנ"ל בריש סימן רמ"ג מ"מ בדיעבד אין לאסור שכרו דהאיסור בזה הוא רק משום מראית העין וכמ"ש בסוף סימן רמ"ג במ"ב ס"ק ט"ז: ש"ע סָעִיף ו
כד (כד) ונתנו לו פת - לאו דוקא דה"ה אם נתנו לו מעות אסור לו לקבל מהם ועובדא היה בפת [א"ר]: ש"ע סָעִיף ו
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א תנור. ואף על פי שאין חלק הישראל מתרבה כשעושה העכו"ם בשבת כמו בשדה אפ"ה אסור כיון שהוא מחויב לעשות גם בשבת כשא"ל עשה אתה בשבת ואני בחול הוי כאלו מעמיד פועל לעשות בידי' (תוס') וא"כ אם הם אין עושין כלום רק שהעכו"ם מסיק התנור ואופין בו ונותנין שכירות אף על גב דהישראל אסור לקבל השכירות משום שכר שבת מ"מ רשאי לחלוק סתם בהבלעה כמ"ש הב"י ססי' זה בשם ריב"ש ע"ש ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שיש לעכו"ם חלק בו דאל"כ אפילו התנו ליתסר וכמ"ש הר"ן וכמ"ש בהג"ה: ש"ע סָעִיף א
ב אם מעט ואם הרבה. אבל אסור לחשוב עמו ולומר אתה נטלת בשבת מרובה ואני מועט נחלק המותר כמ"ש הראב"ד וב"י בשם תשובת הגאונים וב"ח עס"ב וגבי שדה צריך שיאמר לו תעמול לזרוע ולחרוש בשבת ותטול בשעת קצירה כנגד עמלך בשבת ואני אעמול בחול ואטול כנגדו בחול ומש"ה שרי כיון שהתנו בתחלה לא הוטל על הישראל מעיקרא לעשות בשבת ואין העכו"ם שלוחו וכתב ר"ל חביב סי' ק"ו אם לא נודע בכמה השכירו בשבת כגון בחנות רשאין לחלוק בשוה ועמ"ש סי' רמ"ו ס"ה: ש"ע סָעִיף א
ג וחלקו סתם. ז"ל רי"ו ואם לא התנו ובאו לחשבון וא"ל טול אתה בשבת ואני בחול אסור, ואם מסתמא לקח העכו"ם בשבת בלא אמירת ישראל איבעי' ולא איפשטא ולקולא עכ"ל וז"ל רש"י מסתמא שקבלו סתם ועשאו סתם עכו"ם בשבת וישראל באחד בשבת ולא אמר ישראל מעולם טול אתה את השבת ואני בחול מהו לחלוק סתם בשוה ולא יזכיר ישראל את השבת עכ"ל ולהרמב"ם תרווייהו אסירי כ' ב"י ואם אין לאופה עכו"ם חלק בתנור אפילו א"ל מתחלה טול לעצמך כך וכך ימים ושבת בכללם כדי שתסיקנו גם בחול אסור דלא שייך לומר שיקנה לו בשבת אם לא שיהא קנוי לו לעולם (תוס' בשם הר"ר אלחנן) ונראה מתוך דבריהם דלא קי"ל כוותיה דבכל ענין שרי כשהתנו ולכן הרא"ש וש"פ לא הזכירו דין זה עכ"ל ול"נ דאדרבא מדכתבו הרא"ש ורי"ו מעשה בא' שגבה חצי תנור בחובו ולא כתבו כמ"ש התו' שהיה נוטל האופה כך וכך ימים א"כ ש"מ דס"ל דבאופה לא מהני התנו ולזה פי' בהג"ה ואם אין וכו' ונ"ל דהתו' והג"א לא אסרו אלא כשא"ל טול אתה בשבת דה"ל כמשכיר תנורו בשבת ע"מ שיסיק לו בחול ונוטל שכר שבת דהוי כנותן לו מעות בשכר כמ"ש התוס' בהדיא בשם ר' אלחנן ע"ש דבשלמא כשיש לעכו"ם חלק בו ה"ל שלו לגמרי בשבת אבל לומר לאופה טול אתה ב' וג' ימים ואני ב' וג' ימים שרי דה"ל שכר שבת בהבלעה ובאופן זה התיר ר"ת להתנות דלא כמ"ש הרב"י שהתוספות חזרו מדבריהם ע"ש דליתא וכל זה במקום שמותר להשכיר תנור כמ"ש סי' רמ"ג ע"ש ותמצא שדברי כנים ואמתים וערסי' רמ"ו: ש"ע סָעִיף א
ד עוסק ביומו. כיון דהישראל עושה נגד מה שעשה העכו"ם בשבת ה"ל העכו"ם שלוחו בשבת וה"ה כשהישראל מחויב לעסוק הכל והעכו"ם מתעסק בשבת (ע"ש כ"ה): ש"ע סָעִיף א
ה אדעתיה דנפשיה כו'. דה"ל כאריס וליכ' משום שכר שבת כלל, כמ"ש סי' רמ"ג דעכו"ם אדעתי' דנפשי' קעביד וליכ' משום מראית עין דהכל יודעין שיש לעכו"ם חלק בו, והע"ש כת' דבסי' רמ"ג התיר לשכור הפועל בהדי' ולא דק דהתם מיירי להשכיר התנור ולא לשכור לו פועלי' ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ו בהבלעה. ואף על גב דמותר אפי' בפ"ע מ"מ מיחזי כשכר שבת (ר"ן) וכן בההוא מעשה שכתבתי לעיל בשם התו' נמי שרי אם העכו"ם נוטל חצי הריוח בכל יום דהא אין הישראל מחויב כלל לעסוק רק האופה וא"כ לא הוי האופה שלוחו, וא"כ אפי' לא התנו מעיקר' שרי רק שיהי' בהבלעה אבל לעיל כיון שאם לא היה מסיק בשבת לא הי' האופה מסיק לישראל בחול א"כ ה"ל כמשכיר תנורו וכמש"ל ועס"ס ג': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ז דמי הקרקע. וע' בח"מ סי' קפ"ט שצריך קנין חדש וע"ש סי' קצ"ד לענין קנין עכו"ם: ש"ע סָעִיף ג
ח להשכיר לעכו"ם. נ"ל דוקא מעיקרא קודם שקבלוהו רשאי לומר תן לי כך וכך מעות וטול אתה לבדך בשבת אבל לאחר שקבלהו אסור אא"כ א"א בע"א דאז שרי משום פסיד' וכן לשכרו בקיבולת נ"ל דבמקום שאין עושים בעצמן מלאכה רק שגובין שכר התנור ורחיים כיוצא בהן שרי כמ"ש ריש הסי' ובמקום שעושין בעצמן מלאכה כגון שהן מסיקין אסור לשכור עכו"ם אפי' בקבולת דהוי כמעמיד פועל אלא היכ' דאי אפשר בענין אחר כגון שאי אפשר להם לבטל השיתוף אז שרי משום פסיד' וכמ"ש ס"ס רמ"ד אבל מל' רמ"א משמע דבכל ענין שרי וצ"ל דכיון שיש לעכו"ם חלק בו לא חיישינן למראית עין כמ"ש ס"א ולכן מותר להשכירו לעכו"ם בהבלעה וה"ה לשכרו בקיבולת ולא ייחד לו שבת עסי' רמ"ג ורסי' רמ"ו: ש"ע סָעִיף ג
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א תנור עמ״א תוס׳ ע״ז כ״ב א׳ ד״ה לא כר״ת דלא כר״י. והמחבר פרט ה׳ דברים ושד״ה ותנו״ר לאשמעינן איסורא בתנור והיתרא דהתנו בשדה ורחיים של מים י״ל אע״ג דרבנן (עמ״א רנ״ב ך׳) ומרחץ א״י למה מזכירו ועב״י ובר״מ ה״ש פ״ו ומ״ש שאם אין עושין כלום היינו שמי שאופה בו מסיק התנור ואופה ונותן שכירות בעד התנור הוה כעכו״ם ויהודי שיש בהמה בשותפות שהבהמה עושה המלאכה שהביא הב״י בשם ריב״ש דאף דלא התנו שרי בהבלעה ומ״ש וכ״כ הר״ן וכמ״ש בהג״ה היינו דאם בחול שניהם מתעסקים יחד לא יום נגד יום שרי ואין נראה כשלוחו ה״ה כשאין עוסקים כלל דינא הכי. ומ״ש דאל״כ אפילו התנור ליתסר בא״ר א׳ הגיה אפי׳ התנ״ו ליתסר ולא הבינותי דהתנו הוה כאילו הבהמה קנויה לעכו״ם בשבת וכן התנור והמ״א ז״ל פירש הטעם דאין מוטל על ישראל המלאכה. וע׳ אות ג׳ ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף א
ב אם עמ״א ובס״ב מיירי בסתמא חולקין בשוה ולא הזכירו מלא לי בא׳ בשבת מה שחסר בשבת דלא כט״ז ב׳ ושם ביארתיו ולכאורה סבור הייתי לומר כשהתנו מעיקרא כן וגם אח״כ באו לחשבון כן אסור ובס״ב התנו סתמא וכמ״ש הב״ח בי״ד רצ״ד כמ״ש באורך בט״ז ב׳ וב״י בשם תשובת הגאונים בהכי מיירי אבל מדכתב הראב״ד והוא סובר אף התנו סתמא כל שבאו אח״כ לחשבון אסור עב״י ומ״ש דאי עכו״ם שלוחו כ״ה ברש״י ע״ז כ״ב א׳ ד״ה מותר ועב״י אבל בשם התרומות התנו שלא יהיה ישראל חלק ביום השבת וע׳ לבוש ומב״י משמע דחדא הוא עם פירש״י וא״ש לרש״י התנו מ״מ שכר שבת שלא בהבלעה אסור גם מ״ש רש״י ד״ה אסור שכר שכת דגל״י דעתו היה נראה וגל״י וע׳ אות א׳ וצ״ע בזה ואין להאריך: ש"ע סָעִיף א
ג וחלקו עמ״א רש״י חולק עם רי״ו לרש״י סתם לא הזכיר מעולם וחלקו סתם הא נטל עכו״ם בשבת בלא אמירת ישראל ובחלוקה אמר הישראל אתה נטלת שבת ואני א׳ בשבת אסור ולרי״ו גם זה איבעיא דלא איפשיטא כל דנטל עכו״ם בשבת בלא אמירת ישראל אף שאמר ישראל אח״כ אתה נטלת כו׳ לא הוה כשלוחו ולהר״מ אף חלקו סתם אסור וא״י מ״מ שכר שבת שלא בהבלעה אסור: יו״ד הביא דברי הב״י מ״ש אם אין לאופה חלק בו עכ״ל (חסר מלת ב״י) ועב״י בזה במ״ש בשם התוס׳ ע״ז כ״ב א׳ ד״ה לא בשם רבינו אלחנן יע״ש ולב״י ר״ת התיר בכל התנור של ישראל והתנו מעיקרא ולר״י אין צריך להתנות ור״א דעת שלישית דאף התנו לא מהני והלכה כר״ת וכ״פ הרא״ש ודלא כהג״א. אבל המ״א פירש דהרא״ש שינה וכתב מעשה דר״פ גבה חצ״י תנור דהיה שותפות ממש הא כל התנור ישראל לא מהני התנו וז״ש בהג״ה באשד״י ואם אין התנור של ישראל אסור מדכתב חצ״י תנור ומיהו דין דר״ת אמת ור״א אמת דר״ת דמתיר בהתנו מעיקרא בהבלעה ור״א דאוסר שלא בהבלעה והשתא אם שותפין ממש אף שלא בהבלעה שרי דל״ש שלוחו ולא שכר שבת דביום השבת בתנור של עכו״ם לחוד כאילו אין לישראל חלק בו כלל אבל כשאין לעכו״ם חלק בגוף התנור שלא בהבלעה אסור שכר שבת ובהבלעה שרי אם התנו מעיקרא אלא מתחילה שתפו שיסיק האופה בכל יום מחלוקו כל יום ואח״כ אמר טול אתה ג״י הוה כמחליף וע׳ תו״ש אות ג׳ פירש כן כדי שלא יסתרו דבריו לאות וי״ו וא״י דמ״מ הואיל וכל המלאכה על העכו״ם האופה ויש לו שכר בריוח למה יאסור ודומה לרמ״ג כשנתפרסם שהוא באריסות וזה קושיית הא״ר אות א׳ וצ״ע. ואי״ה באות ו׳ אבאר עוד ועיין אות א׳ ולמ״ש כאן א״ש יע״ש בזה: ש"ע סָעִיף א
ד עוסק עמ״א מ״ש ה״ה לכאורה כ״ש הוא: ש"ע סָעִיף א
ה אדעתיה עמ״א ואף במקום דאסור להשכיר תנור כאן הכל יודעים כו׳ משא״כ כשכל התנור לישראל באות ג׳ יע״ש. ומ״ש על ע״ש עיין א״ר אות ו׳ ותו״ש ח׳ פירשו דבריו יע״ש. ומ״ש בתו״ש אות ה׳ לחלק בין אות ג׳ לכאן יבואר אי״ה באות וי״ו מזה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף א
ו בהבלעה עמ״א הראה לאות ג׳ וכתבתי שם מה שצ״ע וי״ל דהתנו מתחלה דקאמר ר״ת היינו כל יום חצי ריוח או טול אתה ג״י ואני ג״י אבל אם בתחלה אמר טול אתה בשבת ואני בא׳ בשבת דהוה שכר שבת שלא בהבלעה אף שאח״כ חזר מזה ואמר ג״י או כל יום חצי ריוח אסור דהוה כמחליף ועדיין צ״ע. וראיתי בא״ר אות ח׳ בקונטרס שהגיה כת״י דלפ״ז בההוא דלעיל נמי שרי בהבלעה בלא התנו יע״ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ז דמי עמ״א שצריך קנין חדש: ש"ע סָעִיף ג
ח להשכיר עמ״א נראה מדבריו היכא דא״א לבטל השיתוף שרי בהבלעה ולא חיישינן למ״ע בתנור במקום שאסור להשכיר משום פסידא כי הא שרינן מ״ע דלאו מדינא אבל שלא בהבלעה דמדינא שכר שבת אסור אף פסידא כמ״ש ברמ״ד אות י״ח וסובר מ״ע י״ל בפסידא כי הא אבל לא מה שמדינא אסור. והכא דאפשר לבטל השיתוף למה מותר להשכיר הא איכא מ״ע באין פסידא ותירץ דיש לעכו״ם חלק בו ל״ש מ״ע רק שכר שבת ובהבלעה מותר ושלא בהבלעה אסור ול״ד למכס דהתם בקונה סחורה כמ״ש המ״א שם ולא סותר מכאן לשם ועיין ח״מ ותו״ש אות ח׳ ולע״ד כמ״ש. ולס״א אות ה׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף ג
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א (ס"ק א) אע"פ כו' כמו בשדה ר"ל שדה ע"י שהגוי עושה בה בשבת גם חלק ישראל שיש לו בשדה מתרבה ונהנה בה ישראל ודאי נראה כמעמד פועל אלא אפי' תנור דע"י שעושה גוי בשבת אין חלק ישראל מתרבה בחול שאז הוא של ישראל מ"מ נראה כמעמיד פועל כיון שישראל מחויב ג"כ לעשות בשבת ה"ל כשלוחו: וא"כ כו' כיון דהאיסור הוא דנראה מה שעושה גוי הוא בשליחות ישראל כיון דהמלאכה מוטלת גם על ישראל א"כ אם הם אין עושים כלום ר"ל בעלי התנור אין אופים ומסיקים רק מי שהעיסה שלו הוא מסיק התנור ואופה בו: (ומ"ש רק שהנכרי מסיק משום דהא מיירי בשבת וישראל ודאי אינו אופה ומסיק באותו יום אלא גוי שהעיסה שלו) בזה ליכא למימר דהוי כמעמיד פועל דהא בעלי התנור אין עושים כלל וליכא רק משום שכר שבת לכן שרי בהבלעה דהיינו לחלק שכר של כל השבוע ולא של כל יום לבד. כמ"ש ב"י ס"ס זה והובא בש"ע ס"ס רמ"א סעיף ה': דאל"כ אפי' התנו ליתסר כצ"ל ור"ל דהא אין העולם יודעים שהתנ' ואע"כ כיון שיש לגוי חלק תולין בהיתר אם האמת כן אחר החקירה: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) אם מעט כו' אבל אסור לחשוב כו' הטעם דהא ע"י תנאי מותר דאז אמרי' דאין לישראל חלק בשבת וכיון שאח"כ מחשב עם הגוי הרי נראה למפרע התנאי הערמה בעלמא דהא חזי' דנוטל ישראל חלק במלאכת שבת כ"ה פי' הראב"ד במאי דתניא ספ"ק דע"ז ואם באו לחשבון אסור דקאי על התנה ואע"פ שרש"י חולק ופי' דברי הברייתות באופן אחר מ"מ כ' הב"ח דלדינא מודה רש"י להראב"ד דהכי מסתבר: וגבי שדה. ר"ל ששם אין ריוח כל יום ידוע: כנגדו בחול ומש"ה שרי כצ"ל: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג) וחלקו כו' ואם מסתמא לקח הגוי כו' ר"ל שהישראל לא א"ל שיטול חלקו בשבת אלא הגוי מצד עצמו לקחו אם אחר זה מותר לישראל ליקח חלקו יום חול כנגדו: איבעיא סוף פ"ק דע"ז וז"ל הש"ס סתמא מאי. וז"ל רש"י מסתמא כו' רש"י פי' האיבעי' לענין שדה דל"ל כפי' ר"י הנ"ל לכן פי' סתמא שאין הישראל אומר טול חלקך כו' אי רשאי בסתם לחלוק בשוה ולא יצטרך ליתן תחלה חלק שביעי לגוי ולהרא"ש דנקט האיבעיא לקולא הני תרי גווני מותרים: ולהרמב"ם היינו דעת הרב"י שכ' מדסתם הרמב"ם משמע דפסק האיבעי' לחומרא א"כ הני תרי גווני אסורים דהא סתם לאיסור. אסירי כ' הרב"י אם אין לאופה גוי כו' כצ"ל: טול לעצמך כך וכך ימי' כו' אין זה לשון הג"א וכן הוא ל' הג"א אפי' התנו אסור אלא שהרב"י לפי הבנתו דברי הג"א כ' כן מדעתו אבל לפמ"ש מ"א אח"ז אין הפי' כן. ונראה מתוך דבריהם דלא קי"ל כוותי'. דז"ל התוס' ספ"ק דע"ז מעשה כך הי' בימי ר"ת שגבה ישראל אחד בחובו תנור א' מגוי והיה לאופה המסיק חלקו בתנור וה"ל ליהודי ליטול כך וכך ימים בחלקו ולאופה כ"וכ ימים ולא התנו בתחלה כו' והיה ר"י ר"ל דמותר דל"ד שדה כו' ולא הודה לו ר"ת ונר' לה"ר אלחנן דבתנור אפי' התנה מתחלה לא יועיל כיון שכל התנור של ישראל וה"ל כמשכי' כו' טול שכר תנור בשבת כשתסיקנו לי בחול ול"ד לישראל וגוי כו' שיש לגוי חלק בגוף הקרקע וגם ר"י חזר בו והביא ראיה לר"ת כו' וגם ר"ת באותו מעש' דתנור צוה לקבל החוב מן הגוי ולחזור ולהלות ולהתנות מתחלה עכ"ל התוס' הרי במעשה דתנור שהאופה לא ה"ל חלק בו צוה ר"ת להתנות משמע דחולק על הרר"א הנ"ל דמהני תנאי: דין זה עכ"ל הרב"י כצ"ל: ול"נ דאדרבא מדכתב כו' שגבה חצי תנור כו דל"ל מעשה שהיה כך היה דאדרבה הא ההיא מעשה שכתבו התוס' שהיה בימי ר"ת שם גבה כל התנור ולא היה לאופה חלק כלל ושינה הרא"ש המעש' וכ' חצי תנור דהיינו שנשאר מחצה לגוי והי' לגוי חלק בו ולכך מהני תנאי אבל אי גבה כל התנור ולא היה לגוי חלק ס"ל כהרר"א דל"מ תנאי. ולזה פי' בהג"א כו' דלא כהרב"י שהג"א חולק על הרא"ש אלא אדרבא הג"א בא לפרש דברי הרא"ש דמה"ע נקנו חצי תנור דאין לגוי חלק מודה הרא"ש דל"מ תנאי: ונ"ל דהתוס' דהיינו הרר"א והג"א לא אסרו כו' תחלה דחה מ"א מ"ש הרב"י מדלא הזכיר הרא"ש האי דינא משמע דחולק ומ"א כ' אדרבא להיפך ועכשיו בא לדחות מ"ש הרב"י דהתוס' חולקים על הרר"א מדצוה ר"ת לקבל החוב כו' ולהתנות מתחלה כנ"ל ועז"כ מ"א דהתוס' והג"א לא אסרו אלא כו' דהרב"י ס"ל הא דאסרו הרר"א והג"א אם אין לגוי חלק משום דהוי כמעמיד פועל והגוי שלותו של ישראל דל"ל כיון דהתנו מתחלה אין לישראל חלק בתנור ביום השבת אלא דשייך רק לגוי לבד כיון דאין לגוי חלק בו. ולזה כ' הרב"י דאפי' הגוי נוטל שכר כמה ימים ושבת בתוכם אסור כנ"ל לדעת הרר"א והג"א וס"ל דר"ת ושאר פוסקים חולקים ול"ל האי סברא ומ"מ ס"ל דמודה הרר"א והג"א דאפי' אין לגוי חלק אם התנו לא הוי כמעמיד פועל אלא האיסור באין לגוי חלק דה"ל שכר שבת וכמו שביאר מ"א וא"כ דוקא אם מתנה ששכר שבת לבד יהי' לגוי אבל כשיהי' שכר איזה ימים לגוי ובכללן גם יום השבת ה"ל שכר שבת בהבלעה ושרי וכה"ג התיר ר"ת להתנות וכן משמע מל' התוס' שהובא לעיל וא"כ גם ר"ת אינו חולק על הרא"ש והג"א: וכ"ז במקום כו' כמ"ש סי' רמ"ג סעיף ב' דתנור כיון דלאו לאריסותא קיימא איכא מראית העין שהוא שכיר יום: ש"ע סָעִיף א
ד (ס"ק ד) עוסק כו' כיון דהישראל כו' ר"ל דוקא כשישראל עוסק ביום א' וביום שאחריו הגוי וכן חוזר חלילה א"כ יום שעושה הגוי היא לפי שהישראל יעסוק ביום שאחריו או שלפניו וכן ישראל העוסק משום שהגוי עובד יום אחר א"כ כשעוסק הגוי בשבת הוי שלוחו של ישראל דהרי תמורת יום השבת יעסוק ישראל יום אחר משא"כ אם ב' עוסקים ביחד ואפי' אם יבטל ישראל לפעמים מלעסוק מ"מ יעסוק הגוי לבדו ואין בזה קפידא. א"כ מה שהגוי עוסק בשבת לאו אדעתי' דישראל אלא להנאת עצמו. אע"ג שחלק ישראל מתרבה מ"מ מותר מידי דהוי כאריס וכמ"ש מ"א בס"ק שאח"ז: ש"ע סָעִיף א
ה (ס"ק ו) בהבלעה כו' ר"ן וה"ה בהאי מעשה כצ"ל: וא"כ אפי' לא התנו כו' אבל כיון שאם לא הי' מסיק כו' מקשים א"כ לעיל דצוה ר"ת להתנות באיזה ענין מיירי אי בהבלעה הא כ' מ"א דאינו צריך תנאי ואי שלא בהבלעה הלא ל"מ תנאי כמו שכ' לעיל. והדבר פשוט דשני מיני הבלעות הן ר"ת מיירי בהבלעה שהגוי נטל כך וכך ימים ובתוכן שבת והיהודי נוטל שכר הימים א"כ אי לא התנה אע"ג דליכא משום שכר שבת דהא בהבלעה מ"מ אסור דמה שהגוי עושה בשבת ה"ה כשלוחו של ישראל דלולי שעושה גוי בשבת ונוטל שכר השבת לא היה מסיק בחול באותן הימים ששייכים לישראל דהא באותן הימים ששייכים לישראל אין הגוי נוטל כלל מהשכירות ואינו עושה באותן הימים כ"א לצורך ישראל והיינו משום שעושה בשבת ונוטל שכר בשבת לבד ולכן הוי כשלוחו ולכן צריך תנאי ואין לישראל שייכות ביום השבת ולא הוי כשלוחו משא"כ הבלעה דהכא מיירי שנוטל גוי חצי שכר מכל ז' ימי השבת א"כ בכל יום שעושה אדעתיה דנפשי' עביד גם מה שעושה בשבת אדעתי' דנפשי' עביד כיון שנוטל חלק כל עת ולא הוי כמעמיד פועל ולא משום דנראה כשכר שבת: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ו (סק"ז) דמי כו' קנין חדש דע"י חזרות השטרות והדמים לא חזרה המכירה. קצ"ד כו' דקנין גוי חלוק מדין קנין ישראל: ש"ע סָעִיף ג
ז (ס"ק ח) להשכיר כו' נ"ל משום דהוי קשיא למ"א הא גבי מכם ומטבע לא שרינן אלא משום פסידא ואיך סתם רמ"א פה ומשמע דמותר בכל ענין וכן הקשה ט"ז ולכן כתב מ"א דמשכחת לה בין בשכירות ובין בקבולת דמותר אפילו שלא במקום פסידא ולכן סתם רמ"א ולא הזכיר פסידא וסמך עצמו אדלעיל והיינו בשכירות משכחת לה דמותר בלי פסידא בהתנה מעיקרא ובקבולת משכחת לה דמותר אפי' בלי פסידא דל"ל בקבולת ע"י שהתנה מעיקרא דבקבולת לא מהני תנאי דהא התירא דתנאי הוא ע"י שהתנ' שיום השבת יהי' לגוי א"כ אין ישראל חלק בתנור ביום השבת ובקבולת דהיינו מכל מאה דינר שיגב' יתן לגוי כך וכך אבל עיקר המכס נוטל הישראל ואיך אפשר לו' דאין לישראל חלק בשבת. דהא נוטל כל הריוח של שבת אלא משלם לגוי שכרו בקבולת לכן לא משכחת התירא כ"א כמ"ש מ"א במקום שאין עושי' בעצמן רק מי שהקמח והעיס' שלו הוא אופה ומסיק ובעלי תנור נוטלים שכר שאלת תנורם אלא דאכתי קשה בשכירות בלא התנה שכתב מ"א דאינו מותר אלא במקום פסידא אבל אי איכא פסידא ודאי מותר ואמאי והא אסור משום שכר שבת דל"מ פסידא וכמ"ש מ"א לעיל ס"ס רמ"ד ס"ק ח"י וכאן אין שייך תי' הרב"י דשם כמו שפי' מ"א דבריו דשאני מכס דמפסיד מכיסו וחשבינן כל יום בפ"ע דהא הכא מיירי בתנור דליכא הפסד מכיסו וגם תי' המ"א דשם אינו מוכר רק הורמנא דמלכא ל"ש כאו וצ"ל דכאן לא דיבר מ"א מענין שכר שבת כ"א מאיסור דהוי כמעמיד פועל זה מותר בלא התנ' במקום פסידא להתיר משום שכר שבת באמת צ"ל דמשכירו בהבלעה ואינו משכירו לשבתות לחוד וכמו שכ' מ"א גם למסקנת פירושו ומ"ש רמ"א כמו שנתבאר לעיל לענין מכם ומטבע ר"ל שני ההתירים המוזכרים לעיל גבי מכס ומטבע הם גם פה מותרים אבל מ"מ דין מטבע ומכם חלוק מהתנור דכאן אי לא התנה צ"ל שיהי' בהבלעה. אבל מלשון רמ"א משמע דבכ"ע שרי אפי' שלא במקום הפסד והדרא קושיא לדוכתי' הא במכס ומטבע בעינן דוקא במקום פסידא. וצ"ל דכיון כו' ולפ"ז צריך ג"כ לו' הא דכ' רמ"א כמ"ש לענין מכס ומטבע ר"ל שני ההתירים המבוארים במכס ומטבע הן שכירות הן קבלנות מותרים גם פה אך הא כדאיתא כו' דכאן בעי' דוקא בשכירות בהבלעה ובקבולת שלא ייחד יום השבת וגם מיירי שמי שהקמח והעיסה שלו הוא אופה ומסיק וא"כ עדיף ממטבע ומכס ולכן כ' רמ"א וכ"ש כאן: בש"ע סעיף ו' אם אפו כו' ונתנו לו פת וכ' בספר א"ר ל"ד פת אלא המעשה כך היה: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז
סָעִיף א
א ואם לא התנו כו'. זהו בעי' דלא איפשטא בגמרא וכ' הטור וכתב א"א ז"ל כיון דספיקא דרבנן היא אזלינן לקולא ואין צריך להניח לעכו"ם ליטול כל השבתות לבדו אבל מדברי הרמב"ם יראה לחומרא שכת' ואם לא התנו כו'. וכמו שסיים כאן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב היכא שהתנו כו'. כ"כ ב"י בשם מהרי"א וז"ל לדברי הפוסקים לחומר' יש להסתפק אם התנו מתחלה ואח"כ חלקו סתם ולעד"נ דמדחזי' דהרמב"ם שסובר בבעי' זו לחומר' פי' דאם באו לחשבון אלא התנו קאי ולא אהתנו כדפי' הראב"ד ממילא ש"מ שהכל תלוי בהתנו ולא התנו דכל היכ' דהתנו בכל גונ' שרי עכ"ל. פי' דהראב"ד כ' גם בהתנו יש איסור אם חולקין אח"כ בשוה דאשתכח דמעיקר' הערמ' בעלמ' הוה כמ"ש ב"י בסי' זה בשם הר"ן לעיל וע"ז אמר מהרי"א אם אית' דיש צד איסור אפי' בהתנו מעיקרא קשה למה מפ' הרמב"ם דאם באו לחשבון קאי דוק' אלא התנו שהי' קצת דוחק שהרי אמר זה אחר בבא דהתנו ואמאי לא מפ' לה אהתנו וקאי על צד האיסור שבו אלא ודאי דבכל גוני מותר בהתנו ולפ"ז אפי' אם אומר בשעת חלוקה שקלינ' בשבת נ' זוזי ואת בחד בשבת ק' זוזי מלא לי דב"י כת' בשם תשוב' הגאונים בזה לאיסור והרמב"ם לא ס"ל הכי אלא בכל צד יש היתר אחר התנו ורש"י ג"כ כרמב"ם ס"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ואם ירצה להשכיר לעכו"ם כו'. איני יודע מי התיר לו להרב רמ"א להתיר בזה שכירו' של שבת לחוד שלא בהבלע' דהיתר זה לא מצינו רק במכס דלעיל מטעם פסידא דאי לא שרית ליה יעשה איסור גדול שיקבל בעצמו כמש"ל בשם מהר"ם במרדכי ואם תרצה לומר דגם כאן שייך לומר כן קשה ודאי גם בשדה דלא התירו הרא"ש והטור סי' רמ"ג רק בהבלעה למה לא התירו אפי' בשכירות של שבת לחוד וכן הי' להם להתיר אפי' במרחץ מטעם זה וכן בהרב' דינים בסי' רמ"ו שצריך שישכיר דרך הבלעה דוק' אלא ודאי שלא התיר מהר"מ אלא גבי מכס וכן בהכאת מטבע דהיא עסק גדול ואדם בהול עליו וכמש"ל וא"כ כאן שותפות דעכו"ם מאי מהני ליה שיטול שכר שבת דלא עדיף כלל משדה ומרחץ אלא בקבולת דהיינו בהבלע' שרי כאן כמו במרחץ ושדה במקום שנתפרסם כדלעיל ונראה שאין לסמוך על היתר זה להשכיר לו לשבתות לחוד וכ"כ בהדיא הריב"ש הביאו ב"י ססי' זה על בהמה של שותפות עם העכו"ם וז"ל ואחר שנשתתפו א"ל טול חלקך בשבת ואני חלקי בחול זה אסור אף אם אין כאן משום שביתת בהמה מאחר שיש לעכו"ם חלק בבהמו' ואינו נמנע מעשות מלאכ' בהם ע"כ של ישראל עדיין יש איסור בלוקח ריוח יום החול כנגד יום השבת שהרי לוקח שכר שבת שלא בהבלע' עכ"ל וא"כ כ"ש בשכירות לשבת שלא בהבלע' דאסור: ש"ע סָעִיף ג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א ואם עט״ז ע״ז כ״ב א׳ סתמא בעיא דלא מיפשטא. ואע״ג דאנן קיי״ל ספק בעי׳ בדרבנן לקולא אפ״ה לא התיר הר״ב בהג״ה אלא בהפסד מרובה אף דלא סיים בגמרא שם מלת תיק״ו וכה״ג ראוי לכ״ע לפסוק לקולא בדרבנן (עיין יש״ש ביצה פ״ק סי׳ מ״ג תיק״ו י״ל דסתמו כתלמוד לאסור משא״כ בלא תיק״ו ועיין ב״ק ביש״ש פרק שני ואי״ה יבואר בכללים) הר״ן ז״ל נתן טעם לל״ק דאיכסף רבא מיירי בסתמא אלמא סתמא אסור ובעיא לאידך לישנא דרב גביהה מבי כתיל וכל״ק נקטינן וז״ש הב״י כאן ונתן הר״ן טעם לדבר: ועמ״ש אי״ה באות ב׳ מזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב היכא עט״ז. יש בכאן ענין עמוק ולי העני אשר דרכי החכמה נעלמו ממנו בהכרח צריך להאריך קצת: בע״ז כ״ב א׳ ברייתא קבלו שדה בשותפות לא יאמר טול בשבת ואני בחול והתנו שרי ואם באו לחשבון אסור רש״י פירש לאו אהתנו ועשה כלומר מפני ב׳ דברים א׳ דסובל יותר כפירוש הראב״ד דאהתנו קאי דעלה קאי ב׳ חשבון משמע בפירוש לא בימים: והר״א ז״ל הביאו הר״ן ספ״ק דע״ז מפרש אהתנו וחשבון היינו בפירות דיאמר העכו״ם מל״א לי בחול מה שנטלת יותר וכ״ש אם ישראל אומר כן לעכו״ם בהיפוך (עב״ח) ולרש״י א״ש מה דדייק שם הא סתמא שרי כמ״ש התוס׳ שם ד״ה ואם וסיימו בכ״ל ענין ר״ל ל״מ התנו וחשבו״ן דרש״י דמזכיר יום שבת ויום חול שרי דאפי׳ חשבון מהפירות מל״א ל״י שרי ולהר״א ז״ל תי׳ הר״ן דסובר דסתמא רבותא טפי יע״ש. והר״מ ז״ל בה״ש פרק ששי הי״ז התנו בין רב או מעט שרי לא התנו אסור והשמיט באו לחשבון פי׳ המ״מ דכפירש״י ס״ל בלא התנו ובעיא לחומרא א״כ אף סתמא אסור וכ״ש באו לחשבון הימי״ם. ובהתנו מעיקרא בין רב או מעט וחשבון הפירות אח״כ נסתפק מהרי״א אי יודה הר״מ להר״א דאסור או שרי והוכיח דחולק ושרי אף חשבון הפירות דאל״כ אמאי השמיט חשבון ויפרש כס״א דכן מסתבר יותר דאהתנו דעלה קאי וכ״ת מפני קושיות התוס׳ והר״ן מה דייק כו׳ א״ש מקשה על התלמודא גופא אמאי לא מפרש כר״א ולא יסתרו רישא לסיפא ונפשוט סתמא אסור ש״מ דפשיט לתלמודא בהתנו בין רב ומעט דאף באו אח״כ לחשבון הפירות שרי וכן סתם בש״ע כאן לר״מ. וכתב זה לאפוקי מב״ח שהקשה על הב״י ואמר דהר״מ מודה לר״א כו׳ ותיבת דמ״ה לי צ״ל מל״א לי: אמנם כן בי״ד רצ״ד סי״ג עכו״ם וישראל שותפין בערלה לא התנו אסור התנו מותר ובלבד שלא יבאו לחשבון הפירות כמה אכלת בערלה והם דברי הר״מ ז״ל פרק עשירי ממ״א הלכה י״ד ומשמע כראב״ד ויהיו דברי הש״ע סתורין משבת לכאן דאף שמפרש בגמרא כר״ן דבערלה דחמור פשיטא דבעינן התנו ומעשה דרבא בהתנו הוה מ״מ באו לחשבו״ן הפירות אחד הוא בין לל״ק או לל״ב. והש״ך שם אות כ״ז יישב דברי הר״מ ז״ל בלא יסתרו משבת למ״א ומה יעשה האדון ז״ל בדברי המחבר. ולי ההדיוט הכותב י״ל כמ״ש הלח״מ שם במ״א ובלבד שלא יבאו לחשבון מסברא אמר כן בערלה דחמירי משבת דנהנה מחליפי איסור ולא היה טועה רבא להתיר ערלה בלא תנאי ואכסוף להר״מ יע״ש א״כ דברי המחבר מיושבין כדכתיבנא אבל לומר דכאן אין מזכיר שבת ושם מזכיר ומל״א לי דזה דוחק דא״כ היה להשמיענו כאן דכה״ג אסור. וזה דעת הט״ז בש״ע כאן: אבל לשון הר״מ ז״ל בפ״י ממ״א הי״ד ז״ל אם התנו שני ערלה ושני היתר (היינו בין רב ומעט) מותר ולא התנו אסור ובלבד שלא יבואו לחשבון שיחשוב כמה פירות אכל העכו״ם בערלה שיאכל הישראל נגד אותן הפירות אם התנו כז״ה אסור כמחליף כו׳ ומב״ח בי״ד משמע דפירש דבריו ובלבד דהתנו מתחיל כז״ה (או בזה בבי״ת) שיחשבו הפירות ואח״כ בחלוקה חושבין הפירות אסור הא התנו סתמא שנים נגד שנים ואח״כ חושבין הפירות שרי דעכו״ם מיותר מתנה ומעתה דברי הר״מ אין סותרין דבה״ש כ״כ הן רב או מעט בתנאי הא התנו בפירות אסור מ״מ דברי הב״ח סתורין בא״ח כתב דמודים לר״מ וכאן כתב לר״מ מותר כל שהתנו תחלה שנים נגד שנים: ולפי דברי הב״ח התרעם על המחבר בי״ד למה לא כתב התנו ולא עוד שהר״ן כתב ובלבד אחר לא התנו דלא הטעה בהתנו סתמא אסור אח״כ בחשבון הפירות המחבר שינה כתב לא התנו אסור התנה מותר ובלבד כו׳ והשמיט התנה כז״ה ע״כ כתב הט״ז שם אות כ׳ שדעת המחבר בש״ע דר״מ לרבותא כתב כז״ה אע״ג שהיה תנאי בתחלה מ״מ כז״ה אסור וכ״ש כשתנאי היה סתמא ואח״כ פירות הוה הערמה. ולהמחבר זה מסברא בערלה דחמור ובשבת שרי בכל ענין אף חשבון הפירות אח״כ כמ״ש הלח״מ הביאותיו לעיל. אבל הט״ז ז״ל סובר כפירוש הר״מ ז״ל אף בשבת לחומרא דאם התנה בתחלה בפירות דאסור דזה רבותא יותר לדבריו וכ״ש התנו סתמא ואח״כ חשבון הפירות דאסור ודלא כהמחבר בא״ח כאן ס״ב דאי כב״ח כז״ה דוקא ולשמיענו דתנאי סתמא שרי אח״כ בחשבון הפירות למה לא השמיענו כן בשבת ולפ״ד הט״ז ק״ק להמחבר: ודעת הש״ך שם כ״ז להר״מ כז״ה בתחלת התנאי אע״ג דאח״כ חלקו שנים נגד שנים אפשר אסור ולשון כמה אכ״ל קשה קצת: גם מ״ש הט״ז שם י״ט כמו לענין שבת היינו דאם בתחלה התנה פירות אף שאח״כ חלקו שנים כו׳ נמי אסור כש״ך. באופן שדברי הט״ז שרירין וקיימין. ובתו״ש אות ב׳ דהט״ז סותר שם דבריו שבכאן ואני העני תמה למה יעשה כה לכתוב מרורות על אדונינו הט״ז דנהירין ליה שבילי דכולה תלמודא גם מ״ש דהש״ך בי״ד כ״כ דהתנו תחלה אף דחשבון הפירות אח״כ שרי א״י מנין לו זה בש״ך. זהו מה שנראה לי בכאן ואי״ה במ״א אבאר עוד: ודברי הנ״ץ לא הבינותים כעת: ולמ״ש במ״א ב׳ י״ל דברי הש״ך בש״ע: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ואם עט״ז ברמ״ד אות ו׳ חילק בין הפסד גדול כו׳ והבין בהר״ב להשכיר לשבת שלא בהבלעה וזה אסור אבל בהבלעה מותר להשכיר אע״ג דתנור ומרחץ אסור להשכיר אף בהבלעה משום מ״ע כבסי׳ רמ״ג מ״מ כאן יש לעכו״ם חלק בו ל״ש מ״ע ועמ״א ח׳ מפרש דהרב התיר דוקא בהבלעה ושם יבואר אי״ה: ש"ע סָעִיף ג
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א בשותפות. דע ההיתר גמור הוא באם הישראל שיש לו שדה בשותפות עם הנכרי שיתנו מתחלה קודם שלוקחין השותפות. טול אתה בשבת ואני בחול אם רב או מעט. ובשעת חלוקה יטול הנכרי שכר שבת וישראל יטול יום א' כנגדו הן רב או מעט אבל אם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה אומר טול בשבת ואני בחול זהו ודאי אסור. ואם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה לקח העכו"ם בשבת בלא אמירת ישראל זהו נקרא לא התנו וחלקו סתם ובעיא היא בגמרא ולא איפשטא ופסק הרא"ש לקולא והרמב"ם לחומרא דפירש בגמרא דאסור ואם באו לחשבון אסור זה קאי אלא התנו וחלקו סתם. אבל אם התנו ובשעת חלוקה חולקין בשוה כמ"ש בסעיף ב' זה ודאי מותר אף להרמב"ם דאל"כ ליפרש הרמב"ם ואם באו לחשבון אסור אפי' אם התנו רק דחלקו בשוה אלא ודאי דמותר. לפ"ז אם אומר בשעת חלוקה שקילנא בשבת נו"ן זוזי ואת בחד בשבת ק' זוזי מלא לי כתב ב"י בשם הגאונים דאסור דהרמב"ם לא ס"ל הכי אלא בכל צד יש היתר אחר שהתנו ורש"י ג"כ כהרמב"ם ס"ל ט"ז. ומ"א בס"ק ב' לא כ"כ ועיין ב"ח וביד אהרן. אם הם אין עושין כלום רק שהעכו"ם מסיק התנור ואופין בו ונותנין שכירות אע"ג דהישראל אסור לקבל השכירות משום שכר שבת מ"מ רשאי לחלוק סתם בהבלעה מ"א. ע"ש. (ויש שם טעות סופר במ"א שכתוב אפי' התנור ליתסר וצ"ל אפילו התנו ולא התנור ע"ש ובא"ר במה שהשיג על מ"א במה שכתב דאיירי בהבלעה): ש"ע סָעִיף א
ב ביומו. כיון דהישראל עושה נגד מה שעשה העכו"ם בשבת ה"ל העכו"ם שלוחו וה"ה כשישראל מחויב לעסוק הכל והעכו"ם מתעסק בשבת. כתב ב"י בשם (רי"ו) [תוס'] ואם אין לאופה נכרי חלק בגוף התנור רק שישראל אומר לו מתחלה טול אתה לעצמך כך וכך ימים ובתוכו שבת כדי שתסיקנו גם בחול דמותר ג"כ בהתנו. וכ' המ"א דדוקא לומר לאופה ב' ג' ימים דהוי שכר שבת בהבלעה זהו מותר בהתנו אבל לומר טול אתה בשבת כדי שתסיקנו בחול אסור אפי' בהתנו דהוי כמשכיר תנורו בשבת ונוטל שכר שבת ע"מ שתסיקנו בחול דלא דמי כשיש לנכרי חלק בו הו"ל שלו לגמרי בשבת עיין מ"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג בשבת. ט"ז חולק וכ' שאין לסמוך על היתר זה להשכיר לו לשבתות לחוד שלא בהבלעה דהיתר זה לא מצינו רק במכס דלעיל מטעם פסידא כמש"ל ע"ש ועיין מ"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד מעות. ואם העכו"ם נותן מעות לישראל להתעסק בהם ועוסק הגוי בשבת ודאי אסור כיון דמלאכה זו של שבת היתה ומוטלת על ישראל לעשותה הרי זה הגוי שליחותיה קא עביד שכנה"ג ע"כ. כשיש יום השוק בשבת אסור ליתן לגוי מעות מע"ש לקנות לו בשבת כמ"ש סי' ש"ז ס"ג ע"ש ודלא כמו שעושין הסוחרים בספינה שמוסרים הפשתן שלהם כשבאים לאיזה מקום לערלים למכור בשבת וזה איסור גמור: ש"ע סָעִיף ד
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א או תנור. תוס' שם: או מרחץ. שם בשם תוספתא: או שהם. רמב"ם: אם מעט ואם הרבה. ס"ל דמ"ש שם ואם באו לחשבון אסור קאי אף אם התנו בתחלה וכמ"ש בפ"י מהל' מ"א וש"ע י"ד סי' רצ"ד סי"ג ואם התנו כו' ובלבד שלא יבואו לחשבון כיצד כגון שיחשוב כו' ע"ש: ואם לא התנו. פי' לחומרא משום דקשה שם תפשוט דאסור דאל"כ אמאי איכסף רבא וצ"ל דמספקא להו ללישנא בתרא וכיון דלישנא קמא סתמא דגמ' קאמר כן הלכה. ר"ן: ויש מתירין. לקולא: וי"א. כנ"ל בסי' רמ"ג ס"א בהג"ה: דא"י: כנ"ל שם אריסא כו': ב"מ לא. ב"מ נ"ח א' השוכר כו' וכמ"ש בתוספתא סוף שבת ולא יאמר תן לי שכר שבת אלא תן לי שכר עשרה ימים והביאה הרי"ף: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב היכא שהתנו. תוס' שם ד"ה ואם וע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג היכא. שם ד"ה לא: ואם ירצה. וצ"ע דדוקא במקום פסידא ועט"ז ומ"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד יכול כו'. ממ"ש אריסא אריסותיה קעביד וכמ"ש בס"א בהג"ה אבל בששניהם כו'. וז"ש ודוקא בכה"ג כו': מפני שאין כו'. שאם היה מוטלת עליו אסור כמ"ש בס"א שאם לא התנו שאסור: וכן אין כו'. שאם היה ניכר אסור כמ"ש בסי' רמ"ג ס"א לא ישכיר כו' דסתם מרחץ כו' ואמרי כו': ודוקא. כנ"ל בס"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה מותר לישראל כו'. כנ"ל: ובלבד. יתבאר בסי' רמ"ז ס"א ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו אם אפו כו'. שם בגמ' ואם באו לחשבון אסור אף בדיעבד: ש"ע סָעִיף ו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)