שולחן ערוך, אורח חיים שנז
א חָצֵר שֶׁפְּחוּתָהּ מִד' אַמּוֹת עַל ד' אַמּוֹת, שֶׁהִיא סְמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֵין שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם בְּשַׁבָּת בִּימוֹת הַחַמָּה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין בָּהּ ד' אַמּוֹת אֵין סְאָתַיִם מַיִם שֶׁאָדָם עָשׂוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל יוֹם רָאוּי לִבָּלַע בָּהּ, וְהָוֵי כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, לְכָךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת גּוּמָא שֶׁתְּהֵא חֲלָלָהּ מַחְזֶקֶת סְאָתַיִם. הַגָּה: וְכָל גּוּמָא שֶׁהִיא חֲצִי אַמָּה עַל חֲצִי אַמָּה בְּרוּם שְׁלֹשָׁה חֹמְשֵׁי אַמָּה, מַחְזֶקֶת סְאָתַיִם (רַמְבַּ"ם). בֵּין אִם יַעֲשֶׂנָּה בִּפְנִים בֶּחָצֵר אוֹ בַּחוּץ, אֶלָּא שֶׁאִם יַעֲשֶׂנָּה בַּחוּץ צָרִיךְ לְכַסוֹתָהּ בִּנְסָרִים כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מְקוֹם פְּטוּר וְיִפְּלוּ הַמַּיִם מִיָּדוֹ לִמְקוֹם פְּטוּר. וְכֵיוָן שֶׁיַּעֲשֶׂה גּוּמָא יָכוֹל לִשְׁפֹּךְ בָּהּ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְאִם אֵינָהּ מַחְזֶקֶת סְאָתַיִם לֹא, יִשְׁפֹּךְ בָּהּ כְּלָל. וְאִם יֵשׁ בֶּחָצֵר אַרְבַּע עַל אַרְבַּע, אֲפִלּוּ הוּא אָרִיךְ וְקָטִין, אוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים בְּחָצֵר כָּל שֶׁהוּא, מֻתָּר לִשְׁפֹּךְ בָּהּ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְחָצֵר וְאַכְסַדְרָה (פי' בַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ ג' דְּפָנוֹת וְדֹפֶן ד' שֶׁמַּעֲמִידִין בּוֹ דֶּלֶת אֵינָהּ מְגֻפֶּפֶת כָּל עִקָר, אֶלָּא בְּרָחְבּוֹ שֶׁל בַּיִת כֻּלּוֹ, וּפְעָמִים שֶׁעוֹשִׂים לָהּ אַמָּה אַחַת פָּצִים מִכָּאן, וְאַמָּה אַחַת פָּצִים מִכָּאן כָּךְ פי' הֶעָרוּךְ וּפָצִים הוּא מְעַט כֹּתֶל יָשָׁר וְשָׁוֶה) שֶׁאֵין בְּאֶחָד מֵהֶם לְבַד ד' אַמּוֹת, מִצְטָרְפִין לְד' אַמּוֹת לְהַתִּיר לִשְׁפֹּךְ בָּהֶם. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין ב' דְּיוּטָאוֹת שֶׁלִּפְנֵי ב' עֲלִיּוֹת, וַעֲלֵיהֶם מַעֲזִיבָה שֶׁרְאוּיִים הַמַּיִם לִבְלֹעַ בָּהֶם, אִם הֵם סְמוּכוֹת זוֹ לְזוֹ מִצְטָרְפוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ר יוֹנָתָן). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּחָצֵר הַסְמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲבָל אִם הִיא סְמוּכָה לְכַרְמְלִית, אֲפִלּוּ הִיא קְטַנָּה הַרְבֵּה אֵינָהּ צְרִיכָה גּוּמָא אֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה וְע"ל סי' שע"ז.
ב בִּיב שֶׁמְּכֻסֶה ד' אַמּוֹת בְּמֶשֶׁךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבַּע עַל אַרְבַּע, מֻתָּר לִשְׁפֹּךְ אֲפִלּוּ עַל פִּי הַבִּיב אֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם יוֹצְאִים מִיָּד מִיָּדוֹ לַחוּץ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא סִילוֹן שֶׁל עֵץ, שֶׁאֵין הַמַּיִם רְאוּיִם לִבְלֹעַ, אֲבָל אִם עָשׂוּי כְּעֵין רִצְפָּה שֶׁל אֲבָנִים, מַבְלִיעִים וְשָׁרֵי. וּלְהָרַמְבָּ"ם, אֲפִלּוּ הָיָה אֹרֶךְ הַבִּיב אוֹ הַצִּנּוֹר מֵאָה אַמָּה לֹא יִשְׁפֹּךְ עַל פִּיו בִּימוֹת הַחַמָּה, אֶלָּא שׁוֹפֵךְ חוּץ לַבִּיב וְהֵם יוֹרְדִים לַבִּיב.
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהַמַּיִם יוֹצְאִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל אִם הָיוּ יוֹצְאִים לְכַרְמְלִית, מֻתָּר לִשְׁפֹּךְ עַל פִּי הַבִּיב אֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין חִלּוּק בֵּין כַּרְמְלִית לִרְשׁוּת הָרַבִּים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ בְּפ' כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין). וְדַוְקָא כַּרְמְלִית שֶׁהִיא תּוֹךְ הָעִיר, דְּמִיחְלַף בִּרְשׁוּת הָרַבִּים עַצְמָהּ, אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה דְּלֵית לָן רְשׁוּת הָרַבִּים; אֲבָל כַּרְמְלִית שֶׁהִיא מִחוּץ לָעִיר, אוֹ חָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת, שָׁרֵי (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַזּוֹרֵק וּסְמַ"ג וְדִבְרֵי עַצְמוֹ) (תשו' מהר"מ סִימָן צ'). וְעִיר הַמֻּקֶּפֶת חוֹמָה וְלֹא עֵרְבוּ בָּהּ, כְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת דָּמִי (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַדָּר וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ע"ג וְע"ד). וְאִם הַצִּנּוֹר לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, שֶׁעוֹבְרִים הַמַּיִם דֶּרֶךְ מְקוֹם פְּטוּר לְכַרְמְלִית, יֵשׁ לְהָקֵל (מַהֲרִי"ל). וְכֵן עִקָּר.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) חצר וכו' - כלל הדברים הנאמרים בסימן זה הוא כך לפי ששיערו חז"ל שכל אדם הוא צריך להשתמש בכל יום סאתים מים לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו ושאר ענינים הצריכים לו וכבר נודע דבשבת אסור לשפוך מרה"י לרשות הרבים או לכרמלית ודרך כל אדם לשפוך שופכין שלו לחצירו הסמוך לביתו שהוא רשותו והוא ג"כ רה"י ומוציא מרה"י לרה"י ושיערו חז"ל דסאתים מים נבלעים בקרקע של ד"א על ד"א ואינם מטנפים הקרקע של החצר וכיון שכן אין מקפיד עליהם שיצאו לחוץ דוקא ואז אפילו אם יצאו אח"כ לחוץ לא היתה מחשבתו לכך ובשבת בעינן מלאכת מחשבת ולא הוי כאלו מוציא מרה"י לר"ה אבל אם הוא פחות מד"א על ד"א דאז הסאתים מים מרובים ואינם נבלעים בקרקע ונעשה החצר רפש וטיט ודעתו קצה בזה בימות החמה שדרך כל אדם להקפיד על חצרו שיהיה נקי ולכך ניחא ליה שיזובו משם לחוץ ואם יצאו לחוץ נתקיים מחשבתו ויש לגזור שמא ישפוך להדיא מרה"י לר"ה ולכן צריך לעשות לחצר גומא שהיא מחזקת סאתים ואז כשישפוך לתוך החצר אינו מקפיד עליהם שיצאו לחוץ כיון שאפשר להם לירד ולנוח בגומא ולא יתטנף חצרו וע"כ אפילו אם יצאו לחוץ לא הוי כמוציא מרה"י לר"ה: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) שהיא סמוכה לר"ה - לאפוקי כשהיא סמוכה לכרמלית וכדלקמיה בסוף הסעיף: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) בימות החמה - שאדם מקפיד על לכלוך חצרו ומסתמא ניחא ליה שיצא לחוץ: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) וכל גומא וכו' - וה"ה שיכול לשנותה בעמקה וברחבה ורק שיהיה חללה מחזקת סאתים: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) בחוץ - היינו בצד החצר: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) כדי וכו' - וגם כדי שלא יהא תקלה לרבים [ד"מ]: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) שתהא מקום פטור - דע"י הכיסוי מסתלק אותו המקום מתשמיש הרבים והנה בגוונא שצייר בהג"ה בלא הכיסוי הוא ג"כ מקום פטור דהוא פחות מארבע על ארבע אלא פן יעלה אותו קרקעית העוקה רפש וטיט ויהיה פחות מן ג' טפחים בגובה ותבטל לגבי ר"ה: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) יכול לשפוך וכו' - ואפי' נתמלאה מע"ש שופך לתוכה דכיון דמדאורייתא לית איסורא כ"א בשופך להדיא לר"ה רק שתקנו חכמים גומא זכר לשבת שלא ישכח וישליכם להדיא לר"ה וכיון דאיכא הכירא ע"י עשיית הגומא שרי ומהאי טעמא נמי התירו לשפוך כל מה שירצה אף שהגומא מחזקת רק סאתים ובודאי יצאו הנותרים לחוץ וניחא ליה בזה כדי שלא יתטנף חצרו אפ"ה שרי דמ"מ זכור הוא ע"י עשיית הגומא ולא גזרו ביה: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) כלל - דגזרינן דילמא אתי לשפוך סאתים דהוא שיעור תשמיש אדם ליום: ש"ע סָעִיף א
י (י) אריך וקטין - כגון שהוא ארוך ח' אמות ורוחב שתים דמ"מ יש כאן שיעור לבלוע סאתים: ש"ע סָעִיף א
יא (יא) בימות הגשמים - שאין אדם מקפיד על לכלוך חצרו ואינו מתכוין שיצאו לחוץ ואי משם אנשים אחרים שיראו צנור מקלח ואתי למישרי גם בימות החמה אמרינן שיתלו יותר שמי גשמים הן ואפילו שלא בשעת הגשמים מתמצים הם מן הגשמים שהיו בהן מקודם: ש"ע סָעִיף א
יב (יב) מותר לשפוך בה וכו' - ר"ל אפילו בלא עשיית גומא כלל: ש"ע סָעִיף א
יג (יג) ב' דיוטאות - היינו שתי זיזין רחבין נגד פתחי העליות [ורוחב כל זיז שתי אמות באורך ארבע אמות נגד העליה] ועל הזיזין יש מעזיבה רכה שראוי לבלוע בה המים הנשפכין עליהן: ש"ע סָעִיף א
יד (יד) סמוכות זו לזו - ר"ל בתוך ד' טפחים מצטרפות כאלו היו במקום אחד וא"כ הוי ד' אמות על ד' אמות ומותר לשפוך עליהן ומשם יורדים לר"ה להדיא: ש"ע סָעִיף א
טו (טו) אבל וכו' לכרמלית - דאפילו כשהיא סמוכה לר"ה אינו אסור רק משום גזירה דילמא אתי לזרוק להדיא לר"ה ובכרמלית לא שייך זה דאפילו כי יזרוק להדיא ג"כ ליכא איסורא דאורייתא ועיין לקמן סוף סימן זה דיש חולקין: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
טז (טז) ביב וכו' - הוא חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר"ה: ש"ע סָעִיף ב
יז (יז) ארבע אמות במשך - צ"ל במשך ארבע אמות ור"ל שארבע אמות הראשונות הסמוכות להחצר הוא מכוסה והוא רחב ג"כ ארבע אמות [וה"ה אם הוא רחב רק שתי אמות ויש בארכו שמונה אמות] דבשיעור זה יש שיעור לבלוע סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום וע"כ מקילינן ביה לשפוך ע"פ הביב העומד בחצר כמו בחצר שהוא מחזיק ד"א על ד"א וכנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
יח (יח) לחוץ - כיון דהוא אינו מכוין דוקא שיצאו לחוץ וע"כ אפילו כשיצאו לחוץ שרי וכנ"ל בריש הסעיף: ש"ע סָעִיף ב
יט (יט) שלא יהא וכו' - דאם הביב של עץ הוי כמכוין בהדיא שיצא לחוץ ואפילו מחזיק מאה אמה אסור: ש"ע סָעִיף ב
כ (כ) כעין רצפה של אבנים - מיירי שמרוצף באבנים חלקים קטנים כמו שמרוצף רחובות וחצרות שיש הרבה עפר בין אבן לאבן לבלוע: ש"ע סָעִיף ב
כא (כא) אפילו היה אורך הביב וכו' - ר"ל שאורך הביב בחצר הוא מאה אמה ובשיעור זה בודאי יבלע המים בקרקע אפ"ה אסור מפני שהמים יוצאין מכחו לר"ה [שם ברמב"ם] ונקטינן להקל כסברא ראשונה (א"ר): ש"ע סָעִיף ב
כב (כב) או הצנור - צנור מקרי מה שמניחין על הגג וע"י יורד הקילוח לר"ה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
כג (כג) במה דברים אמורים וכו' - זהו סיום דברי הרמב"ם וגם לדידן נ"מ בזה דהיינו אם הביב היה של עץ שאינו עשוי ליבלע בו המים ובודאי יצאו לחוץ בר"ה דזה אסור אפי' לדעה ראשונה אבל כשהיא סמוכה לכרמלית מותר אפילו בשל עץ והטעם בכל זה כיון דאינו שופך בהדיא לכרמלית רק שהוא בא מכחו ס"ל דכחו בכרמלית לא גזרו: ש"ע סָעִיף ג
כד (כד) וי"א דאין חילוק וכו' - אף דאנן נקטינן לדינא דאפילו כשהמים יוצאים לר"ה מותר בביב וכמו שכתבנו בסקכ"א מ"מ נ"מ מי"א הזה לענין סילון של עץ וכמ"ש בסקכ"ג או כשהביב אין מכוסה ד' אמות בהכרמלית דלהשו"ע מותר ולהי"א אסור וגם נ"מ לענין חצר קטנה שאין בה ד"א על ד"א דסתם המחבר לעיל בסוף סעיף א' דבסמוכה לכרמלית מותר ולהי"א הזה אסור [ומה שנרשם בהג"ה ב"י בשם תוס' והרא"ש לא נזכר בתוס' ורא"ש לענין ביב כלל דהם פוסקים בביב להקל אפילו בסמוכה לר"ה רק לפי דבריהם נשמעו גם לענינינו]: ש"ע סָעִיף ג
כה (כה) אפילו בזה"ז דלית וכו' - ר"ל לדעת הסוברים דבעינן דוקא ס' רבוא בוקעין בו וזה אינו מצוי מ"מ גזרינן אטו עיר גדולה שיזדמן שיהיה ס' רבוא [מ"א]: ש"ע סָעִיף ג
כו (כו) או חצר שאינה מעורבת - ר"ל דהחצר שבו הביב [או חצר קטנה שאין בו ד' על ד'] סמוך לחצר שאינה מעורבת וכששופך המים ירד לאותה חצר שרי לכו"ע כיון דלא זריק להדיא אלא כחו לא גזרו בזה ושרי לשפוך אפילו ע"פ הביב: ש"ע סָעִיף ג
כז (כז) כחצר שאינה מעורבת דמי - כיון דבאמת יש לה מחיצות אלא שמחוסרת עירוב: ש"ע סָעִיף ג
כח (כח) ואם הצנור וכו' - ר"ל שצנור המקלח מים בכרמלית הוא למעלה מעשרה וא"כ עובר המים דרך מקום פטור מותר לשפוך אפילו במתכוין שירדו המים לכרמלית והיינו אפילו לדעת המחמירים לעיל בסימן שמ"ו סוף ס"א דרך מקום פטור הכא דלא זריק להו ממש אלא כחו יש להקל [הגר"א]: ש"ע סָעִיף ג
כט (כט) וכן עיקר - עיין בפמ"ג שמצדד דאכל הג"ה קאי ואף אראש דבריו: ש"ע סָעִיף ג
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א מקום פטור. דאם היא מגולה פעמים שיהיה טיט ורפש בתוכה ולא תהיה עמוקה י' ותהיה כרמלית אבל כשהיא מכוס' ופיה ברה"י הוי חורי רה"י (ב"י ריטב"א) עמ"ש סימן שמ"ה סי"א: ש"ע סָעִיף א
ב יכול לשפוך. ואפילו נתמלאה מע"ש שופך לתוכה דכיון דתקנו לו חכמים זכר לשבת שלא ישכח וישליכם ברה"ר שרי: ש"ע סָעִיף א
ג לא ישפוך. דגזרינן דלמא אתי למשפך סאתים: ש"ע סָעִיף א
ד אריך וקטין. כגון שהוא ארוך ח' אמות ורחב ב': ש"ע סָעִיף א
ה בימות הגשמי'. שאין אדם מקפיד על לכלוך חצירו ואינו מתכוין שיצאו לחוץ ואי משום שיראו צנור מקלח ואתי למשרי בימות החמה אמרינן מי גשמים הם ואפילו שלא בשעת הגשמים מתמצים הם והולכים אחר הגשמים: ש"ע סָעִיף א
ו מעזיבה. רכה: ש"ע סָעִיף א
ז סמוכות. בתוך ד"ט: ש"ע סָעִיף א
ח א"צ. עססי' זה דיש חולקין: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט של אבנים מבליעים. וא"ת הרי בי"ד ססי' ע' מסתפק אם קרקע הוי ככלי שאינו מנוקב הכא הקילו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י מותר לשפוך. דכחו בכרמלית לא גזרו עסי' שנ"ה ס"א: ש"ע סָעִיף ג
יא אפי' בזמן הזה. כ"כ הרב"י בשם הר"מ וטעמא דמ"מ שייך למיגזר בעיר גדולה שיש ס' רבוא דלא כע"ש: ש"ע סָעִיף ג
יב כרמלית שהיא כו'. כ"ה במרדכי והביא רמ"א סי' שכ"ה ס"ג דלא כע"ש שכתב שדברי המרדכי סותרין אהדדי: ש"ע סָעִיף ג
יג שהיא מחוץ וכו'. ואף על גב דבגזוזטרא שרי לשפוך דהתם אינו מתכוין שיצאו לחוץ משא"כ הכא עמ"ש סי' שי"ד סס"א וסי' שע"ז: ש"ע סָעִיף ג
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א מקום עמ״א משמע פי העוקה דוקא ברה״י ובש״ע משמע אף בחוץ כל שסמך לחצר ואין ביניהם רה״ר שופך למקום פטור. ועט״ז א׳ ועסי׳ שמ״ה אות יו״ד בעמוק י״ט דוקא כשהמים צלולים ונראים המחיצות הוי רה״י ושופכין אפשר דמ״מ מקום פטור הוי כשעמוקה י״ט. ודע דהר״מ ז״ל פט״ו מה״ש כתב לקמור ענין כיפה בנין בגובה ועב״י משמע משום חשדא שלא יראה העוקה והמים יצאו חוץ לעוקה ויסברו ששפך מידו לרה״ר או אפשר אין עושין חלל ברה״ר כל שאין עגלה מהלכת עליה וכיסוי ש״ד כל שרשותו הוא ועד״מ ועתי״ט פ״ג דאהלות בסופו מש״ה אמרו ז״ל לקמור מלה הפוכה כמו כשב כבש שהוא בנין כיפה משא״כ הט״ו כתבו כיסוי בנסרים די יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ב יכול עמ״א עב״י דהא לאו איסור תורה הוא דאין שופך מידו לרה״ר רק על המים שבגומא ומשם יוצאין לרה״ר אלא דגזרו אטו ישפוך מיד לרה״ר וכל שיש עוקה היכרא זכיר הוא. ואע״ג דניחא ליה שיצאו מיד שלא יטנפו החצר והעוקה מליאה כבר מע״ש מים דמ״מ זכור הי\א ול״ג ביה: ש"ע סָעִיף א
ג לא עמ״א כי האדם צריך עפ״י הרוב בכל יום סאתים לצורך תשמישו ושמא ישפוך סאתים ולא אמרינן זכור הוא כבאות ב׳ דהתם עפ״י הרוב דעוקה ריקנית ובזמן רב תיימי מיא ואף לפעמים מליאה תו זכור הוא משא״כ כה״ג: ש"ע סָעִיף א
ד ארוך עמ״א פירש״י ז״ל עירובין פ״ח ב׳ וה״ה תמונה אחרת כל שיש לרבע ד׳ ע״ד יש בו כדי לבלוע בקרקע סאתיים מים בזמן מועט ולא יהיה טיט ורפש בחצר ואין מכוין שיצאו מיד לרה״ר ול״ג ביה שמא ישפוך מיד לרה״ר: ש"ע סָעִיף א
ה בימות עמ״א גמרא עירובין פ״ח ב׳ גבי ביב דבימות הגשמים אעפ״י שאין גשם מתמצות הן מחמת שהיה מקודם גשם ולא חיישינן שיאמרו כו׳. וכל שאין מכוין שיצאו מיד לרה״ר ל״ג כחו אף ברה״ר משא״כ בימות החמה מתכוין שיצאו מיד: ש"ע סָעִיף א
ו מעזיבה עמ״א מעזיבה רכה בכ״ף שיהא המים נוחים לבלוע שם הא של עץ לא עס״ב: ש"ע סָעִיף א
ז סמיכות עמ״א ועב״י בשם הר״ר יונתן הביאו התי״ט מי״א פ״ח דעירובין על משנה וכ״ן ב׳ דיוטאות כו׳ ויראה לפרש זו נגד זה לאו ממש דהיינו ב׳ בתים בחצר א׳ זה מול זה נגדיי אלא שתיהן ברוח א׳ ב״א ועליה א׳ וב׳ פתחים לעליה זו ויש בכל פתח זיז בולט ומעזיבה עליו כ״א ב״א אורך רוחב ד״א וכן בפתח השני כן ואין רחוקים הדיוטאות יותר מד״ט נמצא מצטרפין כאלו יש במקום א׳ ד׳ ע״ד ושופכין לתוכן ויורדים לרה״ר להדיא כנ״ל: ש"ע סָעִיף א
ח א״צ עמ״א דחולקין בביב וה״ה בחצר דגזרו כחו בכרמלית ועט״ז ה׳ ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ט של עמ״א י״ד סימן ע׳ בש״ך אות מ״ז ועא״ר אות ד׳ ותו״ש אות י״ג דודאי זמן מה עומד על הקרקע ואין נבלע מיד גם היה לו להקשות בס״א דתיימי מיא וצ״ע: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י מותר עמ״א בשנ״ה גבי דופני הספינה דשופך על דפנות ויורד לים כחו בכרמלית ל״ג וי״א דוקא בים דהוי תמיד כרמלית לא גזרו משא״כ ביבשה אף בכרמלית גזרו בכחו ועב״י: ש"ע סָעִיף ג
יא אפילו עמ״א די״ל בין בזה״ז בתוך העיר ובין בכרמלית שחוץ לעיר וע׳ ע״ש ד׳ הקשה מספינה דשרי דאין דרך להיות שם רה״ר ומ״ש בזה״ז ותי׳ המ״א דמ״מ גזרינן טפי אטו עיר שיש בה ס׳ רבוא: ש"ע סָעִיף ג
יב כרמלית עמ״א ע׳ אות י״א: ש"ע סָעִיף ג
יג שהיא עמ״א עסי׳ שנ״ה ועתו״ש דגזוזטרא שרי לשפוך שופכין למים דאמרינן גוד אחית אע״ג דמשם ואילך הוי רה״ר דאין כוונתו שיצאו משם משא״כ כאן פחות מד״א כוונתו שיצאו המים: ש"ע סָעִיף ג
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א (ס"ק א) מקום כו' ולא תהי' עמוקה י' ר"ל לא מבעי' אם נעשית על תמונה שכ' רמ"א בהג"ה דהיינו חצי אמה עח"א בגבוה ג"ח אמה דאפי' בלי טיט ורפש מיד אינה עמוקה י' ודין כרמלית י"ל. אלא אפי' עמוקה י' חיישי' שע"י רפש וטיט יתמעט מעומק י': הוי חורי רה"י ומ"ש בש"ע שתהא מקום פטור לאו דוקא אלא ר"ל שמותר להוציא שם לכתחלה: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ה) בימות כו' שאין כו' ר"ל דתרי חששא איכא חדא שהוא עצמו ישפכם להדיא לר"ה ריאמר מה לי אם אני שופכן בחצר ומשם מקלחים לר"ה או אם אני בעצמן שופכן לר"ה גם יש לחוש שיתכוין בשפיכתו לחצר שיצאו גם יש לחוש מפני הרואי' ובימות הגשמים ל"ל למידי: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ו) מעזיבה רבה כצ"ל בבי"ת ולא רכה בכ"ף. דמה לי רכה או קשה וכי גרע בזה קרקע מעזיבה מקרקע החצר דלא בעי' שיהי' רכה אלא בא למעט כשהמעזיב' קלושה ודקה ואין המים יכולים לבלוע בה: ש"ע סָעִיף א
ד (ס"ק ח) א"צ עס"ס זה די"ח בכרמלית שתוך עיר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה (ס"ק ט) של כו' בי"ד ס"ס ע' לענין שנפל לתוך ציר שע"ג קרקע תוך שיעור מליח' אי יש לקרקע דין כלי שאינו מנוקב דאינו בולע ולכן הבשר שנפל לתוך הציר אין לו תקנה אפי' ע"י הדחה ומליחה שנית הכא הקילו אע"ג שגם דם שמלחו אינו אלא מדרבנן הכא קיל טפי וע"ש במנחת יעקב בקונטרס אחרון כלל ו' שמחלק בין קרקע עפר ובין מרוצף בלבנים או באבנים ובס' פלתי כ' קבלה בידו דוקא בלבנים אפי' שרופים בכבשן בולעים ע"ש ועיין במ"א לקמן סי' תנ"ט ס"ק ט': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו (ס"ק יא) אפי' כו' בעיר גדולה כו' משא"כ חוץ לעיר לא משכחת בזמן הזה דרך שיהיו ס' רבוא בוקעים בו: ש"ע סָעִיף ג
ז (ס"ק יג) שהוא כו' ע' מ"ש סי' שי"ד דאין להוכיח מכאן דפסיק רישיה באיסור דרבנן שרי ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ט״ז
סָעִיף א
א כדי שיהא מקום פטור. שאם לא יכסנה ה"ל ר"ה ואם עמוק שלשה הוה כרמלית אבל אם הוא מכוסה אין לה אלא מקום פטור: ש"ע סָעִיף א
ב לא ישפוך בה כלל. גזירה דלמא אתי למשפך סאתים דהוא שיעור האדם אבל בימות הגשמים ליכא למיגזר ומפורש בגמ' הטעם: ש"ע סָעִיף א
ג אפי' הוא אריך וקטין. דמ"מ יש כאן שיעור לבלוע סאתים: ש"ע סָעִיף א
ד וה"ה ב' דיוטאות שלפני כו'. כצ"ל: ש"ע סָעִיף א
ה אבל אם היא סמוכה לכרמלית כו'. קשה דא"כ למה צריך לקמור העוקה שמבחוץ בתחילת סי' זה הא העוקה הוה עכ"פ כרמלית כשהיא מג' עד י' וכ"ש אם הוא ביותר מי' דהוי רה"י וי"ל שמא יעלה רפש וטיט ותהי' אפי' פחות מג' ממילא היא ר"ה וחשש זה הביא ב"י בשם הריטב"א מש"ה הצריכו לקמור והטעם שהקילו בכרמלית לפי שאין כאן אלא כחו וכחו בכרמלית לא גזרו כדלעיל גבי ספינה ששופך על דופני הספינה בסי' שנ"ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו ביב שמכוס' כו'. פי' חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לרה"ר: ש"ע סָעִיף ב
ז מותר לשפוך כו'. דקים לן בד"א יש שיעור לבלוע כדפי' ואפי' יש בו מים מבע"י כיון דרוב שנה עשויה ליבלע ה"נ כי נפקי לבראי לא להך איכוין ושרי: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח וי"א דאין חילוק. נראה פשוט דפליגי גם על מ"ש בס"א להקל בכרמלית דחד טעמא הוא: ש"ע סָעִיף ג
ט דמיחלף ברשות הרבים. דמכח זה חמיר מספינה דספינה לא שייך כלל ברשות הרבים: ש"ע סָעִיף ג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א כדי עט״ז עב״י בשם הריטב״א שמא יהיה לפעמים רפש וטיט ויתמעט עמקה פחות מג״ט ויהיה רה״ר העוקה לכך צריך לקמור ואם עמוקה מג׳ עד ט׳ הוי מקום פטור במכוסה ואם תהיה עמוקה י״ט ורחבה ד׳ ג״כ מותר הוי רה״י ועמ״א א׳ ואע״ג בס״ג מתיר המחבר בכרמלית דל״ג כחו בכרמלית מ״מ כאן שצריך תיקון לעשות גומא הצריכו ג״כ לקמור בחוץ ואי״ה במ״א ובט״ז ב׳ יבואר עוד מזה. ועט״ז אות ה׳: ש"ע סָעִיף א
ב לא עט״ז דשיערו חז״ל שכל אדם צריך לתשמישו סאתים מים בכל יום לשופכין רחיצת פניו וידיו וכליו וכי שפיך בחצר ויוצאין מיד בקרקע לרה״ר הוי כחו ברה״ר וגזרו אטו ישפוך מיד מידו לרה״ר ויהיה איסור תורה ולכך ביש בחצר ד׳ על ד׳ תיימי ונבלעו שם המים וכן בימות הגשמים שהחצר בלא״ה מטונף ומקולקל מחמת הגשמים אין מתכוין שיצאו מיד המים לרה״ר ומלאכת מחשבת אסרה תורה וכל שאין מכוין ל״ג רבנן אטו ישפוך מיד לרה״ר משא״כ בימות החמה ואין בחצר ד׳ על ד׳ ומתכוין שיצאו המים מיד מחצר לרה״ר הוי כחו ברה״ר גזרו שמא ישפוך להדיא לרה״ר ולכך צריך עוקה מחזקת סאתים ע׳ עירובין פ״ח ב׳ וברש״י שם ולבוש כאן: ש"ע סָעִיף א
ג אפי׳ עט״ז כר׳ זירא דלא כרבה דאמר הטעם דראוי לזלף ולהרביץ האבק ובעינן ד׳ על ד׳ מרובע ממש שיהא ראוי לתשמיש כבוד וחשוב ושיהא מרובץ העפר יע״ש ועמ״מ פט״ו מה״ש דעת הר״מ ז״ל כרבה יע״ש והמחבר לא הביא כלל משא״כ בס״ב גבי בינ הביא דעת הר״מ ז״ל שאוסר בביב אורך מאה אמה דאפשר אף למ״ד הטעם דתיימי מיא מ״מ ביב יורדים המים יותר במהרה יש לאסור וע׳ לבוש מזה ועתו״ש ולמ״ש י״ל כמ״מ: ש"ע סָעִיף א
ד וה״ה עט״ז עתו״ש ועמ״א פירשתיו שצ״ל דזה נגד זה הוא ל״ד אלא כעין דיוטא א׳ ב׳ פתחים בכותל א׳ וכל פתח יש דיוטא ומעזיבה ובין שניהם דע״ד כו׳ ומלת רכה במ״א אפשר בבית ועב״י ותי״ט דיוטא של עץ וצנור עץ צריך שיהא מעזיבה אפר וטיט רב שיתבלע סאתים מים שם ובחצר הקרקע עד התהום פשיטא שמתבלע שם סאתים מים. עב״י מ״ש פתח א׳ סתומה ט״ס וצ״ל פתוחה. שם בר״מ ז״ל כיפה של״א תראה העוקה ברה״ר ט״ס וצ״ל כדי שתראה העוקה ברה״ר ע״י גובה הכיפה: ש"ע סָעִיף א
ה אבל עט״ז עמ״ש באות א׳ ודע אם עשה מחיצה בקנים בשתי גבוהים י״ט ליכא למיחש למידי ועסי׳ שנ״ו ס״א ושמ״ה במ״א י״א אמת המים העוברת בחצר ואין עמוקה י״ט ורחבה ד׳ שביציאה הוי רה״ר ומשתמש מאמת המים אפשר כוונתו שיצאו השופכין מיד ויצללו המים ומלאכת מחשבת וכחו ברה״י גזרו וצ״ע בזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו ביב עט״ז ומשמע שפי הביב הן בחצר או חוץ לחצר מיד סמוך ואין בינו לחצר רה״ר מותר לשפוך לביב כל שיש דע״ד אם מרבע אותו ותיימי מיא שם: ש"ע סָעִיף ב
ז מותר עט״ז כמו בעוקה בס״א עמ״א ב׳ כל שאין מכוין לכך כו׳: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח וי״א עט״ז וכ״כ המ״א אות ח׳ דל״ת ביב חמור יותר שהרי הביא המחבר דעת הר״מ ז״ל דמחמיר בביב ובס״א אריך וקטן לא הביא כי י״ל דביב הולכין המים יותר מהרה מיד לכרמלית (ועתו״ש) קמ״ל דאין חילוק ומאן דמחמיר בביב בכרמלית ה״ה בעוקה כה״ג ומשמע שכן הלכה כי״א ובמ״ש הר״ב וכן עיקר והאי אכילה מילתא: ש"ע סָעִיף ג
ט דמחלף עט״ז ול״ד לספינה בשנ״ה ס״א דל״ג כחו בכרמלית דהתם לית כ״א כרמלית משא״כ ביבשה אף בכרמלית גזרו כחו. אבנים של חלוקי נחל קשים מאוד צ״ע אם נקרא תיימי מיא והכל לפי ראות עינים ולבינים שרופים בכבשן ודאי בלע ביותר ככ״ח עתו״ש ועמ״א תנ״א: ש"ע סָעִיף ג
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א לכסותה. שאם לא יכסנה ה"ל ר"ה ואם עמוק ג' הוי כרמלית אבל אם היא מכוסה אין לה אלא מקום פטור: ש"ע סָעִיף א
ב וקטין. כגון שהוא ארוך ח' אמות ורחב ב'. ומ"מ יש כאן שיעור לבלוע סאתים: ש"ע סָעִיף א
ג הגשמים. שאין אדם מקפיד על לכלוך חצירו ואינו מתכוין שיצאו לחוץ: ש"ע סָעִיף א
ד סמוכות. בתוך ד"ט: ש"ע סָעִיף א
ה לכרמלית. לפי שאין כאן אלא כחו וכחו בכרמלית לא גזרו כמ"ש סי' שנ"ה ס"א ועיין ססי' זה דיש חולקין וס"ל דאין חילוק בין כרמלית לר"ה עיין שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו ביב. פי' חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר"ה: ש"ע סָעִיף ב
ז לשפוך. דקים לן בד' אמות יש שיעור לבלוע ואפי' אי נפקא לבראי לא לכך איכוין ושרי: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח ר"ה. מ"מ שייך למגזר בעיר גדולה שיש ס' רבוא. מ"א ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א א על ד"א. רש"י שם ד"ה דאריך כו' וכ"כ הרא"ש שם וע"ש: שהיא סמוכה לר"ה. לאפוקי כרמלית כמ"ש למטה: בימות החמה. גמ' שם תנא בד"א כו': שאדם. שם: דאוי. גמ' שם כר"ז ולפי שיטת הטור והרא"ש שפ' כר"ז וכמש"ו: שתהא חללה. ע' רש"י ד"ה מן הנקב כו': דכל גומא. פסחים קט א' ב': בין כו': אלא. מתני' שם: וכיון כו' יכול כו'. גמ' שם אילימא משום דנפישא כו' ועתוס' שם ד"ה מחזיק כו': ואם אינה. שם סאה אין כו': ואם יש כו'. דעוקה הוא שיעור ד"א דתיימי סאתים וכמו בעוקה מותר כ"מ שירצה וכ"ש לפי' הר' יונתן וכן ב' דיוטאות לענין צירוף ואף ע"ג דנפישא מיא מותר כ"מ שם בגמ' אילימא משום דנפישא כו' וערש"י שם: אפי' הוא. כר"ז דקם בשיטתיה דראב"י וקי"ל כראב"י וכמ"ש תוס' ד"ה ביב והרא"ש שם: או בימות. שם תנא בד"א וכפירש"י ושם הילכך אפי' וקאי אבימות הגשמים נותנין סאה ול"ד סאה דאין חילוק בין סאה ואפי' בלא עוקה כלל כפשטא דברייתא בד"א: הרא"ש שם: וה"ה ב'. כפי' הר' יונתן שכ' דלגי' וכן ב' כו' קאי למעלה אצירוף: ועליהם מעזיבה. כר' זירא כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב ויש בו כו'. תוס' הנ"ל ד"ה ביב וכנ"ל: אפי' בימות. דמתני' בימות החמה איירי כנ"ל וכ"ש לפי' תוס' דבד"א קאי אביב: ובלבד. תוס' הנ"ל דטעמא דביב משום תיימי וכמ"ש בגמרא שם א"ל ר"ז כו' ומתני' ראב"י כו': אבל אם. תוספות שם: ולהרמב"ם כו'. ולדידיה ד' על ד' בריבוע ואין הטעם משום לבלוע וצ"ע הא דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי ואפי' בברייתא כמ"ש ביבמות ל"ז א' ושם ס' א' פריך גמרא והא דקי"ל משנת כו' ובהא כו' וש"מ וצע"ג: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג וי"א דאין. שם ל"ש אלא למלאות כו' וע"ש תוס' ד"ה הני ובשבת ק' ב' ד"ה כחו כו': ודוקא. שם ושם מהא דשבת שם: אפי' בזה"ז. זהו דלא כתירוץ דר' ברוך בתוס' דשבת ס"ד ב' ד"ה ר' ענני וע"ל סי' שג סי"ח ויש שלימדו כו': אבל כרמלית. כנ"ל מהא דשבת שם וע' חולין ק"ד ב': או חצר. עירובין פ"ט א' וע"ש תוס' ד"ה ל"ש וע' תוס' שבת ס"ד ב' ד"ה ר' ענני והקשה ר"י כו': ועיר המוקפת. ר"ל אע"ג דאמרי' שם ק"א א' ורבנן אר"מ כו' דמ' כיון שלא עירב הוא כרמלית וע' רש"י שם ובפ"א ו' ב' ד"ה ירושלים ל"ד כרמלית אלא דאסור לטלטל כמו בכרמלית וכמ"ש רש"י דהוי כחצר שלא עירבו כו' ועתוס' שם מ"ז ב' ד"ה דכולא ואור"י דבעי נמי כו' אבל בלא הוקף לדירה כיון שהוא ככרמלית כמש"ש ס"ז ב' אין לו אלא ארבע אמות ובר"ה כ"ג ב' כתב תוספות דבור המתחיל לא דלאחר שנפרצו הא קודם לכן כד"א הוא: ואם הצינור. אפי' לדעת האוסרים להחליף בסימן שמ"ו ס"א ובסימן שנ"ג ס"ג מ"מ כחו בכה"ג לא גזרו: ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)