שולחן ערוך, אורח חיים לב
א מִצְוַת תְּפִלִּין שֶׁיִּכְתֹּב אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁהֵן קַדֶּשׁ לִי כָּל בְּכוֹר עַד לְמוֹעֲדָהּ, וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ עַד כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם, וּפָרָשַׁת שְׁמַע עַד וּבִשְׁעָרֶיךָ, וּפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ עַד עַל הָאָרֶץ: הַגָּה: וְצָרִיךְ לְכָתְבָם בַּסֵּדֶר הַזֶּה לִכְתֹּב תְּחִלָּה הַקּוֹדֶמֶת בַּתּוֹרָה וְאִם שִׁנָּה פָּסוּל וּלְכַתְּחִלָּה יִכְתֹּב שֶׁל יָד קֹדֶם שֶׁל רֹאשׁ.
ב בְּשֶׁל רֹאשׁ יִכְתֹּב כָּל אַחַת בִּקְלָף לְבַדָּהּ, וְשֶׁל יָד כּוֹתֵב כֻּלָּם בִּקְלָף אֶחָד.
ג יִכְתְּבֵם בִּדְיוֹ שָׁחֹר בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵי עֲפָצִים בֵּין שֶׁלֹּא בְּמֵי עֲפָצִים: הַגָּה: וּלְכַתְּחִלָּה יַחְמִיר לִכְתֹּב בִּדְיוֹ הָעֲשׂוּיָה מֵעֲשַׁן עֵצִים אוֹ שְׁמָנִים שָׁרוּי בְּמֵי עֲפָצִים (מַהֲרִי"ל סי' קי"ט) וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' רע"א: כָּתַב אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִים אוֹ בְּזָהָב, הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. אִם זָרַק עַפְרוֹת זָהָב עַל הָאוֹתִיּוֹת מַעֲבִיר הַזָּהָב וְיִשָּׁאֵר כְּתָב הַתַּחְתּוֹן, וְכָשֵׁר, אֲבָל אִם זָרַק הַזָּהָב עַל אוֹת מֵאַזְכָּרָה אֵין לוֹ תַּקָּנָה, לְפִי שֶׁאָסוּר לְהַעֲבִיר הַזָּהָב מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּמוֹחֵק אֶת הַשֵּׁם.
ד צָרִיךְ שֶׁלֹּא תִּדְבַּק שׁוּם אוֹת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֶלָּא כָּל אוֹת תִּהְיֶה מֻקֶּפֶת גְּוִיל: הַגָּה: וְיִכְתֹּב כְּתִיבָה תַּמָּה שֶׁלֹּא יֶחְסַר אֲפִלּוּ קוֹצוֹ שֶׁל יוֹ"ד וִיהֵא מְתֻיָּג כְּהִלְכָתוֹ (טוּר א"ח) וּלְכַתְּחִלָּה יִכְתֹּב כְּתִיבָה גַּסָּה קְצָת שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִמְחָקִים מְהֵרָה וְכֵן מִצְוָה לְיַפּוֹתָן מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים (דִּבְרֵי מָרְדְּכַי).
ה צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב בִּימִינוֹ אֲפִלּוּ אִם הוּא שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְאִם כָּתַב בִּשְׂמֹאל, פָּסוּל, אִם אֶפְשָׁר לִמְצֹא אֲחֵרִים כְּתוּבִים בְּיָמִין. וְאִטֵּר יַד שְׂמֹאל דִּידֵיהּ הוּא יָמִין.
ו אֵין צָרִיךְ לְשַׂרְטֵט כִּי אִם שִׁטָּה עֶלְיוֹנָה, וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְיַשֵּׁר הַשִּׁטָּה בְּלֹא שִׂרְטוּט יְשַׂרְטֵט כָּל הַשּׁוּרוֹת, וְלֹא יְשַׂרְטֵט בְּעוֹפֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹם הַשִּׂרְטוּט נִשְׁאָר צָבוּעַ: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְשַׂרְטֵט תָּמִיד לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּמִן הַצְּדָדִים אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ לִכְתֹּב בְּלֹא שִׂרְטוּט וְכֵן נוֹהֲגִין (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר מָרְדְּכַי וְסֵפֶר תְּרוּמָה וּסְמַ"ג).
ז הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי תְּפִלִּין עַל הַקְּלָף, וְלֹא עַל הַדּוֹכְסוֹסְטוּס, וְלֹא עַל הַגְּוִיל. כּוֹתְבִין עַל הַקְּלָף בִּמְקוֹם בָּשָׂר, וְאִם שִׁנָּה פָּסוּל. מַהוּ קְלָף וּמַהוּ דּוֹכְסוֹסְטוּס, הָעוֹר בִּשְׁעַת עִבּוּדוֹ חוֹלְקִין אוֹתוֹ לִשְׁנַיִם, וְהַחֵלֶק הַחִיצוֹן שֶׁהוּא לְצַד הַשֵּׂעָר נִקְרָא קְלָף, וְהַפְּנִימִי הַדָּבוּק לַבָּשָׂר נִקְרָא דּוֹכְסוֹסְטוּס, לְפִי זֶה כִּי אַמְרִינָן כּוֹתְבִים עַל הַקְּלָף בִּמְקוֹם בָּשָׂר הַיְנוּ מָקוֹם הַיּוֹתֵר קָרוֹב לַבָּשָׂר דְּהַיְנוּ בִּמְקוֹם חִבּוּרוֹ כְּשֶׁהוּא דָּבוּק לְדוֹכְסוֹסְטוּס, וּקְלָפִים שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין חוֹלְקִים אוֹתָם יֵשׁ לָהֶם דִּין קְלָף וְכוֹתְבִים עֲלֵיהֶם לְצַד בָּשָׂר שֶׁמַּה שֶּׁמְּגָרְרִים קְלִפָּתוֹ הַעֶלְיוֹנָה שֶׁבִּמְקוֹם שֵׂעָר, אֵינוֹ אֶלָּא כְּדֵי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְתַקְּנוֹ לְהַחֲלִיקוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם הָיוּ חוֹלְקִים הָעוֹר לִשְׁנַיִם הָיָה צָרִיךְ לְגָרֵר מִמֶּנּוּ כָּךְ וּמִצַּד הַבָּשָׂר גּוֹרְרִים הַרְבֵּה, עַד שֶׁאֵין נִשְׁאָר אֶלָּא הַקְּלָף בִּלְבַד.
ח צָרִיךְ הַקְּלָף לִהְיוֹת מְעֻבָּד בַּעֲפָצִים אוֹ בְּסִיד, וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ, טוֹב לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו בִּתְחִלַּת הָעִבּוּד שֶׁהוּא מְעַבְּדוֹ לְשֵׁם תְּפִלִּין אוֹ לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה, אֲבָל אִם עִבְּדוֹ לְשֵׁם מְזוּזָה פָּסוּל.
ט אִם עִבְּדוֹ עַכּוּ"ם, לְהָרַמְבָּ"ם פָּסוּל, אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ יִשְׂרָאֵל לְעַבְּדוֹ לִשְׁמוֹ, וּלְהָרֹא"שׁ כָּשֵׁר אִם יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבּוֹ וְסִיְּעוֹ: הַגָּה: קְצָת בְּעִבּוּדָהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ) וְכֵן נוֹהֲגִין וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן י"א סָעִיף ב'.
י כְּשֶׁמְּסַמְּנִין הַנְּקָבִים בְּמַרְצֵעַ כְּעֵין אוֹתִיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנָּקֵל לְעַכּוּ"ם לְזַיֵּף, אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם דְּמִרְתַּת כּוּתִי פֶּן יַכִּיר יִשְׂרָאֵל בִּטְבִיעוּת עַיִן.
יא עוֹר שֶׁעִבְּדוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אִם יֵשׁ תִּקּוּן לַחֲזֹר לְעַבְּדוֹ לִשְׁמוֹ, יִתְבָּאֵר בְּטוּר יוֹרֵה דֵּעָה סי' רע" א.
יב יִהְיֶה הַקְּלָף מֵעוֹר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף הַטְּהוֹרִים, אֲפִלּוּ מִנְּבֵלָה וּטְרֵפָה שֶׁלָּהֶם, אֲבָל לֹא מֵעוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף הַטְּמֵאִים, דִּכְתִּיב לְמַעַן תִּהְיֶה תוֹרַת ה' בְּפִיךָ, מִמִּין הַמֻּתָּר לְפִיךָ, וְלֹא מֵעוֹר דָּג אֲפִלּוּ הוּא טָהוֹר, מִשּׁוּם דְּנָפִישׁ זֻהֲמֵיהּ.
יג יִהְיֶה הַקְּלָף שָׁלֵם שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ נְקָבִים שֶׁאֵין הַדְּיוֹ עוֹבֵר עָלָיו, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא תְּהֵא הָאוֹת נִרְאֵית בּוֹ חֲלוּקָהּ לִשְׁתַּיִם.
יד הַסוֹפְרִים הַזְּרִיזִים עוֹשִׂים שְׁלֹשָׁה מִינֵי קְלָפִים, הֶעָב יוֹתֵר לִכְתֹּב בּוֹ פָּרָשַׁת שָׁמַע שֶׁהִיא קְטַנָּה, וְהַדַּק מִמֶּנּוּ לְפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, שֶׁהִיא יוֹתֵר גְּדוֹלָה וּלְפָרָשַׁת קַדֶּשׁ וּלְפָרָשַׁת וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ שֶׁהֵם אֲרֻכּוֹת עוֹשִׂים קְלָף דַּק מְאֹד, וּבָזֶה יִתְמַלְּאוּ הַבָּתִּים בְּשָׁוֶה וְזֶהוּ נוֹי לִתְפִלִּין.
טו אִם לְאַחַר שֶׁנִּכְתַּב נִקַּב בְּתוֹךְ הַהֵ"א אוֹ הַמֵּ"ם כָּשֵׁר, אֲפִלּוּ נִקַּב כָּל תּוֹכוֹ שֶׁהַנֶּקֶב מְמַלֵּא כָּל הֶחָלָל. אֲבָל בַּיְּרוּשַׁלְמִי מַשְׁמָע שֶׁגַּם בִּפְנִים צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מֻקָּף קְלָף. נִקַּב רֶגֶל פְּנִימִי שֶׁל הֵ " א אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר לְהָרֹא"שׁ: הַגָּה: אֲבָל שְׁאָר פּוֹסְקִים מַצְרִיכִין כִּמְלֹא אוֹת קְטַנָּה וְהָכֵי הִלְכְתָא (בֵּית יוֹסֵף) נִקַּב רֶגֶל הַיְמָנִי, אִם נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ מְלֹא אוֹת קְטַנָּה כָּשֵׁר, וְאִם לָאו פָּסוּל.
טז נִפְסַק אַחַת מֵהָאוֹתִיּוֹת הַגָּה: הַפְּשׁוּטוֹת כְּגוֹן וָי"ו זַיִ"ן אוֹ שֶׁנִּפְסַק רֶגֶל (הַנּוּ"ן) [הא'] וְכַיּוֹצֵא בָּהּ (מָרְדְּכַי ה"ק ד' צ"ב), אִם תִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ לֹא חָכָם וְלֹא טִפֵּשׁ יוֹדֵעַ לִקְרוֹתוֹ כָּשֵׁר, וְאִם לָאו פָּסוּל, וְאֵין צָרִיךְ לְכַסוֹת לוֹ שְׁאָר אוֹתִיּוֹת כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִים: הַגָּה: מִיהוּ אִם אָנוּ רוֹאִים שֶׁלֹּא נִשְׁאַר צוּרַת הָאוֹת כְּתִקּוּנוֹ, פָּסוּל אַף עַל פִּי שֶׁהַתִּינוֹק קוֹרֵא אוֹתוֹ כְּהִלְכָתוֹ (מָרְדְּכַי וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ס"ט וְרִיבַ"שׁ) הָא דְּמַכְשְׁרִינָן כְּשֶׁנִּפְסַק אוֹת, דַּוְקָא כְּשֶׁנִּכְתַּב בְּכַשְׁרוּת וְאַחַר כָּךְ נִפְסַק, אֲבָל אִם מִתְּחִלָּה כְּשֶׁנִּכְתַּב הָיָה שָׁם נֶקֶב וְנִפְסַק בּוֹ, אוֹ אִם רֶגֶל הַכַּף הַפְּשׁוּטָה, אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהּ מַגִּיעַ לְסוֹף הַקְּלָף בְּלִי הֶקֵּף קְלָף מִתְּחִלָּתוֹ, פָּסוּל.
יז אִם נָפְלָה טִפַּת דְּיוֹ לְתוֹךְ הָאוֹת וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת הָאוֹת, אֵין תַּקָּנָה לִגְרֹר הַדְּיוֹ וְעַל יְדֵי כָּךְ יִהְיֶה נִכָּר הָאוֹת, דְּהָוֵי חָק תּוֹכוֹת וּפָסוּל, מִשּׁוּם דְּבָעֵינָן וְכָתַב וְלֹא וְחָקַק, וְהוּא הַדִּין אִם טָעָה וְכָתַב דָּלֶי"ת בִּמְקוֹם רֵי"שׁ אוֹ בֵּי"ת בִּמְקוֹם כַּ"ף, אֵין תַּקָּנָה לִמְחֹק הַתָּג לְתַקֵּן הָאוֹת, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּחָק תּוֹכוֹת.
יח מֵ "ם פְּתוּחָה שֶׁנִּדְבַּק פְּתִיחָתָהּ וְנִסְתְּמָה, אֵין מוֹעִיל לִגְרֹר הַדֶּבֶק וּלְפָתְחָהּ, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּחָק תּוֹכוֹת. וּמָה תַּקָּנָתָהּ, שֶׁיִּגְרֹר כָּל הַחַרְטוֹם וְתִשָּׁאֵר כְּצוּרַת נוּ"ן כְּפוּפָה, וְאַחַר כָּךְ יִכְתֹּב מַה שֶּׁגָּרַר. וְרֵי"שׁ שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּמִין דָּלֶי"ת, יֵשׁ לְהַחְמִיר וְלוֹמַר דְּלֹא סַגֵּי כְּשֶׁיִּגְרֹר הַיָּרֵךְ לְבַד אוֹ הַגַּג לְבַד וְיַחֲזֹר וְיִכְתְּבֶנּוּ כְּמִין רֵי"שׁ, מִשּׁוּם דְּבֵין הַגַּג בֵּין הַיָּרֵךְ נַעֲשׂוּ בְּפִסוּל, הִלְכָּךְ צָרִיךְ לִגְרֹר שְׁנֵיהֶם. אִם נִדְבְּקָה אוֹת לְאוֹת בֵּין קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר בֵּין אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה פָּסוּל, וְאִם גָּרַר וְהִפְרִידָהּ כָּשֵׁר, וְלָא מִקְרֵי חָק תּוֹכוֹת מֵאַחַר שֶׁהָאוֹת עַצְמָהּ הָיְתָה כְּתוּבָה כְּתִקְנָהּ. אִם נָגְעוּ רַגְלֵי הַהֵ " א וְהַקּוֹ"ף בַּגַּג יִגְרֹר הָרֶגֶל וְיַחֲזֹר וְיִכְתְּבֶנּוּ, וְאֵין צָרִיךְ לִגְרֹר כָּל הָאוֹת כִּי הַגַּג כַּדִין נִכְתַּב. אִם נָגַע רֶגֶל הָאָלֶ"ף בְּגַג הָאָלֶ"ף אוֹ פְּנֵי הָאָלֶ"ף בִּפְנִים בַּגַּג שֶׁתַּחְתֶּיהָ פָּסוּל, וְאֵין תַּקָּנָה בִּגְרִירָה לְהַפְרִידָהּ דְּהָוֵי כְּחָק תּוֹכוֹת, אֶלָּא יִגְרֹר כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בְּפִסוּל וְיַחֲזֹר וְיִכְתְּבֶנּוּ: הַגָּה: וְכֵן הַדִּין בְּיוֹ"דֵי הַשִּׁי"ן וְהַצַּדִּ"י וְהָעַיִ"ן וְהַפֵּ"א אִם נָגְעוּ בְּגוּף הָאוֹת יוֹתֵר מִמְּקוֹם דִּבּוּקָם (בֵּית יוֹסֵף).
יט בִּתְחִלַּת הַכְּתִיבָה יֹאמַר בְּפִיו: אֲנִי כּוֹתֵב לְשֵׁם קְדֻשַּׁת תְּפִלִּין. וּמִלְּבַד זֶה בְּכָל פַּעַם שֶׁכּוֹתֵב אַזְכָּרָה צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁכּוֹתְבָהּ לְשֵׁם קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּסָגֵי כְּשֶׁמְּחַשֵּׁב שֶׁכּוֹתֵב הָאַזְכָּרוֹת לִשְׁמָן הוֹאִיל וְהוֹצִיא בִּתְחִלַּת הַכְּתִיבָה בְּפִיו סַגֵּי בְּהָכֵי (הָרֹא"שׁ ה"ת וְס"ת וְטוּר יוֹרֵה דֵּעָה וְא"ח) וְיֵשׁ לְהָקֵל בְּדִיעֲבַד וּכְשֶׁבָּא לְנַמְנֵם לֹא יִכְתֹּב דְּאֵינוֹ כּוֹתֵב אָז בְּכַוָּנָה (אוֹר זָרוּעַ).
כ צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת, שֶׁאִם חִסֵר אוֹ יִתֵּר אוֹת אַחַת פְּסוּלִים וְנִמְצְאוּ הַמְּנִיחִים אוֹתָם מְבָרְכִים בְּכָל יוֹם בְּרָכָה לְבַטָּלָה, וְגַם שָׁרוּי בְּכָל יוֹם בְּלֹא מִצְוַת תְּפִלִּין, וְנִמְצָא עֹנֶשׁ הַסוֹפֵר מְרֻבֶּה, לָכֵן צָרִיךְ לִהְיוֹת מְאֹד יְרֵא שָׁמַיִם וְחָרֵד לִדְבַר הַשֵּׁם, הַמִּתְעַסֵק בִּכְתִיבַת תְּפִלִּין וְתִקּוּנָן.
כא כָּל פָּרָשָׁה, אַחַר שֶׁיִּכְתְּבֶנָּה, יִקְרָאֶנָּה הֵיטֵב בְּכַוָּנָה וְדִקְדּוּק פַּעֲמַיִם וְשָׁלֹשׁ, וְיַחֲזֹר וְיִקְרָאֶנָּה קֹדֶם שֶׁיִּתְנֶנָּה בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְחַלֵּף פָּרָשָׁה בְּפָרָשָׁה.
כב טוֹב לְנַסוֹת הַקֻּלְמוֹס קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לִכְתֹּב הַפָּרָשָׁה שֶׁלֹּא יְהֵא עָלָיו דְּיוֹ יוֹתֵר מִדַּאי וְיַפְסִיד, וְכֵן יִזָּהֵר קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב כָּל שֵׁם לִקְרוֹת כָּל מַה שֶּׁכָּתַב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי גְּנִיזָה עַל יָדוֹ.
כג אִם מָצָא שֶׁחָסֵר אוֹת אַחַת, אֵין לוֹ תַּקָּנָה, שֶׁאִם כֵּן הָיוּ כְּתוּבִין שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן, וּפְסוּלִין מִשּׁוּם דִּכְתִּיב וְהָיוּ בַּהֲוָיָתָן יְהוּ. וְאִם יִתֵּר אוֹת אַחַת, יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה, עַל יְדֵי שֶׁיִּגְרֹר אוֹתָהּ אִם הִיא בְּסוֹף תֵּבָה אוֹ בִּתְחִלָּתָהּ, אֲבָל אִם הִיא בְּאֶמְצַע תֵּבָה לֹא, מִשּׁוּם דִּכְשֶׁיִּגְרֹר יִהְיֶה נִרְאֶה כִּשְׁתֵּי תֵּבוֹת.
כד מֻתָּר לִכְתֹּב עַל מְקוֹם הַגְּרָר וְעַל מְקוֹם הַמַּחַק אֲפִלּוּ אַזְכָּרָה, וְלֹא יִמְחַק בְּעוֹדוֹ לַח אֶלָּא יְיַבְּשֶׁנּוּ יָפֶה כִּי אָז יִגְרֹר בְּקַל וְלֹא יִשָּׁאֵר לוֹ שׁוּם רֹשֶם.
כה כָּל אוֹת שֶׁהִיא כְּתוּבָה שֶׁלֹּא כְּתִקְנָהּ וְאֵין צוּרָתָהּ עָלֶיהָ, כְּגוֹן נָגַע רֶגֶל הָאָלֶ"ף בְּגַג הָאָלֶ"ף אוֹ פְּנֵי הָאָלֶ"ף בִּפְנִים בַּגַּג שֶׁתַּחְתֶּיהָ, אוֹ שֶׁהָיָה רֶגֶל הַהֵ"א, אוֹ רֶגֶל הַקּוֹ"ף נוֹגְעִים אוֹ שֶׁהָיְתָה אוֹת אַחַת חֲלוּקָהּ לִשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, כְּגוֹן צַדִּ"י שֶׁכָּתַב יוֹ"ד נוּ"ן אוֹ שִׁי"ן, שֶׁכָּתַב עַיִ"ן יוֹ"ד אוֹ חֵ"ית, שְׁנֵי זַיְנִי"ן וְאַחַר שֶׁכָּתַב לְפָנָיו חָזַר וְתִקְּנָם, הָוֵי שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן וּפְסוּלִין. אֲבָל לְהַפְרִיד הָאוֹתִיּוֹת הַדְּבוּקוֹת אַחַר שֶׁכָּתַב לִפְנֵיהֶם שַׁפִּיר דָּמִי, דְּכֵיוָן שֶׁהָאוֹת צוּרָתָהּ עָלֶיהָ כְּשֶׁמַּפְרִידָהּ מֵחֲבֶרְתָּהּ לָא הָוֵי כְּכוֹתֵב, וְה "ה שֶׁאִם לֹא הָיוּ מִקְצָת יוֹדִי"ן שֶׁעַל הָאַלְ"פִין וְהַשִּׁינִי"ן וְהָעַינִי"ן וְרַגְלֵי הַתָּוִי"ן נוֹגְעִים בְּגוּף הָאוֹת וְתִינוֹק דְּלֹא חַכִּים וְלֹא טִפֵּשׁ מַכִּירָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לִפְנֵיהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְתַקְּנָם, דְּכֵיוָן דְּצוּרַת הָאוֹת הָיְתָה נִכֶּרֶת לֵיכָּא מִשּׁוּם כְּתָבָן שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּה "ה אִם חֻטְרָא דְּחֵי"ת לְמַעְלָה אֵין נוֹגְעִים זֶה לָזֶה, אַךְ אֵין נִכָּר לְהֶדְיָא פְּרֵידָתָן, אַף עַל פִּי שֶׁהַתִּינוֹק קוֹרֵא שְׁנֵי זַיְנִי"ן מֻתָּר לְהַדְבִּיקָם.
כו אִם אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם דְּבוּקוֹת יָכוֹל לְהַפְרִידָם.
כז אוֹתִיּוֹת וְתֵבוֹת שֶׁנִּמְחֲקוּ, קְצָת אִם רִשּׁוּמָן נִכָּר כָּל כָּךְ שֶׁתִּינוֹק דְּלֹא חַכִּים וְלֹא טִפֵּשׁ יָכוֹל לִקְרוֹתָם מֻתָּר לְהַעֲבִיר קֻלְמוֹס עָלֶיהָ לְהֵיטִיב הַכְּתָב וּלְחַדְּשׁוֹ, וְלֹא הָוֵי שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן.
כח יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס רֹאשׁ הַלָּמֶ"ד בַּאֲוִיר הַהֵ"א אוֹ הַחֵי"ת, אֲפִלּוּ בְּלֹא נְגִיעָה.
כט אִם אֵין הַפָּרָשִׁיּוֹת שְׁגוּרוֹת בְּפִיו, צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב מִתּוֹךְ הַכְּתָב.
ל אֵינוֹ רַשַּׁאי לִכְתֹּב, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ לִקְרוֹת.
לא אִם אֵינוֹ כּוֹתֵב מִתּוֹךְ הַכְּתָב, לֹא יִכְתֹּב עַל פֶּה שֶׁמַּקְרֵא אוֹתוֹ אַחֵר, אֶלָּא אִם כֵּן יַחֲזֹר הוּא וְיִקְרָא בְּפִיו:
לב צָרִיךְ לְהַנִּיחַ חָלָק לְמַעְלָה כְּדֵי גַּגָּהּ שֶׁל לָמֶ"ד: הַגָּה: שֶׁיִּהְיוּ גַּם הֵם מֻקָּפִים גְּוִיל (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סי' קל"ז וּב"ש) וּלְמַטָּה כְּשִׁעוּר כַּ"ף וְנוּ"ן פְּשׁוּטָה וּבִתְחִלָּתָן וְסוֹפָן אֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחַ כְּלָל: הַגָּה: מִיהוּ נָהֲגוּ הַסּוֹפְרִים לְהַנִּיחַ קְצָת בִּתְחִלָּה וְסוֹף (אָגוּר רוֹקֵחַ) וְצָרִיךְ לְהַנִּיחַ בֵּין כָּל תֵּבָה וְתֵבָה כִּמְלֹא אוֹת, וְכֵן בֵּין הַשִּׁטִּים כִּמְלֹא שִׁטָּה, וּבֵין כָּל אוֹת כִּמְלֹא חוּט הַשַּׂעֲרָה כְּמוֹ בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּטוּר י"ד גַּם צָרִיךְ לְהַנִּיחַ מְעַט חָלָק בֵּין פָּסוּק לְפָסוּק.
לג יַעֲשֶׂה הַשּׁוּרוֹת שָׁווֹת שֶׁלֹּא תְּהֵא אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת, וּלְפָחוֹת יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִכְתֹּב ג' אוֹתִיּוֹת חוּץ לַשִּׁטָּה וְאִם כְּתָבָם לֹא פָּסַל.
לד ב' אוֹתִיּוֹת שֶׁהֵם תֵּבָה אַחַת, לֹא יִכְתֹּב חוּץ לַשִּׁטָּה.
לה אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם בְּתוֹךְ הַדַּף, וְלֹא יֵצֵא מֵהֶם כְּלָל חוּץ לַדַּף.
לו יַעֲשֶׂה כָּל פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ פְּתוּחוֹת, חוּץ מִפָּרָשָׁה אַחֲרוֹנָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה, שֶׁהִיא וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, שֶׁיַּעֲשֶׂנָּה סְתוּמָה וְאִם שִׁנָּה פָּסוּל: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בְּכֻלָּם פְּתוּחוֹת (מַהֲרַ"ם פַּאדוֹוָה סִימָן ע"ז בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָעִטּוּר) וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִים אַף פָּרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ בְּרֹאשׁ הַשִּׁטָּה כִּשְׁאָר הַפָּרָשִׁיּוֹת וְלָכֵן נָהֲגוּ שֶׁפָּרָשַׁת קַדֵּשׁ לִי, וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ, וּפָרָשַׁת שְׁמַע (מַתְחִילִין) בְּרֹאשׁ שִׁטָּה וּבְסוֹף קַדֵּשׁ לִי וּבְסוֹף וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ מַנִּיחִים חָלָק כְּדֵי לִכְתֹּב ט' אוֹתִיּוֹת, וּבְסוֹף שְׁמַע אֵין מַנִּיחִים חָלָק כְּלָל, וְאִם מַנִּיחִים הוּא פָּחוֹת מִכְּדֵי לִכְתֹּב ט' אוֹתִיּוֹת. וּפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ מַתְחִילִים מֵאֶמְצַע שִׁטָּה עֶלְיוֹנָה, וּמַנִּיחַ לְפָנֶיהָ חָלָק כְּדֵי לִכְתֹּב ט' אוֹתִיּוֹת, וְנִמְצָא שֶׁשְּׁלֹשָׁה פָּרָשִׁיּוֹת הֵם פְּתוּחוֹת בֵּין לְהָרַמְבָּ"ם בֵּין לְהָרֹא"שׁ, וּפָרָשָׁה אַחֲרוֹנָה הִיא סְתוּמָה לְדַעַת הָרַמְבָּ"ם.
לז עוֹר הַבָּתִּים צָרִיךְ לִהְיוֹת מֵעוֹר בְּהֵמָה חַיָה וְעוֹף הַטְּהוֹרִים, אֲפִלּוּ מִנְּבֵלָה אוֹ טְרֵפָה שֶׁלָּהֶם, וְרַשַּׁאי לַעֲשׂוֹתָם מִקְּלָף אוֹ מֵעוֹר שָׁלִיל: הַגָּה: וְכֵן הָרְצוּעוֹת יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָן מִקְּלָף וְעוֹר שָׁלִיל (מָרְדְּכַי דַּף צ"ד) צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר.
לח יַעֲשֶׂה ד' בָּתִּים מֵעוֹר אֶחָד לְשֶׁל רֹאשׁ, וּבַיִת אֶחָד לְשֶׁל יָד.
לט תְּפִלִּין, בֵּין שֶׁל רֹאשׁ בֵּין שֶׁל יָד, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁיִּהְיוּ מְרֻבָּעוֹת בְּתִפְרָן וּבַאֲלַכְסוֹנָן, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה רִבּוּעָן מְכֻוָּן אָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לָהֶם אוֹתוֹ אֲלַכְסוֹן, שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל כָּל אַמָּתָא בְּרִבּוּעָא אַמָּתָא וּתְרֵי חֻמְשֵׁי בַּאֲלַכְסוֹנָא, וְצָרִיךְ לְרַבֵּעַ מְקוֹם מוֹשָׁבָן וְגַם הַבָּתִּים: הַגָּה: אֲבָל עַל גֹּבַהּ הַבָּתִּים אֵין לְהַקְפִּיד אִם הוּא יוֹתֵר מֵרָחְבָּן וְאָרְכָּן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אשר"י וּסְמַ"ק וְהַמָּרְדְּכַי וְרַמְבַּ"ם פ"ג): עֲשָׂאָן מְרֻבָּעוֹת וְאַחַר זְמַן נִתְקַלְקֵל רִבּוּעָן, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לְרַבְּעָן: הַגָּה: וְיַעֲשֶׂה כָּל הַד' בָּתִּים בְּשָׁוֶה שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר).
מ עוֹר הַבָּתִּים, מִצְוָה לַעֲשׂוֹתוֹ שָׁחֹר וְע"ל סִימָן ל"ג. חָרִיץ שֶׁבֵּין בַּיִת לְבַיִת צָרִיךְ שֶׁיַּגִּיעַ עַד הַתֶּפֶר, וְאִם לֹא הִגִּיעַ כְּשֵׁרָה, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר הֶחָרִיץ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ ד' רָאשֶׁיהָ נִרְאִין לַכֹּל.
מא אֹרֶךְ וְרֹחַב הַבָּתִּים וְגָבְהָן אֵין לוֹ שִׁעוּר.
מב שִׁי"ן שֶׁל תְּפִלִּין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּעוֹר הַבָּתִּים שֶׁל רֹאשׁ כְּמִין שִׁי"ן בּוֹלֶטֶת מִקִּמְטֵי הָעוֹר, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, שֶׁל יָמִין הַמֵּנִיחַ שֶׁל ג' רָאשִׁים, וְשֶׁל שְׂמֹאל הַמֵּנִיחַ שֶׁל אַרְבַּע רָאשִׁים: הַגָּה: מִיהוּ אִם הָפַךְ אֵינוֹ נִפְסָל (מָרְדְּכַי וּסְמַ"ג וְתוֹסָפוֹת פ' הַקוֹמֵץ).
מג חָרִיץ שֶׁל שִׁי"ן דְּהַיְנוּ חֻדָּהּ לְמַטָּה יַגִּיעַ עַד מְקוֹם הַתֶּפֶר: הַגָּה: וְכֵן הַיּוּ"ד שֶׁבַּשִּׁי"ן צָרִיךְ לִגֹּעַ לְמַטָּה בְּשׁוּלֵי הַשִּׂי"ן (סְמַ"ג) וְלֹא יִמְשֹׁךְ הַשִּׁי"ן הַרְבֵּה אֶלָּא שֶׁגַּם שׁוּלֵי הַשִּׁי"ן יִהְיֶה נִרְאֶה עַל הַתֶּפֶר (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר).
מד תִּתּוֹרָא דִּתְפִלִּין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי. וְהַיְנוּ שֶׁיָּשִׂים עוֹר לְמַטָּה לְכַסוֹת פִּי הַבָּתִּים, וְנִרְאֶה כְּעֵין דַּף שֶׁל גֶּשֶׁר הַנִּקְרָא תִּתּוֹרָא. מַעְבַּרְתָּא דִּתְפִילִּין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי. וְהַיְנוּ שִׁעוּר הַתִּתּוֹרָא יְהֵא אָרֹךְ מִצַּד אֶחָד, וְיַעֲשֶׂה בּוֹ הַמַּעְבַּרְתָּא, כֵּיצַד, יַחְתְּכֶנּוּ מִשְּׁנֵי צְדָדִים שֶׁלֹּא תְּהֵא רְחָבָה כְּמוֹ רֹחַב הַתִּתּוֹרָא, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר רִבּוּעַ הַתִּתּוֹרָא וּבְאוֹתָהּ מַעְבַּרְתָּא עוֹבֶרֶת הָרְצוּעָה וְעַל שֵׁם כָּךְ נִקְרֵאת מַעְבַּרְתָּא. גַּם בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד יַעֲשֶׂה תִּתּוֹרָא וּמַעְבַּרְתָּא. יְגַלְגֵּל כָּל פָּרָשָׁה מִסוֹפָהּ לִתְחִלָּתָהּ, וְכוֹרְכָהּ בִּקְלָף קָטָן, וְיֵשׁ מַקְפִּידִין מִלְּכָרְכָן אֶלָּא בִּקְלָף כָּשֵׁר, וַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁיִּכְרֹךְ עָלֶיהָ שְׂעַר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה הַטְּהוֹרִים: הַגָּה: וְנוֹהֲגִין לִכְרֹךְ שֵׂעָר עַל הַפָּרָשָׁה וְאַחַר כָּךְ כּוֹרְכִין עָלָיו קְלָף כָּשֵׁר וְחוֹזְרִים וְכוֹרְכִים עָלָיו שֵׂעָר (אָגוּר סי' ס"ח) וְנָהֲגוּ שֶׁיִּהְיֶה שֵׂעָר זֶה שֶׁל עֵגֶל, וְאִם לֹא מָצָא שֶׁל עֵגֶל כּוֹרֵךְ בְּשֶׁל פָּרָה, אוֹ שֶׁל שׁוֹר, וְרוֹחֵץ הַשֵּׂעָר הֵיטֵב בִּתְחִלָּה עַד שֶׁיְּהֵא נָקִי. קְצָת שֵׂעָר זֶה צָרִיךְ שֶׁיֵּרָאֶה חוּץ לַבָּתִּים.
מה יִתֵּן כָּל פָּרָשָׁה בַּבַּיִת שֶׁלָּהּ, שֶׁתְּהֵא זְקוּפָה מְעֻמָּד בְּבֵיתָהּ.
מו יִהְיֶה הַגִּלָּיוֹן עֶלְיוֹן תְּחִלָּה שֶׁזֶּהוּ שׁוּרָה הַעֶלְיוֹנָה וְגִלָּיוֹן תַּחְתּוֹן לְצַד פֶּה הַבָּתִּים: הַגָּה: וְרֹאשׁ הַפָּרָשָׁה יִהְיֶה מוּנָח לְצַד יְמִין הַקּוֹרֵא שֶׁאִם בָּא לְפָתְחָן וּלְקָרְאָן יִהְיוּ מוּנָחִים לְפָנָיו כְּהִלְכָתָן (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים).
מז אִם כָּתַב כָּל הָאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת בִּקְלָף אֶחָד כְּשֵׁרִים, אֲפִלּוּ אֵין רֶוַח בֵּינֵיהֶם, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא חוּט אוֹ מְשִׁיחָה בֵּין כָּל בַּיִת וּבַיִת. שֶׁל יָד כּוֹתֵב הָאַרְבָּעָה פָּרָשִׁיּוֹת בִּקְלָף אֶחָד וְגוֹלֵל אוֹתָן מִסוֹפָן לִתְחִלָּתָן, וְכוֹרֵךְ קְלָף עֲלֵיהֶם וּשְׂעַר עֵגֶל, וּמַכְנִיסָם בְּבֵיתָם כְּמוֹ שֶׁל רֹאשׁ. אִם כְּתָבָם עַל אַרְבַּע קְלָפִים וְהִנִּיחָם בְּאַרְבָּעָה בָּתִּים יָצָא, וְהוּא שֶׁיְּטַלֶּה (פי' יְכַסֶה) עוֹר עַל הָאַרְבָּעָה בָּתִּים שֶׁיִּהְיוּ נִרְאִים כְּבַיִת אֶחָד: הַגָּה: וְהַמִּנְהָג לְדַבְּקָם בְּדֶבֶק, שֶׁיְּהֵא הַכָּל כִּקְלָף אֶחָד וְיִזָּהֲרוּ לִטֹּל דֶּבֶק כָּשֵׁר (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְאָגוּר סי' נ"ז).
מח אִם צִפָּה הַבָּתִּים בְּזָהָב אוֹ בְּעוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה, פְּסוּלִים.
מט הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁיְּהוּ תְּפִלִּין נִתְפָּרִים בְּגִידֵי בְּהֵמָה וְחַיָה טְהוֹרִים, וְטוֹב לִתְפֹּר בְּגִידֵי שׁוֹר.
נ אֵין לִקְנוֹת גִּידִים מֵעַכּוּ"ם מִשּׁוּם דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא שֶׁל בְּהֵמָה טְמֵאָה הֵם. מָקוֹם שֶׁאֵין גִּידִים מְצוּיִים, תּוֹפְרִים בטאליאדוראש שֶׁעוֹשִׂים מִן הַקְּלָף עַד שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם גִּידִים.
נא יִתְפֹּר שְׁלֹשָׁה תְּפִירוֹת בְּכָל צַד, וְחוּט הַתְּפִירָה יִהְיֶה סוֹבֵב מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת, וְיַעֲבִיר חוּט הַתְּפִירָה בֵּין כָּל בַּיִת וּבַיִת: הַגָּה: מִיהוּ אִם לֹא עָשָׂה רַק י' תְּפִירוֹת אוֹ פָּחוֹת מִזֶּה, אֵינוֹ נִפְסָל (מָרְדְּכַי) וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁי"ב תְּפִירוֹת אֵלּוּ יִהְיוּ בְּחוּט אֶחָד.
נב יַכְנִיס הָרְצוּעָה תּוֹךְ הַמַּעְבַּרְתָּא, וְיַעֲשֶׂה קֶשֶׁר כְּמִין דָּלֶי"ת בְּשֶׁל רֹאשׁ, וּכְמִין יוֹ"ד בְּשֶׁל יָד, לְהַשְׁלִים אוֹתִיּוֹת שַׁדַּי עִם הַשִּׁי"ן שֶׁבְּשֶׁל רֹאשׁ: הַגָּה: וְנוֹהֲגִים לְהַעֲבִיר עוֹר עַל הַבַּיִת שֶׁל יָד לְרֹחַב הַזְּרוֹעַ וְיִהְיֶה רָחְבּוֹ כְּרֹחַב הַבַּיִת (טוּר) וְלֹא יַעֲשֶׂה הַקְּשָׁרִים אֶלָּא לְאַחַר שֶׁעָשָׂה הַשִּׁי"ן בַּתְּפִלִּין, וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה הַדָּלֶי"ת, וְאַחַר כָּךְ הַיּוֹ"ד כְּסֵדֶר אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם:
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א ופ' שמע. צריך לכתוב ד' דאחד כל כך גדולה כמו ד' דלתי"ן קטני' (כתבי האר"י): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב מעשן עצים. לא ראיתי לא' מהגדולים שנהג כן, וכן בי"ד כתב שלכתחלה יעשה דיו מדבר הבא מן העץ משמע דלא קפדי' על עשן, והרמב"ם כתב מצוה לכתוב מדיו שנמחק, ובתשו' מהרי"ל ד"ה סי' קכ"ז כתב שדיו שלנו כמה רבוותא אכשרו לה ותמצא בהג"מ אמנם הואיל ור"ת פוסל עפצי' ורש"י פוסל אדרמינ"ט ויתר רבותינו פסלו גלוטשטיי"ן נכון להחמיר לצאת ידי כולן ולכתוב בשטופטינ"ט שהוא של קוצים או בדיו של עשבים כמ"ש המיימוני עכ"ל וע' פ"ב בשבת דמשמע שהיו עושין דיו מעשן שמני': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף יח
ג שלא תדבק. אם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבוק מ"מ ישאר צורת אות כשר (רד"ך בא"ח ל"ב) ואם אינו דבוק בעצמו רק התג א' דבוקה בחברתה כשר (הרב המאירי) וכתב הרלב"ח שנראה שהרמב"ם חולק ועיין בב"י בד"ה וא"ת והיכי מכשרי וכו' (כ"ז בכ"ה) ונ"ל דגם בדין הראשון יש להחמיר עסי' ל"ו עסי"ח ובב"י שם דלא כע"ת ועמ"ש ס"ק ל"ה: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף ה
ד בשמאל פסול. היינו בשולט בימין אבל שולט בב' ידיו אם כ' בשמאל כשר: ש"ע סָעִיף ה
ה ואיטר כו'. ואיטר שכתב בימין נמי פסול, כ' הרמ"ע בתשו' סי' ל"ח מעשה היה במצרים שכתב אחד בפיו שתפס הקולמוס בשפתיו ופסלו אפי' א"א למצוא אחרים: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו אין לשרטט. פי' לפי שתפילין א"צ שירטוט והפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט ובמקצת ספרים כתוב כאן הג"ה א"צ לשרטט וכ"כ בב"ח שרמ"א הגיה מלת צריך והוא חלק עליו וכ' שאין לשרטט: ש"ע סָעִיף ו
ז שטה עליונה. משום דאסור לכתוב פסוק בלא שרטוט וכשמשרטט שטה עליונה דיו, והקשה בס' ברכת הזבח במנחות דף ל"ב א"כ למה שירטט מר זוטרא לכולהו פרשתא כדאיתא ספי"ב דיבמות עכ"ל, ול"נ שהטור והרא"ש נזהרו מזה שכתבו שסתם בני אדם יודעים לאמן ידם אחר שכתבו שטה עליונה ומר זוטרא לא היה בקי לאמן ידיו אחר שטה עליונ' לכן שירטט הכל ועוד דלישנ' דתלמוד' ה"פ מר זוטרא משרטט וכ' לכולה פ' י"ל שלא שרטט רק שטה עליונה וכ' לכל הפ' לאפוקי ממ"ד דלא כתבי' כולה: ועוד הק' על מ"ש הרא"ש ביבמות שם הא דכ' אביי בגט חליצה ואקרינוהו לדידי' מן לא עד לקחתה לא ידענא למה דהא ק"ל ג' כותבין עכ"ל, והקשה דהא הרא"ש גופיה כ' במגילה ב' כותבין בלא שירטוט ג' אין כותבי' וכו' ע"ש, ול"נ דהרא"ש ס"ל דהא דלא כתב אביי הכל דס"ל כמר בר רב אשי דלא ניתן לכתוב אפילו בשירטוט ע"ש בגמרא ולזה הקשה הרא"ש דהא ק"ל ג' תיבות כותבין בשירטוט עכ"פ וא"כ למה לא כתב אביי לא חפצתי לקחת': ש"ע סָעִיף ו
ח ואם אינו יודע וכו'. ולא אמרו בירושלמי הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט אלא כשעושה אותו בדרך חומרא אבל הכא שאינו מכוין לכך שהרי אינו דבר איסור דשייך ביה חומרא ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר יותר אינו הדיוט (ב"י) עסי' תרל"ט ס"ז ובאמת צריך להתיישב בדין זה דמצינו הרבה חומרות שמחמירין על עצמינו ולא אמרינן דנקרא הדיוט וגם בספר ב"ש תמה ע"ז עיין ביש"ש פ"ח דחולין בענין אכילת בשר אחר גבינה שכתב בשם מהר"מ שנראה כחולק על התלמוד אא"כ עושה משום גדר ופרישות עמ"ש סי' ס"ג ס"ב וסי' רל"ב: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ט צריך הקלף כו'. יניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו ואם מוציא' קודם לכן לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא [ב"ש]: ש"ע סָעִיף ח
י או לשם ס"ת. ז"ל ב"י אם עבד לשם ס"ת מהני לכתוב בו תפילין דקדושת ס"ת חמירא מקדוש' תפילין עכ"ל, וכתב הלבוש אף על גב דאסור לשנות מקדושה חמורה לקדושה קלה כמ"ש סי' מ"ב הכא שאני שאינו אלא הזמנה ומותר לשנותו לקדושה קלה אבל לדבר חול אסור לשנותו עכ"ל וכ"מ רסי' מ"ב שכתב מותר לעשות מתפילין חדשים של ראש לש"י אף על גב שנכתבו לשם ש"ר: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יא וסייעו קצת. דוקא כשסייעו בעיבוד עצמו אבל אינו מועיל אם סייעו להשחיר הרצועות [ט"ז בי"ד סי' רע"א] ובדיעבד אפי' לא סייעו כלל כשר [ש"כ ב"ח שם] ועל כל פנים צריך שיאמר לעכו"ם ליתן לתוך הסיד לשמה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יב שנקל לעכו"ם לזייף. שמניח העור ע"ג עור אחר ועושה ג"כ נקבים כעין אותיות: ש"ע סָעִיף י
יג בטביעת עין. שנתן בסימנין [ב"י הג"מ] או מפני שאלו הנקבים נעשו יותר מחדש משלו [הג"מ פ"א] וצ"ע דבי"ד סי' קי"ח ס"ג כתב שבמקום שמצוי מומרים היודעים לכתוב אין הכתב סי' אלא למי שמכיר הכתב ולא אמרינן דמירת' עכו"ם פן יכיר הכתב ואפשר לומר דגם התם לא החמיר אלא בשולח דבר לחבירו שיודע העכו"ם שלא יכיר הכתב א"נ יש לומר דבדבר מאכל החמירו טפי עבי"ד סי' ק"ל בב"י, כתב בהג"מ אם נותנו מתחלה בעבוד לשם קדושה מניח העכו"ם להוציא לתקנו וא"צ לסייעו עוד, ובס' ב"ש כתב שיכתוב בראש בפני' ולא יסמן במרצע: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
יד הטהורים. בתו' סוטה דף י"ז ע"ב כתבו בשם הירושלמי דאפילו שאר ספרים שיש בהם שמות אסור לכתוב על עור בהמה טמאה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
טו דהיינו שלא וכו'. ואז אפי' ניכר הנקב נגד השמש כשר [ב"ח] עסט"ו: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
טז אות קטנה. היינו יו"ד וה"ה אם נפסק קצת עוביו אם נשתייר חוט דק כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר [ב"י הר"מ]: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
יז הפשוטות. כגון וכו' שאם נפסק נשאר כמלא יו"ד א"כ נראית כיו"ד: ש"ע סָעִיף טז
יח רגל האחד. וכיוצא בה [כ"ה הגי' הנכונה] וכ"ה בד"א, ובמ"ס כתב רגל האל"ף וט"ס הוא כמש"ל: ש"ע סָעִיף טז
יט וא"צ לכסות. מהרי"ט בי"ד סי' ל"ב כ' דצריך לכסות מה שלפניו אבל מה שלאחריו א"צ לכסות: ש"ע סָעִיף טז
כ שלא נשאר צורת. כגון שיו"ד של האל"ף אינו נוגע שאין מועיל קריאת התינוק אלא באורך האות [ב"י סימן ל"ו בשם מוהרי"ק ות"ה סימן מ"א ותשובת מהרי"ל סי' קכ"ז ועסכ"ה]: ש"ע סָעִיף טז
כא ונפסק בו. אפי' בלא נקב [ב"ח] ור"י הלוי כתב בתשובה אם יש שריטה דקה בתוך האות ואינו עובר מעבר לגויל כשר כיון שאינו נרא' כאות חלוק' לשתים: ש"ע סָעִיף טז
כב בלי היקף קלף. אעפ"י שהיא ארוכה כראוי ועמ"ש ס"ד: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
כג ואינה נכרת האות. ואם היא מחסרה קוצ' של אות או שנראה כאלו היא גופה של אות אף על פי שהאות ניכרת להדיא פסול (רד"ך ב"א ח"ל ל"א ל"ב ל"ג ל"ד) (כ"ה) אפי' מחק הטיפה לגמרי וגמר האות על ידי כתיבה פסול דבעינן שיהא כל האות על ידי כתיבה (רד"ך) ע' ר"מ אלשקר סי' ה' ובכ"ה כתב נפל' טיפת דיו והיא עשוי' כמין חצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות על ידי כתיבה אבל הב"י בא"ע סי' קכ"ה מכשיר וכ"פ רמ"א שם ס"ד וע"ש כמה דינים: אם נפלה טפה תוך חלל ב' ונראית כפ' או שאין שם ב' עליה או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה אין תקנה למחוק (ב"י בה"ת): ונ"ל דאם נטף שעוה וסילקה מותר עמ"ש סי' ש"מ ס"ג: ש"ע סָעִיף יז
כד בי"ת במקום כ"ף. וה"ה איפכא (ר"מ אלשקר כ"ה) ואם כתב דל"ת דומה לרי"ש מותר לתקנה בקולמוס כל זמן שלא כתב יותר (ב"י הרי"א וכך כתב הריב"ש סי' ז') וה"ה מבי"ת כ"ף: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
כה אין מועיל. ורא"מ ח"א סי' צ"ו כתב לגרור הדבק ור"מ אלשקר כתב לגרור כל המ"ם לכן יש לנהוג כש"ע וע' הרמ"ע סי' ל"ו (כ"ה) אם כתב מתחילה רי"ש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דלי"ת סגי ליה כשיגרור הגג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש כנ"ל להלכה והמחמיר תע"ב עכ"ל (לבוש ול"ח ה' ס"ת ספ"ב): ש"ע סָעִיף יח
כו כחק תוכות. כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות הנשאר אלא גורר הסתימ' ואין מועיל העברת קולמוס על האות (סה"ת וסמ"ג כ"ה), כתב ר"מ גלאנטי בתשובו' סי' קכ"ד כ"ף פשוט' שעשאה למעל' כעין ד' ולא עגולה כשר' ואף שהרב"י סי' ל"ו כתב בשם הראי"ס דפסול ואין מועיל תיקון מ"מ כיון דהרב' קהלו' וסופרים מובהקים כותבין כעין ד' נהרא נהרא ופשטי' דכל דבר שאין לו שורש בגמרא כשר בדיעבד ע"כ ע"ש, אבל בתשובת מהרי"ל סי' קכ"ג משמע דפסול וכתב שם סי' ק"ד צריך רגל הכ"ף להיות כפלים כגג שלא תדמה כרי"ש וכתב ר"י לוי סי' פ"א אם עשה גג רחב צריך תיקון למחוק כל הגג אפי' במלת אלקיך יכול למחקו אך יזהר שלא ימחוק הרגל (כ"ה) ונ"ל שאם יכול למשוך הרגל שיהי' כפלים כמו הגג ש"ד וכתב רי"ל שם דאף להרא"ש דאוסר לקדור האזכרות מותר לקלפו ולכתוב במקומו או ימחוק התיבה שלפניה ויכתוב במקומה השם עכ"ל אבל התו' בערכין דף ו' וכתבו כשגרר השם אסור לכתוב דבר אחר במקומו עכ"ל: ש"ע סָעִיף יח
כז והפריד' כשר. ונראה לי דה"ה אם רגל הכ' מגיע לסוף בלי היקף קלף רשאי לגרר קצת דלא גרע מנדבק אות לאות וכ"מ בב"י ע"ש כ' הב"ח בא"ע סי' קכ"ה דאם כל אורך האות דבוקה לחברתה לא מהני גריר' ואם נשתנ' צורת האות על ידי הדביקות הוה כמ"ם שנסתמה (רד"ך באח"ט כ"ה) אם נדבק רגל הה"א כחוט השערה באופן שהתינוק יודע שהוא ה"א מי שיקל להפריד לא אמחה בידו (רלב"ח סי' נ"ז והרד"ך ב"א רל"א חולק בזה כ"ה) עמ"ש סוף סי' ל"ו וע' בי"ד ססי' רע"ו: ש"ע סָעִיף יח
כח בגג האל"ף. דאין להם ליגע אלא בדקות שבהם (ב"י סי' ל"ו): ש"ע סָעִיף יח
כט פסול. נ"ל דוקא שנגעה היו"ד עצמ' באל"ף אבל אם קוצה השמאלית של יו"ד נוגעת באל"ף כשר כמ"ש בא"ע סי' קכ"ה סי"ו דהא אפי' בלא הקוצ' מקרי יו"ד ע"ס כ"ה ובמהרי"ו סי' קי"ז: ש"ע סָעִיף יח
ל כל מה שנעשה בפיסול. היינו מה שכתב באותו אות אחר שעשה הנגיעה: ש"ע סָעִיף יח
לא והפ"א אם נגעו כו'. ה"ה רגלי התוי"ן (לבוש): ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
לב ובתחלת הכתיב'. כשיכתוב השם יעיין בקולמוס שיטבול הקולמוס טרם שיכתוב אות אחרונ' שלפני השם כי כשיטבול הקולמוס צריך לקדש הדיו שעל הקולמוס באות א' טרם שיכתוב השם ולא יתחיל מיד שטבל הקולמוס אך צריך לקדש, ואם צריך דיו טרם שיגמור השם אזי יטבול באותיות שלפני השם שהם לחים עדיין ויגמור השם ואם שכח ולא הניח אות לפני השם אז יעיין אם ימצא אות או תג שצריכה דיו כדי לקדש בדיו קודם שיכתוב השם (ב"ש): ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
לג חסר או יתר אות א' וכו'. ויש להסתפק אם כתב מצות מלא ומחק הוי"ו אם מועיל אריכת הצד"י למטה או דלמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כשתי תיבות אף על פי שנדבק' למטה וכן תיבת נתן. ומ"מ כל שנראית כשתי תיבות פסול', (ב"י) וכתב הלבוש שיש להחמיר בזה ומשמע דאם בתחילת הכתיב' ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוך בתוכ' כזה /במקור מופיע דוגמא/ מותר דהא הוי ממש תיב' א' וכ"מ בב"י סי' ל"ז אות ג' שכ' שיכתוב ארצנו הוי"ו תוך הנו"ן ע"ש, ובכ"ה כתב בשם ראב"ח ח"ב סי' ע"ח דאם אות א' מובלע בחבירו כגון שאות א' נכנס לתוך הג' והנו"ן לכ"ע פסול וצ"ע עיין סכ"ח וכתב עוד שם כ' הרדב"ז ח"א פ"ב מצא ווי"ו או יו"ד יתיר' יגרור אותה ויעבה קצת האות שלפניה או שלאחריה שאין בזה משום שינוי האות ואם כתב תיבה אחת יתירה ימחקנה דאין לחוש לר"ת דס"ל דשיעור פרשה ג' אותיות אבל אין למשוך האות שלפניה כגון ה"א או קו"ף דהוי שלא כסדרן ע"כ ול"נ דלא הוו שלא כסדרן הואיל והאות עצמה כתוב כתקנה [כ"ה] ול"נ דה"ק אם מושך גג ה"א ומניח הרגל במקומו כזה /במקור מופיע דוגמא/ לא הוי תמונת ה"א דבעינן שיהא רגל הה"א בסופה כמ"ש הב"ח סי' ל"ה בשם ספר ב"ש ואם ימחק הרגל ויכתבנו לבסוף ודאי הוי שלא כסדרן ומ"מ נ"ל דאם היה חלק כמו ט' אותיות דכשיגררנה יהיה פרשה במקום שאין פרש' ויפסלו התפילין לכן נ"ל דמות' למשוך הה"א אף על פי שלא יהי' רגל בסופ', וכתב עוד הראב"ד הכשיר תפילין שנמצאו בהן תיבות כפולות ולבי מגמגם אלא שאיני כדי לחלוק ע"ש סי' ק"ך, כ' לאבותינו מלא יכול לגרור ולמשוך הבי"ת: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כד
לד הגרר. מקרי כשגררו יבש והמחק מיירי שמחקו לח: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף יח
לה רגל האל"ף. דאז צריך לגרר' כולה כמ"ש סי"ח: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כה
לו יו"ד נו"ן וכו'. ובכל הני אפי' תינוק יכול לקרות' פסול כיון שנראית כב' אותיות וה"ה אם לא עשה רגל הימין של יו"ד אבל אם לא עשה לה רגל שמאל יכול לתקנ' דשם יו"ד עליה (ב"י סי' ל"ו): ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף יח
לז מותר להדביקם. דאין התינוק מורגל בחי"ת כזה עסי"ח: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כז
לח שנמחקו קצת. אבל אם בתחלת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאדום וצריך להעביר עליהם קולמוס הוי שלא כסדרן [ס' הזכרונות כ"ה]: ש"ע סָעִיף כז
לט ולא הוי שלא כסדרן. כיון שעכשיו הכתב כשר ומה שמוסיף עליו אינו אלא שמשמרו שלא יתמחק יותר שרי [ת"ה סי' מ"ח] וכ"כ מהרי"ל בתשו' סי' קכ"ז כיון שאינו אלא כדי להאירן ולקיימן שרי עכ"ל א"כ משמע דוקא כשקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו הוי שלא כסדרן כנ"ל: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף כח
מ יש ליזהר. ואם נכנס בענין שהפסיד צורת האות כגון שנכנס לתוך ד' ונראית כה"א פסול (רמ"א בא"ע סי' קכ"ה ססי"ח וכ"כ הרי"ט חלק י"ד סי' ל"ב) וכתב בכ"ה שיש מכשירים לגמרי: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
מא שגורות בפיו. ואם מקצת הפ' שגורה בפיו מותר לכתוב אותה מקצת בע"פ [ב"ח דלא כב"י]: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לא
מב אם אינו. משמע דכשכותב מתוך הכתב א"צ לקרות כל תיבה, וצ"ע דבי"ד סי' רע"ד ס"ב משמע דאעפ"כ צריך לקרות ואפשר דעתו להקל בתפילין. מאחר דמגרס גריסן עסי' תרצ"א ס"ב: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לב
מג צריך להניח. וב"ח פסק דצריך להניח כמלא אטבא דספרי למעלה מגגה של למ"ד: ש"ע סָעִיף לב
מד כמלא שיטה. ובש"ג ה' ס"ת ומהרי"ל סי' קמ"ט כתב דא"צ להניח אלא בס"ת (כ"ה) וכן נהגו הסופרים שאין מדקדקין בזה: ש"ע סָעִיף לב
מה בין פסוק לפסוק. צ"ע דהוציא זה מהריב"ש סי' רפ"ו והוא לא כ' שם אלא שאם עשה כן לא פסל אבל לכתחל' אין להניח חלק כלל בין פסוק לפסוק (ס' הזכרונות כ"ה) וכנ"ל עיקר דהא אמרי' פ"ק דקידושין דאנן לא בקיאין בפסוקים וגם ארור הוי מה' דברים שאין להם הכרע ולדידן הוי תחלת פסוק לכן נ"ל דאין להניח חלק כלל ועבי"ד ס"ס רע"ד בב"י: ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לג
מו ג' אותיות. צ"ע דסתם כהרא"ש ובי"ד סי' רע"ג פסק כהרמב"ם דלא קפדי' אלא שלא יכתוב רוב התיבה חוץ לשיטה ואם התיבה בת ח' אותיות מותר לכתוב החציה חוץ לשיטה ואפשר דבא ללמד כאן דב' אותיות מותר לכתוב אפי' בתיבה בת ג' אותיות. דבזה הרמב"ם מודה כמ"ש שם: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף יח
מז ולא יצא מהם כלל. כתב הב"ש מדנקט כפל לשון משמע אפילו בדיעבד פסול אפי' בשאר שמות שאין נמחקין ואפילו הנטפל לשם מאחריו פסול אם יצא חוץ לשיטה כנ"ל להלכה ולא למעשה וכ"מ בפסקי מהרא"י סי' צ"ג דכתב מדנקט צריך משמע אפי' בדיעבד וכו' ע"ש ומ"מ צ"ע דאשכחן טובא דצריך משמע לכתחלה כמ"ש הב"ח ועסי' רי"ט ופ"ק דגיטין, ועוד דהש"ך בי"ד סי' רע"ו ס"ז כתב דקצת פוסקים מכשירין כשתלה מקצת השם א"כ משמע לכאורה כ"ש כשיצא חוץ לשיטה דהא איסור תליה נזכר בגמרא ואיסור זה לא נזכר בגמרא בהדיא רק הוא מדברי ר"ת ומנ"ל לפסול בדיעבד עמ"ש סי"ח בשם ר"מ גלאנטי, ובמ"ב סי' נ"ז כתב אם כתב אלקנו בלא יו"ד מותר לתלות היו"ד מאחר שאינה מהשם עצמו עכ"ל א"כ כ"ש אם יצא הנטפל לשם חוץ לשטה דכשר וכ"מ במהרי"ק שורש ק"ל: והגאון מופת דורנו כמוהר"ר יצחק אב"ד דק"ק פוזנא הורה למחוק כל השורות העליונות ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם מאחר דאפשר לתקוני לא מקרי דיעבד וכ"מ ממ"ש סי' ל"ט ס"ב בשם ר"מ לובלין אבל אם יש שם בשיטות העליונות שאסור למחקו כשר בדיעבד: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף לו
מח ובמדינות אלו וכו'. וקשה למה נהגו כן לכתחלה דהא היש מכשירין מודו דעדיף לעשות והיה אם שמוע סתומה ונ"ל הטעם משום דבסתומות א"א לעשותן אליבא דכ"ע לכן נהגו לעשות' בפתוחות, וכתב הב"ח וגם מסיימין פרשת והיה אם שמוע בסוף שיטה וכן נוהגין ע"פ ספר ב"ש [ב"ח] ובדיעבד אם עשאו סתומה כשר [ד"מ]: כתב הלבוש למנהגנו אין מניחין חלק בסוף והיה רק מסיימין על הארץ בסוף השיטה התחתונה ואם לא הניח חלק בסוף קדש ובסוף והיה כי יביאך כדי ט' אותיות פסולין ואפי' בין שמע לוהיה אם שמוע אם לא הניח חלק בסוף שמע כדי לכתוב ט' אותיות והתחיל והיה אם שמוע בראש שטה פסולין שצורה זו אינ' לא פתוח' ולא סתומה לד"ה אם לא שהתחיל והי' באמצע שיט' והניח לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות שזהו סתומה להרמב"ם וכן נוהגין בארץ ישמעאל ואף להרא"ש צורה זו ג"כ פתוחה היא והרי אנו נוהגין בכלן פתוחות ואי איישר חילי הייתי מנהיג לנהוג כן לכתחל' באלו הארצות שכשרים לד"ה עכ"ל לבוש, ול"נ שמנהג שלנו מנהג ותיקין הוא ואין לשנות שלא להוציא לעז על הראשונים [ל"ח]: ש"ע סָעִיף לו
מט סתומה לדעת הרמב"ם. אבל לדעת הרא"ש צריך שיניח שיטה אחת חלק בתחלת העמוד ואח"כ בשיטה שניה יתחיל בראש שיטה והי' אם שמוע ואז היא סתומה ואין לעשות מפני זה ב' זוגות תפילין [ב"י] ועמ"ש סי' ל"ד ס"ב, וכתב הרב"י שגדול א' פסל כל התפילין במדינתו שהיו עשויו' לדעת הרא"ש כי ס"ת שלהם היו הפרשיות לדעת הרמב"ם א"כ העולה בתורה ותפילין בראשו סתרי אהדדי עכ"ל, כתב סמ"ק ובתש"ר שהן ד' קלפי' אין להקפיד בפתוחות וסתומות אך נהגו להקפיד עכ"ל, וכ"כ הכל בו ומהרי"א דלא כהב"י שהבין בדרך אחר דקאי על שלא כסדרן ודבריו צ"ע: ש"ע סָעִיף לו
סָעִיף לז
נ ורשאי לעשות מקלף. ובס' ב"ש כתב שלא יעשה הבתים מקלף אלא א"כ שישים הקלף במי קליפות של עצים שקורין בל"א לו"א שמעבדין בהן העורות ובהג"ה שם מכשיר מקלף וטוב להחמיר לכתחלה: כתב מ"ע סי' ל"ז עור שליל הוא המובחר ואח"כ עור העוף ואח"כ עור החיה ואח"כ עור בהמ' ואח"כ עור נבילה עכ"ל: ש"ע סָעִיף לז
נא היכא דאפשר. ואם אין לו קלף אחר יניחם בלא ברכה [ב"ח] ול"נ דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו לברך דגם רש"י ס"ל כוותי' דס"ל דרבא דאמר הזמנ' לאו מלתא היא ס"ל כת"ק דא"צ עיבוד לשמ' והקשו התו' דהא אמרי' בגיטין דס"ת בעי עיבוד לשמה וכתבו שדוחק לחלק בין עור הבתים לקלף שכותבין עליו אבל רש"י לא ס"ל לדוחק וכן הרמב"ם לכן כתב שא"צ עיבוד לשמה וכ"כ בנ"ץ ועמ"ש סי' מ"ב: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף לח
נב מעור א'. דלא כמשמע מסה"ת דאף בחתיכות תפורות יחד חשוב עור אחד דליתא [ב"ח] אבל באגוד' הוכיח ג"כ דחשיב כעור אחד וכ"כ התו' במנחות דף ל"ב ע"א ד"ה דלמא להשלים כמ"ש ס"ס ל"ג: ש"ע סָעִיף לח
סָעִיף לט
נג ותרי חומשי. אין החשבון מכוון כמ"ש התו' פ"ק דסוכה: ש"ע סָעִיף לט
נד וגם הבתים. דלא כמו שנוהגין קצת לעשות של יד עגולות בראשיהן רק שמרבע התיתורא מלמטה [מרדכי]: ש"ע סָעִיף לט
סָעִיף מ
נה עור הבתים כו'. העור צריך שיהיה שלם בין בית לבית [מרדכי עסי' ל"ג ובב"י]: ש"ע סָעִיף מ
סָעִיף מא
נו אין לו שיעור. ומ"מ יש לחוש לדברי הגאונים שאומרים שלא לעשותן קטנים כרוחב שני אצבעות [ב"י ב"ח ל"ח] וכב"י בשם א"ח מנהג החכמים ואבות ב"ד לעשות של ראש גבוהים יותר מג' אצבעות כיון שמניחין אותן בגילוי אבל החכמים ותלמידים ותלמיד בפני רבו שאין דרך לגלות תפיליו בפניו מניחים קטנות כאצבע ומחצה תחת המצנפ' מפני דרך ארץ שלא ישוו עצמן לרבותם וכו' עכ"ל עססי' כ"ז: ש"ע סָעִיף מא
סָעִיף מב
נז מקמטי העור. ז"ל ד"מ בשם הג"ה בב"ש אין לשנות מנהג זקנים שהיו עושין בקמט של עור ומיהו אם עשאם בדפוס או כתבם בדיו על הבית לבן אין בידינו לפוסלן עכ"ל ובגיטין דף כ' משמע דכשדוחק בצד השני בדפוס מקרי חק ירכות וכשר וכ"ה בא"ע סי' קכ"ה ס"ד וכן נהגו לעשות השיני"ן בדפוס מיהו י"ל דדוקא בטס של מתכות אבל עור שהוא רך נדחה גם סביביו וה"ל חק תוכות ומ"ע כתב בתשו' סי' צ"ג דבס"ת תפילין ומזוזות אפי' חק יריכות פסול ומשמע מדבריו דהמדפיס בדיו כשר דזה מקרי כתיבה אלא שלא רצה לאומרו למעשה ע"ש ול"נ דבתפילין ומזוזות פסול משום דא"א לצמצם ופעמים שנדפס האות השני קודם לראשון וה"ל שלא כסדרן, וט"ז בי"ד סי' רע"א כתב דאפי' גט לא יעשה בדפוס דדמי לחקיקה ובגיטין משמע בתוס' דילפינן מלוחות דחקיקה כשר בס"ת כדאשכחן בלוחות אך לכתחלה יש ליזהר וכן נהגו: ש"ע סָעִיף מב
נח של ימין המניח. ונ"ל באטר אזלי' בתר ימין ושמאל דעלמא דהנקדן בסמ"ג כ' דשל ד' ראשים היא חשובה לפיכך עושין אותה בימין הקורא א"כ לא איכפת לן אם המניח הוא אטר: ש"ע סָעִיף מב
נט ארבע ראשים. פי' הנקדן הטעם שיהא בכתיבה שוקע' שי"ן של ג' ראשים כמו שהיו בלוחות ולכן צריך שלא יגעו היודי"ן למטה בשי"ן ודלא כרוב סופרים דאין נזהרין בזה עכ"ל הב"ח, ול"נ שאין לזוז ממנהג אבותינו שהנקדן המציא טעם מלבו ובזוהר פ' פנחס ע' תק"ף נמצאו טעמים אחרים שיהיו ד' ראשים וא"כ כי היכי דבשל ג' ראשים צריך היו"ד ליגע ה"ה בשל ד' ראשים צריכים שניהם ליגע למטה ובסמ"ג ובשמוש' רבה כ' וז"ל יעשה בתוכה שני יודין כו' ע"ש וכ"מ מלשון רמ"א סעיף מ"ג: ש"ע סָעִיף מב
סָעִיף מד
ס וכורכם בקלף. ואם לא כרכם כשר בדיעבד אם אין לו אחרים [ב"ח]: ש"ע סָעִיף מד
סא קצת שער. כתוב בספר יש שכר בשם הזוהר שלא יצא השער כשעורה חוץ לבתים וז"ל זוהר פקודי ע' תכ"ה ובעינן גו רזא דתפילין לאצנעה חד שערא דעגלא דיפוק לבר ויתחזי דהא חוטין דשערא דא לא מסאב בר דאי אתחב' ההוא שערא ואתעביד כשעורה אבל פחות מן דא לא מסאב עכ"ל וצ"ע דהא שערות אינן מטמאין אפי' הם הרבה, ועוד דפחות משעור' אפי' עצם אין מטמא וכ"ש בשר או שער, ונ"ל שכוון להא דשנינו פ"ג דאהלות כל מה שבמת טמא חוץ מן השער כו' ובשעת חבורן הכל טמא פי' כשהשער מחובר לזה וא"כ ה"ק דהא חוטין דשערא דא לא מסאב בר דאי אתחבר כו' דהיינו כשהשער מחובר לעצם כשעורה דאתעביד כשעורה פי' שס"ל שהשער מצטרף לעצם כשעורה כנ"ל וא"כ י"ל דלא איכפת לן אם השער יוצא חוץ לבתים יותר מכשעורה, כתב של"ה דף קי"ו י"א שהשער צריך לצאת מפרשת קדש ואני קבלתי מפ' והיה אם שמוע ונ"ל שטוב להניחם אצל פ' והיה אם שמוע בצד הפונה לפ' קדש עכ"ל: ש"ע סָעִיף מד
סָעִיף מה
סב זקופה. משמע דמצוה מן המובחר כך אבל אם א"א בע"א לא בעינן זקופים וכמ"ש סמ"ז אם אין ריוח ביניהם כשירה אף על גב דא"א להעמידן זקופות [ב"י ר"י חביב ע"ש] ובדרכי משה תי' דבסמ"ז איירי שהיו כתובים בקלף אח' זה תחת זה ואז אפשר להעמידם זקופות וצ"ל דקדש והיה כתובים סופו של זה בצד סופו של זה ושמע כתובה ראשו של והיה סופו של שמע בסופו של והיה אם שמוע אבל רש"י לא פי' כן שהרי כתב שצריך לחתוך העור עד למטה משמע דבעינן זקופים ע"ש: ש"ע סָעִיף מה
סָעִיף מז
סג של יד כותב כו'. הע"ת לא עיין סל"ח: ש"ע סָעִיף מז
סָעִיף יב
סד דבק כשר. מבהמה טהורה עסי"ב: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף מט
סה בגידי בהמה. לוקחין הגידין שיש בעקב בהמה וחיה שהם לבנים ואם הם קשים מרככן באבנים עד שיעשו כפשתן וטווין אותן ושוזרין אותן: ש"ע סָעִיף מט
סָעִיף נ
סו אין לקנות וכו'. ז"ל הב"י בשם האגור אין לקנות גידין מעכו"ם דשקלי נמי מבהמה טמאה וספק דאורייתא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ"ל, מ"ש הע"ת ל"ל קבוע תיפוק לי' דרוב בהמות טמאות נינהו י"ל דעכ"פ רוב בהמות הנאכלין טהורין הם ומאותן שאין נאכלין אין לוקחין מהם גידים דודאי אין העכו"ם נוחר בהמתו משו' הגידים ונבילות וטריפות מעוטא נינהו, ונ"ל דוקא כשידוע שמקצתן עושין מטמאה דה"ל קבוע אבל מסתמא אזלי' בתר רובא כמ"ש בי"ד רסי' פ"ו לוקחין בצים מן העכו"ם ואין חוששין שמא של נבילה וטריפה הם והוא תלמוד ערוך בחולין ואפי' כשידוע שמקצתן עושין מטמאה דוקא בבתיהן אסור לקנות אבל בשוק מותר לקנות דכל דפריש מרובה קפריש כמ"ש בי"ד סי' קי"ד ע"ש והוא בכתובות ספ"ק וע"ל סי' תקי"ג בב"י ול"נ טעם אחר דאסור לקנות מהעכו"ם כיון דהם הל"מ בעי' טויה לשמה כמ"ש סי' ל"ג ס"ד ועכו"ם לאו בני לשמה ניהו: ש"ע סָעִיף נ
סָעִיף נא
סז יתפור. כ' מ"ע סי' ל"ח אם אין התפיר' בתוך הבית רק בתוך המעברתא פסול עכ"ל אבל בב"י בשם הרא"ש ורש"י ומרדכי משמע דלא בעי' תפירה תוך הבית רק סמוך לבית ע"ש: ש"ע סָעִיף נא
סח בחוט א'. ואם נפסק החוט בשעת עשיה פסולות דבעי' שיהא חוט א' (ב"י בשם הריא"ס) וכ' הב"ח דוקא אם נפסק בחוט פסול דניכר שיפסק החוט עוד אבל אם החוט קצר יגמור התפירה בחוט אחר לכתחלה והכי נהוג עכ"ל: ש"ע סָעִיף נא
סָעִיף נב
סט קשר כמין דלי"ת. ועכשיו נהגו לעשות הקשר בענין שהדל"ית נראה משני צדדין [ב"י] עמ"ש סי' כ"ז ס"י: ש"ע סָעִיף נב
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א פשיטא לי דאם כתב צד״י ג׳ ואח״כ י׳ וכדומה לא הוי שלא כסדרן באותו אות גט פשיטא לי אם כתב מקצת אות ואח״כ כתב מקודם משלים האות ולא הוי שלא כסדרן דכל שאין כותב אות שלם כסדרן מיקרי והיו הדברים כסדרן דבר שלם בעינן לא חצי דבר. גם אם כתב ירד בלא תג השמאלי קוצו של יו״ד לר״ת ואח״כ כתב מקודם פשיטא דהוי שלא כסדרן דהשתא לקולא אמרינן דיכול לתקן כמבואר בט״ז סי׳ ל״ו ובמ״א סי׳ ל״ב כ״ש לחומרא דשם אות עליה והוי שלא כסדרן. מיבעיא לי אם כתב אל״ף וכדומה ואין היודי״ן נוגעין ואח״כ כתב מקודם אי הוי כסדרן או לאו. שוב ראיתי שגם זה כ״ש הוא אם לקולא אמרינן דלא הוי שלא כסדרן כמבואר בסי׳ צ״ב סכ״ה כ״ש לחומרא כדאמרן: ופרשת שמע עמ״א ראיתי כותבין ד׳ גדולה משאר דלתין אבל לא שיהא בו בגגה ערך ד׳ גגין וברגלה ד׳ רגלים ואפשר שאין משערין באותו כתב כ״א כל שיש ד׳ דלתין קטנים מאוד סגי ומש״ה כותבין רק גדולה משאר דלי״ת שבאותו כתב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב מעשן עמ״א ובאמת צ״ע המחבר והר״ב סותרים מכאן לשם רע״א ס״ז המחבר כאן סתם בדיו כל שהוא שחור כותבין לכתחלה והר״ב כתב לכתחלה מעשן ובי״ד מחלפים שיטתייהו דהמחבר כתב לכתחלה מעשן ובדיעבד כשר משאר דיו והר״ב כתב לכתחלה מעץ ועא״ר כאן: אמר ההדיוט הכותב יש לי הרהורי דברים בכאן ואין הזמן מספיק אכתוב בקצרה בר״מ פ״א מתפילין הכ״מ לכתחלה כותבין בדבר הנמחק ומעשן כו׳ ואם כתבו בעפצא וקנקנתום שעומד כשירה ולא הזכיר שיטיל קומא שהוא גומא (גומן) וכתב עוד בכל שהוא שחור כותבין וקנקגתום וי״ו הפירוד או קנקנתום ועי׳ גיטין י״ט א׳ משנה דיו קומוס קנקנתום ותוס׳ ד״ה דיו וע״ש ועב״י כאן בשם הרא״ש דעפצין לאו דיו עם קומוס הוי דיו ובפי׳ המשנה בפ״ב דסוטה י״ז ב׳ אל חיבר שהוא עפצים עם קנקנתום כשר וביאר המעתיק אל חיבר עפצים וקנקנתום בתוכו מעורבים ובסוטה אין נותן קנקנתום ומחה שיכול למחות ומשמע ודאי דעפצין נמחק שפיר רק קנקנתום אין נמחק דאל״כ בסוטה גם עפצין לא יהא נותן ופ״א מתפילין עשן במי עפצים ונמחק רק עם הקנקנתום אין נמחק (דברי המעתיק שם עפצא לחוד אין נמחק א״נ דהרי כתב בה׳ תפילין שמנים במי עפצא נמחק ושם במעתיק הגירסא אין נמחק) העולה מזה קומוס גומא וקנקנתום הוא מין עפר כמ״ש המעתיק שם וקומוס גומא שרף אילן ועתו׳ מגילה י״ח ב׳ ד״ה קנקנתום. ולפ״ז נאמר מ״ש הר״מ בעפצא וקנקנתום שאין נמחק לאו פירוד הוא או קאי אקנקנתום לחוד. ואמנם הר״מ ז״ל בפ״ב הלכות מגילה הלכה ט׳ במ״מ חולק בקנקנתום פסולה במימיו כשירה וי״ל ה״ה מי עפצא ועפצא שכתש עפצים גופייהו וגבלן פסיל ועט״ז א״ח סי׳ תרצ״א אות א׳ ובפריי שם: וא״כ בש״ע כתב בין שיש בו מי עפצים או לא קשה אם לומר עפצים מעליותא אדרבא ר״ת פוסל עפצים בגיטין ואם לומר דאפילו שיש עפצים כשר הול״ל בין מעפצים מאי האי דכתב בין שיש בו מי עפצים ואי לומר דיש בו אין נמחק אפ״ה כשר קנקנתום הוא דאין נמחק לא עפצים גורם ועא״ר ד׳ בשם ע״ת ולדעתי יפה הקשה ע״ת. וא״כ להר״ם משמע אף בלא גומא כשר דמי עפצים לחוד ועפצים לחוד וצ״ע באין לו גומא. ועיין פ״ד מה׳ סוטה ה״ט קומוס וקנקנתום רשומו ניכר יע״ש ואלו עפצים לא הוציא ואין להאריך גם היה לש״ע לכתוב מי עפצים וקנקנתום זה העיקר רבותא ג״כ ובי״ד רע״ו ג״כ ו׳ החיבור ולהר״מ ההל״מ לא מיעטה רק אדום ושאר גוונין הא שחור אף עפצים בלא גומא ולקושי׳ ר״ת בגיטין שם בהכרח לחלק בין עפצים למ״י עפצים כמ״ש המ״מ במגילה וצ״ע: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף יח
ג שלא עמ״א כתב ב׳ דינים א׳ אם אות ארוך כראוי ואח״כ נדבק בסופו עם אחרת באופן שאם נגרר הארוך שדבוק עד״מ לאבותיך וי״ו עם תי״ו כזה שאם נגרר כל הדבוק ישאר באורך כראוי לזה ולזה כשר אף לא הפריד וגם בתגין אם מחוברים זה בזה תג בחבירו יש מכשירים ויש פוסלין והוא החמיר בדין א׳ ג״כ כ״ז שלא גרר פסול אבל גרירה מהני עיין סעיף י״ח במ״א כ״ז ול״ו אות ג׳ ומיהו בצור׳ שכתבנו נשתנה וי״ו לנו״ן הוי כמ״ם פתוחה שנסתמה ואין להכשיר בגרירה שלא כסדרן עמ״א אות כ״ז ושם יבואר אי״ה ובתגי״ן מחוברים זה לזה בל״ו ג׳ פסולים אע״ג דלא תייג כלל כשר זה מילתא יתירתא ופסול ובא״ר אות ה׳ משמע תג א׳ נוגע לתג שבאות אחרת והאותיות נפרדים בזה יש לצדד יע״ש. ובסעיף י״ז וכ״ה אי״ה יבואר הכלל אימת הויי שלא כסדרן או לאו: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף ה
ד בשמאל עמ״א הנה הלבוש כתב וקשרתם וכתבתם מה קשירה בימין (ידך או ידכה וב״י כתב מה כתיבה בימין נמי כוונתו כן דאל״כ מנלן דלמא מה כתיבה בימין דרך הוא) וכ״כ הגמי״י פ״ב מהלכות תפילין אות א׳ אפ״ה הואיל דהב״י בשם ספר התרומה ראיה דפסולים דלא מסתבר שיכתוב כהלכתא ויהיה פטור בשבת ושולט בשתי ידיו חייב בשבת ומ״מ מ״ש בש״ע אם אין אחרים משמע בלא ברכה וכ״כ א״ר אות י׳ והלבוש כתב בברכה דאין זה היקש כ״א אסמכתא הא בסי׳ כ״ז ס״ו היקש גמור הוא והכי נהוג ה״ה להיפך ע׳ אות ה׳: ש"ע סָעִיף ה
ה ואיטר עמ״א פשוט הוא. ואם כותב בימין ומלאכתו בשמאל או להיפך כפי דעתי ההדיוטית אין ראוי לקבל אותו לסופר עיין סי׳ כ״ז ס״ו והכי נהוג לעצמו אבל אחריות דאחרינא למה לנו שמא תפילין ידכה כהה ומפיק מהיקשא דקשרתם וכתבתם אבל להיפוך ההיקש במקומו עומד מה קשירה באותה יד יכתוב ומידי ספיקא לא נפיק ותפילין בי בר חבו אחרינא משכח שכיחי. ודיעבד אין לפסול להמ״א אות ד׳ כמו שולט בשתי ידיו עיין ט״ז י״ד רע״א ח׳ וקשרתם בתפילין ובכאן כתב הב״י הראיה דאין סברא כו׳ ולבוש שם כתב אסמכוה מימינו אש דת ולהלכה ודאי בס״ת ומזוזה בשמאל פסול כמו תפילין: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו אין לשרטט כ״ה בהמחבר ומלת צריך הוא הגהת רמ״א וב״ח חולק דכל שיודע לכתוב כך אסור לשרטט כי הוי מילתא יתירתא פוסל בתפילין רק מב׳ צדדין והעולם נהגו לשרטט הכל וכל שאין עושה לחומרא כ״א ליפות השיטות אין הדיוט ולא מילתא יתירתא: ש"ע סָעִיף ו
ז שיטה עמ״א דאסור לכתוב ג׳ תיבות בלא שרטוט ודי בשרטט שורה ראשונה כי יכתוב אח״כ מיושר והר״ב כתב בהג״ה אף מי שיודע צריך ד׳ שרטוטין מד׳ צדדין עכ״פ עב״י בזה: ש"ע סָעִיף ו
ח ואם עמ״א ותרל״ט ס״ז הפטור מסוכה כו׳. אבל העושה להחמיר שיש איזה ספק אי צורך קצת אין נקרא הדיוט. אע״ג דהלכה לקולא כיון שיש פלוגתא לא הוי הדיוט. ומ״ש בש״ע בעופרת עיין ע״ץ ט״ז משמע הטעם דכותב ע״ג צבע פסול וכמ״ש א״ר אות ה׳ בזרק זהב לא מהני חיפוי דיו ובשרטט בדיו י״ל כשר רק בלבוש כתב צבע יתירא ודיו יתר ולפ״ז אף בין השיטין אסור לשרטט ואם כתב שלא לשמן אם מהני מעביר בקולמוס לשמן יתבאר אי״ה בסי״ט כאן ובסי׳ ל״ט אי״ה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ט צריך עמ״א דהשיער צריך שיפול מאליו לא ע״י גרירה: ש"ע סָעִיף ח
י עמ״א הנה בגיטין מ״ה ב׳ תוס׳ ד״ה עד כתבו עיבוד נמי הזמנה הוי רק מעלייתא טפי מהזמנה מועטת ובסנהדרין מ״ח ב׳ ד״ה אף לא סיימו מועטת ומ״מ מוכח להלכה דכל שאין עושין מעשה בידים הזמנה הוי ואפילו כתב לשם ס״ת משנה לתפילין ומזוזה ובי״ד ר״ץ תפילין שבל״ו שאין עושין מזוזה שכבר נשתמש בהם והעד ש״ר לש״י שרינן בסי׳ מ״ב א׳ אע״ג דכבר נכתבו לשם ש״ר דקדושה חמורה מש״י והא בסנהדרין מ״ח ב׳ דבעי עיבוד לשמה והזמנה לאו כלום א״כ מה מהני העיבוד (כדפירש״י שם) י״ל כל מה דיכולין לעשות הזמנה יותר מעולה לעבד לשמה עושין, והלבוש בסימן מ״ב כ״כ ומיהו דוקא לקדושה קלה הא לחול בהזמנה מעלייתא אסור לשנות ובהזמנה מועטת מותר אף לחול. אבל כאן כתב הלבוש דכ״ז שלא כתב ס״ת כו׳ משמע הא כתב ס״ת אסור אע״פ שלא נשתמש והוסיף עוד טעם דאדרבה מעלין מקדושת קל״ף ס״ת לקדושת תפילין עצמן שכותבין תפילין וז״א מסימן מ״ב ס״א אף ע״פ שכתבו כבר ש״ר משנין לש״י וכדכתיבנא. ועיין באר הגולה רי״ש אף לרש״י כוונתו כמ״ש המ״א אות נ״א דשאני עור בתים מקדושת תפילין עצמן ובמ״ב אות ו׳ במ״א ועמ״ש בט״ז ד׳ והנך רואה דאף עיבוד וכתיבה רק הזמנה מעלייתא הוי וכדאמרן. ובא״ר ט״ז דאם כתב על קלף לס״ת אסור על הנותר תפילין וא״י דתפילין ש״ר לש״י תיובתיה ועמ״א מ״ב ו׳ אם כותב אסור לדברי חול הא לקדושה קלה שרי ומיירי שלא עבדו לשם קדושה ומיהו שם י״ל בע״א ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יא וסייעו עמ״א ש״ך בי״ד וב״ח מכשירי דיעבד לא סייעו כלל דעכו״ם אדעתא דישראל עביד ש״ך רע״א אות ה׳ ושאני גט דסתמא לאו לגירושין קאי והוי יודע מ״ש המחבר כאן טוב שיאמר בפה ומשמע דיעבד במחשבה סגי וכ״כ א״ר אות ט״ו וכותי וישראל עע״ג בעינן בהכרח שיוציא ישראל בשפתיו דבמחשבת ישראל ודאי לא מהני לעכו״ם ואפילו אומר בפה כל שעומד מרחוק ואין מלמדו לא מהני (עיין חולין י״ב ב׳ בתוס׳ שם עע״ג ואחרים רואין כו׳) וכן סייעו קצת בסוף העיבוד ולא אמר כלל לעכו״ם לא מהני דמסייע לחוד אין בו ממש אבל אם בתחלה נותן הישראל העורות בסיד ואומר לשם תפילין נותנו אפשר אפי׳ אין אומר לעכו״ם די וצ״ע. (ולפ״ז בסעי׳ י״ט בכתיבה שיוציא בשפתיו לכאורה נמי דיעבד במחשבה סגי דהא כתיבה לשמה מעיבוד לשמה ילפי הפוסקים (גיטין מ״ה רשב״ג עיבוד בעי כתיבה לא בעי בתמיה עב״י) וא״ר אות ל״ו פוסל שם בחישב י״ל משום אזכרות קאמר וצ״ע שוב ראיתי דליתא דא״כ איך מוכח דאזכרות בעינן שיוציא בפירוש דלמא משום דלא הוציא בתחלה בפירוש ועיין י״ד רע״ו ב״י וב״ח. וברע״א שם ב״י וב״ח אי נותן ישראל עורות בעיבוד ולא אמר לעכו״ם כלום משמע מב״ח דאסור דעכו״ם אדעתיה עביד אי אמר ליה ישראל כלום: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יב שנקל עמ״א ומשמע אותיות בעינן הא נקובים כך לסי׳ לא מהני ע׳ א״ר אות י״ח: ש"ע סָעִיף י
יג בטביעת עין עמ״א. הנה עיבוד ס״ת תפילין מזוזות הלמ״מ שתפילין קלף וס״ת גויל ומזוזה דוכסוסטוס וכל שלא עיבדו כך מיקרי רק עור והעיבוד עור הבתים לאו הלמ״מ הוא אדרבה עור משמע בלא עיבוד רק בסעיף ל״ז מאן דמצריך עיבוד משום לשמה דכל דבר קדושה בעינן לשמה ולפ״ז עיבוד לשמה בס״ת תפילין ומזוזות הוא דרבנן לא מ״ה וכן נראה מתשובת הר״מ ז״ל לחכמי לוני״ל פ״א מה׳ תפילין הי״א בכ״מ שם דמה״ט מזוזה לא בעי עיבוד לשמה יע״ש ולפ״ז היכא שספק לו אם נתחלף עור בעד עור שלא לשמה י״ל ספק דרבנן לקולא ומיהו למ״ד בי״ד ק״ב דכלי דשיל״מ בהגעלה אפ״ה כאן להחזיר לסיד ולמתוח (כמ״ש הטור בי״ד רע״א) טורח גדול הוא. אבל בבית עכו״ם כל דחיישי׳ לאחלופי שנהנה בו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא דרגיל וקרוב לודאי הוא ומש״ה בי״ד קי״ח באיסור דרבנן בלא חותם א׳ אסור דיעבד ושאני חמאה בס״ס קכ״ו בט״ז דמתיר אחיו הגאון דקיל איסוריה משאר דרבנן (ועיין ש״ך ק״י שם אות י״ח באו״ה ומ״ש בפריי שם קשה קצת כי בבית עכו״ם כל שנהנה קרוב לודאי שהחליף ול״ש ספק דרבנן לקולא) ומיהו אם לא נהנה קיי״ל דלא חיישינן לאחלופי עי״ד קי״ח. עמ״ש סעיף י״ט בזה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יב
יד הטהורים עמ״א בתוס׳ סוטה שם ע״א ד״ה לא מגלת סוטה אין כותבין על עור טמאה דשמא אין שותה והשם נגוז בעור טמאה א״כ היה שאר ספרים אפילו לאו תנ״ך כל שיש בו שמות כתובים בפירוש אותן שאין נמחקים אבל אם רק ברמז לסימן השם י״ל דשרי לכתוב וה״ה ספרי הש״ס ופוסקים כה״ג שרי. בא״ר י״ט עוף משובח ואחריו חיה ואחריו בהמה ושליל יותר טוב שעדיין לא יצא לאויר עולם. ובעוף אע״ג דנוצה יש בו נקב גדול לאחר העיבוד נסתם הנקב וע׳ אות ט״ו בזה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
טו דהיינו עמ״א דלא כט״ז אות ז׳ ושם יבואר אי״ה וכ״ז בעינן קודם כתיבה אבל אחר כתיבה מבואר דינו בסעיף ט״ז תינוק כו׳ ואפי׳ נקב שלא בתולדה כל שהדיו עובר עליו כשר שאין הקולמוס מרגיש בו אבל לא מהני דיו עב עם גומ״ן שנסתם הנקב כיון שגדול כ״כ שמרגיש הקולמוס: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
טז אות עמ״א והוא ב״י בשם הרב המאירי (הרמ״מ ר״ת הר״ר מנחם מאירי) דאות קטנה בעובי האות אם נשאר שריטה דקה שחור די בכך ואע״ג דזה לשיטתיה שם דסובר דתינוק נמי מהני לכפופות מש״ה הוצרך לומר זה מיירי בעובי משא״כ לדידן (עמ״ש בט״ז אות י׳) מ״מ הדין אמת לכ״ע: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
יז הפשוטה עמ״א בפשוטות לא מהני מלא אות קטנה י׳ דאדרבה נראית כיו״ד ופסול ולא מהני תינוק כל שאנו רואין אין צורתה עליה עב״י בשם מרדכי ומיהו מלא אות קטנה דידהו שפיר דמי ו׳ קטנה עב״י אם כן צ״ל: ש"ע סָעִיף טז
יח רגל האחד עמ״א ונמחק הנו״ן ויראה הגי׳ כגון וי״ו זיי״ן שנפסק רגל האחד והיינו מהם וכיוצא בה היינו נו״ן פשוטה ויראה ה״ה כף פשוטה רגלה מסופקין אם דלי״ת או כף מהני תינוק דכל שמסופקין באם זו האות או דומה לאחרת מהני תינוק וכל שאין ספק רק נראה שאין צורת אות עליה פסולה או הגירסא וי״ו זיי״ן א״ו רגל האחד כיוצא בה וקאי על נו״ן כו׳ וכדומה והראה לקמן אות כ׳: ש"ע סָעִיף טז
יט וא״צ עמ״א ובלבוש מיקל אף לפניו א״צ לכסות יע״ש: ש"ע סָעִיף טז
כ שלא עמ״א פירוש אלף וכדומה אין מועיל תינוק חדא שהתינוק מבין שהוא אלף כי אין לו צורה אחרת ועוד דהא עינינו רואות שאין צורת אות עליה ודוקא באורך שאנו מסופקין אם ארוך כראוי סמכינן אתינוק ומשמע נמי דפשוטות אם אנו רואין ודאי שאין בו צורת אות לא מהני מה דתינוק קורא כך רק בספק לנו אם יש בו שיעור כראוי. ויש לראות זיי״ן עבה מב׳ צדדין אי דומה לוי״ו ויו״ד ומה מהני תינוק כי לא יאמר יו״ד או וי״ו עליה ודוחק לומר שמסופקין אם הוא כנו״ן ומשמע אף בפחות וי״ל כל שתינוק קורא זיי״ן אף בפחות מהשיעור שמסופקין בו סמכינן ועסכ״ה שם יבואר עוד אי״ה. ואפשר ברגל זיין די אות קטנה: ש"ע סָעִיף טז
כא ונפסק עמ״א הביא דברי הב״ח ועט״ז אות י׳ ומ״ש שם דאם שריטה דקה ואין כ״כ הפסק מהני תיקון עכ״פ כמו בסכ״ה וכאן אין להאריך. בש״ע נקב ונפסק וי״ו הפירוד: ש"ע סָעִיף טז
כב בלי עמ״א הראה לס״ד לכאורה לאות ג׳ ואות כ״ז דאם ארוכה כראוי ויוכל לגרור מהני כמו באות לאות: נסתפקתי אם ב׳ פשוטה מגיע לסוף קלף בלי היקף אם חיבר קלף בדבק ועכשיו מוקף אי מהני כמו במ״א אות כ״ז. ופשיטנא מהדא די״ד ר״פ בש״ך אות ז׳ בשם הב״ח דלא מהני מטלית להיות מוקף גויל יע״ש וזה אף לט״ז שם אות ד׳ פסול דהואיל ובשעת כתיבה פסול לא מהני מטלית יע״ש. ויש לי קושיא א׳ לשם אכתבנו פה במה דמשמע מש״ך ז׳ וט״ז ד׳ דאם נקרעה אות ודבקו בדבק פסול דאין מוקף גויל ובלבוש מבואר זה ביותר דכתב אפי׳ ניקב בפנים פסול (בירושלמי כאן) אמאי הא קיי״ל כאן כל דניקב לאחר הכתיבה א״צ מוקף גויל כדמוכח בגמרא מנחות כ״ט א׳ כמלא אות קטנה (דאם יגרור לית שיעורא משא״כ וי״ו תינוק י״ל דיגרור מעט כמ״ש המ״א אות כ״ז) אלא י״ל הטעם דאין צורת האות עליה הואיל ונחלקה אין מצטרפות ובש״ך אות ח׳ תיקן זה והעיקר דבי״ר נשתנה צורת האות שנקרע ולא מהני צירוף כמ״ש הט״ז כאן אות י״ד והבן: עוד אבאר לך מ״ש המחבר בסעיף ט״ו תוכו של ה״א או מ״ם הוא לשון הר״ם ז״ל אבל כ׳ פשוטה וכ״ש וי״ו וכדומה לאו תוך מיקרי רק כשיש לו ג׳ דפנות הוי חלל בתוכו ועב״י כאן ועמ״ש בט״ז אות ח׳ ובלבוש י״ד ר״פ משמע שמסכים ליש פוסלים הוא הירושלמי יע״ש: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
כג ואינה עמ״א תחלה כתב דין נפלה טיפה ומחסר קוצו של יו״ד ימין או שמאל או נפל בסמ״ך ונתעבה הסמ״ך ומ״מ שם סמ״ך עליה פסול ועא״ר אות כ״ט הבין שכן הוא הפשט באה״ע סי׳ קכ״ה ס״ח בהג״ה שנתעבה האות ומ״מ צורת סמ״ך עליה ועב״ש שם י״ב ובח״מ י״ב וא״י א״כ הוה להר״ב להגיה כאן בא״ח ולפי מ״ש בט״ז אות ט״ו או כמ״ש כאן ומ״מ שם הפסול דאין גוררין בגג לכתחילה משא״כ כאן ומודינא בטיפה שנפלה ליו״ד ומחסרה הקוצין אז אין צורת אות עליה דהוי חק תוכות אח״כ כתב בשם רד״ך וכפי דעתי ה״פ שכתב מקצת אות ונפל טיפה שם ונתקלקל המקצת וגרר הטיפה והוסיף והשלים האות אפ״ה פסול הואיל דמקצת ראשין חק תוכות הוה ובכנסת הגדולה פוסל אם נפל טיפה ונעשית כמין חצי אות ואח״כ השלים פסול אבל בדין הרד״ך י״ל דסובר דכשר. ואמנם באה״ע קכ״ה סעיף ר׳ בה״גה מכשיר אפי׳ דין דכנסת הגדולה יע״ש וכ״ש דין הרד״ך דכשר דכי מפסיל חק תוכות כשאין עושה מעשה בגוף האות אבל כשצריך להשלימה מיקרי כתיבה שפיר יע״ש בב״י והוא מתה״ד רכ״ח וכתב שש בתה״ד אע״ג דסמ״ק פוסל טפי כשנפלה טיפה קודם שנגמר האות מיירי מקודם שהשלים רגל האלף נפלה טיפה יע״ש. וי״ל עוד דקודם שנגמר נפלה טיפה והשלים אות ואח״כ גרר הטיפה הא גרר קודם והשלים כשר. ומ״מ קשה לי דהא החצי אות שלא במתכוין נכתב בנפילת דיו ואנן כתיבה לשמה בעינן בתפילין כמ״ש סעיף י״ט וצ״ע ועי׳ ט״ז אה״ע קכ״ה ס״ד ובאות ט׳ פוסל כל שאין האות כולו ע״י כתיבה אם לא שמושך הטיפה והוי כתיבה יע״ש ועמ״ש בט״ז אות י״ז מזה: מ״ש בי״ת ה״ה בסמ״ך כה״ג. ועב״ח וע״ץ משמע שם באות ל״ז הטעם דנעשה הכל כדין ונתבטל האות ומיקרי חק תוכות והרי אתה רואה טיפה בבי״ת או בסמ״ך ולא נגעה הטיפה כלל באות כל שאין צורתה עליה נפסל ולא מתכשר ע״י גרירה דחקק הוא לא כתב ואפי׳ נגמר כל הסמ״ך תחילה קודם נפילה ואם גרר מקצת האות והוסיף והשלימה יבואר אי״ה בט״ז אות י״ז מזה ובשעוה אין מבטל האות: ש"ע סָעִיף יז
כד בי״ת עמ״א כף במקום בי״ת ועבה האות אין תיקון שיגרור ויהיה מרובע דהוי חק תוכות. אבל תיקון כתיבה מהני שיכתוב זויות ויהיה ד׳ ועמ״י ושם יבואר אי״ה. פשוט במקום כפופה שבת ק״ג ב׳ ירושלמי פ״ק מגילה: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
כה אין עמ״א מ״ש פשרה הנה דינא הוא דזה הוי חק תוכות עיין טור. ומ״ש בשם הלבוש נכון הוא דטעם רי״ש ועשה דלי״ת לא מהני בגרידת הירך לבד דנעשה בין שניהם בפיסול משא״כ כשתחלה עשה ריש ואח״כ טעה ועשה ת״ג די בגורר ירך או הגג לבד עם הת״ג. והמחמיר תע״ב א״י למה הא קו״ף די במחיקת הרגל אע״פ שגוף הקו״ף אין דומה לכ״ף ממש אלמא אע״ג דאות שאין ממורכב מב׳ אותיות אפ״ה די לגרור ולעשות מעשה בגוף האות ולהשאיר השאר עיין ל״ו ב״י תמונת קוף יע״ש: ש"ע סָעִיף יח
כו כחק עמ״א. ה״א במקום דלי״ת כתבנו בט״ז אות י״ז י״ח אין תקנה לגרור הרגל דנשאר ד׳ ולא עשה מעשה בגוף האות וכן חי״ת במקום ב׳ זייני״ן להגיה חטוטרות ב״ש אה״ע קכ״ה ג׳ ואין תקנה למשוך הדלית הגג ורגל יותר וכדומה דכיון דיש שם ד׳ עליה כך אין מהני ול״ד למ״ש המ״א כ״ב (אה״ע קכ״ה ס״ד) דהתם כ״ז שלא גמר אין צורתה עליה משא״כ כאן. ומיהו מ״ש בשם ר״י לוי למחוק כל הגג (באין יכול למשוך הרגל) יראה כ״ל ל״ד אלא אם גרר עד שנשאר צורת וי״ו עליה די ומתקן אח״כ וכן מה״א דלי״ת יעשה כך. ומ״ש ך׳ של אלקיך עי״ד רע״ו סי״א ה׳ דומה לחי״ת יכול למחוק כל החי״ת אע״פ שדלי״ת נכתב כדין כל שאין שם אות עליה מותר א״כ אמאי לא ימחוק גם הרגל. אם לא שנגיה שם מלת א״ו רק ימחוק ולגרר הרגל אבל הדלי״ת לא ימחוק ה״ה כאן. אלא בלבוש ובכל נוסחאות מלת א״ו ובב״י שם נראה דליתא רק יגרור הרגל. וגם כיון שמוחק הגג לית אות ואמאי אסור לגרור הרגל הלא בב״י י״ד רע״ו בשם הרי״א דמוחק דוקא היכא שנשתנה אות ומיהו ממ״ש שם אותיות השם אם מותר להפרידן ושי״א דנראה כמוחק השם י״ל ה״ה ברגל וצ״ע: אם כתב ך׳ פשוטה במקום ה״א ימחוק הרגל ויעשה ד׳ ואח״כ רגל שמאלי שאם יכתוב תחלה רגל שמאלי לא מהני עד שימחוק כל הרגל ממ״ם ובשם כה״ג צ״ע דדמי לי״ד רע״ו סי״א שמקצת קורין כ״ף ה״א עמ״א אות ל״ג בציור ה״א. עיין סי׳ ל״ו: ש"ע סָעִיף יח
כז והפרידה עמ״א בך׳ כ״כ הפרישה ומ״ש בדבוקות אות לאות בשם הב״ח עב״ש אה״ע קכ״ה ז׳ בשם מגיד משנה דוקא שתינוק יכול לקרותו (אין יכול לקרותו אף שלפניו צריך מחיקה עד״מ וידב״ר נדבק הרי״ש לבי״ת ונעשה מ״ם) ומ״ש נדבק רגל כחוט אמחה בידו דמ״מ אין צורתה עליה לא מהני תינוק כה״ג וצריך לגרור כל הרגל וכ״מ בי״ד רע״ו בב״י בשם הר״י כחוט השערה צריך לגרור כל הרגל והוי כמוחק השם יע״ש ועסי׳ ל״ו מ״א ל״ו ושם יבואר אי״ה ושייך ג״כ לאות כ״ו. ומ״ש בך׳ פשוטה כ״ש הוא השתא לתי׳ א׳ בב״י מוקף רק בנגיעה ומהני להפריד כ״ש בך׳ עט״ז אות י״ד בזה: ש"ע סָעִיף יח
כח בגג עמ״א עא״ר ל״ג נגע באלף של אלקים דמי לי״ד רע״ו סי״א בה״א שנגע כחוט השערה דאין למחוק אלא ימשיך ויעבה היו״ד ויהיה הדבוק ירך דומה למ״ש הט״ז ט״ז: ש"ע סָעִיף יח
כט פסול עמ״א ב׳ יודי״ן שעל האלף כמין יו״ד ממש עם קוצו השמאלית לר״ת וע׳ אה״ע קכ״ה ח״מ אות ל״א הניח בצ״ע שם ולח״מ שפיר וכ״כ הב״ש שם וע׳ כאן אות ל״ו ועכ״פ גרירה בעי ודי וא״צ למחוק כל היו״ד: ש"ע סָעִיף יח
ל כ״ל עמ״א דקדק מלת כ״ל משמע אם יו״ד עליונה נדבקה בקו אמצעי והשלים האל״ף צריך לגרור כל האל״ף דמהפיסול ואילך צריך לגרור וברגל התחתון מוחק רק הרגל ודומה לדלי״ת בטקום רי״ש דנראה מה״ט (וגורר הכל שם ל״ד קצת הגג נשאר אפשר נשאר אין קפידא) ומלבוש כאן משמע יו״ד עליונה נמי די שימחוק היו״ד והשאר כשר וממ״ש באה״ע קכ״ה ס״ד והוא ממהרא״י ז״ל יראה כלבוש דכל שמוחק ואין צורתה עליה ומשלים בכתיבה שרי אע״פ שקצת נכתב בפיסול וצריך לחלק בין ה״א לדלי״ת במקום רי״ש ועא״ר אות ל״ג וע׳ לבוש עוד סעיף י״ז כתב בטיפה ג״כ קודם שנגמר עמ״ש בט״ז אות י״ח: ש"ע סָעִיף יח
לא והמ״א עמ״א יראה דהיינו השי״ן יודי״ן בתוכה אם נעשו קו ישר ולית צורת יו״ד וכן תי״ו רגל שמאלי נעשה ישר ולא יצא למטה לחוץ אבל אין מזיק אם נוגעין הקוין למטה או רגל התי״ו למעלה עב כמה: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
לב בתחלת עמ״א ועי״ד ש״ך רע״ד ה׳ משמע מותר ליטול מהשם דיו עכ״פ להשלים השם דביזוי ליכא דמשלים השם ואכחושי ודאי ל״ש בזה יע״ש: ודע דלכאורה כתיבה לשמה מדרבנן הוא דהא לא למדו רק מגיטין מ״ה ב׳ ר״ג עיבוד לשטח בעי כתיבה לא בעי בתמיה ועיבוד כתבנו לעיל מדרבנן הוי ועיין ר״מ פ״א מתפילין בכ״מ בעיבוד יע״ש (באר הגולה מגיטין נ״ד שם באזכרות ותפילין ממ״ה שם) אבל בלבוש משמע דיליף לה מציצית וסוכה דבעי לשמה (א״י סוכה לשמה מהו וסוכת גנב״ך כשירה) ולהלכה לכתחלה בעי שיוציא בשפתיו וא״ל פסול ובשם דיעבד סגי במחשבה הואיל ובתחלה אמר בפירוש שכותב לתפילין אע״ג דלא הזכיר האזכרות תחלה די בכך לדיעבד וחישב אזכרות סגי הא לא חישב כלל פסול וכ״מ מגיטין נ״ד ב׳ אזכרות שלא לשמה וע״כ ס״ת לשמה ואפ״ה פסול והיינו כשלא חישב כלל. ועיין ע״ץ אות מ״ג מסמ״ג משמע דוקא אם הוציא בתחלה גם לשם אזכרות אז מהני אח״כ חישב ומלבוש משמע לשם קדושת תפילין די דחישב לשם אח״כ ועט״ז מ״ש י״ד רע״ד א׳ הביא דהסמ״ג וי״ל דמהני כשישכח ולא יחשוב כלל אח״כ מהני מ״ש תחלה השם אבל חישב מהני כשאמר תחלה כותב לס״ת ותפילין ועא״ר אות ל״ו בשם מ״ב צ״ט ואין ראיה משם דלכתחלה ודאי צריך לאמר בשם ג״כ אעפ״י שאמר תחלה ודיעבד מהני וכשכותב הרבה שמות בב״א לכתחלה סגי בקידוש א׳ כשאין מפסיק: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
לג חסר עמ״א מב״י מוכח דאם אות אחר נכנס לחבירו וסמוך לו למעלה שרי דהא לא מסופק אלא אם רחוק למעלה הוי כב׳ תיבות ומסכ״ח למ״ד לתו״ך חי״ת אסור י״ל לכתחלה אבל לא דיעבד וזה דיעבד הוי או דחי״ת יש לה תו״ך אעפ״י שאין נשתנה לאות אחרת משא״כ נו״ן וצד״י לאו תוך ממש הוי הואיל ולמעלה אין לו תוך, עוד כתב רגל הה״א יש ספק אם צריך להיות בסוף הגג או אפי׳ באמצע ולי יש ג״כ ספק אם שוה לסוף הירך ימין או אפי׳ באמצע הירך כמש״ל באות כ״ו ך׳ פשוטה ונקודה בתוכה באמצע הירך אבל בסוף הירך ודאי אין פסול אף זה צורת ה״א הוי ואי״ה בפתיחה לל״ב ובסי׳ ל״ו אבאר עוד. ובי״ת רשאי להאריך ואין זה שלא כסדרן דבלא״ה בי״ת הוי ואע״ג כל שלא תיקן פסול כשתי תיבות כל שאין כותב אות כסדרן מיקרי כמו גרירה בין אות לאות בסי״ה. עא״ר אות מ״מ בשם כה״ג תיבות כפולות ימחוק הב׳ (הא׳ כדין נכתב ואם קודם הראשון יש בי״ת וכדומה דיכול למשוך וי״ל דימחוק הראשון לחוש לר״ת שיעור פרשה ג׳ אותיות) וצידד הכ״ג בקו״ף שגרר הרגל והאריך הגג וכתב הרגל בסוף הגג י״ל כשר דלא הוי שלא כסדרן הואיל ואין מוכרח למחיקה זו ומ״מ אין נראה כן להלכה דלא ס״ד אם כתב תפילין כסדר ומחק אח״כ אות בכיון וכתב אחר דכשר ובסכ״ז אם נמחקו אין תקנה באין רישומם ניכר אלמא אע״ג דנכתב כסדר תחלה (ול״ד למוקף גויל דקפיד רק אכתיבה משא״כ והיו בעינן תמיד) וכיון שפוסל האות הוי שלא כסדרן: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כד
לד הגרר עמ״א לי העני יש בכאן התבוננות מעט כמו שאגיד כי לכאורה לשון ש״ע כך הוא דרשאי לכתוב אפי׳ על מקום שנמחק בעודו לח ועצה טובה שלא ימחוק בעודו לח אלא ייבשנו ויגרור יפה ונוי הוא ועתו׳ מנחות למ״ד ב׳ ד״ה רבי יוסי ולכאורה במנחות פלוגתא שם י״ל דפליגי בפלוגתא רבי יהודה ורבנן בגיטין כ׳ א׳ אם דיו מבטל דיו אי לאו ומכאן דאוסר לכתוב על המחק כי נשאר רושם דיו למטה וא״א לגרור היטב והוי כתב על כתב ופסול עליון דהתחתון שלא לשם תפילין ולדידן דפוסקין דכתב ע״ג כתב פסול כמש״ל בההיא דגיטין ומה״ט אם כתב שלא לשמה לא מהני לעבור הקולמוס לשמה. א״כ אין לכתוב על המחק כלל והלבוש כתב מלת לפיכך לא ימחקנו בעודו לח וא״ש כלומר הואיל ומותר ע״ג מחק ופן לא ייבשנו אחר כך המחק היטב ויפסול והבן וצריך ליזהר שלא יהא רושם למטה כלל כדכתיבנא. ומיהו במנחות רבי יהודה אומר גרר דוקא צ״ל משום נוי: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף יח
לה רגל האלף דאז צריך לגוררה כול״ה מ״א כלומר כ״ל הרגל. ויו״ד עליונה צריך לדעתו למחוק כל האלף באות למ״ד ושם ביארתיו ומ״מ אף ברגל כל שכותב תו הוי שלא כסדרן: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כה
לו יו״ד נו״ן עמ״א עב״י בשם מהרי״א משמע כן דהחילוק הוא דכל שיש להם צורות ב׳ אותיות אעפ״י שתינוק קורא צד״י והיה סברא לומר יותר מועיל מאלפי״ן שודאי יקרא אלף אפ״ה כאן גרע דהא רואין שהן אותיות פרודות זו שמה יו״ד וזו נו״ן כשמחברן כותב שלא כסדרן משא״כ יודי״ן שבאלפין ושינין כו׳ אע״ג דיו״ד בפ״ע צורתה עליה מ״מ השאר אין צורת אחרת מהני בתינוק דלא ליהוי שלא כסדרן ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף יח
לז אבל התינוק שאין מורגל בחי״ת עם חטוטרת לכן אומר ב׳ זייני״ן. והמ״מ א״י כעת ואי״ה יבואר ב״י סי׳ ל״ו ד״ה מ״כ: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כז
לח שנמחקו עמ״א והנה מכאן משמע מטעם שלא כסדרן הא לא״ה כשר וא״כ אם כתב בירוק וכדומה אות א׳ ומעביר עליו דיו שפיר דמי דלא כמ״ש בא״ר אות ה׳ הביאותיו לעיל אות ב בט״ז ועמ״ש בט״ז אות ט״ו וראיה מגיטין י״ט ך׳ כל שאין הכתב ההוא כשר לתפילין דיו עליון מבטל לתחתון וכשר. ובא״ר אות מ״ד הביא להא וצ״ע שלכאורה סותר מ״ש ז״ל באות ה׳ ולא נחשד האדון ז״ל ע״ז: ש"ע סָעִיף כז
לט ולא עמ״א וק״ק מאי איריא חלוד״ה אפי׳ הדיו עתה אדום שנקלף השחרות העליון ונשאר אודם אפי׳ הוא ממשות הדיו הוי שלא כסדרן דאודם אין כשר לתפילין כמ״ש בס״ג. וי״ו דנקלף מקצת אורך ונשאר רושם ודא״י צריך לכסות הרושם כשמראה לתינוק עט״ז אות יו״ד: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף כח
מ יש ליזהר עמ״א משמע דלי״ת דוקא פסול ותוך ה״א וחי״ת יש ליזהר לכתחלה אבל בח״מ וב״ש שם ל״ח ול״ד מבואר ה״ה בחי״ת וה״א כל שא״י תינוק לקרות ונשתנה פסול: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
מא שגורות עמ״א ואין שגורות דמתחיל לכתוב עב״ח: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לא
מב אם עמ״א דמתוך הכתב א״צ שיאמר היינו במגרס גריסין ומתוך הכתב ועב״ח החמיר דמלשון הטור כאן משמע אף מכתב צריך שיקרא והטעם שמושך הבל קדושה על האות שכותב ובב״י בשם הרי״א ל״מ כן אלא כל שכותב מכתב אעפ״י שאין שגורות בפיו א״צ שיקרא וי״ל ס״ת חמורה ואין למידין משם לתפילין דמשה אומר וכותב בס״ת אות אמר ועש״ך רע״ד ג׳ דפרשיות שמע והיה וכדומה אפי׳ שגורות י״ל בס״ת אסור יע״ש ובתרצ״א אות ד׳ הניח בצ״ע ולא הונח לו בתירוץ כאן. ולהר״ב י״ל כתי׳ המ״א לא כתירוצי: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לב
מג צריך עמ״א ועט״ז אות כ״ג ודיעבד כשר עא״ר: ש"ע סָעִיף לב
מד כמלא שיטה ועכשיו אין נזהרים בזה מ״א: ש"ע סָעִיף לב
מה בין עמ״א בי״ד רע״ד סעיף ז׳ ובש״ך אות ו׳ דהרבה אין להניח אבל מעט יש להניח בין פסוק לפסוק והיינו יותר ממלא אות אבל לא גימ״ל כי לר״ת הוי שיעור פרשה (עיין אות ל״ג): ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לג
מו ג׳ אותיות עמ״א וכן הקשה הש״ך בי״ד שם ד׳ והנה להר״מ (פ״ז מס״ת ה״ה) פי׳ הא דמנחות למ״ד ב׳ תיבה בת ה׳ אותיות לא יכתוב ג׳ חוץ לדף אלא שתים חוץ לדף תיבה בת ב׳ אותיות לא יכתוב חוץ לדף דתרתי לגריעותא אסור רוב התיבה חוץ לשיטה והם ג׳ אותיות הא חדא אין איסור וכתב תיבה בת עשר כותב חציה (ה״א) חוץ לדף והשמיט תיבה בת שלש דכמפורש הוא מדכ׳ תיבה (שלימה) בת ב׳ אותיות אסור הא בת ג׳ שרי ב׳ אבל בת עשר ל״ת כרא״ש דג׳ חוץ לדף אסור מש״ה הוצרך להשמיענו. אבל הרא״ש סובר דעיקר תלוי בג׳ חוץ לדף אסור אעפ״י שאין רוב ולפ״ז הא דנקיט תיבה בת ה׳ ולא אמר אין כותבין גימל חוץ לדף (אפי׳ מיעוט התיבה) לדיוקא הא שתים חוץ לדף שרי אע״פ שרובה אלא דהקשה דהא הרא״ש דאיק לה מתיבה בת שתים (וכמפורש הוא) א״כ קשה ולמה לא כר״מ ואמר בת ה׳ דתרתי בעינן (עב״י י״ד וקשה כמ״ש) ותי׳ מ״א ג״כ קשה זה מוכח בביאור מתיבה בת ב׳ אותיות וג׳ יש לטעות ברא״ש ובדברי קדשו של הלבוש יש בו מקושי ההבנה לדעתי ההדיוטית שכתב בי״ד שם ג׳ חוץ לדף אסור שרוב בחוץ ותיבה בת ג׳ יכתוב שתים חוץ שהאות אחת ודאי אין תיבה ניכר לכל שהב׳ נגררין אחר האות שבשיטה תיבה בת ב׳ אפי׳ אחת בחוץ אסור תיבה בת י׳ חציה בחוץ שרי הנה פסק כר״מ והמחבר ונתן טעם למה בת ג׳ ב׳ בחוץ שרי הא רוב אסור (לר״מ) ותי׳ אות אחת ניכר כו׳ וקשה א״כ בת ה׳ אותיות יכתוב ד׳ בחוץ וא׳ בפנים דמ״ש גם בת שתים לא יכתוב אות אחת בחוץ למה הא כ״ש מבת ג׳ (עש״ך שם ב׳) ונהפוך הוא להרא״ש אפשר לומר כך דאל״כ לימא אין כותבין ג׳ חוץ לדף וב׳ רוב מוכח דשרי מתיבה בת ב׳ אלא דתיבה בת ב׳ חציה אסור ומבת ה׳ אשמעינן דבה ג׳ רובא שרי משא״כ להר״מ תרתי בעי לגריעותא. ובאי״ר נ״ב תפילין חמירי דשורות קטנות ומיעוטות וגליון מעט מגניא יותר פסק ש״ע כרא״ש והנה מגילה כס״ת לענין זה עמ״א תרצ״א ג׳. ועא״ר שם א׳ ועיין לבוש תרצ״א ומ״א א׳ שרטוט די בשיטה א׳ וצ״ע דכס״ת ממש בעינן ושם צריך כל השיטות שרטוט שזה ההפרש בין תפילין לס״ת עי״ד רפ״ד ט״ז וש״ך א׳ ד׳ וצ״ע. ב׳ אותיות והם נראים כתיבה עי״ד סימן רע״ג ולרא״ש י״ל כן ועמ״ש בסמוך והבן ואין להאריך: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף יח
מז ולא עמ״א הנה דוקא אות שלם חוץ לשיטה ואפשר רובו ככולו (עיין אה״ע קכ״ה ב״ש כ״א) אבל מקצת האות לית לן כה ובמלת אלקיך שמקצה הגג יוצא חוץ למה לן לגרור הגג קצת אע״ג דמוחק ליכא כל שצורת אות נשאר עי״ד רע״ו מ״מ למה לן. ועיין לבוש אות א׳ אלמא מקצת לית לן בת. ומ״ש בשם הגאון ז״ל למחוק היינו בס״ת ובתפילין שלא כסדרן הוא ולפעמים ב׳ וג׳ שיטות וכדומה שיוכל למשוך בי״ת וכ״ף ורי״ש וכדומה שפיר דמי אף בתפילין ויהיה שוות ולא הוי שלא כסדרן ויראה אם כתב שורה א׳ ובשנייה משך השם יעשה שרטוט אחר וימשוך ובשביל שורה א׳ אין קפידא נ״ל ובסי׳ ל״ט וי״ו יע״ש: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף לו
מח ובמדינות עמ״א ומ״מ קשה דעכ״פ יעשה סתומה להר״מ ומ״ש בשם ב״ח עפ״י ב״ש צ״ל והי״ה אם שמוע וכ״ה בס׳ תוספות שבת בהגהותיו יע״ש ומ״ש בד״מ סתומה כשר א״י מהו דלכתחלה ראוי להיות סתומה ודיעבד כשר פתוחה ומ״ש בשם הלבוש הוא דמשמע אם שינה ועשאה סתומה פסולה אע״פ שאין סמוכה לוהיה כ״י וכמ״ש בט״יז אות כ״ה הטעם יע״ש: ש"ע סָעִיף לו
מט סתומה עמ״א מ״ש להרא״ש להניח שיטה א׳ חלק ובשנייה לא יתחיל מראש שיטה רק באמצע אמת כ״ה בב״י אבל בט״ז כ״ו וכ״ה בהדיא בטור י״ד סימן ער״ה להרא״ש כל שמניח חלק שיטה שליטה אע״פ שמתחיל אח״כ בתחיל״ת שיטה אפ״ה הוי סתומה ואדרבה המעיין בב״י שם יראה דהרא״ש פסק כירושלמי פתוחה מסופ״ה פתוחה ופתוחה מתחלתה פתוחה וכפי מה שפירש הרא״ש ז״ל פתוחה מסופה סוף פ׳ שלפניה ט״א ושנייה מראש שיטה פתוחה פתוחה מראשה שמניח ט״א ומתחיל באמצע הוי פתוחה וכשמניח שיטה א׳ חלק ומתחיל שנייה מיד אין כאן פתוחה מסופה ולא מתחלתה מבואר דשיטה א׳ חלק ובשנייה ט״א הוי פתוחה רק יתחיל מראש שיטה או עכ״פ פחות מט״א ולהר״מ הוי עכ״פ הפכיים כמ״ש בט״ז כ״ו בסופו וצ״ע: ומ״ש בש״ר ר״ק אין להקפיד בפתוחות וסתומות לכאורה אוהיה א״ש קאי לחוד אבל ג׳ פרשיות יהיו פתוחות אבל בדרישה מבואר דג׳ פרשיות קאמר דהווין הקדש שאין כתובה לפניה כלום וא״י דא״כ משמע אף שמתחיל קדש באמצע שיטה פתוחה וזה אינו לר״מ צריך בראשית וכדומה להתחיל בראש השיטה עיין תשובת מהר״מ פדוואה סימן ע״ז גם למה יעשה כן ומה טעם יש שכ״א בקלף א׳ הלא ניכר סתימתה באותו קלף שמתחיל באמצע שיטה לר״מ ומה לנו לקלף פ׳ ראשונה גם אין לומר דאפי׳ לא הניח חלק ט״א בסוף קדש והיה כ״י בראש שיטה כשירה כיון דכ״א בקלף לבדה א״צ פתוחה של סופה מ״מ כל שאין ריוח בין פרשה לפרשה כשיעור ט״א אינה לא פתוחה ולא סתומה כמ״ש המ״א והט״ז וצ״ע: והנה נחזי אנן ממ״ש הב״ח ז״ל בסי׳ ל״ד מצאו בימה שעל קבר יחזקאל ותפילין סדורין כרש״י ור״מ ויש דוחין דפסולים היו וגנזום ול״נ דהיה להחליף יע״ש ר״ל של ראש הקלפים והשתא נהי דהיו כ״י נשאר ט״א חלוק והיה א״ש פחות מט״א ולהר״מ זה סתומה (ולרא״ש אין הוכחה) מ״מ דילמא גנזום דוהיו א״ש היה כתוב סוף הדף בלי שום חלק כלל וא״כ יהיו אח״כ כשתחליף שמע לית שיעור ט״א פנוי בין והיה א״ש לשמע ש״מ אף כה״ג כשר הואיל וכ״א בקלף אחד כו׳ ועדיין צ״ע: והוי יודע דשיעור ט״א ג״פ אשר ובדיעבד די בש״א קטנים עי״ד רע״ה ש״ך ד׳ וא״ר כאן נ״ה ולכתתלה ג״פ אשר וב׳ אותיות קטנות ריוח ביניהם עיין לבוש וא״ר ומשערין הריוח כפי אותו הכתב רוחב ואורך ומעתה כפי התמונה שאנו נוהגין כט״ז סי׳ ו׳ ראוי שבסוף שמע לא יהיו כ״א לערך שמונה או פחות אותיות קטנות וגם בריש והיה א״ש כן דכ״א אשר שמא הלכה מ״א קטנות ויהיה במקום א׳ ט״א קטנות נמצא והיה א״ש פתוחה ואין להאריך: ש"ע סָעִיף לו
סָעִיף לז
נ ורשאי עמ״א א״י מהו דהקלף מעובד הוא בסיד דכל שאין מעובד עור מיקרי וא״י מה יושיענו אותן העצים. ומ״ש שליל מובחר עא״ר אות י״ט עור נבילה מחיה ושחוטה מבהמה צ״ע איזו קודם יע״ש: ש"ע סָעִיף לז
נא היכא עמ״א ועי׳ נ״ץ סעיף ח׳ האריך ותוכן כוונתו במ״א עיין גיטין נ״ד ב׳ ובסנהדרין מ״ח ב׳ וגיטין מ״ה ב׳ ברש״י ותוס׳ שם ורש״י ור״מ סוברים ס״ת ותפילין פרשיות בעינן עיבוד לשמה אבל לא עור בתים וא״כ יניחם בברכה וכבר הקשינו בט״ז אות ל״א על דברי הכ״מ וב״ח שהוא כדבריהם א״כ עור רצועות למה בעי לשמה והא קי״ל מבתים דיש בו שי״ן גם מנ״ל בקלף פרשיות דקיל מס״ת כיון דכרבא קיי״ל אין ללמוד כ״א מה דמפורש: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף לח
נב מעור עמ״א וא״י ראיה ממזוזה דאנן פסקינן בי״ד רכ״ח ס״ד במזוזה לא מהני תפירה ה״ה בעור בתים לא מהני תפירה וראוי לעשות הכל מעור א׳ ממש ודיעבד הסופרים חותכין למעלה ולמטה מחובר וההוא דמזוזה קיי״ל כתירוץ השני שבתוספות מנחות ל״ב דשמע בסוף העמוד עי״ד ר״ץ ש״ך א׳. ועיין ל״ג אות ח׳ תפירה בגידין או חוטין: ש"ע סָעִיף לח
סָעִיף לט
נג ותרי חומשי עמ״א ועא״ר אות נ״ט הרמב״ם פ״ח דעירובין שא״א לכוין רק כפי יכולת האדם בריבוע ומ״מ כל מה דאפשר לעשות יעשה: ש"ע סָעִיף לט
נד וגם הבתים עמ״א ועמ״ש בט״ז אות ל״ד מזה: ש"ע סָעִיף לט
סָעִיף מ
נה עיר הבתים עמ״א מצוה מעור א׳ ממש ויכרוך העור וימשוך דלא כסופרי זמנינו חותכין למעלה ולמטה מחובר וצ״ע. ועב״י וא״ נ״ח: ש"ע סָעִיף מ
סָעִיף מא
נו אין עמ״א והיינו התיתורא יהיה רוחב שני אצבעות עב״ח וזה לפירושינו בהתיתורא אבל לרש״י התיתורא מבית א״כ משמע בתים צריך ש״ר ב׳ אצבעות (גודלים) ובע״ת כתב פחות מאצבע עכ״פ פסולים כ״מ בש״ס עב״י ועיין א״ר אות ס״ג כתב דאין ראיה משום דאימא הציץ לא מונח במקום תפילין (כ״א על מצחו ממש) יע״ש ואמת בערכין ג׳ ב׳ ברש״י ד״ה ציץ ותוספות שם וכן בחומש שמות כ״ח ל״ז פירש״י דציץ על המצח יע״ש (עיין ר״מ פ״י מה׳ כלי המקדש וכ״מ מ״ש שהשמיט כיפה חולין קל״ח וברש״י משמע בחומש שהפתילים כמין כיפה יע״ש) ועתוס׳ עירובין צ״ו ב׳ ד״ה מקום כתבו דומה שציץ מונח במקום תפילין ואין להאריך ועס״ס כ״ז (ט״ס כ״ו) בשעת ק״ש ותפלה תלמיד בפני רבו אין חוצפה היה כאן: ש"ע סָעִיף מא
סָעִיף מב
נז מקמטי עמ״א ועי״ד רע״א בט״ז אות ח׳ מזה יע״ש: ש"ע סָעִיף מב
נח של ימין הקורא עמ״א ועיין א״ר אות ס״ו בשם ב״ש שויתי ה׳ לננדי תמיד והקב״ה הוא הקורא יע״ש והנה סבור הייתי שי״ן תפילין הלמ״מ אחת מעכב אך בר״מ פ״ג מתפילין משמע שתיהן מעכב ולא עוד שצריך א׳ של ד׳ ראשון וא׳ ג׳ ראשין ומרמ״א נמי אם היפך אין נפסל הא אם חיסר א׳ פסול ועא״ר אות ס״ו יע״ש: ש"ע סָעִיף מב
נט ד׳ ראשים עמ״א פירשתיו בט״ז אות ל״ה יע״ש ומרמ״א דכתב יו״ד מגיע למטה בשולי השי״ן ואם סובר של ג׳ ראשון לא של ד׳ ראשין שהוא כתב הלוחות היה מפרש זה ש״מ דאין לחלק וא״כ יעשה ד׳ ראשין יודין ממש שהם צורות שי״ן לא האויר ולא כמקצת עושין רק קוים ובשי״ן ג׳ ראשים ודאי יו״ד ובד׳ ראשים קוים ומגיעים עד שולים תרתי דסתרי הוי ושולים אין נראין לנקדן ש״ד: ש"ע סָעִיף מב
סָעִיף מד
ס וכורכם עמ״א ובר״מ פ״ג ה״ח מטלית ועב״י משמע בגד אם אין לו קלף ותיתורא משמע מהמחבר כשלנו גשר יוצא והוא מעור אחר לא מבתים: ש"ע סָעִיף מד
סא קצת עמ״א ולענין שער בטומאה אי הוי יד או שומר לענין צירוף אין מקומו פה כתבו ז״ל טוב לעשות כל עניני תפילין מעור עגל שרצו ישראל לפרוק עול הקב״ה ומניחין תפילין שהוא חותם המלך מהקב״ה (עתוס׳ מנחות מ״ג ב׳ ד״ה חותם בציצית) ותפילין אות הם וא״כ רצועות יעשה ג״כ מעגל לא מתייש א״ר ס״ח ואפשר מ״מ עוף וחיה משובחים יותר: ש"ע סָעִיף מד
סָעִיף מה
סב זקופה עמ״א מה שפירש בד״מ ידוע רק צ״ל שיש קלף חלק בין והיה כ״י ובין שמע שיכול להכניס כ״א בזקיפה כראוי ויהיו ממש מעור אחד אבל רש״י במנחות ל״ד ב׳ ד״ה וצריך שחותך למעלה ולמטה מחובר זהו נקרא כתבן בעור א׳ אלמא עכ״פ מוכח בדבריו דזקיפה מעכב ועט״ז ל״ו: ש"ע סָעִיף מה
סָעִיף מז
סג של יד עמ״א אין ת״י ע״ת ומלת בבתי״ם אפרשיות קאי דש״י רק בית א׳ כבסל״ח וכאן: ש"ע סָעִיף מז
סָעִיף יב
סד דבק כשר עמ״א כל מעשה מלאכת שמים בעינן מן המותר בפיך ומיהו לא פסול בדבק טמא ע״ץ אות צ״ג ופשוט הוא דאם לא דבקן כלל כשר הוא כבסל״ז: מ״ש המחבר בסמ״ח צפה זהב או בעור טמאה פסולה שינה מלשון הר״מ פ״ג הט״ו והטור שעשאם כו׳ דאפי׳ צפ״ה מעור טמא והשיני״ן נראים בחוץ ממש שחתך בעור טמא פסולים אבל רש״י סנהדרין מ״ח ב׳ מן המותר בפיך וגם עשה כלומר טלה כו׳ משמע דעור טמא ע״ג עור טהור כשר ומיהו מכלומר אין כ״כ ראיה ולבוש עשא״ם כו׳ שאין ממותר בפיך אבל הב״ח כתב בפירוש דעור טמא ע״ג טהור אפי׳ השי״ן נראה פסול ומינה הא עור כשר ע״ג כשר ושי״ן נראה כשר אע״פ שאין בית רואה אויר כ״ז שהשי״ן שנראה ולפ״ז כ״ש אותן שעושין צבע עב שמצהיב תפילין דאין לחוש וגם השי״ן נראה היטב ועיין ע״צ צ״ה וא״ר ס״ט עור טמא אפי׳ ע״ג טהור פסול יע״ש וכן הלכה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף מט
סה בגידי עמ״א ואם אין גידי שור לוקחין מבהמה דקה טהורה אבל טמאה אפילו דיעבד פסול וכ״כ ז״ל והוא פשוט: ש"ע סָעִיף מט
סָעִיף נ
סו אין עמ״א ועמ״ש בפריי לי״ד ואי״ה לקמן תקי״ג יבואר עוד. ומ״ש טוייה לשמה י״ל דטעם אפי׳ קודם טוייה גם מגלן דבעי טוייה לשמה ומל״ג ס״ד שיחרן רצועות עכו״ם אין ראיה דבעי שחורות משא״כ גידין ואפשר לתפור בלא טוייה (דומה לעור בתים להר״מ) שוב ראיתי בא״ר עיי״ן כתב כן ובציצית טוייה לשמה מקרא וכל מה דלא מפורש הוי רק מדרבנן כמו עיבוד לשמה וכדומה כמה שכתב לעיל: ש"ע סָעִיף נ
סָעִיף נא
סז יתפור עמ״א בתוך הכי״ס אפשר ר״ל בית (אם אין ט״ס) ועיין לבוש כאן האריך כפי מנהגנו שעושין תיתורא מעור אחר ותפרן בריבוע אתפירות קאי יעשה ד׳ נקבים ויעבור מחוגה עליהם יע״ש והבן זה: ש"ע סָעִיף נא
סח בחוט א׳ עמ״א ועא״ר אות ע״ג כשחוט קצר יקח חוט אחר וקושרן אבל נפסק החוט קלוש וחלוש הוא יקח אחר יע״ש עט״ז כ״ג: ש"ע סָעִיף נא
סָעִיף נב
סט קשר עמ״א ועתו׳ שבת ס״ב אי דלי״ת ויו״ד הלמ״מ הם או לאו ומ״מ יראה דאין לעשות הקשר כ״א לשמה ואין לעשות אותם ע״י קטן ואי״ה בסימן ל״ט ס״ב בט״ז ב׳ ומ״א ו׳ אבאר עוד וכאן אין להאריך: אמר המר ונמהר ראיתי שערוריה בסופרי זמנינו ואין כ״כ תימה הלא בזמן הלבוש רגז ושחק עליהם להמעיין בו בסעיף ך׳ יע״ש לכן הסכמתי לכתוב פתיחה קצת דברים כוללים השומע ישמע: דע דהטור כתב שהסופר צריך להיות מאוד ירא וחרד לדבר הש״י ולדעתי יותר משוחט כי שם לאו דנבילה וכאן מבטלין כל ישראל עשה בכל יום ומברכין ברכה לבטלה ואפי׳ נאמר דל״ת חמור מעשה (עיין יבמות פ״ק) מ״מ ברכת לא תשא י״א דהוה ד״ת עיין רט״ו מ״א ו׳ ובצירוף עשה ודאי חמור משוחט וראיתי להקדים ראשונה מה שצריך ליזהר בכתיבת התפילין ונחלק לשלשה דינים: א מי הוא הראוי לכתוב תפילין מבואר בסימן ל״ט ושם נקיט מסור וספק אם מ״ה פסול או מדרבנן ויבואר שם וצריך ליזהר בזה כי מצוי בעו״ה וקטן פסול בכל תיקון עשייתן. והלבוש קרא תגר בסימן ל״ב סעיף ך׳ על סופרים שמניחין נערים לכתוב ואין כותבין בכוונה ואני העני אומר אפילו נאמר דישראל עע״ג כשר מ״מ ספק הוא אפילו הוא בן ט״ו שנים שמא לא הביא ב״ש וכמ״ש המ״א בל״ט אות א׳. ול״מ אם ספק תורה לחומרא מדרבנן אפי׳ נאמר מ״ה מ״מ לא כודאי הוי אלא מחמת ספק (בתה״א ק״ב א׳ ספק תורה כודאי והיינו דאין לוקין הא וודאי הוי ולדידי ספק טובא דבסי׳ תקפ״ט טומטום אין מוציא דמספק חייב גם אין מברך על המצות כמ״ש בסי׳ י״ז ולפ״ז טומטום פסול לכתיבת תפילין) וא״כ נער בן ט״ו שנים ואין לו ב״ש אפי׳ נאמר דספק נשרו ד״ת ספק אפ״ה פסול לכתוב תפילין כדאמרן. והמרדכי שכ׳ קטן הגיע לחיניך אין למידק מיניה וכדכתיבנא ואי״ה בל״ט יבואר עוד. ופסול הוא אפי׳ להגיה אות ולהפריד נגיעות לכתחלה אסור עמ״א ל״ט ו׳ ולתפור תפילין ולחפות דיעבד פסול ולהשחיר רצועות אפילו ישראל עע״ג י״ל פסול כללא דמלתא כל תיקון עשייתן יהיו דוק׳ ע״י זכר גדול יג״ש וב״ש ובל״ט יבואר אי״ה אם הא דחוששין שמא לא הביא ב״ש ספק תורה הוי או רק מדרבנן ומ״ה אזלינן בתר רובא וכאן אין להאריך: מי שכותב בימין וכל מלאכתו בשמאל או להיפך כתבנו בל״ב במ״א אות ד״ה דאין לנו לקבלו לסופר מההיא דסימן כ״ז מ״ז כי יש ספק באיזה יד מניח תפילין ואע״י לדידיה פסק הר״ב שם דיד שכותב הוי ימין ומניח בשמאל ונמצא יכתוב בימין שקושר בה אנו אין אחראין לזה ושמא הלכה להיפוך ובעינן וקשרתם וכתבתם ביד הקושר יכתוב יע״ש. ותפילין בי בר חבו אחרינא משכח שכיחי: ומומר לתיאבון לתפילין איכא לעיונא ביה עמ״א ל״ט ג׳ וקשה מה שהקשה הרשב״א בחולין הביאו הב״י בי״ד א׳ מומר לתיאבון דילמא אתרמי ליה קלקול ולא יגיד וי״ל דאין קלקילי שחיטה יוצא מבן דעת ובתפילין דמלאכה רבה וכמה קלקולים שכיחי באונס חק תוכות שלא כסדרן ושכח לקדש השם כל אלו אונסים דשכיחי הוי והוא לא יגיד כל שיש טורח מטרח לא טרח. ומסיק בלבוש בל״ט הטעם דאין כותב לשמה ולפ״ז אם שמענו שאמר כן (ואע״פ שבלב חושב להיפך לאו כלום) ובי״ד רפ״א דאין בקשירה והנה בי״ד פסק המחבר בקי״ט סעיף יו״ד מסור כשר לשחיטה ולס״ת פסול משמע הטעם דאין כותב לשמה. גם מומר לחלל שבת באיסור דרבנן צ״ע אי כשר לתפילין עי״ד סימן ב׳ ופריי שש ובתב״ש שם בשם ב״ה. ומיהו ממ״ש ב״י בל״ב בשם ספר התרומה דכתבו בשמאל אין סברא שיכתוב תפילין כהלכת״ן ולא יהיה חייב בשבת וממילת כהלכתן משמע דכשירים לגמרי והא מדרבנן מיהא חילל שבת ש״מ לכאורה בדרבנן כשירים ולמעשה צ״ע וא״כ מי שמחלל שבת במוקצה והוצאה לכרמלית בפרט י״א דגם האידנא רה״ר אין להניח לכתוב תפילין: צריך להוציא בשפתיו בשעת תחילת כתיבת התפילין לשמה ובכל שם יוציא בפי׳ ואפילו אמר בתחילה שגם כוונתו לשם קדושת השם משמע בט״ז י״ד רע״ד דשפיר דמי הא״ר בל״ב מפקפק בזה ובפנים כתבתי דאין ראיה מט״ז רק אדיעבד לא לכתחלה: וקלף המעובד לס״ת מותר לתפילין ומזוזות אבל לדבר חול לא וגט הוי דבר חול ובלבוש סימן מ״ב הניח בצ״ע ואם מועיל תנאי והמ״א במ״ב אות ו׳ משמע דמועיל תנאי וא״כ עכ״פ יש ליזהר בתנאי. ואם התחיל לכתוב על קלף מעובד לס״ת ונמלך ורוצה לעשות מנשאר תפילין או מזוזה רשאי אבל דברי חול (גט נמי חול) לא מהני אפי׳ תנאי עמ״א מ״ב ו׳ ואי״ה שם יבואר עוד ועמ״ש בל״ב במ״א יו״ד: רצועות של תפילין תשמישי קדושה מיקרו לא קדושה עצמה כמבואר סי׳ קצ״ד ס״ב וצ״ע אם מותר עור שמעובד לס״ת ותפילין ומזוזה אי שרי לעשות רצועות מהן דאע״ג דקיי״ל כל שלא נשתמש מותר להוריד מקדושה חמורה לקלה היינו מקדושה לקדושה לא מקדושה לתשמישי קדושה גם אי רשאי למכור מותר עור מרצועות למנעלים עמ״א מ״ב אות וי״ו: השני שתפילין ומזוזות צריכין שיהיו כתובים כסדרם מ״ה דכתיב והיו הדברים כסדרן בזן הקדים פרשה לפרשה ובין תיבה לתיבה או אות לאות פסול אבל התגין והקוצ״ו של יו״ד מבואר בסימן ל״ו בט״ז ומ״א דיש לתקן אפי׳ אחר שנכתבו דכל שהאות צורתו עליה אע״ג דבלא קוצ״ו של יו״ד (השמאלי) פסול לר״ת וגם תגין י״א דפסול אם לא תייגן מ״מ והיו הדברים גוף הדברים כסדר נכתבו. וכן להפריד נגיעות בין אות לאות שרי אח״כ: וכן אם יו״די האל״ף והשי״ן והעי״ן ורגל התי״ו אין נוגעין ותינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותן בצורתן רשאי לתקן אבל יו״ד של צד״י שאין נוגעת אע״ג דהתינוק קורא אותו אין מתקן שלא כסדרן כ״ז מבואר בל״ב סכ״ה ומ״א ל״ו וההפרש הוא שיו״ד נו״ן בצד״י הם שתי אותיות ממש משא״כ יו״ד האל״ף אע״פ שלעצמה צורת היו״ד עליה מ״מ הנשאר אינה אות אחרת עליה גם אין כותבין יו״ד ע״ג קו כזה מש״ה מהני תינוק דלא ליהוי שלא כסדרן. ויראה דכל הני דוקא שאין ניכר פרידתן להדיא הא ניכר פרידתן להדיא אע״ג דהתינוק קורא כן כיון שאין צורתה עליה הוי כותב שלא כסדרן. ויראה דל״ד אלו השנוין שם בל״ב ס״ה דה״ה בי״ת וד׳ וכדומה שאין הגג מחובר לירך למעלה ויש הפרש דק ביניהם ותינוק קורא האות כצורתה יכול לתקן ולא הוי שלא כסדרן דמ״ש מיודי האלפין והשי״ן והעי״ן דרשאי לתקן כה״ג ומיהו בחי״ת שרגל שמאלי יש והפרש דק בין הרגל והגג אעפ״י שתינוק קורא חי״ת שאין הפרש רק טעם מידי דהוה אצד״י שכתובה יו״ד נו״ן לא מהני תינוק ה״ה זה כיון שאנו רואים שהיא צורת ה״א תו הוי שלא כסדרן ול״ד ליודי האלף כמ״ש והבן זה דאין חילוק בין נראים כב׳ אותיות או אות אחד צורתה ממש אות אחת: כללא דמלתא כל שאין כותב רק מוחק או מוש״ך לא הוי שלא כסדרן המשל לאבותיך מלא וי״ו צריך למחוק הוי״ו והתיבה כב׳ תיבות ימשוך הבי״ת ואע״פ שכותב משיכה לאו כלום עביד דתחלה נמי צורת בי״ת עליה אבל ודאי בי״ת כצורת נו״ן כפופה ומושך לבי״ת שלא כסדרן הוי וכן כל שנתקלקל צורת האות ע״י גרירה כשכותב אח״כ ומתקן הוי שלא כסדרן אפילו נכתב כסדר כמו קו״ף בחוזק רשאי למשוך הגג ואע״פ שהרגל באמצע וכן ה״א כה״ג אבל אם יגרור הרגל וימשוך הגג ויכתוב רגל אחר כיון שביטל צורת האות כשכותב ומתקן הוי שלא כסדרן עמ״א אות ל״ג ומ״ש אני שם והער על זה מה שמבואר בל״ב סעיף כ״ז אם רישומן ניכר הא לא״ה אע״פ שנכתבו כסדר תחלה כשנמחק וכותב לאו כסדר הוי ובכל שיטה בעינן נסדר ול״ד למוקף גויל דלא קפיד קרא רק אשעת כתיבה כמ״ש בפנים באורך: והנה אם כתב תיבה אחת שלא לשם תפילין אי הוי אמרי׳ דהעברת הקולמוס לשמה מהני הוי מקום לספק אי הוי שלא כסדר או לאו אבל ודאי דאין מהני העברת הקולמוס ע״ג שלא לשמה דיו ע״ג דיו כמבואר באה״ע סי קל״א סעיף ה׳ אינו גט וי״א ל״פ אלא חוששין יע״ש ועי״ד רע״ו בטור וש״ך אות ב׳: אלא שראיתי להמ״א בסימן ל״ג אות זיי״ן כתב דלרבנן לא מהני העברת הקולמוס בשם ה׳ דמיחזי כמנומר וא״י מה הוא והראה מקום לאה״ע ומנומר לא אמרו בגיטין כ״ד אלא היכא שהרבה אזכרות העבירן לשמן הא בשם א׳ דחי רב אב״י בגיטין ך׳ א׳ זה אלי ואנוהו ודיחויא הוא ולדידן קיי״ל דאפי׳ כתיבה שאין שם לא מהני העברת הקולמוס לשמה וכדכתיבנא וצ״ע ומיהו בהשחרת בתים ואף רצועות בחזר והשחירן לשמן הדין אמת דכשר דבצבע תליא מילתא ול״ש כאן כתב מבטל כתב ועדיין צ״ע דהא מדמינן גיטין לשבת ובשבת אם צבע עור בשיחור וכדומה ובשבת העביר עור שיחור פשיטא דלא עשה כלום וצ״ע: קיי״ל ניקב רגל הה״א ונשתייר מלא יו״ד כשר ויראה לי ה״ה שאר האותיות ד״ה ז״ח למ״ד פ״א פשוטה צד״י פשוטה קו״ף רי״ש תי״ו אם נשאר מירך הימין כיו״ד די בכך אלא שבסי׳ ל״ב הי״ו חשיב אותיות הפשוטות זיי״ן וא״י למה הא ראשה מרובע ועובר מב׳ צדדין כמ״ש בסימן ל״ו ובתמונת אותיות וא״כ אם רגלה יו״ד מה בכך וי״ו ונו״ן פשוטה וך׳ פשוטה תדמה לדלי״ת אבל זיי״ן למה בפנים כתבתי מזה צ״ע: ובענין מוקף גויל קיי״ל דבתחלת הכתיבה צריך מוקף גויל מ״ה וכתבתם כתיבה תמה עב״י וב״ח ודרישה אבל לאחר שנכתב ניקב או אכלו עכברים ותולעת כשר כמבואר בפנים סט״ו וי״ו ובפנים נמי בעינן מוקף גויל ומט״ז אות א׳ משמע כל שאין ניקב כ״ל תונו בשר וכתבנו שם להלכה יש להחמיר אפי׳ בצד א׳ בפנים נמי פוסל כמו בחוץ עמ״ש בט״ז אות י״ד. ומיהו ודאי דיעבד דוקא כשר הא כל מה שיש לתקן הוי כלכתחלה וצריך תיקון הילכך אם ניקב בצד אות ועב הוא מגרר קצת עוביו ויש לו היקף גויל דאין שיעור לעוביו עמ״א אות י״ו. ויש לפעמים תיקון אע״ג דנכתב באין היקף גויל ך׳ פשוטה בלי היקף כמ״ש המ״א אות כ״ז והוא מוסכם כמ״ש שם וה״ה שאר אותיו׳ הן באורכן או בעוביין אם תשאר צורת האות עליה מוחק וגורר ולא הוי שלא כסדרן וכדכתיבנא: ובענין ינוקא דלא חכים ולא טפש יש בו כמה דינים בפשיטות ודאי מהני וא״צ לתקן כל שמסופקין לנו והוא קורא כצורתה אבל אם ברור לנו שאין צורתה עלית לא מהני קריאתו ובשאר אותיות מהני תינוק לתקן דלא ליהוי שלא כסדרן אבל תיקון בעי. ו׳ וג׳ פשוטה שנפסקה צריך לכסות שלמטה ט״ז אות י׳ וכ״ש אם נשאר רושם החלודה למטה דכ״ע מודים כן עמ״ש בסעי׳ כ״ז מזה. ויש לפעמים אע״פ שתינוק אין קורא כצורתה כשר כטו ח׳ שחטוטרת אין נוגעת ותינוק קורא ב׳ זייני״ן בסכ״ה כשר שאין מורגל בחי״ת כזה ומשמע שם בי׳ האלפין אע״פ שמרוחקין להדיא כשר דאל״כ למה לי תינוק וי״ל אה״נ אלא דאי תינוק קורא לה בצורה אחרת לא מהני תיקון וצ״ע: ויש בכותב נקודה אחת שלא כסדרן אם כתב רי״ש במקום דלי״ת וצריך לרבע בדיו כמ״ש בט״ז ט״ז תו מיפסל משום שלא כסדרן הכלל כל שאין צורתה עליה וכותב נקודה הוי שלא כסדרן כאמור: השלישי הוא חק תוכות. כ״מ שנאמר וכתב תפילין ומזוזה ס״ת גם פסול בו חק תוכות (וחתימת עדי הגט בחק תוכות ע׳ ב״ש ק״ל אות כ׳ במקום עיגון כשר אע״ג דלא כתיב וכתב לכתחילה מקפידין כמו בכל הגט יע״ש) והנה ענין חק תוכות צריך הסופר ליזהר בו מאד: ומהו חק תוכות נקוט האי כללא בידך כי הפוך הוא משלא כסדרן ששם גורר ומוחק ומושך לא הוי שלא כסדרן ובחק תוכות נהפוך הוא גורר ומוחק ומושך כל שאין עושה מעשה בגוף האות ומשלימה עדיין הוי חק תוכות. הדמיון בי״ת כצורתה או סמ״ך וכ״ף וכדומה שנפל טיפת דיו לתוך החלל אחר שנגמרה בהכשר ונפסד צורתה עי״ז (ואפשר אפילו התינוק קורא אותה כל שאנו רואין שאין צורתה עליה) לא מהני גורר הטיפה ההוא דהא לא עביד מעשה בגופה ונפסלה תו הוי חק תוכות ורחמנא אמר וכ׳ וכל שנפסלה בטלה כתיבה קמייתא ועתה הוי חק תוכות ואפילו מושך אח״כ הבי״ת גגה ושוליה בלא״ה צורתה עליה ופסולה וגדולה מזו חי״ת במקום שני זייני״ן לא מהני שיגרור החטוטרת וישארו ב׳ זייני״ן דמה תעביד בגוף האות עב״ש אה״ע סי׳ קכ״ה אות ג׳ הביאותיו בפנים אבל אם צריך להשלימה אח״כ כשר ולא מיקרי חק תוכות כן מבואר מאה״ע קכ״ה ס״ד ומ״א בל״ב אות כ״ג אבל הט״ז שם פקפק ע״ז יע״ש באות י׳. ממ״א אות ל׳ משמע שכל מה שנכתב בפיסול אח״כ ג״כ צריך לגרור רק מה שנכתב בהכשר כמו מ״ם פתוחה שמורכב מנו״ן וי״ו אם נסתמה גורר הוי״ו החרטום ונשאר הנו״ן ומשלימה אז כותב הוי מאחר שביטל צורת האות ואכתוב קצת אותיות מאלפ״א ביתא לדמיון וממנו תקיש על השאר: א אם נדבק יו״ד עליונה (נקרא פני אלף) או יו״ד התחתונה (נקרא רגל) בקו אמצעי ההולך באלכסון ונתבטל צורת יו״ד מעליה שנעשה קו שוה אין תקנה למחוק ולגרור רק יבטל צורת האות וישלימה וכפי הנראה באה״ע הדין כך אם כתב יו״ד עליונה וקו אמצעי ונדבק גורר ומשלים הרגל ואם נדבק והשלים ואח״כ גררו גורר העליון וכותב יו״ד ודי ומשלימה אבל כפי מ״ש הט״ז שם ואני במ״א כ״ג ולמ״ד הדין כך אם נדבק יו״ד עליונה והשלימה הכל אין תקנה בגורר יו״ד עליונה לבדה ומשלימה כ״א מה שנכתב בפיסול אח״כ הכל צריך לגרור כנראה ממלת כל יע״ש בל׳ ואם נכתב בכשרות ואח״כ נדבק יו״ד עליונה או תחתונה ימחוק היו״ד ומשלימה ושפיר: ואם אירע יו״ד נדבקת באלף אלהיך א״ר בל״ב אות ל״ג צידד בזה למחוק אסור כמו ה״א שנדבקה הרגל ביו״ד רע״ו ותקנה שימשוך היו״ד למעלה ויעשה לה גג ומה בכך שירך עבה יע״ש הביאותיו בפנים. והנה למ״א למ״ד הפרש יש ביו״ד תחתונה יעשה כן ובעליונה שנדבק קודם שנתב האל״ף ונגמר כך אין תקנה שימשוך כפי מה שפקפק הט״ז באה״ע קכ״ה דלא מהני מה שהשלימה מה שנכתב בפיסול ודוקא נו״ן וי״ו מורכב שאחד נכתב בכשרות הא לא״ה לא וקצת דמדומי ראיה מרי״ש במקום דלי״ת או להיפוך צריך לגרר הכל יע״ש בפנים: ב פירשתיו לעיל דלא מהני גרידת הטיפה רק לבטל צורתה גג עליון או שולים או קצת יריכה ומשלימה ודי אף למ״א כי נכתב בכשרות הבי״ת תחלה וכדאמרן: ג מורכב מוי״ו ויו״ד ט״ז אות י״ז ומוחק היו״ד אם נדבק ודי בכך כמו מ״ם פתוחה שגורר החרטום ודי בכך: ד אם כתב ה״א במקום דלי״ת אין תקנה לגרור הרגל ולהניח הדלי״ת מאחר שנפסל ודומה לצורת ה״א לא עביד מידי והוי חק תוכות אלא צריך לגרור הגג עד שיהא כצורת וי״ו ומשלימה ול״ד לרי״ש במקום דלי״ת או להיפוך כי הדלי״ת לאו בפיסול נכתבה אבל לגרור הירך צריך כולו דאם נשאר כצורת יו״ד די כמו רגל ה״א דימלא אות קטנה ה״ה דלי״ת וכדומה וכדבעי׳ למימר קמן אי״ה וא״כ אכתי לא עביד מידי וכבר כתבנו מושך לא מהני כל שלא נפסל צורת האות והוי חק תוכות וכדכתיבנא: ה דלי״ת במקום ה״א יכתוב עדיין הרגל אם אין כתוב אחריו ובס״ת כשר שלא כסדרן גם כן אם כתב הרגל באמצע הגג יכול לגרור הגג שיהא שוה לרגל כי י״א שגם זה צורת ה״א עמ״א אות ל״ג ואפי׳ למאן דפוסל יש לסמוך ולומר דלא הוי חק תוכות מאחר שצורת אות עליה וכה״ג יש לסמוך נ״ל: ו אם כתב דלי״ת במקום וי״ו צריך לגרור כל הגג ממש ולא סגי שישתייר וי״ו ואפשר דבעי נמי לגרור יד הירך דומה לדלי״ת ורי״ש אם נשתייר ברגל מלת אות י׳ פסול הוא אבל מלא אות דידה מהני או קו דק מאור כשר עמ״א אות ט״ז י״ז: ז צורתה ידוע ולא יכולתי להלום מ״ש בסימן ל״ב סעיף ט״ז נפסק אותיות הפשוטות וקחשיב זיי״ן בהדייהו דמשמע אם נשאר ברגל אות י׳ פסול וא״י למה דאין צורתה יו״ד שעוברת משני ראשיה ובפנים כתבתי מזה: ח ידוע מחלוקת רש״י ותוס׳ מנחות כ״ט ב׳ וב״י בסי׳ ל״ו וירא שמים יוצא ידי שניהם ב׳ זייני״ן וחטוטרת בראשו ומקל כעין תג בשמאל ובב״י משמע די״א כשר בחי״ת כרש״י דאמר ספרי דווקני משמע לכתחלה ובה״א דתליא אי דבוק פסלינן אית לומר כן בחי״ת ועכ״פ סופרים שעושין חי״ת פשוטה ובלא מקל יש ספק א׳ לומר דפסולה משא״כ כשעושין כא׳ מהם יש ס״ס ומהראוי לכתחלה לצאת ידי שניהם ועמ״א ל״ו אות ג׳ בשם ע״ת ומהר״א מיט״ל עשה ד׳ ווי״ן וחטוטרת יגרר הדלי״ת ע״ד שתעשה וי״ו זה דנפסל צורתה ולא מהני גרירה כל שאין כותב ומשלימה כמו דלי״ת במקום וי״ו צריך לגרור עכ״פ כל הגג. וצ״ע ובחי״ת קולא אף ע״פ שאין תינוק יודע כמבואר בל״ב סכ״ה אבל חי״ת פשוטה שאין נוגעין רגליה ותינוק קורא אפשר לתקן כמו יוד״י האלפין כששתי רגליה אין נוגעין או ימין אבל שמאל לא מהני כמו צד״י יו״ד נו״ן וכ״ש זה שדומה לה״א ובח״י התינוק פסול כי מורגל בחי״ת פשוטה עמ״א ל״ז: ט צורתה ראש ימיני כפוף לתוכה ושמאלי כזיי״ן ב״י ל״ו ואם עשה באופן אחר לא כפוף ולא זיי״ן כשר ויכול לתקן אחר כך כל שאין צורך לא הוי שלא כסדרן: י תמהני על הסופרים כי רוב הפוסקים סוברים בסתם מעכב קוצ״ו השמאלית וכן ראוי ומיהו יכול לתקן אח״כ כמ״ש הפוסקים וט״ז ומ״א ל״ו וכללא כל שקצת צורת האות עליה ותינוק יודע אע״פ שפסול כך יכול לתקנם כמו בל״ב סכ״ה ול״ד לנדבק פני האל״ף די״ל דאין תקנה למשוך היו״ד הג״ג כמש״ל כי שם רואין אנו שאין צורתה כלל עליה משא״כ כאן: כ עגולה מכל צד בימין למעלה ולמטה ויראה כל שיש לה זוית למעלה או למטה פסולה אבל בי״ת צריכה מרובעת בימין למעלה ולמטה כמ״ש ב״י סי׳ ל״ו תמונתו דלי״ת בתוך גרין וי״ו וצ״ע אם למעלה כרי״ש ולמטה מרובע ואין להקל ע׳ מ״ש במ״ם סתומה: ך פשוטה תמהני על הסופרים שעושין מרובע למעלה ורוב פוסקים פוסלים עמ״א ל״ב אות כ״ו ולבוש יע״ש ויראה דיכול להוסיף דיו לעשותה עגולה ולא הוי שלא כסדרן דצורתה עליה מיקרי ותינוק מורגל במרובעת כמו בל״ב סכ״ה עט״ז אות ט״ז. אם משך הגג ונראית כרי״ש או דלי״ת צריך לגרור כל הגג ואם אפשר להאריך הרגל למטה יאריך מ״א ל״ב כ״ו ושלא כסדרן פסול כל שכותב. אבל ך׳ פשוטה כדלי״ת לא יגרור ויעשה רי״ש כי שמא פסולה וחק תוכות הוי כדכתיבנא: ל צורתה ידוע קצת כעין ב״ף כפופה ועם וי״ו עב״י ל״ו: מ מורכבת נו״ן וי״ו ונתבאר לעיל איזה הוי חק תוכות וכל שגורר החרטום כשר ושלא כסדרן פסול בזה: ם סתומה עב״י ל״ו מחלוקת בו ואם למעלה עגולה או מרובעת מכל צד ובלבוש מ״ם סתומה עגולה למעלה לימין ולמטה מרובעת נמצא יש לה ג׳ זויות וגגה עובר קצת לשמאל יע״ש ומ״מ אם כותבין מרובעת לגמרי שפיר דמי כי בקל יכול לטעות ולבוא לידי טעות ומב״י ל״ו משמע גבי מ״ם אותיות עיכ״ל סק״ר אין להם זויות ואותיות בדה״ם פך״ת יש להם זויות משמע בי״ת מרובעת מעלה ומטה: נ כפופה ופשוטה מבואר בב״י ולבוש בג״י צורתה ראשה זיי״ן דוקא והר״ן מביא ראיה מהבונה שלא יעשה הזייני״ן נוני״ן לא ווי״ן נוני״ן וצ״ע אם כתבם צורת וי״ו למעלה אם כשירה ולמטה כפופה ימשוך הרבה לצד שמאל וכל שמושך יותר שפיר טפי להוציא מצורת בי״ת: ס תהיה עגולה מג׳ צדדים ולשמאל למעלה הגג עובר ומרובע ויש לה זוית א׳ לצד שמאל ולמטה משוכח קצת לא עיגול ממש עב״י ולבוש בל״ו: ע מורכבת עיין ב״י ל״ו ולבוש ואין לי להאריך בזה: פ כפופה ופשוטה הנקודה צריך ליגע בגג ואם לא נגע ותינוק קורא פ״א יש לתקן כבסי׳ כ״ה יע״ש ועב״י ולבוש משמע שיו״ד הנקודה אין ליגע כלל כ״א בקו יורד משמאל על פניה ועכ״פ אם הגג עובר לשמאל צ״ע אם כשירה כמו ה״א וקו״ף כמש״ל: צ מורכבת יו״ד נו״ן מבואר דינו בל״ב סכ״ה אין מועיל תינוק באין נוגעין וצד״י פשוטה עיין תמונתה בב״י ולבוש ומבואר ריש השמאלי כמו זיי״ן כמו נו״ן יע״ש ואם צד״י פשוטה מחובר היו״ד והזיי״ן ומשם והלאה אין שום רגל משוך צ״ע אבל יש כמלא אות י׳ כשר: ק תמונתה ידוע והספק שבה״א אם הרגל באמצע כן הספק בקו״ף עמ״א ל״ב אות ל״ג, ודע שנסתפקתי בה״א אם הרגל באמצע הירך כמו ך׳ פשוטה וא״צ הגג רגל אם כשר ובפנים כתבתי מזה במ״א אות כ״ו; ר ידוע צורתה ונתבאר דינה בל״ב סי״ז יע״ש: ש ג״כ צורתה ידוע עיין בב״י ולבוש ל״ו יע״ש ונסתפקתי אם כתב ב׳ יודי״ן בשי״ן כמו כתב הלוחות אי כשר בתינוק יודע לקרות שי״ן ולגרור יו״ד אחת או דלמא חשוב נשתנה צורת אות וצריך לבטל האות דאל״כ הוי חק תוכות. ולנקדן בב״י בל״ב ובש״ע סמ״ב ומ״א נ״ט אין זה שי״ן דד׳ רישי״ן האויר הוי שי״ן יע״ש ואפילו להמ״א דיש טעמים אחרים עדיין צ״ע. ונראה דצריך לבטל האות ולהשלימה והוי שלא כסדרן וצריך ליגע יו״ד האמצעי בשוליה ונתבאר בסכ״ה ומבואר בב״י ולבוש ל״ו שי״ן בשוליה אחד כרעא כל ג׳ רגלים אחד כרעא וא״י אם עיכוב יש או לאו מגמרא שהביאו שקר לא קאי ועכ״פ למה הסופרים בחרו בהפכם ע״כ יזהרו כדומה: ת עב״י ל״ו ולבוש י״א דלי״ת ורגלה דלית הפוכה וי״א רגלה וי״ו הפוכה וכן נהגו ומבואר בב״י שרגלה בסוף הגג וכ״כ ד״מ וי״ו וכמו בה״א וקו״ף כן הספק בזה אם הגג עובר ורגל באמצע וכתב הב״י בל״ו בשם הרוקח תי״ו רגל ימין יהיה קצר שאם ארוך פן תדמה לתינוק פ״א פשוטה. והנה אם רגל שמאל קצר כיו״ד קטנה הפוכה וימין ארוך י״ל נשתנה כפ״א פשוטה ופסולה ואפי׳ הגג רחב כפליים כירך פ״א פשוטה אין שיעור רגלה רק לך׳ פשוטה כפליים כגג שלא תדמה לרי״ש או דלי״ת. עב״י בל״ו בא״ב שלישי פ״א פשוטה נקודה הפוכה כלפי פניו שלא תדמה לתי״ו משמע הא כפופה אין קפידא אם היו״ד כלפי חוץ וצ״ע. ועיין לבוש בל״ו מזה עיין בב״י בסי׳ ל״ו שלש א״ב ותעיין היטב בהם ותדע לכתוב תמונת אותיות ובלבוש ע״פ הקבלה: גם מצאתי הדין שכתב המחבר בנ״ב סכ״ה חי״ת שני זייני״ן ואין פרידתם ניכר להדיא אע״פ שתינוק קורא ב׳ זייני״ן כשר דאין מורגל והסתפקנו בחגים ולעיל בפתיחה בשאר אותיות אם ניכר פרידתן להדיא ותינוק קורא כצורתה אי מהני לתקן עתה עיינתי בסוף סימן ל״ו בב״י ד״ה מצאתי כתוב חוטרא שאין נוגע כו׳ מבואר דכל שניכר להדיא פרידתן אפי׳ תינוק לא מהני והוי שלא כסדרן ולפ״ז הא דל״ב סכ״ה אם אין יודי אלפין נוגעין ותינוק דלא חכים מכירם היינו שאין מכירם פסול ואה״נ דא״צ להראות לו כל שאין פרידתם להדיא מידי דהוי אחי״ת שאין מורגל כו׳ והבן ועדיין צ״ע. עט״ז ס״ס ל״ט שייד לפתיחה ומקומו כאן: ואני ההדיוט הכותב רשמתי זה למען יזהרו הסופרים והקונה לא יקנו כ״א ממומחה אבל לא יסמוך עלי שום אדם בשום דין וח״ו יעלה על לב כן וכמ״ש בפריי לי״ד רק לעורר לב המעיין באתי והמעיין לאחר העיון יבחר כפי מה שנראה לו מירכבים שנגעו יש בהם שלא כסדרן וחק תוכות נו״ן וי״ו מ״ם יו״ד נו״ן צדי״ק והבן: ש"ע סָעִיף נב
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף ג
א (ס"ק ב) מעשן כו' וגם בי"ד כ' שלכתחלה כו' הבא מן העץ ר"ל הרב"י כ' שם בסי' רע"א וז"ל ס"ת צריך שיכתבנו בדיו העשוי מעשן הסמנים שרוי במי עפצים וע"ז כת' רמ"א שם ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות דיו כ"א בדברים הבאים מן העץ עכ"ל. והלא עשן השמני' ועפצים הם דברי' הבאים מן העץ אע"כ דרמ"א בא למעט שלא להקפיד לעשות מן עשן השמני' ועיקר הקפידא בדברים הבאים מעץ וזה סותר למ"ש רמ"א כאן ועפ"ב דשבת דמשמ' שהיו עושים דיו מעשן שמנים. ז"ל הש"ס שם דף כ"ג ע"א דתני ר"ש בר זוטרי כל השמנים יפים לדיו ושמן זית מן המובחר. רבי שמואל בר זוטרי מתני הכי כל העשני' יפים לדיו ועשן שמן זית מן המובחר ע"כ מ"מ נראה דשמנים ועשנים שוין הם לדיו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף טז
ב (ס"ק ג) שלא תדבק אם האות גדול כו' כשר. בס' ע"ת כ' שכן הוא בירושלמי וכ' שטעם הדבר דפסול הדבקות הוא משום דמקום הדבק הוי כניטל וחסר מן האות ולכן אם האות גדול שאפילו נגרר מה שדבק ישאר צורת אות אין הדביקות פוסלו: רק התג א' דבוק בחברתה אין הכוונה שהתגין שבתוך האות דבוקים זה לזה דדין זה הובא במ"א סי' ל"ו סק"ג. אלא ר"ל ששני אותיות דבוקים ע"י תג של אח' מהן וכן הובא בפר"ח להל' גיטין סי' קכ"ח סקי"א ע"ש שנראה שהרמב"ם חולק ר"ל על הדין השני שהובא בשם הרב מאירי וכ"כ הפר"ח שם וז"ל ואין נרא' כן מדברי הרמב"ם וש"פ דכתבו סתם פסול דבוק אות לאות עכ"ל. וע' בב"י כו' במה דשקיל וטרי בדברי הרמב"ם הלז: ונ"ל דגם בדין הראשון כו' ר"ל דכ"ה לא פקפק כ"א על דין השני שכת' בשם הרב המאירי והוסיף מ"א דגם על דין הראשון שהביא בשם מהרד"ך י"ל דמ"ש הע"ת כנ"ל דכן מבואר בירושלמי דמחלק בין דבוק למעלה או למטה. והבין ע"ת שנתכוין לדברי מהרד"ך עבב"י ד"ה כ' בסמ"ק אם נפלה כו' שהביא הירושלמי ותשו' הרשב"א לפ' דברי הירושלמי בדרך אחר וגם כ' דהא קי"ל כהאי ירושלמי גם לקמן בסעיף י"ח מבואר דאותיות הדבוקות אין נכשרים כ"א ע"י גרידה שגורד ביניהם ומפרידן וכל זמן שלא גרד הדבקו' פסול ולא אמרי' כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתן וכן מבואר שם במ"א בך' פשוטה שמגיע עד סוף הקלף שכ' בסעיף ט"ז דפסול מ"מ כ' מ"א ס"ק כ"ז דרשאי לגרוד קצת בסוף הך' עד שתהא מוקפת גויל מכל זה מבואר דלא כהרד"ך: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף ה
ג (ס"ק ד) בשמאל פסול היינו בשולט כו' שלא תטעה כיון שהשוה הרב"י השולט בימין עם השולט בשני ידיו שצריכים לכתוב בימין לכתחלה א"כ מ"ש אח"ז ואם כ' בשמאל פסול קאי ג"כ על שניהם אפי' על שולט בשני ידיו לזה כ' מ"א דליתא דלענין דיעבד אינו שוה לשולט בימין לבד ודע דמ"ש הרב"י פסול אם אפש' למצוא אחרים משמע דאם א"א למצו' אחרי' יניח תפילין הנכתבים בשמאל מ"מ כתב ב"ש באה"ע סי' קכ"ג סק"ד דמ"מ אין לברך עליהן דהא ברוב פוסקים מבואר להדי' דפסולים אלא שהרא"ש וסמ"ג לא כתבו להדיא שפסולים לכן באין לו אחרים יניח אלו אולי יצא לדעת הרא"ש וסמ"ג אבל לברך אינו רשאי דספק ברכות להקל וביותר דברא"ש וסמ"ג אינו מבואר להדי' דכשרים דלא כלבוש שכ' לברך עליהן עכת"ד ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ד (ס"ק ו) אין לשרטט כו' ובמ"ס כ' כאן הג"ה א"צ לשרטט. ר"ל דלפלי מ"א היה הגירסא בש"ע אין לשרטט דלשון זה משמע שאין נכון לשרטט וכמ"ש בירושלמי ומ"ש לפנינו א"צ תיבת צריך היא הגה' רמ"א ומל' זה משמע דאם רוצה לשרטט אף שיודע ליישר השטה אפ"ה רשאי לשרטט וע"ז חלק הב"ח וכ' אין כן דעת הרב"י: ש"ע סָעִיף ו
ה (ס"ק ז) שטה כו' דאסור דקי"ל דוקא מזוזה (וכן ס"ת לפרש"י והכי קי"ל בי"ד) צריכי שרטוט אבל תפילין א"צ שרטוט היינו דוקא שא"צ לשרטט כל שטה ושטה כמו במזוזה (וס"ת לדידן) מגזר' הכתוב אבל עכ"פ שטה העליונה צריך לשרטט דאסור לכתוב פסוק מן התורה בלא שרטוט כדי ליישר הכתיבה ולזה סגי בשטה עליונה כיון דכבר כתוב לפניו שטה עליונה ביושר יודע ליישר תחתיה שטה שני' אפי' בלי שרטוט דשור' עליונה הוי כשרטוט לשור' שני' ושני' לשלישית וכן כלם: והקשה בס' בה"ז כו' ספי"ב דיבמות דאמר אביי ב"ד הכותבים שטר חליצה ליבמה שחלצ' לפניהם יכתבו בו אקרינהו לדידי' מן מאן יבמי עד אבה יבמי (ר"ל יכתבו כל הפסוק שהוא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ויכתבו תחלת הפסוק וסופו) ואקרינהו לדידי' מן עד לא לקחתה (כי היבם אומר הקרא לא חפצתי לקחתה ואקרינהו לדיד' מן ככה עד חלוץ הנעל (ולא כל הפסוק שהוא ככה יעש' לאיש אשר לא יבנה בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל) ומסיק ע"ז הש"ס מר זוטרא משרטט וכו' לכולה פרשה והבין הבה"ז ששרטט כל השורות וכ' לכל הפסוקים הנ"ל כמ"ש בתור' משום דאסור לכתוב בלי שרטוט וע"ז הקשה הבה"ז אולם ל' הקושיא ממ"א משמו של בה"ז אינו מדוקדק דמשמע שאין קושית בה"ז כ"א על מה ששרטט כל הפ' והוי סגי ליה בשורה עליונה לבדה וע"ז א"ש תי' מ"א אבל באמת בה"ז מקשה עדיפא מזה ולכן תי' המ"א הל' קצר ומגומגם וז"ל ותו כ' הרא"ש במגלה פ"ב וטי"ד דהיכי דכ' שט' עליונה בלי שרטוט (כגון שכ' בשטה עליונה דברי רשות ואגרת שלומים (מכאן ואילך השטה עליונה כו' כמו שרטוט כ"ה דאמרי' הכא דאם שרטט העליונ' שוב א"צ שרטט ולא מסתבר לחלק דשאני הכא כיון שהראשונה משורטט' נכתב' ביושר כו' לפי שסתם בני אדם יודעים לאמן ידיהם כל השטה ביושר בלא שרטוט עכ"ל הרא"ש וע"ז כ' הבה"ז וז"ל וצ"ע דלפ"ז למה הוצרך מר זוטרא בשט"ח לשרטט והלא קודם שהיו מגיעי' לאוקרינהו כו' כתבו כמה שיטו' לפני' המוזכרים פ' החולץ והעתיק הרא"ש ס"פ מצו' חליצה עכ"ל הרי דהקשה דלא ה"ל לשרטט כלל אפי' שיטה עליונה כיון שהי' כתוב בשטר חליצה כמה שיטות קודם שכ' שקראוהו פסוקים הנ"ל ולפ"ז צ"ל דמ"ש מ"א בתי' השני שבאמת מ"ז לא שרטט רק שורה עליונה זה אינו מספיק לישב קושית הבה"ז שהקשה דלא ה"ל לשרטט אפי' שטה עליונה כנ"ל וצ"ל דכוונת מ"א דהטעם מבואר ברא"ש דאם אפי' שטה עליונה אינ' משורטט אפ"ה א"צ לשרטט שורה שני' דסתם ב"א יודעים לאמן ידיהם לכתוב כל השטות ביושר בלי שרטוט ומר זוטרא לא הוי ידע לכתוב השטה עליונה ביושר בלי שרטוט אבל אי שורה הראשונה היתה משורטטת אז ידע לכוין לכתוב שורות שתחתי' ביושר ולכן שרטט רק שורה ראשונה ואח"ז כ' באמת ב"ש אבל לתי' ראשון אפי' היתה ש"ר משורטט לא היה מ"ז יודע לכוין לכתוב ביושר תחתי' ולכך הי' צריך לשרטט כל הפרשה שכתבו שסתם ב"א כו' ברא"ש לא מצאתי ל' זה אלא על שטה עליונה כ' דסתם ב"א יודעים לאמן ידיהם כו' וכמו שהבאתי לעיל ואפשר מ"א יליף זה מסברא. שגם זה טעם לשיטות שתחת העליונה לאפוקי ממ"ד דלא כתבי' כולה דהיינו אביי כנ"ל וגם אח"ז אית' התם מתקיף לה מר בר אידי והא לא ניתן לכתוב (ופירש"י דאין כותבין פרשה א' לבד') ולזה אמר דמר זוטרא כ' לכולי פרשה לאפוקי ממר בר אידי: ועוד הקשה כו' דהרא"ש הקשה כו' והבין הבה"ז דמה"ט לא כ' אביי לכל הפסוקים דלא רצה לשרטט מצד טרחא וע"ז הקשה הרא"ש דמ"מ ואקרינהו לדידיה לא חפצתי לקחתה ה"מ לכתוב קרא כדכתיב אפי' בלי שרטוט דהא הפסוק אינו כ"א ג' תיבות וג' תיבות רשאי לכתוב בלי שרטוט ולזה הקשה הבה"ז ניהו דברייתא קתני ג' כותבים בלי שרטוט ד' צריכים שרטוט אבל ר' יצחק חולק וס"ל דוקא שתים מותר לכתוב בלי שרטוט ולא ג' ופסק הרא"ש כרבי יצחק וא"כ שפיר עביד אביי: ול"נ כו' דס"ל כמר בר אידי כצ"ל ור"ל דמשום טרחא מועט' לשרטט קצת לא הוי עביד אביי הכי אע"כ ס"ל כמר בר אידי דאפי' ע"י שרטוט אסור דלא ליתן לכתוב כנ"ל. ג' תיבות כותבים בשרטוט דהא לר"י שתים כותבים ג' אין כותבים ודומי' דב' כותבים דר"ל בלי שרטוט ה"ה מה דאמר ג' אין כותבים ר"ל בלי שרטוט אבל ע"י שרטוט ודאי שרי וכן לברייתא ד' תיבות ודוק' פרשה אסור לכתוב לבדה. אבל איזה תיבות שרי וא"כ למה לא כתב אביי עכ"פ לא חפצתי לקחתה כל הג' תיבות והיינו ע"י שרטוט אבל על ב' פסוקים דאקרינהו לדידי' שהן פסוקים ארוכים לא מצא הרא"ש ראי' דשרי למר ב"א. לכן לא הקשה עליהן כ"א על לא חפצתי לקחתה: ש"ע סָעִיף ו
ו (ס"ק ח) ואם א"י כו' ועיין ביש"ש כו' דמדינא דגמ' מותר לאכול בשר אחר גבינ'. וא"צ להמתין וי"ו שעות אלא דמהר"ם החמיר על עצמו שפ"א מצא בין שיניו גבינה אחר זמן מרובה של אכילת הגבינה לכן החמיר ע"ע אבל אדם א' אינו רשאי להחמיר להמתין אחר אכילת גבינה שש שעות ועיין מ"ש עליו הש"ך בי"ד סי' פ"ט ס"ק י"ז: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
ז (ס"ק י) או לשם כו' אלא הזמנה וקי"ל כרבא הזמנה לאו מלתא אע"ג שנכתבו לשם ש"ר ר"ל אפי' הכתיבה ל"מ רק הזמנה והיינו בתפילין דעיקר עשיית מצותן הוא הנחתן משא"כ בס"ת התחלת הכתיבה מיקרי מעשה וכ"כ בס' א"ר: ודע דמ"ש בש"ע סעיף זיי"ן דקלפין שלנו שגוררים הרבה לצד הבשר לכן מקרי קלף כ' בס' א"ר ששמע הסי' לידע איזה צד הוא לצד הבשר אם מלחלחו במים קצת מתכויץ לצד הבשר וצריך להשגיח שלא ישאר על העור קודם שיכתב עליו קרום מן חלק של צד הבשר שהוא דוכסוסטוס ולא מבעיא בתפילין שאסור לכתוב על דוכסוסטוס אלא אפי' מזוז' שמצוה לכתוב על דוכסוסטוס כמבואר בי"ד סי' רפ"ח אפ"ה צריך שלא ישאר על העור קרום דק דהא בדוכסוסטוס צריך לכתוב לצד השער ואי כותב על אותו קרום הרי כותב על דוכסוסטוס לצד הבשר: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח (ס"ק יא) והיינו כו' אינו מועיל להשחיר כו' ט"ז בי"ד כו' כ"כ פה אלא שכ' דאפי' לא סייעו הישראל אלא בסוף העיבוד סגי דהא כ' הטור שם בשם ר"ן גאון ורמז הש"ע פה עליו סעיף י"א דאם נתעבד שלא לשמה יש תיקון להחזיר הקלף לסיד ושוב להביאו לידי מיתוח וש"ד א"כ כ"ש כשמסייע בשעה שיש עליו עדיין סיד הראשון דמהני עכת"ד: ומ"מ כ"ז לדעת הרב"י דס"ל הכי שכתב בטי"ד סימן רע"א עמ"ש הרא"ש בתשובה במקום שאין עבדנים ישראלים יש לסמוך על הר"ב דמתיר אם מעבדי' עכו"ם וישראל עומד ע"ג ומסייעו קצת ותמה הרב"י דמה בכך שאין עבדנים ישראל מצויים מ"מ הלא אפשר שישראל יתנו לתוך הסיד לשמה ויעבדנו עובדי כוכבים והוי עיבוד לשמה אפי' להרמב"ם (ס"ל דלא מהני ישראל עע"ג דאפי' ישראל א"ל שיעבד לשמה כדאמרינן בגט דעובדי כוכבים לא ציית ועביד אדעתיה דנפשיה והרא"ש חולק דדוק' גט דצריך לכתוב הרבה לשמה בזה אין העובדי כוכבים עושה משא"כ כאן דא"צ רק תקלת העיבוד לשמה זהו דבר קל וציית עובדי כוכבים) דהא סגי כשיאמר הישראל בתחלת העיבוד שעושה לשמה ותי' וז"ל ושמא לא היו מניחים העובדי כוכבים לישראל ליתן העורות לתוך הסיד עכ"ל. אבל הב"ח כתב שם הא דמהני כשאומר בתחלת העיבוד שיעשה לשמ' דוקא כשגמר ישראל ועשה כל העיבוד אז גריר בתר ההתחלה שאמר שעוש' לשמה משא"כ כשגומר עובדי כוכבים לא אמרינן דגריר אחר התחלת מעשה ישראל ולכן אפי' נותן ישראל העורות לתוך הסיד לא התיר הרא"ש אלא במקום שאין עבדנים ישראלים וכן להרמב"ם פסול ע"ש ולכן ירא שמים יזהר ליקח קלף שנתעבד ע"י ישראל גם צריך זהירות מרוב' כשמעבדו עובדי כוכבים אומן הוא מניח מטלית על הנקבים שהן בעור ואותן טלאי קרוב לודאי שלא נתעבדו לשמה שהן מחתיכות עורות שקצע ונוטל מכל אשר יבא לידו להטיל טלאי ובקושי ניכרים אחר העיבוד כ"א נגד השמש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ט (ס"ק יב) שנקל כו' ועושה ג"כ נקבים. ר"ל שנוקב במרצע ותוחב המרצע תוך הנקב שעשה ישראל בעור שלו ונוקב גם העור האחר שמונח תחתיו וא"כ יהיו הנקבים תוך עור העכו"ם כמו שהיו בעור ישראל: ש"ע סָעִיף י
י (ס"ק יג) בטביעת כו' דבי"ד סי' קי"ח כו' שכ' ששתי אותיות חשוב כשני חותמות לכן אף שבשר הנשתלח ע"י עכו"ם צריך ב' חותמות סגי בשני אותיות וכ' די"א במקום כו' אין כתב סי' כו'. ובס' ב"ש כ' שיכתוב בראש בפנים כו' דלא היה דרכן אז לעבד הראש וא"כ ישאר עליו כתיבת ישראל עד אח' העיבוד אלא דבחוץ א"א לכתוב משום השער וגם מתקיים יותר בפנים מבחוץ: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יג
יא (ס"ק טו) דהיינו כו' אפי' ניכר נגד השמש כשר. דלא כט"ז סק"ז שהחמיר אם נראה נגד השמש אפי' דיו מקיף לנקב: ולא נחלק האות שפסול ע"ש: ועמ"ש מ"א בסקכ"א בשם ר"י הלוי: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טז
יב (ס"ק יח) רגל הא' כו' ולפ"ז צריך למחוק תיב' או. וכצ"ל כגון וי"ו או זיי"ן שנפסק רגל הא' ר"ל רגל הוי"ו או רגל הזיי"ן: וט"ס הוא כמש"ל בסק"כ. וכ"כ ט"ז בשם מהרי"ק וע' תשו' פנ"מ ח"ב סי' ט"ז שמקיל הרבה: ש"ע סָעִיף טז
יג (ס"ק יט) וא"צ לכסות. ומהרי"ט כו' והט"ז בסק"י כ' דוקא אם נפסק לגמרי ולא נשאר כלל חלק התחתון אבל אם נשאר חלק התחתון אלא שיש הפסק בין חלק עליון לתחתון בזה צריך לכסות חלק התחתון כשמראה לתינוק דהתינוק יצרף גם חלק התחתון וזה ל"מ ע"ש. ולפי זה שאין מצרפים חלק התחתון צריך שישאר החלק העליון לבד שיעור אות. ובס' א"ר נסתפק בזה דמשמע קצת בס' הרב המאירי דמצטרפים חלק התחתון אם תינוק קורא אותו וכ' הט"ז דלא חכים מקרי דאינו מבין הענין ולא טיפש מיקרי שעכ"פ יודע ומבין היטב אותיות בטוב: ש"ע סָעִיף טז
יד (ס"ק כא) ונפסק כו' אם יש שריטה כו' ואינו עובר כו' ר"ל שדיו מקיפו (הגה"ה יען כי ידוע לכל באי שער עירנו כי אמו"ח זצלה"ה לא היה לפניו ס' תשו' מהר"י לבית הלוי. ואני הצעיר חנני אלהים לראות בגוף תשובת מהר"י לבית הלוי לכן ראיתי להעתיק לשונו אות באות ממש עי"ז יובנו כוונ' דברי מ"א היטב וז"ל סי' פ"א שאלה כו' גם נמצא ס"ת א' שיש בו סדק בגויל שמפריד אותיות של אלקיך ואינו עובר הסדק מבחוץ רק מצד הכתב והיא מהודק ביותר ואינו ניכר אם אינו מגביה האות באצבעו מאחורי הגויל. תשוב' לענ"ד יראה כו' ועל דבר האות ששלחתם פה צורתו וכתבתי שבס"ת אינו כ"כ אומר דאין ספק אם יהי' פחות מהצורה הזא' אשר שלחתם שהספר כשר. ולזה הדבר תלוי בחכמי המקום לראו' בטוב בספר עצמו ויען כי כל רואי דברינו אלה והם לא ראו תמונ' הסדק הזה לא יוכלו להבין כל הכתוב אציע הדבר כמו שהוא. כי הספר עשוי מגויל שהוא העור שלם ועל פני התיבה עובר סדק א' דק מאוד שאינו נרא' רק ע"י הבטה דקה לדייק בו היטב וכמעט שלא יתואר בשם סדק רק שריט' אבל גוף הגויל הוא קיים וטוב ומראהו ככל שאר היריעה כי השריטה הזאת אינה רק ע"פ שטחי' הגויל מעט קאי ואינו שוקע כלל וכל כהאי דלא אשכחי' בשום פוסק לפסול כי תמיד אמרו ל' נקרע. ומהר"י קולין בשורש קכ"ב כ' וז"ל ולענ"ד נראה לחלק בין היכא שנקרע גוף האות להיכא שהקרע עובר בין אות לאות דודאי היכא שנקרע גוף האות והדבק מחזיקו נמצא שאין כתב כי אם ע"י הדבק ואע"ג ששפתי הקרוע נוגעים זב"ז ולא נחסר הקלף כלל אלא שנקרע ונסדק מ"מ בעי' שהאות יהיה מוקפ' גויל ואפי' היכא שירך האות שלם ולא נסדק אלא שנחסר הקלף שתוך החלל מהאות פוסל בירושלמי כ"ש הכא שגוף האות נחלק לשנים אלא שהדבק מעמידו והשתא א"ש הל' אין דובקים בדבק כלו' היכא שנקרע גוף האות ונפסלה שהרי אין מוקפ' גויל וגרע טפי נמי מאין מוקפת אין דובקים אותה להחשיבה אות ע"י הדביקה עכ"ל הרי מל' הר"ב ז"ל ראיה ברורה דלא נפסל ע"י שריטה זו דנ"ד. וזהו דמדקדוק דבריו בכלל ובפרט משמע דדוק' היכי שהקרע או הסדק עובר מצד אל צד לגמרי אז אין דובקים אותה משום שכבר האות נפסל במה שאינו מוקפת גויל והוא בא עתה להכשירן ע"י הדבק ונמצ' שאין כ' כ"א ע"י דבק. אבל כל שלא נקרע ולא נסדק גוף היריע' רק שריטה א' בעלמ' על פני שטחיו' הגויל והגויל קיים אין כאן חסרון הקפת הגויל דהגויל הוא קיים עומד כמו שהיה גם אין כאן מקו' לו' שע"י הדבק הוא מחבר אותו שהרי הוא שלם מאיליו בלתי הגויל באופן שאם הוא בס"ת פחות מזה התמונה אשר שלחתם. נראה לענ"ד דאין לחוש בזה. כ"ד הק' יעקב כו'. עכ"ל תשו' מהר"י לבית הלוי ז"ל ומעתה בין תבין את אשר לפניך בדברי מ"א): ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
טו (ס"ק כג) ואינה כו' ואם הוא מחסרה כו' או שנראה כו' אע"פ שהאות נכרת פסול רד"ך ובאה"ע סי' קכ"ה בפ"ח סקט"ו כ' על דברי רד"ך הללו וז"ל ואיני רואה טעם להוראה זו דאי בשנתעבה הגג או הירך ע"י טפת הדיו שנפל מה בכך ויכול לתקנו ולעשותו רק בקולמוס ואין כאן חק תוכות שהרי אי מניחו כך בלי שום גרירה כשר וכן כשקוץ קטן כל דהוא יוצא חוץ לאות באופן שאינו משנה מצורת האות כלל גם האות נכרת ללא חכים ולא טיפש גם בזה נ"ל להכשיר ודברי הר"ב הנזכר בדין זה הם רחוקים מהדעת עכ"ל. אלא שלא הבנתי שמ"א ופר"ח הביאו דין זה בשם מהרד"ך ולענ"ד רמ"א בהג"ה שם סי' קכ"ה ס"ח הביאו בשם מהרי"ק דיש מחמירים כשנפלה טפה אפי' האות ניכרת. וגם שם הפ"ח חולק דלא משמע כן בתשו' מהרי"ק ע"ש: אפי' מחק הטפה כו' לענ"ד ט"ס וצ"ל אם לא מחק הטפה לגמרי כו' והוא דין שהביא אח"ז בשם כ"ה: אם כו' ונראית כפ"א אז אין שם בית כו' כצ"ל וכ"ה בב"י. אבל לא ידעתי לאיזה צורך העתיקו מ"א דהוא הדין המבואר בש"ע והרב"י הוצרך להביאו שם בספרו לאפוקי מדעת הסמ"ק שחולק על דין הכתוב פה בש"ע: ונ"ל דאם נטף כו' מותר דלא הוי כחק תוכות שע"י סילוק השעוה האותיות נשארים ממילא כמו בטפ' דיו כפסול מה"ט אי מגרר הטפ' ה"ט דהכא בשעוה גם קודם סילוק השעוה לא נתבטלו האותיות שתחת השעוה אלא שהיו מכוסים בשעוה: עמ"ש סימן ש"מ ש"ג. ר"ל דשם הביא מ"א סק"ד בשם הב"ח דאם נטף מעצמו שעוה על הספר ויש במקומו לכתוב ב' אותיות ומחקו בשבת חייב והיינו כשבאמת כתוב תחת השעוה וכמו שנראה מל' הב"ח הוב' בט"ז שם ע"ש וכ"כ בתשו' מעיל צדקה סי' כ"ה וע"כ טעם החיוב משום כותב דכ"ז שהי' השעו' מכסה עליהן הוי כמוחקו. וכן מבואר בתשו' מ"צ הנ"ל וזה סותר דברי מ"א לכאורה במ"ש תחלה אם נטף כו' מותר דא"כ לפי דברי הב"ח הוי חק תוכות. אמנם בתשו' מ"צ הנ"ל חלק על הב"ח ומה שהוצי' כן הב"ח מתוספת' פי' בו פי' אחר ממה שהבין הב"ח ומסבר' כת' דאינו ככותב במחיקת השעוה ואינו אלא כמגל' כתב חתום אלא מעתה אם יריעות קשורים בקשר של קיימ' בשבת תהיה פסול לקרות בה ורוב ס"ת שלנו מלאים נטיפות שעוה. ומיהו לקרות במקום השעוה אסור משום דברים שבכתב אינם רשאים לאמרן ע"פ כו' עכ"ל. ומעתה לפ"ז א"ש דינו של מ"א במ"ש דאם נטף כו' כנ"ל דלא הוי חק תוכות אך לפ"מ שהביא מ"א בסי' ש"מ דברי הב"ח הנ"ל ולא חלק עליו דבריו שבכאן צ"ב וצריך לחלק ביניהם: ש"ע סָעִיף יז
טז (ס"ק כד) בי"ת כו' מותר לתקנם בקולמוס דהא עושה האות ע"י כתיבה. כ"ז שלא כתב יותר דאם כבר כ' יותר ומתקן האות שלפניו הוו שלא כסדרן: וה"ה מבי"ת כ"ף וה"ה מכ"ף בית או מדלי"ת רי"ש שיעשה ע"י קולמוס רגל הדלי"ת עד שיהי' עגול בראשו כעין רי"ש: אמנם על מ"ש בש"ע בסעיף י"ח רי"ש שעשאה כמין דל"ת כו' הלכך צריך לגרור שניהם כ' בפר"ח סי' קכ"ה סק"ה לפמ"ש המחבר שם להכשיר כשנפלה טפת דיו וגמר האות ע"י כתיבה דכשר וכמ"ש לעיל מ"א ס"ק י"ג א"כ ל"ד מ"ש שצריך לגרור שניהן אלא די בגורר מקצת הגג ומקצת הירך וגומר אח"ז האות ע"י כתיבה ע"ש: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
יז (ס"ק כו) כחק כו' כ' ר"מ כו' ואף שהרב"י כ' סימן ל"ו בשם הריא"ס דפסול כו' ולשון הרב"י באות כ' פשוטה וז"ל גגה קצר כו' וכ' רא"ם שכל הפשוטות צ"ל ארוכות כשיעור שאם נכפפו יהיו כפופות עכ"ל. ומה"ט לא יעשה לכ' פשוטה זויות למעל' אלא תהיה עגולה כמו רי"ש שאם כופפים אותה שתיעשה כ"ף כפופה דאין חילוק ביניהם רק שזו פשוטה וזו כפופה עכ"ל: וכ' רי"ל שם דאף להרא"ש דאוסר לקדור כו' כדאית' בי"ד סי' ער"ה סעיף ח' בהגה: ויכתוב במקומה השם כ' בס' תוס' שבת השם ר"ל התיבה כמ"ש הש"ך בי"ד סעיף רע"ו סק"ד ויפה כ': אבל התו' בעירובין כו' וש"ד בי"ד סי' ער"ה סק"ג כ' בשם מהרלב"ח וז"ל כ"ש שאסור להסיר הקליפה דקה מן הקלף כי אז נראה יותר בזיון וקרוב למחיקה כו' עכ"ל והרב ב"י בספרו ב"ה כ' בס"ס רע"ו בשם הרשב"ץ שנשאל אם לקלוף את השם כמו דוכסוסטוס ולגנזו והשיב נרא' דלכתחל' נפסק שמא לא תהיה הקליפה שלימה ויבוא לידי מחיקה כו' ועוד שהדיו נבלע בגויל ונשאר רושם וא"כ נפסק השם העליון וחציו בתחתון כו' ואפי' שלא במקום האזכרות היה אפשר לאסור מפני הכתיב' על מקום הקלף שלא מצינו כו' בקליפה אלא גרירא ומחיק' כו' וכ' לבסוף ולא מיח' בסופרים מלקלוף (היינו שלא במקום אזכרה) כו' ע"ש: ש"ע סָעִיף יח
יח (ס"ק כז) והפרידה כו' כתב הב"ח כו' דאם כל אורך האות דבוק' כו' והח"מ והפר"ח באה"ע סי' קפ"ה סעיף ו' חולקים ומקילין להפריד אם לא שנשתנה צורת האות ע"י הדביקות: אם נדבק כו' מי שיקל להפריד לא אמחה בידו כצ"ל: וע' בי"ד ס"ס רע"ו ר"ל אם אירע כן בה"א של השם כיצד עושים. ומ"ש ט"ז ס"ק י"ח בענין דבקות אותיות לענין להוציא ספר תורה אחרת יש לסמוך על רשב"א עמ"ש ע"ז מ"א בסימן קמ"ג סק"ז: ש"ע סָעִיף יח
יט (ס"ק כט) פסול. נ"ל דוקא שנגעה כו' כתב בס' א"ר אם אירע כה"ג בשם כיצד יעשה. והשיב דדומה למ"ש בי"ד ס"ס רע"ו בה"א של שם הנוגעת כחוט השער' דאסור למחוק הואיל דהעולם קורין לה ה"א ה"ה הכא כיון דהעולם קורין לה אלף אסור למוחקו וכ' דמצא תקנה שיוסיף דיו למעלה בי' עד שלמטה נחשב כירך יו"ד שאומרים הסופרים שלפעמים היו"ד נעש' עבה כ"כ עכ"ל: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
כ (ס"ק לב) בתחלה כו' כי כשיטבול הקולמוס צריד לקדש הדיו כו' באו' א' כו' אמנם בי"ד סי' רע"ו סעיף ד' כ' בשם הרא"ש טעם אחר וז"ל כשטובל כו' לא יתחיל מיד לכתוב השם שמא יהיה עליו רבוי דיו ולא יצא הכתב מיושר אלא יכוין להניח אות אחת מלכתוב קודם השם כו' ואם לא עשה כן יחפש אחר אות שצריכ' דיו עכ"ל. עוד כ' ש"ך שם וז"ל יחפש כו' משמע דלכתוב מקודם אות אחרת של חול על איזה ד"א אסור דכיון כו' ע"ש: אזי יטבול באותיות שלפני השם כו' משמע דבאותיות של שם שכבר כתב אין לטבל וע' בי"ד סי' רע"ד ה"ה בהג"ה ובש"ך שם דמשמע קצת דמותר אם רוצה לכתוב בה אזכרה: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
כא (ס"ק לג) חסר כו' כזה (פני ארצי) ומניח הרגל במקומו כזה ה: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כה
כב (ס"ק לו) יו"ד נו"ן כו' כיון שנרא' כב' אותיות ומה"ט כ' בס' א"ר אם נפרדה במ"ם פתוח' הכ' מן הו' כזה? נרא' כב' אותיות ופסול: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כח
כג (ס"ק מ) יש ליזהר ואם כו' נראית כה"א פסול. והט"ז חולק על ש"ע וכ' דאפילו נכנס לתוך אות אחר בענין שאינו מפסיד האות אפ"ה פסול: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף לב
כד (ס"ק מג) צריך כו' כמלא אטבא כו' והוא כחצי צפורן ושיעורו כדי גגו של ל' א"כ לדעת הב"ח צריך להניח למעלה כדי שני גגות של ל' זה למעלה מזה: ש"ע סָעִיף לב
כה (ס"ק מה) בין פסוק כו' וגם ארור הוי מה' דברי' כו' א"כ ממ"נ אם יפסיק קודם תיב' ארור כבשאר סופי פסוקים א"כ מזה יהיה נראה דארור שייך למט' והלא הוא ספק לחכמי הש"ס ואי לא יפסיק משמע קצת דשייך למעלה וגם הא באמת הא אנן חשבי' לתחלת פסוק ואי מפסיק קודם כל תחלת פסוק ובכאן לא יפסיק נראה ההיפוך מאי דסבירא לן: ועבי"ד ס"ס רע"ד בב"י וע"ש בש"ך שכ' וז"ל אבל אם הניח אויר בין הפסוקים כו' כשר מזה משמע דלכתחלה אין להניח אויר הרבה אבל מעט צריך להניח בין פסוק לפסוק וכמ"ש בא"ח סי' ל"ב כו' הרי דמיישב קושי' מ"א דדברי ש"ע אין סותרים זא"ז וגם לא דברי הריב"ש. אך אין לו לרמ"א ראיה ע"ז מריב"ש וגם אכתי ק' קושית מ"א דאנן לא בקיאים בפסוקים: ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לג
כו (ס"ק מו) ג' אותיות כו' ואפשר דבא ללמד כו' ר"ל נקט מלת' דפסיק' דב' אותיות בכל ענין מותר אפי' הם רוב תיבה משא"כ ג' אותיות לפעמים אסור אם הם רוב תיבה אולם אפי' בב' אותיות אפי' מתיבה גדולה אם אותן ב' אותיות נראים כתיב' בפני עצמה כגון ה' מ' מאברהם ג"כ צריך ליזהר. אך ש"ע שם חולק בזה וכתב דוקא אם השני אותיות הן באמת תיב' שלימה בפ"ע אז אסור אבל אי הוא מתיב' גדולה אף שנרא' כתיבה בפני עצמה שרי: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף לה
כז (ס"ק מ"ז) ולא יצא כו' דקצ' פוסקים מכשירים כשתל' מקצת השם ר"ל דכל השם קי"ל דתולין אבל מקצת השם כ' בש"ע דאין תולין ועז"כ הש"ך דיש מתירים אפי' לתלות מקצת השם: ומנ"ל לפסול כו' אפי' למ"ד דאין תולין מקצתו אבל בחוץ לשטה דקי"ל לכ"ע כשר: ובמ"ב כו' מאחר שאינו מהשם עצמו ואף שהט"ז בי"ד סי' רע"ז סעיף קטן ז' חולק עליו וסבירא ליה דהיו"ד שרשית עיין שם מכל מקום מודה אי לאו הוי שרשי' מותר לתלות' אם כן כל שכן אם יצא כו': למחוק כל השורות העליונות כו' היינו בס"ת אבל בתפילין אי אפשר למחוק דאם כן הוי שלא כסדרן. אלא אם אפשר להמשיך אותיות שכתובים בשיטות עליונות בלי מחיק' וגם שלא יופסד צורת האותיות ע"י אותו משיכ': ש"ע סָעִיף לה
סָעִיף לו
כח (ס"ק מח) ובמדינות כו' וקשה כו' דע אם אמנם מה שאכתוב בזה מבואר כן בס' ט"ז מ"מ הוא בא בארוכ' ואני אבא בקצר' עם קצת תוספות ביאור דע פ' פתוח' היא שהיא פתוח' לעצמ' ואינ' נמשכת למעל' וסתומ' היא שנמשכת לענין שלמעלה אלא ניתן ריוח ביניהן כדי שיתבונן משה בין פ' לפ' וכמ"ש רש"י וקיימ' לן דבין פ' לפ' בין תהי' פתוח' או סתומ' צריך להניח חלק כדי לכתוב עליו תשעה אותיות אך בטור כאן כתב חלק כדי שלש תיבות של שלש שלש אותיות וברמב"ם פ"ז מהל' תפילין כ' תשע אותיות כמו אשר אשר אשר וכ' ב"ח סי' זה סק"ד וז"ל וא"ל אמאי כ' רבינו שיניח חלק כדי ג' תיבות כו' ולא כ' בקיצור יניח חלק כדי ט' אותיות וי"ל דצריך להניח ג"כ ריוח מלא ב' אותיות קטנות מלבד הט' אותיות דהלא כשכותב ג' תיבות של ג' ג' אותיות צריך להניח מלא אות קטנה בין תיבה לתיבה כדלעיל סעיף ל"ב וכשיעור הזה צריך להניח חלק עכ"ל לפי דבריו צ"ל הא דלא כתבו שיעור אחד עשר אותיות או משום דהני ט' אותיות הן שיעור אותיות גדולות כמו אשר אשר אשר וב' אותיות שבין תיבה לתיבה שכ' הב"ח די באותיות קטנות וכמבואר סעיף ל"ב גם הא מבואר סעיף ל"ב דבין אות לאות צריך להניח מעט כחוט השער' א"כ מלבד התשע אותיות עוד צריך לשייר האויר שבין אות לאות אבל אותן שני אותיות שהוסיף הב"ח לפי פירושו א"צ אויר ואי הוי קתני שיעור אחד עשר אותיות ה"א שצריך ג"כ שיעור יו"ד שערות שבין האותיות והא לית' וכ"ז לדעת הב"ח אבל בשלחן ערוך פה וכן בש"ע י"ד וכן בטור י"ד לא הוזכר ג' תיבות כ"א תשעה אותיות משמע דס"ל דסגי בתשע אותיות גריד' דלא כב"ח: וענין צור' פתוחה או סתומה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש ולדעת הרמב"ם כל פתוחה צריכה להתחיל מתחלת השיטה ולכן אם סיים הפרשה באמצע שטה ויש עדיין מקום פנוי עד סוף השטה שיעור ט' אותיות מניחו חלק ומתחיל בראש שטה שתחתיה פרשה אחרת והפרשה ההיא שהתחיל בראש שיטה מקרי פתוחה ובזה גם הרא"ש מוד' דמקרי פתוחה אבל אם יש מסוף הפרש' שסיים עד סוף השטה חלק יותר מט' אותיות כשיעור תיב' אח' והניח חלק שיעור ט' אותיות ואח"ז כ' תיבה ראשונה מפרשה שאחריה (וה"ה יותר מתיבה אח' כפי מקום החלק) זה מקרי סתומה להרמב"ם כיון שלא התחיל בה תחלת השיטה ובזה גם הרא"ש מודה שנקראת סתומה אולם יש עוד שני צורות אחרות שהרמב"ם והרא"ש חולקים בהם והם סברות הפוכות א' אם סיים בסוף שיטה והניח שטה שתחתיה כלה פנויה ובשטה שתחת שטה הפנוי' התחיל פ' אחרת להרמב"ם מקרי פתוח' כיון שמתחלת בתחלת שיטה אבל להרא"ש מקרי סתימ' דחשבינן כל הג' שורות שורה שסיים פרשה א' ושטה הפנויה ושטה שתחתיה שהתחיל בה הפרשה כאלו הן שטה אח' והאויר הפנויה הוא באמצע השיטה דמקרי סתומ' כנ"ל צורה שני אם סיים הפ' בסוף שטה ובשטה שתחתיה הניח בתחלת' חלק שיעור ט' אותיות ואח"ז התחיל פרשה אחרת להרמב"ם מקרי סתומה כיון שאינה מתחל' בתחל' שיטה ולהרא"ש כה"ג מיקרי פתוח' וכ' הרב"י בי"ד סי' ער"ה דלכתחלה י"ש יצא ידי כולם ויכתוב באותה צור' שהיא פתוחה לכ"ע במקום שראוי להיות פתוחה וכן במקום שצ"ל סתומה יעשה צורה אשר לכ"ע סתומה וכ' רמ"א אך אם אינו יכול לכוון עד"ז לא יסור מדברי הרמב"ם שדבריו עיקר בזה. ובתפילין צריך לעשות הפרשה כמו שהן בתורה וג' פ' הראשונות הם בתורה פתוחות ופ' ד' והיה אם שמוע היא בתורה סתומה ולכן פ' קדש שהיא הראשונה צ"ל פתוחה אף שאין ניכר בהתחלת' שהיא פתוחה או סתומה דהא אין חלק לפניה כלל מ"מ די בכך לקרות פתוח' כמו ראשי חמשה ספרים שבתורה שלא מנאן הרמב"ם בכלל פ' פתוחות וסתומות דבראשי' וכן שאר ד' ספרים יש בזה די היכרא שהם תחלת ספר וה"ה תחלת קדש שהוא תחלת התפילין אולם להכיר שפרשת והיה כי יביאך היא פתוחה צריך להניח חלק סוף קדש שיעור ט' אותיות ומה שמתחיל שוב בראש הקלף והיה כי יביאך ואין חלק לפניה ה"ה כאלו התחיל בשטה שתחת סוף קדש דהוי פתוחה לכ"ע ואי התחיל בראש השטה כנ"ל וכן יעש' סוף והיה כי יביאך שבזה יהיה היכר שפ' שמע היא פתוחה לכ"ע אבל והיה אם שמוע לעשות צורה סתומ' לכ"ע א"א דא"כ היה צריך בשטה אחרונ' של שמע להניח חלק ט' אותיות ולהתחיל פ' והיה אם שמוע באותה שטה כנ"ל וזה א"א לא מבעיא בשל ראש דכ"א מהפ' בקלף בפ"ע אלא אפי' בשל יד עכ"פ צריך להתחיל כל פרשה בראש הקלף וכיון שדברי הרמב"ם בזה עיקר לכן כ' הרב"י שלא יניח סוף שמע חלק ח' אותיות אך בראש הקלף שבו מתחיל והיה אם שמוע יניחו חלק בראש השיט' ט' אותיות והיא סתומה לרמב"ם ולהרא"ש פתוח' כנ"ל אמנם בזה חולקים הרב"י בשם הרמב"ם עם היש מכשירים דדעת הרמב"ם אם עשה לוהי' אם שמוע פתוח' פסולה כיון שבתורה היא סתומ' אף שבתורה הטעם שסתומה מפני שיש לה שייכות לפרשה שלפני' שבתורה משא"כ בתפילין שאין לוהי' א"ש שייכות לפ' שמע שלפניה דהא שמע כתובה בפרשת ואתחנן ופ' והיה א"ש כתוב' בפרשת עקב וא"כ ניהו דלכתחלה ראוי לכותב' בצור' שכתובה בתורה אבל למה אם לא עשה כן תפסל. תי' הרב"י דס"ל להרמב"ם דבג' פרשיות שלפניה אם שינה ממה שכתובים בתור' פסולים ה"ה בפ' והי' א"ש הדין כן והיש מכשירים ל"ל סברא זו ולכן מכשירים עכ"פ דיעבד אם עשה והיה אם שמוע פתוחה: וכ' הב"ח וגם מסיימין פ' והיה אם שמוע בסוף כו' כצ"ל. ונלע"ד דהוצרך לאשמעינן הא דס"ד דראוי לסיים באמצע שטה וכמ"ש המרדכי דומיא דס"ת דקי"ל דצריך לסיים לעיני כל ישראל באמצע שטה קמ"ל דלא דמי דדוק' ס"ת להראות שכאן נגמרה התורה ועליה אין להוסיף לכך הסיום באמצע השטה להראות שלא מצד חסרון קלף אין כתוב יותר דהא עדיין יש ריוח לפניו חצי שיטה הנותרת ואעפ"כ לא כתוב בו דבר אלא שכאן סיום התורה מפי ה' ואין להוסיף יותר וטעם זה ל"ש בתפילין ועיין תשוב' רש"ל סי' ל"ז בסופו מבואר קצת מזה: אם עשאו סתומה ר"ל כדעת וכמנהג הרב"י דלא כמנהגינו: אף למנהגינו. ר"ל ודאי למנהג הרב"י לעשות פ' ד' סתומה ודאי אין להניח חלק סוף והיה א"ש דע"י שמסיים סוף שיטה נרא' יותר כסתומה אע"ג דסי' פתוח' וסתומה היא בראש הפרשה מ"מ עדיף טפי זה שמסיים סוף הפרשה בסוף שיטה ג"כ דיש היכר יותר וכ"כ מהרש"ל בתשו' נ"ז סוף התשובה ע"ש אלא אפי' לפי מנהגינו דעושים גם פ' ד' פתוח' אפ"ה יש לסיים והיה אם שמוע סוף שיטה והיינו כדברי הב"ח הנ"ל: ואי איישר חילי כו' שכשרים לד"ה ר"ל למנהגינו דעושים גם פ' ד' פתוחה א"כ פסולים לרמב"ם דס"ל אם שינה ועש' פ' ד' פתוח' פסול': ול"נ שמנהג שלנו כו' והט"ז כ' תמונה לצאת לכ"ע ע"פ מ"ש הרמב"ם תמונה ג' לפרש' סתומ' דהיינו אם סיים הפ' באמצע שטה ואין חלק כ"כ כדי להניח חלק ג' תיבות ולכתוב תיבה ראשונה מפרשה האחרת שעי"ז היתה סתומ' לכ"ע והוא צריך לכתוב פ' שאחריה שתהיה סתומ' כיצד יעשה דאם יתחיל בתחלת שטה שניה תהיה פתוח' להרמב"ם לכן צריך להניח מעט חלק בתחלת שטה שניה ואח"כ פ' שאחריה היא סתומ' להרמב"ם כיון שאינה מתחלת בתחלת שטה. ולפ"ז אפי' היו מניחים חלק סוף שמע כדי ט' אותיות ותחלת והיה א"ש היה מניחים מעט חלק אז להרמב"ם היה נקרא והיה א"ש סתומה כנ"ל כיון שאינ' מתחלת בראש שטה. אבל להרא"ש היה כה"ג פתוח' כיון שסוף שמע עכ"פ חלק ט' אותיות דהא להרא"ש אפילו אינו מניח חלק סוף שמע אלא מניח חלק תחלת והיה א"ש כדי ט' אותיות ומתחיל והיה א"ש באמצע שטה אפ"ה מקרי פתוח' אלא סוף שמע יניח חלק מעט אבל לא שיעור ט' אותיות וכן קודם והיה א"ש יניח חלק מעט אבל לא שיעור ט' אותיות אבל עכ"פ אי לצרף יחד שני המקומות הפנוים סוף שמע ותחלת והי' אם שמוע יהיה שיעור ט' אותיות דהא עכ"פ בעינן ריוח בין פרש' לפרש' שיעור ט' אותיות וכה"ג הוי סתומ' לכ"ע ל"מ לרמב"ם דהוי סתומה דלדידיה אפי' היה חלק סוף שמע שיעור ט' אותיות מ"מ כיון דמניח בתחלת והיה א"ש ואינו מתחיל בראש שטה מקרי סתומ' לרמב"ם כ"ש כה"ג שאין סוף שמע חלק שיעור ט' אותיות אלא אפי' להרא"ש מוד' דכה"ג הוי סתומ' כיון דאין במקום א' שיעור ט' אותיות כ"א בצירוף עכת"ד ואני בעניי נבוכתי איך אפשר למעבד כזה לצאת אליב' דכ"ע הא כ' הרב"י בי"ד סי' ער"ה וכ"כ הש"ך שם ס"ק ד' בשמו ניהו דלכתחלה בעי' בין פ' לפ' שיעור ט' אותיות גדולות מ"מ דיעבד סגי אם יש חלק שיעור ט' אותיות קטנות דהיינו ט' יודי"ן סגי ולע"ד ג' פעמים אשר הוא יותר מח"י יודי"ן א"כ איך יעשה אם יחלק שיעור ט' יודי"ן ויניח קצתן חלק סוף שמע וקצתן תחלת והיה א"ש הא לכתחלה בעי' שיהי' חלק שיעור ג"פ אשר ואי יניח מקצתן מן ג"פ אשר חלק סוף שמע והמותר מן ג"פ אשר יניח חלק תחלת והיה אם שמוע עכ"פ יש שיעור ט' יודי"ן במקום א' והוי עכ"פ דיעבד שיעור פרש' והוי להרא"ש פתוחה: שלא להוצי' כו' וכיצד ינהג בכתיבת והיה אם שמוע בתפילין דר"ת עמ"ש בע"ה לקמן סי' ל"ד: ש"ע סָעִיף לו
כט (ס"ק מט) סתומה כו' לדעת הרא"ש כו' ואח"כ בשטה שני' יתחיל בראש שטה והיה כו' כצ"ל וגם בהרב"י יש טעות סופר ע"ש: ואין לעשות מפני כו' כמו תפילין דרש"י ור"ת כמבוא' סי' ל"ד דשאני בהאי דסי' ל"ד דתפילין דמר פסולים למר ותפילין דמר פסולים למר משא"כ הכא אם יעשה כמ"ש הרב"י ודאי דיוצא לכ"ע אף דלהרא"ש הוי והי' א"ש פתוח' ולהרמב"ם אם עשאה פתוחה פסולה הא להרמב"ם כה"ג הוי סתומה ולהרא"ש דמקרי סתומה יש לסמוך על דעת היש מכשירים אם עשאה לפ' והי' א"ש פתוח' וגם לדידן דעושים כולן פתוחות אף דלהרמב"ם פסול אם עשה לפ' ד' פתוחה מ"מ להיו' טעם הרמב"ם בזה דחוק וכמ"ש לעיל בשם הרב"י טעם הדבר. לכן העיקר בזה כהיש מכשירים בפתוחה: כ' סמ"ק כו' דלא כהב"י כו' דקאי על שלא כסדרן דבסמ"ק כ' דבשל ראש שהן בד' קלפי' אין להקפיד על סדר כתיבתן ומה"ט הבין הרב"י מל' זה דר"ל דאין להקפיד אפי' נכתב של ראש שלא כסדרן. וע"ז תמה הרב"י דלענין כסדרן אין חילוק בין של ראש לשל יד. אבל מ"א כתב דכוונת סמ"ק לענין פתוחות וסתומות כיון שהם בד' קלפים אין להם שייכות זה לזה. אבל לא דיבר סמ"ק כלל משלא כסדרן: ש"ע סָעִיף לו
סָעִיף לז
ל (ס"ק נא) היכא דאפשר כו' בלא ברכה. משום דדעת הרא"ש דגם עור הבתים צריך עיבוד לשמה. אבל דעת הרמב"ם דעור הבתים א"צ עיבוד כלל וא"כ הוא הדין כשנתעבדו שלא לשמן דלא גרע מלא עבדן כלל ולכן היכי דלא אפשר למצו' מעובדים לשמה יניח הבתים שנתעבדו שלא לשמה או לא נתעבדו כלל דיש לסמוך בזה על דעת הרמב"ם שלא יתבטל ממצות תפילין אבל מ"מ לא יברך דאין הברכות מעכבות. וכיון דעיקר כהרא"ש דבעי עיבוד לשמה לכן אין לברך עליהן. דגם רש"י ס"ל כן. דבסנהדרין דמ"ו פליגי אביי ורבא אביי ס"ל הזמנה מלת' היא ורבא ס"ל הזמנה לאו מלת' ומסקי' תנאי הוא דת"ק ס"ל בתים של תפילין א"צ עיבוד לשמה ורשב"ג ס"ל דבעי' עביד לשמה ופירש"י דהעיבוד לא מקרי מעשה ולא הוי כ"א כמו הזמנה ות"ק ס"ל דהזמנה לאו מלת' לכך ס"ל דא"צ עיבוד לשמה דהעיבוד אינו מעלה ומוריד כיון דאינו רק הזמנה והזמנה לאו מלתא ורשב"ג ס"ל הזמנה מלת' ולכך מצריך עיבוד לשמה אף דהעיבוד אינו רק הזמנה אפ"ה מהני העיבוד כיון דס"ל הזמנ' מלתא והקשו התו' א"כ כיון דקי"ל כרבא נגד אביי דהזמנ' לאו מלת' א"כ לפרש"י א"צ עיבוד לשמה. ובגיטין פסליה לס"ת אם אין הקלף מעובד לשמה ודוחק לחלק בין עור הבתים לקלף דהא על עור הבתים כתוב שי"ן דהוא הל"מ וראוי להיות להם דין קלף: ולכן פי' התו' להיפוך דת"ק ס"ל דא"צ עיבוד לשמה משום דס"ל הזמנה מלתא ולכן לא בעי' עיבוד לשמה וסגי בהזמנה. אבל רשב"ג סבר הזמנה לאו מלת' ולא מהני ההזמנה לכן צריך לעשות מעשה לשמה דהיינו העיבוד. וכן ס"ל להרא"ש וא"כ כיון דקי"ל כרב' דהזמנה לאו מלת' לכך אפי' עור הבתים צריכים עיבוד לשמה. והרמב"ם מפ' כרש"י. וכדי ליישב קושית התו' עכצ"ל כמ"ש התו' לחלק בין עור הבתים דלא בעי עיבוד לשמה והקלף דבעי עיבוד לשמה ואף שהתוס' כתבו שהוא דוחק רש"י והרמב"ם ס"ל שאינו דוחק ולכן ס"ל להרמב"ם דעור הבתים א"צ עיבוד לשמה כיון דקי"ל הזמנה לאו מלתא כרב' (דהא אפי' לא נתעבד כלל כשר לדידיה) ועמ"ש סי' מ"ב וע"ש מ"ש בע"ה: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף לח
לא (ס"ק נב) מעור א'. דלא כדמשמע מסה"ת כו' וה"ה הנעשים מעור א' אלא שחותכים ממנו רצועות ומ"מ באמצע נשארו מחוברים ואח"כ שוב מחברים הרצועות יחד ובזה נעשים הבתים לדעת הב"ח פסולים כיון דעכ"פ קרועים בכל צדדי הבתים ולדידיה התפירה וה"ה הדבק אינו עושה חיבור: וכ"כ התו' במנחות דבעו הש"ס להוכיח שם דבמזוזה אם עשה פרשיותיה סתומות כשרה מדתני' ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ות"ל דבס"ת הפרשיות הללו דהיינו והיה א"ש סתומה ובמזוזה פתוחה א"ו דגם מזוזה אם עשאה סתומה כשרה ודחי דלמ' להשלים ופירש"י דאיצטריך בריית' לו' הטעם משום דאין מורידים דאפי' להשלים אסור דהיינו שתחלת הפ' כתוב כדין מזוזה אלא שבסוף הפרשה חסר שטה אחת דאסור ליקח אותה שטה ולהדביקה למזוזה ולהשלימה: וכתב התוס' ות"ל דאסור כה"ג דהאמרי' בירוש' דתפילין ומזוזות בעי' שיהיו כתובים על עור א' ותי' כיון דתפרן יחד דינו כעור א' ע"ש וא"כ ה"ה דהדין כן בבתים וכ"ז לשיטת רש"י ודעת החולקים צ"ל דס"ל כפי' התו' שם כגון שפ' שמע כתובה בס"ת סוף העמוד ויש גליון תחת' ויחתוך פ' שמע מס"ת ויכתוב בגליון שתחת שמע פ' והיה א"ש כדין מזוזה או להיפך שפ' והיה א"ש כתובה בראש העמוד ויש גליון ע"ג ויכתוב עכשיו בגליון שע"ג פ' שמע ע"ש (ואע"ג דכה"ג הוי שלא כסדרן עמ"ש ע"ז הט"ז בי"ד סי' ר"ל) ולפ"ז אין ראי' משום דתפירה מקרי חיבור: ש"ע סָעִיף לח
סָעִיף לט
לב (ס"ק נד) וגם הבתים. דלא כמו שנוהגים כו' ועכשיו בעו"ה נתהפך המנהג ואין משגיחים כ"א על ראש הבתים שיהיו מרובעים ואין משגיחים על התפירות ועל התיתורא ויזהרו מאוד להשגיח ע"ז. ודע דמ"ש הרב"י עשאן מרובעות ואח"ז נתקלקל ריבוען יש מי שאומר שצריך לרבען. לא יעלה על דעתך שיש חולקים כי לא נמצא שום חולק. ומסתימת הפוסקים משמע דכ"ע מודו בזה שצריך לרבען אלא שכן דרך הרב"י שדין חדש שלא מצא בפי' כ"א בפוסק א' כותבו בל' יש מי שאומר ועבט"ז. אבל מ"מ א"צ למודדן כל יום אם ריבוען קיים ומעמידין על חזקתן הראשונה אם לא שרואה שנתקלקל ריבוען צריכים תיקון: ש"ע סָעִיף לט
סָעִיף מ
לג (ס"ק נה) עור הבתים כו' הרב"י כ' דשחרות הבתים אינו כ"א למצוה. ומה"ט כ' בסי' ל"ג סעיף ד' בהג"ה אם השחיר עכו"ם הבתים כשר. אבל הב"ח כתב דמדברי התו' שבת דף כ"ח ע"ב משמע דגם שיהיו הבתים שחורות הוא הל"מ ואם השחירן עכו"ם פסולים וגם אי נתלבנו אח"ז צריך שוב להשחירן דאית' התם תני ר"י לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. ושקיל וטרי למאי הילכתא אילימא לתפילין הא בהדיא כתיב למען תהי' תורת ה' בפיך מן המותר בפיך אלא לבתים והאמר אביי שי"ן של תפילין הל"מ וממיל' ידעי' לה מן קרא מן המותר בפיך אלא לרצועות. והא"ר יצחק רצועות שחורות הל"מ ואכתי ידעי' דמן המותר בפיך בעי' ומשני ניהו דגמירי שחורות טהורות מי גמירי: וכ' התו' דקארי לה מאי קארי לה דאיך נדע טהורות משחורות ותי' וז"ל כיון דמצריך שיהיו שחורות כמו הבתים כ"ש דבעי שיהיו טהורות כמו הבתים דסברא הוא להקפיד על הטהרה יותר מעל השחרות ואי הא אתי ר"י לאשמועי' לישמעי' שיהיו שחורות דהוי שמעי' מיני' תרתי טהורות ושחורות ומשני ניהו דגמירי כו' דמשחורו' ל"ל טהורו' עכ"ד. וכ"כ המרדכי בשם ר"י ולפי זה ע"כ שיהיה הבתים שחורות הוא הל"מ דהא מה"ט מדמה הרצועות לבתים לענין טהורות לפ"מ דס"ד עכת"ד הב"ח. וניהו דהתו' ומרדכי בשם ר"י ודאי הכי ס"ל מ"מ לשאר פוסקים צ"ל דקושי' המקשן היא מכח כ"ש. דהא הבתים א"צ להיו' שחורות ואפ"ה בעי' שיהיו טהורו' כ"ש הרצועות דבעי' שיהיו שחורות כ"ש דבעי' טהורות דהא הוי ס"ד דיותר יש להקפיד על הטהרה מעל השחרות אולם מדברי התו' ומרדכי בשם ר"י משמע דבעי' לעיכובא הבתי' שחורות לכן יש להחמיר: ש"ע סָעִיף מ
סָעִיף מא
לד (ס"ק נ"ו) אין לו כו' ומכל מקו' י"ל לדברי הגאונים כו' מרוח' ב"א והיינו עם התיתורא ומעברת'. דראייתם מדאמרי' בעירובין המוצא תפילין בשבת מכניסן זוג זוג רשב"ג אומר שנים שנים דס"ל מקום יש בראש להניח בו שני תפילין וכן ביד מזה מוכח דעכ"פ רחבים יותר מאצבע דאמרי' פ"ק דעירובין גבי כהן גדול שהיה מניח הציץ במקום תפילין ששערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין ורוחב הציץ אמרי' פ"ק דסוכה שהיה שני אצבעות וא"א דאין רוחב התפילין כ"א אצבע א"כ מקום יש בראש להניח ג' תפילין דהא הציץ היה רחב ב' אצבעות והי' מונח במקום תפילין. ועוד הי' מקום פנוי להניח בו כה"ג תפילין אע"כ דרחבי' יותר מאצבע וכיון דאפק' מאצבע אוקמי' אאצבעים כרוחב הציץ כ"כ הרא"ש בהל' קטנות. עכ"פ מוכח מזה דהשיעו' אצבעיים הוא ההיתור' ומעברתא: וכ' ב"י בשם א"ח כו' דברי הגאונים אמורים לענין הרחב ודברי ב"י הם לענין הגובה: ש"ע סָעִיף מא
סָעִיף יז
לה (ס"ק נז) מקמטי כו' עושים בקמט של עור דע"י הדפוס נראה כחק תוכות דפסול כדלעיל סעיף י"ז (ובגיטין) דף כ' משמע כו' דת"ר וכתב לה ספר כריתות בעי' דוקא וכת' ולא חקיקה ופריך דהתניא דחקיקה כשרה בגט ומשני הא דחק תוכות (ופירש"י חק תוך האות ובצדו וממילא נשאר האות בולט אינו כתב שלא עשה כלום באות עצמו לכך פסול) הא דחק ירכות (דהיינו שחקק האות עצמו והאות הוא שקוע) ולכך כשר. ופריך והא חק תוכות מצינו דכשר דהתניא בציץ לא היה הכתב עליו שוקע אלא בולט כדנרי זהב שבולט כן הציץ הי' הכתב בולט אבל לא כדנרי זהב דהן תוכו' ובציץ היה ירכות והיינו ע"י דפוס שהיו האותיות בולטות בו ומכה בדפוס על גבי ציץ שהיה הטס דק ועי"ז היו האותיות בציץ לצד הדפוס שוקעת ובצד שכנגדו בציץ היו האותיות בולטות כ"כ הראב"ד וע"ש ברמב"ם הרי דדפוס מקרי ירכות: עור שהוא רך נדחה גם סביביו. ר"ל שכן דרך העושים בדפוס שיש להם שני חתיכות עץ בא' השי"ן בולטת ודוחק אותו ע"ג העור ועי"ז בולט העור בצד השני כמין שי"ן. ועץ א' שחקוק בתוכו שי"ן ועץ זה מניח בצד השני של העור ונכנס השי"ן שנדח' בעור לתוך שקוע של העץ השני ויצא השי"ן בעור מכוין וא"כ יש לחוש שע"י העץ שהשי"ן שקוע בו ידח' ממילא צדדי השי"ן וה"ל בצדדים חק תוכו' כנלע"ד כונתו. דזה מקרי כתיבה. וז"ל הט"ז בי"ד סימן רע"א דמה לי שדוחק את העט על הנייר או הנייר על האותיות של עופרת אידי ואידי כתיבה היא עכ"ל: אפילו גם כו' דדמי לחקיקה ר"ל כמו שהחמירו בגט שלא לכתוב בקנה של ברזל דהוי כמו חקיקה. אע"ג דהוי חק ירכות מ"מ כל כמה דאפשר לעשות בלא שום חקיקה עדיף כו' כ"כ הט"ז שם בריש הס"ק שם: דחקיקה כשר בס"ת. היינו חק ירכות ובגט א"צ ראיה מדברי התוס' אלא היא גמר' ערוכה שם כנ"ל אבל הוצרך להביא ראיה מדברי התו': והביא ראיה לאפוקי מדעת המ"ע שהבי' לעיל דפוסל בס"ת אפי' חק ירכות וראייתו דמצינו דהלוחות היו חק ירכות א"כ ה"ה דס"ת כשר כה"ג אלא דלולי דברי התו' היה א"ל דאין ללמוד מכתב הלוחות למקום אחר אבל מדברי התו' נראה דילפי' מלוחות למקום אחר א"כ ה"ה דיש לילף מהם כתיב' ס"ת. שכתב דהא למימרא כו' המקשן דפריך שם מברייתא דחקיקה כשרה בגט כנ"ל לא הוי צריך להביא ברייתא אלא ה"מ להקשות מלוחות דכתיב בהו כתיבה והיה כתבם חקוק כדכתיב חרות על הלוחות אלא דניחא ליה למיפרך גט אגט עכ"ל: הרי דהתו' ילפי אפי' גט מן הלוחות כ"ש ס"ת דדומ' ללוחות ויש ליזהר מטעם שכ' הט"ז לעיל בגט כנ"ל: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף מב
לו (ס"ק נח) של ימין המניח כו' והנקדן כו' דלא תימא דמה"ט דשל ימין המניח של ג"ר דהשי' של ג"ר חשו' ולכן ס"ד באיטר יש לעשות אפכא אבל מדברי הנקדן משמע להיפוך והא דנקט בש"ע ימין המניח אינו אלא לסימנא אבל אינו זה הטעם אדרבא הוא הואיל והוא בשמאל הקורא ולכן גם באיטר הדין כן ואע"ג דבס"ק שאח"ז חולק המ"א על הנקדן ועל טעמו מ"מ עכ"פ משמע מדבריו דלאו במניח תליא מלתא ובהא מודה מ"א לדבריו: ש"ע סָעִיף מב
לז (ס"ק נט) ד' ראשין כו' כמו שהיו בלוחות דבס"ת הי' השי"ן בולטת ובלוחות היתה שוקעת לכן עושים ב' שיני"ן א' של ג' ראשין היא דומה לשי"ן של ס"ת ושל ד' ראשין שיש בשקועת' ג' ראשין דומה לשי"ן שבלוחות שהיתה שוקעת ולכן צריך שלא יגעו היודי"ן של שין של ד' ראשין דהיינו שני יודי"ן שבאמצע שי"ן של ארבע ראשין נוגעים בתחתית דא"כ תתבטל השי"ן שוקע' ולא תהי' שי"ן שוקעת: יעשה בתוכו ב' יודי"ן עב"ח. וכ"מ מל' רמ"א סעיף מ"ג שכ' וכן היו"ד שבשי"ן צ"ל למטה כו' ולא חילק בין שי"ן של ג' ראשין או ד' ראשין אף שכ' היו"ד שבשי"ן ל' יחיד ומ"מ מדלא חילק בהדי' בין שי"ן של ג"ר לשל ד"ר משמע דתרווייהו צריכים ליגע: ש"ע סָעִיף מב
סָעִיף מד
לח (ס"ק ס) וכורכם כו' אם אין לו אחרים אבל אם יש לו אחרים לא יניחם דלהרמב"ם פסולים אם לא כרך עליהם וס"ל דגם זה הל"מ שיהיו נכרכים בקלף אלא אם אין לו אחרים סמכי' על הרא"ש שחולק בזה על הרמב"ם ואינו מבואר אם אין לו אחרים אם יברך על אלו: ש"ע סָעִיף מד
סָעִיף מה
לט (ס"ק סב) זקופה כו' אע"ג דאי אפשר להעמידן זקופות דהא כתובים זה אצל זה. וצריך להיות דקדש והיה כו' כזה? דאם כתובים על זה אפי' כתובים בקלף אחר יש להעמידן זקופות: אבל רש"י לא כ' כן. קאי אדלעיל ע"ד ר"י חביב שהוכיח דלא בעינן זקופות מדסעיף מ"ז. ומ"א כ' דמדברי פרש"י לעיל סעיף מ"ז. אדרבא מוכח דבעינן זקופות והוא דבמנחות תניא כתבן בעור א' והניחן בד' בתים יצא. וצריך ליתן ריוח ביניהן דברי רבי וחכ"א אינו צריך ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחת ואחת. ופרש"י וצריך שתהיה ריוח בין הפרשיות כשיכתבם שלאחר שכתבן בעור א' חתך מלמעלה העור כעין ד' פרשיות והניחן בד' בתים והיה מדובק למטה עד כאן לשונו. והבין מ"א דע"כ גם לרבנן בעי' ריוח בין פ' לפ' כמלא אות קטנה דלא גרע משני תיבות דצריך להניח חלק בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה אלא דלר' בעי' ריוח הרבה שיהי' ניכר הפרש שהן ארבע פרשיות וא"כ א"א דמה שכ' רש"י שחותך מלמעל' כו' לא קאי כ"א על דברי ר' אבל לרבנן ס"ל לרש"י דא"צ לחתוך: מנ"ל לרש"י לעשות מחלוקת חדשה בין רבי לחכמים אע"כ מ"ש רש"י וחותך מלמעלה קאי בין לרבי ובין לרבנן. וע"כ הטעם דבעי לחתוך משום דס"ל דבעי' זקופות א"כ אדרבה משמע מרש"י דלא כהבנת ר"י חביב. ועבב"י מ"ש על רש"י הנ"ל: ש"ע סָעִיף מה
סָעִיף מז
מ (ס"ק סד) דבק כשר מבהמה טהורה ר"ל זה מקרי כשר שהוא מבהמה טהורה אף שהיא מנבלה וטרפה כמ"ש סעיף י"ב: ש"ע סָעִיף מז
סָעִיף נ
מא (ס"ק סו) אין לקנות כו' מ"ש הע"ת כו' דרוב בהמות טמאות כדאית' בחולין דס"ג ע"ב לפי שחיות ובהמות טמאות מרובות מן הטהורות לכך מנה הכתוב בטהורות משום שלעולם ילמוד לתלמידו דרך קצרה אבל בעופות הוא להיפוך ע"ש: (ונבלות וטרפות). ר"ל דל"ל נבלות וטרפות מן הטמאות ניהו דאין נוחר בידים הטמאו' שאין ראוי לאכילה משום הגידים אעפ"כ ניחוש שנתנבלה או נטרפה טמאה ולקח ממנה גידים לז"א מיעוטא נינהו נהי דטמאו' הן הרוב אבל נבלות טמאו' הן מיעוט מן הנשחטים והנחרים של טהורות: ונ"ל דדוק' כשידוע כו' דה"ל דומיא דט' חניות מוכרו' בשר שחיטה וא' בשר נבלה דידעי' דא' מוכרת נבלה: לוקחים ביצים כו' וא"ח שמא של נבלה כו' אע"ג דלטמאות חיישי' וצריך שיאמר העכו"ם מעוף פלוני וטהור הוא היינו משום דמרובים טמאים הן חיישי'. אבל נבלות וטרפות דמיעוטי נינהו ל"ח דאזלי' בתר רובא וע"כ צ"ל דלא מיקרי קבוע כיון דלא נודע שא' מוכר ביצים של נבלות וטרפות. אבל בשוק מותר ומבואר שם בי"ד בש"ך ופר"ח דאם מוכרים בשוק בחניות חוזרים לקביעתן ומיקרי קבוע: ול"נ טעם אחר כו' ולפ"ז אפי' לא נודע שא' מוכר מטמא' וגם בשוק אפ"ה אסור ועובדי כוכבים לאו בני לשמה ולפי זה מותר ליקח מהם קודם טוי' ולטעם ראשון אסור ובס' א"ר מפקפ' אי בעי' טוי' לשמה כיון דא"צ טוי' אולי גם לא בעי' טויה לשמה וכת' דמה"ט לא הזכירו הפוסקים דבעי' טוי' לשמה ע"ש: ש"ע סָעִיף נ
סָעִיף נא
מב (ס"ק סז) יתפור כו' בתוך הבית כצ"ל: פסול דבעינן שבסוף גובה הבית למטה יפשוט לצדדים מעור הבית ויכניסו בין כפלי התיתורא וכשיתחוב המחט תוך התיתור' ויתפור יתפור ממילא גם תוך עור הבית שהוא בין כפלי התיתורא: ש"ע סָעִיף נא
מג (ס"ק סח) בחוט כו' וכ' הב"ח כו' דהרב"י כ' בשם הריא"ם דאינו רשאי ליקח לכתחלה בשעת תפירה חוט קצר שלא יספיק לכל הי"ב תפירות ואפי' יקח אח"כ כשיכלה חוט ראשון חוט אחר ויקשרנו בראשון ויגמור התפירה לא מהני דצריך שיהיה חוט א' שלם ועל זה כ' הרב ב"י שלא ידע טעם הדבר ואעפ"כ העתיק כן בש"ע אבל הב"ח כתב דאין הכוונה בהריא"ם דודאי אם חוט קצר רשאי לתפור בו ויגמור התפירה בחוט אחר אלא שבספר א"ר כ' שצריך לקשרן והא דפסל הריא"ם כ' הב"ח וז"ל כצ"ל במ"א דוק' אם נפסק החוט פסול דניכר שאין החוט חזק ויפסוק עוד וכל העומד לפסו' כפסיק דמי עכ"ל: ש"ע סָעִיף נא
סָעִיף נב
מד (ס"ק סט) קשה כו' ועכשיו נהגו כו' עמ"ש סי' כ"ז כו' דמשם נראה דא"צ שיהי' נראה הדל"ת בשני צדדים ודי אם נראה דל"ת לצד חוץ וכ"כ מ"א שם סי' כ"ז ס"ק ט"ז וכ"כ הרב"י כאן בספרו דאין קפידא בזה שיהיה נראה בשני צדדים ודי בצד אחד: ודע דמ"ש רמ"א בסעיף נ"ב ונוהגים להעביר עור על הבית ש"י כו' נראה מדברי התו' מנחות דף ל"ה ע"א ד"ה מעברתא כו' שמכסה ברצועה של עור א' שני צדי הבית דהיינו לצד הלב ולצד חוץ גם מלמעלה ראש הבי' מכוסה. וזה מקרי בית רואה את האויר כיון דב' צדי בית האחרים מגולין וממילא ה"ה להיפוך אם מכסה ב' צדדים אחרים ומניח ב' צדדים הנ"ל לצד הלב וצד חוץ מגולים דשרי והטעם כת' הרא"ש והובא בהרב"י הואיל ובית של יד גבוה וקצרה ומשימים אותו תחת הבגדים ומתנדנדים ומקלקלים ועל ידי נתינת הרצועה הנ"ל מתחזקים וברא"ש כ' טעם אחר שמקרי רואה את האויר כיון דלא חיבר לו בית אחר ע"ש אבל במעדני מלך בהלכות תפילין סי' כ"ב כ' הטעם דכשעושים בית של יד בהכרח נעשו קמטים (ור"ל דבשל ראש אם נעשו קמטים מכניסים הקמטים בחריצים שבין בית לבית משא"כ בש"י) ואינו נוי וכתיב זה אלי כו' ולכן מכסים בהרצועה הקמטים עכ"ל וסיים ולכן עכשיו שמתקני' בית של יד בלי קמטים לכן אין מעבירים עליו רצועה: ש"ע סָעִיף נב
ט״ז
סָעִיף א
א יכתוב של יד קודם. הטעם מדכתיב והיו שיהיו נכתבין כסדרן ראוי הוא דלכתחלה יכתוב ש"י קודם לש"ר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב כולם בקלף א' מדכתיב והיו לאות על ידיך דמשמע אות אחת כלומר בית א': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג כתיבה תמה. פי' שיהיה כל אות מוקף גויל כ"כ הטור וכ' מו"ח ז"ל ולענין הלכ' נראה דבתפילין פסול בנגיעת אות לאות אפי' בשאר תיבות בין מלמעלה בין מלמטה ואין לו תיקון אבל בס"ת יש לו תיקון לגוררו כו' ופשוט שאיזה תלמיד טועה כתבו כי בהדיא איתא לקמן סי' זה סכ"ה דע"י זה לא מקרי שלא כסדרן ומותר לגרור בדבוק וכ"כ הוא עצמו לקמן ע"כ אין להשגיח בזה דבודאי לא יצא מפיו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ח
ד או לשם ס"ת. כי קדושת ס"ת חמורה מתפילין כדמצינו לענין תשמיש המטה שבס"ת צריך שיוציאנו מאותו חדר דוקא כמש"ל סי' ר"מ ס"ז אבל מזוזה אינה חמורה כתפילין וא"כ כי עבדו לשם מזוזה לא עבדו לשם תפילין: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ה וסייעו קצת בעיבודה כו'. בי"ד סי' רע"א הוכחנו דאפי' במסייע בסוף העיבוד מהני אבל זה פשוט דלא מהני מה שישראל מסייע להשחיר העורות לתפילין שזה אינו ממלאכת העיבוד: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
ו יתבאר בטי"ד כו'. בש"ע שם לא נזכר מזה כלום אבל בטור נזכר בשם רב נטרונאי וסיים שם בלשון זה אבל אם יש להם יכולת להחזיר הדק לידי מתוח ולהעביר עליהם סיד לשמה הרי יצאתם ידי עיבוד לשמה עכ"ל מזה נשמע דיכולין לחזור ולתקנו: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יג
ז חלוקה לשתים. לכאורה משמע דאם יש נקב בתוך גג האות או ירך שלו אע"פ שנראה חלל הנקב מכל מקום כשר כיון דהנקב באמצע ודיו מקיפו דאז אינו חלוק לשתים אבל באמת אינו כן שהרי כ' ב"י בשם הריא"ס פירוש נקב קטן כחוד' של מחט עד שאם מעביר עליו הקולמס בדיו נסתם שאין האות נחלק לשתים אינו נקרא נקב וכותבין ע"ג וכו' עכ"ל הרי שקורא נחלק האות לשתים עד שלא נכתב עדיין ותו דבעי דוקא נסתם אלא ע"כ דאף שהדיו מקיפו מכל מקום מקרי חלוק לשתים שם אותו מקום הנקב אלא בעי שיהיה שם נקב קטן כל כך שהדיו סותמו ואינו נראה כלל נגד השמש והיינו בשעת כתיבה אבל אם אחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר כמ"ש הטור וש"ע בסמוך לענין ניקב תוכו: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
ח אפי' ניקב כל תוכו כו'. בפ' הקומץ ניקב תוכו של ה"א כשר יריכו פסול. פירש"י תוכו רגל פנימי יריכו רגל ימיני. ל"א תוכו גויל החלק שבתוכו ע"כ והרי לכל א' מהלשונו' קולא וחומרא דללשון א' יש קולא ברגל פנימי של ה"א שאפי' נשתייר כ"ש כשר ויש חומרא דלא מיירי מן הגויל שבתוכו כלל ממילא סמכינן אירושלמי שמביא הטור שגם מבפנים צריך להיות מוקף גויל. וללשון השני יש חומרא ברגל הפנימי דהיינו שהוא שוה לרגל ימיני ופסול אם לא נשתייר כמלא אות קטנה ויש קולא דתלמוד שלנו סותר הירושלמי וס"ל מבפני' אין צריך להיו' מוקף גויל והרא"ש הסכים לפירוש קמא כמ"ש כאן בש"ע וש"פ שמביא רמ"א ס"ל כפי' בתרא ממילא לפסק רמ"א לא משגחינן בירוש' דמצריך היקף גויל מבפני' ואפשר דדעת רמ"א לפסוק כחומרא של שני הפי' שזכרנו וכן נכון אלא דהטור מסיים הלכך אם ניקב כל תוכו פסול משמע דוקא כל תוכו ולא קצת ממנו והטעם נראה דכל הגויל שבתוך האות הוי כחלק א' וע"כ אע"פ שנפסק הגויל בתוך האות מצד א' מגין עליו מה שנשאר מצד השני ודומ' אם נפסק חלק מצד א' בחוץ והנשאר קיים באותה צד גופה דלא מצינו בזה פסול: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
ט או שנפסק רגל הא'. דבר זה א"א להולמו ואציע לפניך שיטת התלמוד והפוסקים וז"ל אגרא איפסק ליה כרעא דה"א דהעם בנוקבא [פי' שבא נקב בה"א של העם בתפילין שלו] א"ר אבא אם נשתייר כמלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול. רמי איפסק לי' כרעא דוי"ו דויהרוג אמר ר' זירא זיל אייתי תינוק דלא חכי' ולא טפש אי קרי ליה ויהרוג כשר ואם לאו פסול ופי' המרדכי דבנפסק כרעא דוי"ו דויהרוג אין מועיל מה שנשאר כמלא אות קטנה דאדרבה אי הוי נשאר כשיעור יו"ד הוה פסול בודאי דהא בודאי וי"ו בעינן וכן בכל אותיות הפשוטות כגון זייני"ן נוני"ן פשוטין אבל בההיא דאיפסקא רגל הה"א דכשר אי נשתייר כשיעור יו"ד. וכ' מהרי"ק שורש ס"ט בדין אלפי"ן שאין היו"ד שלהן נוגעת על עצמה וכן נקודת הפי"א שאין נוגעת לגגה שהוא פסול וז"ל ופשיטא שאין להכשירו ע"י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים הללו אלא היכא שנפסק האות ובציר לה משיעורא כגון וי"ו קטיעא שאנו מסופקים אם הגיע לאורך וי"ו או אם כשיעור יו"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מלתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא קראה יו"ד אבל היכא דפשיטא שאין האות נשאר בצורתה מה תועיל בראיי' התינוק ועינינו רואות שאין האות בצורתה עכ"ל. וכך כתב ריב"ש סי' ק"ך דלא מהני קריאת התינוק אלא היכא שהפסול היא משום שזה האות נדמה לאות אחר אבל היכי שהפסול משום שנפסק צורתו לא מהני וז"ל וכן אין להכשיר האלף שאין רגל השמאלי נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אל"ף שהרי מפני הפירוד לא יטעה לומר שהיא אות אחרת דהיינו עי"ן הפוכה כו' עכ"ל. וא"כ צ"ע במ"ש רמ"א דכשרגל הא' נפסק מהני קריאת התינוק נגד הפוסקים ואין לדחוק ולומר דלענין שנכתב כבר בהכשר ואח"כ נפסק מהני קריאת תינוק בכל מילי זה אינו מצד הטעם שזכרתי בשם הפוסקים ועוד דהא מהרי"ק איירי שנכתב מעיקרא בפיסול ואפ"ה לא מחלק בין דין שלו לנפסק כרעא דוי"ו שבתלמוד דמיירי בנפסק אח"כ אלא ודאי דאין חילוק בזה. וכ"מ ג"כ מסכ"ה לקמן שכתב הש"ע באם אין רגל הא' נוגעת יכול לתקן ואין בזה משום שלא כסדרן משמע הא בלא תיקון ודאי פסול וסברא זו כ' מהרי"ק שם גם בלבוש לא זכר הך או שנפסק רגל הא' שזכר רמ"א גם אין להגיה ה"א בדברי רמ"א במקום הא' דעל אות ה"א אמר אם נפסק רגל שלה דגם באות ה"א אין מועיל תינוק כדכתב בהדיא המרדכי הביאו ב"י דשם הוי השיעור כשיעור אות קטנה דוקא ע"כ נראה דט"ס יש כאן והך או שנפסק רגל הא' שזכר רמ"א מקומו הוא אח"כ וכן צריך להיות מיהו אם אנו רואין שלא נשאר צורת האות כתיקונו או נפסק רגל הא' פסול כו' כנ"ל בלי ספק ורוח אחרת: ש"ע סָעִיף טז
י אם תינוק כו'. נראה לי דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק דהיינו שנעשה הפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף גם מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' שזכרתי בשם ריב"ש שאין מועיל תינוק. ובזה נראה לי שצריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק ולא יהיה בפני התינוק בר מהך מה שלמעלה ממנו ואין זה דומה למ"ש הש"ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות דבזה ודאי מודה דצריך לכסות כנ"ל נכון וברור: וראיתי למו"ח ז"ל שכתב לא מכשרינן ע"י תינוק אא"כ שנכתב מתחלה כהלכתו האות ואחר כך נפסל אבל אם נכתב מתחלה כך לא מהני תינוק אע"ג דליכא נקב עכ"ל. תמוהים דבריו דודאי אין חילוק בזה דאם אירע שכתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה דהוי שלא כסדרן ודאי מראה האות לתינוק וראיה מדברי מהרי"ק וריב"ש שהבאתי לעיל בנפסק היו"ד מן האל"ף ומיירי בעשה הסופר כן מתחלה כמבואר בדבריהם שם ואפ"ה פלפלו שם אם שייך בו מראה לתינוק מטעמים אחרים אלא ודאי שאין בזה חילוק. ומה שכתבו הפוסקים בזה אם נפסק נמשכו אחר ל' התלמוד ושם מעשה שהיה כך היה: ש"ע סָעִיף טז
יא ולא חכים. בגמרא נקט האי תיקון על מה שנפסק ו"ו דויהרוג ה' ופירש"י דאי חכים מבין דמגדף הוא לומר ייהרג כלפי מעלה אומר ויהרג עכ"ל. משמע הא דבעינן שלא יהא חכים היינו חכים כ"כ שמבין הענין ומתוך זה הוא אומר האות הנפסק ויהי' מתפרש שפיר אבל לא חכים בהכרת אותיות היטב ואינו מבין מה שכתב לפניו דזה ודאי כשר: ש"ע סָעִיף טז
יב ולא טיפש. שאינו יודע לקרות: ש"ע סָעִיף טז
יג ואין צריך לכסות כו'. פירוש דאע"פ שאינו מבין הענין מ"מ ה"א מתוך שהוא מורגל בקריאת התיבות הוא יאמר מסברא מה שיהיה נראה לו ששייך לאותו תיבה קמ"ל דלא חיישינן להכי ועמש"ל בסמוך שפעמים צריך דווקא לכסות: ש"ע סָעִיף טז
יד הא דמכשרי' כו'. בב"י הוכיח זה דהוקשה לו אמה דמכשרינן בנפסק שום אות ע"י נקב והא אמרינן בהקומץ כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסול ותי' דלא אמרינן כן אלא היכא שנדבק' האות בחבירת' אבל היכא דאיפסק בנקב לא והכי דייק לשון רש"י כו' ועי"ל הא דמכשרי' בנפסק ע"י נקב היינו דוקא בנפסק אחר שנכתב' וכמ"ש כאן בש"ע והנה מדברי הטור משמע דלא ס"ל כהתירוץ השני דהא כתב ובירושלמי משמע שצריך גם מבפנים מוקף גויל הילכך אם ניקב כל תוכו פסול ולתי' השני אמאי פסול בנקב הא אפילו ניקב מבחוץ כשר כיון שנכתב תחלה בכשרות אלא ע"כ דס"ל כתי' הראשון. אלא דצ"ע הא דברי הש"ע סתרי אהדדי דבסעיף ט"ו כתב דלירושלמי פסול ניקב כל תוכו כדברי הטור ולפ"ד כאן כשר בזה אפי' בחוץ וצ"ע מה דעתו של הש"ע בזה ותימה על רמ"א שלא כתב בזה כלום: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
טו חק תוכות. פי' שחוקק התוך של המחק וממילא נשאר מה שאינו מוחק בצורת אות ודבר פשוט שאפי' אם הטיפ דיו לח עדיין פסול כיון שעכ"פ נפסל צורת האות קודם התיקון: ש"ע סָעִיף יז
טז דלי"ת במקום רי"ש כו'. אין תקנה למחוק כו'. פי' ע"י המחק של התג אין תקנ' אבל אם רוצה להוסיף עליו דיו ולעשותו עגול ודאי שפיר דמי וכן בעש' רי"ש במקום דל"ת יש תקנה להוסיף דיו ולעשותו מרובעת דדוקא חקיק' פוסלת וכל שיש תקנ' היינו קודם שכתב אות שאחריו אבל לא אח"כ דאז הוי שלא כסדרן ופוסל בתפילין: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
יז כצורת נו"ן כפופה. פי' כי כתיבת המ"ם פתוחה היא בב' כתיבות דהיינו מתחילה כותבין כמו נו"ן כפופה ואח"כ תולין מצידה כמו וי"ו ואם כן כל שנעשה הפסול בו דהיינו הוי"ו צריך לגוררו כולו אבל הנו"ן שנכתבה בהכשר אין צריך לגורר' ולאפוקי ברי"ש שעשאה כמין דלי"ת דבפעם א' נכתב הכל בפסול צריך לגרור כולו ולפי זה ה"ה בכל אות שנכתב בב' כתיבות כמו ג' וכיוצא בו ונעשה פסול בכתיבה הא'. אין צריך לגרור רק אותה: ש"ע סָעִיף יח
יח בין אחר שנגמרה וכו'. מכל מקום אם נמצא כן בס"ת אין להוציא אחרת דכתב ב"י בשם הרשב"א אפי' אינו גוררה כל שהוא יכול לגרור כשר וכדר"ז דאמר כל הראוי לביל' כו'. וכתב מו"ח ז"ל אפי' אם נמצ' כן בשבת שא"א לגוררו מכל מקום אין צריך להוצי' אחרת כיון שמעיקר דין ס"ת יש תקנ' רק דאיסור שבת רביע עליה: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כ
יט צריך לדקדק בחסירות כו'. בלבוש האריך כאן במה שלא יכה עושים הסופרי' שמניחים לנערים לכתוב תפילין כדי שירגילו בכתב והפליג מאד בעונשן. גם הלעיג על אותן שאומרים לסופר כתוב תפילין לשמי שהוא טעות גדול: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כג
כ היו כתובין שלא כסדרן. דכל אלו שהפסול צריך תיקון בגריר' לא מועיל תיקון דהוי חק תוכות דהא צריך לגרור כל הרגל שנכתב בפסול וע"כ אע"פ שמתקנ' אח"כ הוי שלא כסדרן אבל ביודי"ן שאין נוגעין בגוף האותיות מצי לתקן להדביק' ולא הוי משום שלא כסדרן ולגבי ח' שכ' ב' זייני"ן דאין שם צורת ח' לגמרי על כן לא מהני אח"כ תיקון. ולפ"ז אם כ' גם החטוטרא שעל שני הזייני"ן רק שלא נדבק יחד שפיר ודאי מועיל ג"כ התיקון אח"כ ומ"ש המחבר אח"כ בשם יש מי שאומר אין כאן מחלוקת רק חידוש דין ועמ"ש עוד מדין יודי"ן שאין נוגעין בסימן ל"ו: ש"ע סָעִיף כג
כא נראה כשתי תיבות כו'. כב"י בשם הריא"ס דלפעמים תיקון מהני ליתיר אות כגון לאבותיך מלא בוי"ו שאחר שיגרור הוי"ו ימשך הב' שלפני' באופן שיהי' ממולא החלק של מקום הגרר ובצ' נסתפק כגון הוציאך שכתבו ביו"ד ואם ימחק היו"ד יוכל אח"כ להמשיך חלק התחתון ולא העליון אי מהני או לא ע"כ. וספק זה איתא בנו"ן כפופה שנמשך חלק התחתון הרבה יותר מן שיעור הראוי למלאות השיט' אי כשר אי לא: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כח
כב יש ליזהר שלא יכנס. בב"י בשם רמב"ן כתב לשון פסולה משמע אפי' בדיעבד ואיני יודע למה כ' כאן לשון לכתחל': ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף לב
כג כדי גגה של למ"ד. זהו שיעור מלא אטבא דספרי שאמרו בפ' הקומץ והיינו כחצי צפורן כמ"ש ב"י ולא כדעת הטור שס"ל שיש חילוק בין הרא"ש לסמ"ק בזה. ובב"י הביא עוד בשם א"ח בשם הרר"י שצ"ל שיעור חצי צפורן למעלה מראש' של למ"ד וכן למט' מן הצד"י ואיני יודע למה לא חש לה הב"י לכל הפחות לכתחל' והי' לו להביא' בש"ע: ש"ע סָעִיף לב
כד כמלא אות. בי"ד סי' רע"ד ס"ד הוכחתי בס"ד דהיינו לכתחל' אבל בדיעבד אינו פסול אלא אם נראית כאחד ע"פ תינוק דלא חכים כו' ע"ש: ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לו
כה חוץ מפרשה אחרונה וכו'. פי' שבתורה היא סתומה ע"כ יש לסתום אותה גם בתפילין אע"פ שמה שהיא סתומה בתורה הוא מטעם שיש לה שייכות עם מ"ש לפניה משא"כ בתפילין מ"מ יכתוב כמו שהוא בתורה וכב"י בשם רמב"ם שאם עשה הסתומה פתוחה או להיפך פסולין וג' פ' הראשונות שבתפילין כולן פתוחות ופרשה אחרונה סתומה והקשה על זה דהא אמרי' בהקומץ דף ל"ב בפרשה דמזוזות עבדי' סתומות ואי עבדינהו פתוחות כשר מטעם דהא בתורה אינם סמוכות וא"כ הכא בתפילין בשלמא פ' קדש והיה כי יביאך שהם נכתבים כסדר שכתובות בתורה ע"כ צריכין כאן להיות ג"כ פתוחות אלא שמע והיה אם שמוע דאינם סמוכות בתור' מ"ט יופסל אם עשא' לפ' והי' אם שמוע פתוחה ותי' ב"י כיון דבקצת פרשיות של תפילין אם שינה פסול לא מפלגינין ביניהו והוא דחוק דמנלי' לרמב"ם זה. ורש"ל בתשובה סימן ל"ז פי' דפסול דקאמר רמב"ם ר"ל פסלן מעיקר הכשירן לכתחלה ול"נ ליישב דעת הרמב"ם דהוכיח כן מתלמוד ערוך דע"כ יש חילוק בין תפילין למזוזות בפ' והיה אם שמוע שבתפילין בעי' סתומה אפי' דיעבד מדאמ' בהקומץ ר"נ ב"י א' מצוה במזוזה בסתומות ואי עבדינהו בפתוחות ש"ד לימא מסייע ליה כיוצא בו ס"ת ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקלה הא מורידין עושין אמאי הכא סתומות וכאן במזוזה פתוחות אלא ע"כ אף במזוזה בסתומות ודייק הרמב"ם דע"כ האי דיוק דאין מורידין קאי גם על התפילין דאי אס"ת לחוד לישני ליה דאה"נ דמס"ת אין עושין מזוזה משום דבס"ת הוי סתומות ובמזוזה בעינן פתוחות והא דאמר טעמא משום דאין מורידין קאי על תפילין דלא יעשה מהן מזוזה ואע"ג דהוה כשר ג"כ בפתוחות ומ"ה אמר חד טעמא אתרווייהו דהיינו אין מורידין אע"כ דגם בתפילין בעינן סתומות כמו בס"ת ובמזוזה וא"ל בפתוחות כשר בדיעבד למה לא אמר לימא מסייע מתפילין טעמא דאין מורידין הא מורידין עושין ואמאי הא תפילין בסתומות ומזוזה בפתוחות וה"ל לסייע דבדיעבד כשר בפתוחה מדלא משני הכי אלא משני שם שינוי' דחיקא ש"מ דבתפילין פסול בפתוחות אפי' דיעבד כנ"ל לדעת רמב"ם נכון: ש"ע סָעִיף לו
כו ויש מכשירין וכו'. אבאר לפניך מקור המחלוקת למען יתברר הלכה למעשה בס"ד. כבר זכרנו שצריך לעשות ג' הפרשיות פתוחות דהיינו קדש והיה כי יביאך שמע והפ' הד' שהיא והי' אם שמוע סתומה רק שיש מחלוקת בצורת פתוחה וסתומה דלהרא"ש מבואר בי"ד סי' ער"ה דכל שיש חלק בשיטה ומתחיל לכתוב באמצע השיטה וכן בכותב ומניח בסוף השיט' חלק ומתחיל הפ' שאחריה בראש שיט' השניה זהו פתיח' ושיעור החלק כדי שיוכל לכתוב ט' אותיות וסתומה הוי כל שמניח חלק באמצע שיטה כשיעור הנ"ל ויתחיל לכתוב בסוף השיטה ההיא עצמה וה"ה אם סיים הפ' בסוף השיטה יניח שיטה א' חלק ויתחיל בשיטה השני' והרמב"ם כתב וז"ל פ' פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיט' מניח שאר השיטה פנוי כשיעור הנ"ל ומתחיל הפ' שהיא פתוחה מתחלת השיטה השניה [זהו כמו להרא"ש] ואם לא נשאר כשיעור פנוי או גמר בסוף השיטה מניח שיטה שאחרי' פנוי ומתחיל הפתוחה מתחלת שיטה הג' [וזהו להרא"ש סתומה] פרשה סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע מניח ריוח כשיעור ומתחיל בסוף השיטה תיבה א' [וזהו כמו להרא"ש] ואם לא נשאר כשיעור ט' אותיות ולכתוב תיבה א' בסוף יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה השניה ויתחיל לכתוב פרשה הסתומה מאמצע שיטה הב' (ואפשר שגם להרא"ש כן) ואם גמר בסוף השיט' מניח בתחילת שיטה שניה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב מאמצע השיטה פ' סתומה [וזהו להרא"ש פתוחה] נמצאת אומר שפ' פתוחה תחילתה בתחילת שיטה לעולם וסתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם עכ"ל. וכתב ב"י דאם נעשה התפילין כמ"ש הטור דהיינו שישאיר בסוף השיטה חלק כדי ג' תיבות של ג' אותיות או בתחלתן חוץ מפ' אחרונה שתהיה סתומה בזה יצאנו ידי חובת שיטת הרא"ש דס"ל מתחיל באמצע שיטה מקרי פתוחה אך לא ידי הרמב"ם דס"ל מתחיל באמצע שיט' מיקרי סתומה א"כ הוין כולן סתומות אם ישאיר מתחלתן חלק והיאך כתב רבינו הטור או מתחלתן וע"כ אין הכשר רק אם ישייר חלק בסוף כל פ' א"כ הוי אף האחרונ' פתוחה דהא כל שיש חלק בסוף הפ' עושה את הפ' שאחריו פתוחה. וע"כ נוהגים בכל ארץ ישמעאל שנוהגים בכל דרכיהם כהרמב"ם שעושין בדרך זה ב' פרשיות ראשונות מתחילות מראש הדף ומסיימין בסוף הדף באמצע שיטה ופרש' ג' שהיא שמע מתחלת בראש הדף ומסיימ' בסופה ופ' ד' מתחלת באמצע השיטה נמצא שג' פרשיות הראשונות לדעת הרמב"ם פתוחות כי הראשונה אע"פ שאין חלק לפניה מקרי פתוחה כמו בראשית דהוי פשוט פתוחה לדעת הרמב"ם כמ"ש הפוסקים מדבריו. וב' פרשיות שאחרי הראשונה נעשו פתוחות מכח שיעור החלק שלפניהם דהיינו החלק שפ' שלפניה בסופה עושה פ' שלאחריה פתוחה והיא מתחלת מראש השיטה וזהו בין להרמב"ם בין להרא"ש רק מה שמתחילין פ' הד' באמצע שיטה מקרי פתוחה לדעת הרא"ש ואנן בעינן שתהיה סתומה. אבל לרמב"ם ניחא דכהאי גונא מקרי סתומה. ובמדינות אלו נוהגים שכל ג' פרשיות מתחילות בראש העמוד ומסיימות באמצע הדף ופ' הד' מתחלת ג"כ בראש הדף ומסיימת בסוף שטה האחרונה וקשה ע"ז דהיא דלא כמאן דלהרמב"ם לא הוה פ' ד' סתומה כיון שמתחלת מראש הדף ואפי' להרא"ש דמצינו סתומה מראש הדף דהיינו שיניח שיטה ראשונה פנויה ויתחיל משיטה השניה מ"מ בכה"ג שמתחיל מראש הדף וכבר הניח חלק בסוף פ' הג' ודאי הוי אף פ' הד' פתוחה וא"ל דהחלק שבסוף פ' הג' אינו מועיל אלא לענין שהפ' עצמה הוי פתוחה עי"ז אבל לענין פ' שאחריה אינו מועיל כלום וסברא זו כתב מהר"מ פדוא' בתשו' סימן ע"ז בשם א"ח אך לא הסכים עליה כי אם להכשיר התפילין שנכתבו כבר ונתפשטו כי דברי הרמב"ם אינם מוכיחין כן גם רש"ל בתשו' סי' ל"ז הרבה להקשות ע"ז הסברא ושם תיקן עכ"פ תמונה שלנו מטעם שבעל העיטור ס"ל שכל הד' פרשיות בעינן פתוחות בתפילין ובזה יצאנו ידי הרא"ש ג"כ דהא בדיעבד עכ"פ מודה דמכשיר בפתוחה אף פ' הד' ואף הרמב"ם שכתב פסול בעשה הד' פתוחה לכתחלה פסל אות'. אבל לפי מ"ש לעיל מדברי התלמוד דאף דיעבד פסל בפתוחה פ' ד' וכדעת הרמב"ם אינו מן הראוי שנעשה כן לכתחלה ולברך בכל יום עליהם. גם רש"ל הקשה עוד ע"ז דדברי בעל העיטור ל"נ כלל למ"ש שאף הפ' הד' תהיה פתוחה דהוא נגד התלמוד והמנהג דנהגינן במזוזה ובטלה דעת זה נגד כל הפוסקים קמאי ובתראי: והנה יש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש ונקדים תחלה בהא דכתב הרמב"ם בצורה ב' דסתומה דאם לא נשאר מן השיט' כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיט' תיבה א' יניח הכל פנוי כו' ה"ה אם נעשה כן בסוף הדף שמניח חלק שאינו כשיעור ריוח שבין פרש' לפרש' דהיינו ט' אותיות וכדי כתיבת תיבה א' ומתחיל בראש הדף דהיינו ששם נותן מקום חלק פחות מכשיעור הנ"ל דזה מקרי ג"כ סתומ' דלהרמב"ם הוי טעם סתומ' בהכי כיון שאין חלק כשיעו' במקו' א' בסוף השיטה ה"ה אם תצרף לו עוד הריוח שקודם פרשה הב' בזה אמרינן כאלו נכתב תחילת פרשה השניה בסוף השיטה שיש בה חלק בסוף פרש' הראשונה ואם כן הוי סתומה גמור' משא"כ אם יש בסוף ריוח כשיעור אז הוי הפרשה אחריה ענין בפ"ע והוי פתוח' כל שמתחלת בראש השיט' וה"ה נמי בסוף הדף כן עם חלק שבראש הדף שאחריו דחד טעמא הוא ואם כן הרוצה לעשות על צד היותר נכון יעש' בדרך זה דפרש' ראשון ושני יתחיל בראש הדף ויסיים בסוף מקום חלק כדי ט' אותיות רק שפרש' הג' יתחיל ג"כ בראש הדף ויסיים פחות מכשיעור דהיינו פחות מט' אותיו' והפרש' הד' יעש' ג"כ תחלת הדף ריוח קצת עכ"פ פחו' מכשיעור נמצא שהפרש' הד' היא סתומ' לדברי הכל הן להרמב"ם דגם זה מקרי מתחיל באמצע וגם להרא"ש אין כאן פתוחה כיון שאין כאן במקום אחד חלק כשיעו' לא הוי פתוחה אבל אין לומר דיניח חלק בסוף פרש' ג' כשיעור ואפ"ה לא מקרי כשיעור לענין סתומ' הפרש' שלאחריה כיון שלא הניח עוד ריוח כשיעור כתיבת התיבה של ראש הפרשה שאחריה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא בסתומה שצריך שיהא ריוח בסוף הפרשה כדי לכתוב ט' אותיות וגם כדי לכתוב תיבה אחת דאם היינו עושים כן לא יצאנו ידי הרא"ש שס"ל כל שמניח כשיעור ט' אותיות לחוד מקרי פתוחה פרשה שאחריה אע"פ שמתחלת בראש הדף ממש ואם כן הוי הפרשה ד' פתוחה. וגם אין לומר שלא יניח בסוף פרשה ג' כלל ובתחלת פרשה ד' יניח ריוח פחות מכשיעור בראש שיט' דעכ"פ בעינן ריוח בין פרש' לפרשה כשיעור ט' אותיות בין בסתומה בין בפתוחה אלא דכאן אי אפשר לעשות' במקום אחד דאז היתה פתוחה ע"כ חלקנו השיעור לשני חלקים וכפי שזכרנו ויוצא בדרך זה להרמב"ם ולהרא"ש. כל הנ"ל כתבתי לע"ד נכון הגם שאין להרהר על שום מנהג ח"ו מ"מ בזה כבר כתב רש"ל שאין ראוי לנהוג כן מהיום והלאה. וכתב הוא תמונה א' מה שנראה בעיניו לצאת גם ידי מ"ס וסידור קדמונים שמביא בית יוסף ביורה דעה סי' ער"ה. ונראה לעניות דעתי שאין לחוש רק לצאת ידי רמב"ם והרא"ש שהם ראו כל הברייתות ופירשו לפי דעתם ודי לנו בזה לצאת ידי הכל והוא ממש כמנהג שלנו רק שהוצרכנו להרחיק בראש הפרש' הד' קצת משא"כ בתמונה שכתב רש"ל היא בענין אחר לגמרי ותמונה שזכרתי היא נזכרת ג"כ בתשובת ר"ם פדווא' שם וקילס'. וכתב אף שמנהג שלנו האשכנזים שזכרתי לעיל יש ליישבו מכל מקום להבא לא יוסיפו לעשות כן. והנה בלבוש כתב אי איישר חילי אבטליניה ואנהיג לכתוב כמנהג ארץ ישמעאל ואני אומר כיון שמצוה כאן לשנות למה נעשה כדרך ארץ ישמעאל שבזה לא יצאנו ידי הרא"ש על כן ישנה שינוי מעט וכמ"ש ויוצא ידי הכל כנ"ל: ש"ע סָעִיף לו
סָעִיף לז
כז עור הבתים וכו'. דהלכה למשה מסיני הוא שלא יהא כשר לתפילין אלא עור בהמה טהורה בלבד. ובכלל זה אפילו רצועות דלעור הבתים הוא פשוט מקרא בפיך מן המותר בפיך וכיון דאות שי"ן נקמט בעור הבתים פשיטא שצריך להיות מן המותר בפיך: ש"ע סָעִיף לז
כח אפילו מנבילה. דזה מקרי ממין המותר בפיך: ש"ע סָעִיף לז
כט מקלף. שגם הוא נקרא עור: ש"ע סָעִיף לז
ל או מעור שליל. ולא אמרינן כיון דחשוב כבשר לענין טומאה לא חשיב עור. ומביא ב"י בשם יש אומרים דיותר טוב עור של שליל שלא נעבדה בו עבירה שלא היה בו תשמיש זכר או נקבה: ש"ע סָעִיף לז
לא היכא דאפשר. כי הרמב"ם ס"ל דלא בעי כלל עיבוד עור הבתים דאדרבה יותר חזק הוא בשלא נתעבד מ"ה אין בו פסול בעיבוד שלא לשמה אלא דש"פ חלקו על הרמב"ם ופסק הש"ע כרמב"ם בשעת הדחק: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף לח
לב יעשה ד' בתים. דילפי' מלטוטפות דטט בכתפי שתים ופת באפרקי שתים פי' דבמקום הנקרא כתפי ואפריקי כשרוצים לומר שנים הם אומרים טט או פת ומדכתיב לזכרון בין עיניך זכרון א' אמרתי לך הא כיצד כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור אחד ובש"י כתיב והיה לך לאות כשם שאות א' מבחוץ כך אות א' מבפנים: ש"ע סָעִיף לח
סָעִיף לט
לג כדי שיהא להם אותו אלכסון כו'. פי' בריבוע גמור שארכו כרחבו ממש שיערו חכמים כל השיעור שיש לו יש לו באלכסון ב' חומשין נוסף על אותו השיעור וגם כאן צריך שיהיה מרובה ממש אבל אם לא יהיה מרובע ממש לא יהיה באלכסון שלו כשיעור ב' חומשים תוספת אלא שיעור אחר: ש"ע סָעִיף לט
לד נתקלקל ריבוען. אע"ג דגבי ציצית אמרי' בסי' י"א ס"י שאם נתקלקלו חוטי הערב אחר שנעשו בהכשר אין צריך לתקן אותו אח"כ שאני ציצית דכתיב ועשו להם ציצית קפיד קרא על שעת עשיה אבל תפילין מרובעות הל"מ וכל שעה בעינן שיהיו מרובעים: ש"ע סָעִיף לט
סָעִיף מב
לה של ארבע ראשים. זה רמז לכתב הלוחות שהיתה כתובה משוקע' שנאמר חרות על הלוחות הרי שכל האותיות היו מן האויר נמצא שיש לשי"ן ד' דפנות לג' אוירות והוא של ד' קמטים שנעשו שם ג' אוירות ועוד יש לנו כ' ס"ת שהי' בולטות וכנגדם עושין שי"ן של ג' ראשים והטעם שעושין רמז זה דוקא באות שי"ן כדי לרמז בהם הימים שאדם מניחן בשנה שהם שי"ן וי"א דשם הוי"ה בא"ת ב"ש עולה מ"צפ"ץ והיינו שי"ן וע"כ נא' וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא ר"ת שי"ן שאין נראה מבחוץ אלא השיני"ן. ומצאתי שטוב יותר לעשות שיני"ן אלו בקמטי"ן ולא ע"י דפוס דזה הוי כמו חקיקה ואין לעשות חקיקה כמו בכתב התפילין: ש"ע סָעִיף מב
סָעִיף מז
לו אפי' אין ריוח ביניהם. דבר זה נתקשו בו רבים כמבואר בב"י בגמ' איתא בפ' הקומץ כתבן בעור א' והניחן בד' בתים יצא וצריך ליתן ריוח ביניהם דברי רבי וחכ"א א"צ ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחד ואחד ופירש"י וצריך שיהא ריוח בין הפרשה כשיכתבם שלאחר שכתבן בעור א' חותך מלמעלה העור כמין ד' אצבעות [בב"י העתיק כמין ד' פרשיות] והניחם בד' בתים והיה מדובק למטה עור א' כדי שתהא פ' אחת בבית א' וביניהם בתוך הד' בתים של עור הא' נותן חוט או משיחה בין כל בית עכ"ל וכ' רי"ו ואם כתבן בעור אחד כשרים אפי' אין ריוח ביניהם אם נתנם בד' בתים ולפ"ז צ"ל הא דא"ר צריך שיתן ריוח ביניהם לא אכתיבה קאי דהא לחכמים נמי צריך ליתן ריוח בין פרשה לפרשה כדי שיוכל להכניסם בד' בתים אלא לומר שצריך ליתן ריוח גדול בין בית לבית וחכ"א א"צ כ"כ אלא סגי בחוט או משיחה בין כל א' וכב"י ז"ל וכ"פ בנ"י אבל מה שפירש"י שצריך שיהי' ריוח בין הפרשיות כשיכתבם קשה דמשמע דהיינו לר' אבל לחכמים א"צ וא"כ א"א להכניסן בד' בתים כו' עכ"ל ודחק עצמו מאוד בביאור דברי רש"י ע"ש: אח"ז הביא בשם מהרי"א ומהר"י חביב שהקשו אם הן על קלף אחד א"א שיהיו זקופות בבתים שלהם כי היאך יוכל להוציא הפ' מן הבית האח' ושתעבור אל בית הסמוך לו אם היא זקופה אבל אם אינם זקופות אלא פשוטות יכול להניח יפה פ' הא' בבית הא' ובסוף הפ' יהיה כפל מעט ומשם יוציאה לבית הג' וכן בג' וד' כו' ומסיקו בזה דבאמת א"צ זקיפה לפ"ז והאי תנא פליג על מאן דבעי זקופות וא"כ נשארו דברי הטור בקושי' שפסק כתרווייהו תוך כדי דבור והנלע"ד דרך אחר בזה דרש"י לא נתכוין שיחתוך בין הפרשיות עצמן בין כל פרשה לחברתה שיכניס דרך שם הבתים דזה ודאי כמו כתב כל אחד על קלף מיוחד דמהי תיתי שיהיה פסול במה שהם מדובקים למטה מן הכתב ביחד אלא כוונת רש"י שלוקח עור גדול דהיינו שלמעלה מן הכתב יש חלק גדול ובאותו חלק הוא חותך וכל חתך הוא מכוון נגד הפסק שבין פ' לחברתה ונותן אותו החלק שלמעלה מן הכתב לתוך בית דהיינו שיעור המפסיק בין בית לבית הוא מכוון להפסיק בין כל פ' ובאמת אין הפרשה עצמה תוך חלל הבית אלא מכוון נגדו ממש וההפסק הוא מחזיק עצמו בין החתך של עור דהיינו למעלה מן הכתב נמצא שכל הפרשיות הם תוך ד' בתים כיון שבין פ' לפ' יש הפסק בעור ה מפסיק בין בית לבית וההפסק מגיע עד הכתב של הפרשיות ובהא פליגי רבי וחכמים דרבי ס"ל כיון שהפרשיות כולם מחוברים צריך שיהיה ריוח ביניהם וחכ"א א"צ אלא חוט או משיחה סגי לעשות הפרש ביניהם ודרך זה מבואר בלשון רש"י שכ' חתך למעלה העור והיינו למעלה מן הכתב ולא כתב חתך בין הפרשיות גם שאר לשונו מכוון בזה וא"ל הא לא יהיה אפשר לקפל הפ' מסיפן לראשן כיון שהם בקלף א' אין בזה קפידא לדינא וע"כ לומר כן בכל הדרכים בזה וכן א"ל הא אין ההפסק מגיע עד למטה דקי"ל כרב דימי דכיון דמינכר החריץ שבין בית לבית תו לא צריך ולא כאביי דאמר צריך שיגיע החריץ למקום התפר כנ"ל בזה: ש"ע סָעִיף מז
לז והוא שיטלה עור וכו'. בטור כתוב והניחן בבית א' יצא וכתב ב"י דהטור לא דק ולעד"נ דהוא לא דק בזה דהכי איתא בגמ' ת"ר אם כתבן בד' עורות והניחן בבית א' יצא וצריך לדבק דר"י רי"א אין צריך אר"י ומודה לי ר"י שאם אין לו תש"י ויש לו ב' תש"ר שטולה עור א' מלמעלה ומניחה פי' מכסה עור א' על כל הבתים ונראה כבית א' ופריך היינו פלוגתייהו ומשני רבא דבאמת חזר בו ר"י והודה לר"י והוקשה לב"י למה לא כתב הטור הדין דטולה עליו עור והוי רבותא אע"פ שהם מונחים בפנים בד' בתים ותימה עליו אם הי' שום מעל' לדין דטולה עליו עור על מ"ש בברייתא ומניחן בבית א' למה לא אמר ר"י תחילה רבותא מקום שאמר א"צ הי' לו לומר אפי' טולה כו' אלא ע"כ פשיטא דשוין הן א"כ לא הוצרך הטור לכתוב אלא הדין דברייתא דמניחן בבית א' ודין דטולה עליו הוא ממילא ועיקר הרבותא שא"צ לדבק כו': ש"ע סָעִיף מז
לח ויעביר חוט התפירה. קשה למה הוצרך לכתוב זה בסעיף מ"ז כיון דבכל התפילין אמרינן כן ובאמת יש פלוגתא בזה בין הפוסקים במ"ש בתלמוד שצריך שיהיה חוט או משיחה ביניהם אי קאי דוק' אכתבן בקלף א' או אפילו בד' קלפים ונראה דהטור והש"ע ס"ל דלפי האמת קאי תלמודא אקלף א' ואז פסול בלא חוט ביניהם דל' תלמוד משמע שם אדיעבד ומ"מ חשו להחמיר גם בד' קלפים לכתחלה מ"ה כתבו לעיל ובלבד כו' דמורה שאפי' דיעבד מעכב וכאן אמרו לישנא דלכתחלה אלא דקשה על רמ"א שכתב אחר זה מיהו אם לא עשה רק י' תפירות כו' דכשר בדיעבד היה לו לומר גם על חוט התפירה בין הבתים כן: ש"ע סָעִיף מז
סָעִיף נא
לט יהיו בחוט א'. בב"י בשם הרי"א מסיים ע"ז ולא יפסק החוט ואם נפסקו פסולים עכ"ל מבואר כוונתו דלא בא למעט אם חזר וקשר במקום הפסיקה אלא שיהיו בדיבוק יחד ולא נפסק ביניהם: ש"ע סָעִיף נא
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א יכתוב עט״ז. והוא בב״י גבי אם חיסר אין תקנה בשם הר״י אכסנדרי אבל הב״ח כתב בריש סי׳ דמטור משמע דש״ר קדושתו חמורה יכתוב קודם והפרישה כתב מ״ש הטור כ״א בקלף לבדה אש״י קאי ולבדה שלא יערבב אלא יכתוב כל פרשה בעמוד א׳ וא״כ אין חולק על הרי״א ועיין עט״ז הם דברי הב״ח. ובא״ר כ׳ שמהר״י לוריא נהג ש״ר קודם ואנו פוסקין כמ״ש הר״ב בהג״ה ודיעבד אין פסול אע״ג דשלא כסדרן דיעבד פסול אפי׳ אות א׳ כמבואר בסעיף כ״ג והיו בהוייתן יהא אבל ש״י קודם לש״ר לאו מוהיו נפיק אלא מדהקדים קרא (ומניחין כן) ש״י קודם א״כ כשר דיעבד ע״ץ אות ג׳: אם נפסל פ׳ קדש נפסלו ג׳ אחרים ואם יש לו פרשת קדש מתפילין אחרים ויודע שנכתב קודם אלו יצרפם ומספק פסול א״ר אות א׳ עה״ג ס׳ והכין ודאי ספק תורה לחומרא וכמדומה בבאר היטב לא כתב כן. וש״י וש״ר מספק ודאי אין קפידא כי דיעבד כשר ש״ר קודם עמ״ש באות ב׳ מזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב כולם עט״ז עי׳ לקמן סעיף ל״ח ובט״ז ל״ב וסעיף מ״ז והעיקר בש״י אות א׳ בית א׳ אפי׳ דיעבד מעכב וא״י אם הניח בד׳ בתים (עסי׳ מ״ב) אבל הפרשיות מצוה לכתחלה להיותן בקלף א׳ כמו שאות א׳ בחוץ כן בפנים ודיעבד כשר והמנהג לדבקן כבסעיף מ״ז ובש״ר צריך ד׳ בתים לטטפת טט כו׳ ויבואר אי״ה לקמן: ומ״ש הש״ע בס״ג אם זרק זהב מעביר ואע״ג כ״ז דלא מעביר פסול לא הוי שלא כסדרן כיון שאין כותב כ״א מעביר ונשאר תחתון ממילא. ובא״ר ה׳ כתב בדיו וזרק זהב וחיפה דיו עליו אפ״ה פסול דאל״כ יש תקנה לאזכרות יע״ש וי״ל כשמעביר דיו על מקצת אות ועדיין לא השלימה נמי הוי כמוחק. וממ״ש הנ״י הביאו הב״י זרק זהב על אזכרות ע״ג דיו וכב״י דמש״ה נקיט אזכרות א״ל מנא ליה ואזכרות נקיט דשאר אותיות מעביר דיו וי״ל דהנ״י לאו מכח קושיא כתב כן די״ל כתב אס״ת קאי כפירש״י בשבת ק״ג ב׳ ד״ה כתבה כשירה לס״ת ושם שאר אותיות תיקן לגרור ולכתוב ובאזכרות אסור ועב״ח כאן. עי׳ לבוש י״ד רע״ז וס״ה ובש״ך ו׳ וכבר יש לתרץ דחיסור לשון יש שם דשאר אותיות מהני גרירה. גם מ״ש שם דאם גריר וכותב בדיו היינו בכתב זהב משא״כ זר״ק זהב מעביר ונשאר הדיו כמ״ש כאן. שוב ראיתי בא״ר כאן אות ו׳ ז׳ הרגיש בזה יע״ש ולפ״ז בתפילין זר״ק יש תיקון לא כתב והנה מ״ש כאן כמוחק השם דמוחק ממש לא הוי דנשאר כתב תחתון ומשמע מכאן אפי׳ זרק זהב שלא בקדושת השם אסור למחוק דלא כש״ך י״ד רע״ו י״ב יע״ש וצ״ע. עמ״ש באות ט״ו מזה ובמ״א אות ל״ח. עוד אשוב אל מ״ש באות א׳ להצטרף פרשה מתפילין אחרים בספק הט״ז בי״ד רפ״א א׳ ור״ץ א׳ בשם התוס׳ מנחות ל״ב ד״ה דלמא דמכשרי שלא כסדרן פרשיות שאין סמוכין בתורה ולדידהו קדש אחר והיה כי יביאך פסול סמוכות אבל אחר שמע והיה אם שמוע אין סמוכות וכשר וכן שמע אחר והיה אם שמוע כשר כמו קראה למפרע בק״ש (לקמן סי׳ ס״ד) לפ״ז הפרש יש קדש והיה כי יביאך פסול בספק אבל שמע והיה אם שמוע הוי ס״ס שמא נכתבו כסדר ושמא הלכה כתוס׳ דאין סמוכות וכשר אלא שמאחר דבש״ע כאן וי״ד רפ״ח לא זכר כלל דעת התוס׳ פשיטא שאין לחשוב ס״ס כה״ג וכמ״ש בי״ד בהנהגות או״ה יע״ש ובסי׳ ס״ד כתבנו מזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג כתיבה עט״ז. בטור כתב כתיבה תמה שיהא כל א׳ מוקף גויל ומתויג כראוי ושלא יחסר קוצו של יו״ד הכל בכלל כתיבה תמה הוי עב״ח ומ״ש על הב״ח דודאי כל שאין כותב כי אם גורר לבד לא מקרי שלא כסדרן ואפי׳ פסול כך מ״מ לא הוי שלא כסדרן וכמ״ש באות ב׳ זרק זהב מהני לגרור הזהב וענין קוצו של יו״ד עסי׳ ל״ו בטור ולבוש וצורתה כזה. [] דהיינו רגל ימין קצת עקום ומשמאל על פניה תג למעלה בפניה ממש (לא באמצע) ועוקץ קטן יורד למטה קצר מתג לבוש וא״צ לעקם קוצו השמאלי כדמוכח בב״י ל״ו ושמה״ט יעקם ימין ושמאל קצר שלא תדמה לחי״ת וכפוף היינו התג יורד למטה עוקץ כו׳ ומשמע בב״י ל״ו אף לרש״י פסול בלא עוקץ שמאלי. ובט״ז ל״ו מכשיר לתקן אח״כ ולא הוי שלא כסדרן דלא כלבוש דמחמיר. וא״ר בל״ו אות כ״ג הסכים לתקן אח״כ וכן שעטנ״ז ג״ץ יכול לתקן אחר כך מ״א ל״ו ג׳. והטעם כל שאותיות ניכרות תו לא הוי שלא כסדרן אם כן אני תמה על עצמי אמאי לא יתקנו כל התפילין היודי״ן בעוקצין שמאלית וראוי להזהר בזה: מ״ש בסעיף זיי״ן הל״מ כו׳ הנה ד׳ שמות יש עו״ר דלא מעובד גויל מעובד ולא מגרר ממנו כלום רק השיעור נפל ממנו קלף ודוכסוסטוס ועט״ז י״ד רע״א ד׳. ושם מכשיר הר״ב דיעבד בקלף מקום שיער ועא״ר כאן י״ד דבתפילין פסול בקלפים שלנו ג״כ יע״ש ושאני ס״ת ושם רפ״ח ס״ו מזוזה לכתחלה על דוכסוסטוס וקלפים שלנו כשירים לכל ויש לעיין במזוזה אם כתב על קלף שלנו במקום שיער אי כשר כיש מקילין בס״ת רע״א שוב ראיתי בי״ד רע״א בב״י דמזוזה נמי כשר ליש מקילין כמו ס״ת דהנך כשירים בין גויל וקלף ודוכסוסטוס ולפ״ז ה״ה גויל במקום בשר כשר וכ״מ בלבוש י״ד רע״א ס״י יע״ש. ויש עוד שם חמישי דיפתרא דמעובד ולא בסיד בעפצים פסול לס״ת תפילין מזוזות. ועמ״ש באות ד׳ מדין עיבוד ושרטוט: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ח
ד או עט״ז עיבוד ס״ת מהני לכל (ולא הוה הורדה דהזמנה לאו מילתא הוא ומותר עכ״פ מקדושה חמורה לקלה ולא בחול עסי׳ מ״ב ובמ״א כאן אות יו״ד) ותפילין מתני למזוזה ומזוזה רק למזוזה. והנה יש להסתפק אם עיבד קלף לעור לבית ש״ר דכתיב בו שי״ן דהוי ממש כקדושת תפילין עצמן אם מהני לכתוב פרשיות עליו עי׳ לקמן סעיף ל״ז די״א דא״צ עיבוד לשמה א״כ אף מעבדין לשם בית ש״ר כמאן דליתא דמי עב״י כאן דלמאן דאמר מזוזה א״צ עיבוד דכמאן דליתא דמי. ואם עיבדן לשם רצועות פסול לפרשיות דחמורה ולעור בתים י״ל נמי דפסול אם עשה אח״כ קלף מהן קדושתן חמורה מרצועה ואי״ה בסי׳ ל״ג ס״ג יבואר עוד: מ״ש הב״ח אהא דפריך בהקומץ תפילין שבלו אין עושין מזוזה דלמא במשרטט דלא מהני שיטוט דתפילין דא״צ לשרטט דמזוזה משמע שרטוט לשמה בעינן ובי״ד רע״א פסק הטור דא״צ שרטוט בס״ת לשמה הביאו הש״ך שם ב׳. וא״ל במזוזה לכ״ע בעינן שרטוט משא״כ בס״ת נחלקו בה כמבואר בי״ד רע״א ורפ״ח הא בב״י שם ברע״א דקיי״ל כרבא הזמנה לאו מילתא (היינו כה״ג שאין עושה מעשה חשוב כ״א שרטוט בעלמא וא״ש אף לפיר״ת דקיי״ל צריך עיבוד לשמה שזה מעשה חשוב מהני יותר מהזמנה משא״כ שרטוט הוי רק הזמנה וא״צ בה) וא״כ אף מזוזה א״צ שרטוט לשמה. נמצינו למדין ג׳ שרטוטין יש תפילין א״צ שרטוט ואם עבדו עור לס״ת ונמלך ושרטט לשם תפילין ואח״כ נמלך בס״ת כשר כי א״צ לשמה אבל שרטט אפי׳ לס״ת ואח״כ נמלך למזוזה להב״ח פסול דסבירא ליה מזוזה צריך שרטוט לשמה ולדידן כשר. ואפשר א״צ שרטוט לשמה היינו סתמא הא שלא לשמה גרע. ועמ״א אות יו״ד מ״ש על באר הגולה אות רי״ש אי״ה. ויש שרטוט ד׳ בגט באה״ע קכ״ה ב״ש אות יו״ד בשם רש״י מנחות דשרטוט בגט ד״ת ועי׳ לבוש י״ד רפ״ח בשרטוט תפילין הלמ״מ הוא: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ה וסייעו עט״ז ובי״ד רע״א ג׳ שם ולהשחיר הרצועות לא מהני לעיבוד רצועות דבעי לשמה כמ״ש בל״ג ס״ג ועמ״א כאן י״א. וה״ה דתיקון הקלף ושרטוט לא מהני כי אין זה ממלאכת עיבוד כ״כ ז״ל: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
ו יתבאר עט״ז בטי״ד להחזיר הד״ק (פירוש הקלף יע״ש שהוא דק) ומשם מוכח דאפילו סייעו בסוף העיבוד מהני יע״ש ט״ז ג׳ ומיהו י״ל לכתחלה צריך בתחלה סיוע ישראל ודיעבד ע״י חזרת הדק מהני ובלא עיבד לשמן פסול אפילו דיעבד עש״ך שם א׳ באין ס״ת אחרת יקראו בציבור בזו שאין מעובד לשמן ומשמע לכאורה שם בברכה ויראה תפילין כה״ג יניחם בלא ברכה. ועמ״ש במ״א אות י״ג מזה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יג
ז חלוקה עט״ז ביאר דכתיבה תמה צריכה אף בעובי האות ול״ת דוקא נפסק האות לרוחב או בצדו כו׳ ומ״ש שלא יהא ניכר נגד השמש המ״א בשם הב״ח חולק והיינו אפילו נפל הדיו במקום ההיא ונקב ממש הוי לאחר כתיבה דינו כבסעיף י״ו יע״ש ומיהו אם בצדו כן או נפסק לרוחב אפשר יודה הב״ח בזה ועמ״ש בסעיף ט״ו: מ״ש הש״ע הסופרים הזריזים כו׳ בלבוש וסופרי דידן מתקנין זה שמניחין גליונות בסוף פרשות הקצרות יע״ש ועוין סעיף ל״ג יעשה השורות שוות ואם קיצר שורה ראשונה והשנייה ארוכה ויש בחלק שיטה א׳ ט׳ אותיות נראה כמקום פרשה יראה דפסולה אף דיעבד משא״כ כשהשורות שוות אין מזיק הגליון אפילו הוא יותר מע׳ אותיות ולקמן אי״ה יבואר עוד: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טו
ח אפילו עט״ז. הנה בדברי המחבר כאן ובט״ז כאן ואות י״ד יש התבוננות רב ואני העני אפרש כפי כחי בעזה״י. ע׳ מנחות הקומץ כ״ט א׳ וברש״י ד״ה שאין וד״ה יריכו וד״ה וי״ו איר״ע ועב״י ב׳ תירוצים אין מכשירין אפסק בנוקבא ע״י אות קטנה או תינוק והא אין מוקף גויל תי׳ א׳ כפירש״י ד״ה שאין דוקא דיבוק אות לאות הא היקף גויל קלף א״צ ולזה התירוץ אין מקום כלל לדין ירושלמי תוכו של האות דפסול דהא אפילו בחוץ אין מזיק רק בדיבוק אות לאות. גם פי׳ ב׳ ברש״י תוכו ליתא דמאי איריא חלל הול״ל רבותא יותר בחוץ נמי אין מזיק. וע״כ הטור כתי׳ הב׳ של ב״י דלכתחלה בעינן מוקף גויל אבל לאחר שנכתב אין פסול אם ניקב (ויש תבלין לזה דוכתבתם כתיבה תמה מפיק מוקף גויל וכל שנכתב בכשרות תו לא מיפסל אבל אם נאמר מהלל״מ כמ״ש הב״ח בס״ד והעד דבס״ת נמי בעינן כתיבה תמה י״ל דמפסל אפילו אח״כ ומכל מקום י״ל דלאו הלמ״מ וס״ת יליף לה מתפילין יע״ש) והנה רש״י פי׳ ל״א תוכו חלל ובתפילי״ן עיין בה״ז דס״ת י״ל א״צ וקף גויל או פסול והוא יש תקנה שיתלה למעלה וצ״ק הקשה מרש״י עירובין ב׳ א׳ דפסולה ויש תקנה יע״ש. ולי י״ל דרש״י ללשון אחרון כל תוכו וחולק בבלי על ירושלמי פ״ק דמגילה (דפוס ברלין ו׳ א׳ יע״ש) דמצריך גם בפנים מוקף גויל ואמאי מכשיר בבלי לכתחלה דיש תקנה בגרירה לגרור הקו בעובי ויהיה קצת דק ויהיה מוקף גויל ומנא אמינא לה ממ״ש המ״א אות כ״ז בפ׳ פשוטה וכ״כ הפרישה וה״ה בזה ולמה לן לאכשורי לכתחלה וכש״ר משמע בלא תיקון כלל לכן אמר בתפילין וסובר כה״ג הוי שלא כסדרן וכן אין לגרור אותיות דבוקים לדעתו עב״י בסי׳ זה: או יאמר דה״פ דהמקשה ללשון ב׳ קושיא והוא קושיית הרא״ש מ״ש ה״א דנקיט מכל תוך (והר״מ ז״ל פ״א מתפילין ה״כ והוא לשון המחבר כאן ה״א או מ״ם) וי״ל בס״ת דתולה ודאי אף תוכו אין להכשיר כך דיכול לגרור ולתלות כמ״ש הבה״ז רק בה״א של שם מיירי דא״א לגרור והוא דיעבד ומ״ה שרי דהוי דיעבד וליכא בשם העצם תוך כ״א בה״א דיו״ד וי״ו חוץ מקרי ודאי עמ״א כ״ב ושם אלקיכם י״א דנטפל שרי או חדא נקיט ולרמז לזה ורש״י הקשה דהא בתפילין מיירי (ול״ד דפיסקא זו במזוזה מיירי) וא״כ אפילו כל אותיות א״א לגרור ולתלות דהוי שלא כסדרן יע״ש: ועתה הבוא נבוא לש״ע כתב המחבר אם לאחר שנכתב ניקב דודאי לכתחלה ממ״ש אין לכתוב שיהא תוכו ניקב אפילו אין ממלא כל החלל אסור לכתחלה (וא״ש שבת ק״פ א׳ כל נקב שדיו עובר עליו הא לאו הכי אין כותבין לכתחלה אפילו שיהא בתוך האות או בעובי הקו אפשר הוי כתוך עט״ז והבן) אבל לאחר שנכתב ניקב והוי דיעבד כש״ר ואין צריך תיקון כלל לגרור עובי הקו ויהיה כשר כמו ך׳ פשוטה במ״א כ״ז דבפנים אין מזיק כלל מוקף גויל בפנים כל״ב בגמרא ניקב תוכו כשר ואין צריך גרירה כלל ואפילו היה לכתחלה כן ועבר וכתב כשר אבל בירושלמי מצריך בפנים כו׳ כמו בחוץ והיינו לכתחלה כשנכתב בפיסול א״כ גם לאחר שנכתב כל שיש באפשר לתקן לגרור העובי הק״ו ויהיה דק ומוקף בפנים יש לעשות כן וכפי הנראה מט״ז המחבר פסק כלשון א׳ ברש״י ממש וקולא לרגל שמאלי וחומרא לתוך האות לכתחלה (אף שכתב בסתם מדכתב אב״ל לא י״א) דלהר״ב מדלא הגיה נמי דתוכו אין פוסל אף לכתחלה וא״צ תיקון ר״ל לכתחילה אם נכתב דיעבד בעבר כו׳ ש״מ דפוסק כתרי לישני לחומרא וכתב הט״ז דין מחודש מלשון הטור ניקב כל תוכו פסול הא בצד א׳ א׳ בפנים כשר דכל חלק הגויל א׳ מציל על חבירו ומ״ש דוגמא בחוץ כה״ג אפשר די״ל אם נעשה נקב רחוק קצת מהאות אע״ג דשם יש היקף גויל מ״מ לדוגמא נקטיה ומעתה מ״ש באות י״ד א״ש למ״ש כאן: ובדברי קדשו של הלבוש ז״ל סעיף י״ג משמע דאם אין הנקב ממלא כל החלל לכתחלה כותבין וסיים לאחר שנכתב ניקב יש פוסלין גם בזה היינו ירושלמי וזה סותר למ״ש בסט״ז ויש לדחות ולדחוק גם בזה יע״ש ואין להאריך עיין אות י״ד מזה: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
ט או עט״ז גירסתו היה רגל האל״ף (ג׳ גירסאות א׳ רגל הנו״ן ב׳ רגל הא׳ ג׳ האלף) והאריך דבסכ״ה פסק המחבר גופא דאם אין רגל האלף נוגע בגג מהני תינוק לענין דלא ליהוי שלא כסדרן אבל תיקון מיהא בעי וזה סברא ב׳ של מהר״ק ולסברא א׳ אפילו תיקון לא מהני ואיך עירב הר״ב עם פשוטה דשם א״צ תיקון כלל כו׳ ועא״ר כ״ד די״ל דמגיע לקו אמצעי רק בראש היו״ד נפסק יע״ש. ומלא אות קטנה סגי בזה: ש"ע סָעִיף טז
י אם עט״ז הנה מלת נפסק י״ל בתרי אנפין ניקב וזה אין פשר כ״א ניקב אח״כ אבל נפסק הדיו או שריטה דקה או שהסופר מתחלה כתב וי״ו פסוקה מהני תינוק. כתב הט״ז דאין מצטרף מה שלמטה וצריך בשלמעלה לחוד שיעור ספק שראוי להסתפק ומהני תינוק אבל באם מה שלמעלה ניכר לנו שאין בו שיעור וי״ו מה יושיענו צירוף למטה ודומה ליודי האלף וכדומה בסכ״ה דצריך על כל פנים לתקן ומודינא דה״נ בוי״ו כל שאין פרידתן ניכר להדיא דמהני תינוק לצרפם ולתקן ולא הוי שלא כסדרן כדבעינן למימר לקמן בסכ״ה אי״ה אלא מיירי כאן שרחוק וניכר אז בלא תיקון דאז אין מצרף התחתון. והנה המעיין בב״י וד״מ ד׳ תלוי במחלוקת שהרב המאירי כתב דה״ה בה״א וכל אותיות כפופות מהני תינוק לצרף מה שלמטה והמרדכי כתב בפשיטות דוקא מהני ספק אם יש כשיעור הא כפופות לא ממילא הה׳ פשוטות דאין למטה מצטרפות וכתב הד״מ דהטור כהרב המאירי סובר (בד״מ כתב דמחלק הטור בין ניקב לנפסק ולא בין פשוטות לכפופות וכוונתו דמחלק בניקב בעינן אחר שנכתב דאל״כ אין מוקף גויל מה שא״כ נפסק בלא נקב אפי׳ מתחלתו כשר בתינוק) והנה בש״ע הגיה הר״ב פשוטה אבל כפופה לא דאין מצטרפין כמרדכי. והב״ח בשיטת הטור אמרה דכתב סתם נפסק ומשמע אפי׳ כפופה וכהרב המאירי ודוקא לאחר שנכתב הא תחלה נפסק בלא ניקב לא מהני תינוק דאדסמיך ליה קאי ואם לאחר שנפסק יע״ש ועא״ר אות כ״ה והבן. אבל לפסק הר״ב שהגיה פשוטות אין חילוק אף קודם כתיבה אם נפסק לא ניקב מהני תינוק והעד שהרי באות ט׳ פלפלו באלף וכדומה דלא מהני שאין צורת אות הא פשוטה אפי׳ מתחלה מהני בלא ניקב וכפופה אפי׳ אח״כ לא מהני צירוף למטה לדידן והיינו כשניכר הפרידה בהדיא או בלא תיקון כדכתיבנא עמ״א כ״א: ש"ע סָעִיף טז
יא לא חכים עט״ז לאו שאין כלל חכים אלא שאין חכים כ״כ להיות מבין טעם המלה אבל חכים קצת נמי שפיר דמי: ש"ע סָעִיף טז
יב ולא טפש עט״ז וכל שיודע לקרות האותיות אף ע״ג דאין בקי כ״כ בצורת אותיות כל שאומר דאין בו צורת אות פסול הוא ועיין אות י״א: ש"ע סָעִיף טז
יג ואין עט״ז אע״ג דלא חכים מ״מ מבין קצת עיין אות י״א ומ״ש לפעמים צריך לכסות ע׳ אות יו״ד אם נפסק וי״ו צריך לכסות מה שלמטה חלק הוי״ו ועמ״א אות כ״א מזה: ש"ע סָעִיף טז
יד הא עט״ז מ״ש תי׳ א׳ של ב״י כפירש״י מנחות כ״ט א׳ ד״ה שאין מוקף נדבק פירשתיו יפה באות ח׳ יע״ש דיש ליישב דברי ש״ע. ואמנם מ״ש הטור סובר תי׳ א׳ לא זכיתי להבין דפשיטא קשה אפילו ניקב בחוץ אין פוסל כ״א נדבק אות לאות דוקא כ״ש ניקב בפנים. ולכאורה יש ליישב לתי׳ א׳ בנדבק אות לאות אין שם אות עליה הא מוקף קלף א״צ ך׳ פשוטה מגיע לסוף או נפסק ה״א וכדומה כל שצורת האות ניכרת ובירושלמי אמר מבפנים נמי כלומר כל שניקב כל החלל בפנים לא חשיב צורה בהכי ודומה לנדבקה אות באות דאין צורתה עליה ובפנים גרע טפי כו׳ בממלא כל החלל אלא דלפ״ז א״י מ״ש באות ח׳ דהטור מסיים ניקב כל החלל דאה״נ לטור ולתי׳ א׳ ודאי כל החלל בעינן משא״כ לדידן דלתי׳ ב׳ וכפסק ש״ע כל שניקב מתחלה תוך החלל אפי׳ בצד א׳ פסול הוא וצ״ע. ואפשר דאה״נ לדידן כן והבן: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
טו חק עט״ז ואפילו נפל טיפה על אות יבש פוסל בט״ז אה״ע סימן קכ״ד אות ט׳ וב״ש שם אות י״א פירש דברי הלבוש באופן זה דנפל דיו על אות ולא נפסל האות כלל והיינו דנפל הטיפה על קוי״ו ממש והרי הוא כראשונה אז נתייבש מקודם הוי ליה כזרק עפרות זהב בס״ג כאן דמהני גרירה יע״ש ויראה כוונתו דבלח עדיין האות קיי״ל דכתב מבטל כתב ומידי ספיקא לא נפקא כדבעינן למימר לקמן אי״ה ואנן בעינן כתיבה לשמה הן בגט וכ״ש בתפילין דאות א׳ מעכב משא״כ גט יש לחלק בין טופס לתורף יע״ש בד״מ וב״י). ולפ״ז בתפילין כה״ג דמלשון המחבר משמע שאין ניכרת האות והיינו תוך הבי״ת וסמ״ך וכיוצא נפל טיפה שאין שם האות עליה נמי מקרי אין ניכרת ועמ״א אות כ״ג (מ״ש באה״ע קכ״ה ס״ח יש מחמירין אפי׳ האות ניכר היינו שנפל קצת דיו עליו ומ״מ ניכר יפה צורת האות ושם הטעם משום גרר משא״כ תפילין כל שניכר צורת האות יפה ולא נשתנה רשאי לגרור דכותבין במקום גרר ועל הגרר ועב״ש וח״מ שם) ויראה אפי׳ נפל דיו על קוי האות ממש י״ל כתב מבטל כתב ועליון שלא לשם תפילין כי שלא בכוונה נפל ופסול אף דיעבד כדאמרן. ועמ״א אות כ״ג פירוש אחר על מ״ש באה״ע שם. והנה יש לי בכאן הרהורי דברים אמרתי הנני פורטם (ושייך ג״כ לסעיף גימ״ל): דע דבאה״ע סימן קל״א סעיף ה׳ וב״ש אות ה׳ דיו ע״ג דיו אין כתב עליון כלום ואין פוסל לכהונה כלל כי דיו ע״ג דיו לאו כלום (ה״ה סיקרא ע״ג סיקרא לאו כלום) אבל י״א שם דחוששין יע״ש וא״כ כתב תפילין ונפל אח״כ על האות דיו שלא בכיון וצורתה עליה או העביר דיו שלא לשמה עליהם באנו למחלוקת להר״מ כשר ולי״א פסול. גם כתב תפילין בסיקרא ואח״כ העביר עליהם דיו לכאורה מהני דבגיטין י״ט א׳ פריך עדים שא״י לחתום רושמין באבר וחותמין הא כתבו באבר כשר וא״כ הוי כתב ע״ג כתב הא לא הוי כתב כשר העליון ותפילין בעינן דיו דוקא וא״כ סיקרא אין כלום ומהני דיו אח״כ כשהעביר לשמה עיין ב״ש אה״ע סי׳ קכ״ה אות ב׳ ולפ״ז בסעיף ג׳ כתב בזהב והעביר דיו עליו י״ל מהני ועא״ר אות ה׳ הביאותיו בס״ג יע״ש ועיין תה״ד רכ״ח וצ״ע: ש"ע סָעִיף יז
טז דלי״ת עט״ז כללא הוא גריר לא מהני להיות כתיבה בכך ומקרי חק תוכות אבל כותב מהני שמעבה האות מדלי״ת רי״ש או מרי״ש דלי״ת שכותב הת״ג. ולענין שלא כסדרן נהפוך הוא גורר כשר וכותב פסול ובחדושינו שבת ע״ה א׳ הקשינו משבת ק״ד ב׳ לכאן: קשיא לי אמ״ש בש״ע בפשיטות כתב דל״ת במקום רי״ש דלא מהני מחיקת התג ובשבת ק״ד ב׳ אמר רבא שנטל לגגו של דל״ת ועשאה רי״ש ופירש״י דתיקן הספ״ר בכך יע״ש ובחה״ר כתב מהא שמעינן דלא הוי חק תוכות כה״ג ואע״ג דכתב שם נטל לגג״ו הוא ל״ד אלא לתנו וכ״ה בירושלמי שמוחק נקודה אחת וחייב משום מוחק וכותב דל״ת ועשאו רי״ש מבואר דאין זה חק תוכות וע׳ בחדושינו שם וצ״ע. שוב ראיתי שאין כאן קושיא דההוא דשבת בספר לאו לענין ס״ת קאמר אלא אסור לשהות ספר שאין מוגה בביתו ולא להיות כשר לקרות בו וכדומה ועב״ש אה״ע סי׳ קנ״ה אות ג׳ בשם סמ״ג ומרדכי דבשבת רשימה נמי חייב יע״ש וכוונתו דאה״נ דלא מכשר לס״ת ותפילין ומזוזות אלא לענין דאסור לשהות (עיין ר״ן ס״פ הבונה כ״כ) ספר שאין מוגה פן ילמוד ממנו ויעתיק ממנו טעות אבל אין כשר הוא וה״ה אוקימתא דרב אשי שם נטל לחוטריה דחי״ת וכתב שני זיינין הוי חק תוכות ושב׳ די ברשימה יע״ש. ולפ״ז תפילין ומזוזו״ת בעשה חוטריה לב׳ זייני״ן וחקק החוטרי״ה פסול משום חק תוכות. והמחבר לשיטתיה בי״ד רע״ט ס״א ובהג״ה וחה״ר כרי״ף בהגמי״י פ״ז מס״ת הי״ב אות י׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
יז בצורת עט״ז כל שלא נעשה הפיסול כי אם באחת גורר אותה האות ודיו ג׳ ו׳ י׳ וכדומה וה׳ במקום ד׳ לגרור הרגל ונשאר דל״ת ודיו בכ״ך דומה לסמ״ך ובי״ת שנפל טיפת דיו שם דלא עושה מעשה בגוף האות פסול ה״ה ה״א במקום דל״ת צריך לגרור קצת הגג או הירך ולעשות מעשה בגוף האות ועמ״א אות כ״ה: ש"ע סָעִיף יח
יח בין עט״ז לכאורה אם נמצא נו״ן דיבוק בסוף דלהרשב״א בפירוש הירושלמי למטה כשר בלא גרירה כדר״ז אף לדידן דצריך גרירה כדאי הוא הרשב״א לסמוך עליו שלא להוציא אחרת משא״כ דיבוק למעלה להרשב״א פסול ולא מהני גרירה דפוסק כירושלמי. ואם כן אמאן נסמוך ואי״ה בסימן קמ״ג יבואר בזה. והוי יודע שהמחבר בדיבוק אות לאות כתב בין קודם שנגמרה או אח״כ אבל בנפלה טיפת דיו בסי״ז לא כתב קודם שנגמרה דקודם שנגמרה פעמים דכשר עמ״ש במ״א אות כ״ג: והוי יודע אותיות השם נגמרו ודבוקן למטה רשאי לגרור דאין אימר דמדסמכינן ארשב״א לקולא כ״ש לחומרא ודלמא א״צ גרירה ומוחק בחנם (דהרי״א בי״ד שם לא התיר אלא מטעם דפסול הוא) זה שיבוש דאם אסור לגרור אין ראוי לבילה ופסול הוא ושפיר מפריד ול״ד לאיסור שבת שבעבור הזמן ראוי לבילה: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כ
יט צריך עט״ז. בודאי עונש הסופר יותר מהשוחט מאכיל טריפות דזה לאו וזה מכשיל במ״ע שאין מניחין תפילין ואף אם נאמר ל״ת חמור מעשה (יבמות פ״ק) מ״מ ברכה לבטלה רט״ו י״א דהוה לא תשא ד״ת בכל יום. ולשמה היינו לשם תפילין לא כמו בגיטין. ואם קטן כותב פסולים ודאי כבסימן ל״ט ואפי׳ נער גדול שלא בכוונה ואזכרות שלא לשם קדושת השם עיין לבוש האריך ואי״ה בפתיחה לל״ב אבאר: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כג
כ היו כתובים שלא כסדרן עט״ז ויש מי שאומר אין חולק אדלעיל ששם ב׳ זייני״ן בלא חוטרא וכאן בחוטריה ויש מי שאומר שלא כתבו כן רוב הפוסקים כותב בשם יש מי שאומר אע״פ שאין חולק כדרכו הטוב תמיד ובסימן ל״ו ס״ב אם אין נוגעין פסולים היינו כל זמן שלא תיקן אבל תיקן מהני כל זמן שתינוק קורא כך ויראה דוקא שאין פרידתן ניכר להדיא הא פירוד רב שנשתנה האות לא מהני תינוק ודומה לב׳ זייני״ן וחטוטרת אף על גב דתינוק קורא חי״ת אם ניכר פרידתן להדיא אין מהני תינוק והוי כותב שלא כסדרן נ״ל. וקוצו של יו״ד יכול לתקן אח״כ כמ״א אות ל״ו עט״ז ל״ו: מעשה שכתוב בתפילין השמרו השמרו ב״פ ומחק וי״ו א׳ והשמר ב׳ ומשך הרי״ש עד וי״ו שנייה והכשרתי עמ״א ל״ג ואפי׳ היה תיבה שנייה תיבה אחרת שאין מענין תפילין כלל ובה וא״ו לסוף וגרר כנ״ל נמי כשר דמה בכך ואף דנפסל תחלה שוא״ו מרוחק הרבה לאבותיך נמי כ״ז שלא תיקן ומשוך הבי״ת נראה כב׳ תיבות. והכלל כל שאין כותב מחדש צורת האות אע״פ דנפסלו מהני משיכה אחר כך: והוי יודע אם נגע פני האל״ף ביותר אין תקנה למשוך ולהעבות את היו״ד כמ״ש א״ח אות ל״ג (באל״ף של שם בס״ת עמ״ש במ״א אות כ״ח) דמ״מ שלא כסדרן הוי ול״ד ליודי השיני״ן שאין פרידתן ניכר להדיא וכאן כ״ע ידעי שאין זה צורת אל״ף וכל דבעי כתיבה לתקן צורת האות שלא כסדרן הוי. והנה הציון ראוי להיות בסעיף כ״ה יותר מכאן וט״ס אינו כי הציון באות כ״א קאי אסעיף כ״ג כמבואר. ע׳ אות כ״א: ש"ע סָעִיף כג
כא נראה עט״ז. ועמ״א אות ל״ג מזה. ובדפוס דיהרנפורט הוגה כהוגן אות כ׳ אסעיף כ״ג נראה כו׳ וכ״א נרשם הוי שלא כסדרן אסעיף כ״ה: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כח
כב יש ליזהר עט״ז עמ״א אות מ״ם לפעמים כשר: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף לב
כג כדי עט״ז (חצי ציפורן א״י אם באורך או ברוחב) וההיא דמנחות ל״ב א׳ אטבא דספרי במזוזה כדי ריוח למ״ד וך׳ פשוטה למטה והירא דבר ה׳ יניח למעלה מלמ״ד כאטבא דספרי ב״ח א״ר מ״ש. ומ״ש הר״ב נהגו הסופרים להניח קצת בתחלה וסוף היינו קצת יותר ממה שמוקף גויל ועב״י. יש מחמירים שיהיה תחלה קלף כדי לגלול כל הפרשה כמו מזוזה יעויין שם: ש"ע סָעִיף לב
כד כמלא אות עט״ז ועי״ד שם אות ב׳ מזה: ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לו
כה חוץ עט״ז. הוסיף מלת מ״ט פסול אם עשאה לוהיה אם שמוע פתוחה (בב״י רק מ״ט אם שינה פסול) כי לשמע סתומה כ״ע מודים דפסולה אף שאין סמוכה לוהיה כי יביאך כי אין הפרשה שלפניה לב״ד עושה לשמע פתוחה רק התחלתה בראש השיטה (לשיטת הר״מ ז״ל שהיא עקרית כמ״ש באות כ״ו אי״ה) וא״כ בתפילין ג״כ ראוי שתהיה פתוחה ומזוזה נמי דסתומי״ת כשירה אוהיה אם שמוע לחוד קאי עיין מ״מ פ״ה מתפילין הא״ב וי״ד רפ״ח סי״ג. ומ״ש ליישב ממנחות ל״ב א׳ הנה תראה שדברי האדון ז״ל בנויה על אדני פז כמו שאגיד. כי שם ע״ב פריך הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שרטוט ודוחק לשנויי דלא כהלכתא והא ס״ת בעינן שרטוט כמ״ש הר״ם ז״ל בה׳ ס״ת פ״א הי״ב דאפילו הלמ״מ הוא ונימא משום ס״ת נקיט אין מורידין טעם שוה לשניהם (עיין תוס׳ ד״ה הא) אלא דע״כ המקשה דפריך מס״ת ותפילין לוהיה אם שמוע דכאן סתומה וכאן פתוחה ופירש״י ד״ה הכא בספר תורה והא במזוזה (לשלול קושיית הט״ז דקשיא מספר תורה) ואיך הונח לו דשמע והיה אם שמוע רחוקים הם זה בואתחנן וזה בעקב עתוס׳ שבת פ״ט ב׳ ד״ה הא ובמנחות ל״ב א׳ ד״ה דלמא וצ״ל דהיה סבור דוהיה אם שמוע בתחלת עמוד ויכתוב שמע ובהכרח כתבן הפרשיות שלא כסדרן כשר רק תיבות פסולים (עט״ז י״ד רפ״ח ג׳ ור״ץ א׳) והתרצן משני רק להשלי״ם היינו דלא קאי כ״א שמע בסוף עמוד ומשלימ״ה. או כמ״ש התוס׳ כפירש״י דתופרן יחד וכשר והנה לר״מ ז״ל תרוייהו ליתנהו שהרי בפ״ח ה״א תפרן או הקדים פרשה לפרשה פסולה וע״כ סבור המקשה דאס״ת ודאי יש בלא״ה טעם דאין עושין רק נקיט טעם שוה לשניהם א״כ לשיטתיה מוכרח הוא דעיקר קושיא מתפילין דתפילין ג״כ בעינן והיה א״ש סתומה דוקא ושם ע״ב ג״כ דפריך שרטוט מתפילין דס״ת בלא״ה אין עושין דרחוקים הם ותפרן פסולה ולהשלים דוחק הוא בעיניו כיון דבאמת אף פתוחות יע״ש ולהכי פריך ליה ומשני תנאי הוא ואין כ״כ דוחק כמו להשלים ועי״ד רפ״ח בש״ך אות א׳ והבן: שאלה סופר כתב והיה כ״י בחוזק יד הוציאנו ה׳ וראה שאם יכתוב ממצרים לא יהיה חלק ט׳ אותיות ושמע פתוחה בראש השיטה דוקא יראה דתולה תיבת ממצרים למעלה ויהיה חלק ט״א דהא דאין תולין משום שלא כסדרן עכ״מ מתפילין עט״ז אבל כסדרן חולין עיין מפרש (כ״ד מגילה דף ו׳ א׳) בירושלמי כתב חולין כסדרן והעיקר כר״מ ז״ל דפתוחה בעינן בראש השיטה כמ״ש באות כ״ו וצ״ע: ש"ע סָעִיף לו
כו ויש עט״ז. (וע׳ תוס׳ מנחות ל״ב א׳ ד״ה והאידנא הביאו סידור קדמונים ומ״ש וירושלמי) וכללא הוא דבין פרשה לפרשה צריך שיעור ט״א ופחות מזה פסולה בין פתוחה או סתומה. ובצורת פתוחה וסתומה יש הרבה מחלוקת ונעתיק רק מחלוקת הר״מ ורא״ש ז״ל ולתרוייהו צורת פתוחה שנים הם וצורת סתומה שלשה המה ולהר״מ פ״ח מס״ת ה״א פתוחה צריך שתהיה מתחילת השיטה וסתומה תמיד באמצע שיטה וזה הוא הסי׳. נמצאת אומר פתוחה ב׳ צורות א׳ מניח חלק ט״א בסוף הקודמת ומתחיל שנייה מתחלת שיטה שנייה או יסיים פ׳ קודמת בסוף שיטה ויניח שיטה חלק (ט״א) ומתחיל פתוחה בתחלת שיטה שלישית וצורת סתומה שלשה המה א׳ חלק באמצע שיטה ט״א וכותב אותה שטה הסתומה תיבה אחת. ב׳ אם לא יש ריוח ט״א ולכתוב תיבה אחת יתחיל לכתוב הסתומה קצת באמצע שיטה. השלישי יניח ריוח ט״א ומתחיל באמצע שיטה ונקיט לא זו אף זו ולהרא״ש צורת פתוחה שנים א׳ מניח חלק בסוף ט״א ומתחיל פתוחה מתחלת שיטה שנייה ב׳ מניח ט״א ומתחיל באמצע שיטה. סתומות שלשה המה ב׳ כציור הר״מ ז״ל שלישית אם מניח שיטה שלימה חלק אף מתחיל אח״כ בשיטה שלישית בראשה סתומה היא וא״כ בתפילין של יד (בש״ר עמ״א מ״ט) דבעינן לכתוב דוקא בד׳ עמודים לא ב׳ בעמוד אחד איך נעשה (עיין סעיף מ״ז) לצאת ידי הר״מ ורא״ש והעלה דיעשה צורה שנייה בסתומה דמודה הרא״ש בה כל שאין חלק ט״א במקום א׳ רק ע״י צירוף מודה הרא״ש דסתומה הוי וכי אמר הרא״ש מתחיל באמצע שיטה פתוחה שיש לפניה החלק ט״א במקום א׳ לא כה״ג ע״י צירוף ומ״ש להרמב״ם סתומה הטעם שאין חלק כשיעור במקום א׳ קשה להרמב״ם כל שאין מתחלת בראש השיטה אף שיש במקום א׳ יותר מט״א סתומה היא גם מ״ש להרמב״ם הטעם בסתומה בהניח חלק ט״א לחוד ולא כדי שיכתוב תיבה א׳ שזהו שיעור סתימה מש״ה כשמניח בשנייה מעט חלק הוי ע״י צירוף לא אבין לה דנראה טעם הר״מ ז״ל דכל שאין מתחלת מתחילת שיטה הוי סתומה. ואיך שיהיה המנהג שכתב ז״ל נכון הוא דהשתא קדש ניכר שהוא בראש אין קודם לה כמו בראשית (ומיהו המעיין בר״מ לא מנה בראשית לא פתוחה ולא סתומה) והיה כ״י ושמע ניכרין מחלק ט״א ומתחילין בראש שיטה ובסוף שמע פחות מט״א והיה א״ש ג״כ פחות מט״א ויוצאין ידי הכל. ואפשר לרא״ש נמי אף שמניחין חלק למטה ט״א כל שלא יש בתחלתה ט״א במ״א סתומה הוי אלא דאין לעשות כן כמ״ש הט״ז ובסוף והיה א״ש אין להניח ט״א חלק כי י״א שזה סימן פתוחה שלפניה עיין מהר״מ פדוואה ע״ז האריך. עי״ד רע״ה בט״ז ה׳ וצ״ע: והנה במזוזה בי״ד רפ״ח ובש״ך אות יו״ד יע״ש גם כן י״ל כט״ז סוף שמע יניח פחות מט״א והיה א״ש יתחיל משיטה שביעית קצת רחוק מגליון ובצירוף יחד ט״א ויוצא ידי שניהם ובהכרח צריך במזוזה להתחיל שיטה שביעית באמצע להיות סתומה לכתחלה א״כ יהיה ע״י צירוף ויוצא ידי הכל כאמור. ושוב עיינתי בב״י י״ד רפ״ח ומצאתי כן להרא״ש דסובר שלש אותיות הוי שיעור פרשה למ״ס יחלוק הט״א השיעור וה״ה לדידן יחלוק הט״א והנה במנחות ל״ב אמר ועושה פרשיותיה פתוחות כו׳ מסיק אח״כ אף פתוחות וי״ל דפלוגתא הוא שם ל״א ב׳ על הארץ י״א כותבין בתחילת שיטה וי״א כותבין בסוף שיטה יע״ש ולמהר״ם פדוואה (הביאו הטור ג״כ) מורה ט״א חלק אפרשה שלפניה שפיר פתוחות דוקא כו׳ ואנן פסקינן על הארץ בתחילת שיטה ואפ״ה סתומה כי החלק מורה על שלאחריה גם יש לראות למ״ד על הארץ בסוף שיטה יהיה פנוי ט״א לפעמים במקום שאין פרשה ופסולה עמ״א אות ל״ג: ובתפילין דר״ת דצריך לכתוב על הסדר (ועסי׳ ל״ד ובמ״א אות ב׳) א״כ יכתוב קדש והיה כי יביאך כדין שיהיו פתוחה לכ״ע ויניח חלק (בש״י) בסוף והיה כי יביאך פחות מט״א ויניח חלק פ׳ והיה א״ש ויכתוב שמע בראש העמוד בראש השיטה ואח״כ יכתוב והיה א״ש קצת באמצע שיטה פחות מט״א ובסוף והיה א״ש יניח חלק ט״א שלימות ויוצא ידי הכל ולמהר״ם פדוואה בר״ת לא א״ש ואנן קיי״ל דהחלקות מורה על פ׳ שאחריה: והוי יודע דיש תמונה שיניח שיטה שלימה פנויה בראש והיה א״ש קצת באמצע שיטה שתחתיה וממ״נ להר״מ סתומה שמתחלת באמצע כי פתוחה דוקא בראש ולהרא״ש שיטה שלימה מורה על סתימתה ובזה י״ל קצת דברי הט״ז לעיל אלא דאין לעשות הפכיים ותמונה זו י״ל לא צורת פתוחה ולא סתומה עליה וכדכתיבנא והבן ועמ״א אות מ״ח אי״ה שם יבואר עוד. ובאות מ״ט שם. עוד אשוב אל מה שכתוב למעלה להרא״ש כל שמניח ט״א חלק בסוף פרשה אע״פ שמתחיל פרשה שנייה באמצע פחות מט״א פתוחה הוי כדמוכח בי״ד רע״ה בירושלמי פתוחה מסופה יע״שבב״י ומטור שם משמע דע״י צירוף לא מהני להרא״ש למיהוי סתומה שהרי כתב וא״ל (שלא הניח כשיעור חלק ולכתוב תיבות שם) יניח חלק שיטה ויתחיל בשיטה ג׳ ולמה לא יתחיל בשיטה שיטה פחות מט״א על ידי צירוף וצ״ע יע״ש: אשכחנא פתרי הא דכתב בש״ע סעיף ל״ג יעשה השורות שוות ויזה״ר שלא יהיו ג׳ אותיות ודיעבד לא פסול. ולפעמים אף באות אחת ושתים י״ל דפוסל בריש קדש והיה כ״י שמע דנראה להר״מ ז״ל צורה זו סתומה הוא כל שאין מתחלת מריש שיטה וצ״ע בזה גם יש לשאול אם הניח חלק ט״א ואכלו עכברים או תולעת מקום החלק ואין שם קלף חלק כלל אם כשר כה״ג או לאו ובש״י כה״ג ראוי לספק הרבה. וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה: ש"ע סָעִיף לו
סָעִיף לז
כז עור עט״ז הנה עור הבתים מקרא יליף מן המותר אף ע״ג דשי״ן הלמ״מ הוא מ״מ תו נפיק מקרא מן המותר לפיך וה״ה ש״י דכיון דש״ר כן ה״ה ש״י ורצועות דלי״ת ויו״ד י״א דלאו הלמ״מ וגם למ״ד הלמ״מ מ״מ אין בו כתיבה ממש משא״כ שי״ן מקמטים עתוס׳ שבת ס״ב א׳ ד״ה שי״ן. והנה בפריי לי״ד ק״י צידדנו שהלמ״מ אי ספק מותר מ״ה או לאו ונ״מ טובא כאן בספק לו אם עור טהורה או טמאה לבתים פסול ולרצועות הלמ״מ ומיהו אנן קי״ל הלמ״מ ספק אסור עי״ד רצ״ד ספק ערלה יע״ש וצ״ע דשבת כ״ח ב׳ רש״י ד״ה הלמ״מ מבואר דרצועות מהיקשא בכל התורה: נסתפקתי עור של איסור הנאה ש״ה או ע״ז מה דינו לבתים ולפרשיות ועיין אה״ע סימן קכ״ד ח״מ וב״ש שם וה״ה תפילין דאותיו׳ פורחות באויר באם הקלף מדבר הטעון שריפה ומיהו בלא״ה ה״ז מאוס למצוה כמו שופר של ע״ז ואי מברך יש לומר אי הוי ברכה לבטלה תלוי במה שכתב בגט ואיסורי הנאה אפילו לכתחלה מצות לאו ליהנות נתנו ואפילו מאן דפליג בגט ואוסר לכתחלה הכא מודה וכדכתיבנא: ודיו של איסור הנאה שכר שעורים שעבר הפסח ובישלו אח״כ דיו נפסל מאכילת כלב י״ל חמץ מנקברים עפרן אסור עיין לקמן סי׳ תמ״ב במ״א ט״ו ופריי שם ודיו הנעשה מעשן ופחם והוא עיקר הדיו כמ״ש בריש סי׳ אם נעשה מעשן ופחם כ״ל שעציו נאסרים מ״מ מנשרפין הוא ואפרן מותר אפילו להדיוט אפי׳ הסופר יכול להשתכר בו וליקח מעות ובדיו אין שייך לומר בלא״ה כל העומד לשרוף וא״צ כ״א צבע שחור והא איכא נמצינו למידין כתותי מיכתת שיעוריה הוא לחוד וכל העומד לשרוף כשרוף לחוד אפילו בדבר שא״צ שיעור ובזה פלוגתא ר״ש ורבנן ועח״מ וב״ש באה״ע שם ואי״ה בהלכות לולב ואתרוג יבואר בדין ערלה. ועפצים של ערלה ליכא דבאילן מאכל כתיב. עמ״ש באות כ״ח י״ל דברי ט״ז הלמ״מ יע״ש: ש"ע סָעִיף לז
כח אפילו עט״ז שבת ק״ח א׳ תוס׳ ד״ה איזה נחורות נמי שרי דהתורה לא הקפידה רק מן המותר בפיך. והמשתחוה לבהמה עסי׳ י״א ס״ח ומ״א י״ב ותקפ״ו אות ו׳ לכתחלה אסור למצוה ודיעבד שפיר דמי ולאו איסורי הנאה הוא דאין ב״ח נאסרים להדיוט. והנה מתפילין יליף כ״ה כולה ולכל מצוה מן המותר בפיך ועיין תקפ״ו במ״א ג׳. וקשיא לי א״כ בגד מצמר ארנבים וגמלים וכדומה תהא פסול לציצית וזה לא שמענו וכפי הנראה משי מתולע תוכיח שנראה שהוא מגופו (עסי״ט) וכ״ת לא הוכשרו למלאכת שמים היינו קדושה לאפוקי ציצית מצוה נינהו הא בורכא ושופר יוכיח ג״כ מצוה ואפ״ה פסול בהמה טמאה עיין מגילה כ״ו ולעיל סי׳ כ״א בב״י ומיהו המעיין בר״ן ריש פ״ב דר״ה במשנה שופר מלאכת שמים הוא דלזכרון כלפנים דמי וההוא דתחש (בשבת כ״ח ב׳) משמע דאין זה היקש גמור א״כ א״ש ציצית דמצוה לא יליף מקדושה וא״ש דברי הט״ז אות כ״ז דרצועות הלמ״מ כי היקשא לאו היקש גמור הוא עיין א״ר תקפ״ו אות ה׳. ולבוש כן כתב רצועות הלמ״מ: ש"ע סָעִיף לז
כט מקלף עט״ז אע״ג דבתים עור בעינן קלף נמי עור מקרי דהא תניא כותבין ב״ד עורות מנחות ל״ד ב׳ יע״ש ועב״י: ש"ע סָעִיף לז
ל או עט״ז ועמ״א אות נו״ן איזה מהם קודם: ש"ע סָעִיף לז
לא היכא עט״ז ועב״י כי בסנהדרין מ״ז ב׳ פלוגתא ורשב״ג עיבוד לשמה בעינן בעור בתים והר״ם מפרש לה בקלף פרשיות או רצועות וטעם כי רצועות בעי עיבוד שיהא רכין לקשירה ולכריכה ובדבעי עיבוד בעי לשמה משא״כ עור בתים טוב יותר מעור מצה דלא מעובד כלל חזק יותר ואיך יתכן דמעבדן שיהא בעי לשמן ורא״ש סובר דפשטא דברייתא אעור הבתים קאי ובעינן עיבוד ושיהא לשמה. עיין לבוש אבל בב״ה כתב דפסק כת״ק ובכ״מ פ״ג הט״ז כתב רק זה התי׳ וא״י א״כ רצועות למה צריך עיבוד לשמה ושאני ס״ת וקלף פרשיות דקדושה יתירה בעי עיבוד לשמה ועמ״א אות כ״א וצ״ע ודע דעור הבתים אם חישב לחוד ודאי די וכעין ס״ס הוי וגם בקלף רק טוב עיין סעיף ח׳ מזה: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף לח
לב יעשה עט״ז כר״ע מנחות ל״ד ב׳ ובעינן עור בתים שיהא מעור א׳ ומעשה הדפוס ידוע לסופרים ועמ״א אות נ״ב: ש"ע סָעִיף לח
סָעִיף לט
לג כדי עט״ז צריך שיהא אורך כרוחב ממש ולא מהני מה שיש זויות כל שארכו יתר על רחבו לא יהיה באלכסון ב׳ חומשים עודף. וצריך למדוד בד׳ קיים דהיינו תחלה ימדוד קו א׳ אורך וקו א׳ רוחב שיהא שוה ולא די בזה כי שמא באמצען שוה ובצדדיו מתמעט לכן צריך למדוד עוד ב׳ קוים באלכסון שיהיו שוים ב׳ קוי אלכסון ג״כ עיין דרישה בשם מהרא״ש והנה במנחות ל״ה א׳ תפילין מרובעות הלמ״מ בתפרן ואלכסונן ופירש״י הבית מרובע ותיתורא ותפירה שלא ימשוך חוט התפירה וזה כפי פירושו שמעור הבית עושה תיתורא ואין יוצא התיתורא חוץ לבית ותופר סביב משא״כ לדידן שפירוש תיתורא קשר יוצא חוץ לבית ולוקחין עור אחר ועושין תיתורא ותופרין באמצע תיתורא היה נראה שצריך שיכוין ריבוע התפירה ג״כ ריבוע ממש וצ״ע בזה. ועיין ר״מ פ״ג מתפילין ה״ג פירש כרש״י וע״ש. עב״י בשם מרדכי עמ״א ס״ח: ש"ע סָעִיף לט
לד נתקלקל עט״ז והם דברי תשובה אשכנזית הובא בב״י. וש״ר יהיה מרובעין כל הד׳ בתים ביחד ויעשה ד׳ בתי״ם שוות בית שמע כמו אינך ד״מ י״ו ועיין סעיף י״ד הסופרים הזריזים יע״ש: ש"ע סָעִיף לט
סָעִיף מב
לה של עט״ז והם דברי ב״י בשם הנקדן. אורחות חיים (מצאתי כתוב לכאורה ט״ס כי הוא בב״י כך בשם א״ח יע״ש) והנה טעם השי״ן ד׳ ראשים הוא בלוחות היו אותיות חקוקים מעבר אל עבר (מ״ם וסמך בנס) ואותיות מאויר נמצא ארבעה קמטים הם ד׳ דפנות שי״ן שהיו בלוחות ושלש אוירים שבין ד׳ קמטים הם צורת שי״ן מאויר שהיה בלוחות ולפ״ז יפה כתב שם הנקדן עמ״ש בסמ״ג יעשה בתוכה שני יודי״ן דמשמע דהקמטים הם יודי״ן ונוגעים בשולי השי״ן למטה נמצא האויר דהיינו ג׳ רווחים שבה שהוא דוגמת כתב הלוחות אין בו צורת שי״ן אם לא ששני הקמטים אמצעיים אין נוגעים בשולי השי״ן אז אין מפסיק למטה ויש בג׳ אוירים צורת שי״ן כידוע ולפ״ז א״צ ב׳ קמטי אמצעיים שצורת יודי״ן בראשם רק קוים פשוטים מאחר דהאויר וריוח שביניהם הוא הצורת שי״ן כעין לוחות. אבל יש טעמים אחרים לצורת שי״ן של ד׳ ראשים וא״כ צריך שיהיו בקמטים צורת שי״ן עם יודי״ן ממש ויגיעו דוקא עד מקום השולי שי״ן כי הקמטים הם הצורה שי״ן לא אויר וכן ראוי לעשות עמ״א אות נ״ט בזה ומ״ש שי״ן ימים בשנה עיין לבוש בזה וא״ר אות ס״ה השנה שס״ה ימים ונ״ב שבתות וד״י פסח ב׳ שבועות ט״ב ר״י ויוה״כ וסוכות ס״ה ימים ושי״ן ימים מניחים (והיינו חה״מ ג״כ מניחים ולהמחבר בל״א הטעם בא״ח ב״ש מצפ״ץ גימטרי״א ברחמים עיין א״ר ס״י) ועמ״א: ש"ע סָעִיף מב
סָעִיף מז
לו אפילו עט״ז האריך ותוכן כוונתו דלמטה הוא בית א׳ ממש רק למעלה נפרדין ד׳ בתים ודי בדיעבד בכך וכתבן בקלף אחד ממש רק למעלה חלק גדול גליון וחתך שם ומכניס כל גליון בקצת בית ד׳ פרשיות בקלף אחד למטה עומדים זקופים בבית א׳ למטה אין שם רק בית א׳ ולא נגלל רק כך עומדין ועכ״פ זקופים המה ומ״ש דקיי״ל כרב דימי אלא כאביי ט״ס לכאורה דלא כאביי ובשיטת הב״ח ז״ל אמרה דקיי״ל כרב דימי לכתחלה אסור ודיעבד שרי ודלא כאביי דמחמיר דיעבד ודלא כב״י יע״ש וכתבם בקלף א׳ דיעבד מיירי. ולפ״ז מ״ש בסמ״ג תריץ שי״ן עד התפר נמי לאו לעיכובא כ״א לכתחלה דהא הוא פי׳ הי״מ דרב דימי מנחות ל״ה א׳ באר הגולה סמ״ך א״כ דיעבד לא מעכב והר״ב שכתב וכן יו״ד צריך כו׳ אין מדוקדק כ״כ דזה לעיכובא וזה לכתחלה ועד״מ תירץ באופן אחר ובמ״א אות ס״ב פירש בו פירושו וד״מ שלפנינו וגם הדרישה הביאו לא הבנתי וכן לא רציתי להאריך בו: ש"ע סָעִיף מז
לז והוא עט״ז. עיין מנחות ל״ד ב׳ י״ל פלוגתייהו הנותן ד״ק בבית א׳ לרבי יהודה דיעבד צריך לדבק ולר׳ יוסי אינו צריך אפי׳ לכתחלה אין צריך אבל ד׳ בתים ש״ר באין לו ש״י דיעבד דוקא אמר רבי יוסי דיוצא ועיין לבוש כתב ד״ק בבית א׳ יצא ומצוה מן המובחר לדבק אין לו ש״י ויש לו ב׳ ש״ר טולה כו׳ סובר דר״י אמר אינו צריך דיעבד משמע הא לכתחלה גם בבית א׳ צריך לדבק וזה שיטת הב״ח וט״ז בל״ו דרב דימי דאמר אינו צריך שיגיע עד מקום התפר דיעבד הוא וכרב דימי קיי״ל דלא כאביי יע״ש אבל להב״י בספרו הארוך דפירש דקיי״ל כאביי דלרב דמי אינו צריך לכתחלה ה״ה ר״י אינו צריך לכתחלה אבל ד׳ בתים וטולה רק דיעבד והשתא אין קושיא לאשמועינן רבותא דזה לכתחלה וזה דיעבד והר״ב שהגיה והמנהג היינו בבית א׳ נמי יצא דיעבד הא לכתחלה מודה רבי יוסי דיש לדבק והבן ומסתברא דטולה עור גם שלא יראו השי״ן דבש״י אין שי״ן ומילתא יתירא הוי בל תוסיף נ״ל: ש"ע סָעִיף מז
לח ויעביר עט״ז העלה לעיל בסמ״ז החוט מעכב וכאן רק לכתחלה: ש"ע סָעִיף מז
סָעִיף נא
לט יהיו עט״ז דאף נפסק החוט יכול לקושרו אבל במ״א אות ס״ח דנפסק ניכר שהוא תלוש ואפילו קשירה לא מהני ומכ״ש למ״ש שם בשם א״ר דחוט קצר קושרו כו׳ מוכח בביאור דנפסק אפילו קשירה לא מהני וכדומה שכן נוהגין הסופרים להלכה אבל באין לו גידים אחרים כדאי הוא הט״ז לסמוך עליו ולקשור חוט שנפסק. כ׳ כפופה סוף התיבה פשוטה באמצע ירושלמי מגילה פ״ק ו׳ ב׳: ש"ע סָעִיף נא
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א ופרשת שמע. וצריך לכתוב ד' דאחד גדולה כמו ד' דלתי"ן קטנים. כתבי האר"י מ"א: ש"ע סָעִיף א
ב כסדר הזה. תפילין שנכתבו כסדרן ובאורך הזמן נפסלו שתי פרשיות ראשונות ויש לסופר עוד שתי פרשיות כאותן שנפסלו שהן כשרות מותר לצרפן אל שתי הפרשיות אחרונות שנשארו בכשרותם. תשו' עבודת הגרשוני סי' ס' עיין בשכנה"ג ובתשוב' דבר שמואל סי' ש"ב: ש"ע סָעִיף א
ג של יד קודם של ראש. ובעטרת זקנים כתב ול"נ שיכתוב של ראש תחלה וכ"כ האר"י ז"ל בס' הכוונות שיכתוב השל ראש ויתקנו לגמרי וישחירו ואח"כ יכתוב השל יד ויזהר לכתוב כל הד' פרשיות של ראש ויד רצופים ולא יפסיק ביניהם בשום דיבור כלל ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד א'. דכתיב והיו לאות על ידך דמשמע אות אחת כלומר בית אחד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה שחור. עיין בב"י אין להקשות הא הברייתא זו דפ' הבונה אוקימנא לה בפרק הקומץ בס"ת ולא בתפילין ומזוזות על ההיא דאמרינן התם איבעיא להו שתים ושלש ואחת מהו וכו' ומהדרינן כי תניא ההיא בס"ת ע"ש. וכ"כ התוס' בפרק במה מדליקין דס"ת בעי דיו מסוגיא זו דפרק הקומץ עיין ביד אהרן שמיישבו. מותר לכתוב תו"מ בדיו הנעשה מסתם יינם דבר שמואל סי' קס"ב קס"ד. יד אליהו סי' ל"ה ועיין באר עשק סי' ק"ט: ש"ע סָעִיף ג
ו עצים. כ' מ"א לא ראיתי לאחד מהגדולים שנהג כן ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף כה
ז בחברתה. אם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבק מ"מ ישאר צורת האות כשר. הרד"ך בית א' חדד כ"ב ומ"א כ' דיש להחמיר. ואם אינו דבוק בעצמו רק התג אחת דבוקה בחברתה כשר. הרב המאירי. ופרי חדש בא"ע סי' קכ"ה ס"ק י"א כ' דלא נהירא ואף בדיבוק ע"י תג יש לגרור הדבק ע"ש גם הרלנ"ח מחמיר עיין במ"א ועיין לקמן סעי' כ"ה מש"ש: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף ה
ח פסולים. היינו בשולט בימין לבד אבל שולט בשתי ידיו אם כתב בשמאל כשר. מ"א: ש"ע סָעִיף ה
ט ימין. ואם כ' בימין פסול. כ' רמ"ע סי' ל"ח שאחד כ' בפיו ופסלו אפילו א"א למצוא אחרים מ"א וה"ה כיוצא בזה דלאו דרך כתיבה הוא אפי' ליכא אחרים אין לברך על תפילין שנכתבו בכה"ג ע"ת ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י עליונה. משום דאסור לכתוב פסוק בלא שרטוט וכשמשרטט שיטה עליונה דיו. עיין מ"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יא בעפצים. ויניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו ואם מוציאה קודם לכן לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא. ב"ש מ"א: ש"ע סָעִיף ח
יב ס"ת. בתשו' עבודת הגרשוני סי' ס"ה אוסר לכתוב תפילין על קלף שנתעבד לשם ס"ת אם לא שיתנה בתחלה שאם ירצה אח"כ לשנות לקדושה קלה שיהא רשות בידו ע"ש. ועיין ביד אהרן מה שהקשה עליו. ועי' בתשו' צמח צדק סימן פ"א אי מועיל התנאי למעבד עור לרצועות של תפילין להשתמש במה שישתייר מהעור לתשמיש של חול ודעתו בהא דברצועות מותר ע"ש. ועיין ביו"ד סימן רע"א ס"ק ג' כתבתי בשם הטור דתיקון הקלף והשרטוט לא צריך לשמה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג בעבודה. דוקא כשסייעו בעיבוד ואפי' בסוף העיבוד מהני אבל אינו מועיל אם סייעו להשחיר הרצועות ובדיעבד אפי' לא סייעו כלל כשר ועכ"פ צריך שיאמר לעכו"ם ליתן לתוך הסיד לשמה ועיין באר עשק סימן י"ד ובהרמ"ע סי' צ"ד: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יד עין. כ' הג"מ אם נתנו מתחלה בעיבוד לשם קדושה יוכל להניח העכו"ם ולהוציאו ולתקנו וא"צ לסייעו עוד. עיין מ"א: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
טו סימן רע"א. דיכולין לחזור ולתקנו ע"ש ס"ק א' מש"ש: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טז הטהורים. בתוס' דסוטה דף י"ז כתבו בשם הירושלמי דאפי' שאר ספרים שיש בהם שמות אסור לכתוב על עור בהמה טמאה מ"א. בתשוב' הרמ"ע סימן ל"ז כ' דיש מעלות דשל שליל מצוה מן המובחר ושל חיה יותר משל בהמה ובהמה שחוטה עדיף משל חיה נבילה ע"ש וכ"כ בשכנה"ג ובע"ת. אי בהמה טמאה שנולדה מטהורה אם עורותיה כשר לתו"מ או עור בהמה טהורה שנולדה מטמאה אי פסול לתו"מ עיין בתשובת יד אליהו סימן ב' שהאריך והעלה להחמיר. עור של בהמה רובעת ונרבעת אסור לכתוב תו"מ יד אליהו סימן ל"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יז לשתים. ר"ל דבשעת הכתיבה נסתם שהדיו עובר עליו ואין הנקב נרגש בקולמוס אע"פ שנראה נקב דק כנגד השמש כשר ב"ח מ"א שכנה"ג ע"ת אבל הט"ז כ' דבעינן שיהיה שם נקב קטן כ"כ שהדיו סותמו ואינו נראה כלל נגד השמש ע"ש. וכל זה קודם הכתיבה אבל אם ניקב לאחר הכתיבה אפי' נחלק האות לשנים כשר אלא דבעינן תינוק שיוכל לקרותו. ב"ח שכנה"ג ע"ת ט"ז ועיין סעיף ט"ז ובתשו' מטה יוסף ח"א סי' א' ובתשו' תורת חיים ח"ג בקונטרס עוללות הכרם: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יח קטנה. ורמ"י כ' שהסופרים שלהם עושין תיקון אחר שכל הקלפים הם שוים באורך אחד ובעובי אחד אלא שמניחים גליון בפרשיות הקצרות ע"ש. ועפ"ז שמעתי לתרץ מה שהקשה התוס' יו"ט במסכת שבת פרק ח' משנה ג' בד"ה שהיא שמע ישראל וכו' ע"ש די"ל דהתנא אתא לאשמועינן דלענין שבת א"צ שיהיה הקלף עב או עם הגליון כמו בתפילין רק השיעור הוא כדי לכתוב עליו רק פרשת שמע ישראל וא"צ גליון ואף שהקלף הוא דק וק"ל. ועיין בספר יד אהרן ובהלק"ט ח"א סי' רנ"ט: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
יט קטנה. היינו י'.. ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
כ הפשוטות. כגון ו' ז' או שנפסק רגל הנו"ן כצ"ל. וכ"כ בע"ת וכ"ה במרדכי וכ"כ המחבר יד אהרן ובקצת נוסחאות כ' או שנפסק רגל האל"ף והט"ז הרבה להקשות עליו והעלה דהך נפסק רגל הא' מקומו אח"כ מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת אות כתיקונו או נפסק רגל הא' פסול ע"ש. והמ"א גורס רגל האחד ע"ש ואין לדבריו הבנה ועיין בספר תורת חיים בקונטרס עוללות הכרם: ש"ע סָעִיף טז
כא לא חכם. כ' הט"ז נ"ל דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק דהיינו שנעשה ההפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' אלא צריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק ואין זה דומה למ"ש הש"ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות דבזה ודאי מודה דצריך לכסות ב"ח פסק דלא מכשרינן ע"י תינוק אא"כ שנכתב מתחלה כהלכתו האות ואח"כ נפסק אבל אם נכתב מתחלה כך לא מהני תינוק אע"ג דליכא נקב ע"ש וט"ז חולק עליו וכ' דאין חילוק בזה דאם אירע שכתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה דהוי שלא כסדרן ודאי מראה לתינוק האות ע"ש ועיין בתשו' מטה יוסף ח"א סימן א' שהליץ בעד הב"ח ועיין בקונטרס עוללות הכרם: ש"ע סָעִיף טז
כב אותיות. משמע דבין מלפניו ומלאחריו א"צ לכסותו וכ"כ הב"ח בא"ע סי' קכ"ה ע"ש אבל מהרי"ט ח"ב בחלק י"ד סי' ל"ב כ' דלקמיה קאמר אבל מה שקודם לו צריך לכסות שאם יתחיל מתחלת המקרא סירכיה נקיט ואזיל וכן נהגו עכ"ל. וכתב היד אהרן דאף דתינוק שלא למד באותה פרשה אפ"ה צריך לכסות מה שלפניו דלא כספר גט פשוט סי' קנ"ה ס"ק פ"ג ע"ש: ש"ע סָעִיף טז
כג האות. ז"ל מהרי"ק שורש (פ"ט) [ס"ט] בדין אלפין שאין היו"ד שלהן נוגעת אל עצמה וכן נקודת הפ"א שאין נוגעת בגגה שהוא פסול ואין להכשירו ע"י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים הללו אלא היכא שנפסק האות ובציר לה משיעורא כגון ו' קטיעה שאנו מסופקים אם הגיע לאורך ו' או אם כשיעור י' ולכן תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך ו' יש לה מדלא קראה י' אבל היכא דפשיטא שאין האות נשאר בצורתה מה מועיל בראיית התינוק ועינינו רואות שאין האות בצורתה עכ"ל וכ"כ הריב"ש סי' ק"ך דלא מהני קריאת התינוק אלא היכא שהפסול הוא משום שזה האות נדמה לאות אחרת אבל היכא שהפסול הוא משום שנפסק צורתו לא מהני לכן אין להכשיר האלף שאין רגל השמאלי נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אלף שהרי מפני הפירוד לא יטעה לומר שהוא אות אחרת דהיינו עין הפוכה עכ"ל ועיין סעיף כ"ה: ש"ע סָעִיף טז
כד ונפסק בו. להב"ח שכתבתי בס"ק כ"א אין חילוק בין נפסק בנקב בין נפסק שלא על ידי נקב אלא כשנראה הגויל החלק באמצע האות לא מכשרינן על ידי תינוק אא"כ שנכתב מתחלה כתיקונו ואח"כ נפסק האות אבל אם נכתב כך מתחלה לא מהני תינוק אע"ג דליכא נקב ולהט"ז צריך לומר דכאן איירי דוקא דנפסק ע"י נקב דאז יש חילוק הזה הואיל ואין מוקפת גויל. כי זהו לשון הב"י וא"ת והיכא מכשרינן באיפסק שום אות בנוקבא והא אמרינן בהקומץ כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסול וי"ל דהא דמכשרינן היינו דוקא בשנפסק אחר שנכתב דכיון דכשנכתבה היתה כשרה שהיה מקיפה גויל מד' רוחותיה אבל כשבתחלת הכתיבה היה שם נקב ונפסקה בו אע"פ שיש בו שיעור אות פסולה משום דמעולם לא הוקפה גויל ע"ש ובט"ז ודו"ק כתב בתשו' הר"י הלוי אם יש שריטה דקה בתוך האות ואינו עובר מעבר לגויל כשר כיון שאינו נראה אות חלוקה לב' עיין מטה יוסף ח"א סי' א': ש"ע סָעִיף טז
כה קלף. אע"פ שהיא ארוכה כראוי. מ"א: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
כו האות. ואם היא מחסרה קוצה של אות או שנראה כאילו היא גופה של אות אע"פ שהאות ניכרת להדיא פסול רד"ך וכנה"ג ופר"ח בא"ע סי' קכ"ה ס"ק ט"ו חולק עליו וכ' ואיני רואה טעם בהוראה זו דאי כשנתעבה הגג או הירך באותו טפת דיו שנפל בגוף האות מה בכך ויוכל לתקנו ולחזור לעשות כך בקולמוס ואין כאן חק תוכות וכן כשקוץ קטן כל דהוא יוצא חוץ לאות באופן שאין משנה מצורת האות כלל וגם האות ניכרת ללא חכם ולא טיפש גם בזה נ"ל להכשיר עכ"ל. וכ"נ דעת הע"ת ע"ש אם נפלה טפת דיו אפי' מחק הטיפה לגמרי וגמר האות ע"י כתיבה פסול דבעי שיהא כל האות ע"י כתיבה רד"ך. נפלה טיפת דיו והיא עשויה כמין חצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות ע"י כתיבה הר"מ אלשקר סי' ה' אבל הב"י בא"ע סי' קכ"ה מכשיר. וכ"פ רמ"א שם ס"ד: כ' מהריק"ש בא"ע סי' קכ"ה דאם עשה תיבה תלוקה שנראה כב' תיבות והיה בצד של החלקים שי"ן של ג' ראשים ועשאה ד' ראשין והאריכה בכך למלאות החלל שבאמצע חלקי התיבה ואח"כ גרר מראשי השי"ן האמצעים ונשארה שי"ן של ג' ראשים עשויה מאליה כשר ולא נראה חק תוכות ומ"מ יותר טוב למחוק הראש הראשון קודם כתיבת הראש שהאריך בו השי"ן ומהר"ם בן חביב שם ס"ק ל"ה ופר"ח שם ס"ק ט"ו דחו דבריו וכתבו דבכה"ג מיקרי חק תוכות ופסול ע"ש והתיקון השני עיקר. אם כתב ב' תיבות בתיבה א' ע"י אות יתירה ביניהם כגון שהיה צריך לכתוב בחוזק יד והוסיף ק' בין תיבות חוזק לתיבת יד כגון זה בחוזקק יד או שכ' בבחוזק שהוסיף ב' בתחלת תיבת בחוזק מותר למחוק הבי"ת והקו"ף שביניהם ואין בכך פיסול משום חק תוכות. גט פשוט סי' קכ"ה ס"ק ל"ו. אם נדבק רגל הה"א כחוט השערה דק מאוד ותינוק דלא חכם ולא טיפש יודע שהוא ה"א מי שיקל להפריד הרגל לבד לא אמחה בידו הרלנ"ח סי' א' וצ"ז. והרד"ך בית א' חל"א ופר"ח בע"ע סי' קכ"ה ס"ק י' חלקו עליו שאין להורות קולא בדבר וראוי לגעור במי שעושה כן. וכ"כ הע"ת מאחר שנראה לעין שלא נשאר צורת האות אע"פ שהוא דק אטו בדק או בעב תלוי אם הוא דבוק מה לי עב או דק. אם נפלה טפת דיו תוך חלל הב' ונראי' כפ' או שאין שם ב' עליה או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה אין תקנה למחוק ב"י. ב' ביתין הסמוכים בתיבה אחד שנדבקו בתחתיהן ונפסדה צורת האות למראית העין שאינה ניכרת אם הוא בי"ת או כ"ף אין תקנה לגררה להפריש הדיבוק דמיקרי חק תוכות כי אם במחיקת הרגל השני ויחזור ויכתבנו דבר שמואל סי' פ"ט. אם נטף שעוה וסלקה מותר אף ע"פ שהאות אינה ניכרת יוכל לגרור השעוה ולסלקה ואין כאן חק תוכות. פר"ח וכ"כ המ"א: ש"ע סָעִיף יז
כז לגרור. אפי' מעביר הקולמוס לאחר שחק תוכו אינו מועיל. ע"ת: ש"ע סָעִיף יז
כח כ"ף. וה"ה איפכא: ש"ע סָעִיף יז
כט תוכות. ודוקא חקיקה פוסלת בו אבל אם כ' רי"ש דומה לדל"ת ורוצה להוסיף עליו דיו לעשותו עגול דתהוי רי"ש וכן בעשה רי"ש במקום דל"ת יש תקנה להוסיף עליו דיו ולעשותו מרובעת ומותר וה"ה מבית לכ"ף או איפכא נמי דינא הכי וכל זה דיש תקנה לתקנו היינו קודם שכ' אות אחריו אבל לא אח"כ דאז הוה שלא כסדרן ופסול בתפילין. תפילין שנזדמן לסופר לכתוב בפרשה פשוטה בסוף להשלים משך רוחב השיטה האריך והמשיך גגה של כ"ף עד שהגיע לסוף השיטה ונמצאת רוחב הגג דומה לדל"ת גדולה או רי"ש גדולה מה דינו עיין הר"י הלוי סי' פ"א ועיין ס"ק שלאחר זה. ובתשו' גינת וורדים חא"ח כלל ב' סי' ט'. ובתשו' דבר שמואל סי' קס"ג: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
ל בפיסול. ר"ל כי כתיבת המ"ם פתוחה היא בב' כתיבות דהיינו מתחלה כותבין כמו נו"ן כפופה ואח"כ תולין מצדה כמו ו' א"כ כל שנעשה הפסול בו דהיינו הוי"ו צריך לגרור כולו אבל הנו"ן שנכתבה בהכשר א"צ לגוררה לאפוקי ברי"ש שעשאה כמין דל"ת דבפעם אחת נכתב הכל בפסול צריך לגוררו כולו ולפ"ז ה"ה בכל אות שנכתב בשני כתיבות כמו ג' ונעשה פסול בכתיבה א' א"צ לגרור אלא אותה ואם כ' מתחלה רי"ש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דל"ת סגי ליה כשיגרר התג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש והמחמיר גם בזה תע"ב. לבוש ול"ח: רגל הכף צריך להיות כפלים לגג שלא תדמה כרי"ש. בתשו' מהר"י הלוי סי' פ"א כתב אם עשה גג של הכ"ף רחב צריך תיקון למחוק כל הגג אפילו במלת אלקיך יכול למוחקו אך יזהר שלא ימחוק הרגל והמ"א כ' ול"נ שאם יוכל למשוך הרגל שיהיה כפלים כמו הגג שפיר דמי עיין ס"ק שלפני זה: ש"ע סָעִיף יח
לא והפרידה כשר. נ"ל דה"ה אם רגל הך' מגיע לסוף הקלף בלי היקף רשאי לגרר קצת דלא גרע מנדבק אות לאות כ' הב"ח בא"ע סי' קכ"ה דאם כל אורך האות דבוקה לחברתה ל"מ גרירה ואם נשתנה צורת האות ע"י הדביקות הוי כמ"ם שנסתמה רד"ך עמ"א. ועיין ב"ח שהעלה דאם נמצא דיבוק בס"ת בקריאה דאין צריך להוציא אחרת אפי' נמצא בשבת וי"ט שא"א לגוררו מ"מ אין להוציא אחרת כיון שמעיקר הדין ס"ת יש תקנה לגוררו רק דאיסור שבת רביע עליה וכל הראוי לבילה אין בילה וכו' ע"ש. ובשיורי כנה"ג כ' ומנהגינו דאפי' בדבוק אות לאות שנמצא בס"ת בשבת או בי"ט להוציא ס"ת אחרת ע"ל סי' קמ"ג ובספר אבן העוזר מחמיר באותיות הנדבקים בתחלת הכתיבה שאין להם תקנה בגרירה עיין שם באריכות בספר מגיני ארץ מדפוסי פרופס: ש"ע סָעִיף יח
לב בגג. כל הסעיף זה איירי קודם שכתב אות שלאחריו דאז יש תקנה אבל אח"כ לא דהוי שלא כסדרן ודוקא שלא נשאר צורת אות בלא תיקון אז אסור לתקנה בשכתב לפניה משום דהוי שלא כסדרן אבל אם נשאר צורת אות אפי' בלא תיקון יוכל לתקנו אפילו אחר כך דכיון דצורת אות היה ניכר ליכא משום דלא כסדרן. ועיין סעיף כ"ה וס"ק כ"ו מש"ש: ש"ע סָעִיף יח
לג פסול. ודוקא שנגעה היו"ד עצמה באל"ף אבל אם קוצה השמאלית של יו"ד נוגעת באל"ף כשר דאפילו בלא הקוצה מיקרי יו"ד. עמ"א: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
לד הכתיבה. קודם שיכתוב השם יעיין בקולמוס שיטבלנו טרם שיכתוב אות אחרונה שלפני השם ויקדש הדיו באותו אות ואם צריך דיו טרם שיגמור השם אזי יטבול באותיות שלפני השם שהם לחים ויגמור השם ואם לא הניח אות לפני השם יעיין אם יש אות או תג שצריכה דיו כדי שיקדש הדיו קודם שיכתוב השם ב"ש מ"א. וסדר כתיבת השם דרך סוד עיין בעטרת זקנים ובגינת ורדים חא"ח כלל ב' סימן י' וי"א: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כג
לה תיבות. כ' הב"י בשם הריא"ס דלפעמים תיקון מהני ליתר אות כגון לאבותיך מלא בו' שאחר שיגרור הו' ימשוך הב' שלפניה באופן שיהיה ממולא החלק של מקום הגרר אבל בצ' נסתפק כגון הוציאך שכתבו ביו"ד או מצות מלא בו' ואם ימחוק הי' או הו' יוכל אח"כ להמשיך חלק התחתון ולא העליון אי כשר או לא. ומסיים הב"י ומ"מ כל שנראית כב' תיבות פסולה וכ"כ הלבוש שיש להחמיר בזה וכ' המ"א דאם בתחלת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוך בתוכו כזה ג מותר דהוי ממש כתיבה אחת דלא כהרנ"ח ח"ב סי' ע"ח עיין כנה"ג וביד אהרן. ואם כ' תיבה יתירה מתקנה. ואם יהיה חלק ט' אותיות דכשיגררנה יהיה פרשה במקום שאין פרשה פסול אבל מותר למשוך הה"א אע"פ שלא יהא רגל בסופו מ"א. מצא ו' או י' יתירה יגרור אותה ויעבה קצת האות שלפניה או שלאחריה שאין בזה משום שינוי אות. עיין מ"א וביד אהרן: (עיין בס' אליהו רבה בעניינים האלה בשם כנה"ג. ושו"ת רדב"ז): ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כד
לו הגרר. הגרר מיקרי כשגררו יבש והמחק מיקרי שמחקו לח: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כה
לז עליה. ובכל הני אפי' תינוק יוכל לקרותם פסול: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף יח
לח בגג. דאז צריך לגררה כולה כמ"ש סעיף י"ח: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כה
לט יו"ד נו"ן. וה"ה אם לא עשה רגל הימין של יו"ד אבל אם לא עשה לה רגל שמאל יכול לתקנה דשם יו"ד עליה. ב"י מ"א: ש"ע סָעִיף כה
מ דחי"ת. תפילין שחי"ת שלהם כמין ד' וז' כזה או איפכא כזה אין לפוסלם ויגרור מן הד' עד שיעשנה ז' ולא הוי שלא כסדרן עיין מ"א סי' ל"ו ס"ק ג' וכן כתבתי בתשובה על תפילין שנמצאו מלת בניכם בשני כפי"ן כזה בניככם דיגרור כ"ף השניה מכל וכל ויאריך כ' ראשונה עד שיגיע סמוך למ"ם אבל לא יגרור המ"ם ויעשה מן הכ"ף השניה מ"ם דהוי שלא כסדרן שכנה"ג בהגהת הטו' ועי' תשו' דרכי נועם סי' א' ובעבודת הגרשוני סי' פ"ב אם עשה חי"ת כדעת רש"י כזה כשרה ואפי' האריך בה בסוף שטה עד שאינה מרובעת אפ"ה כשרה. מ"א בסי' ל"ו ס"ק ג': ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כו
מא יכול להפרידם. מעשה שהי' רגל הנו"ן פשוטה דבוק לגגה של ה"א המכוונת תחתיה והיתה הה"א מעיקר שם הנכבד והנורא יש להכשיר בשעת הדחק ע"י גרירת קצת רגל הנו"ן ובלבד שלא יגע הסכין באותה נקודה אחרונה המדובקת אות הנו"ן עם הה"א הקדושה. שיורי כנה"ג: ש"ע סָעִיף כו
סָעִיף כז
מב שנמחקו קצת. אבל אם בתחילת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאודם וצריך להעביר עליו קולמוס הוי שלא כסדרן. מ"א: ש"ע סָעִיף כז
מג כסדרן. ודוקא כשקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו הוי שלא כסדרן. מ"א: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף כח
מד באויר הה"א. ואם נכנס לתוך ד' ונראית כה' פסול הרמ"א בא"ע סי' קכ"ה ססי"ח ועי' במ"א שסיים בזה"ל וכ' בכנה"ג שיש מכשירים לגמרי ע"כ וצוח עליו ככרוכיא המחבר יד אהרן שאינו כן ולא מצינו מי שמיקל בזה ע"ש: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
מה הכתב. ואם מקצת הפרשה שגורה בפיו מותר לכתוב אותה מקצת בע"פ ב"ח דלא כב"י: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לא
מו הכתב. משמע דשכותב מתוך הכתב א"צ לקרות כל תיבה וצ"ע דבי"ד סי' רע"ד ס"ב משמע דאעפ"כ צריך לקרות וכ' המ"א ואפשר דעתו להקל בתפילין אבל הב"ח פסק דאפי' בכותב מפי הכתב צריך שיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה וכ"פ הע"ת וכ"ה בשכנה"ג: ש"ע סָעִיף לא
סָעִיף לב
מז של למ"ד. וב"ח פסק שצריך להניח שיעור חצי ציפורן למעלה מראש של למ"ד ועיין ט"ז דה"ה למטה: ש"ע סָעִיף לב
מח אות. ובדיעבד אינו מעכב אא"כ נראים כאחד על פי תינוק דלא חכים ט"ז וע"ת וכ"פ הכנה"ג: ש"ע סָעִיף לב
מט לפסוק. ומ"א פסק שלא להניח חלק כלל וכן בין שיטה לשיטה א"צ ע"ש ועיין בד"מ ובע"ת (ובספר אליהו רבה פסק כדעת רמ"א דצריך להניח חלק בין פסוק לפסוק והביא ראיה מן ספר ברוך שאמר שכתב להדיא כן וכן בין שיטה לשיטה ע"ש): ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לג
נ לשיטה. ובי"ד סי' רע"ג פסק כהרמב"ם דלא קפדינן אלא שלא יכתוב רוב התיבה חוץ לשיטה ואם התיבה בת ח' אותיות מותר לכתוב החצי חוץ לשיטה וכתב המ"א ואפשר דבא ללמוד כאן דשני אותיות מותר לכתוב אפי' בתיבה בת ג' אותיות דבזה הרמב"ם מודה ע"ש. ואני אומר דמסעיף שאח"ז ידעינן זאת מדכתב ב' אותיות שהם תיבה וכו' משמע ב' אותיות שאינן תיבה אחת מותר אפי' בתיבה בת ג' וק"ל: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף לה
נא בתוך הדף. ולא יצא מהם כלל חוץ כתב הרב בעל באר שבע בתשובה סוף ספרו דף נ"ב ע"ב מדנקט כפל לשון משמע אפי' בדיעבד פסול אפי' בשאר שמות שאינן נמחקין ואפי' הנטפל לשם מאחריו פסול אם יצא חוץ לשיטה כנ"ל להלכה ולא למעשה ע"כ. והמ"א הקשה עליו דהש"ך ביו"ד סי' רע"ו ס"ו כתב דקצת פוסקים מכשירין כשתלה מקצת השם ע"ש ס"ק ה' משמע לכאורה דכ"ש כשיצא חוץ לשיטה דהא איסור תליה נזכר בגמרא ואיסור זה לא נזכר בגמרא בהדיא רק הוא מדברי ר"ת ומנ"ל לפסול בדיעבד ובמ"ב סימן נ"ז כתב אם כתב אלהינו בלא י' מותר לתלות הי' מאחר שאינה מהשם עצמו אם כן כ"ש אם יצא הנטפל לשם חוץ לשיטה דכשר והגאון מוהר"ר יצחק אב"ד דק"ק פוזנא הורה למחוק בספר תורה כל השורות העליונות ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם מאחר דאפשר לתקוני לא מיקרי דיעבד אבל אם יש שם בשיטות העליונות שאסור למחקו כשר בדיעבד עד כאן לשון המג"א וה"ה נמי בתפילין דאסור למוחקו משום דהוי שלא כסדרן כשר בדיעבד והמחבר הלכה ברורה טעה שגיאה גדולה במה שכתב ואני תמה הרי הוי שלא כסדרן ע"ש ס"ק מ"א ועי' בב"י ביו"ד סי' רע"ו שהביא תשו' הרמב"ם וכתב בה בלשון הזה על ס"ת שנמצא בה ה' כתוב קצתו תוך השיטה וקצתו חוץ לשיטה הראוי אצלי להחליף אותה היריעה ולגונזה ואחר חלופה יקראו בה בצבור לכתחלה עכ"ל נרא' דס"ל להרמב"ם דפסול אפי' בדיעבד והמחבר יד אהרן האריך והעלה דלענין מעשה אין ולאו ורפיא בידיה. ועי' בתשובת גינת ורדים חלק אורח חיים כלל ב' סימן כ"ט ובספר משנה למלך בפרק ה' מהלכות תפילין: ש"ע סָעִיף לה
סָעִיף לו
נב פסול. עי' ט"ז מה שמיישב דעת הרמב"ם מפרק הקומץ והוכיח דאפילו בדיעבד בעי סתומה ודבריו המה קצת מגומגמים אבל תוכן דבריו הוא דילמא האי דאין מורידין הא מורידין עושין קאי אתפילין אלא ודאי דבתפילין נמי פסול בפתוחות ואינו נראה לפענ"ד דא"כ באידך מקשן נמי נימא הכי דמקשה בסמוך הא מורידין עושין והא בעי שירטוט ואי לפי דעתו מה ק"ל הלא הרמב"ם פסק בפ"ז דס"ת בעי שירטוט וא"כ נימא נמי דטעמא דאין מורידין קאי לס"ת אלא ודאי צ"ל דלא ס"ל לתלמודא האי סברא דא"כ למה ליה למתני כלל תפילין א"כ י"ל הכא נמי דאי קאי אתפילין לחודיה ל"ל למתני' כלל ס"ת וכך הוא הוכחה הלימא מסייע ובזה יתורץ רש"י שם במ"ש בד"ה הכא סתומות בס"ת הכא פתוחות במזוזה כו' למה נקט בראשונה בס"ת ולא נקט תפילין אלא ודאי דבתפילין י"ל דפתוחות כשר בדיעבד ולא קשיא מתפילין רק הקושיא היא מס"ת. למה נקט גם בשירטוט כתב רש"י ובתפילין לא בעי שירטוט נקט נמי רש"י תפילין לחוד להורות דקושיא הוא למה נקט תפילין ודו"ק: ש"ע סָעִיף לו
נג קדש. אבאר לפניך מקור המחלוקת למען יתברר. כבר זכרנו שצריך לעשות ג' פרשיות דהיינו קדש והיה כי יביאך שמע פתוחה והפרשה ד' שהיא והיה אם שמוע סתומה רק שיש מחלוקת בצורת פתוחה וסתומה דלהרא"ש מבואר בי"ד סי' ער"ה דכל שיש חלק בשיטה ומתחיל לכתוב באמצע שיטה וכן בכותב ומניח בסוף שיטה חלק ומתחיל הפרשה שאחריה בראש שיטה שניה זהו פתוחה ושיעור החלק הוא כדי שיוכל לכתוב ט' אותיות וסתומה הוי כל שמניח חלק באמצע שיטה כשיעור הנ"ל ויתחיל לכתוב בסוף השיטה ההיא עצמה וה"ה אם סיים הפרשה בסוף שיטה יניח שיטה אחת חלק ויתחיל בשיטה שלישית והרמב"ם כתבו בזה"ל פרשה פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיטה מניח שאר השיטה פנוי כשיעור הנ"ל ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת השיטה השניה (זהו כמו להרא"ש) ואם לא נשאר כשיעור פנוי או גמר בסוף השיטה יניח שיטה שאחריה פנוי ומתחיל הפתוחה מתחלת שיטה ג' (וזהו להרא"ש סתומה) פרשה סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע מניח ריוח כשיעור ומתחיל בסוף שיטה עצמה תיבה אחת (זהו כמו להרא"ש) ואם לא נשאר כשיעור ט' אותיות ולכתוב תיבה אחת בסוף יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה ויתחיל לכתוב הפרשה סתומה מאמצע שיטה הב' (אפשר גם להרא"ש כן) ואם גמר בסוף השיטה מניח בתחלת שיטה שניה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב מאמצע השיטה הפרשה סתומה (וזהו להרא"ש פתוחה) נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחילתה בתחילת שיטה לעולם וסתומה תחילתה מאמצע שיטה לעולם עכ"ל. וכתב הב"י האיך יעשו בתפילין שיצאו ידי כולם אם לעשות הג' פתוחות דהיינו שישאר בתחילתן שיעור ויתחיל הפרשה באמצע שיטה לא יצא ידי הרמב"ם דס"ל מתחיל באמצע שיטה מקרי סתומה. ואם ישאיר חלק בסוף כל פרשה א"כ הוי אף אחרונה פתוחה דהא כל שיש חלק בסוף הפרשה עושה את הפרשה שלאחריו פתוחה על כן נוהגים בא"י שפוסקים כהרמב"ם שעושים בדרך זה ב' פרשיות ראשונות מתחילות מראש הדף ומסיימים בסוף הדף באמצע שיטה ופרשה שלישית שהיא שמע מתחלת בראש הדף ומסיימת בסופה ופרשה ד' מתחלת מאמצע שיטה נמצא ג' פרשיות ראשונות לדעת הרמב"ם פתוחה כי הראשונה אע"פ שאין חלק לפניה מקרי פתוחה כמו בראשית דהוי פשוט פתוחה לדעת הרמב"ם וב' פרשיות שאחרי הראשונה נעשו פתוחות מכח שיעור החלק שלפניהם דהיינו החלק מפרשה שלפניה בסופה עושה פרשה שאחריה פתוחה והיא מתחלת בראש שיטה וזהו בין לרמב"ם בין להרא"ש רק מה שמתחילין פרשה הד' באמצע שיטה מיקרי פתוחה לדעת הרא"ש ואנן בעינן סתומה. אבל להרמב"ם הוי זה סתומה ובזה יבואר לך דברי המחבר. וכתב ט"ז דיש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש ונקדים תחלה בהא דכתב הרמב"ם בצורה ב' דסתומה דאם לא נשאר מן השיטה כדי להניח ריוח כשיעור ולכתוב בסוף שיטה תיבה אחת יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה וכו'. ושם כתבתי דאפשר דגם להרא"ש כן ע"ש א"כ הרוצה לעשות יעשה בדרך זה דפרשה א' וב' יתחיל בראש הדף וישייר בסוף חלק כדי ט' אותיות רק פרשה ג' יתחיל ג"כ בראש דף וישייר פחות מט' אותיות והפרשה ד' יעשה ג"כ תחלת הדף ריוח קצת אבל פחות מט' אותיות נמצא הפרשה הד' סתומה להרמב"ם ולהרא"ש דלהרמב"ם מיקרי זה מתחיל באמצע וגם להרא"ש אין כאן פתוחה כיון שאין במקום א' חלק כשיעור וא"ל דלא יניח בסוף פ' ג' כלל ובתחל' פ' ד' יניח פחות מכשיעור זה אינו דעכ"פ בעינן ריוח בין פ' לפ' כשיעור ט' אותיות בין בסתומה בין בפתוחה אלא דכאן אי אפשר לעשותו במקום אחד דאז הוי פתוחה ע"כ חלקנו השיעור לב' חלקים עכ"ל ט"ז. וכ"כ הרמ"ע מפאנו סימן (נ"ו) [ק"ו] ועיין בשיורי כנה"ג בהגהת ב"י סעיף כ"ו ואין לעשות בשביל ספק ב' זוגות תפילין ב"י וכ' הב"י שגדול אחד פסל כל התפילין במדינתו שהיו עשויות לדעת הרא"ש כי ס"ת שלהם היו הפרשיות לדעת הרמב"ם אם כן העולה בתורה ותפילין בראשו סתרי אהדדי עיין מ"א ואמרתי אחכמה לדעת מה יעשה בתפילין של ר"ת בענין פתוחות וסתומות הואיל ופרשה ד' הוא קודם לפ' ג' הנה זהו פשיטא להרב ב"י פרשת קדש והי' כי יביאך מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחין חלק ט' אותיות ובסוף והיה כי יביאך אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מט' אותיות ופרשת והי' אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה ומניח לפניה חלק ט' אותיות ובסוף פרשת והי' אם שמוע מניח חלק כדי ט' אותיות ופרשת שמע מתחיל בראש שיטה. נמצא פרשת קדש לי ופרשת והי' כי יביאך ופרשת שמע הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש. ופרשת והיה אם שמוע היא סתומה לדעת הרמב"ם. ולהרב ט"ז פרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחים חלק כדי ט' אותיות. ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק פחות מט' אותיות ופרשת והיה אם שמוע יניח ריוח בראשה פחות משיעור ט' אותיות ובסופה מניח חלק שיעור ט' אותיות והפרשה שמע מתחיל בראש שיטה וק"ל. אך את זה צל"ע לפי מה שכ' המ"א בסי' ל"ד ס"ק ב' ומ"מ צריך לכותבן כסדרן כמ"ש סי' ל"ב ס"א לכן צריך שיניח חלק פ' והיה אם שמוע ויכתוב פרשת שמע בקצה הקלף ואח"כ יכתוב פרשת והיה אם שמוע באמצע עכ"ל. אם כן כשמניח בסוף פרשת והיה כי יביאך חלק פחות מט' אותיות להרב ט"ז או לא מניח חלק כלל להרב ב"י ואח"כ יתחיל לכתוב פ' שמע בקצה הקלף בראש שיטה וזהו להרמב"ם פתוחה אבל להרא"ש סתומה ועיין בצורה ב' להרמב"ם דפתוחות ולאחר עיון ראיתי דלאו כלום היא דלאחר שבא והיה אם שמוע למעלה יתוקן אז ונעש' פתוח' וזהו מהני כמבואר ביו"ד סימן ער"ה סעיף א' בהג"ה ועיין הרמ"ע מפאנו סי' ל"ז ועיין ע"ת ובחשו' רמ"א סימן כ"ה: ש"ע סָעִיף לו
סָעִיף לז
נד מקלף. לכתחילה ישים הקלף במי קליפות של עצים שקורין בל"א לו"ר שמעבדין בהן העורות. מ"א: ש"ע סָעִיף לז
נה שליל. והוא מן המובחר: ש"ע סָעִיף לז
נו דאפשר. ואם אין לו קלף אחר יניחם בלא ברכה ב"ח. והמ"א כ' דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו ולברך ע"ש וע"ל סי' ט' ס"ק ז' מש"ש: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף לח
נז מעור אחד. אבל בחתיכות תפורות יחד לא חשיב עור אחד ובתוס' דמנחות דף ל"ב ע"א ד"ה דילמא להשלים משמע דחשיב עור אחד ע"י תפירה: ש"ע סָעִיף לח
סָעִיף לט
נח וגם הבתים. דלא כמו שנוהגים קצת לעשו' של יד עגולה בראשו רק שמרבע התיתורא מלמטה. מרדכי מ"א ועיין מ"ש הע"ת: ש"ע סָעִיף לט
סָעִיף מ
נט שחור. וכ' ב"ח משמע עיכובא ליכא ולענ"ד אין להקל ובמקום דלא אפשר יש לסמוך ארוב פוסקים המקילין שלא יתבטל תורת תפילין. שכנה"ג עיין ע"ת: ש"ע סָעִיף מ
סָעִיף מא
ס שיעור. ומ"מ יש לחוש לדברי הגאונים שלא לעשותן קטנים מרוחב שני אצבעות בין של יד בין של ראש ב"י ב"ח ל"ח מ"א והיינו התיתורא למטה ויש למחות בעוברי דרכים שמתקנים להם תפילין קטנים מאוד כי מבורר מש"ס שצריכים להיות רחבים יותר מאצבע ואם לאו פסולין הם. ע"ת ע"ש: ש"ע סָעִיף מא
סָעִיף מב
סא העור. ולא ע"י דפוס. ט"ז וב"ח ע"ת עמ"א: ש"ע סָעִיף מב
סב ימין המניח. ואם הוא איטר לא ישנה ובתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן. מ"א: ש"ע סָעִיף מב
סג ד' ראשים. ב"ח וע"ת והרמ"ע פסקו דצריך ליזהר שלא יגעו היודי"ן למטה בשי"ן ומ"א פסק דצריכים ליגע היודי"ן למטה בשי"ן ע"ש וכ"פ הרמ"א סעיף מ"ג: ש"ע סָעִיף מב
סָעִיף מד
סד דתפילין. המחבר כ' סתמא דהיינו שישים עור למטה ולא ביאר שיהא התיתורא מעור הבתים או אפי' מעור בפני עצמו כמו שנהגו הסופרים עכשיו אלא מדסתם משמע דכל גוונא כשר וכ"כ הרא"ש והטור דבכל גוונא כשר. עיין ע"ת: ש"ע סָעִיף מד
סה קטן. ואם לא כרכם כשר בדיעבד אם אין לו אחרים. ב"ח מ"א: ש"ע סָעִיף מד
סו לבתים. וטוב שיניח אצל פ' והיה אם שמוע בצד הפונה לפרשת קדש. של"ה עמ"א: ש"ע סָעִיף מד
סָעִיף מה
סז בביתה. ובדיעבד אין לפסול בשביל זה. ע"ת עמ"א: ש"ע סָעִיף מה
סָעִיף מז
סח כשר. מבהמה טהורה: ש"ע סָעִיף מז
סָעִיף מט
סט בהמה. ולוקחין מהעקב שהם לבנים ואם הם קשים מרככן באבנים עד שיעשו כפשתן וטוין אותם ושוזרין אותם מ"א. בני מעיים דקים ויבשים כמין חוטים של גידים גידים גמורים הם ומותר לתפור בהם ס"ת ותו"מ הלק"ט ח"א סי' רע"ג והיד אהרן חולק עליו: ש"ע סָעִיף מט
סָעִיף נא
ע צד. טעם לי"ב תפירות נגד שבטי ישראל ואם עשה י"ד נגד מנשה ואפרים טוב עיין ע"ת והאר"י ז"ל כ' ע"פ הסוד דוקא י"ב. הרמ"ע מפאנו סי' ל"ח כ' אם אין התפירה בתוך הבית רק בתוך המעברתא פסול אבל בב"י בשם הרא"ש ורש"י והמרדכי משמע דלא בעי תפירה תוך הבית רק סמוך לבית. ע"ש מ"א: ש"ע סָעִיף נא
עא בחוט אחד. ואם נפסק החוט בשעת עשיה פסולות דבעי שיהא חוט אחד ב"י בשם הריא"ם. וכ' ט"ז דלא בא למעט אם חזר וקשר במקום הפסיקה אלא שיהא בדיבוק יחד ולא נפסק ביניהם. וכ' ב"ח דוקא אם נפסק החוט פסול דניכר שפסק החוט אבל אם החוט קצר יגמור התפירה בחוט אחר לכתחלה והכי נהוג: ש"ע סָעִיף נא
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א א מצות כו'. מתני' כ"ח א': שהן כו'. רש"י שם ומכילתא סוף פ' בא והיה לאות על ידך שד' מקומות מזכיר פרשת תפילין קדש לי כל בכור והיה כי יביאך שמע ישראל והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות תפילין ד' פרשיות של יד הן כרך אחד ארבע פרשיות של ראש הן ארבע טוטפות ואלו הן קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע וכותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסדרן הרי אלו יגנזו וז"ש וצריך כו': ולכתחלה כו'. כיון דקודם בפסוק רי"א וב"ש ולא מדינא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב סעי' ג' יכתבם כו'. ירושלמי פ"ק דמגילה הל"מ שיהיו כותבין בעורות בדיו ועבה"ג: שחור בין כו'. דמ"ש בדיו למעוטי שאר צבעוני' כגון האדום וירוק וכיוצא. רמב"ם בפ"א וכמש"ו כ' אפי' אות כו' ואמר בין כו' דלא כר"ת שאוסר במי עפצים כמ"ש בתוס' שבת כ"ג א' ומגילה י"ט א' וגיטין י"ט א' ונדה כ' א' אבל הרא"ש סתר דבריו דמי עפצים לבד לא אבל עם קומוס וכיוצא אפי' על קלף מעופץ טוב וז"ש שיש בו כו' וגם ל"ד במי עפצים כמו שהוכיחו בתוס' הנ"ל ובירושלמי פ"ב דגיטין הני בני מדינח' ערומין סגין כו' שופכין עליהם דיו שאין בהם מי עפצים אלמא בין כך ובין כך נקרא דיו: ולכתחלה כו'. שבת כ"ג א' כל העשנים כו' וערש"י שם: כ' אפי' כו'. רמב"ם ור"ל הא דאמר שם האזכרות ל"ד ה"ה בשאר כיון שכ' שלא בדיו אלא דבר בהוה: אם זרק כו' כן פי' נ"י דמ"ש את האזכרות כו' שזרק זהב עליהן וכ' ב"י דלהכי נקט אזכרות דבשאר מעביר הזהב כו' כמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ס"ד ויכתוב כו'. שבת ק"ג ב': שלא כו'. מנחות ל"ד א': ויהא כו'. שם פ"ט ב': וכן מצוה כו'. שבת קל"ג ב' וכ"ש מבפנים ממשכן. מרדכי וכן בארון ועיין יומא ע"ב ב' מבית כו' אבל תוס' ל"ב ב' ד"ה הא ואור"ת דס"ת כו' וכ"כ רמב"ם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד ס"ה צריך כו'. מנחות ל"ז א' מה כתיבה כו': אפי' כו'. שם: ואם כו'. שבת ק"ג א' וארישא קאי אבל שולט בשתי ידיו כשר בדיעבד כמש"ש: אם אפשר כו'. משום דבסה"ת נסתפק בדבר דאפשר שבת שאני דמלאכת מחשבת בעינן כמ"ש בי"ט י"ג ב' ושאר פוסקים לא הזבירו: ואיטר כו'. מנחות ושבת שם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה ס"ו אין כו'. לשון ש"ע אין לשרטט וכמ"ש תוס' במנחות שם ד"ה הא כו' וי"ל כו' ורמ"א הגיה תיבת צריך כמ"ש בטור א"צ כו' ואם ירצה לשרטט הרשות בידו וכמ"ש בסה"ת דלא מקרי הדיוט אלא כשעושה משום חומרא אבל כה"ג שכוונתו לכתוב יותר ביושר ש"ד: כי אם כו'. תוס' שם מהא דגיטין ו' ב' ותוס' שם ד"ה אר"י כו' ועי"ד סי' רפ"ד ס"ב בהגה: ואם אינו כו'. תוס' דגיטין שם משום זה אלי כו': ולא כו'. שז"ש במ"ז מסרגלין בקנה לאו לאפוקי סכין אלא לאפוקי עופרת וכיוצא כו'. סה"ת והג"מ: וי"א כו'. ר"ל שצריך ד' שרטוטין דלא כש"ע שאין מצריך רק א' למעלה וכ"כ תוס' בגיטין שם סד"ה הנ"ל דהא דקאמר יריעה שאינה מסורגלת פסולה היינו ד' שרטוטין מלמעלה ומלמטה ומצדדין וה"ה לתפילין דהא לדעתם ס"ת ותפילין שוין וכמש"ש וכ"כ סמ"ג וסמ"ק ומרדכי וערא"ש אבל לדידן דקי"ל ס"ת צריכה שירטוט כמ"ש בי"ד סי' רע"א ס"ה א"צ לזה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו ס"ז ולא על הגויל. שבת שם ועתוס' דמנחות ל"ה א' ד"ה שין כו': ואם כו'. קאי אכולם כמש"ש ושם ובירושלמי פ"ג דמגילה הל"מ שיהיו כותבין בדיו ובעור מסורגל וכורכין בשיער וטולין במטלת ודובקין בדבק ותופרין בגידין וכותבין על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחשתן ואם שינה פסול וכ"ה במ"ס פ"א: מהו כו'. וקלפים כו'. תוס' בשבת שם: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז ס"ח צריך כו'. כמ"ש במגילה י"ט א' דיפתרא כו' וכ"ש סת"מ דבעיספר כמש"ש ט' א' ובמנחות ל' ל"ד ובפ"א דמ"ס אין כותבין על הדיפתרא: או בסיד. דהוא כמו עפצים ממ"ש במנחות ל"א ב' הא דאפיצן וע' תוס' שם ובשבת ע"ט ב' ובמגילה י"ט א': וצריך כו'. גיטין נ"ד ב' ההוא כו' ושם מ"ה ב' וסנהדרין מ"ח ב' ומנחות מ"ב ב' כרשב"ג דרבא ס"ל כוותיה וכפי תוס' שם ושם: טוב. בתחלת. כמש"ל סי' י"א ס"א: או כו'. דחמירא מתפילין כמ"ש בברכות ספ"ג ומותר לשנותו כמ"ש במנחות ל"ד ב': אבל כו'. דקילא מתפילין כמש"ש ל"ב א' ושבת ע"ט ב': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח ס"ט אם עובדו כו'. נתבאר בסי' י"א ס"ב: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
ט ס"יא עור כו'. כת' בטור שם וברא"ש ה' ס"ת בשם גאון דכשר בכה"ג: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
י ס"יב ועוף. מימרא שם: ולא כו'. בעיא דלא אפשיטא שם ולחומרא: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
יא ס"יד הסופרים כו'. ט"ס ונתחלף והיה אם שמוע עם והיה כי יביאך וכ"ז משום זה אלי ואנוהו כמ"ש וזהו כו': ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
יב ס"טו אם כו'. רמב"ם וכלשון שני שברש"י וכ' סה"ת שזה עיקר דתוכו מ' חללו כמו חק תוכות וכן בירושלמי כמ"ש למטה אבל לשון ראשון ל"נ דמ"ש רגל ימיני או שמאלי: שהנקב כו'. כן פירשו כל המפרשים דסתמא קאמר ופליגי עם הירושלמי: אבל בירושלמי כו'. אמר אשיאן ניקב נקב באמצע הבית אם היה גויל מקיפו מכל צדדיו כשר וא"ל פסול: ניקב כו'. שהרא"ש כ' דלשון ראשון עיקר דללשון שני קשה אמאי נקט הא' יותר משאר האותיות שיש להן תוך אבל סה"ה כ' דלשון שני עיקר וקושייתו י"ל דנקט אגב שר"ל רגל הימני וז"ש אבל שאר כו': ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
יג ס"טז הפשוטות כו'. כ"כ המרדכי לחלק בין עובדא דהכא שהוא מהפשוטות כמש"ש וי"ו דויהרג לההיא דסט"ו: וא"צ כו'. כ"מ מרש"י שם ד"ה דלא חכים כו'. מ"כ: מיהו כו'. שתועלת קריאת התינוק דגילוי מילתא הוא שהאות כתיקונו שם: הא דמכשרינין כו'. ממש"ש כל אות שאין מוקף כו' וז"ש בסט"ו אם לאחר שנכתב כו' וז"ש בלי היקף קלף מתחלתו כו': או אם כו'. אע"ג דבירושלמי פ"ב דברכות אמרינן עירב האותיות אית תני כשר ואית תני פסול מ"ד כשר מלמטה מ"ד פסול מלמעלה כגון ארצנו ותפארתנו אבל ארצך תפארתך צריכא ור"ל מלמעלה שעד שלא נעשה האות נפסלה משא"כ למטה שאחר שנגמר צורת האות נדבקה ובאמצע איבעיא להו כ' המרדכי וש"פ אמנם בתלמודנו אמרו כל אות שאין מוקף גויל כו' ולא מפליג בין למטה או למעלה שלעולם צריך היקף ע"ש: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
יד ס"יז אם כו'. וה"ה כו' כמ"ש בגיטין כ' א': לתוך האות כו'. דלא כסמ"ק שמכשיר בנפלה לאחר שנגמר האות מירושלמי הנ"ל דקי"ל דלא כירושלמי ועוד הוכיחו מפ"ה דמ"ס הלכה ז' אבל הדיו שנטפה ע"ג הכתב מותר למחקו כו' ואינה ראיה דשם למחקו כל האות וכמ"ש בי"ד סי' רע"ו סי"א בהג"ה: דלי"ת כו' ב' במקום כ"ף. שבת ק"ג ב' ואפי' בדיעבד מדפריך על רב חסדא ור"ח דיעבד קאמר: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
טו ס"יח מ"ם פתוחה כו'. שם בברייתא דלא כרב חסדא וכן כל הפוסקים הביאו הברייתא לבד ובספ"ב דמ"ס כל האותיות הכפולים בא"ב כותב את הראשונים בתחלת התיבה ובאמצע התיבה והאחרונים בסוף ואם שינה פסול: אם נדבקה כו'. מנחות כ"ט ל"ד ודלא כירושלמי כמש"ל סט"ז: ואם גרר כו'. ממ"ש בשבת ק"ד ב' כגון שנטלו לגגו כו'. מרדכי סי' תתקנ"ב וצ"ע דהא אמרי' שם ג"כ שנטלו לתגו כו'. בברייתא שם ק"ג ב' וה"ה לקוף דתלייתם חד טעמא להו כמש"ש ק"ך א' ומנחות כ"ט ב'. ריב"ש. וג"כ אינו מוכרח דשם משום שנדמה לאחרת כמש"ל סי' ל"ו ס"א ובי"ד סי' רע"ד ס"ה וע"ש בטור וכ' הריב"ש ואע"ג דאמרינן במנחות שם חזינן לספרי כו' ומשמע דמצוה מן המובחר הוא וכמ"ש במרדכי סי' תתקנ"ג יש לדחות דשם שהיו מפרידין הרבה וערש"י בגיטין פ"ה ב' ד"ה ולא לכתוב למחך כו' אבל פשטא דשמעתין משמע כדברי המרדכי ואע"ג דאמרינן בשבת שם לעיכובא ההין חיתין כו' כיון שחטרו לגגו דחי"ת היה ניכר בלא"ה וז"ש חטרו כו' ותלו כו': אם נגעו כו'. אם נגע כו' וכן כו'. אע"ג דאין נדמה משום זה לאות אחרת י"ל דהוה שינוי בצורתה וכמש"ל סי' ל"ו ס"א וכמו קוצו של יוד לפי' תוס' כ"ט א' ד"ה קוצו: ואין כו'. כיון שנגע האות: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
טז ס"יט בתחלה בפיו. כר"ל: לשם כו'. גיטין מ"ה ב' ורשב"ג עיבוד כו': וי"א כו'. כ"מ לכאורה שם ושם כ' א' ושבת ק"ד ב' הרי שהיה צריך כו' מ' דווקא משום שכוונתו לתיבה אחרת אבל כוונתו לשם סגי בהכי: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
יז ס"כ צריך כו'. עתו' מנחות ל' א' ד"ה אבל כו' ל"ב ב' ד"ה כתבה כו': ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
יח ס"כא כל פרשה כו'. ויחזור כו' כמ"ש בגיטין י"ט ב' ועיי' תוס' שם ד"ה צריכי כו' והיה רגיל ר"י כו': ש"ע סָעִיף כא
סָעִיף כב
יט סכ"ב טוב כו'. עפ"ה דמסכת סופרים ה' ו': וכן כו'. משום דאז אין תקנה כמ"ש בסכ"ג: ש"ע סָעִיף כב
סָעִיף כג
כ סכ"ג אם כו'. כמ"ש במכילתא כנ"ל ס"א ובירושלמי פ"ק דמגילה תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות דלא כתוס' ל"ב א' ד"ה דילמא כו': והיו כו'. כמ"ש בברכות ומגילה וסוטה: אבל אם כו'. כמ"ש ברפ"ב דמ"ס עירב את האותיות או שהפסיק באמצע השם לא יקרא בו: ש"ע סָעִיף כג
סָעִיף כד
כא סכ"ד מותר כו'. למ"ד ב' וא"ר הלכה תולין כו' ורבה בב"ח כו' וכפי' תוס' שם דתולין גרע ממוחק דרב עצמו ס"ל בירושלמי דמוחק כו' וא"כ גרר ומחק לכל האמוראים מותר ועי"ד סי' רע"ו סעי' ו' ז': ולא ימחוק כו'. עתוס' שם ד"ה ר"י כו' ואינו הדור כ"כ ולכתחלה ודאי יצא דברי כולם: ש"ע סָעִיף כד
סָעִיף כה
כב סכ"ה או שהיתה אות כו'. זהו מן הפסולין דברייתא דשבת הנ"ל שנדמה לאותיות אחרות וכן ברישא נגע רגל כו' שנשתנה צורת האות וכמש"ל סי' ל"ו ס"א שלא כו' ולא כו' משא"כ בסיפא: ש"ע סָעִיף כה
סָעִיף כו
כג סכ"ו אם אותיות כו'. כמ"ש בפ"ה דמ"ס המוחק אות אחת מן השם עובר בל"ת כו' אבל הדיו שנטף ע"ג הכתב מותר למחקו שלא היתה כוונתו אלא לתקן: ש"ע סָעִיף כו
סָעִיף כז
כד סכ"ז אותיות כו'. שם פ"ג הלכה ח' ע"ש וכמ"ש בפי"ב דשבת ובפ"ב דגיטין דכתב ע"ג כתב לא הוי כתב וע' תוס' דשבת ק"ד ב' ד"ה אמר וי"ל כו' ובכאן אף שמשמר שלא יתקלקל אח"כ בתר השתא אזלי' וע"ש צ"ד ב' אתמר כו' וק"ל כר"ש ע' תה"ד: ש"ע סָעִיף כז
סָעִיף כח
כה סכ"ח יש ליזהר כו'. עתוס' דגיטי' כ' ב' ד"ה ל"צ. ור"י אומר כו' אבל הרמב"ן כ' שזה יותר קרוב ליפסל שמבטל צורת האות אלא כמ"ש ריב"ם שם וכמו שמסיים בתוס' שם וער"ן שם: ש"ע סָעִיף כח
סָעִיף כט
כו סכ"ט אם כו'. כן דייק הרי"א מלשון סמ"ג וליתא דלעולם צריך לקרות בפיו ועסי' תרצ"א ס"ב: ש"ע סָעִיף כט
סָעִיף לב
כז סל"ב צריך כו'. ל"ב א' כמלא כו' ופי' הגאונים כחצי צפורן וכמ"ש בי"ד רסי' רפ"ח וכ' בסה"ת הטעם כדי לכתוב גגה של למ"ד וכ"ף ונו"ן פשוטה: שיהיו כו'. כמש"ל סט"ז: ובתחלתן כו'. עתו' שם ד"ה ועושה כו' לכתחלה ט"ס וצ"ל בתחלה ור"ל כמו ספרים וכמ"ש ר"י בתוס' דב"ב י"ג ב' ד"ה ועושה וכ"כ כל הפוסקים שם וה"ה בתפילין וכמש"ל סמ"ד יגלגל כו' וכ"כ המרדכי בה' מזוזה אבל בה' תפילין כ' אומר ר"צ שא"צ להניח במזוזה ותפילין כדי היקף אחרי שאין להם עמוד בסופה כמו ספרים וגם כי אין קורין בהם כמו בספרים ועוד דבמזוזה נוהגין לכתוב שדי מבחוץ בתחלתן וא"כ ע"כ אין שם היקף כלל וכ"כ בסה"ת ודברי הרא"ש סותרין זה את זה שבה' תפילין פ' שא"צ כדעת סה"ת ובה' מזוזה חזר בו וכ' שצריך וכ"ה בטוש"ע שבי"ד סי' רפ"ח פסק שצריך וכבר הקשה ב"י בעצמו ואיני יודע למה סתם כאן ודאי אין לחלק בין תפילין למזוזה: וצריך להניח כו'. ל' א': גם צריך כו'. דבריו תמוהים דבריב"ש שאל השואל אם יש לפוסלו אם הניח מעט חלק והשיב אע"ג דבפ"ג דמ"ס פוסל הייינו בנקד בדיו אבל בלא"ה אין לפסול כיון שאין שיעור פרשה וגם אין לפסול משום שעשאה כשירה דשם דוקא אריח על לבינה וגם שם צריך שיעור פרשה ורבותא קמ"ל אע"ג דעשאה כשירה אפ"ה פסולה ע"ש וכמש"ש ס"ס רע"ד בהג"ה והוכיח עוד ממ"ש הרמב"ם וש"ע סי' רע"ג ס"ד ואם לאו כו' אבל לכתחלה ודאי אין להניח ועמ"א: ש"ע סָעִיף לב
סָעִיף לג
כח סל"ג יעשה כו'. ר"ל לכתחלה משים זה אלי ואנוהו: יזהר כו'. סתם כאן כדעת הרא"ש שמ"ש שם נזדמנה לו תיבה בת כו' דדוקא בת חמש קאמר דיותר משתי אותיות אין לכתוב חוץ לדף דאל"כ הל"ל בסתם לא יכתוב רוב התיבה חוץ לדף אבל הרמב"ם פ"ז כ' אפי' תיבה בת עשר אותיות או פחות או יותר מותר לכתוב חציה חוץ לדף והיקל עוד דאף חציה מותר ולמד ממש"ש תיבה בת שתי אותיות כו' דוקא כולה אבל חציה מותר ומשמע מדבריו דאף בתיבה בת שלש אותיות ב' אותיות אסור חוץ לדף אבל הרא"ש כ' דמותר ממ"ש תיבה בת כו' משמע דוקא כולה אסור הלא"ה לעולם מותר וז"ש כאן ג' אותיות בין מתיבה גדולה בין מקטנה אבל בי"ד סי' רע"ג ס"ד כ' דברי הרמב"ם ובתיבה בת ג' אותיות פסק כדעת הרא"ש: ש"ע סָעִיף לג
סָעִיף לה
כט סל"ה אותיות השם כו'. תוס' שם ד"ה שלשה כו' דחוץ לדף מדין תליה הוא ואין תולין מקצת השם כמש"ש אר"ח הלכה כר"ש שזורי והביאה הרי"ף ורא"ש שם וכ"פ כל הפוסקים וכמ"ש בי"ד סי' רע"ו ס"ו וצ"ע דאמרינן בחולין ע"ה ב' א"ל אנא כו' ועתוס' שם ד"ה אנא כו': ש"ע סָעִיף לה
סָעִיף לו
ל סל"ו יעשה כו'. כמו שהם בתורה וכמ"ש במזוזה ל"א ל"ב: ואם שינה פסול. כמ"ש בשבת ק"ג ב' ובמ"ס פ"א הלכה י"ד פתוחה שעשאה סתומה סתומה שעשאה פתיחה ה"ז יגנוז: ויש מכשירין כו'. כמ"ש במזוזה שם רנב"י אמר מצוה כו' והטעם כמש"ש הואיל ואינן סמוכות כו' וא"כ ה"נ ור"ל בדיעבד כמ"ש שם ושם ודברי הרמב"ם וש"ע צ"ע וגם דברי הרב שכ' ובמדינות כו' צ"ע ועמ"א שתי' משום דא"א לעשות בסתומה אליבא דכ"ע ודבריו אין מובנים: ולכן כו'. זה לשון הרמב"ם רפ"ח פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיטה ונשאר ריווח כשיעור מניח ומתחיל בתחילת שיטה שניה וא"ל נשאר כשיעור או שגמר בסוף שיטה מניח שיטה בלא כתב ומתחיל מתחילת שיטה שלישית. סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע שיטה ונשאר ריוח כשיעור וכדי לכתוב תיבה א' בסוף השיטה שיהא הריוח באמצע מניח ואם לא נשאר כשיעור הנ"ל יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח בתחילת שיטה שנייה ויתחיל מאמצע השיטה ואם גמר בסוף שיטה מניח בתחילת שיטה שניה ריוח כשיעור ומתחיל מאמצע השיטה נמצא שפתוחה תחלתה בתחילת השיטה לעולם וסתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם והריוח בין בפתוחה בין בסתומה לעולם שיעור ט' אותיות ובפ"ו כ' כמו שלשה אשר אלא שכ' שם זה למצוה ואם שינה לא פסל ופי' ב"י בי"ד סי' ער"ה דוקא ג' אשר לא בעינן אבל ט' אותיות קטנות ודאי בעינן אף לעיכובא וכ"כ סה"ת והמרדכי השיעור מפורש בין לסתומה בין לפתוחה ט' אותיות והכי איתא במ"ס ריוח בין פ' לפ' ג' תיבות של ג' ג' אותיות וכל דברי הרמב"ם הנ"ל בנויים ע"פ מ"ס שבסוף פ"א איתא נוסחא המדוייקת שהביא ב"י שם בשם ריא"כ איזו היא פתוחה כל שהתחיל מראש השיטה כמה יניח בסוף ויתחיל מראש השיטה והיא נקראת פתוחה כדי לכתוב ג' תיבות משם של ג' אותיוח גמר הפרש' בסוף השיטה משייר שיטה אחת גמר בסוף הדף מניח שיטה בתחילת הדף ואם נשארה שיטה בסוף הדף מתחיל מתחילתו ואיזו היא סתומה כל שהתחיל מאמצע השיטה וכמה יניח באמצע השיטה ריוח והיא נקראת סתומה כדי לכתוב ג' תיבות וט"ס שם בב"י שכ' ופירש"י סתומה כו' וצ"ל כמ"ש ובמ"ס שלנו כתובה בשיבוש וכמ"ש המרדכי ע"ש ותוס' ל"ב א' ד"ה והאידנא והרא"ש שם והטור ר"ס ער"ה חולקין על הרמב"ם ע"פ סידור קדמונים והעתיקו מ"ס כמ"ש לפנינו ומודים להרמב"ם בצורה ראשונה של פתוחה וצורה ראשונה של סתומה אבל בצורות האחרות פליגי צורה השנייה של פתוחה לדידהו ה"ל סתומה וב' צורות האחרונו' של סתומה לדידהו ה"ל פתוחה והביאו ראיה מירושלמי פ"ק דמגילה פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה פתוחה מכאן ומכאן סתומה ודחקו עצמן בסיפא דכ"ש דמכאן ומכאן דה"ל פתוחה ופי' שם ע"ש אבל הרמב"ם מפרש פתוחה מראשה פתוחה שפתוחה מראשה לסופה והשתא דברי הירושלמי כפשטיה והן הן עצמן שתי הפתוחות שכ' הרמב"ם וכן סתומה השניה של הרמב"ם וכ"ש שתים האחרות שהן סתומות וכמ"ש הריא"כ שם הכלל להרמב"ם כל שמתחיל בתחילת השיטה הוי פתוחה ובאמצע סתומה ולהרא"ש כל שפתוח מצד אחד וכ"ש מכאן ומכאן הוי פתוחה וכל שהריוח באמצעיתו או שיטה שלימה שהוא כמו באמצע לדידיה ה"ל סתומה גם מחולקין עליו בשיעור הריוח ובזה הסכימו הפוסקים להרמב"ם וכ' ב"י וש"ע שם וירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה צורה הראשונה של הפתוחה ושל הסתומה דבזה אין חולק וכ' בד"מ ובהג"ה שם אם יוכל לכוין הרי טוב ואם לאו אל יזוז מדברי הרמב"ם כי כ"ה בספרים הישנים וכן בספר עזרא ע"ש והנה כאן בפתוחה אפשר לעשות כן אבל סתומה א"א לכן כ' כאן ולכן נהגו כו'. וכן נהגו במזוזה שוהיה אם שמוע מתחיל בחמצע שיטה וכן הכריח במרדכי סי' תתקס"ע בשם ר"י דזהו סתומה ממה שכותבין במזוזה כן ע"כ פי' הירושלמי על דרך אחר ע"ש שהאריך ובסוף כ' ובסמ"ג פי' מ"ש בירושלמי פתוחה מכאן ומכאן סתומה פי' שלא הניח במקום א' כשיעור אלא בצירוף שניהן כשיעור ובזה א"צ לדחוק מה שדחקו תוס' לעיל וכ"כ הרא"ש בה' מזוזה שם אמאי דקאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות כו' והעתיק דברי הירושלמי הנ"ל שרב פסק לעשות פתוחה כמו שהעתיקו תוס' הנ"ל דברי הירושלמי אית תנאי כו' וכ' הרא"ש והכי נהוג עלמא ר"ל לשיטתו דפתוחה בראשה פתוחה וכנ"ל וכתב וטוב שלא יניח כשיעור בסוף השיטה וכן בראש השיטה לקיים מ"ש והאידנא כו' והנה גם הרמב"ם יודה בזה דל"ק שצריך לפניה כשיעור אלא אם גמר בסוף שיטה ובזה יצא ידי כולם וכ"כ בט"ז: ש"ע סָעִיף לו
סָעִיף לז
לא סל"ז ורשאי כו'. שגם הוא נק' עור כמש"ש ל"ד ב' ת"ר יכול כו' הא כיצד כו' ת"ר כיצד כו' אלמא קורא הפרשיות עורות וכן הרצועות כמש"ש ל"ה א' תפילין אין קושרין כו' ולכאורה מ' דוקא מקלף כמו הפרשיות דבחדא מחתא מחתינהו כנ"ל אבל ממ"ש בעירובין צ"ו ב' וכי טרח כו' אלמא עור הבתים רגילין להיות כמו קמיע ובשבת ע"ח ב' עור כדי לעשות קמיע קלף כדי כו' וכן שם ע"ט א' בעא מיניה רבא מר"נ כו' ת"ש כו' ג' עורות הן כו' וכן הרצועות וערש"י שם ד"ה אלא במינן כו': או כו'. ר"ל אע"ג דלענין טומאה חשיב כבשר כמ"ש בחולין קכ"ב א' וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' אבות הטומאה ובפ"ד מהמ"א ולא השמיט אלא עור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסו' דמ"ש דיחידאה הוא לא אמרו אלא על אלו השנים עור הפרסות שם נ"ה ב' עור הראש שם קכ"ב ב' ובזה מתורץ קושית תוס' בזבחים כ"ח א' ד"ה תנינא כו' מ"מ לענין תפילין הוי כעור דהא אמרינן שם ע"ו ב' א"ל בר גוזלא כו' וכן כל עוף כמ"ש הפוסקים וש"ע שם וה"ה לענין טומאה כמש"ש הנהו גידין רכין כו' שאני הכא דהדר ביה כו' ואפ"ה כותבין עליו תפילין כמש"ל סי"ב ואף משל גוזל כמ"ש בשבת ק"ח א' בכנפיו כו' ע"ש: וכן כו'. כנ"ל: צריך כו'. פלוגתא דרבנן ורשב"ג גיטין מ"ה סנהדרין מ"ח מנחות מ"ב ופי' תוס' שם ושם דרבא כרשב"ג ושכן הלכה והביאו ראיה מגיטין נ"ד אבל רש"י והרמב"ם מפ' דרב' כת"ק ומחלקים בין עור הבתים לקלף הפרשיות וכמ"ש תוס' שם בשם י"מ אף שדחו אותה: ש"ע סָעִיף לז
סָעִיף לח
לב סל"ח מעור א' כו'. רש"י שם פי' מעור אחד שלם וכ"כ שימושא רבא וש"פ אף שהתוס' כתבו ל"ב א' ד"ה להשלים אף בתפורות נק' עור א' לחד תי' כ"כ: ש"ע סָעִיף לח
סָעִיף לט
לג סל"ט בין כו'. תוס' שם ד"ה תפילין כו' וש"פ דלא כה"ג שכ' בשל יד אורכן כחצי אצבע אמה ורחבן כרוחב אצבע. מרדכי: דהיינו כו'. רש"י: וצריך לרבע כו'. אף שבתוס' הנ"ל נסתפקו בזה אבל הרא"ש ומרדכי פי' דמ"ש תפילין מרובעות קאי אבתים ור"פ הוסיף דאף בתפרן ור"ל שיהיו התפירות מרובע וה"ה התיתורא עצמו דאי בתפרן דוקא א"כ מאי סייעתא מהעוש' תפלתו כו' ולפירש"י קאי הכל על הבתים שפי' בתפרן שלא יקלקל בתפירתו את הריבוע וכשיטתו שכ' שם ד"ה תיתורא שהוא בעור א' עם הבתים אבל ר"י פי' כמ"ש הגאונים שלוקחין עור אחר להתיתורא עם המעברתא וכמ"ש בסמ"ד וכ"כ הרא"ש ועתוס' דמגילה כ"ד ב' ד"ה בתפרן ובמרדכי ולכן פי' בתפרן על התפירה עצמה וכ"ד כל הגאונים דבעי' התפירה מרובעת וגם התיתורא: אבל כו'. דריבוע לא נאמר אלא על אורך ורוחב: עשאם כו'. עט"ז: ש"ע סָעִיף לט
סָעִיף מ
לד ס"מ עור כו'. עתוס' שם ד"ה רצועות כו' וכ' הרא"ש ומ"מ מצוה כו' משום זה אלי ואנוהו אבל המרדכי כ' בשם ר"י דמדינא בעינן שחורות מדפריך בשבת כ"ח ב' והאר"י רצועות כו' ותימא מאי ס"ד מה ענין זה לזה אלא ה"פ כשם שהל"מ שיהא מצבע הבתים ה"ה לענין טהורות ומשני נהי דבהא גמירי כו': חריץ כו'. כאביי וכפירש"י שם דאביי גדול מרב דימי כמ"ש בפ"ב דב"ב. מרדכי ואע"ג דבמימרא שניה קי"ל כרב דימי. התם משום דסוגיא דפי"ד דשבת ופ"ט דחולין כוותיה: ואם לא כו'. רמב"ם דמפ' דאביי ל"ק אלא לכתחלה ובדיעבד מודה לרב דימי וכמש"ש ל"ד ב' ואם אין חריצן כו' וז"ש והוא כו': ש"ע סָעִיף מ
סָעִיף מא
לה סמ"א אורך כו'. אבל תוס' חולקים ע"ז ועתוס' דעירובין צ"ה ב' ד"ה מקום כו' וכ"כ ש"ר וסה"ת וסמ"ג ומרדכי ועתו' דסוכה ה' א' ד"ה ואל כו' וביומא י"ב ב' כ"ה א' וראייתם דציץ במקום תפילין ממה שקראה תורה לשל כ"ג מצנפת ושל כהן הדיוט מגבעות אלא דשל כ"ג היתה קצרה משום ציץ ותפילין משא"כ בשל כהן הדיוט דאינו אלא משום תפילין וע' תוס' דסוכה ה' א' הנ"ל אבל הרמב"ם בפ"ח מה' כלי המקדש כתב ומצנפת האמור' באהרן היא המגבעות האמורה בבניו אלא שכ"ג צנוף בה כמי שלופף על השבר ובניו צנופין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעות וכ"כ הרמב"ן בפ' תצוה והביא ראיה ממ"ש בספ"ז דיומא וההדיוט בארבעה כו' מוסיף כו' ושם סוף הפרק כ' המצנפת של כ"ג או כהן הדיוט ארכו ט"ז אמות כו': ש"ע סָעִיף מא
סָעִיף מב
לו סמ"ב שיעשה כו'. רש"י: אחר כו'. תוס' שם ד"ה שי"ן כו' וכ' המרדכי ופי' בתיקון דימין המניח קאמר וכ"כ הרא"ש וש"פ: ש"ע סָעִיף מב
סָעִיף מג
לז סמ"ג חריץ כו'. כן פי' הרא"ש ומרדכי בשם י"מ להא דאביי וכתב המרדכי א"נ על יו"ד שבשי"ן קאי וכמ"ש בהג"ה וכן כו': ולא כו'. דצריך שיהא כל השי"ן נראה ולפרש"י וראו כל עמי כו' משום שי"ן: ש"ע סָעִיף מג
סָעִיף מד
לח סמ"ד והיינו כו'. כפי' הגאונים ואין להקשות דא"כ בשבת כ"ח ב' לוקמי' בתיתורא ומעברתא י"ל כיון דתפור לו ה"ה כמוהו משא"כ ברצועות. מרדכי: יגלגל כו'. כמש"ש ל"א ב' וכנ"ל סל"ב וע"ל סי' תרצ"א ס"ב מש"ש וע' תוס' ל"ה א' ד"ה מעברתא ואין נראה לפסול כו' חדא כו': וכורכם כו'. ממ"ש בירושלמי פ"ק דמגילה הל"מ שיהו כותבין בעורות כו' וכורכן בשיער וטולן במטלית ולכן כ' הרמב"ם שכורך עליהן מטלית אבל בש"ר כ' בקלף ומטלית ר"ל מקלף וסה"ת וש"פ כ' דאין ראיה מהירושלמי דשם איירי לענין קרע וכמ"ש במ"ס והרמב"ם פוסל אפי' בדיעבד כשיטתו דס"ל שהוא הל"מ וחלקו עליו ומ"מ כתב המרדכי פוק חזי כו' דנהגו כש"ר וז"ש בשבת ע"ט ב' במזוזה עצמה דעצמה לכאורה מיותר: ויש כו'. כמ"ש בשבת שם לא הוכשרו כו' וצ"ע למה לא אוקים שם על המטלית: ונוהגין כו'. כי הרמב"ם כ' המטלית קודם כריכת השיער וכמ"ש בש"ע והקשה הסמ"ג דהא בירושלמי הנ"ל הוא להיפך וכן בש"ר לכן כ' האגור ונוהגין כו' אבל לדינא אין קפידא איזו קודם: ונהגו כו'. כמ"ש ובזרוע עוזו כו' וכ"ה בזוהר ח"ב רל"ז ב': ואם כו'. ג"כ מטעם הנ"ל אלא דשל עגל יותר עדיף כמ"ש וכף רגליהם כו' ועז"ח ל"ב ד': ש"ע סָעִיף מד
סָעִיף מה
לט סמ"ה יתן כו'. עתוס' ל"ג א' ד"ה הא כו' והמרדכי שם האריך ופ' כרש"י וכ"ה הסכמת הפוסקים: ש"ע סָעִיף מה
סָעִיף מו
מ סמ"ו וראשי הפרשה כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ב דמגילה צריך שיהא שמע שלה רואה את הפתח ולפרש"י ר"ל שיהא סוף הגלילה לצד חוץ שיהא הקורא קורא כסדרן כמ"ש הרא"ש וש"פ וכמ"ש בי"ד סי' רפ"ט ס"ו ואמרינן נמי בתפילין שם ל"ד ב' ל"ק כו' והקורא קורא כסדרן וז"ש בש"ע יהיה הגליון כו' כדרך הקריאה וכ"ש לפר"ת בירושלמי הנ"ל וכמ"ש בי"ד שם בהג"ה ויכוין כו': ש"ע סָעִיף מו
סָעִיף מז
מא סמ"ז והמנהג כו'. כמש"ש וצריך כו' ור"י ל"פ אלא בדיעבד: ויזהרו. כנ"ל: ש"ע סָעִיף מז
סָעִיף נ
מב ס"נ אין לקנות כו'. כמ"ש בחולין ס"ג ב' ודילמא דעוף כו': מקום כו'. שם ל"א ב' אבל בגרדין לא וכ' בע"ה ובנ"א אבל בגרדין ל"ל בה והן טלידוראש שעושין מן הקלף כיון דמינו הוא מותר שהן כגידין עצמן וכ' ב"י מקום כו' יש לסמוך עליו שלא להתבטל ממצות תפילין: ש"ע סָעִיף נ
סָעִיף נא
מג סנ"א ויעביר חוט כו'. עתוס' ל"ד ב' ד"ה ושוין כו' ובמרדכי פי' בשם רי"ף מעברתא הוא כה"ג: ויש מי כו'. ע"ל סי' ל"ג ס"ב: ש"ע סָעִיף נא
סָעִיף נב
מד סנ"ב יכניס כו'. אף שבתו' ל"ה ב' ד"ה אלו וש"מ הקשו על פרש"י המרדכי האריך ליישב הכל ע"ש: ונוהגים כו'. עתוס' שם א' ד"ה מעברתא. וי"מ כו' וכ"כ הגאונים: ולא כו'. ב"ש: ש"ע סָעִיף נב
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)