שולחן ערוך, אורח חיים כה
א אַחַר שֶׁלָּבַשׁ טַלִּית מְצֻיָּץ, יָנִיחַ תְּפִלִּין, שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ. וְהַמְנִיחִים כִּיס הַתְּפִלִּין וְהַטַּלִּית לְתוֹךְ כִּיס אַחַת צְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָנִיחוּ כִּיס הַתְּפִלִּין לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְגַּע בָּהֶם תְּחִלָּה וְיִצְטָרֵךְ לַהֲנִיחָם קֹדֶם הַטַּלִּית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עַל הַמִּצְוֹת: הַגָּה: מִיהוּ אִם תְּפִלִּין מְזֻמָּנִים בְּיָדוֹ וְאֵין לוֹ צִיצִית אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַל הַצִּיצִית אֶלָּא מֵנִיחַ תְּפִלִּין וּכְשֶׁמְּבִיאִים טַלִּית מְעַטְּפוֹ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ב מִי שֶׁהוּא זָהִיר בְּטַלִּית קָטָן יִלְבְּשֶׁנּוּ, וְיָנִיחַ תְּפִלִּין בְּבֵיתוֹ, וְיֵלֵךְ לָבוּשׁ בְּצִיצִית וּמֻכְתָּר בִּתְפִלִּין לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁם יִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל: הַגָּה: וְהָעוֹלָם נָהֲגוּ לְהִתְעַטֵּף אַף בְּטַלִּית גָּדוֹל קֹדֶם וּלְבָרֵךְ עָלָיו וְאַחַר כָּךְ מֵנִיחַ הַתְּפִלִּין וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת.
ג הָרֹא"שׁ הָיָה מְסַדֵּר הַבְּרָכוֹת עַד עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה, וְאָז הָיָה מֵנִיחַ תְּפִלִּין וּמְבָרֵךְ עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה.
ד צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ תְּפִלִּין עָלָיו בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה:
ה יְכַוֵּן בַּהֲנָחָתָם שֶׁצִּוָּנוּ הָקָּבָּ"ה לְהָנִיחַ אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִחוּד שְׁמוֹ וִיצִיאַת מִצְרַיִם עַל הַזְּרוֹעַ כְּנֶגֶד הַלֵּב, וְעַל הָרֹאשׁ כְּנֶגֶד הַמֹּחַ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר נִסִים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ, שֶׁהֵם מוֹרִים עַל יִחוּדוֹ וַאֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחַ וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנוֹ, וִישַׁעְבֵּד לְהָקָּבָּ"ה הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא בַּמֹּחַ וְגַם הַלֵּב שֶׁהוּא עִקַּר הַתַּאֲווֹת וְהַמַּחְשָׁבוֹת, וּבָזֶה יִזְכֹּר הַבּוֹרֵא וְיַמְעִיט הֲנָאוֹתָיו וְיָנִיחַ שֶׁל יָד תְּחִלָּה וִיבָרֵךְ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, וְאַחַר כָּךְ יָנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ וְלֹא יְבָרֵךְ כִּי אִם בְּרָכָה אַחַת לִשְׁתֵּיהֶם: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין אֲפִלּוּ לֹא הִפְסִיק בֵּינְתַיִם (הָרֹא"שׁ הל' תְּפִלִּין) וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג בִּבְנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּבָרְכִין ב' בְּרָכוֹת וְטוֹב לוֹמַר תָּמִיד אַחַר הַבְּרָכָה הַשְּׁנִיָּה בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד (מַהֲרִ"י בֵּן חָבִיב אָגוּר סי' ל"ח).
ו אִם פָּגַע בְּשֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה צָרִיךְ לְהַעֲבִיר עַל אוֹתָהּ מִצְוָה וְיָנִיחַ שֶׁל יָד תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שֶׁל רֹאשׁ.
ז יְבָרֵךְ לְהָנִיחַ בְּקָמָ "ץ תַּחַת הַהֵ " א, וְלֹא בְּפַתָּח וּבְדָגֵשׁ.
ח כָּל הַמִּצְוֹת מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן (פֵּרוּשׁ קֹדֶם וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי פֵּרוּשׁוֹ רָץ וְהִקְדִּים לְפָנָיו) לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַתְּפִלָּה שֶׁל יָד אַחַר הֲנָחָה עַל הַקִּבֹּרֶת, קֹדֶם קְשִׁירָתָם, שֶׁקְּשִׁירָתָם זוֹ הִיא עֲשִׂיָּתָן הַגָּה: וְכֵן בְּשֶׁל רֹאשׁ קֹדֶם שֶׁמְּהַדְּקָן בְּרֹאשׁוֹ. (טוּר).
ט אָסוּר לְהַפְסִיק בְּדִבּוּר בֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יָד לִתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, וְאִם הִפְסִיק מְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין: הַגָּה: וּלְדִידָן דְּנוֹהֲגִין לְבָרֵךְ ב' בְּרָכוֹת אַף אִם לֹא הִפְסִיק צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ לְהָנִיחַ וְגַם עַל מִצְוַת (ד"ע).
י אִם סָח לְצֹרֶךְ תְּפִלִּין אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ, אִם שָׁמַע קַדִּישׁ אוֹ קְדֻשָּׁה בֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יָד לִתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ לֹא יַפְסִיק לַעֲנוֹת עִמָּהֶם, אֶלָּא שׁוֹתֵק וְשׁוֹמֵעַ וּמְכַוֵּן לְמַה שֶּׁאוֹמְרִים.
יא אַחַר שֶׁקָּשַׁר שֶׁל יָד עַל הַזְּרוֹעַ, יָנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ קֹדֶם שֶׁיִּכְרֹךְ הָרְצוּעָה סְבִיב הַזְּרוֹעַ, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאָסוּר לְהוֹצִיא תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ מֵהַתִּיק, עַד שֶׁתְּהֵא תְּפִלָּה שֶׁל יָד מוּנַחַת: הַגָּה: וְאַף אִם שְׁנֵיהֶם לְפָנָיו חוּץ לַתִּיק לֹא יְתַקֵּן לִפְתֹּחַ הַתְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ עַד אַחַר הֲנָחָה שֶׁל יָד (מַהֲרִי"א וּמַהֲרִ"י בֶּן חָבִיב) יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב לְהָנִיחַ שֶׁל יָד מְיֻשָּׁב וְשֶׁל רֹאשׁ מְעֻמָּד (אָגוּר בְּשֵׁם הַזֹּהַר סי' פ"ד) וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ לֹא נָהֲגוּ כֵן אֶלָּא שְׁתֵּיהֶן מְעֻמָּד.
יב אִם מֵנִיחַ תְּפִלִּין כַּמָּה פְּעָמִים בָּיוֹם, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּכָל פַּעַם. נִשְׁמְטוּ מִמְּקוֹמָם וּמְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם לְהַחֲזִירָן לִמְקוֹמָן צָרִיךְ לְבָרֵךְ: הַגָּה: וְאִם מַחֲזִיר אַחַת מֵהֶם מְבָרֵךְ כְּמִי שֶׁמֵּנִיחַ תְּפִלָּה אַחַת כְּדִלְקַמָּן סי' כ"ו (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) הֵזִיזָם מִמְּקוֹמָם אַדַּעְתָּא לְהַחֲזִירָם מִיָּד, צָרִיךְ לְבָרֵךְ: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ (טוּר סי' ח') וְהָכִי נָהוּג וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל סי' ח' (סָעִיף י"ד) מִי שֶׁמֵּנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד וּבֵרַךְ, וּבִתְחִלַּת הַהִדּוּק נִפְסַק הַקֶּשֶׁר שֶׁל יָד, וְהֻצְרַךְ לַעֲשׂוֹת קֶשֶׁר אַחֵר, אָמְנָם לֹא הֵסִיחַ דַּעְתּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. אִם הֻתַּר שֶׁל יָד קֹדֶם הֲנָחַת שֶׁל רֹאשׁ, מְהַדְּקָן, וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. אֲבָל אִם הֵנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ, וְאַחַר כָּךְ הֻתַּר שֶׁל יָד, מְהַדֵּק וּמְבָרֵךְ. מֻתָּר לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שְׁאוּלִין, וְלֹא עַל גְּזוּלִין.
יג נָהֲגוּ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא לַחֲלֹץ תְּפִלִּין עַד אַחַר קְדֻשַּׁת וּבָא לְצִיּוֹן. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב עַל צַד הַקַּבָּלָה שֶׁלֹּא לַחֲלֹץ (תְּפִלִּין) עַד שֶׁאָמַר בָּהֶם שָׁלֹשׁ קְדֻּשּׁוֹת וְאַרְבַּע קַדִּישִׁים דְּהַיְנוּ לְאַחַר ק"י וְהָכֵי נוֹהֲגִים הַמְדַקְדְּקִים (פֶּתַח עֵינַיִם ס' הַמּוּסָר פ"ד) וּבְיוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לְחָלְצָם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ סֵפֶר תּוֹרָה וְיַנִּיחוּהוּ בַּהֵיכָל: הַגָּה: וְהַיְנוּ בְּמָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין הַתּוֹרָה לְאַחַר וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל אֲבָל לְפִי מִנְהַג מְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁמַּכְנִיסִים הַתּוֹרָה מִיָּד לְאַחַר הַקְּרִיאָה אֵין לְחָלְצָם רַק כְּמוֹ בִּשְׁאָר יָמִים (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) וּבְיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ חוֹלְצִים אוֹתָם קֹדֶם תְּפִלַּת מוּסָף: הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּחֹל הַמּוֹעֵד וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁאוֹמְרִים בְּמוּסָף קְדֻשַּׁת כֶּתֶר. מִיהוּ נוֹהֲגִים לְסַלְּקָם קֹדֶם מוּסָף בְּכָל מָקוֹם (בֵּית יוֹסֵף):
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) אחר שלבש וכו' - ואפילו אם הטלית אינו חייב אלא מדרבנן כגון שאולה אחר שלשים יום וכנ"ל בסימן י"ד וכל כה"ג ג"כ יש להקדימו לתפילין [ארה"ח]: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) יניח תפילין - ומי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין הכריעו האחרונים דתפילין קודמין כי ציצית הוא רק מצוה אם יש לו טלית של ד' כנפות ותפילין הוא חובה ומי שאינו מניחן הוא בכלל פושעי ישראל בגופן וכדלקמן בסימן ל"ז. וכ"ש לענין לקנות תפילין מהודרין וטלית נאה דתפילין קודמין לכו"ע והעולם נכשלין בזה. מי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין אין מחוייב לחזור על הפתחים כדי לקנותן אבל מי שידו משגת אך סומך על מה ששואל מאחרים אחר שיצאו בהן כתב הב"ח דעונשו גדול: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) שלא יפגע - פי' אפילו לא יאחוז בהם בידו רק לפי הושטת ידו הם מונחין לפניו תחלה אין מעבירין עליהם וצריך להקדימן וכל זה דוקא אם רוצה להניח עתה התפילין אבל אם עדיין אין רוצה להניחם רק לאחר זמן לא שייך בזה אין מעבירין על המצות: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ויצטרך להניחם - נ"ל פשוט דאם מתפלל בביתו ורוצה להניח טלית ותפילין ובתוך חדר שלפניו מונח התפילין ובתוך חדר אחר מונח הטלית צריך להניח תפילין ברישא כדי שלא יעבור על המצות אחרי דהתפלין מזומנין לפניו תחלה ואף שלא נטל עדיין התפלין בידו [וראיה מהא דיומא ל"ג ע"ב בגמרא וכי עייל להיכל וכו' עיי"ש]: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) קודם הטלית - ואם עבר והניחם מידו ונטל הטלית שוב אסור לעזבו וליטול התפילין: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) ואין לו ציצית - אפילו הוא הולך בלי ד' כנפות וכ"ש לפי מנהגנו דכל אחד זהיר בט"ק: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) אין צריך - מפני שאין משהין את המצוה אע"פ שי"ל שיעשה אח"כ יותר מן המובחר מצוה בשעתא חביבא וכן בתדיר ושאינו תדיר דקי"ל דתדיר קודם אם אין התדיר לפנינו א"צ להמתין: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח (ח) בביתו - כדי שיצא מפתח ביתו בציצית ותפילין וכמו שהביא הב"י והד"מ בשם הזוהר עי"ש שהוא ענין גדול. ואם יודע שילך דרך מבואות המטונפות או שמצויין נכרים ברחוב יניחם בחצר בית הכנסת ואם אי אפשר יניחם בביתו ויכסם בכובעו או בידו. ועיין באחרונים שכתבו במשכים קודם אור הבוקר ובא לבהכ"נ לא שייך אזהרת הזוהר דעדיין לא מטי זמן חיובא. ומ"מ כשיאור היום יותר טוב שיצא לחצר בהכ"נ וילבשם שם ויכנס אח"כ לבהכ"נ: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) ושם יתעטף - ואע"פ שבא הט"ג לידו קודם שהניח התפילין א"צ להתעטף בו בביתו כיון שאין דעתו ללבשו כאן: ש"ע סָעִיף ב
י (י) להתעטף - ובמקום שמצויין נכרים ברחוב יתעטף בחצר בית הכנסת אם אפשר לו: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) ולברך עליו - פי' ברכת להתעטף ויכוין לפטור בברכה זו גם הט"ק וכדלעיל בסימן ח' סעיף יו"ד עי"ש במ"ב ס"ק כ"ד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יב (יב) ואז היה וכו' - כדי ליתן שבח והודאה בברכה זו גם על התפילין שנקראין פאר שנאמר פארך חבוש עליך וקאי על תפלין שהן פאר לישראל כמו שנאמר וראו כל עמי הארץ וגו' ויראו ממך ודרשינן אלו תפילין שבראש: ש"ע סָעִיף ג
יג (יג) ומברך עוטר וכו' - ובארה"ח כתב לא ראיתי שנוהגין כן רק מניחין תפלין קודם ברכת השחר או אח"כ כ"א לפי מנהגו רק ראיתי מדקדקים למשמש בתש"י וש"ר בשעה שמברך ברכה זו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יד (יד) בשעת ק"ש ותפלה - ר"ל לכל הפחות בשעת ק"ש ותפלה וכדלקמן בסימן ל"ז ס"ב ואמרינן בגמרא כל הקורא ק"ש בלי תפלין הרי הוא כאלו מעיד עדות שקר בעצמו ח"ו ופירשו בתוספות לפי שאומר וקשרתם לאות וגו' ואין קושר ואף שבדיעבד יצא ידי ק"ש מ"מ יש לו עבירה מצד אחר שמראה על עצמו שאין רוצה לקיים רצון הש"י וזהו עדות שקר שמעיד על עצמו ויש עוד פי' אחר עיין בלבוש וכתב בספר חרדים דמזה נלמוד כשאומר ואהבת את ד' וגו' יראה להכניס אהבת הש"י בלבו שלא יהיה כדובר שקר ח"ו. ודע דלא אמרו כן אלא כשעושה כן במזיד שמתעצל להניח תפלין קודם ק"ש אבל מי שאין לו תפלין או כשהוא בדרך ומחמת קור וצינה אינו יכול להניח תפלין וכל כה"ג בודאי אין לו לאחר ק"ש בזמנה מחמת זה. לבוש בסימן נ"ח והעתקתי שם את לשונו עי"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טו (טו) יכוין בהנחתם - כתב הב"ח בסימן ח' טעם לזה מדכתיב והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ד' בפיך כי ביד חזקה הוציאך וגו' יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונה שיכוין בשעת קיום המצוה וכתב הפמ"ג דמ"מ בדיעבד אפילו אם לא כיון רק לשם מצוה בלבד יצא: ש"ע סָעִיף ה
טז (טז) להניח ד' פרשיות - ויש נוהגים מחמת זה לקרות הארבע פרשיות לאחר הנחת תפלין היינו קדש והיה כי יביאך דשמע והיה אם שמוע בלא"ה קורין כל ישראל בשעת ק"ש. ובתפלין דר"ת יאמר כל הד' פרשיות. ומנהג יפה הוא [ארה"ח]: ש"ע סָעִיף ה
יז (יז) תחלה - דכתיב וקשרתם וגו' והדר והיו לטוטפות וגו': ש"ע סָעִיף ה
יח (יח) ויברך - ר"ל קודם ההידוק וכדלקמן: ש"ע סָעִיף ה
יט (יט) תפילין - הלמ"ד בדגש: ש"ע סָעִיף ה
כ (כ) על מצות - בפת"ח תחת הוא"ו שהוא לשון יחיד ולא יאמר בחול"ם שהוא לשון רבים שהרי לא ניתקנה ברכה זו כ"א לתש"ר בלבד כמו שיתבאר בסימן כ"ו [כן הכריעו רוב האחרונים דלא כט"ז]: ש"ע סָעִיף ה
כא (כא) וטוב לומר - משום חשש ספק ברכה לבטלה כמש"כ בסימן ר"ו ולא שהוא ספק גמור דא"כ איך יברך מספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר בשכמל"ו אלא דאנן בני אשכנז סבירא לן להלכה כדעת ר"ת רק לרווחא דמילתא להוציא עצמינו מידי כל פקפוק נוהגין לומר בשכמל"ו. ויזהר מאוד שלא לומר ברוך שם רק אחר שיהדק הש"ר על ראשו כראוי דאל"כ יהיה הפסק בין הברכה להנחה ויהיה ברכה זו לבטלה בודאי וצריך לחזור ולברך והעולם נכשלין בזה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כב (כב) פגע וכו' - דוקא פגע אבל אם הניח ש"ר תחלה או שמצא הש"י שנשמט ממקומו אין להסיר הש"ר דמאי דהוה הוה וימהר להניח ש"י על מקומו ויש חולקין ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף ו
כג (כג) להעביר - כיון דכתיב בקרא מפורש דיד קודם דמתחלה וקשרתם והדר ולטוטפות לפיכך אין משגיחין על העברת המצוה משא"כ לעיל בס"א גבי ציצית ותפלין: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כד (כד) להניח בקמץ - שהוא לשון הנחה כמש"כ להניח ברכה אל ביתך ולא בפת"ח שהוא לשון עזיבה כמש"כ אחיכם אחד הניחו אתי [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כה (כה) אחר הנחה וכו' - דקודם לכן לכתחילה אין ראוי לברך דהוי קודם דקודם וצריך לקרב הברכה לעשיית המצוה בכל מה דאפשר: ש"ע סָעִיף ח
כו (כו) קודם קשירתן - ובדיעבד יברך אפילו אח"כ דמצוה שיש לה משך זמן הוא בכולי יומא: ש"ע סָעִיף ח
כז (כז) קודם שמהדקן - כי ההידוק הוא מצות הקשירה וצריך גם כן ליזהר שיהיה הברכה אחר שמונחים על הראש לא כאותן שמברכין בעודם בידם דא"כ הו"ל קודם דקודם. גם בשעת ברכה של תש"ר יראה שיהיה מכוסה ראשו בטלית ולא יברך בגילוי הראש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כח (כח) אסור להפסיק - אפילו בדיבור של מצוה כגון להשיב שלום לרבו וכל כה"ג כי גורם ברכה שאינה צריכה. ואפילו לאותן המניחין תפילין בחוה"מ בלי ברכה או המניחין תפלין דר"ת אחר שחלץ תפלין דרש"י או שחלץ תפלין ע"מ להחזירן דהרמ"א בסי"ב פסק דא"צ לחזור ולברך כשמניחן אח"כ אפ"ה עבירה היא להסיח ביניהן דלכתחילה בעינן שיהיו סמוכין ותכופין זה לזה דכתיב והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך שיהא הוייה אחת לשתיהן: ש"ע סָעִיף ט
כט (כט) בדיבור - ואפילו בלשון הקודש ולכתחילה אסור אפי' להפסיק בשתיקה אם שוהא הרבה שלא לצורך אפילו לא הסיח דעתו. ואפי' לרמז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו בין התש"י ובין התש"ר ג"כ יש ליזהר לכתחילה. אם הניח תפלין של יד בבית זה ותש"ר בבית אחר והיה דעתו לזה עיין לעיל בסימן ח' סי"ג ומ"ב שם לענין טלית וה"ה לענינינו: ש"ע סָעִיף ט
ל (ל) ואם הפסיק - אפילו בשוגג: ש"ע סָעִיף ט
לא (לא) ולדידן דנוהגין וכו' - כי הטעם שאנו מברכין שתי ברכות על תפילין ולא די בברכת להניח לבד הוא שאנו סוברין דעיקר תיקון הברכות אלו כך היתה בתחלת הנחתם תקנו לברך להניח וקאי נמי על ש"ר וכשמניח הש"ר ומהדקו מברך נמי על מצות שזו היא גמר המצוה הילכך ממילא אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך גם להניח על הש"ר [הרא"ש]: ש"ע סָעִיף ט
לב (לב) לחזור ולברך - ונכון שימשמש אז בשל יד להזיזו ממקומו ויחזק הקשר ובזה תחזור ברכת להניח גם על הש"י ודומה כאלו הניח עתה הש"י והש"ר תכופים זה לזה ואם בירך בלא משמוש ימשמש אחר הברכה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הגרע"א בזה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לג (לג) אם סח - ואפילו אם סח בין ברכת להניח ובין הנחת התש"י ג"כ דינא הכי: ש"ע סָעִיף י
לד (לד) אינו וכו' - אבל לכתחילה אסור להסיח בין ברכת להניח עד אחר הנחה של ראש אפילו בדברים שהן לצורך תפילין אם לא היכי שא"א בענין אחר. אך בחוה"מ שאין מברכין אפשר דיש להקל לכתחילה בדברים שהם לצורך תפילין: ש"ע סָעִיף י
לה (לה) לא יפסיק - ואפילו לענות אמן על ברכה זו גופא כגון לענות אמן על ברכת תפילין שמברך אחר אסור אם לא שחבירו מכוין להוציאו בברכה זו [תשובת ד"ש והגרע"א בחידושיו דלא כפ"מ עי"ש]: ש"ע סָעִיף י
לו (לו) לענות עמהם - ואם פסק וענה איש"ר או קדושה או ברכו או שענה אמן על איזה ברכה ששמע חוזר ומברך ועיין בבה"ל. ובחוה"מ או המניח תפילין דר"ת וכיוצא שמניח בלי ברכה יש להקל ולהפסיק לעניית איש"ר וקדושה וברכו ואמן אך אח"כ יזיז הש"י ממקומו קודם שיניח הש"ר כדי שיהיה הוייה אחת לשניהן: ש"ע סָעִיף י
לז (לז) שותק ושומע - דהשתיקה כענייה לענין לצאת י"ח אבל לא שיחשב כהפסקה ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לח (לח) קודם שיכרוך - הטעם כיון שברכת להניח חוזרת גם על של ראש כנ"ל בס"ק ל"א וכ"ש להמחבר לעיל בס"ה דס"ל דאינו מברך אלא אחת ע"כ ימעט ההפסק בכל מה שיוכל והכריכה סביב הזרוע אינה מעיקר הדין ע"כ טוב לאחר אותה עד שיניח של ראש ובספר כוונות האר"י ז"ל כתוב שהיה נוהג לכרוך השבעה כריכות סביב זרועו תחלה [אבל לא הג' כריכות שעל האצבע] מפני שהוא סובר כיון דלכתחלה גם הכריכות הוא מצוה לפיכך אין זה הפסק וכן המנהג בכ"מ ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ח דעתו ג"כ כמנהגנו לכרוך קודם על הזרוע לחיזוק דבלא"ה לא מתקיים ואינו נקרא קשירה עי"ש כתב בספר מ"מ אם שמע קדיש וקדושה אחר שבירך על של יד ואם יכרוך לא יהיה לו פנאי להניח ש"ר ולענות יניח ש"ר קודם הכריכות אם יכול להדק במקצת שלא ימיש התש"י ממקומו: ש"ע סָעִיף יא
לט (לט) שאסור וכו' - היינו אפילו אם ירצה להוציא הש"ר והש"י שניהן בשוה מן התיק דבזה אין מעביר על המצות אפ"ה יש ליזהר כי יש בזה טעם ע"פ הקבלה כמש"כ בב"י וכ"ש להניח הש"י מידו ולהתעסק בהוצאת הש"ר מדינא אסור: ש"ע סָעִיף יא
מ (מ) מונחת - ר"ל שתהיה מהודקת יפה על הזרוע ואז מותר אפי' קודם שעשה השבעה כריכות. ואם אחר יכול להוציא ולתקן ש"ר בעוד שחבירו מניח של יד הפמ"ג מחמיר וארה"ח מיקל עי"ש: ש"ע סָעִיף יא
מא (מא) לא יתקן - ר"ל אפילו אם בעת תיקון הש"ר לא יניח הש"י ג"כ מידו אפ"ה כשמניח אח"כ הש"ר להניח הש"י הוי כמעביר על המצות: ש"ע סָעִיף יא
מב (מב) שתיהן מעומד - עיין במ"א שרוצה להכריע דהנחה של יד תהיה מיושב והברכה תהיה בעמידה אבל בא"ר בשם רש"ל בתשובה סימן צ"ח כתב דמי לנו גדול מר"ש מקינון אחר שלמד קבלה היה מתפלל כתינוק בין יומו דמי שלא יכול להשיג סודה על נכון יבוא לקצץ בנטיעות ע"כ יהיה הברכה והנחה בעמידה ובביאור הגר"א הוכיח דגם לפי הזוהר מותר להניח התש"י בעמידה ע"כ אין לזוז מהמנהג. כתב הכנה"ג בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא והפוסקים הלך אחר הגמרא והפוסקים מיהו אם בעלי קבלה מחמירין יש להחמיר ג"כ ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים אע"פ שנזכר בקבלה אין אנו יכולין לכוף לנהוג כך ודין שאין מוזכר בהיפוך בש"ס ופוסקים יש לילך אחר דברי קבלה וגם במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים דברי קבלה יכריע: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
מג (מג) בכל פעם - אפילו אם כשסילקן היה דעתו להחזירם תיכף ואפילו אם לא שינה מקומו כלל בינתים. והרמ"א בסמוך פליג ע"ז. ואם בשעת ברכה היה דעתו שאח"כ יסלקם ויחזור ויניחם מוכח מדברי המג"א לעיל בסימן ח' סקט"ז דלכו"ע אין צריך לחזור ולברך: ש"ע סָעִיף יב
מד (מד) נשמטו - כתב של"ה הא דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע"מ להחזירן דפסק ההג"ה בסמוך דאין לחזור ולברך. וא"כ אותן שהולכין לפעמים עד חצות בתפילין אם נשמטו ראוי לברך. והח"א כתב דאף בשעת התפלה אם נשמטו המברך לא הפסיד. ומ"מ נראה דלמעט בברכות עדיף: ש"ע סָעִיף יב
מה (מה) ממקומן - דוקא כולן או רובן אבל מקצתן אף דצריך להחזירן על מקומן אין צריך לחזור ולברך [ט"ז בסימן ח' סט"ו ועי"ש בפמ"ג]: ש"ע סָעִיף יב
מו (מו) צריך לברך - דכיון שהזיזן ממקומן הוי כמו שהסירן לגמרי: ש"ע סָעִיף יב
מז (מז) שלא לברך - כיון דהזיזן על דעת לחזור משא"כ בנשמטו מעצמן אמרינן דתיכף שנשמט אזדא ליה המצוה ולהכי שתיק ליה הרב להמחבר שם. ודע עוד דה"ה אם הסירם לגמרי אדעתא להחזירם מיד פליג נמי הי"א ואפילו אם שינה מקומו בינתים ופסקו האחרונים כן. ואם לא היה בדעתו להחזירו מיד רק לאחר זמן אפילו אם אח"כ לבשן תיכף או שהיה בדעתו להחזירן תיכף ואח"כ נשתהא הדבר והסיח דעתו בינתים לכו"ע צריך לחזור ולברך. וכן אם חלצן לכנוס לבהכ"ס אפילו היה דעתו ללבשן תיכף צריך לברך לכו"ע דהא אין רשאי לילך בהם לבית הכסא ואדחי ליה וכמ"ש בסימן ס"ה וכתב הח"א דה"ה כשחולץ שצריך להפיח כיון דאסור להפיח בהן צריך לחזור ולברך: ש"ע סָעִיף יב
מח (מח) של יד - וה"ה בתפילין של ראש דינא הכי: ש"ע סָעִיף יב
מט (מט) לא הסיח דעתו - ואפילו אם סח בינתיים לצורך ענין אינו הפסק בדיעבד וכדלקמן סימן קס"ז ס"ו. ועיין לעיל בסי' ח' במ"ב סקכ"ח: ש"ע סָעִיף יב
נ (נ) ולברך - דכיון דלא נעשה עדיין מצות הנחה נמצא דלא חלה עדיין הברכה על שום מצוה ועשיית הקשר אינו מפסיק כיון שהוא מענין המצוה ע"כ חייל הברכה על הנחה שניה. ומזה יש ללמוד במי שיש בידו תפילין בלי קשר ובירך ועשה קשר והניח דבדיעבד שפיר עולה לו הברכה שעשה דעשיית הקשר אינו הפסק. ומשמע מדברי השו"ע דאם לאחר שהידק התפילין על הזרוע נפסק הקשר צריך לחזור ולברך דכבר נגמר מעשה המצוה וה"ל כנשמטו ממקומם דצריך לברך כשמחזירם וכנ"ל והאחרונים חלקו ע"ז וכתבו דכיון דברכת להניח שבירך קודם הנחת של יד קאי גם על תפילין של ראש כדאיתא לעיל וא"כ כ"ז שלא הניח תש"ר עדיין עסוק במצות השייך לאותה ברכה ולא נגמר עדיין המצוה שבירך עליו עד שהניח גם הש"ר ע"כ כמו בהותר הקשר של יד קודם הנחת של ראש פסק השו"ע דאינו צריך לחזור ולברך ה"ה נמי אם נפסק הקשר ג"כ אינו צריך לחזור ולברך. ואם נפסק הקשר של ראש או של יד לאחר שכבר הניח הש"ר והדקו צריך לחזור ולברך. ואם אין שם מי שיודע לתקן הקשר והוצרך לקחת תפילין אחרים בכל גווני צריך לחזור ולברך דדמי להא דסימן ר"ו ס"ו: ש"ע סָעִיף יב
נא (נא) הותר - הקשר. וה"ה אם נשמטו ממקומם ומ"ש הניח ש"ר ר"ל שהדקו דהוא עיקר מצות הנחה וכנ"ל: ש"ע סָעִיף יב
נב (נב) מהדק ומברך - דה"ל כנשמטו ממקומם וכן אם הותר הש"ר לאחר הידוקו צריך לחזור ולברך כשמהדקו על ראשו ולפי מה שכתבנו לעיל בשם השל"ה אין לברך אם הותר התפילין בזמן התפלה בכל גווני: ש"ע סָעִיף יב
נג (נג) שאולים - ואפילו בשואל שלא מדעת מותר דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה רק שיקפלם כבראשונה ולא יוציאם ממקומו הראשון כמו בטלית לעיל בסימן י"ד עי"ש [אחרונים]: ש"ע סָעִיף יב
נד (נד) גזולים - דה"ל מצוה הבאה בעבירה ואפילו אחר יאוש ואפילו בדיעבד לא קיים מצות תפילין אך אם מכר התפילין לאחר יאוש לאחר דעת המ"א בתרמ"ט והמחה"ש לעיל בסימן י"א דיוכל השני לברך דלדידיה הוי יאוש ושינוי רשות אכן הט"ז והגר"א בסימן זה כתבו בהדיא דבכל גווני אסור לברך אף דלענין לצאת בהם משמע מדברי הגר"א דיוצא בהם אך לענין הברכה אסור מ"מ משום בוצע ברך דעל ידי לקיחתו יצא הגזילה מרשות הבעלים. אך מי שלקח מהשני הזה נראה דיוכל לברך כן מצאתי בדמשק אליעזר לעיל בסימן י"א עי"ש: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
נה (נה) נהגו העולם - ויש שאין משהין עליהם יותר מן החיוב דצריכין גוף נקי והכל לפי מה שהוא אדם אם אין לו גוף נקי ומתיירא שמא יפיח יסלק מיד ועיין סימן ל"ז ס"ב דמשו"ה אין רוב העולם נוהגים להניחם כל היום ובשם האר"י ז"ל כתבו שלא היה חולץ עד אחר ע"כ נקוה לך. וביום שיש בו מילה ראוי שלא לחלוץ עד אחר המילה כי מילה היא אות ותפילין הם אות: ש"ע סָעִיף יג
נו (נו) ג' קדושות - ט"ס הוא ובאמת צ"ל ג' קדישים וד' קדושות. כי ברכו את ד' נחשב חדא שהיא דבר שבקדושה וקדושת שפה ברורה שניה וקדושת העמידה וקדושת ובא לציון. ושלשה קדישים הוא ח"ק שקודם ברכו וחצי קדיש שאחר תפילת י"ח וקדיש שלם שאחר ובא לציון. ומ"מ משמע מפמ"ג ושארי אחרונים דבמקומות שנוהגים לומר קדיש יתום בכל יום אחר עלינו טוב שלא לחלוץ עד אחר קדיש יתום. ואנשים שנוהגין לקפל הטלית ותפילין ולהניחן בתיקן בעת אמירת קדיש לא יפה הן עושין דמאוד יש לכוון בעניית איש"ר כמבואר לקמן בסימן נ"ו בטור ובשו"ע ואיש"ר הוא עוד במדרגה גבוה יותר מקדושה כמבואר שם במ"א סק"א ובודאי לא גרע משאר ברכות דרבנן דאסור לעשות אפי' תשמיש קל בשעה שהוא מברך כמבואר לקמן בסימן קצ"א במ"א סק"ב: ש"ע סָעִיף יג
נז (נז) עד שיחזירו - רמז לדבר ויעבור מלכם לפניהם [היינו הס"ת] וד' בראשם [תפילין] ב"י: ש"ע סָעִיף יג
נח (נח) ויניחוהו בהיכל - והחולצן קודם עכ"פ יזהר שלא יחלוץ הש"ר בפני הס"ת כדי שלא יגלה ראשו בפניה אלא יסתלק לצדדין ובש"י דליכא גילוי או בתפילין ש"ר תחת הטלית גדול שרי [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף יג
נט (נט) מוסף - אחר שהחזירו הס"ת בהיכל ובמקומותינו שמכניסים תיכף אחר הקריאה יחלצם אחר הקדיש שקודם תפילת מוסף. ובאליהו רבא כתב דבר"ח יחלוץ אחר קדושת ובא לציון קודם שאומר יהי רצון מלפניך וכו' שנשמור חוקיך ולא ימתין מלחלצם עד אחר קדיש כדי שלא להפסיק בין קדיש להתפלה: ש"ע סָעִיף יג
ס (ס) וה"ה בחוה"מ - והאחרונים כתבו כיון די"א שלא להניח כלל בחוה"מ כדלקמן בסימן ל"א ימהר לחלצן קודם הלל והש"ץ אחר הלל ובחוה"מ של סוכות שיש פנאי בעוד שממתינין על האתרוג אף הש"ץ יחלוץ קודם הלל. הנוהגין ללבוש כל היום יחזור וילבוש בר"ח אחר תפלת מוסף וא"צ לחזור ולברך אם היה דעתו לזה בשעת חליצתן לפי מה שפסק הרמ"א לעיל בסי"ב ובחוה"מ לא יניחם שוב לגמרי עד הערב. והאנשים המניחין תפילין דר"ת בחוה"מ לא יניחום כלל ובר"ח יוכלו להניחם אחר שיסיים הש"ץ תפלת מוסף או שיסירו התפילין של רש"י קודם ובא לציון ושל ר"ת ילבשו בעת אמירת ובא לציון [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף יג
סא (סא) קדושת כתר - פי' במקום שאנו אומרים נקדש במוסף אומרים בקצת מקומות כתר יתנו לך לכן אין נכון להיות אז כתר של תפילין עליו ואפילו בעת תפלת הלחש ופשוט דאם שכח והתחיל להתפלל בהם לא יחלצם באמצע דאינו רק מנהגא: ש"ע סָעִיף יג
סב (סב) בכל מקום - והט"ז כתב דהנוהג שאינו חולץ במוסף אין עליו תלונה מאחר שאין אנו אומרים קדושת כתר יתנו לך ושמעתי על גדול הדור אחד שלא היה חולצם במוסף אך המתפלל בצבור בודאי לא ישנה מנהגא דצבורא: ש"ע סָעִיף יג
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א שלא יניחו. צל"ע דנ"ל דאין קפידא בזה כיון דהתפילין עדיין בתוך כיסן וכ"מ סי"א: ש"ע סָעִיף א
ב מזומנים. וכ"ה ביבמות דף ל"ט כל שהויי מצוה לא משהינן אף על פי שי"ל שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר וכ"ה בילקוט ויקרא סוף דף קכ"ט חביבה מצוה בשעתה ע"ש ובמנחות דף ע"ב: ש"ע סָעִיף א
ג אין צריך. דוקא כדי שיצא מפתח ביתו בציצית ותפילין (כ"ה בזוהר ובכוונות) ואם צריך לילך במבואות המטונפות עמ"ש סי' מ"ג: כתב ר"מ מלובלין סי' ל"ז אחד נתקשר עצמו בקנס לילך לתהלים קודם אור הבקר ועתה רוצה לחזור בו מפני שאינו יכול לילך לב"ה בציצית ותפילין הרשות בידו לחזור דדמי לנדרי שגגות עכ"ל וכ"ה בכוונת האר"י שמה"ט לא הי' האר"י מי' הראשונים בב"ה מפני שהם היו משכימים קודם אור הבקר והוא לא רצה לילך לב"ה בלא תפילין וא"ל ה"ל לצאת מב"ה כשיאור היום ויניח תפילין י"ל דאדהכי והכי גמרו הקהל ברכות השחר ופסוקי דזמרה לכן מוטב לבטולי הא מקמי הא ועבי"ד סי' רל"ב ס"י ונ"ל דצריך התרה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד . בביתו. ונ"ל דאע"פ שבא הטלית גדול לידו קודם שהניח תפילין א"צ להתעטף בו בביתו כיון שאין דעתו ללובשו כאן ודומה לזה כתב סי' קס"ח סס"א: ש"ע סָעִיף ב
ה ושם יתעטף. וכן מ"כ בשם מנהגי מהר"י ובמקום שמצוים עכו"ם ברחוב לכ"ע יתעטף בחצר בה"כ וכמ"ש סי' תקנ"ד סי"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ו יכוין. כתב הב"ח בשם הגאון מהר"ר פיווש ז"ל דצריך לקרות גם ב' פרשיות אלו קדש והיה כי יביאך וכ"כ בשל"ה אבל בספרי פרשת ואתחנן אי' שמע והיה אם שמוע בשינון ואין קדש והיה כי יביאך בשינון והביאו הילקוט פי' שא"צ לאומרם ומ"מ האומרם לא הפסיד דהא בקשו לקבוע פרש' בלק בק"ש משום דאית ביה יציאת מצרים אלא שחששו לטורח צבור כדאיתא ספ"ק דברכות והני נמי אית בהו יציאת מצרים: ש"ע סָעִיף ה
ז ויניח וכו'. הע"ת לא עיין סי' כ"ח: ש"ע סָעִיף ה
ח תפילין. הלמ"ד בדגש (לחם חמודות): ש"ע סָעִיף ה
ט על מצות. בפת"ח תחת הוי"ו דהא לא קאי רק על של ראש לחוד כדאי' סימן כ"ו ואפי' למ"ש הטור דקאי ג"כ על של יד מ"מ אני נוהג לומר בפת"ח דשניהם כחדא חשיבי עכ"ד ל"ח, וכנ"ל דהא פסקינן בסוכה דף מ"ו כר"י דאסור לברך על המצות על שנים כא' אלא ע"כ שניהם כא' חשישי /חשיבי/ ועוד מצינו בקרא מצות ה' ברה וקאי על כל המצות משא"כ כשיאמר מצות בחול"ם לא אתי שפיר לאידך פירושי': ש"ע סָעִיף ה
י בשכמל"ו. משום ספק ברכ' לבטל' כמ"ש סי' ר"ו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף א
יא להעביר. כיון דכתיב בקרא דיד קודם משא"כ בס"א גבי ציצית ותפילין: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ח
יב עובר. פירוש סמוך לעשייתן לפיכך מברך אחר הנחתם דקודם לכן אין ראוי לברך כמ"ש סי' קס"ז ס"ג ותרנ"א ס"ה: ש"ע סָעִיף ח
יג קודם שמהדקן. היינו ג"כ אחר הנחה על הראש וקודם ההידוק דלא כמו שנוהגין העולם שמברכין קודם הנחה, (ב"ח): ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יד אסור להפסיק. דגורם ברכה (עסי' רט"ו) ואפי' לאותן המניחין בח"ה בלא ברכה אפי' הכי עבירה היא להסיח (ב"י מהרא"י): ש"ע סָעִיף ט
טו להניח וגם על מצות. כתב הר"ן וממשמש בשל יד ומחזק הקשר ומברך על ש"ר שניהן וכו' עכ"ל וטעמו כיון די"א דחייב לברך כשממשמש והכא י"א דא"צ לברך להניח לכן ימשמש בש"י ועסי"ב: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טז אם סח לצורך. אבל לכתחלה אסור להסיח אפי' לצורך תפילין כמ"ש סי' קס"ז ס"ו מיהו היכא דלא סגי בלא"ה מותר להסיח כמ"ש סי' תקצ"ב ס"ג: ש"ע סָעִיף י
יז לא יפסיק. ואם פסק וענה חוזר ומברך (הרא"ש ורשב"א ואגור) ומ"מ משמע דהמניח בחה"מ בלא ברכה רשאי לענות דליכא איסורא בזה אלא משום שגורם ברכה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יח אחר שקשר. ובכוונות איתא שהאר"י כרך קודם שהניח של ראש שסובר שהכריכה מצוה היא ועשאה מעומד: ש"ע סָעִיף יא
יט לא יתקן. דכשנוטלה בידו ואינו מניחה הוי כמעביר על המצות: ש"ע סָעִיף יא
כ לא נהגו כן. ונ"ל דההנחה תהא מיושב והברכה והקשירה תהיה מעומד כמ"ש הרב"י רסי' ח' דכל ברכות המצות בעמידה, כתב בכ"ה בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמ' הלך אחר הגמ' והפוסקים (רדב"ז ח"א סי' מ"ט פ' וספר יוחסין ור"י הלוי סי' מ"א וכ"כ הרב"י כאן) מיהו אם בעלי הקבלה מחמירין יש להחמיר ג"כ וכל דבר שלא הוזכר בגמרא ובפוסקים אף על פי שנזכר בקבלה אין אנו יכולים לכוף לנהוג כן (רא"ם ח"א ס"א) עכ"ל: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כא נשמטו. כתב של"ה הא דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמ' אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע"מ להחזירן: ש"ע סָעִיף יב
כב וי"א שלא לברך. אבל אם חולצן ליכנס לב"ה צריך לברך לכ"ע דהא אין רשאי לילך בהם לב"ה ואידחי ליה וכמ"ש רסי' ס"ה (כ"מ בגמרא ד"מ ב"ח דל"ח) וה"ה אם לא הי' בדעתו להחזיר מיד צריך לברך כמ"ש ס"ס תרל"ט ואפשר לומר דכשב"ה אינו רחוק כמו ב"ה שלהם שהיו בשדה א"צ לברך וא"כ אין חילוק בין ב"ה למקום אחר ולכן סתם רמ"א כאן: ש"ע סָעִיף יב
כג ובתחלת ההידוק. משמע דאם הדקן ואחר כך נפסק הקשר צריך לברך דכבר נגמר מעשה המצוה והוי ליה כנשמטו ממקומם דצריך לברך לכ"ע וכ"מ דעת רמ"א שלא הגי' כאן כלום ואף דבב"י וד"מ משמע דלהי"א דלעיל גם כאן א"צ לברך נ"ל שחזר פה בש"ע מטעם שכתבתי מיהו לפמש"ל בשם של"ה אף בנשמטו אין צריך לברך לדידן: ש"ע סָעִיף יב
כד קודם הנחת ש"ר. משמע אף על פי שכבר הדקן ול"ד לדלעיל דהתם מפסיק בעשיית הקשר משא"כ כאן: ש"ע סָעִיף יב
כה מהדק ומברך. דה"ל כנשמטו ממקומם: ש"ע סָעִיף יב
כו ולא על גזולין. דה"ל מצוה הבאה בעבירה עסי' תרמ"ט ס"ה דלא כע"ת: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כז נהגו. ויש שאין משהין עליהם יותר מן החיוב דצריכים גוף נקי (מהר"ש ומהר"מ ומהר"י) ולא נהירא (מט"מ) והכל לפי מה שהוא אדם עסי' ל"ז ס"ב: ש"ע סָעִיף יג
כח ג' קדושות. ובשל"ה ד' קט"ז כ' דט"ס הוא ואיפכא הוא בספר המוסר ג' קדישים וד' קדושות דברכו נחשב ג"כ לקדושה ע"ש, ובכוונות איתא האר"י לא חלץ עד שאמר ע"כ נקוה לך וכו'. וכתב בהגמ"נ ביום שיש בו מילה אין לחלוץ עד אחר המילה: ש"ע סָעִיף יג
כט שיחזירו ס"ת. והחולצן קודם לכן לא יחלוץ בפני ס"ת אלא יסלק לצדדין (מט"מ רש"ל) עסי' ל"ח סי"א: ש"ע סָעִיף יג
ל קודם תפלת מוסף. אחר חזרת ס"ת בהיכל (כוונות וכתבים) דלא כלבוש שכתב לחלוץ קודם קריאת התורה דהא בר"ח אינו אלא מנהג לחלצם: ש"ע סָעִיף יג
לא וה"ה בח"ה. ועסי' ל"א די"ח שלא להניחם כלל בח"ה והזוהר מחמיר מאד בדבר לכן כתב הרמ"ע בתשובה לחלצן קודם הלל והש"צ אחר הלל וכ"כ הלבוש סי' ל"א וכן ראוי לנהוג ועי' סי' תרנ"א ס"ז בהג"ה: ונ"ל בח"ה של סוכות אף הש"ץ יחלוץ קודם הלל בעוד שמוכרין האתרוג: ש"ע סָעִיף יג
לב כתר יתנו לך. כן מנהג הספרדיים ולכן אין ראוי להיות כתר של תפילין עליו: ש"ע סָעִיף יג
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א שלא עמ״א ציין על שלא דל״מ דאם פגע בתפילין עם כיסם דיניח ציצית קודם אפי׳ קפידא אין כאן דכ״ז בתיק ל״ש אין מעבירין ומסי״א לכאורה דהמחבר כתב אסור להוציא כו׳ והוא תשובת ר״י גיקמליא (באר הגולה צ׳) ולא כתב רבותא יותר כהר״ב דמעביר ש״מ דאם אוחז בימין ש״י ובשמאל נוטל מתיק ש״ר ומניחו משמאל אין מעביר כיון דעדיין אין מתוקן לפניו שקשור ברצועה עדיין ומ״מ ע״פ קבלה אסור להוציא (עב״י בשם ר״י גיקטליא) ומכ״ש כשהם בתוך כיסן. ואין נראה דאימא דאפילו ע״י אחר אסור אלא כמ״ש הט״ז שם אות יו״ד ומדלא הזהיר המחבר שיעשה כיס קצר כמו שהזהיר כאן ש״מ דאף אם יטול בתוך כיס ש״ר יניח שם ויבחין ויקח ש״י ומה בכך הא אין מעבירין ש״מ בתוך תיק כ״ש כאן ועמ״ש שם אי״ה ועסי׳ כ״ח ס״ב ומ״א ד׳ שם וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
ב מזומנים עמ״א וכן בתדיר ושאין תדיר אם אין התדיר לפנינו א״צ להמתין ואי״ה יבואר והמחבר שכתב טעם מעלין בקודש הוא מהרי״ו ובב״י לא הביאו כלל עיין פרישה: ש"ע סָעִיף א
ג א״צ עמ״א כלומר דרוצה להמתין בביתו שיצא עם ציצית ותפילין כמ״ש בזוהר ועב״י לזה כתב הרב דא״צ להמתין ובמבואות המטונפות עיין מ״ג אות י״א מסופק שם אם יודע וודאי שילך דרך מבואות המטונפות וע״ש אות ט׳ וכאן אות ה׳ בזה ובי״ד רל״ב סעיף יו״ד בט״ז ט״ז דכ״ז שלא פירש בשעת הנדר צריך התרה ועא״ר ו׳ משכים קודם אור הבוקר אין שייך אזהרת הזוהר דעדיין לא מטי זמן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד בביתו עמ״א התם חשיבות וכאן תדיר אלא דאפילו בתדיר אם אין רוצה לעשות שניהם מיד ל״ש תדיר קודם ועיין רפ״ו ס״ד וברכות כ״א א׳ בתוד״ה הלכה ורבינו יונה שם דבכוונה תליא מילתא אלא שיש שיטות שם דשאני מנחה דעיקר זמנה מט׳ ומחצה בחידושינו הארכנו בברכות ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ב
ה ושם עמ״א הראה לתקנ״ד אות י״ח דברחוב יהודים ועכו״ם מצוים שם מותר בנעילת הסנדל וכאן נמי אין ללבוש בביתו רק בחצר ביה״כ שיבואו לביה״כ ויאמר אשתחוה ביראתך כמ״ש הזוהר אן הוא יראה עב״י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ו יכוין עמ״א והמניחין תפילין דר״ת קורין ד׳ פרשיות אז עב״ח סימן ח׳ שצריך שיכוין בתפילין וציצית כן יע״ש ומיהו אם לא כיון רק לשם מצוה בלבד יצא דיעבד: ש"ע סָעִיף ה
ז ויניח ועמ״א עמ״ש בט״ז. ואם הניח ש״ר תחלה ובירך עליו א״צ לסלק מעליו הש״ר ועט״ז מ״א תרפ״ד ד״ה וא״ר שם ח׳ דאין זה סותר לפסק רמ״א שם יעמ״ש בסעיף ו׳: ש"ע סָעִיף ה
ח תפילין הלמ״ד בדגש ל״ח מ״א והוא מגזרת פלל ששורשו בירור או ויכוח. ואפשר משורש פלא או פלה מענין הבדל שהבדילנו ה׳ מן העמים ועיין במ״ג ותחסר כי לא תנוח באמצע. ודגש הלמ״ד עם היות אחר ת״ג יבוא שם מתג באפשר. ואם משורש פלה אין הלמד בדגש כאשר שר הבחור. ותפילין יו״ד נון הרבים א״ו אמאי לא יו״ד מ״ם בעברי ואפשר מצות לשון נקיבה שמצוה מולדת עוד מצוה וזה דוחק ורבים על ד׳ בתים בשל ראש ובש״י ד׳ פרשיות כ״א מ״ע עיין ר״מ פ״ד מתפילין הכ״ו ואי״ה יבואר בסי׳ ל״ז שוב ראיתי מחלוקת להערוך תפל שורשו ותשבי כ׳ פלל שורשו עמ״ש בהקדמה למ״א בזה ויו״ד נון הרבים תפלה לשון נקיבה במסכת כלים תפלה של יד או תרגם י״ן רבים ע״ד בנין ובנן ובהקדמה הארכתי: ש"ע סָעִיף ה
ט על המ״א הטור בכ״ו פסק על ש״י להניח לבד וכמ״ש הר״ב לקמן אלא כאן בכ״ה כ׳ שהרא״ש היה מניח ש״ר קודם הברכה דברכת של ראש חוזרת לשל יד הבין הב״י דמצות תפילין קאי נמי אש״י (וידיה סותר לכ״ו ומהרא״ף פירש דחוזרת על ש״י כלומר להניח תחלת המצוה בש״ר ומצות גמר עיין פרישה) מ״מ כחדא חשיבי. והביא מקרא מצות ה׳ ברה כו׳ (תלים י״ט ט׳) בפת״ח הוי״ו אע״פ שקאי על כל המצות ועיין רמ״א שם דקאי על מצות ציצית (וכחכמים דר״י מצוה אחד ראיתם וזכרתם או כמ״ש בקידושין פ״ק כל העושה מצוה א׳ כו׳ והנה ברה יחיד קשה. ובסידור תפלה להר״ב המדקדק הגדול מו״ה זלמן הענא ז״ל הסכים בחולם וכמ״ש הט״ז באות ו׳ (עמ״ש שם) מצות ה׳ ברה קאי על השם הפועל ומצוה משא״כ מצות תפילין פעול יע״ש: ש"ע סָעִיף ה
י בשכמל״ו עמ״א בר״ו ס״ז והלבוש השמיט בשכמל״ו עא״ר ט׳ דעיקר כר״ת ולרווחא אומרין בשכמל״ו. ויש להסתפק אם יענה אמן אחר על מצות בשומע מחבירו דברט״ו אין עונין אמן אחר ברכה לבטלה וזה ספק היא. לענות אמן אחר עצמו עיין רט״ו ס״א דנהגו רק אחר בונה ירושלים בשכמל״ו יאמר אחר שהניח ש״ר דאל״כ הוי הפסק: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף א
יא להעביר עמ״א. ואם הניח ש״ר ובירך אין להסיר עוד דמה דהוה הוה וימהר להניח ש״י דיהיו לטטפת בין עינים עא״ר תרפ״ד ה׳ ואם בירך על ש״ר להניח שטעה סבור ש״י מניח יראה דיברך על ש״י מצות כי שתי ברכות קאי על תרווייהו כמ״ש הטור כאן וכפי הבנת ב״י (עיין אות ט׳) ולהניח קאי נמי על ש״י וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ח
יב עובר עמ״א מלת עובר קודם והפירוש שעשה כל הדין לא על המלה ועי׳ קס״ז ט׳ ותרצ״א י״א וסי׳ ח׳ בברכת להתעטף יע״ש. ואם לא בירך עד אחר הנחה יברך דמצוה שיש לה משך זמן הוא. בש״ר קודם הידוק ולא בגלוי ראש יכסה בטלית: ש"ע סָעִיף ח
יג קודם עמ״א דהוי קודם דקודם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יד אסור עמ״א גורם ברכה (רט״ו אות ו׳) ג״מ לאיש״ר דאסור בחול ובחה״מ דאין מברך מותר איש״ר אבל שיחה בטילה עבירה וחוזר נמי מעורכי מלחמה עי׳ אות ז׳ ואם חבירו מוציאו בברכתו אפי׳ בירך חבירו על מצות והניח ש״ר והוא עדיין לא הניח ש״ר והפסיק בדיבור צריך הוא להחזיר ולברך שתים ואם הפסיק קודם שבירך חבירו על מצות מברך הוא להניח. ול״ד לקס״ז ס״ו ובהג״ה אפי׳ להר״ב דשם אין מחוייבין לאכול המוציא וגם שם חלקו אחרונים עט״ז ח׳ ומ״א י״א ואם בירך עש״י להניח והלך לחדר אחר עסי׳ ח׳ סי״ג בט״ז ומ״א שם ועא״ר כאן אות י״ד: ש"ע סָעִיף ט
טו להניח עמ״א פירשתיו יפה בט״ז אות ד׳ להרז״ה הטעם דלהניח רק אש״י קאי וכמברך שתים עש״ר רק והיו הויה אחת לשתיהן אבל מדכתב הב״י דברי רז״ה ולא סיים כמברך משמע דלמאן דנהג כר״ת נמי ממשמש והיינו די״א תפילין כ״ז שממשמש מברך וכאן המחבר כו׳ לכן מהיותר טוב ממשמש ועתה אני רואה כוונה אחרת כאן דהמחבר כאן סעיף יו״ד דשומע ושותק ולרז״ה משמע דאסור דהוי היסח הדעת ובעינן הויה אחת לשתיהן כדבעינן למימר קמן אי״ה באות י״ז ומש״ה לא הביא דברי רז״ה בספרו הארוך דהוה כמבר״ך עש״ר שתים ואפ״ה בעי משמוש ולפ״ז אם בירך להניח בלא משמוש א״צ למשמש עוד ומ״ש סימן י״ב לכאורה ט״ס וצ״ל סעיף י״ב כאן. ומ״ש באות כ״ב מזה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
טז אם עמ״א דוקא דיעבד הא לכתחלה אסור ויראה כאן אסור אפי׳ בחה״מ דבלא״ה אסור להפסיק ביניהן וכמ״ש באות י״ד ומיהו למ״ש באות י״ז דאיש״ר שרי בתה״מ ה״ה לצורך תפילין כל שאין שיחה בטילה ובחה״מ דאין מפסיק בין ברבה למצוה שרי לכתחלה ויש נראות הך דינא דאם שח היה להמחבר לאשמעינן יותר רבותא אם שח בין ברכת להניח ובין הש״י אין חוזר ומברך וי״ל לדיוקא הא לכתחלה לא אפי׳ בין הש״י להש״ר דלהניח קאי נמי אש״ר לדידן נמי וכ״ש להמחבר: ש"ע סָעִיף י
יז לא עמ״א. הנה המחבר סידר דין זה בכאן לא בסעיף ט׳ דאסור להפסיק והלבוש באמת בס״ט כתב אסור להפסיק ביניהן שיהא הויה אחת לשתיהן (הם דברי רז״ה הביאותיו בט״ז ד׳ ומ״א ט״ו ואפילו איש״ר אסור ואם שח חוזר ומברך ואפי׳ בחה״מ אסור מטעם שכתבתי (היינו הויה אחת לשתיהן והיסח הדעת אסור בהו בין זה לזה יע״ש) ובסעיף יו״ד כתב דין דלצורך אין חוזר ומברך ואיש״ר שומע ושותק שרי דדוקא לחזור ולברך ברכה שא״צ אסור. הנה לכאורה דבריו סותרין דבס״ט כתב הטעם משום והיו הויה א׳ לשתיהן ומשמע נמי איש״ר בחה״מ אסור כנראה מסידור לשונו שם ואיך כתב בס״י הפך מזה דהאיסור רק משום גורם ברכה ועוד דנראה להרז״ה ז״ל אפי׳ שומע ושותק ומכוין אסור דאע״פ דלא הוי הפסק מ״מ הויה א׳ ותכיפה א׳ לשתיהן והיסח הדעת אסור בין זה לזה כמ״ש הלבוש בס״ט עצמו. ולכאורה המחבר מש״ה שינה וכתב איש״ר בס״י לחלק דלעיל חוזר ומברך וכאן אין חוזר ומברך והוה כמו שח לצורך תפילין דיעבד שרי ולכתחילה אסור ואיש״ר הוי מלצורך דהא מחויב לענות איש״ר ושייך שפיר לדין זה כאן לכתחלה לא ודיעבד אין צריך לחזור ולברך (עב״י מרדכי בשם ר״ת ושם כתב ונראה מדבריו שצריך לענות וכאן בש״ע הסכים דהוי ממש כמו לצורך תפילין ודי דיעבד לא לכתחלה) לזה כתב המ״א דאינו כן אלא חוזר ומברך וכמ״ש בב״י בשם רא״ש ורשב״א אגור (דבזה שווין כולהו דחוזר ומברך דלא כמרדכי אלא אי שרי להפסיק לרא״ש אסור ולרשב״א שרי ופסק בש״ע כרא״ש לגמרי). ומ״ש בחה״מ שרי איש״ר כ״מ בב״י בשם הרא״ש דאין איסור כ״א שגורם ברכה הא חה״מ שרי אבל לרז״ה י״ל דאסור אבל הש״ע יראה דאין סובר כן דא״כ מכוין ושומע נמי אסור. וכדכתיבנא ועא״ר אות י״ד: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יח אחר שקשר עמ״א וכן נוהגין העולם ואין זה הפסק ועא״ר: ש"ע סָעִיף יא
יט לא יתקן עמ״א המחבר כתב משו״ת ר״י גיקטלי״א דמכיס אסור להוציא אפי׳ ע״י אחר דליכא מעבירין והר״ב כתב דע״י עצמו אפי׳ שניהם לפניו אסור ע״י עצמו אפי׳ הש״י בימין וש״ר בשמאל כשמניחין ש״ר להניח ש״י הוה מעביר ע״מ ועמ״ש רמ״א אות א׳: ש"ע סָעִיף יא
כ לא נהגו כן עמ״א עשה פשרה ברכה מעומד ההנחה בישיבה ועא״ו־ אות ח״י בשם רש״ל בתשובת צ״ח מי לנו גדול מר״ש מקינון אחר שלמד קבלה היה מתפלל כתינוק בן יומו דמי שלא ידע להשיג סודה על נכון בקל יבוא לקצץ בנטיעות ע״כ יהיה הברכה והנחה בעמידה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כא נשמטו עמ״א ואותן שהולכין לפעמים עד חצות בתפילין ומסיחין מהם עפ״י הרוב אם נשמטו ראוי לברך אלא דלמעט בברכות עדיף: ש"ע סָעִיף יב
כב וי״א עמ״א. דבה״כ שאין רחוק אין מברכין וכן נוהגין דלא כמ״ש בט״ז לברך יע״ש. המחבר לא כתב דאימת דממשמש בהו מברך אפי׳ הם במקומן דדיעה יחידית הוא התוס׳ בסוכה עב״י ועמ״א אות ט״ו כיון לתוספות די״א דממשמש יברך. ואפשר נמי דה״פ לעיל דימשמש ויזיזם ממקומן דלהמחבר צריך לברך כשהזיזם אדעת להחזירם מיד והוי ספק ספיקא שמא כהמחבר בכאן. ושמא הפי׳ שח מברך שתים ב׳ על של ראש. לכן טוב שיזיזם ויברך עש״י להניח כו׳ וגם לרז״ה א״ש טפי: ומ״מ י״ל להמחבר לעיל להניח פוטר ש״ר וי״ל דמ״מ ברכת להניח עדיף טפי דימשמש בש״י: ש"ע סָעִיף יב
כג ובתחלת עמ״א. בב״י כתב דלאחר ההידוק מברך דהוי כהזיזם אדעת להחזיר׳ מיד דחוזר ומברך ועד״מ וא״כ היה להר״ב להגיה כאן אפי׳ לאחר ההידוק אין מברך לפי מ״ש י״א שלא לברך באדעתא להחזיר מיד ואף די״ל דעשיית הקשר הוי הפסק גדול והואיל ונעשה ההידוק וחיילא הברכה מש״ה צריך לברך וכמ״ש באות כ״ד מ״מ מדלא הגיה הר״ב באם לאחר ההידוק והניח ש״ר הותר ההידוק דא״צ לברך כמו בחלצן אדעתא להחזיר מיד ש״מ דכאן גרע מהזיזם אדעתא להחזיר כיון דהותר שלא בכוונה וכמ״ש באות כ״ה. ומ״ש למ״ש השל״ה באות כ״א דנשמטו שלא מדעת אפ״ה א״צ לברך ה״ה לאחר ההידוק נפסק הקישור י״ל קצת ועוד דשאני עשיית הקשר דהוי הפסק גדול ואהא דאם הותר ש״י לאחר הנחת ש״ר הול״ל כן באות כ״ה דלדידן בשם של״ה א״צ לברך כאן. ומיהו לדינא גם הט״ז כתב באות י״ג דנפסק הקשר לאחר ההידוק אין מברך. ובהותר ההידוק לאחר ש״ר נמי לשל״ה אין לברך: ש"ע סָעִיף יב
כד קודם עמ״א והכלל בזה דבעשיית הקשר דהפסק גדול הוא יש חילוק אם נפסק לאחר ההידוק דחיילא הברכה קצת אעפ״י דשייכא להניח גם עש״ר (להמחבר ואף לדידן) מ״מ בהפסק גדול צריך לברך משא״כ בהותר ההידוק לחוד דהוי כאילו שלא במקומן דאזלא לה מ״ע דוקשרתם שהוא ההידוק אז אם הניח ש״ר דחיילא הברכה לגמרי חוזר ומברך אף להר״ב דהוי כנשמשו שלא מדעת משא״כ כשלא הניח ש״ר לא חיילא הברכה לגמרי דלא הניח עדיין ש״ר דעליה קאי ברכת להניח ג״כ אז אין חוזר ומברך ועט״ז י״ב וי״ג: ש"ע סָעִיף יב
כה מהדק עמ״א ואף הר״ב יודה לזה דגרע בנשמטו שלא מדעת מאלו הזיזם אדעת להחזירם מיד ולדידן א״צ לברך כמ״ש באות כ״א וכ״ג: ש"ע סָעִיף יב
כו ולא עמ״א ולא הבינותי דמה״ב נ״מ דאפי׳ בחה״מ המניחן בלא ברכה או תפילין דר״ת המניחן בלא ברכה או ש״ר להמחבר אז א״י בו בגזול בלא יאוש משום מה״ב אע״ג דלא כתיב לכם אבל יאוש ושינוי רשות או ע״י שינוי מעשה וכדומה לית מה״ב רק שלו עסי׳ תרמ״ט ס״א: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כז נהגו עמ״א הכל לפי מה שהוא אדם אם אין לו גוף נקי ומתיירא שמא יפיח יסלק מיד ועסי׳ ל״ז ס״ב דמש״ה אין מניחם כ״ה: ש"ע סָעִיף יג
כח ג׳ קדושות עמ״א ברכו וקדושה דיוצר אור וקדושת תפלת י״ח וקדושה דסדר ובא לציון ד׳ קדישין חצי קדיש של ברכו וח״ק לאחר תפלת י״ח וק״ש אחר ובא לציון וק״י. ולפמ״ש לפרוס על שמע לאחר תפלת י״ח בלחש מותר להחליץ לאחר ק״ש מיד: ש"ע סָעִיף יג
כט שיחזירו עמ״א היינו שמגלה ראשו עסי׳ ל״ח אות י״ד במ״א וט״ז שם ולפ״ז ש״י דליכא גילוי או בש״ר תחת טל״ג שרי: ש"ע סָעִיף יג
ל קודם עמ״א ומשמע שא״צ להמתין עד ק״ש שנראה חולץ לפני המלך מ״ה הקב״ה שמיד עומד בתפלה ועא״ר כ״ה דיחלוץ בר״ח אחר קדושת וב״ל כשאומר יה״ר שנשמור חקיך בעוה״ז כעין של בני מערבא ועב״י באן על כי ממשמשי מברך: ש"ע סָעִיף יג
לא וה״ה עמ״א לא מצאתי בלבוש ועא״ר כ״ה. ועט״ז סי׳ ל״א ב׳: ש"ע סָעִיף יג
לב כתר עמ״א ועמ״ש בט״ז אות ט״ו מזה בעניו תפילין ר״ת: ש"ע סָעִיף יג
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א (ס"ק א) שלא כו' וכ"מ סעיף י"א. ר"ל שכ' שם וז"ל ויש מ"ש שאסור להוציא תפיל' ש"ר מהתיק עד שתהיה תפלה של יד מונח'. ודין זה מקורו מתשו' הר"י גוקטליי"א. והטעם ע"פ הקבלה כמ"ש הרב"י בספרו הארוך. וסיים שם רמ"א בהגה ואף אם שניהם לפניו חוץ לתיק לא יתקן לפתוח התפלה של ראש עד אחר הנחת של יד. והוא מהרי"א ומהריב"ח כמבואר בב"י ועל דין זה כ' הרב"י הטעם (וכ"ה במ"א לקמן) משום דכשנוטלה ואינו מניחה הוי כמעביר על המצות וא"כ תיקשי למה בדין ראשון שאסור להוצי' תפילין ש"ר כו' הוצרך ליתן טעם ע"פ קבלה. ולא אמר ג"כ הטעם משום דהוי כמעביר ע"ה. אע"כ צ"ל כיון דעדיין אין תפלה ש"ר פתוח אף שהוציאו מהתיק לית בה משום מעביר ע"ה. כ"ש שעדיין מכוסין בכיסן דליכ' משום מעביר ע"ה: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) מזומנים וכ"ה ביבמות. ר"ל אע"ג דאי היה ממתין עד שיביאו לו ציצית היה עושה מצוה מן המובחר לברך על הציצית קודם התפילין. וכמ"ש ריש הסי' אפ"ה א"צ להמתין. וע"ז כ' דכ"ה ביבמות. דתנן התם מצוה בגדול לייבם. דכתיב והי' הבכור כו' ואם אין גדול קטן מייבם. ותנן תלה הקטן בגדול עד שיב' ממדינת הים. (פי' דהגדול הוא במדינת הים ואומר הקטן שימתינו עד שיבא הגדול ממדינת הים) אין שומעים לקטן. אלא צריך הקטן לייבם או לחלוץ מיד. אע"ג דאם היינו ממתיני' עד שיבא הגדול היה נעשה המצוה מן המובחר דהא לכתחל' המצוה בגדול מ"מ עדיף שייבם או יחלוץ הקטן מיד דשהויי מצוה לא משהינן וכל שיש לקרב עשיי' המצוה עדיף טפי: ובמנחות דף ע"ב דאע"ג דאיברים ופדרים של תמיד בין הערבים מצותן כל הלילה ואפ"ה רשאי להקטיר בשבת אברים ופדרים של תמיד של בין הערבים של שבת. ואע"ג דאפשר להקטירן בליל מוצאי שבת: אפ"ה הותר לחלל שבת דחביבה מצוה בשעת' להקדים המצוה: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג) א"צ כו' ט"ס היא. וכצ"ל ויניח תפילין בביתו דוקא כו' וקאי על מ"ש הרב"י סעיף ב'. כ"ה בזוהר בד"מ הביא בשם הרקנ"ט שכ' בשם הזהר. דאם עושה כן שכינת' אזדמנא עליה. ותרין מלאכים דקיימי' עליה כו' מלוין לי' עד בי' כנשתא ומברכים ליה. וחד מקטרג' דקאי' קמי' פתחא דבר נש אזיל בתרייהו ועונה אמן בע"כ. והרב"י כ' בשם הזוהר מאן דאתי לבי כנישתא ול"ל תפילין ברישי' וציצית בלבושיה ואמר אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך קב"ה אמר אן הוא מוראי. ודאי אסהיד סהדותא דשקרא עכ"ל: ועבי"ד סי' רל"ב סעיף י'. ר"ל דמזה הביא מהר"ם בתשובה הנ"ל ראיה לדבריו. מהא דאי' שם סעיף ז' אם ראה מרחוק אנשים אוכלים פירותיו. ואסרן עליהן וכשקרב אליהם ראה שהם אביו או אחיו אין נדרו נדר אע"פ שלא פי' תחלה בעת שאסרן. דמה"ט אוסר הואיל והם רחוקים ואינן אביו ואחיו מ"מ הדבר מוכיח ממילא שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו ובסי' י' כ' נשבע שלא יעשה כך מפני שהיה סבור שהיא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין בו איסור כל כך לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות עכ"ל ודימה מהר"ם נדון שאלתו לשני דיני' הנ"ל ולכן סיים מ"א ונ"ל דצריך התרה כיון דמהר"ם דימהו גם לסעיף י' ושם בסעיף י' כ' הט"ז דמשמע מדברי ש"ע דאפי' לא פי' בשעת שבועה שנשבע משום שסובר שהו' איסור גדול אפ"ה א"צ התרה ותמה הט"ז מ"ש מהא דכ' שם סעיף ו' שאם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונמצ' שלא גנבה ולא הכתה אין צריך התרה הרי דבעי' דוקא שיפרש בשעת הנדר שגנבה כו' אבל אי נדר סתם אפי' אומר שבלבו היה משום שגנבה כו' אפ"ה צריך התרה וה"ה בהאי דסעיף י' אם לא פי' משום שסובר שהוא איסור גדול צריך אח"כ התרה ולא דמי לסעיף ז' דאפילו לא פי' משום שהם אינן אביו או אחיו אסרן עליהן ואפ"ה א"צ התרה דשאני האי דסעיף ז' כמ"ש בש"ע שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו וה"ל כאלו פי' אבל בסעיף ז' וסעיף י' בעינן דוק' פי' בשעת הנדר דאין הדבר מוכח שנודר קונם אשתי כו' שהטעם שחשד' שגנב' כו' שמא מחמת סבה אחרת וכן בסעיף י' שמא אפילו היה יודע שהי' איסור קל אעפ"כ נשבע וכיון שלא פי' צריך התרה עכת"ד וכיון דמהר"ם דימה דין דהכ' גם לסעיף י' דהתם א"כ לדעת ט"ז גם כאן צריך התרה כיון דגם כאן אין הדבר מוכח וניהו דמודה מ"א לענין קנס דאין מוציאים מידו מ"מ לענין איסור חש מ"א לדעת הט"ז ומצריך התרה. ובתשו' נ"ש סי' ו' חולק על דינו של מהר"ם דאין כוונת הזוהר דקב"ה שואל אן יראתי אלא ביוצ' מפתח ביתו כשכבר האיר היום וחל עליו מצות תפילין וציצית אבל כשיוצ' קודם אור היום דעדיין א"א להניח ציצית ותפילין ל"ל בה ואייתי ראיה מדברי בעל ר"ח בספרו תוצאות חיים וקרא דאב' ביתך כו' ביראתך י"ל בענין אחר דקאי על זכות ג' אבות ע"ש עכת"ד וצריך לומר הא דהאר"י ז"ל לא היה מיו"ד הראשונים עיקר טעמו היה כמ"ש מ"א לקמן סי' צ' ס"ק כ"ז וז"ל כי הוצרך לפנות שהיה לו חולי וגם כדי שילך מעוטף בטלית ותפילין כו' עכ"ל א"כ י"ל דעיקר טעמו היה מפני שהיה צריך לפנות. וטעם שילך מעוטף כו' לא עשאו אלא סניף בעלמ' וכ"כ בס' א"ר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד (ס"ק ד) בביתו כו' ודומה לזה כ' בסי' קס"ח ס"א היה לפניו חתיכת לחם וככר שלם צריך לברך המוצי' על השלם. וכ' רמ"א שם דוק' אם דעתו לאכול שניהם. אבל אם אינו רוצה לאכול כ"א מאחד יבצע עליו אע"ג דהשני חביב וחשוב: ש"ע סָעִיף ב
ה (ס"ק ה) ושם כו' ובמקום שמצוים עכו"ם כו' בחצר בה"כ משום רשעת העכו"ם: סי' תקנ"ד. לענין חליצת מנעל בט"ב דבמקום שעכו"ם הרבה עוברים ושבים א"צ לחלוץ ברחוב מה"ט: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ו (ס"ק ו) יכוין כו' גם ב' פרשיות וכו' ר"ל דבתפילין כתובים ד' פרשיות שמע. והיה אם שמוע. קדש והיה כי יביאך. ושני פ' מהן דהיינו שמע והיה אם שמוע. קוראין כל ישראל וע"ז כ' דגם ב' פרשות אחרות דהיינו קדש והיה כי יביאך יש לקרותן: ש"ע סָעִיף ה
ז (ס"ק ז) ויניח הע"ת כו' שכ' שגם כשימשמש בתפילין ימשמש תחלה בשל יד ואח"כ בשל ראש והוא מבואר כן להדי' בש"ע סי' כ"ח: ש"ע סָעִיף ה
ח (ס"ק ח) תפלין הלמ"ד בדג"ש לפי שהטור כ' וז"ל ונקראים תפילין ל' פלילה שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ודרשי' אלו תפילין שבראש עכ"ל וכיון דתפילין שרשו פלל א"כ היה צריך לכתוב תפילין בשני למדי"ן כמו פלל ולכן בא דגש בלמ"ד דהוי כאלו נכתבו שני למדי"ן. וכ"כ רש"י פ' וישלח ע"פ כי חנני אלקים כו' אין חנן בלי שני נוני"ן: ש"ע סָעִיף ה
ט (ס"ק ט) על מצות בפת"ח. דאי הוי בפת"ח הוא ל' יחיד ובחול"ם הוא לשון רבים כדאית' סי' כ"ו שכ' רמ"א לדידן דמברכים שתי ברכות על של ראש ושל יד ואם אינו מניח רק של ראש לבד מברך שתי ברכות להניח וגם ברכת על מצות דאי מניח שתיהן אז קאי ברכת להניח שבירך על של יד גם על של ראש ודי כשמברך על של ראש על מצות אבל כשאינו מניח רק של ראש כיון שעדיין לא בירך צריך לברך על של ראש גם ברכת להניח וכתב שם עוד אבל אם אינו מניח רק של יד לבד אינו מברך רק ברכת להניח לבד וא"א דברכת על מצות קאי גם על של יד א"כ היה ראוי כשמניח של יד לבד ג"כ לברך שתיהן להניח ועל מצות אע"כ דעל מצות לא קאי על של יד: ואפי' למ"ש הטור כו' עיין בט"ז ס"ק ט' דקאי גם על של יד א"כ מברך על ב' מצות והיה ראוי לומר מצות בחול"ם שהוא לשון רבים: דאסור כו' על שנים כא' דכתיב ברוך ה' יום יום כל יום תן לו מעין ברכותיו ה"ה בכל מצוה הדין כן: מצות ה' ברה כו' דנקט מצות בפת"ח וקאי על כל המצות. וע"כ משום דכל המצות קשורים ואחוזים זה בזה ולכן אפי' מצות רבות יש לקרותן בלשון יחיד וכמ"ש פ' עקב כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון כו' וקרי לפי פשוטו כל המצות בלשון יחיד וא"כ כשיאמר כאן מצות בפת"ח יוצא ממ"נ אי קאי רק על של ראש דהוי חדא מצו' ודאי א"ש מה שיאמר מצות ל' יחיד ואי קאי גם על של יד דהוי כעין שני מצות אפ"ה א"ש מה שאומר מצות בפת"ח ל' יחיד דהא גם מצות רבות נקראים ל' יחיד: לא א"ש לאידך פירושא ר"ל למאן דס"ל דלא קאי על של יד והוי רק מצוה א' והוא או' בחול"ם דהוי לשון רבים: ש"ע סָעִיף ה
י (ס"ק י) בשכמל"ו כו'. וכמ"ש סי' ר"ו שהוא תיקון למברך ברכ' לבטלה אף דלכתחל' אין לעשות כן לברך ברכה שא"צ ולו' בשכמל"ו מ"מ הכא עיקר דעת הפוסקים לברך שתים. וליתרון לצאת דעת הי"א שאין מברכים רק א' דהוי לדידהו ברכ' שני' לבטלה לכן יאמר בשכמל"ו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ח
יא (ס"ק יב) עובר כו' כמ"ש סי' קס"ז לענין ברכ' המוציא אע"ג דבעי' לברך עובר לעשייתן מ"מ לא יברך עובר דעובר לכן אין לברך המוציא עד שיתפוס הלחם קודם שיחתוך הלחם. ובסי' תרנ"א דמה"ט לא יברך על הלולב עד שיתפוס הלולב וע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יב (ס"ק יד) אסור כו' עסי' רט"ו דשם מבוא' דאסור לגרום ברכה שא"צ: ב"י מהרא"י ואייתי ראי' מדברי הרא"ש דאפי' מלבד האיסור גורם ברכה איכא עבירה להסיח ביניהן. וכ' בס' ל"ח בה' תפילין סעי' ט"ו הטעם בשם הר"ן וז"ל דה"ט משום דאע"ג דשני מצות הן כיון דכתי' בתפילין של יד ושל ראש והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך צריך זכירה שיהי' תיכף תפלה של ראש לשל יד כדי שתהי' הוי' א' לשתיהן עכ"ל: ש"ע סָעִיף ט
יג (ס"ק טו) להניח כו' דע דמחלוקת הרב"י הוא במ"ש במנחות דף ל"ו אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח בין תפלה לתפל' מברך א'. סח מברך שתים. ופירש"י והעומדים בשיטתו לא סח מברך א' על של יד ועל של ראש. וסגי בברכ' א' שבירך על של יד להניח דברכ' להניח קאי גם על של ראש. סח א"כ הפסיק לכן מברך שתים ר"ל מברך עש"ר על מצות והיינו שתי' להניח עש"י ועל מצות עש"ר וכן פסק הרב"י לעיל אבל ר"ת פי' לא סח מברך א' על של ראש דהיינו על מצות. אף דכבר בירך על של יד להניח. וברכת להניח קאי על של ראש מ"מ צריך עוד לברך על מצות. סח והפסיק מברך על של ראש לבד שתי ברכות דהיינו מברך שוב על של ראש להניח וגם על מצות. וכן פסק רמ"א: וכ' הר"ן כו' וטעמו שמצריך למשמש בשל יד: לברך כשממשמש ר"ל אפי' לא נשמטו והובא דעה זו בהרב"י: ואף דלא קי"ל הכי אלא דוק' בנשמטו כמבוא' סעיף י"ב. מ"מ כיון די"א דהכ' א"צ לברך להניח והוא דעת רש"י וכן פסק רב"י. ניהו דקי"ל כר"ת דצריך לברך גם להניח מ"מ עדיף טפי למשמש בש"י דעי"ז אנו יוצאים לדעת רש"י לברך להניח עכ"פ למ"ד על משמוש גרידה בלי נשמט ג"כ מברך וכל מה דאפשר לתקן מתקנים: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יד (ס"ק טז) אם סח כו' כמ"ש סי' קס"ז ס"ו דבין ברכ' המוציא לאכילת המוצי' אם הפסיק צריך לחזור ולברך מיהו אם סח מענין דברי' שהם צורך סעודה א"צ לחזור ולברך וכ' רמ"א ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל אפי' בדברים שהם מצורכי סעודה. ובסי' תקצ"ב ס"ק ה' הקשה מ"א על מ"ש שם שבין ברכה לתקיעת שופר לא יסיח אם לא בענין התקיעו'. משמע דמענין התקיעות רשאי לשיח אפי' לכתחלה והא בסי' קס"ז אוסר לכתחלה ותי' וז"ל ואפשר דהכא מיירי שצריך לשיח כגון שאו' להביא שופר וכיוצא בו עכ"ל. והן הן דברי מ"א שבכאן: ש"ע סָעִיף י
טו (ס"ק יז) לא הוי חוזר ומברך. הרא"ש ורשב"א ואגור. אף דהט"ז בס"ק ח' הבי' בשם המרדכי דאינו חוזר ומברך מ"מ פסק מ"א דמברך דהם רבים הפוסקי' שצריך לברך ומרדכי יחיד. ועוד דהמרדכי לטעמיה דס"ל דצריך להפסי' ולענות איש"ר וכדאי' בהרב"י ולכן לא הוי הפסק משא"כ לדידן דקי"ל דא"צ לענו' איש"ר אדרב' אסור לענות א"כ יש לפסוק כהפוסקי' דצ"ל ולברך: אלא משום שגור' כ"ה בתשו' הרשב"א אע"ג דבס"ק י"ד כ' בשיח' מלבד איסור גורם ברכה ג"כ איכ' איסור' היינו דברי חול אבל דברי קדושה ליכ' כ"א משום גרם ברכ': וכיון דהם אין מברכים בחה"מ מותר לו' דברי קדוש': (ס"ח יח) אחר כו' שהכריכ' מן המצוה כצ"ל. שטעמו של הרא"ש הוב' בב"י מפני שברכ' של תפילין ש"י שייכא גם על של ראש. וכריכ' הרצוע' סביב הזרוע אינה ממצו' הנחת תפילין עכ"ל. ור"ל דהכריכ' מצוה בפני עצמה אבל אינו ענין למצו' הנחת תפילין וא"כ הוי הפסק. אבל האר"י ז"ל ס"ל דהכריכ' היא ממצות הנחת תפילין ולכך לא הוי הפסק: ועשא' מעומד. ר"ל הכריכ' והטעם ע"פ הקבל': ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טז (ס"ק יט) לא הוי כמעביר כו' משא"כ מ"ש הרב"י ויש מ"ש שאסור להוצי' כו' אין בו משום מעביר כמ"ש לעיל ס"ק א'. אלא הטעם ע"פ הקבל' כמ"ש הרב"י בשם הר"י גיקטלי"א: ש"ע סָעִיף יא
יז (ס"ק כ) לא כו'. ונ"ל דההנח' תהיה מיושב כו'. ומהרש"ל בתשו' סי' צ"ח מסיק להניח מעומד ושלא לשנות מנהגי' ע"פ הקבל' ודברי זוהר. וגם האחרונים בתשובותיהם כתבו בזה עכ"פ האדם ראוי להיות הצנע לכת עם ה' אלקיו ואם מניח תפילין בביתו ראוי לעשות כמו שהכריע מ"א. אבל אם מניחו ברבי' אל ישנה מן המנהג ויעשה הכל בעמיד': ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יח (ס"ק כא) נשמטו כו' דבשעת תפלה מסתמ' אינו מסיח כו' אע"ג שכ' הטור לק' סי' מ"ד הביאו מ"א שם ס"ק ב' דאף שאין דעתו על התפילין. מ"מ כשאינו עומד בשחוק וק"ר לא מקרי היסח דעת. וכ"כ של"ה גופי' שם במס' חולין. צ"ל דמ"מ כיון דעכ"פ אינו עומד בשחוק וק"ר אמרי' מסתמ' אלו ידע שנשמטו היה דעתו להחזירן. ולכך הוי כאלו היה דעתו בפי' להחזירן וע"ש יותר בשל"ה: ש"ע סָעִיף יב
יט (ס"ק כב) וי"א כו' ואדחי' ליה כמ"ש ר"ס ס"ה דבהפסיק בק"ש ושהה כדי לגמור את כלה יצא. וכ' רמ"א די"א דוקא אי היה הפסק מרצון. אבל אי הפסיק מחמת אונס חוזר לראש וכ' דהכי נהוג ע"ש וה"ה הכ' דהליכ' לבה"כ כו' מחמת אונס דאינו רשאי לילך שם עם התפילין: כן משמע בגמ' בסוכה דף מ"ו ע"א דרבא כל אימ' דאצטריך לילך לבה"כ כשיצ' משי ידיה ומנח תפילין ומברך (ועמ"ש לעיל סי' א' במ"א ס"ק י"ח): כמ"ש סי' תרל"ט לענין ברכ' סוכה. והש"ס שם במס' סוכ' מדמי תפילין לסוכה וצ"ל דאינו דומה לק"ש: וכן בסי' תרל"ט משמע לענין סוכה דאינו דומה לק"ש ע"ש במ"א: וא"כ אין חילוק כו' ולכן סתם רמ"א. ולא כ' דאם הסירן ע"מ לכנוס לבה"כ צריך לחזור ולברך כשמניחן משום דקאי ע"ד המחבר שכ' אדעת' להחזירן מיד ועז"כ רמ"א וי"א שלא לברך: משמע דוק' כשדעתו להחזירן מיד. אבל אי דעתו להחזירן אחר זמן מרובה מודה דצריך לברך. וכמ"ש מ"א ראיה מסי' תרל"ט וא"כ בה"כ שוה למקום אחר וכמ"ש מ"א: ש"ע סָעִיף יב
כ (ס"ק כג) ובתחלת כו' דכבר נגמר כו'. בשלמא בתחלת ההידוק כיון שעדיין לא גמר המצו' ולא היה לברכ' על מה לחול. א"כ אי לא הסיח דעתו חל הברכה על ההידוק שאח"כ: וה"ל כנשמטו כו'. שלא הגיה כו' ואף דבב"י וד"מ כו'. ר"ל שהרב"י ור"מ דימו דין זה לנשמטו ע"מ להחזירן דהא מיד שנפסק הקשר ידע מזה ולא הסיח דעתו והיה דעתו לעשות שוב הקשר ולהניחן וא"כ תליא בפלוגת' של הרב"י ורמ"א בהזיזן ע"מ להניחן ולדעת רמ"א אפי' הדקן ואח"כ נפסק הקשר א"ל לברך ולכן הוקשה בסי' ל"ח דהו"ל לרמ"א להגיה כן. ולכן כ' מ"א דבש"ע חוזר בו ודימהו לנשמטו דמוד' רמ"א דצריך לברך כיון דנשמטו ממיל' לא ס"ל דהי' דעתו להחזירן דהא לא ידע מההשמט' וס"ל דה"ה הכא ניהו דבשעה שנפסק ידע. מ"מ מתחל' הפסיקה ע"פ הרוב אין אדם מרגיש בו. ואז לא היה דעתו להחזירו דהא לא ידע אף שבגמר הפסיק' ידע והיה דעתו לתקן להחזירן תו ל"מ והוי הפסק ולכן צריך לברך לכ"ע: ש"ע סָעִיף יב
כא (ס"ק כד) קודם כו' דהתם מפסיק בעשיית הקשר אף דאין עשיית הקשר הפסק דמה"ט אם נפסק בתחלת ההידוק א"צ לברך מה"ט דהוא צורך התפילין מ"מ הצירוף שהוא אחר גמר ההידוק גורם שצריך לברך. עיין בט"ז: ש"ע סָעִיף יב
כב (ס"ק כה) מהדק כו' כשנשמטו כו' וא"כ אפשר לדעת של"ה א"צ לברך: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כג (ס"ק כח) ג' קדושו' ובשל"ה כו' דלפמ"ש רמ"א הם ג' קדושות. דאופנים ביוצר וקדוש' י"ח בצבור וקדושת ובא לציון וד' קדישים א' של ברכו ב' קדיש שאו' ש"ץ אחר חזרת התפלה ג' מה שאו' ש"ץ קדיש שלם אחר ובא לציון ד' קדיש יתום אחר עלינו. אבל של"ה כ' דצ"ל ד' קדושות וג' קדישים. דברכו נחשב לקדושה א"כ הם ד' קדושות וג' קדישים. דהיינו קדיש שקודם ברכו שאחר ישתבח דניהו דברכו נחשב לקדוש' מ"מ ח"ק שלפניו נחשב לקדיש. ב' קדיש של ש"ץ אחר חזרת שמ"ע ג' קדיש שלם של שליח ציבור אחר ובא לציון. ולפ"ז רשאי להסירן אחר קדיש קודם עלינו: עד שיאמר על כן נקוה לך. וצ"ל דגם הוא ס"ל כמ"ש של"ה וא"כ היה רשאי להסירן קודם עלינו מ"מ המתין עד שאמר על כן נקוה לך. אבל עכ"פ א"צ להמתין עד אחר קדיש יתום של עלינו: וכ' בהגמ"נ כו' עד אחר המילה. כיון דהמילה היא אות וגם התפילין הם אות ראוי להיות עלינו אות תפילין בשעה שמקיים אות מילה ע"ש: ש"ע סָעִיף יג
כד (ס"ק כט) שיחזירו כו' עסי' ל"ח כו' דאסור לחלוץ תפילין בפני רבו. וכ' שם טעם א' דכשמגלה ראשו לפני רבו להסיר תפילין ש"ר הוי בזיון לרבו. ה"ה די"ל כן בס"ת: ש"ע סָעִיף יג
כה (ס"ק ל) קודם כו' דהא בר"ח אינו אנא מנהג. ור"ל מטעם קדושת כתר ואפי' לדידן שאין אומרים כתר. ועיין בט"ז ס"ק ט"ו אבל הלבוש לק' סי' ת"צ כ' בחה"מ יש להסירן קודם קריאת התורה. דהא לדעת הזוהר אין להניח תפילין בחה"מ וניהו דלא קי"ל בזה כהזהר. מ"מ בתפלת מוסף וכן בקריאת התורה שמזכירים קרבנות היום ומזכירים שהוא י"ט. יש לעשות עכ"פ כזוהר להסיר התפילין. וכ' דה"ה בר"ח מה"ט יש להסירן קודם קה"ת כיון שמזכירים שם עניי קרבנות היום. וע"ז כ' מ"א דאינו דומה ר"ח לחה"מ. דהא בר"ח אינו אלא מנהג להסירן אבל שלא להניחן כלל בר"ח ליכא שום דעה. וגם הזוהר מסכים להניחן בר"ח. וא"כ מה ענין הזכרת קרבנות של ר"ח לתפילין: ש"ע סָעִיף יג
כו (ס"ק ל"א) וה"ה בחה"מ כו' והש"ץ שאין לו פנאי. ועיין סי' תרנ"א. ר"ל דמלבד זה בחה"מ סוכות יש להסיר עכ"פ הרצועה מן היד כדי שלא תהי' חציצה ללולב: ש"ע סָעִיף יג
כז (ס"ק לב) כתר כו' כן מנהג ספרדים. ולדידן עיין ט"ז ס"ק ט"ו: ש"ע סָעִיף יג
ט״ז
סָעִיף א
א כדי שלא יעבור על המצות. דאע"ג דגבי תפילין אם פגע בשל ראש תחלה יסלקנה ויניח של יד תחלה כמ"ש סי' זה ס"ו שאני התם דכתיב והי' לאות כו' כמ"ש בסמוך אבל הכא דאין לנו קדימה לציצית אלא מאסמכתא בעלמא כיון שהיא תדירה בשבת ובחול כמה שכ' ב"י ר"ס זה מוטב שתדחה אסמכתא זאת משיעבור על המצוה כן כתב ב"י: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ושם יתעטף וכו'. פי' דהזוהר כתב שצריך לברך על ציצית קודם תפילין כי תחלה צריך לפרוס על ראשו פרוס' דמצו' ואח"כ יתקשר בקישור' דיחודא דאינהו תפילין שמורין על יחוד שמו ית'. והנ"י כתב ג"כ הכי מט"א רק שכ' אח"כ ומ"מ אותם שמתעטפים בטלית גדול כיון שאין דרך להתעטף אלא אחר כל המלבושים כשנתנו מקטוריהן בראשיהם מצות תפילין באה לפניו תחלה ומברכין עליהם תחלה לפי שאין מעבירין על המצו' עכ"ל ונראה פי' דבריו דכיון דכבר יש המקטורן שהוא בגד כמין כובע על ראשו והטלי' מעוטף עליו מלמעל' וכשירצ' אח"כ להניח תפילין יצטרך להסיר הטלית עם המקטורן מראשו וזהו כמעבירין על המצות דהיינו מצות ציצית שהוא כבר על ראשו והוא ס"ל דעיקר עטיפת הטלית על הראש כעטיפת הישמעאלים שזכר הטור בסי' ח' מ"ה מסיק בשם גדולי עולם שיש לצאת ידי שניהם ללבוש טלית קטן ולהניח תפילין ובב"ה אח"כ יתעטף בטלית גדול. ולפמ"ש רמ"א שהעולם נהגו להתעטף בטלית גדול ג"כ בביתו אין קושיא מההיא דינים שזכרנו דהא אע"פ שמעביר קצת הטלית מעל ראשו מ"מ אינו מעביר על מצות ציצית שעליו דהא כבר פסק רבינו בסי' ח' דאע"פ דלפעמים הוא בגילוי הראש מהטלית לית לן בה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג עד עוטר ישראל. לפי שתפילין נקראים פאר שנא' פארך חבוש עליך כ"כ הטור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ד ויניח של יד. דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת וגו' ובגמ' אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא שח מברך א' שח מברך שתים ופירש"י לא שח מברך א' על של יד ועל של ראש והיינו להניח תפילין ואם שח בין תפילין ש"י לש"ר מברך עוד על מצות תפילין על של ראש והרי כאן שתים עם להניח שבירך על של יד ור"ת פי' אם לא שח מברך א' דהיינו על מצות תפילין על ש"ר מלבד מ"ש להניח על ש"י ואם שח חוזר ומברך על ש"ר ב' ברכות להניח ועל מצות ולא חשבי' מה שבירך כבר להניח על של יד ופסק הש"ע כרש"י ורמ"א כתב שמנהגנו כר"ת והרא"ש נתן טעם לדברי ר"ת שמסתבר היא שעיקר תיקון הברכות כך היתה מתחלת הנחתם תקנו להניח וקאי נמי על של ראש וכשמניח של ראש מברך על מצות שזו היא גמר המצות הלכך אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך גם להניח וכן אם מניח של ראש לבדו יברך שתים עכ"ל. ומשמע מדברי הרז"ה שמביא ב"י שאם סח ומברך ב' על של ראש צריך למשמש ביד על של יד כשאומר שנית להניח: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה צריך להעביר כו'. דכתיב והיה לך לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך ודרשינן נמי בגמ' כ"ז שבין עיניך יהיו שתים ומ"ה מוטב שיעבור על המצות משיעבור על מ"ש בתורה משא"כ לענין ציצית ותפילין כמ"ש בסי' זה ס"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו להניח בקמ"ץ אע"ג שאין חילוק במשמעות מ"מ ראוי לברך בלשון הכתוב להניח ברכה אל ביתך. (ב"י בשם אגור): העתק מתשובת אחי הגאון מהר"ר יצחק הלוי ז"ל בענין ברכות מצות תפילין אם י"ל מצות או מצווות וז"ל שאלה אותם שנוהגים כה"ג ור"ת וסייעתם דס"ל דמברכין על תפילין של יד להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפילין אך כשמניחין שנים אם יש להם לומר על מצות הוי"ו בפת"ח או בחול"ם על מצות לשון רבים. וראיתי רבים מחולקים זה אומר כה וזה אומר כה וכל כת מראה טעם לדבריה יורינו רבינו את האמת בזה: תשובה בר"פ התכלת תנן תפלה של יד אינה מעכבת של ראש וש"ר אינה מעכבת ש"י מוכח מזה דב' מצות הן דאי הוה מצוה א' היו מעכבות זו את זו כדתנן בס"פ הקומץ רבה ד' ציציות מעכבות זא"ז מפני שהן מצוה א' וה"נ משמע להדיא התם בר"פ התכלת דאר"ח ל"ש דאינן מעכבות אלא שיש לו ר"ל שני התפילין אבל אין לו מעכבות א"ל אמרת א"ל לא אלא מאן דלית ליה תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעבד וכ"כ גם הרי"ף במס' ר"ה וז"ל ול"ד לתפילין דאר"ח שח חוזר ומברך דהנך ב' מצות נינהו דתנן תפלה ש"י אינה מעכבת כו' וכ"כ הרא"ש שם ובפ"ק דפסחים וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מה' תפילין מפני שזו מצוה לעצמה וזו מצוה לעצמה וכ"כ הטור ויתר הפוסקים וכן במספר תרי"ג מצות מנו אותם שתי מצות ומעתה קשה על מ"ש התוס' בפ' הקומץ רבה וז"ל שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך מכאן מדקדקים כשאדם שוחט עופות או בהמות הרבה וסח ביניהם שחוזר ומברך ומ"מ עבירה היא בידו כדאמרי' הכא שחוזר עליהן מעורכי המלחמה ושמא שאני תפילין שמצוה א' הן אבל התם אם ירצה ישחוט ואם ירצה לא ישחוט ע"כ הא קמן דחשבו להו לחדא מצוה וכ"כ התו' והרא"ש בפ' כיסוי הדם וא"כ דברי הרא"ש האלו סותרים דבריו שזכרנו למעלה וכן בפ"ק דפסחים דברי הרא"ש סותרים אלו את אלו שמתחלה כתב וז"ל ולרש"י נמי כיון דתרי מצות נינהו וכו' ואח"כ כתב ומה שמברכין בתש"י להניח ועל ש"ר על מצות משום דלא רצו חכמים לתקן ב' ברכות שוות זאח"ז במצוה א' אף אם נחלק כדאיתא במרדכי ס"פ בני העיר בשם ר"א דהקורא בתורה והשיח אינו חוזר ומברך ול"ד לתפילין שהן פעמים מצוה א' ופעמים ב' מצות לא סח מצוה אחת סח ב' מצות ע"כ מ"מ קשיא כיון דמשמע להדיא במתני' ובגמ' דלעיל דב' מצות נינהו מנ"ל להתו' והרא"ש ור"א למימר מסברא דנפשייהו דבלא סח ס"ל מצוה א' ולא עוד אלא שנראה כן מדבריהם כאלו היא דבר פשוט ומוכח להדי' שהן מצוה א' בלא שח שהרי לא הביא ראיה לזה ומאין להם פשיטות זה ועוד לדבריהם דס"ל כר"ת דמברכין ב' אף כשמניחים שתיהן א"כ היאך כתבו דמצוה אחת הן והרי אין עושין מצות חבילות חבילות וכדאמרי' אין חותמין בשתים מה"ט ובלא"ה נמי ק' קושי' זו על מ"ש הרא"ש והמרדכי דלר"ת אם אין לו אלא ש"ר מברך ב' וגם דברי ר"א צריכים טעם למה אמרי' בתפילין אם סח ה"ל תרי מצות ואם לא סח ה"ל מצוה א' ולא אמרי' כן בקריאת התורה דמ"ש הא מהא ואי משום שיש שינוי בין התפילין שזו בבית א' ומקומה ביד וזו בד' בתים ומקומה בראש א"כ כי לא סח נמי ליהוי תרי מצות מה"ט ונרא' דודאי תרי מצות נינהו אפי' בלא סח דעל ש"י נאמר ציווי בעצמו ולש"ר נאמר ציווי לעצמה והיינו בענין קשירתם והנחתם זו על היד וזו על הראש וגם בגופן של תפילין הן מחולקים זו בבית א' וזו בד' בתים אלא מפני שהיה ראוי לברך על כל א' מהן ב' ברכות ומטעם שיתבאר בסמוך ציווי חז"ל לתוכפן זו לזו ולברך על שתיהן שתי הברכות כדי שתעלה ברכת להניח על ש"י וגם על ש"ר וכן ברכת על מצות תעלה על שתיהן ומצאו סמך לזה מן התורה כמ"ש הרז"ה בפ' בתרא דר"ה וז"ל עבירה הוא בידו משום דאע"ג דב' מצות הן מ"מ כיון דכתיב בש"י ובש"ר והיה לאות על ידך ולזכרון בין עירך צריך זכירה שיהא תוכף תש"ר לתש"י כדי שתהא הויה א' לשתיהן וה"נ משמע בטא"ח סי' כ"ה וז"ל ראיתי לא"א ז"ל שמיד אחר שקשר ש"י על הזרוע הניח ש"ר קודם שכרך הרצועה סביב הזרוע שהיה אומר כיון שברכה שניה חוזר גם על ש"י כו' יש למעט ההפסק. וכב"י וז"ל ובתשו' הרא"ש כ"ג דין ב' כתב שאין לכרוך הרצועה בנתיים משום דברכת תש"י חוזרת גם על תש"ר וכו' ולא ידעתי למה שינה רבינו מדברי הרא"ש ע"כ ומהר"ש מפראג תי' שמ"ש הטור חוזרת גם על של יד ר"ל גם על הברכה ש"י והוא דוחק ולמאי דאמרן לק"מ שדברי שניהן הן אמת ועולין בקנה א' דכל א' מב' הברכות חוזרת על שתיהן וכ"מ להדיא במ' תנחומא ס"פ בא וז"ל מצוה להניח ש"י תחלה ומברך להניח וחוזר ונותן ש"ר ומברך על מצות ואם סח וכו' ואם ביהא שמיה רבה מברך או בקדוש' פסק בין התפילין מעורכי המלחמה אינו חוזר אלא חוזר ומברך על ש"ר מפני שכל תפלה טעונה ב' ברכות אם ברכן בא' עולות לזו ולזו ואם הפסיקן בטלה ברכה ראשונה וחוזר ומברך שתיהם עכ"ל. והטעם לזה שאמרו שראוי לברך על כל א' מהם ב' ברכות נ"ל שהוא מפני שיש בכל א' מהן ב' ענינים. א' הוא הגוף המצוה שהוא לזכרון להאמין מציאות הש"י ויחודו ויציאת מצרים ושכר ועונש ואף אם היה אוחזם בידו היה אפשר לקיים מצוה זו וע"ז נתקנה ברכות על מצות תפילין והשני הוא הנחת וקשירת תפילין במקומ' המיוחד לה כדכתיב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך וע"ז נתקנה ברכה להניח תפילין ולכן ציוו לתוכפם כדי שתעלה כל ברכה על שתיהן והשתא א"ש מ"ש שמברכין שתים על ש"ר כשהפסיק ביניהם ואין כאן חבילות חבילות ומה"ט נמי אמרו שעבירה הוא בידו כשסח ביניהם כי צריך לתוכפם זו לזו כדי שיעלו שתי הברכות על שתיהן ולא אמרו כן בשאר שתי מצות נפרדות וכן בשוחט עופות או בהמות רבות וסח בנתיים דה"ל כמפסיק באמצע סעודתו דאינו חייב לתכוף אכילה שאחר השיחה לאכילה שלפניה ה"נ א"צ לתכוף שחיטה שניה לשחיטה ראשונה לכן לא הוי הסיחה ביניהם היסח הדעת וז"ש התוס' והרא"ש ור"א דשתי התפילין מצוה א' הן אם לא שח לאו למימרא דמצוה א' ממש הן דא"כ כי סח ביניהם נמי ליהוי כשח באמצע מצוה א' כיון שעיקרן של הנזכרים היא אלא כל א' משניהם בא להורות על ב' עניינים לכן חוזרת ברכת להניח גם על ש"ר וברכת על מצות גם על ש"י ומוכח להו הכי בפשיטות מדאסרו להפסיק בין שני התפילין וחוזר עליה מעורכי המלחמה משא"כ בשאר מצות וכדפי' אבל אם שח ממילא ה"ל ב' מצות לגמרי דהא סמיכה ותכיפה לא ה"ל וצריך לברך על ש"ר שתי הברכות וק"ל: והשתא א"ש מאי דאיכא למידק בדברי ר"א שזכרנו למעלה דהא הוא פליג על ר"י הלוי שכתב שם המרדכי בשמו דהקורא בתורה כמה פסוקים ושח חוזר ומברך ומייתי ראיה מתפילין וז"ל והא הכא אע"ג דתש"י אינה מעכבת ש"ר ותרי מצות הן כשסח הוי היסח הדעת מברכה ראשונה ה"נ מי שקורא בתורה ג"פ יצא ידי קריאת' ואם סח בנתיים יברך ברכה שלפניה עכ"ל. מדקאמר אע"ג דתפילין תרי מצות נינהו כו' משמע דכ"ש אם הן מצוה א' דהוי היסח הדעת וחוזר ומברך א"כ מאי קאמר עליה רבינו אפרים דל"ד לתפילין משום דלפעמים הן מצוה א' ולפעמים ב' הא בין כך ובין כך הבי' ר"י הלוי ראיה שחוזר ומברך ותו דא"כ ל"ל לר"י למימר ה"נ מי שקרא בתורה ג"פ יצא ידי קריאתה כלומר ונגמרם המצוה דהא אי לא יצא ידי קריאתה ולא נגמרה המצוה כ"ש דהוי הפסק והיסח הדעת ולפמ"ש יתבארו דבריהם יפה דכוונת ר"י לומר דל"ת דדוקא במצוה א' הוי שיחה הפסק והיסח הדעת כיון דמבטל לגמרי הברכה ראשונה שהיא היתה ע"ד לגמור המצוה וכשהפסיק לא גמרה ובטלה למפרע הברכה ראשונה מ"ה צריך לחזור ולברך משא"כ כשכבר גמר המצוה ולא נתבטלה הברכה ראשונה הרי היא חוזרת גם על מה שיעשה עוד מצוה ששייכ' לה אותה הברכה עצמה לזה מביא ר"י הלוי ראיה מתפילין דאע"ג דתרי מצות הן וגמר כבר מצוה הראשונה ולא נתבטלה הברכה ראשונה למפרע אפ"ה חוזר ומברך ברכה ראשונה על ש"ר ה"נ הקורא בתורה ג"פ ונגמרה המצוה אפ"ה חוזר ומברך אף שלא נתבטל הברכה ראשונה למפרע ור"א השיב דאפי' הוי הפסק והיסח הדעת כשסח אחר ג"פ א"צ לחזור ולברך וראי' מברכו וק"ש וכו' ושאני גבי תפילין דפעמים מצוה א' הן שצריך לתוכפן זו לזו וברכה של זו עולה גם לזו כיון שעיקר ענינם א' הוא כדפי' ומש"ה אם שח הרי הוא עשאן ב' מצות צריך לחזור ולברך כיון דברכה ראשונה הויא אדעתא דהכי שלא ישיח ביניהם ותעלה גם על ש"ר ואח"כ חזר מכוונתו אבל בקורא בתורה שלא בירך מתחלה אדעתא שלא יפסיק קריאתו אחר ג' פסוקים שהרי אינו חייב לעשות כן להכי אפי' שח והפסיק אחר ג' פסוקים א"צ לחזור ולברך כיון דלא נתבטל' כוונ' ברכ' ראשונה והיינו נמי טעמא דהרא"ש שכ' בפ' כיסוי הדם דא"צ לחזור ולברך כשסח בין עוף לעוף וכו' ול"ד לתפילין דשתיהן מצוה א' עכ"ל. ולכאור' ק' הא איפכא מסתברא דבשתי מצות הוי טפי הפסק והיסח הדעת מבסח באמצע מצוה א' ולפמ"ש א"ש ולא קשיא מידי ודו"ק. מצינו למדין שאותם שנוהגין לברך שתים א' על ש"י וא' על ש"ר יאמרו על מצות בחול"ם ל' רבים כיון דקאי אתרווייהו שהן ב' מצות כמבואר במשנ' ובגמ' דפ' התכלת ואפי' שח ביניהם שמברך שתים על של ראש י"ל על מצות בחול"ם ולא מבעי' להרז"ה שכתב הר"ן בשמו בפ' בתרא דר"ה שאם סח חוזר ומברך להניח וממשמש אז בשל ידו מחזק הקשר ועוד מברך על מצות כו' ותוכף שתי מצות זו לזו דפשיטא דקאי שפיר על מצות אתרוייהו אלא אפי' להרא"ש והמרדכי והטור שלא הזכירו שימשמש בשל יד ויחזק הקשר מ"מ כיון שבהנחת של ראש גומר ומשלים שתי המצות של תפילין המצטרפות זו לזו קאי שפיר על מצות גם על של יד שהניח כבר כדאמרי' ס"פ ג' שאכלו אם לא בירך המוציא כל שלא השלים הסעודה מברך המוציא ואע"ג דלא הוי עובר לעשייתן הא אף כשמניח שתיהן בלא הפסק בנתיים ג"כ אינו מברך על מצות עובר לעשייתן הנחת של יד אלא מברך אח"כ על מצות וקאי נמי על של יד אע"ג דלא הוי עובר לעשייתן ולכן י"ל על מצות בחול"ם ל' רבים (וכן משמע ברמב"ם פ"ב לומר על מצות דכ' מפני שהן ב' מצות: אמנם אם אין לו אלא של ראש בלבד פשיטא שיברך על מצות בפת"ח הוי"ו ומתוך מה שכתבתי יצא לנו שבכה"ג מברך שתים וכמ"ש הרא"ש והמרדכי והטור כיון דכל אח' טעונ' שתי ברכות ולא כנ"י בה' קטנות שכ' דמברך על מצות לחוד וכבר תמה עליו הב"י בא"ח סימן כ"ו דהא הכא ס"ל כר"ת דסח מברך שתים קאי אש"ר ואף שיש לי ליישב דס"ל לנ"י דבאין לו אלא ש"ר לא יברך שתים משום דאיך עושה מצות חבילות משא"כ בסח ביניהם מ"מ קאי גם כאן אש"י וכדפירש לעיל כבר הוכחנו דלא שייך הכא עושין מצות חבילות ולהכי לא נקטינן כנ"י אלא כהפוסקים הנזכרים וכמ"ש בש"ע סי' הנזכר. ועוד יצא לנו ממ"ש דאם אין לו אלא ש"י מברך שתים כיון דכל אח' טעונה שתים כדפי' וכן פסק הסמ"ק והגהו' סמ"ק וסה"ת ולא ידעתי למה פסק הטור דעל ש"י לבד מברך להניח ולא על מצות והוא נגד הפוסקים הנזכרים בלי שום טעם וראיה ולא הזכיר דעתם כלל ואי משום דאמרי' סח מברך שתים על ש"ר וא"כ נשארת ש"י בברכת להניח לבד שאני התם שא"א לתקן עוד א"נ ברכות על מצות שמברך אח"כ על ש"ר קאי נמי אש"י אף שהפסיק בנתיים ומטעמא דאמרינן לעיל ואי משמע להטור הכי ממ"ש הרא"ש וכ"כ המרדכי בה' קטנות בשם ר"י גם סח מברך שתים אש"ר וכן אם אין לו אלא של ראש וכו' ולא כתבו סתם אם אין לו אלא א' כו' דהוי משמע בין ש"י בין ש"ר גם מזה אין הוכח' כ"כ דאפשר דמשום דאינהו קאי התם בש"ר הזכירו ג"כ דין דאין לו אלא ש"ר ואין ה"נ דה"ה באין לו אלא ש"י כמ"ש הסמ"ג והגהות סמ"ק וסה"ת להדיא ואפשר משום דהרי"ף ורש"י ורמב"ם פסקו לברך על שתיהן להניח לבד ולא פליג ר"ת עליהם להדיא בש"י אלא הזכיר ש"ר נקט כספק ברכות להקל הנלע"ד כתבתי יצחק לוי: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז לפיכך צריך לברך כו'. פי' קודם הנחה פשיטא שלא יברך דעכ"פ סמוך לעשייתו בעי' וזה הוי קודם דקודם ע"כ יברך אחר ההנח' וקודם עיקר העשוי' שהיא הקשירה דהיינו הידוק הרצועה המונחת על הזרוע כ"פ ב"י פי' א'. ועוד פי' שני דלא בא למעט רק שלא יעשה אחר ההידוק אלא קודם לו אבל אם בא להקדים גם קודם ההנחה שפיר דמי והסכים ב"י לפי' א'. וק"ל מ"ש מן ברכת על ביעור חמץ דמברכין קודם הבדיקה מטעם שהבדיק' צורך הביעור כמ"ש הטור ריש ה' פסח כ"ש דנימא כאן שהנח' היא לצורך הקשיר' שהיא העשיי' העיקרי' וזה ראי' לפי' השני. וי"ל לפי' א' דגם בבדיקת חמץ הי' ראוי לברך קודם הביעור אלא שאין זמנו קבוע ביום שהאדם הולך בשוק ויש לחוש שמא מתוך עסקיו יעבור הזמן משא"כ בלילה שכל אדם מצוי בביתו אבל כאן ההידוק אחר ההנח' הוא בבירור תיכף ע"כ יעשה מן המובחר כנ"ל: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ח אלא שותק ושומע. דהשתיקה כעונה לענין לצאת י"ח אבל לא שיחשוב כהפסק' ומשמע כאן שאלו עבר וענה יהא שמיה רבא וכיוצא בה דלא הוי הפסק לענין שיצטרך לברך שנית על התפילין כדין המפסיק בשיחת חולין וכ"כ בב"י בשם המרדכי מטעם דאין הפסק אחרי שצורך הוא לו: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ט קודם שיכרוך. הטעם בטור בשם הרא"ש כיון שברכ' שני' חוזרת גם על ש"י ומטעם זה אין להפסיק ביניהם ע"כ ימעט ההפסק בכל מה שיוכל והכריכ' סביב הזרוע אינה מן המצו' הלכך טוב לאחר אותה עד שיניח ש"ר עכ"ל. וכ' ב"י בשם תשוב' הרא"ש בל' זה מפני שברכת תש"י שייכא ג"כ על התש"ר עכ"ל. ומהר"א מפראג פי' דברי הטור מ"ש גם על ש"י פי' על ברכת להניח שהיא ש"י ונמצא דברי הטור כדברי הרא"ש והוא מוכרח דאל"כ תקשה לך הא כתב אח"כ דאם אין לו אלא ש"י מברך להניח לחוד ש"מ דא"צ לש"י רק להניח וכן משמע באשר"י הלכות קטנות ובספ' כוונת האר"י בשם מהר"ר יצחק לוריא שנהג לכרוך שבעה כריכות תחלה בזרוע ואח"כ הניח של ראש וכתב בזה סוד ע"ש. ש"ע סָעִיף יא
י להוציא תפילין של ראש כו'. יש נוהגים לעשות לכל תפלה כיס בפני עצמו ולעשות סימנים בכיסים של התפלה איזה של יד ואיזה של ראש ולא נכון הוא דמ"מ כשיבוא הכיס שבו תפילין של ראש מזומן לפניו תחלה נגד ימינו צריך שיהפוך הכיסים שיבוא של יד לפניו תחלה ונמצא מעביר על המצות אלא יניחם שניהם בכיס אחד ארוך וצר ויניח של ראש למטה ושל יד למעלה באופן שבשום פנים א"א לשל ראש שתבוא קודם: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יא הזיזם ממקומם כו'. לעיל סי' ח' סי"ד נתבררו דברים אלו ושיש לנו לפסוק כי"א קמא שמביא רמ"א שם וא"כ לענין תפילין יש לפסוק אם הסירם כדי ליכנס לב"ה צריך לחזור ולברך אבל בלא ליכנס לב"ה א"צ לברך: ש"ע סָעִיף יב
יב א"צ לחזור ולברך. כיון דלא נעשה עדיין מצות הנחה נמצא לא חלה הברכה על שום מצוה וכיון שלא הסיח דעתו ממנה חיילא שפיר על הנחה שניה כ"כ ב"י. ומדבריו יש ללמוד במי שיש תפילין בידו בלא קשר ומברך ועושה קשר ומניח דשפיר עולה לו הברכה שעשה תחלה דעשיית הקשר אינה הפסק אלא תיקון כמצות ודומה להביאו מלח שבין ברכת המוציא לאכילה לקמן סימן קס"ז ס"ו: וכתב עוד ב"י דאם עשה ההידוק כבר ואח"כ נפסק ומתקנו צריך לברך דכבר נעשה המצו' במה שהידק פ"א ולכאור' יש להביא ראיה מטלית שנפלה כולה ממנו דצריך לברך כשחוזר ומתעטף כמ"ש סי' ח' סט"ו אבל ק"ל דהא ברכת להניח שמברך קודם הנחת תפילין ש"י קאי גם על תש"ר כדאיתא לעיל וא"כ כל זמן שלא הניח תש"ר עדיין עסוק במצוה השייך לאותה ברכה ומה שעשה קשר לתש"י הוא ג"כ מתוקן המצוה כי א"א לו להניח ש"ר קודם ש"י וע"כ צריך לתקן תש"י ואח"כ יניחם כראוי נמצא שקיום המצוה השייכה לברכה נמשכת עדיין עד שתגמור דהיינו אחר שהניח ש"ר ונראה שזה טעם הש"ע מ"ש אח"כ והוא מן דברי הראב"ד בב"י דאם הותר קודם הנחת ש"ר כו' מטעם שקיום הברכה עדיין נמשך כמ"ש ואע"ג דהראב"ד לא זכר אלא היתר ההידוק נראה דה"ה בנפסק דחד טעמא הוא דהא הזיזו ממקומן צריך לברך ועוד נפרש בסמוך בס"ד: ש"ע סָעִיף יב
יג אם הותר ש"י כו'. צ"ע כוונת הש"ע דהא הותר ונפסק שוים הם כמ"ש בסמוך וגם סידור לשון הב"י מורה כן דמתחלה כ' דנפסק הקשר ואח"כ מסיים בלשון זה אח"כ מצאתי בס' א"ח בלשון זה כ' הראב"ד כו' דמשמע דאותו דין דזכר הב"י תחלה נתפרשו גם דברי הראב"ד וא"כ קשה הא כ' הש"ע תחלה בנפסק דוקא בתחלת ההידוק א"צ לברך הא אחר ההידוק צריך לברך וכמ"ש בשם ב"י וכאן כ' בהותר דכל זמן שלא הניח ש"ר א"צ לברך. ונ"ל דבספר ב"י הי' נסתפק בפירוש דברי הראב"ד אם יש חילוק בין הותר לנפסק דאפשר דבהותר מסתבר טפי שא"צ לברך שנית כי מחוסר מעשה קל דהיינו ההידוק לחוד וכיון שעדיין ש"ר לפניו ושייך לברכת ש"י כמ"ש בסמוך מ"ה א"צ לברך משא"כ בנפסק הקשר דהוא מעשה חדש מ"ה כ' בב"י סתם שאחר שכתב חילוק שלו בנפסק העתיק ל' הראב"ד וסמך על המעיין לידע מוצא הדברים אבל בש"ע לא כתב אלא דבר הברור ע"כ לא כתב רק מלתא דלית ביה ספיקא דהיינו שנפסק בתחלת ההידוק א"צ לברך ואלו אחר ההידוק לא כתב כלום אלא העתיק הדברים של הראב"ד כהוייתן שמהן יש ללמוד דה"ה לנפסק שא"צ לברך אפי' בנפסק אחר ההידוק כנ"ל ברור וכנ"ל לפסוק להלכה אפילו בנפסק אחר ההידוק א"צ לברך כ"ז שלא הניח עדיין ש"ר כנ"ל: ש"ע סָעִיף יב
יד ולא על גזולין. דבוצע ברך נאץ ה' עד שיהא בהם יאוש ושינוי רשות כ"כ ב"י בשם א"ח בשם העיטור אבל נ"ל לפי מה שהוכחנו בסי' י"א ס"ו דבציצית אין לברך עליהם אפי' אחר יאוש ושינוי רשות ה"נ כן הוא בתפילין ומ"ה סתם הש"ע כאן וכ' סתם פסולין דמשמע בכל גווני וכן דקדק בב"י מדברי רמב"ם בסי' י"א מדכתב סתם פסולי': ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
טו עד שיחזירו ס"ת. סמך לדבר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם: ש"ע סָעִיף יג
טז קדושת כתר. פי' במקום שאנו אומרים נקדש במוסף אומרים במקצת מדינות כתר יתנו לך וכו' וכתב ב"י הטעם דאין נכון להיות באותה שעה כתר דתפילין עליו כדאיתא בשם הזוהר מביאו ב"י לענין תפילין בח"ה בסי' ל"א. ותמהני על מ"ש רמ"א שהמנהג לסלקם בכ"מ והלא בח"ה חמור טפי לענין תפילין שלא להניחם כמו שהאריך על זה ב"י בשם הזוהר ואפ"ה מניחין תפילין במדינות אלו ואפי' בברכה ואלו כאן משום קדושת כתר שיש במדינות אחרות נחלוץ תפילין ואדרבא בהרבה דוכתי שאין מניחין תפילין מ"מ אין חולצין אם היו עליו כבר וכאן נימא להיפך. ושמעתי בשם גדול הדור אחד שלא היה חולצם במוסף כיון שא"א כתר ע"כ נראה דהנוהג כן שאינו חולצן אין עליו תלונה על שהוא סותר המנהג כי יש לו על מי לסמוך: ש"ע סָעִיף יג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א כדי עט״ז כפי דעתי ההדיוטית האדון ז״ל כיון בזה כוונה אחת והוא דבב״י כתב טעם הקדמת ציצית לתפילין ששקולה כו׳ ב׳ תדירה בשבת וי״ט ובש״ע כתב שמעלין בקודש (לכאורה השמיט תדיר ושאין תדיר תדיר קודם מדין תורה די״ל דלהר״מ בסימן ח״י כסות יום בלילה לית מ״ע ותפילין לדידן לילה זמן תפילין רק אין מורין ואם הוא חסיד א״צ לחולצן בלילה אפשר דתפילין תדירי עיין סימן למ״ד משא״כ לרא״ש) והנה אין מעבירין על המצות ד״ת הוא כמ״ש הלבוש כאן ושמרתם המצות יע״ש וא״כ תדיר ד״ת ומה חזית דנדחת תדיר המפורש בקרא מלבד עולת הבוקר (עיין זבחים ריש כל התדיר) מפני אין מעבירין כו׳ לז״א שאף טעם זה הוי רק אסמכתא דתפילין מקודשין יותר (זה מצוה וזה קדושה) והר״מ ז״ל בהלכות תו״מ פרק תשיעי הלכה ב׳ תדיר ומקודש איזה שירצה יקדים וכיון שכן אין מעבירין על המצות דוחה לשקולה ומעלין כו׳. ומעלין היינו שהאדם נתעלה ממצוה לקדושה. מ״ש ס״י ט״ס וצ״ל ס״ו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ושם עט״ז ועמ״א אות ה׳. והלבוש הקשה תיפוק ליה ולמה הוצרך לטעמיה הא א״א להניח תפילין כשהוא ערום וא״י דנ״מ מי שאין לו ט״ק כ״א ט״ג או למ״ד ט״ק מצוה על כל בגדיו מלת דיני״ם ט״ס צ״ל דינ״י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג עד עוטר עט״ז (יחזקאל כ״ד י״ז) פארך כו׳ שאבל אסור ביום א׳ בתפילין וליחזקאל אמר רחמנא שיהא תפילין עליו אלמא נקראים פאר: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ד ויניח עט״ז הביא דברי הרז״ה בסוף ר״ה וב״י הביאו ר״ן בשם הרז״ה והמ״א הביאו ג״כ באות ט״ו ויש להתבונן בזה כי המעיין ברז״ה שם סיים והוי כמבר״ך שתים על ש״ר והוא שיטה שלישית כי הרי״ף פירש שח כו׳ ור״ת פירש מברך שתים על ש״ר כי להניח קאי על ש״ר ג״כ אבל רז״ה ז״ל סובר דב׳ מצות הן ודאי (לכ״ע) ולהניח רק על ש״י קאי אלא דאם שח עבירה בידו דהפסיק ביניהן כי כתיב והי״ו לאות ע״י ולטטפת כו׳ הוויה א׳ לשתיהן שלא יפסיק ביניהן (ואפי׳ בהפסק שתיקה יראה דאסור אם שוהה הרבה שלא לצורך) הלכך כל שהפסיק בהכרח צריך לברך להניח מחדש על ש״י וימשמש בש״י ולהסמיך ש״ר עם על מצות ושח מברך שתים לאו שתים על ש״ר אלא נראה כמברך שתי״ם על ש״ר ובאמת על ש״י קאי להניח ולפ״ז אפילו בירך להניח מחדש ולא משמש ימשמש עדיין קודם ברכה על מצות שיהא תוכף ש״י וש״ר והי״ו כו׳ אבל לדידן דקיי״ל שח יברך על ש״ר ממש שתיים עיין סי׳ כ״ו המניח ש״ר לבד מברך שתים על ש״ר כר״ת דלא כרז״ה א״כ לכאורה א״צ למשמוש אבל המ״א כתב באות ט״ו שימשמש לצאת ידי ספק מהיותר טוב שי״א דתפילין כ״ז שמשמש לברך כו׳ והנה ראיית המ״א בט״ז דהב״י הביא דברי הר״ן בשם הרז״ה ולא סיים שמברך שתים על ש״ר אלא כר״ת ולומר דהנוהג כר״ת ימשמש כו׳ ולכן כתב כן המ״א. ומ״מ לדינא אם שח ובירך מחדש להניח ולא משמש ימשמש עדיין שיהא תוכף ב׳ מצות ביחד וגם אפילו בשתיקה אסור להפסיק יותר מהצורך. והבן זה עמ״ש במ״א ט״ו. וע׳ אות ר׳ מ״ש ע״ת י״ל על תנאי ועא״ר אות יו״ד ומיהו אין לנהוג כן והבן. ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה צריך עט״ז ומה״ט חולץ ש״ר תחלה כמבואר בסי׳ כ״ח ס״ב יע״ש ואע״ג דאין מעבירין ד״ת נמי מ״מ הא עדיף דכתיב קרא מפורש בתפילין ש״י תחלה כמ״ש סעיף א׳: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו להניח עט״ז עיין לבוש השיג על הב״י ואמר אמת להניח בקמץ דוקא אז שורשו נו״ח מנחי עין (ואין דגש בנו״ן) ולהניח בפתח הה״א (ונו״ן בדגש) ושורשו ינח מלשון הנחה ועזיבה ועיינתי במאיר נתיב (הוא הנקרא קונקורדנסיוס) בשורש ינח הנחה לא עזיבה ולכאורה הנחה טפי שפיר להניחם על זרוע ועל ראש משא״כ נו״ח מנוחה משמע מנוחה במקומן ושלא להלבישם. (יחזקאל מ״ד למ״ד הוא פסוק זה להניח ברכה יע״ש). העתק שאלה יע״ש. הנה להמחבר אין ספק כששח מברך עש״ר על מצות בפתח דקאי רק על ש״ר הרי״ף הוא בסוף ר״ה גבי שלא להפסיק בשיחה בין תקיעות מיושב למעומד. ובר״מ פ״ד ה״ד יע״ש ומ״ש דאין עושין מצות חבילות לא הבינותי דעל מ״ש אין חותמין בשתים ברכות מ״ט א׳ קאמר התם כן שוב ראיתי שנתכוין למ״ש פסחים ק״ב א״א ב׳ קדושות על כוס א׳ וע״ש רש״י ברכות ד״ה אין חותמין. והעלה דב׳ ברכות להניח ומצות קאי תרוייהו עש״י וש״ר ול״ש חבילות כי בכל א׳ מהתפלה יש ג׳ מצות א׳ בראיית התפילין ומה שכתוב בהם יציאת מצרים מופת על חידוש העולם ששינה הטבע ומשגיח בתחתונים (כמ״ש המפרשים ורמ״א ז״ל אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך ממצרים לא אשר בראתיך כי ראו הניסים מעין חידוש העולם ואש בתוך הברד הפכיים ושהוא מהוה הכל ופרעה אמר מי ה׳ רק שם אלקים המורה על הטבע כיון שבראו אין משנה לכן בי״ס ובשאר המכות אמר ה׳ הוא הצדיק הויה) שנית להניח על יד וראש לשעבד המוח והנפש עם הגוף וע״ז מברך עש״י ב׳ ברכות א׳ להניח ב׳ מצו״ת תפילין לזכור מ״ש בהן י״מ כו׳ ולכן מהראוי אף בשל״י לחוד יברך שתים ואין להפסיק ביניהן כי ב׳ ברכות קאי אתרוייהו. וסוף דבריו שי״ל מצות בחולם מאחר דב׳ מצות הן ומצות קאי נמי אש״י כמ״ש הטור כאן בב״ה א״כ יאמר לשון רבים ואף בש״ר לחוד דמברך שתים כשסח ואמר בחולם ל״מ להרז״ה כו׳ המעיין ברז״ה ור״ן סוף ר״ה הביאותיו אות ד׳ מבואר דסובר להניח רק אש״י ומצות רק עש״ר והמשמוש בש״י דצריך והי״ו תכיפה וכמבר״ך עש״ר שתים אבל עיקר הברכה להניח עש״י דתפילין כל זמן דממשמש מברך (עמ״ש במ״א ט״ו) אלא לדידן כ״כ והבן. ואם אין לו אלא ש״י לחוד מברך ב׳ ברכות וש״ר לחוד ב׳ ברכות ומצות בפתח דקאי רק אמצוה א׳ אראיית תפילין לזכור מ״ש בהן. ואנו אין לנו אלא דברי הרב בכא״ן דעש״ר מברך שתים ועש״י רק להניח גם על מצות. ואם בחולם או פתח הרשות או כט״ז ואחיו הגאון או כמ״א אות ט׳ יע״ש ומעתה אם טעה ואמר על ש״י על מצות ובש״ר להניח לכאורה להשאלה ותשובה זו שפיר דמי וצ״ע. ועמ״ש ג״כ במ״א מזה אות י״א. וע׳ בשערי תפלה שי״ח להרב המדקדק הגדול מוה׳ זלמן בזה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז לפיכך עט״ז הקשה מתל״ב ותירץ יע״ש דעל הביטול אין לברך דהוי דברים שבלב וע׳ לבוש שם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ח אלא עט״ז פירש הפך דברי המ״א אות י״ז אלא דאין חוזר ומברך כמרדכי אעפ״י שבב״י כתב דנראה מדברי המרדכי שצריך להפסיק ולענות קדיש וקדושה בש״ע פסק דלכתחלה לא כמו שח לצורך דלכתחלה לא ובמ״א אות י״ז הארכתי ועיין לבוש פסק בפירוש שחוזר ומברך בהפסיק לאיש״ר. עסי׳ כ״א מ״א ג׳: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ט קודם עט״ז הוכיח כהר״א מפראג דאל״כ קשיין דברי הטור אהדדי מכ״ה ס״י דפסק בש״י רק להניח לחוד וכמ״ש באות ז׳ ומ״ש בשם כוונת הרא״י כ״כ המ״א אות ח״י ומשמע קודם שיכרוך סביב האצבע ג׳ כריכות יניח ש״ר: ש"ע סָעִיף יא
י להוציא עט״ז דב׳ כיסים מ״מ בפנים כשמונחים בכיס גדול שהטלית בתוכו א״א לראות ולפעמים יבוא ביד כיס ש״ר ולמ״ש המ״א א׳ בכיס אין מעביר. ומ״מ יעשה כיס צר עמ״א סימן כ״ח אות ד׳ דאין לעשות כן דש״ר קדושתו חמורת מש״י (שי״ן ודלי״ת) ואסור להניח ש״י על ש״ר ועמ״ש במ״א אות א׳ ובכריכת הרצועות יעשה סי׳ ויכניס ידו בתיק ויבחין או כיס רוחב ויעיין בתוכו מקודם איזו תפלת הוא מוציא: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יא תזיזם עט״ז ובסי׳ ח׳ אות י״ב דבבה״כ דא״א שם לכנוס בתפילין הוי הפסק ואע״ג דסי׳ כ״א אות ג׳ דבט״ג אין נכו״ן לביה״כ מ״מ לא מדינא ומשו״ה בציצית לא הוי הפסק וכמ״א אות כ״ב דביה״כ שלנו שאין רתוק אין לברך וכן נוהגין. והנה המחבר הביא תחלה דין דרבי סוכה מ״ו אח״כ רבנן דבי רב אשי (באר הגולה י׳ הר״י ורא״ש יהיה לציין גמרא כפירוש הר״י ורא״ש) אח״כ פירוש שלו ברבנן דבי ר״א דממשמשי להחזירן למקומן ואפילו נשמטו מדעת והר״ב הודה לו בפירוש הרא״ש דשלא מדעת הוי כע״מ שלא להחזירן מיד וחלק עליו בהזיזם אדעת להחזירם מיד ואפי׳ מלצן לגמרי ע״מ להחזירם מיד חלק עליו וביאר כן בסי׳ ח סי״ד ולכאורה נשמטו ממקומן להמחבר ללא צורך הוא ולא עוד דבלא מדעת החזיר הש״י ובירך להניח ואח״כ החזיר ש״ר אף להמחבר מברך שנית היכא דלא ידע בשעת ברכה א׳: ש"ע סָעִיף יב
יב א״צ עט״ז וא״י מה מלמדנו (עמ״א אות כ״ג) ולכתחלה ודאי אין לעשות כן דהוי קודם דקודם וגם הפסק גדול ודיעבד עולה הברכה ומ״ש ראיה מסי׳ ח׳ סט״ו עמ״א שם אות ך׳. ומ״ש דלהניח שייך לש״ר כו׳ ומש״ה בדין השני הותר ההידוק קודם ש״ר דהוא דין הראב״ד (באר הגולה ב׳) אין מברך דלא נגמר המצוה א״כ מ״ש כאן והמ״א אות כ״ד תירץ זה דעשיית הקשר הוי הפסק כה״ג והט״ז לא ניחא ליה בכך ולהלכה פסק באות שאח״ז דאה״נ דבש״ע חזר מזה וסובר בעשיית הקשר ג״כ אם נפסק קודם הנחת ש״ר אין מברך: ש"ע סָעִיף יב
יג אם עט״ז עב״י כתב תחלה בנפסק הקשר קודם הידוק אין מברך לאחר הידוק מברך וכתב אחר זה מ״כ להראב״ד בהותר ההידוק אם קודם ש״ר אין מברך כו׳ משמע דברי הראב״ד סותרים למ״ש תחלה ואיך כתב כאן שתיהן הלכה ע״כ העלה דבספרו הארוך מסופק אם הראב״ד חולק אמ״ש לעיל או י״ל עשיית הקשר הפסק טפי כמ״ש המ״א אות כ״ג ומש״ה לא כתב כלום אם הם סותרים ובש״ע כתב רק מה שברור לו דהיינו נפסק קודם הידוק דאין מברך ונפסק אחר הידוק לא כתב כלום ואלו היה דעתו לחלק בין קשר להותר ההידוק כמ״ש המ״א כ״א הוה מפרש בהדיא אלא כתב דין הראב״ד וממילא ספק ברכות להקל אף בנפסק הקשר אחר ההידוק כ״ז שלא הניח ש״ר עדיין אין חוזר ומברך דלא כמ״א כ״ג וספק ברכות לקולא: ש"ע סָעִיף יב
יד ולא עט״ז ועיין סי׳ תרמ״ט סעיף א׳ מזה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
טו עד שיחזירו ס״ת עט״ז וא״כ בר״ח ודאי נמי דיש לחלוץ אחר חזרת ס״ת להיכל ועכ״פ כמ״ש המ״א אות ל׳: ש"ע סָעִיף יג
טז קדושת כתר עט״ז הקשה לדידן בחה״מ מניחין ובר״ח מניחין ומסלקין והא לילה אין מניחין ואם היו עליו אין חולצין ובר״ח להיפך מחה״מ. ועיין לבוש נתן טעם שתפלת מוסף במקום קרבן ואנו עושין כי״ט לענין זה וי״ט א״צ אות יע״ש והנה בחה״מ סוכות ג״כ יש קרבנות לצורך היום ועיין תוספות ר״פ מקום שנהגו בשם ירושלמי יחיד המביא קרבן כו׳ מעתה קרבן התמיד הא כתיב ואספת דגנך וכבר נתקשיתי במ״א דבר״ח אימא דאסורין במלאכה מדין תורה שמביאין מוסף והוי י״ט א״כ לתסר במלאכה שע״ז אין לנו לימוד להתיר. ומ״מ המניחין תפילין דר״ת אם נוהג להסיר קודם ובא לציון אחר חזרת ס״ת בהיכל מיד יש לו להניחן באותו פעם ואם לאו יניחם אחר תפלת מוסף כי אין זה רק מנהג לחלצן בשעת תפלת מוסף ואח״כ מניחין דר״ת: ש"ע סָעִיף יג
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א יניח תפילין. הרב בשיורי כנה"ג פסק דמי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין דציצית קודם ע"ש. והמחבר בני חייא וע"ת והלקט ח"א סי' נ"ד ובתשו' יד אליהו סי' מ"א והיד אהרן. כולם כאחד חלקו עליו ופסקו דתפילין קודם ע"ש. אם מחויב להחזיר על הפתחים כדי לקנות תפילין וציצית תנינא בירושלמי דפאה דאינו מחויב ע"ש. ע"ת: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב בטלית גדול. ואז אפי' בא לידו הטלית קודם שהניח תפילין א"צ להתעטף בו בביתו כיון שאין דעתו ללובשו כאן מ"א. ועי' הרדב"ז סי' ל"ו. כ' בתשו' מהר"ם מלובלין סי' ל"ד א' נתקשר עצמו בקנס לילך לתהלים קודם אור הבוקר ועתה רוצה לחזור בו מפני שאינו יכול לילך לבה"כ בציצית ותפילין הרשות בידו לחזור דדמי לנדרי שגגות. וכ"ה בכוונת שמה"ט לא היה האר"י מיו"ד ראשונים מפני שהם היו משכימים קודם אור הבקר והוא לא רצה לילך לבה"כ בלא תפילין. וא"ל ה"ל לצאת מבה"כ כשיאיר היום ויניח תפילין י"ל דאדהכי והכי יגמרו הקהל ברכות השחר לכן מוטב לבטולי הא מקמי הא וכתב המ"א ונ"ל דצריך התרה. ועיין בתשו' נחלת שבעה סי' ו' (ובספר אליהו רבה מביא בשם כנה"ג דאפי' כשיש מבואות מטונפות יניחם בביתו ויכסה התפילין וכן משמע בתשו' מ"ע סי' נ"ט ובזוהר פ' ואתחנן ופ' שלח לך): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ג תחלה. עיין הרמ"ע מפאנו סי' ק"כ ובתשו' דרכי נועם חלק א"ח סי' ג' שהאריף אם ברכות תפילין צריך להיות מעומד: ש"ע סָעִיף ה
ד להניח תפילין. הלמ"ד בדגש. ל"ח. ועל מצות יש לברך הוא"ו בפתח ל"ח אות כ"ו וכ"כ המ"א. אבל הט"ז כתב בשם אחיו הר"י הלוי שיאמר הוא"ו בחול"ם לשון רבים דהוי תרי מצות דקאי אתרוייהו על של ראש ושל יד דאיתא בש"ס תפלה של יד אינו מעכב ש"ר וש"ר אינה מעכבת של יד מוכח מזה דב' מצות הם דאי הוי מצוה אחת היו מעכבות זו את זו כדתנן גבי ציצית ד' ציצית מעכבות זה את זה מפני שהם מצוה אחת למידין מזה גבי ציצית מברך מצות ציצית בפתח מפני שהן מצוה אחת. ובתפילין מברך מצות בחולם שהן ב' מצות. וה"ה נמי אם אין לו אלא של ראש לבד יברך בפתח ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
ה שני ברכות. עיין הלק"ט ח"א סי' צ"ד: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ו להניח בקמץ. בלבוש ול"ח אות נ"ד ומהר"ם דלנזואנו חלקו על המחבר וס"ל לברך בפתח: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז שמהדקן. בראשו היינו ג"כ אחר הנחה על הראש וקודם ההידוק דלא כמו שנוהגין העולם שמברכין קודם הנחה. ב"ח מ"א: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח בדיבור. אפילו בלשון הקודש. באר שבע וכנה"ג וע"ת. וכתב בספר ברכת אברהם ל"ד דיבור אלא אפי' הניח תפילין של יד בבית אחד והלך להניח של ראש בבית אחר אע"פ שבשעת הברכה היה דעתו בכף צריף לברף וכ"כ שכנה"ג וע"ת כתב עליו וצ"ע למעשה ע"ש. אם רמז בעיניו וקורץ באצבעותיו הוי הפסק בין תפלה של יד לתפלה של ראש הלק"ט ח"א סי' נ"ז. אם הניח תפילין של יד וכשבא להניח של ראש קודם שהגיע הקציצה בבשר אחר שהגיע לאויר הראש הפסיק בדיבור. אי אמרינן הכא קלוטה כמי שהונחה דמיא עיין הלק"ט ח"ב סי' מ"ב. מי שהניח תפילין של יד וכורך ג' כריכות העליונות ולא בירך וסח בנתיים מברך שתים כיון דברכות אינן מעכבות מיקרי שפיר סח בין תפלה לתפלה ומברך שתים הלק"ט ח"ב סי' קי"ט: ש"ע סָעִיף ט
ט על מצות. וצריך למשמש על של יד כשאומר שנית להניח. ט"ז: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י לצורך תפילין. ולכתחלה אסור. מיהו אי לא סגי בלא"ה מותר להסיח. מ"א: ש"ע סָעִיף י
יא עמהם. ואפי' לענות אמן על ברכת תפילין שבירך אחר לעצמו אסור דבר שמואל סי' קמ"ב. ואם פסק וענה מחלוקת בין הפוסקים אם חוזר ומברך וט"ז פסק דא"צ לחזור ולברך וכ"כ דבר שמואל שם ועיין בתשובת פנים מאירות חלק א"ח סי' י' וכ' המ"א ומ"מ משמע דהמניח בחול המועד בלא ברכה רשאי לענות. דליכא איסור אלא משום שגורם ברכה והכא אין כאן ברכה ע"ש. לפי"ז מותר לענות קדיש וקדושה ואמן בין תפלה לתפלה בתפילין דר"ת הואיל ואין מברכין עליהם. וכ"כ בהדיא בתשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' י': גם נ"ל אם חבירו מברך על התפילין והוא מכוון לצאת בברכת חבירו וגם חבירו מכוון להוציאו דרשאי לענות קדיש וקדושה וק"ל. אבל שיחת חולין לעולם אסור וכ"כ בדרכי נועם שם ועיין בע"ת ס"ק י"ב. ועיין סי' ל"א ס"ק ג' מש"ש: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יב הרצועה. ובכוונות איתא שהאר"י ז"ל כרך קודם שהניח של ראש וע"ל סימן כ"ז ס"ק ט"ו מש"ש: ש"ע סָעִיף יא
יג מהתיק. ויניחם בתיק באופן שא"א לשל ראש שיבא קודם. ט"ז. הכנה"ג כתב בשם רבו דאין קפידא אלא כשמניח עצמו מוציאה מן התיק קודם שיניח של יד אבל אדם אחר בעוד שחבירו מניח תפלה של יד מוציאה ומתיר לו תפילין של ראש אין קפידא ע"ש. ועיין בספר משנת חשידים דף נ"ז ובע"ת: ש"ע סָעִיף יא
יד מעומד. כתב הכנה"ג בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי קבלה וזוהר חולקין עם הגמרא הלך אחר הגמ' והפוסקים מיהו אם בעלי קבלה מחמירין יש להחמיר ג"כ. ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים אע"פ שנזכר בקבלה אין אנו יכולין לכוף לנהוג כך ע"ש ובמ"א: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טו לברך. ושל"ה כתב דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע"מ להחזירן. מ"א (ובס' אליהו רבה פסק כדעת הש"ע והביא ראיה לדבריו ע"ש): ש"ע סָעִיף יב
טז לברך. אבל אם חולצן ליכנס לבית הכסא צריך לברך לכ"ע דהא אין רשאי לילך בהם לבה"כ ואידחי ליה וה"ה אם לא היה בדעתו לחזור מיד צריך לברך ב"ח ע"ת ט"ז. וכתב המ"א ואפשר לומר דכשבה"כ אינו רחוק כמו בה"כ שלהם שהיו בשדה א"צ לברך וא"כ אין חילוק בין בה"כ למקום אחר ולכן סתם רמ"א כאן ע"ש. ודע הא דכתב רמ"א וי"א וכו' קאי נמי אהא אם מסירן לגמרי כי לענין זה שוה אם הזיזן ממקומם או הסירן לגמרי. ע"ת: ש"ע סָעִיף יב
יז ההדוק. ר"ל קודם שנעשה המצוה כתקונה מש"ה א"צ לחזור ולברך דעשיית הקשר אינו הפסק כיון שהוא מענין המצוה: (וכתב ט"ז מזה יש ללמוד במי שיש בידו תפילין בלא קשר ומברך ועושה קשר ומניח דשפיר עולה לו הברכה שעשה תחלה דעשיית הקשר אינה הפסק אבל אם אחר ההדוק התפילין על הזרוע ונעשה המצוה כתקונה ואחר כך נפסק הקשר משמע דצריך לברך וט"ז חולק ופסק דכל זמן שלא הניח תש"ר עדיין עוסק במצוה של יד כי א"א לו להניח ש"ר קודם ש"י ולא נגמר עדיין המצוה של יד ולא גרע ממ"ש הש"ע אם הותר של יד קודם הנחת של ראש א"צ לברך ה"ה נמי אם נפסק ג"כ א"צ לברך דהותר ונפסק שוים הם ע"ש. וכ"פ המ"א וכ' דלפי מ"ש בס"ק ט"ו בשם של"ה משמע דאפילו בנפסק אחר הידוק דא"צ לברך וכ"פ בתשובת הלק"ט ח"ב סי' ק"כ ע"ש. ועיין ע"ת ובנחלת צבי ומ"ש היד אהרן: ש"ע סָעִיף יב
יח גזולין. דהוי מצוה הבאה בעבירה. וכתב ט"ז אפי' ביאוש ושינוי רשות לא מהני. ובשואל שלא מדעת מותר גם בתפילין כמו בטלית אך יקפלם כבראשונה. תשובת בנימין זאב סי' רצ"ט הובא בכנה"ג בני חייא ובע"ת: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יט נהגו העולם. ויש שאין משהין יותר מן החיוב דצריכין גוף נקי והכל לפי מה שהוא אדם מ"א. והאר"י ז"ל לא חלץ עד אחר ע"כ נקוה. וביום של מילה אין לחלוץ עד אחר המילה. מ"א: ש"ע סָעִיף יג
כ ג' קדושות. ט"ס הוא וצ"ל ג' קדישים וד' קדושות. וארבע קדושות הם. ברכו את ה' חדא. וקדושה שפה ברורה שניה. וקדושת העמידה וקדושת ובא לציון. ובמקומות שאומרים קדיש יתום אחר עלינו המה ג"כ ארבע קדישים עיין במט"מ. ובשל"ה ובע"ת: ש"ע סָעִיף יג
כא בהיכל. סי' לדבר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם. והחולץ קודם לכן לא יחלוץ בפני ס"ת אלא יסלק לצדדין. מט"מ רש"ל מ"א: ש"ע סָעִיף יג
כב מוסף. אחר חזרת ס"ת בהיכל ובח"ה יש לחולצן קודם ההלל והש"ץ אחר ההלל ובחה"מ של סוכות אף הש"ץ קודם ההלל מ"א עיין בשכנה"ג הנוהגין ללבוש כל היום יחזור וילבוש בר"ח אחר תפלת מוסף אבל בח"ה לא יניחם לגמרי אפי' במנחה. הרמ"ע: ש"ע סָעִיף יג
כג קדושת כתר. פי' במקום שאנו אומרים נקדש במוסף אומרים בקצת מדינות כתר יתנו לך לכן אין ראוי להיות כתר של תפילין עליו. וכתב ט"ז דהנוהג כן שאינו חולץ במוסף אין לו עליו תלונה מאחר שאין אנו אומרים קדושת כתר יתנו לך. ושמעתי בשם גדול אחד שלא היה חולצם במוסף ע"ש: ש"ע סָעִיף יג
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א אחר כו'. נ"י וטור: שמעלין בקדש. דברי המחבר וכ"כ ע"פ הזוהר ע"ש ח"ג ק"ג ב' וכמ"ש בכ"מ שציצית הוא הכסא ותפילין הוא אדם מלמעלה והן תשמישי קדושה ועב"י בשם האגור ובדיני מהרי"ו ס"כ ובגמ' במקומות הרבה: והמניחין כו'. ע"ל סי' כ"ח ס"ב: כדי שלא כו'. יומא ל"ג והרבה מקומות בש"ס ועט"ז: ומיהו כו'. עמ"א ס"ק ב' וע"ל סי' תרכ"ה בהג"ה מש"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב מי כו' וילך כו'. זוהר ח"ג רס"ה א': ושם יתעטף כו'. ר"ל דא"צ להתעטף בטלית גדול קודם התפילין כנ"ל ס"א וגם קודם הליכה לביהכ"נ דכ"ז יוצאין בטלית קטן וכ"ש אם רוצה להתעטף בטלית גדול קודם וכמ"ש בהג"ה והעולם כו' ועט"ז ס"ק ב': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג הרא"ש כו'. דנקראין פאר כמ"ש בפ"א ופ"ב דברכות ופ"ב דסוכה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד צריך כו'. ותפלה ממש"ש ומתפלל. ר' יונה וכ"כ תוס' י"ד ב' ד"ה ומנח כו' וחפלה כו': ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה יכוין כו'. טור וכ"כ הר"י על מש"ש הרוצה שיקבל עליו כו': על כו' ועל כו'. כמש"ל סי' כ"ז ס"א וס"ט: שהם מורים כו' ואשר כו'. כמ"ש למען תדע כו' ובכל אלקי מצרים כו'. וכיוצא בו הרבה: שהוא במוח. שבת ס"א א': שהוא עיקר כו'. כמ"ש בפ"ב דאבות שבכלל דבריו דבריכם ואמרו בירושלמי דברכות אי את יהיב לבך לי אנא ידע דאת כולה דילי ואמרו במ"ר הלב חושב הלב מתאוה כו' ולכן צוה ית' להניח שם התפילין לקבל עול מלכות שמים בלב ונפש: ויניח כו'. ל"ו א': ויברך כו'. שם: וי"א כו'. לפי' תוס' שם ותלוי בחילוף הגי' דלגי' ספרים שלנו חוזר ומברך א"א לפרש אלא כפי' תוס' דמאי פריך ומאי משני וכ"ה בתנחומא ולגי' הרי"ף ורמב"ם דל"ג חוזר אלא מברך ע"כ כפירש"י ודעת רש"י ורי"ף ורמב"ם עיקר וכ"כ הרשב"א בתשובה דגירסא דידהו נכונה מאד דל"ג חוזר וראיה מכרחת ממ"ש בתוספתא דברכות פ"ו וז"ל וכשהוא מניחן אומר אשר קדשנו כו' להניח תפילין וקושיא עצומה לפי' תוס' מתוספתא הנ"ל ועוד קשה מתוספתא פרק הנ"ל גבי ברכת תרומה ומעשר וז"ל היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות מברך ברכה אחת וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' מעשרות הלכה י"ו שאם הפריש מעשר ות"מ ומ"ע ומ"ש בבת אחת ולא סח ביניהן מברך ברכה אחת ואם הפסיק ביניהם מברך על כל אחת ברכה הראויה לו וכ"פ טוש"ע י"ד סי' של"א סעיף ע"ח ולא הגיה שם הרב כלל הרי דיכול לברך ברכה אחת אפי' לכמה מצות שחלוקים כ"א בפ"ע ולא שם אחד להם רק אם לא הפסיק. ועוד היאך תיסק אדעתין לברך ב' ברכות על ש"ר כשסח ביניהם אחר שש"י כבר מונח וכן כשאין לו אלא תש"ר כמ"ש סי' כ"ו ס"ב והיאך יאמר ב"פ וצונו על מצוה א' ומ"ש מכמה טליתות של ציצית אם לבשם בבת אחת דמברך רק ברכה א' כשלא הפסיק ביניהם וכאן יברך ב' ברכות לבד להניח שבירך כבר על ש"י וקושיית תוס' דברכות ס' ע"ב ד"ה אשר כו' שדוחק לפרש שם כי מנח אדרעיה כו' ארישיה כו' בהפסיק. קושייתם פריך גמ' במנחות ל"ו א' ומשני סח מברך ב' לא סח כו' ור"ל דבברכות שם חשיב סדר ברכות וחשב נמי כמה ברכות נמצאו במצות תפילין כמו בתרומה ומעשר כנ"ל בהפסיק ביניהן ולפ"ז לא פליגי גמ' דילן עם התוספתא הנ"ל וירושלמי ש"ד דדמאי גבי תרומה ומעשר וכן עם הזוהר כנ"ל וכן דעת רב האי גאון ורב אחא משבחא וכן עיקר: וטוב כו'. ע"ל סי' ר"ו ס"ו:: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו אם פגע כו'. יומא ל"ג ב' לפי' ר"ת שם כפרש"י ומנחות ל"ו א' ד"ה וקשרתם כו': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז ס"ז יברך כו'. כמ"ש להניח ברכה כו': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח ס"ח לפיכך כו'. גמ' שם: וכן בשל ראש כו'. הרא"ש דעל שניהם קאמר משעת כו' וכפי' ר"ת שם דקשירה היינו הידוק כמו קשירה דחולין ע"ז ב' ונדה כ"ו ב' וע"ז ה' א' דא"א לומר קשירה ממש הקשר בכ"י כפי' ר' אליהו דא"כ איפכא מיבעי ליה משעת קשירה עד כו' ובעירובין צ"ד א' קרי לה קשר של קיימא ואם איתא לאו קשר של קיימא הוא כמ"ש ברפט"ו דשבת ופ' בתרא דמקואות ותפלה ש"ר כו' ושל זרוע כו' וע' תוס' דמנחות שם ד"ה משעת ובחולין ט' א': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט ס"ט אסור כו'. כפי' תוס' שם ד"ה סח וכ"כ כל הפוסקים דלא כפירש"י ד"ה סח וכמ"ש תוס' בשמו בד"ה עבירה: ואם כו'. כפי' רש"י: ולדידן כו'. כפי' תוס': ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י ס"י אם סח כו'. ברכות מ' א' וע' תוס' שם: אם כו'. כמ"ש בסוכה ל"ח ב' מכאן כו' וע' רש"י ותוס' שם: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יא ס"יא אחר כו'. דהברכה קאי על שניהם לכל הפי' ולכן סח כו' וטוב למעט ההפסק: ויש כו' ואף כו'. כמ"ש ביומא ל"ג ב' לפי' ר"ת כנ"ל ס"ו: יש כו'. וסימן לדבר ברכת ק"ש ותפלה והוציאו מזוהר ס"פ במדבר ק"כ ב' בקדמייתא בשעתא כו' ולבתר תפלה ש"י דאיהו כו' ומיהו אינו הכרח דדוקא מיושב וע' בפ' תרומה קל"ט ב' מחלוקת דשמאי והלל כו' וע' זוהר ס"פ חיי שרה קל"ב ב' וסובר הרב דדוקא מיושב וליתא דתפלת היוצר אינו דוקא בישיבה כמ"ש בספ"א דברכות בה"א עומדין וקורין יושבין כו' וע' בפ' תרומה כנ"ל: ובמדינות אלו כו'. הוא ע"פ מ"ש ברס"י ח' בשם הירושלמי שכל ברכות המצות מעומד אבל כבר כתבתי שם דליתא ואין פלוגתא בזה אלא תש"ר מעומד על פי הזוהר ותש"י אין קפידא כנ"ל וכן סמ"ק וש"פ לא כתבו מעומד אלא עומר ציצית ותפילין משום דכתיב לכם וכ' דלכן נוהגין להבדיל מעומד דכתיב והבדלתם לכם ותוס' כתבו להבדיל מיושב וקידוש לכ"ע מיושב כמ"ש סי' רע"א: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יב ס"יב נשמטו. שם וכ"כ הרא"ש בה"ק בשם הר"י וז"ל בס"ה וצריך לברך כשימשמש בהן אחר הנחתן דקי"ל כרבנן דר"א כו' וממורי הר"ר שמואל בר שניאור שמעתי שא"צ אלא כשנשמטו כו' אבל הוא דחוק וכל הפוסקים כ' כסברא ראשונה סתם: הזיזם כו' וכבר כו'. עמש"ש: מי שמניח כו'. אף לס' שפסק בהזיזן כו' שצריך לברך וכ"ש בנשמטו דלכ"ע צריך לברך וכאן הוא כנשמטו מ"מ כיון שבתחילת ההידוק נפסק עדיין לא חלה ברכה ראשונה על שום מצו' ועכשיו הנחה ראשונה הוא ב"י: אם הותר כו' אבל כו'. דה"ל כנשמטו כנ"ל אבל קודם הנחת תש"ר אף בנשמטו א"צ לחזור ולברך דהא עדיין ברכה הראשונה קאי על ש"ר דלכן סח כו' וא"כ ה"ה בנפסק הקשר אפי' אחר ההידוק קודם הנחת ש"ר דא"צ לחזור ולברך ודלא כמ"ש בתחלה ובתחילת ההידוק כו' וכ"כ בט"ז ומ"ש מ"א ס"ק כ"ד משום דעשיית קשר מפסיק ליתא דא"כ כ"ש בתחילת ההידוק כמ"ש ברכות מ' א' ויותר הפסק הוא בין ברכה להתחלת המצוה מבין מצוה לחבירתה או באמצע המצוה וע"ל סי' ח' סי"ד אלא ודאי דאין עשיית הקשר הפסק דלא הוי הפסק אלא שיחה או היסח הדעת וא"כ דינה כמו בהותר וכ"כ בד"מ ס"ק ח' ול"נ דל"ד כו' דשאני כו' אלא דסוף דבריו אין מובנים שכתב וכמש"ל סי' ח' דלפ"ז אפי' אחר הנחת תפילין ש"ר א"צ לברך וכמ"ש כאן בהג"ה אלא צ"ל דכאן הוא כנשמטו כנ"ל וא"כ ל"ד לשם ועמ"א ס"ק כ"ג: מותר כו'. כמו בסוכה ובלולב מיום ב' ואפי' במקדש ושאר מצות: ולא כו'. אפי' אחר יאוש ושינוי רשות כמש"ל סי' תרמ"ט ס"א דלא כמ"ש בב"י בשם א"ח ולכן השמיטו בש"ע. ואיסור גזולין משום מה"ב כמ"ש ברפ"ג דסוכה ואפילו אחר יאוש ולענין בדכה אפי' אחר שינוי מעשה כמש"ל סי' תרמ"ט ס"א וכ"ש יאוש וש"ר וכמ"ש תוס' שם: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יג ס"יג שלש קדושות. ט"ס וצ"ל להיפוך וכ"כ בשל"ה והביאו מ"א וז"ל ס' המוסר ל"א ב' ראוי שלא יסירם עד שנאמר קדיש תתקבל שאחר סדר קדושה בענין שיענה עם התפילין ג' קדישין נגד שי"ן של ג' ראשים שיש בתפילין וכן יענה עמהם ד' קדושות כנגד שי"ן של ד' ראשים שבצד שמאל והם ברכו את ה' שהוא דבר שבקדושה. וקדושת בשפה ברורה וקדושת העמידה. וקדושת ומקבלין דין מן דין: ש"ע סָעִיף יג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)