שולחן ערוך, אורח חיים רנט
א מוּכִין, (פי' כָּל דָּבָר רַךְ קָרוּי מוּכִין כְּגוֹן צֶמֶר גֶּפֶן וּתְלִישֵׁי צֶמֶר רַךְ שֶׁל בְּהֵמָה וּגְרִירַת בְּגָדִים בְּלוּיִים), שֶׁטָּמַן בָּהֶם דֶּרֶךְ מִקְרֶה, אָסוּר לְטַלְטְלָן אֶלָּא מְנַעֵר הַכִּסוּי וְהֵן נוֹפְלוֹת; וּכְגוֹן שֶׁמִּקְּצָתָן מְגֻלֶּה, שֶׁאֵין זֶה טִלְטוּל אֶלָּא מִצִּדּוֹ. וְאִם יִחֲדָן לְכָךְ, מֻתָּר לְטַלְטְלָן. אֲבָל אִם טָמַן בְּגִזֵּי צֶמֶר, אֲפִלּוּ לֹא יִחֲדָן לְכָךְ, מֻתָּר לְטַלְטְלָן. וְהָנֵי מִלֵּי סְתָם גִזִּין שֶׁאֵין עוֹמְדִין לִסְחוֹרָה, אֲבָל אִם נְתָנָם לְאוֹצָר לִסְחוֹרָה, צְרִיכִין יִחוּד וְאִם טָמַן בָּהֶם בְּלֹא יִחוּד, מְנַעֵר הַכִּסוּי וְהֵן נוֹפְלוֹת, דְּהַיְנוּ: לוֹמַר שֶׁנּוֹטֵל כִּסוּי הַקְּדֵרָה שֶׁיֵּשׁ תּוֹרַת כְּלִי עָלֶיהָ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם עָלֶיהָ לֹא אִכְפַּת לָן, דְּלֹא נַעֲשֵׂית בָּסִיס לָהֶן.
ב הַנּוֹתְנִים אֲבָנִים וּלְבֵנִים סְבִיב הַקְּדֵרָה צָרִיךְ שֶׁיְּיַחֲדֵם לְכָךְ לְעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יִחֲדָן אֵינָם חֲשׁוּבִים לוֹ וּמַשְׁלִיכָן. הִלְכָּךְ אָסוּר לְטַלְטְלָן, אִם לֹא שֶׁיַּצְנִיעֵם וּמְיַחֲדָן לְכָךְ.
ג הַטּוֹמֵן בְּקֻפָּה מְלֵאָה גִּזֵּי צֶמֶר שֶׁאָסוּר לְטַלְטֵל וְהוֹצִיא הַקְּדֵרָה, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָא יָכוֹל לְהַחְזִירָהּ; וְאִם נִתְקַלְקְלָה, לֹא יַחֲזִירֶנָּה. וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה יָכוֹל לְהוֹצִיאָה עַל דַּעַת לְהַחְזִירָהּ אִם לֹא תִּתְקַלְקֵל, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַחֲזִירֶנָּה אַף אִם תִּתְקַלְקֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ טָמַן בְּדָבָר שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל, אִם נִתְקַלְקֵלָה הַגּוּמָא, לֹא יַחֲזִיר מִפְּנֵי שֶׁתִּצְטָרֵךְ הַקְּדֵרָה לַעֲשׂוֹת לְעַצְמָהּ מָקוֹם כְּשֶׁמַּחֲזִירָהּ וְנִמְצָא כְּמִי שֶׁטּוֹמֵן בְּשַׁבָּת.
ד טָמַן בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נִטָּל וְכִסָה פִּיהָ בְּדָבָר הַנִּטָּל, מְגַלֶּה הַכִּסוּי וְאוֹחֵז בַּקְּדֵרָה וּמוֹצִיאָהּ.
ה טָמַן וְכִסָה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נִטָּל, אִם מִקְצָת הַקְּדֵרָה מְגֻלֶּה נוֹטֵל וּמַחֲזִיר; וְאִם לָאו, אֵינוֹ נוֹטֵל.
ו יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לְהַטְמִין בַּאֲבָנִים מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּמוֹ בִּנְיָן, וְיֵשׁ מַתִּירִים.
ז הָתַּנּוּר שֶׁמַּנִּיחִים בּוֹ הַחַמִּין וְסוֹתְמִין פִּיו בְּדַף וְשׁוֹרְקִין (פי' מַחְלִיקִין) אוֹתוֹ בְּטִיט, מֻתָּר לִסְתֹּר אוֹתָהּ סְתִימָה כְּדֵי לְהוֹצִיא הַחַמִּין וְלַחֲזֹר וּלְסוֹתְמוֹ; וְאִם יֵשׁ בּוֹ גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת, מֻתָּר עַל יְדֵי עַכּוּ"ם. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין שֶׁלֹּא לִסְתֹּר סְתִימַת הַתַּנּוּר הַטּוּחַ בְּטִיט עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, אִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ"ם, וְכֵן אִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל קָטָן לֹא יַעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל גָּדוֹל; וְאִם אִי אֶפְשָׁר יַעֲשֶׂה גָּדוֹל עַל יְדֵי שִׁנּוּי קְצָת, וְהָכֵי נָהוּג (ת"ה סי' ש"ה וְאָגוּר). וְנִרְאֶה לִי הָא דְּמֻתָּר לַחֲזֹר לִסְתֹּם הַתַּנּוּר, הַיְנוּ בַּיּוֹם דִּכְבָר כָּל הַקְּדֵרוֹת מְבֻשָּׁלוֹת כָּל צָרְכָּן, אֲבָל בַּלַּיְלָה סָמוּךְ לְהַטְמָנָתוֹ דְּיֵשׁ לְסַפֵּק שֶׁמָּא הַקְּדֵרוֹת עֲדַיִן אֵינָן מְבֻשָּׁלוֹת כָּל צָרְכָּן, אָסוּר לִסְתֹּם הַתַּנּוּר דְּגוֹרֵם בִּשּׁוּל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן רנ"ז סָעִיף ד', וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי עַכּוּ"ם אָסוּר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן רנ"ג. וּשְׁאָר דִּינֵי חֲזָרָה בְּשַׁבָּת עַיִּןִ לְעֵיל סי' שי"ח.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) מוכין - פי' יבשים כמ"ש סימן רנ"ז ס"ג: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) דרך מקרה - לאפוקי אם רגיל להטמין בהן נסתלק מהן שם מוקצה אף שלא יחדן בפירוש ודעת הב"ח דאפילו בשני פעמים סגי לזה: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) אסור לטלטלם - דסתמן חשובין הם ואדם מקצה דעתו מהן מפני שעומדין לעשות מהן לבדין והן מוקצין מחמת חסרון כיס דמקפיד להשתמש בהן שאר דברים ולפיכך אפילו טמן בהם דרך מקרה עדיין הם עומדין בהקצאתן ואינם בטלים להטמנה: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) שמקצתן מגולה - כדי שיהיה לו מקום פנוי לאחוז הכסוי כדי שלא יצטרך לטלטל המוכין להדיא: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) ואם יחדן לכך - פי' שיחדן מע"ש להטמנה לעולם ואפילו היה היחוד רק במחשבה בעלמא לא בפה: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) אבל אם טמן וכו' - אף דסתם גיזי צמר מוקצה הוא לטויה לאריגה מ"מ אין חשובין כ"כ כמו מוכין וכיון שטמן בהן כמאן דיחדן להכי דמי: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) לסחורה - דכיון שהם עומדים אצלו לסחורה מסתמא עתיד להחזירן אח"כ ג"כ לאוצר וע"כ אין מבטלן להטמנה והוי ממילא מוקצה אם לא שיחדן להטמנה מע"ש: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) שנוטל כסוי וכו' - וכגון שמקצתה מגולה וכנ"ל גבי מוכין ואם אינה מגולה כלל יכול לתחוב בכוש ולנער את הכיסוי וכדלקמן בסימן שי"א ס"ט: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) דלא נעשית בסיס - דהא אין הכיסוי תשמיש להצמר אדרבה הצמר משמש להקדירה לחממה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
י (י) לכך לעולם - היינו שייחדם מע"ש להטמין בהם תמיד דאל"ה יהיה אסור למחר לטלטלן משום מוקצה וכן עצים העומדים להסקה יזהר מלסתום בהן פי התנור בע"ש דאל"ה יהיה אסור למחר לטלטלן בשבת משום מוקצה: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) ומשליכן - היינו דלאחר שנשתמש בהן הדרך להשליכן לחוץ שאין עליהם שם כלי ואינם חשובין וע"כ הם בכלל מוקצה דאדם מקצה דעתו מהם והאבנים או לבנים המונחים ע"ג הכירה תמיד שרי לטלטלינהו דמיוחדין לתשמיש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יב (יב) שאסור לטלטל - היינו אותם שהוקצו לסחורה וכנ"ל בס"א: ש"ע סָעִיף ג
יג (יג) יכול להחזירה - דחזרה מותר בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל וכדלעיל ברנ"ז ס"ד: ש"ע סָעִיף ג
יד (יד) ואם נתקלקלה - שנפלו הגיזין שמכאן ומכאן למקום מושב הקדרה ולכך לא יחזירנה לפי שמזיז את הגיזין שהוא מוקצה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
טו (טו) בדבר שאינו ניטל - שנתן דבר מוקצה סביב הקדרה ואם טמן בדבר הניטל וכיסה פיה בדבר שאינו ניטל מפנה סביבותיה ואוחז בקדרה ומוציאה דלא נעשית בסיס להן כמ"ש סוף ס"א ואח"כ מנער את הקדרה והדבר שאינו ניטל נופל מאליו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
טז (טז) להטמין באבנים - היינו אפילו אם יחדן לכך מכבר דלית בהן משום מוקצה: ש"ע סָעִיף ו
יז (יז) משום דהוי וכו' - היינו דסידור האבנים דהוי כמו דופן הוי בכלל בנין עראי ואסור מדרבנן ביו"ט: ש"ע סָעִיף ו
יח (יח) ויש מתירים - ס"ל דמשום כבוד שבת לא גזרו ואם אפשר להטמין בענין אחר אסור לכו"ע ועיין בא"ר שכתב שהמנהג כהיש מתירים וכ"כ הגר"ז: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יט (יט) מותר לסתור וכו' - שאין זה בכלל סתירת בנין אפילו מדרבנן כיון שלא נעשה לקיום כלל: ש"ע סָעִיף ז
כ (כ) ולחזור ולסתמו - הוא ענין בפ"ע וקמ"ל דלא צריך למיחש שמא יש בפנים גחלים לוחשות וכשיסתמנו יגרום שיכבו: ש"ע סָעִיף ז
כא (כא) מותר ע"י א"י - אבל ע"י ישראל אסור לסתום דמכבה הגחלים ואע"פ שאין מתכוין לכך אסור משום פסיק רישא אבל באמירה לא"י לא קפדינן כולי האי כמ"ש סוף סימן רנ"ג. ואם אינו סותמו לגמרי אפילו ע"י ישראל שרי דאינו מכבה [אגור ומהרי"ל] וכתב המ"א דדוקא כשמניחו הרבה פתוח אבל אם מניחו רק מעט פתוח יש לאסור משום מבעיר דטבע הרוח להיות מפיח דרך נקב קטן ודמי למפוח ומבעיר יותר התנור מאלו היה פתוח לגמרי. כתב הא"ר דבמקום הדחק מותר הישראל לסתום התנור אפילו ביש גחלים לוחשות כי יש לסמוך על דעת תרומת הדשן שמיקל וס"ל דלא הוי פסיק רישא שיכבו הגחלים ע"י הסתימה ואם אש בוער בתוכו אף לתה"ד אסור דהסתימה גורם לאש שיכבה מהר. ודע דכ"ז לענין סתימת התנור אבל לענין פתיחת פי התנור לכו"ע אסור ע"י ישראל אם ידוע שיש גחלים לוחשות אפילו אם אינו שרוק בטיט דהרוח מבעיר את הגחלים: ש"ע סָעִיף ז
כב (כב) ויש מחמירין - טעמם דאולי כיון שטוח בטיט יש בזה קצת משום סתירת בנין בנין ולכך יש להחמיר היכא דאפשר: ש"ע סָעִיף ז
כג (כג) דיש לספק - היינו אפילו אם אינו יודע שכן הוא יש לו לחוש לזה מסתמא [מחה"ש]: ש"ע סָעִיף ז
כד (כד) אסור לסתום התנור וכו' - דע"י סתימת פיו ואפילו בלא טיחה בטיט מוסיף חום ומתבשל במהרה ואסור אפילו אם התנור גרוף וקטום מן הגחלים. ואם התנור אינו גרוף וקטום מן הגחלים אסור לישראל לסתמו אף אם הקדרות כבר מבושלות כ"צ מבעוד יום דבלילה מסתמא עדיין לא נתאכלו הגחלים ולוחשות הן ויש חשש כיבוי ע"י הסתימה: ש"ע סָעִיף ז
כה (כה) דגורם בישול - ואפילו בדיעבד אסור התבשיל כדין מבשל בשבת עיין לקמן בסימן שי"ח ס"א והוא שלא הגיע עדיין למאכל בן דרוסאי [רמ"א סימן ק"ב ע"ש] דבהגיע אין לאסור בזה בדיעבד: ש"ע סָעִיף ז
כו (כו) ואפילו ע"י א"י אסור - הסתימה ואפילו בלא מירוח בטיט דהוא מקרב הבישול ממש עי"ז וכ"ש דאסור לומר למרח הסתימה בטיט דיש בזה משום מלאכת ממרח ואסור אפילו היה סתום התנור מקודם. ולענין דיעבד אם סתם הא"י התנור אין לאסור התבשיל דלא אהני מעשיו כ"כ דבלא"ה היה מתבשל לבסוף. כתבו האחרונים דאפילו בקיץ שרגילין לצאת מבהכ"נ בעוד יום גדול [שעדיין לא חשכה ולא הגיע זמן בה"ש] ואין איסורו לישראל רק מדרבנן מפני שקיבל עליו שבת אפ"ה יש ליזהר מלומר אז לא"י לסתום התנור דיבוא לומר לו גם בחורף שיוצאים מבהכ"נ סמוך לחשיכה ועד שיטול ידיו ויקדש ויאמר לא"י אודות התנור יהיה לילה ממש. בו יבואר כל עקרי הענינים של שהיה והטמנה בקיצור ממ"א ותוספת שבת ושארי אחרונים כללא דמילתא בזמן הזה שאנו מניחים הקדרות בתוך התנור מגולות ואין אנו עושין שום הטמנה סביב דופנותיהן א"כ אין להן רק דין שהיה ולא הטמנה בדבר המוסיף הבל ואף אם העמידה על הגחלים כיון שמגולה למעלה לא מקרי הטמנה כמ"ש רמ"א סוף סימן רנ"ג ס"א בהג"ה ולפיכך אם נתבשלו כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום [היינו כחצי בישולו וי"א שליש בישול] מותר להשהותן אע"פ שאין התנור גרוף ולא קטום ובשר אם נותנו חי בקדירה סמוך לחשיכה ממש [דהיינו קודם שקיעת החמה] הרי זה ג"כ מותר אבל צלי ומיני בצק ומיני קטניות ופשטיד"א לא מהני חי וצריך שיתבשל כמאב"ד קודם שבת אך אם נותן בהם חתיכת בשר חי סמוך לחשיכה אפילו הם בתחלת בישולם ג"כ מותר ובתנור טוח בטיט הכל שרי. ואם יודע שיש בו גחלים לוחשות אין לפותחו כ"א ע"י א"י ולא ע"י ישראל דמבעיר האש ע"י פתיחתו והוי פסיק רישא ואם הגחלים סביב הקדירה לא יקח ישראל הקדרה כ"א א"י ואם הקדרה עומדת על הגחלים שרי ע"י ישראל אם א"א בענין אחר אך שיזהר שיקחהו משם בנחת ולא ינענע הגחלים. וה"ה בליל שבת כשלוקח הקדרה מן התנור ג"כ צריך ליזהר בכל זה וע"כ נזהרים סמוך לחשיכה כשמשהין הקדרה המבושלת לליל שבת בתנור לנתקו קצת קודם השבת מן האש כדי שיהיה אח"כ יכול להסירו משם בלי שום חשש. ומותר להניח בשבת תבשיל חם שנתבשל כל צרכו סמוך לתנור על הלבזבז שלו אפילו הוסק התנור ואינו גרוף וקטום דסמיכה לא אסרו בזה ועל התנור נהגו העולם היתר אם לא הוסק עדיין אבל אם הוסק ויש אש בתוכו לא ואם נתן לבנה או ד"א על התנור להפסק ואח"כ נותן הקדרה עליה שרי. וכ"ז בתבשיל חם קצת אבל בתבשיל קר לגמרי אפילו קודם שהוסק אסור אפילו לסמוך כ"א ע"י א"י קודם שהוסק ולאחר שהוסק אפילו ע"י א"י אסור דיש בזה חשש בישול. ולצורך חולה שאין בו סכנה או לצורך קטן שאין לו מה לאכול מותר לחמם ע"י א"י אפילו בתוך התנור. ודבר שאין בו רוטב אפילו קר כחם דמי דבדבר יבש שנצטנן קי"ל דאין בישול אחר בישול. ופירות חיין אף שנאכלים כך וכן מיני משקין דינם כתבשיל שיש בו רוטב ונצטנן לגמרי דשייך בהם בישול. וליתן דבר מה על הקדרה הקבוע בתנור דינו כמו על התנור ובתוך הקאכלי"ן. ולתת לתוך המים שבקדרה ההיא קנקן עם משקין פשיטא דאסור. וישראל אסור ליתן מים לתוך הקדרה ההיא בשבת אפילו קודם שהוסק אך אם נתנם הא"י קודם שהוסק שרי ליהנות מהם. גם בע"ש סמוך לחשיכה אסור לישראל ליתן שם מים לתוך הקדירה ההיא כשהוסק אז אא"כ שיוכלו להתחמם כחצי חומם מבע"י ובשעת הדחק ששכח ליתן מקודם וירא שמא תבקע הקדרה מהחום אפשר שיש להקל אך שיזהר ליתנן עכ"פ קודם שקיעת החמה וכמו שכתבתי בסוף סימן רנ"ד ע"ש. אסור לכרוך בשבת קדרה עם מאכל חם בכרים וכסתות אם הוא תחלת הטמנה אבל חזרה מותר. וכ"ז דוקא אם הוא באותה קדרה שנתבשל בה אבל אם פינה לקדרה אחרת מותר לכרוך הקדירה ההיא: ש"ע סָעִיף ז
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א מוכין. מוקצין הם למלאכה ואסור לטלטלן, כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה: ש"ע סָעִיף א
ב יחדן לכך. פי' יחדן לכך לעולם עמ"ש סי' שי"ח סכ"ב: ש"ע סָעִיף א
ג בגיזי צמר. אין חשובים כ"כ: ש"ע סָעִיף א
ד לאוצר לסחורה. ודוקא כשמקפיד עליהם כמ"ש סי' ש"ח סס"א וסכ"ה: ש"ע סָעִיף א
ה שנוטל הכיסוי. כגון שמקצתן מגולה ואם אינה מגולה נ"ל אם יוכל לתחוב כוש ולנער שרי כמ"ש סי' שי"א ס"ט: ש"ע סָעִיף א
ו דלא נעשית בסיס. דהא אין הכיסוי תשמיש להצמר אדרבה הצמר משמש להקדרה לחממו ועסי' ש"ט ס"ד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז אבנים. וה"ה עצים העומדים להסקה אסור לסתום בהן פי תנור דלא יוכל לטלטלן בשבת עסי' ש"ח ס"כ כ"א כ"ב ונ"ל דהאבנים המונחים ע"ג כירה שרי לטלטלינהו דמיוחדין לתשמיש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח לא יחזירנה. והכי גרע טפי מטילטול מן הצד דשרי כמ"ש ססי' שי"א דהכא צריך לטלטל אילך ואילך כשרוצה להטמין (תו'): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט טמן בדבר שאינו ניטל. ואם טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל מפנה סביבותיה ואוחז בקדירה ומוציאה דלא נעשית בסיס להן כמ"ש סס"א (ר"ן): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
י ויש מתירים. דמשום כבוד שבת לא גזרו וכמ"ש ססי' שי"ב ואם אפשר להטמין בע"א אסור ועסי' תק"ב: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא מותר ע"י עכו"ם. אבל ע"י ישראל אסור דהוי פסיק רישיה (אגור ותשו' מהרי"ל סימן ס"ב) ומשמע בת"ה דה"ה לפותחו אסור אם ידוע שיש בו גחלים לוחשות דהרוח מבעיר הגחלים וכמ"ש סי' רע"ז ס"ב וכתוב בת"ה שיש אוסרין לסתום התנור מפני שהרוח מפיח דרך נקב קטן ודמי למפוח ומבעיר יותר התנור מאלו היה פתוח והוא נוטה להתיר וכ"כ בתשובת רמ"א סי' ק"ב בשמו להתיר וצ"ל דמ"ש האגור ומהרי"ל ואם הישראל אינו סותמו לגמרי דלמא הוה שרי עכ"ל פי' שמניח הרבה פתוח וה"ל כאלו היה פתוח מתחלה אבל אם מניח מעט פתוח פשיטא דהרוח מפיח ואסור לדעתם והכי קי"ל, ונ"ל דכשהאש בוער בתוכו אף הת"ה מודה דאסור לסותמו לגמרי דגורם כיבוי שהאש נכבה מהרה ול"ד לסי' רע"ז ס"ב דהתם יש אויר הרבה בבית משא"כ בתנור: ש"ע סָעִיף ז
יב דגורם בישול. ואפי' בדיעבד אסור התבשיל (תשובת רמ"א סי' ק"ב) ועסי' רנ"ז ס"א בהג"ה וע"י עכו"ם יש לפקפק ולהתיר בדיעבד מאחר דבלא"ה נמי היה מתבשל שם וכתוב בשל"ה ואם עדיין לא חשכה אף על גב דמדינא מותר לומר לעכו"ם מ"מ יש ליזהר משום לא פלוג ע"ש ועמ"ש סי' רס"א סס"א: דיני שהיה והטמנה בקיצור: כללא דמלתא בזמן הזה אין לנו שום הטמנה כיון שמגולה למעלה אך להרב"י צריך שלא תהא הקדירה נוגעת בגחלים וא"כ ה"ל שהיה ובבשר צריך ליתנו חי סמוך לחשיכה ממש או שנתבשל כמב"ד קודם שחשיכה ובצלי ועוגה ופשטיד"א לא מהני חי ובעינן שיתבשל כמב"ד קודם שבת ובתנור טוח בטיט הכל שרי ואם יש בו גחלים לוחשות אין לפותחו כ"א ע"י עכו"ם ואם הגחלים סביב הקדירה לא יקח ישראל הקדירה כ"א עכו"ם ואם הקדירה עומדת על הגחלים שרי אם א"א בע"א וה"ה בליל שבת ולהניח תבשיל חם אצל התנור שרי אפי' הוסק כבר ועל התנור נהגו היתר אם לא הוסק עדיין ואם נתן לבנה או ד"א על התנור נותן הקדירה עליה שרי אפי' הוסק ובתבשיל קר אפי' קודם שהוסק אסור אפי' לסמוך כ"א ע"י עכו"ם קודם שהוסק ולאחר שהוסק אפילו ע"י עכו"ם אסור כ"א לצורך חולי או קטן שאין לו מה לאכול ודבר שאין בו רוטב אפי' קר כחם דמי ואם לא נצטנן לגמרי אפי' יש בו רוטב נהגו להקל ואם מניחו במקום שאין יכול להתחמם עד שהיס"ב מותר לסמוך אצל התנור אבל לא עליו אלא א"כ יש דבר המפסיק וה"ה לתוך הקכ"לין בעינן דבר המפסיק אבל ע"ג לבזבז שסביב התנור ה"ל סמיכה וה"ה במיני משקין ופירות דינא הכי וע"ג קדירה הקבוע בתנור נמי דינא הכי אבל לתת לתוכן קנקן עם משקין פשיטא דאסור וישראל אסור ליתן מים לתוך הקדירה ההוא אפי' קודם שהוסק אך אם נתנם עכו"ם קודם שהוסק שרי ליהנות מהם וגם אם נתן ישראל ע"ש סמוך לחשיכה אסור כמ"ש ססי' רנ"ד: אסור לכרוך בשבת קדרה עם מאכל חם בכרים וכסתות אבל אם פינן לקדירה אחרת מותר לכרוך קדירה ההוא: ש"ע סָעִיף ז
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א מוכין עמ״א רש״י שבת מ״ז א׳ במשנה ושם נאמר ג״כ גרירת בגדים בלוים: ש"ע סָעִיף א
ב יחדן לכך עמ״א אבל בלבוש ס״ב ונ״ץ אות ב׳ מבואר דמוכין סגי ביחדן לשבת זו בלבד מע״ש די וב״ח מיקל יותר אם הטמין ב׳ שבתות במוכין סגי ובאבנים בעינן יחדן לעולם כמ״ש המחבר בס״ב והך יחדן משמע שאומר בפירוש בפיו לא במחשבה עב״ח ואי״ה בש״ח יבואר עוד. ועא״ר ד׳: ש"ע סָעִיף א
ג בגיזי צמר עמ״א שבת מ״ח א׳ תוס׳ ד״ה וכי ונו״ן א׳ ועא״ר אות ד׳: ש"ע סָעִיף א
ד לאוצר עמ״א בס״ח אות ג׳ ומ״ח ואפשר כאן מודה המ״א דיחדן בפירוש לשבת א׳ סגי (או אף במחשבה שיחשב עליהם מקודם הטמנה) ועתו״ש אות ו׳ ועא״ר אות ו׳ אפשר בכלים בעי דוקא הקדירה ואי״ה בש״ח יבואר: ש"ע סָעִיף א
ה שנוטל עמ״א ובא״ר ג׳ במרדכי שאפשר בכוש משמע דאם א״א בכוש מותר ליגע וצ״ע יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ו דלא עמ״א וזה לדיעה א׳ ולדיעה שנייה בלא״ה שרי דלא הניח לכל השבת ואפילו הניח לכל השבת שטמן למ״ש או לי״ט מ״ש אפ״ה שרי דהצמר משמש לכיסוי ולא הכיסוי לצמר וערש״י שבת דף מ״ט א׳ ד״ה נוטל ובדף נ״א א׳ בתוס׳ ד״ה או ועט״ז שי״א אות יו״ד לעיין אות ט׳ ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז אבנים עמ״א ואם מיוחדין לתשמיש קדירה כו׳ מ״מ צ״ע אם מותרין ליקח ולפצוע בהן אגוזים דלזה לא קיימי ואי״ה בש״ח יבואר מזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח לא עמ״א תוספות שבת דף נו״ן ב׳ ד״ה הכל מודים יע״ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט טמן עמ״א ובאות וי״ו דלא הוי בסיס אף במניח לכל היום דהצמר משמש לקדירה ולא הקדירה לצמר ועתוס׳ נ״א א׳ ד״ה או. ובחדושינו שם הארכנו בזה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ו
י ויש עמ״א כמו דהתירו משום כ״ה ה״ה כבוד י״ט ולעשות אוהל אסור עסי׳ שי״ב במ״א אות יו״ד ואם אפשר להטמין בע״א אסור דבנין לא התירו בי״ט אבל מה שהתירו אפשר הותר לגמרי ואי״ה בה׳ י״ט יבואר זה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא מותר עמ״א אמירה לעכו״ם בלא מתכוין בפ״ר מתירין עסי׳ רנ״ג ושורקין מחליקים כמו דם שריק בשי״ן ובערוך משמע טוחה וסתימה ואפשר בסי״ן שמאלית יע״ש: ש"ע סָעִיף ז
יב דגורם עמ״א והיינו כ״ז שאין מבושלת כ״צ אף דנתבשלו כמאב״ד קיי״ל בשי״ח דיש בו בישול כו׳ ובתשובת רמ״א ק״ב כמאב״ד צידד ולמאי דקיי״ל בשי״ח כמאב״ד יש בישול ודיעבד ע״י עכו״ם צידד שם להתיר דבלא״ה היה מתבשל ובתנורים שלנו אלו היה פתוח ודאי נצטנן התנור ונשאר כך ולא היה ראוי לאכול והוה כמבשל להדיא ועט״ז רנ״ג אות יו״ד העתיק תשובת רמ״א דכמאב״ד שרי ולמאי דקיי״ל בשי״ח אסיר וצ״ע. ולומר לעכו״ם לסתום בטיט בשבת אף בכ״צ אסור דהוי ממרח אב מלאכה: דיני שהייה והטמנה בקיצור כללא דמילתא כו׳ עמ״א הטמנה במוסיף הבל צריך שיתייחס שלש תנאים לאיסורא א׳ כל הקדירה מכוסה כמ״ש הר״ב ברנ״ג ס״ה דלא כהמחבר שם (בט״ז כתבנו כאן שיעורה דאפשר כל שמכוסה רק פיה מגולה אסור) ודווקא מודבק בדפנותיה הא אין מודבק שרי כבסימן רנ״ז ס״ח ובט״ז וי״ו ומוסיף שכל שעה מתקרר לאו מוסיף הוא כבסי׳ רנ״ח ועמ״ש שם בט״ז ואם אין תנאים הללו הוי ליה שהייה לחוד ונתבאר ברנ״ג ס״א לדיעה שנייה שרי כו׳ ופירות שטובים חיין הוי כמאב״ד כבסי׳ רנ״ד בע״א י״ב וקטניות וירקות שהם קלי הבישול לא מהני חי כבסי׳ רנ״ג במ״א ד׳ ורנ״ד ס״ח ובצלי ועוג״ה ופשטיד״א לא מהני חי כו׳ כבסי׳ רנ״ד ס״א עפ״י תנאים המבוארים שם בצלי בלא קדירה כו׳ ופת וחררה מהני כמאב״ד אף להמחבר ברנ״ד בס״ה בס״ב. ועוג״ה שאופין בבעקין (ע״ג גחלים חרר״ה יקרא לשון יובש שורשו חרר ושכן חררים במדבר (ירמיה י״ז ו׳) או פשטידא לא מהני חי כי קלי הבישול הם כמו ירקות ובעינן כמאב״ד ושרי לדיעה שנייה ברנ״ג ס״א וגם התבשיל בתוכו יהיה כמאב״ד כבסי׳ רנ״ד ולרמ״א שם בעינן שיקרמו פניה למעלה ולמטה יע״ש במ״א אות י״ו ובתנור טוח בטיט הכל שרי פירשתיו בט״ז כאן ורנ״ז ו׳ ודוקא בשהייה אבל הטמנה אפשר לא מהני טוח בטיט ובסמרטוט לא מהני בשהייה ג״כ באפשר ולפתוח התנור בליל שבת אם הוא כ״צ או כמאב״ד עיין מ״א כאן אות י״ב. ועסי׳ רצ״ד אות כ״ו: אסור לכרוך קדירה כו׳ בסי׳ רנ״ג ט״ז ומ״א י״ד כ״ה ואם פינן מותר כבסי׳ רנ״ז ס״ה ואם מגולה למעלה שרי דלא גרע ממוסיף הבל כמ״ש הט״ז רנ״ג י״ד ועמ״ש בט״ז כאן מזה: ש"ע סָעִיף ז
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א (ס"ק ב) ייחדן כו'. עמ"ש סי' ש"ח סעיף כ"ב. שכתב שאסור לכסות פי החביות באבן אא"כ ייחדו לכך לעולם אבל אבן לפצוע בו אגוזים ס"ל להר"ן דדי ביחוד לשבת א' (ובסי' ש"ח הביא ב' דעות באגוזים) וכתב הר"ן דלכיסוי החביות כיון דאין הדרך לייחד האבן לכך לכן בעינן ייחוד לעולם אבל לפצוע אגוזים דאורחיה בהכי סגי בשבת א' וכ' הר"י פה דה"ה באבנים שמייחדן להטמנ' בעינן ייחוד לעול' דאין דרך האבנים ליתנם סביב הקדרה יותר ממה שדרך האבנים לכיסוי חביות ודינייהו כמו באבן ע"פ חביו' שצריך ייחוד לעולם וא"כ ה"ה במוכין כיון שאין דרכן להטמין צריך ייחוד לעולם לכ"ע אפי' לדעת הר"ן והב"ח כתב הא דבעינן ייחוד דוקא כשלא טמן בהם כ"א שבת א' אבל כשטמן בהם שתי שבתות גלי דעתיה שייחדן להטמנה ושוב א"צ ייחוד ודייק כן מלשון הטור וש"ע שכתב וטמן בהם דרך מקרה משמע פ"א גם הביא קצת ראיה מלשון הש"ס ע"ש ומ"א השמיטו לא ידעתי אם חולק על ב"ח או לא: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ד) לאוצר לסחורה ודוקא כשמקפיד עליהם כמ"ש סי' ש"ח ס"א ובס' אבן העוזר חלק מסברא דוקא בסי' ש"ח בכלים המיוחדים לסחורה בעינן שיקפד משום דקי"ל כר"ש דל"ל מוקצה ואפי' תמרי דעיסקי כמבואר בסי' ש"י סעיף ב' וכשמואל בשבת דף י"ט ע"ב לכן בעינן שיקפיד ועי"ז הוא מוקצה משא"כ גיזי צמר שהן עצמן מוקצים כיון שאין ראוין לשום דבר והוי כמו צרורות ואבנים דמודה ר"ש דהן מוקצים אלא שע"י הטמנ' אמרינן שייחדן לכך ומותרים לטלטל משא"כ בעומדים לסחורה הם מוקצים מצד עצמן ולא בעינן שיקפיד ולא מהני להו ההטמנ' ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ה) שניטל כו' במ"ש סי' שי"א ס"ט שכתב פירות הטמונים בתבן שהוא מוקצה תוחבן בכוש ונוטלן והתבן לנער מאיליו דמיקרי טילטול מן הצד דקי"ל דשרי: ש"ע סָעִיף א
ד (ס"ק ו) דלא כו' וע"ס ש"ט סעיף ד' ר"ל די"א דאם היה דעתו ליטול בשבת ולא הניחו שם כל השבת יש לו דין שוכח ולדעת זה אין צריך לסברת מ"א דבלא"ה אין הכיסוי נעשה בסיס כיון דדין שוכח י"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה (ס"ק ח) לא יחזירנה כו' דהכא צריך לטלטל כו' והרא"ש נתן טעם וז"ל אסור להחזירה. דודאי יטלטל הגיזין בידו וע"י הקדרה לא יטלטל פן ישפך התבשיל אם ינענע הצמר ע"י הקדרה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ו
ו (ס"ק י) ויש מתירים דמשום כבוד שבת כו' ד"ל דבנין ואהל עראי כזה אין בו רק איסור דרבנן שגזרו אטו אהל קבע דאסור מן התורה ומשום כבוד שבת לא גזרו: וכמ"ש ס"ס שי"ב דמותר לצדד ולסדר אבנים לצורך ב"ה דמשום כבוד הבריות לא גזרו על בנין עראי כזה והוא הדין לכבוד שבת ולכן כתב מ"א ואם אפשר להטמין בע"א דליכא בזה משום כבוד שבת לא הותר בזה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז (ס"ק י"א) מותר דהוי פ"ר. ר"ל דבישראל אסור לסתמו כשיש גחלים משום מכבה ומבעיר אע"ג שאינו מתכוין לכך מ"מ אסור דהוי פ"ר אבל בגוי אע"ג דהוי פ"ר שרי כמ"ש לעיל סי' רנ"ג ס"ק מ"א: ומשמע בת"ה דה"ה לפותחו. ר"ל דבש"ע לא דיבר כ"א מאיסור הסתימה ובת"ה אוסר גם הפתיחה (כ"מ ממ"ש ת"ה סי' נ"ט) וכמ"ש סי' רע"ז ס"ב דאסור לפתוח דלת כנגד המדורה מחשש כיבוי ע"ש: וכ' בת"ה בסי' נ"ט כיש אוסרים כו'. וצ"ל מ"ש האגור ומהרי"ל כו' ר"ל דהם אוסרים אם סתמו לגמרי ואע"פ כן כתבו דאם אינו סותמו לגמרי אפשר דשרי אדרב' אם אינו סותמו לגמרי איכא איסורא טפי כמ"ש בת"ה דדומה למפוח: ואסור לדעתם. ר"ל שהם אוסרים הסתימה. הוא הדין אם סתם ומניח קצת פתוח אסור דלא כת"ה שנטה להתיר בזה: ול"ד לסי' רע"ז ס"ב. דמותר לנעול הדלת כנגד המדורה: יש אויר הרבה ואינו מכבה ומבעיר ע"י הנעילה: ש"ע סָעִיף ז
ח (ס"ק יב) דגורם כו' ואפי' בדיעבד ואסור כתב שם בתשוב' דאפי' נסתפק שמא בשעת סתימ' עדיין לא נתבשל כ"צ ואפשר דכבר נתבשל כ"צ מ"מ אסור: וכתב בשל"ה כו' דמדינא מותר כו' משום לא פלוג. ר"ל בקיץ שיוצאים מבה"כ בעוד היום גדול א"כ כשלוקחים המאכל מתוך התנור עדיין יום הוא וכן בשעת סתימה אף שהוא כבר קיבל עליו שבת מ"מ אינו אסור במלאכ' כי אם מדרבנן (אע"ג דתוספות שבת דאורייתא מ"מ הלא אין לו שיעור ובמעט סגי כמ"ש סי' רס"א) א"כ ע"י גוי ה"ל שבות דשבו' רשרי במקום צורך אבל בחורף שיוצאים מבה"כ סמוך לחשכה וטרם שיטול ידיו ויקדש הוי לילה קודם שיקח המאכל מתוך התנור ואיכא איסור דאוריי' גבי ישראל וע"י גוי הוי רק שבות אחד ולא הותר כה"ג ומשום לא פלוג ראוי לאסור גם בקיץ כ"ה שם בשל"ה: ועמ"ש סי' רס"א סס"א. ר"ל דנראה מדברי דמ"א קצת שחולק ומתי' בע"ש ומי שקבל עליו שבת כו' ע"ש במ"א ס"ק ז': כללא דמלתא כו' כיון שמגולה למעל' אע"ג דיש להתנור שמטמינים בו מעזיבה למעל' מ"מ כיון דאין הקדרה נוגעת במעזיבה נקרא מגולה למעל' דעכ"פ הקדרה מגולה. ואם נוגעת הקדרה בדופני התנור ע' לעיל סי' רנ"ז ס"ק ו' בט"ז: אך להרב"י כו' אולם רמ"א בסי' רצ"ג סס"א חולק עליו וס"ל דכה"ג ל"מ הטמנה וכ' שכן המנהג להקל: וא"כ ה"ל שהי'. דקיל מהטמנה: סמוך לחשכה אבל הרבה קודם חשכה אסור. דקודם שחשיכה יהיה נצלה קצת ושוב אין לו דין בשר חי דאיכא למיחש שמא יחתה וצריך שיצל' כמב"ד קודם חשכה כדין שהי' וכמ"ש לעיל סי' רנ"ג: וצלי ועוגה ופשטיד"א ל"מ חי אולם אין שוין. דבצלי ע"ג האש דוקא ל"מ חי. אבל צלי קדר מהני חי כמ"ש מ"א סי' רמ"ד ס"ק א' ובעוגה ופשטיד"א גם בקדרה ל"מ חי כמבוא' שם בסי' רנ"ד: ובעי' כדי שיתבשל כמב"ד כו' כדעת הי"א שכ' הרב ב"י בסי' רנ"ג סעיף א' וכ' רמ"א שם ונהגו להקל כי"א הללו: ובתנור טוח כו' שרי היינו לדעת רמ"א בסי' רנ"ד אבל להרב"י שם ל"מ טיחה: ע"ג הגחלים והיינו דוקא שאין סביבה גחלים. כמ"ש מ"א סי' רנ"ג ס"ק ח"י: תבשיל חם אצל התנור כו' דכיון דחם הוא אין בו משום בישול דאין בישול אחר בישול ואין בו כי אם סמיכה ותנורים שלנו דין כירה י"ל ובכירה מותר סמיכה אפי' אינה גרופה וקטומ' וכמבואר סוף סי' רנ"ג. ועל התנור כו' דכיון דמעזיבה מפסקת יש לה דין גרוף וקטום מ"מ בעי' ג"כ דבר להכירא וכמ"ש מ"א סי' רנ"ג ס"ק ל"א לכן דוקא קודם שהוסק נהגו היתר אבל אחר שהוסק בעי' דוקא לבנה או ד"א להפסיק משום הכירא: ובתבשיל קר ר"ל שנצטנן לגמרי דיש בו משום בישול אחר בישול: כ"א ע"י גוי. דהגוי אינו מתכוין כ"א לחמם החדר ואע"ג דמ"מ הוי פ"ר לגבי תבשיל מ"מ בגוי ל"ח לפ"ר כמ"ש לעיל סי' רנ"ג וע' מה שפקפק הט"ז על היתר זה ע"י גוי בסוף סי' רנ"ו: או קטן שיש לו דין חולה כמ"ש בסי' שכ"ח סעיף י"ז בהג"ה: ודבר שאין בו רוטב כו' דביבש אפי' קר אין בו משום בישול אחר בישול ואע"ג שכ' מ"א בסי' רנ"ג ס"ק ל"ו דבנצטנן לגמרי אפי' יבש שאין בו מרק דליכא משום בישול מ"מ אסור רהוי כמניח לכתחלה ולא הותר רק חזרה צ"ל דוקא תוך התנור החמיר לעיל אבל הכא דמיירי על גבו הקיל בזה. ואם כו' עד שהיס"ב מותר לסמוך כו' כיון שאין בזה חשש בישול וכמ"ש לקמן סי' שי"ח סעיף י"ד דמותר ליתן משקים נגד המדורה במקום שאין יכול להתחמם עד שתהיה היס"ב רק חשש חיתוי ובסמיכה בתנורים דידן שיש להם דין כירה מותר אפי' אין גרוף וקטום ול"ח לחיתוי: וה"ה לתוך הקכלי"ן והוא מה שאנו קורין רע"ר אע"ג שהרע"ר יש לה גם כיסוי למעלה מ"מ אין הקדירה נוגעת באותו כיסוי ואין לו דין הטמנה כדלעיל וכיון שיש הפסק ברע"ר למטה ויש לו דין מעזיבה דהוי הפסק ומיקרי גו"ק. אך להכירא בעי' שיתן לבנה או דבר אחר תוך הרע"ר: וע"ג קדרה הקבוע בתנור נמי דינא הכי ר"ל דינו כקאכלין כ"כ בספר ת"ש ע"ש והיינו דהא קדרה הקבוע בתנור יש לו דין קדרה העומדת ע"ג האש ודינו מבואר במ"א סי' רנ"ח: אבל לתת לתוכה קנקן עם מים פשיטא דאסור הט"ז סי' רנ"ח וכן לקמן סי' שי"ח ס"ק י"ט כ' דליתן משקים להחם תוך כלי חמין אם נתנו כולו תוך החמים שהחמים צפים למעלה מן הכלי שבו הצוננים אסור משום הטמנה אבל אי הצוננים מגולים למעלה אין בו איסור הטמנה. אולם היינו דוק' כשהכלי שבו החמין הוא כלי שני דאין בו משום בישול אבל מ"א פה הלא מיירי שנותנים כלי עם הצוננים תוך הקדירה הקבוע בתנור וזה יש לו דין כ"ר ואסור משום בישול אפי' הצוננים מגולים למעלה: אך אם נתנן נכרי כו' נקט לשון דיעבד וכן לעיל ס"ס רנ"ג ושם כתבתי דמוכח דאפי' לכתחלה מותר וישבתי למה נקט שם ל' דיעבד אבל מה שנקט פה ל' דיעבד לא ידעתי: סמוך לחשכה ר"ל עד שלא היה אפשר להתחמם קודם חשכה וסמוך לברכו שהוא קבלת שבת לדירן כ' מ"א לעיל סי' רנ"ג ס"ק כ"ו דשרי. אסור לכרוך דהיינו שמכוסה כולה גם למעלה. אם פינן כו' וה"ה אם החזירן אח"כ לכלי ראשון שרי כ"כ מ"א שם: ש"ע סָעִיף ז
ט״ז
סָעִיף א
א אסור לטלטלן. דלא בטלה להטמנה וה"ל מוקצה: ש"ע סָעִיף א
ב וכגון שמקצתן מגולה. ק"ל מ"ש מההיא דפרק נוטל ולקמן סי' ש"ט באבן ע"פ החבית דבצריך למקומו שרי לטלטל החבית וכ"כ התוס' ס"פ במה טומנין בשם רשב"א דלרבנן דרשב"ג שרי אפילו במכוסה לגמרי ליטול בידים דבר שאינו ניטל ומביאים ראיה מפרק נוטל וצ"ל דשאני התם דמיירי בשוכח אבל במניח בידים הוה ליה בסיס לדבר איסור וכאן אע"ג דלא הניח אלא אדעתא למישקליה בשבת מ"מ מקרי מניח וכחד דיעה בסי' ש"ט ולא כבעל התרומות דלשם דלא חשיב מניח אלא כשדעתו להניח שם כל השבת אלא דק"ל הא בסעיף ז' גבי תנור פסק כבעל התרומות וצ"ע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ז
ג מותר לסתור אותה סתימה. כתב ב"י הטעם בשם המרדכי דדוקא אם היה עושה לקיים שלא להסירן בשבת היה אסור משום סתירה אבל דף זה אינו עשוי לקיים עכ"ל וכן סיים אח"כ בשם הגמ"ר דלא מקרי בסיס לאיסור אלא כשלא היה בדעתו ליטלם כו' וכתב על זה והיינו כסברת בעל התרומות בסי' ש"ט: ש"ע סָעִיף ז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א אסור עט״ז מוכין חשובים הם ועושין מהם לבד עיין פירש״י שבת מ״ח א׳ ולבוש כאן: ועסי׳ רנ״ז ס״ג מוכין יבישים: ועיין בירושלמי ריש כ״ח צריך מחסרתיה ציבחר עיין במפרש שם שלא תהיה קדירה מליאה שלא ישפוך ונמצא לחין מחמת ד״א מוסיף הבל. ע״ש גפת לאחר יב״ח טהור ופירש המפרש ה״ה לטמון בהם לאחר יב״ח ותמה שם למה לא הביאו הפוסקים זה: ש"ע סָעִיף א
ב וכגון עט״ז לא הבינותי זה דבש״ע ס״ה בצריך למקומו ומה שייך כאן צריך למקומו ועוד דעכ״פ איך יטלטל המוכין בעצמם ומס״ד שם ג״כ אין ראיה רק ממ״ש התוס׳ ס״פ ב״מ דף נ״א ב׳ ד״ה אינו כתבו לרבנן דרשב״ג בפ׳ נוטל קמ״ב ב׳ מותר ליטול האבן בידים יע״ש ואנן קי״ל שם כרשב״ג יע״ש ועא״ר אות ב׳ ובאמת לא זכיתי להבינם דבריו הקדושים בכאן ועיין אות {ג} דכאן פסיק כבעה״ת דלא הוי מניח כשדעתו ליטלו בשבת ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ז
ג מותר עט״ז כוונתו דכתב בגחלים לוחשות ע״י עכו״ם הא גחלים עוממות אף שהן סביב הקדירה ומטלטלן שרי דהוי כשוכח דלא הניח אדעת למיהוי שם כל השבת וכדעת בעה״ת בש״ע וכמ״ש כאן באות ב׳ דהקשה דברי המחבר אהדדי יע״ש ועא״ר כאן אות זיי״ן ולמ״ש א״ש. ובש״ע ס״ד משמע דעת המחבר כדיעה א׳ בסתם ועט״ז שם אות א׳ וצ״ע ואי״ה שם יבואר עוד: ראיתי לכתוב בכאן קצת דיני שהייה והטמנה מרנ״ג ורנ״ד ורנ״ז ורנ״ט עם שבמ״א יבואר אי״ה עוד: ראשונה צריך לברר בדין שהייה דנהג״ו להקל כסברא שנייה ברנ״ג ס״א כמאב״ד שהוא חצי בישולו (כבסי׳ רנ״ד סעיף ב׳ במ״א אות ח׳) אפי׳ בתנור דידן שאין גרוף וקטום מותר אם הוא מצטמק ורע לו ואם מצטמק ויפה לו בעינן כל צורכו כדעת רז׳״ל ושכן משמע ברנ״ג שם צריך לידע מה הוא מוי״ל או מור״ל וכן ברנ״ז ס״א במ״א ה׳ במוסיף הבל במוי״ל שרי דיעבד מה הוא מור״ל או מוי״ל. הנה הרא״ש ז״ל פ׳ כירה כתב לשון הרי״ף לפת״א תמרי ודייסא וכיוצא בהן מור״ל. וכרוב ופולין ובשר טרוף מוי״ל ובגמרא ל״ז ב׳ כללא כל דאית מוחא מור״ל בר מליפתא דאית ביה בישרא ולא בעי לאורחין מוי״ל הא לאורחין או דלית בישרא מור״ל (משמע אף דלית מוחא מור״ל באין בשר בו) ולפד״א מתאנים ותמרי ודייסא מור״ל ובל״ח א׳ שם כרוב ופולין ובשר טרוף מוי״ל עיין פירש״י שם ומים חמין מור״ל הם כמבואר בם. ואמנם ביצה צלויה או מבושלת יש בו דיעות כי במלחמות ור״ן כתב דביצים מוי״ל הוא מההיא דאמר התם ל״ח א׳ ביצים מצומקות מוי״ל היא אבל בירושל׳ פרק קמא דשבת הלכה יו״ד בשר בצל ביצה מצטמק ורע לו הוא כו׳ ולהשוות עם בבלי כתבתי ברנ״ד בט״ז א׳ ובחידושינו שבת די״ל ביצים מצומקות ביין וכדומה כההיא דפ״ק דחולין ו׳ אייתי לקמיה ביצים מצומקות ביין כו׳ הא לבדן מור״ל הם ועא״ר שי״ח אות יו״ד בשם מנחת כהן דכל שא״י בבירור אם הוא מור״ל ראוי להחמיר בו וכן לענין בישול בשי״ח ס״ד מור״ל בשר לח שרי אין בו בישול אחר בישול וכ״נ מהמחבר שם סעיף ח׳ יע״ש ובמ״א אות כ״ז: ואם יש בקדירה דבר שמור״ל ודבר שמוי״ל יראה דהולכין אחר הרוב מכ״ש דבר לח וקרוש הולכין אחר הרוב כמ״ש בא״ר שי״ח אות י״א בשם מ״כ והוא נלמד ממ״ש הב״י ברנ״ג בשם רי״ו בשם רבינו יונה דכל שרוב״ו רוטב ומוי״ל וקר אסור יע״ש וביארתיו ברנ״ג בט״ז אות י״ג ורנ״ד בט״ז א׳ ה״ה במוי״ל ומור״ל דהולכין בתר רובו וכל שהרוב מור״ל לא יחתה להפסיד תבשילו וכאמור דסתם רוטב מצטמק ויפה לו הוא כדאמרן כאן ואי״ה יבואר עוד בשי״ח: וכל זה ממנהגא לא מעיקר הדין וכן אם הקדירה מגולה למעלה המנה״ג להקל כבסי׳ רנ״ג ס״א הא מעיקר הדין אם נוגעת הקדירה בגחלים יש להחמיר כדבעינן למימר אי״ה במ״ח בקיצור דיני שהייה והטמנה וא״כ אין היתר ברור כ״א מס׳ הר״ב ברנ״ד ס״א דהכי נהוג דבתנור טוח מדכר דכיר (הפרש יש בין וכן המנהג ונהגו ובין והכי נהוג משמע שיש לסמוך בפשיטות מסברא זו אף לקולא) וא״כ ראוי לעיין דוקא בטוח בטי״ט היטב יש היתר כפירש״י שבת ח״י ב׳ שריק בטי״ט וכן הר״ב בסימן רנ״ד ס״א ורנ״ז ס״ח בטי״ט הא סותמין בסמרטוטין הוה רק כתנור סתום בדף כך ולא מהני היתרא דמדכר כה״ג שהרי התוס׳ שם ד״ה ביורה חילקו בין היטב ואף לדידן מ״מ טיט בעינן כאמור. ועמ״א רנ״ז אות י״ט וא״כ טוב היה יותר בשלינ״ט שלנו ליתן סמוך לחשיכה דהוי חי אלא הואיל ונותנין לתוכו פשטי״ד (שקורין קוג״ל) וגם טומנין קדירה קטניות או טטרק״י וכדומה שהם קלי הבישול אין זה היתר כבסי׳ רנ״ד ס״ח ורנ״ז במ״א י״ט. ולהמחבר ברנ״ד ס״א סמרטוט אפשר שרי: ובתנור טוח בטי״ט דשרי י״ל שלא בהטמנה הא הטמנה דהיינו שמכסין השאלינ״ט בגחלים כולה לא מהני בהטמנה טיט כמ״ש מהרש״ל בתשובה סמ״ך דהרי בהטמנה גזר גפת אטו רמץ יע״ש ומ״ש הר״ב ברנ״ז ס״ח דהטמנה דידן בתנור טוח בטיט שרי הרצון דלאו הטמנה הוה כיון שאין נוגע הקדירה בתנור וכמו שנראה ממרוצת דברי הט״ז אות וי״ו ומ״א י״ט וכדפרישית שם אבל בנ״ץ ס״ס רנ״ז כתב כיון שלא התירו אלא ע״י טיחה זכור הוא יע״ש (וראיה שכתב מסי׳ רנ״ד צלי ע״י טיחה י״ל דלאו הטמנה הוא רק שהייה ובשהייה ל״ג היכא דל״ש שמא יחתה משא״כ בהטמנה) ומ״מ בסתימת פי התנור ע״י סמרטוטין ליכא היכרא דלאו סתימא מיקרי. ובסמרטוטין ליכא איסורא לסתום דל״ד לרנ״ט ס״ז בהג״ה לטיט: וכשחל י״ט ע״ש ראוי להקדים ולהטמין מבע״י השאלינ״ט שיתבשל עכ״פ כמאב״ד חצי בישולו מבע״י למ״ש המ״א בתקנ״ז דלדידן רק משום הואיל יע״ש. ולסתום פי התנור בטיט בי״ט ע״ש שרי עסי׳ תק״ז ס״ז. ובסמרטוטין ששורין בטיט וסוחטין המים וסותמין פי התנור בי״ט ע״ש י״ל דאסור דנהי דשרייה זהו כיבוסו ל״ש בסמרטוטין כאלו דמלוכלכין הם כמבואר בסי׳ ש״ב סעיף יו״ד במ״א אות כ״ב מ״מ סחיטה שייך בהו כמ״ש המ״א שם ובש״א סמ״ו יע״ש א״כ טוב יותר בטיט מסמרטוטין כי שמא יסחוט דמקפיד על מימיו הוא שלא יהיו מרובים וזבים לתנור וכדומה וכיון שאפשר לסתום התנור בלי סחיטה תו לא הוה צורך אוכל נפש כ״כ וחיישינן שמא יבא לסחוט ואם אין לו טיט יתן הסמרטוטין מעי״ט למים ולא יסחטם בי״ט רק יתן כך סביב התנור ואף דהוה פ״ר לצורך אוכל נפש שרי אבל לא יסחוט בידים הואיל ואפשר בלא סחיטה וכאמור. ואי״ה בסימן ש״א וש״ב ותק״ג יבואר עוד בזה וכאן אין להאריך ועסי׳ רצ״ט בזה והנה י״ל דמוטב בסמרטוטין ולא יסחוט מטיט דמלאכה ד״ת ממרח עיין לבוש תק״ז ואם אפשר לשרות מעי״ט טוב ואם הוי פ״ר הסחיטה דלא ניחא ליה ואי״ה יבואר בש״א וש״ב עיקר דין הסחיטה בזה: ובהל׳ י״ט יבואר אי״ה אי י״ט הותר או דחויה: ג׳ דברים הם בחי בשר חי שרי לשהות כבסי׳ רנ״ג ס״א וירק וקטניות קלי הבישול אסור שם מ״א אות ד׳ ופירות שטובים מבושלים וחיין הוי כמאב״ד ושרי לדיעה שנייה ברנ״ג ס״א כבסי׳ רנ״ד במ״א אות י״ב: הטמנה להמחבר ברנ״ג ס״א כל שנוגעת בגחלים ודבוק בהם אף שקדירה מגולה הוי הטמנה ואסור וה״ה בכל הדברים המוסיפין הבל הכין הוא לדעתו ע׳ חה״ר מ״ט קופה שטמן בה יע״ש: ומה הם הדברים המוסיפין הבל מבואר ברנ״ז ס״ג. ומדברי הט״ז רנ״ח למדנו חידוש מדבריו דאפי׳ חמין בכלי שני שיס״ב (וי״ל דוקא יס״ב) מוסיף הבל מיקרי אם מטמין לפי שעה וחילוק יש בין מטמין לזמן רב כו׳ יע״ש ומהו שיעורה שכתב הר״ב ברנ״ג ס״ח דבעינן דוקא שאין מגולה למעלה אי כוונתו דוקא שגם פי הקדירה מכוסה א״ד כל שכל הקדירה טמונה אף שפיה מגולה הטמנה הוי ומט״ז רנ״ח משמע כן ובחה״ר מ״ח א׳ בקופה כתב דאמרינן נוטל הכיסוי והן נופלות ודוקא אין מוסיף הבל הלמא אע״פ שפיה מגולה וכ״ת דוקא כולה חוץ מפיה כו׳ יע״ש משמע הכין: וכירה גרופה עמ״א רנ״ז וח״י די״ל כ״ש מתקרר ולט״ז ברנ״ח לפי שעה אסור. ומיהו כירה קטומ״ה ודאי אין מועיל בהטמנה ואפי׳ ישים קדירה עליה ריקנית וכדומה ויתן עליה קדירה ויכסה בבגדים אסור ול״ד לרנ״ג מ״א ל״ח התם שהייה הא הטמנה כ״ז שאש תחתיה ודאי מוסיף הבל הוא כאמור: אשכחנא פתרי להטמין תחלה בשבת בדבר שאין מוסיף הבל שאם הטמין בתנור טוח בטי״ט בתוך הגחלים קדירה כולה כמו שעושי״ן לפעמים בשאלינ״ט דמותר דמדכר דכיר כבסי׳ רנ״ז מ״א י״ט וט״ז וי״ו וכמ״ש שם א״כ כשמוציא בשבת מתנור ודעתו מיד להניחו בכרים וכסתות שרי דזה לאו תחלת הטמנה הוא כבסי׳ רנ״ז ס״ד וכ״ש הוא ול״ד לרנ״ג ס״ב ט״ז י״ד ומ״א כ״ה התם בתנור לא הוי הטמנה כיון שיש אויר כו׳ משא״כ אם היתה טמונה בתנור בגחלים או דופן התנור קצרים ונוגעים יראה דשרי בזה וכדכתיבנא: למ״ד כירה גרופה או אפר חם שאין בו גחלים הוי אין מוסיף הבל דמתקרר כו׳ מ״מ שייך ביה בישול ויצויר מ״ש ברנ״ז ס״ד שתוספת זה גורם להתבשל בכה״ג עמ״א י״ג. ויתר הדברים אי״ה יתבארו במ״א: ש"ע סָעִיף ז
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א מוכין. מוקצין הם למלאכה ואסור לטלטלן: ש"ע סָעִיף א
ב יחדן. פירוש לעולם: ש"ע סָעִיף א
ג לאוצר. ודוקא כשמקפיד עליהם כמ"ש סי' ש"ח סס"א (ובס' אבן העוזר חולק דאפי' אין מקפיד עליהם אסור ע"ש): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד ולבנים. וה"ה עצים העומדים להסקה אסור לסתום בהן פי תנור דלא יוכל לטלטלן בשבת עי' סי' ש"ח ס"ק כ"א. והאבנים המונחים על גבי כירה שרי לטלטלינהו דמיוחדין לתשמיש. מ"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ה ניטל. ואם טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל מפנה סביבותיה ואוחז בקדירה ומוציאה דלא נעשית בסיס להן כמ"ש סס"א ר"ן: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ו סתימה. הטעם דדוקא אם הוא עושה לקיים שלא להסירן בשבת היה אסור משום סתירה אבל דף זה אינו עשוי לקיים. ב"י בשם המרדכי: ש"ע סָעִיף ז
ז בישול. ואפי' בדיעבד אסור התבשיל וע"י עכו"ם יש לפקפק ולהתיר בדיעבד עיין תשובת רמ"א סי' ק"ך וע"ל סי' רנ"ג ס"ק י"א. וכתב בשל"ה ואם עדיין לא חשכה אע"ג דמדינא מותר לומר לעכו"ם מ"מ יש ליזהר משום לא פלוג ועיין סי' רס"א ס"א: דיני שהיה והטמנה בקיצור כללא דמילתא בזמן הזה אין לנו שום הטמנה כיון שמגולה למעלה אך להרב"י צריך שלא תהא הקדירה נוגעת בגחלים וא"כ ה"ל שיהוי. ובבשר צריך ליתנו חי סמוך לחשיכה ממש או שנתבשל כמב"ד קודם שחשכה. ובצלי ועוגה ופשטיד"א לא מהני חי ובעינן שיתבשל כמב"ד קודם שבת. ובתנור טוח בטיט הכל שרי ואם יש גחלים לוחשות אין לפותחו כ"א ע"י עכו"ם. ואם הגחלים סביב הקדירה לא יקח הישראל הקדירה כי אם עכו"ם. ואם הקדירה עומדת על הגחלים שרי אם א"א בענין אחר וה"ה בליל שבת ולהניח תבשיל חם אצל התנור שרי אפי' הוסק כבר. ועל התנור נהגו היתר אם לא הוסק עדיין. ואם נתן לבינה או ד"א על התנור ואח"כ נותן הקדירה עליה שרי אפי' הוסק ובתבשיל קר אפי' קודם שהוסק אסור אפי' לסמוך כ"א ע"י עכו"ם קודם שהוסק ולאחר שהוסק אפי' ע"י עכו"ם אסור כ"א לצורך חולה או קטן שאין לו מה לאכול ודבר שאין בו רוטב אפי' קר כחם דמי. ואם לא נצטנן לגמרי אפי' יש בו רוטב נהגו להקל ואם מניחו במקום שאין יכול להתחמם עד שהיס"ב מותר לסמוך אצל תנור אבל לא עליו אא"כ יש דבר המפסיק וה"ה לתוך הקכלי"ן בעינן דבר המפסיק אבל ע"ג לבזבז שסביב התנור ה"ל סמיכה וה"ה במיני משקין ופירות דינא הכי. וע"ג קדירה הקבוע בתנור נמי דינא הכי אבל לתת לתוכן קנקן עם משקין פשיטא דאסור. וישראל אסור ליתן מים לתוך הקדירה ההיא אפי' קודם שהוסק אך אם נותנו עכו"ם קודם שהוסק שרי ליהנות מהם וגם אם נתן ישראל ע"ש סמוך לחשיכה אסור כמ"ש ס"ס רנ"ד. אסור לכרוך בשבת קדירה עם מאכל חם בכרים ובכסתות. אבל אם פינן לקדירה אחרת מותר לכרוך קדירה ההיא: ש"ע סָעִיף ז
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א דרך מקרה. לשון הגמ' וכי מפני כו' ולאפוקי ייחדן כמש"ו: ואם ייחדן כו'. מדקאמר וכי מפני שאין כו' וכמ"ש בגיזי הפתק: אבל אם. כמ"ש הרא"ש שם בלשון ראשון דמוכין חשיבי מגיזי צמר ואפי' סתם כשל הפתק: אפי' לא. כרבינא שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב צריך כו' לעולם. כרבה קכ"ה ב' אבל במניח כו' ועסי' ש"ח סכ"ג: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג וי"א שאפי' כו'. וכ"מ בירושלמי ספ"ד נטלו מבע"י מחזירו מבע"י נטלו משחשיכה מחזירו משחשיכה נטלו מבע"י וקידש עליו היום ר' בא בשם רב יהודה אם נתקלקל הגומא אסורה ר"ל מן ר' יהודה תוכל לפשוט כמו שאוסר שאם נתקלקלה הגומא שאסור דהוי כטומן לכתחילה וה"ה שאם נטלה מבע"י שאסור שהוא לכתחילה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ו
ד ס"ו יו"ט כו' יש. דבנין עראי וכמ"ש בי"ט ל"ב ב': ויש מתירים. כמו שהתיר שם מפני כבודו ה"נ משום כבוד שבת: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ה ס"ז מותר לסתור. שבת מ"ח וכי מה בין זו כו' ועיין רש"י ד"ה מגופה כו' ואף ע"ג דל"ד דשם כלי אבל בקרקע אמרי' בי"ט ל"ד ב' חותמות שבקרקע כו' ה"מ בדבר שעומד להתקיים כמ"ש בסי' שי"ד ס"י דגם בקרקע אינו רק גזירה דרבנן כמ"ש רש"י בעירובין ל"ה א' ד"ה ובעי כו': ואם יש. כנ"ל בסי' רכ"ג ס"ה בהג"ה דפסיק רישא מותר ע"י א"י וכאן הוא פסיק רישיה דלא ניחא: ויש. שם דמסתפק כנ"ל: ש"ע סָעִיף ז
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)