שולחן ערוך, אורח חיים תלה

סָעִיף א

א (א) ביום י"ד - ואחר הבדיקה יבטל אם עדיין לא הגיע שעה ששית דאח"כ אין בידו לבטלו וכדלעיל בסימן תל"ד רק בדיקה וביעור לבד: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) באיזה שעה שיזכור מהיום - ולאחר שנזכר מחויב לבדוק תיכף שמא ישכח עוד הפעם: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) יבדוק בתוך הפסח - ואפילו כבר ביטל ואפילו ביו"ט עצמו בודק אע"פ שאינו יכול לשרפו ביו"ט מ"מ יוכל לכפות עליו כלי עד מוצאי יו"ט כדלקמן בסימן תמ"ו ויש חולקין וסוברין דביו"ט לא יבדוק רק בחולו של מועד והפר"ח הכריע דאם לא ביטל חמצו קודם הפסח אפשר שיבדוק אף ביו"ט ואם כבר ביטל בודאי לא יבדוק רק בחוה"מ. מי שלא בדק קודם זמן איסורו ומת אם כוונו היורשים לזכות בהחמץ וחצרם קונה להם פשיטא דעברו בבל יראה וצריכין מדינא לבדוק ולבערו ואם לא עשו כן ועבר הפסח אסור כדין חמץ שעבר עליו הפסח אך אם לא כוונו לזכות א"צ לבער [אם לא שמשתמשין שם באותו חדר דאז בכל גווני צריכין לבער משום דלמא אתי למיכל מיניה] דאין אדם מוריש איסורא לבריה ויש חולקין וסוברין דבכל גווני מחוייבין היורשין לבדוק ולבער: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) יבדוק לאחר הפסח - וכל הבדיקות צריך להיות בנר ובחורין ובסדקין ואפילו כשבודק ביום: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) לא יברך - כיון שמותר להשהותו ואף באכילה אינו אסור אלא משום קנסא שהשהה החמץ בפסח ואינו בודק אלא להבדיל בין חמץ זה לחמץ המותר לכן לא יברך אבל על הבדיקה שבתוך הפסח צריך לברך אע"פ שביטלו קודם הפסח וכ"ש אם נתחמץ לו חמץ גמור בפסח דבודאי מברך בשעת הביעור שהרי זה לא היה כלל בכלל הביטול אבל דבר שאינו חמץ גמור כגון שנמצא חטה בתבשיל וכיוצא בו אינו מברך ואם כבר בדק וביטל כדינו קודם פסח ומצא חמץ בפסח יש דעות בין האחרונים אם צריך לברך כיון שכבר בדק וביטל כדינו וקיים תקנת חכמים אפשר דברכה ראשונה שבירך אז קאי על כל מה שימצא אף בתוך הפסח וספק ברכות להקל: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א בתוך הפסח. ל' התו' מתחילת ו' עד סוף הפסח וכ"כ הסמ"ג משמע דאפי' בי"ט עצמו בודק ואף על פי שביטל גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה ואם ימצא בי"ט יכפה עליו כלי כמ"ש רסי' תמ"ו וכ"כ הט"ז דלא כב"ח והא דלא גזרינן שמא כשימצאנו יאכל ממנו משו' דהוא עצמו מחזר עליו לשרפו וא"כ האיך יאכל ממנו (תו') ונ"ל דאפי' בי"ט האחרון של פסח צריך לבדוק (ע' ת"ש): ש"ע סָעִיף א

ב לא יברך. כיון שמותר להשהותו ואף באכילה אינו אסור אלא משום קנסא ואינו בודק אלא להבדיל בין חמץ זה לחמץ המותר לכן לא יברך (מ"מ וכ"מ) משמע דאם נתחמץ לו איזה חמץ גמור בפסח מברך בשעת ביעור אבל דבר שאינו חמץ גמור אין מברך עליו ואם מצא חמץ בביתו צ"ע אם יברך עליו כיון שבטלו קודם פסח וכבר קיום תקנת חכמים בבדיקה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א בתוך עמ״א מ״ש מתחלת ו׳ וכ״כ סמ״ג וגם מ״ש מחזיר לשורפו כו׳ צריך התבוננות הנה במשנה י׳ ב׳ ג׳ פירושים רש״י פי׳ תוך המועד ו׳ ותוס׳ ד״ה ואם פירשו תוך המועד מתחלת ז׳ עד סוף הפסח (אולי מז׳ מועד י״ט שחיטת הפסח עי׳ ר״פ מקום שנהגו ואך ביום הראשון כו׳) והרי״ף והרא״ש פירשו תוך המועד פסח ולאחר המועד לאחר הפסח ועי׳ בהרע״ב ואולם בסמ״ג עשין ל״ט קי״ז ג׳ מבואר תוך המועד מו׳ עד אחר הרגל מתחלת ו׳ וגורס במשנה וחכ״א לא בדק שחרית יבדוק בתוך המועד זמן ביעור מו׳ עד אחר הרגל ושינו חכמים בלשונם דכל ימי המועד שעת ביעור הוא שלא יראה חמץ. ולכאורה בתוס׳ שלפנינו ט״ס ז׳ וצ״ל ו׳ והסמ״ג הביא כן בשם ר״י בעל התוס׳ והם דברי המ״א כאן ועט״ז ס״ס מזה. ומ״ש המ״א אפי׳ ביטל וכופה כלי ובלא ביטל בי״ט בתמ״ו ב׳ הביא מחלוקת אי מבערו מיד או לאו יע״ש ועא״ר בזה. ועב״ח ופר״ח כתבו בחה״מ ודאי בודק לכ״ע אף שביטל וראיה מחמץ לאחר הפסח ואף שי״ל תוך הפסח כשביטל לא יבדוק דילמא ימצא ודעתיה עלויה ועובר ב״י אלא דא״כ באין בשלו ועובר ב״י מ״ט דר״י וע״ב בביטל או בא״י אין עובר ה״ה ביטול. ומ״ש דמחזיר לשורפו כו׳ תוס׳ הוא גמרא ערוכה י״א א׳ אלא אף לתוס׳ דבי״ט כופה כלי מ״מ בודק כדי לשורפו בחה״מ לא חיישינן ואף ביום ח׳ בודק וכופה כלי ועסי׳ תמ״ו: מריש הוה קשיא לי הא דפריך פסחים ט׳ ב׳ ולא חיישינן כו׳ התם הפירוש מה שמשייר בבדיקתו בי״ט לחה״מ כו׳ דחד ספק בד״ת דאין לבטלו אז משא״כ בי״ד ל״ח דהוי דרבנן דבטלו וע׳ עולת שבת תל״ד הביאותיו שם ותבלין לזה מדתנן כאן מה שמשייר לא בריש פירקין ע׳ פי׳ המשנה. כיון דשמענא למ״ש מהרש״א ז״ל דא״כ מ״ט דר״י דפליג ניחא לי וממ״נ אי חמץ שא״י ד״ת מ״ט דר״י דפליג ואמר אף בחה״מ לא יבדוק אי שא״י דרבנן א״כ הכא והכא דרבנן הוי וכאמור ומ״מ קשה דאין חוששין דלאח״כ מבטל ליה ומה שמשייר יניח בצינעא שזה לא ביטל וחוזר וזוכה ומשמע מדין הש״ס אין עיקר לביטול היום והרא״ש הוא דכתב וטו״ב כו׳: עי׳ תוס׳ י׳ ב׳ ד״ה ואם וי״ב ב׳ ד״ה אימתי וד׳ ב׳ ד״ה מדאורייתא וד״ה וכתיב י״ל רש״י לשיטתיה שפיר אר״י שעת הביעור כמבער בשריפה מן העולם בו׳ וחכמים תשביתו בכ״ד רק מועדן הקבוע מ״ה א״כ חמץ כו׳ והבן ואין להאריך וע׳ ר״פ תפלת השחר: ש"ע סָעִיף א

ב לא עמ״א הרכיב דברי המ״מ והכ״מ פ״ג מחו״מ ה״ח והט״ז ב׳ הביא רק דברי המ״מ ובב״י ג״כ הביא רק דברי המ״מ. ולכאורה להמ״א דרבנן במניעה משום סייג אין מברכין עי׳ ה׳ חנוכה חצר שיש ב׳ פתחים ומצות התורה במניעת ניקור וכדומה אין מברכין אף בקדשים עי׳ ה׳ ק״פ ושחיטה הואיל ובאה ציווי בפי׳ מברכין ולהכ״מ אף בדרבנן מברכין כל שהציווי בפירוש רק כאן קנסא ואין עובר בשחה אף מדרבנן רק עצה טובה שלא יתערב עם חמץ אחר וכמ״ש התוס׳ פסחים י׳ ב׳ ד״ה ואם שלא יתערב חמץ של איסור כו׳ ולא דלמא אתו למיכל מיניה והוי יודע דרבנן יש לאו דלא תסור היכן צונו וי״ל משום קנסא וע״י תערובת מותר או מנהג קדושים לא הוי לא תסור ול״ש וצונו ואין לוקין מכות מרדות וכשר לעדות מדרבנן כמו שיראה הרואה פרק י׳ מהל׳ עדות בר״מ ז״ל הב״ג ובש״ה כלל ט׳ דברנו מזה. ועמ״א תמ״ו א׳ באין חמץ גמור לא יברך ובחמץ גמור בי״ט אע״פ שכבר ביטל קודם י״ט מברך ומשמע אף שכבר ביטל ובדק ג״כ אפ״ה יברך במצא בי״ט ועח״י כאן וא״ר ב׳ וספק ברכות להקל אף כה״ג ואי״ה בתמ״ו יבואר עוד: כתב הח״י אות ד׳ לבעל העיטור (הובא בתמ״ח) ביטל ומצא חמץ אחר הפסח שרי בהנאה מוקי למתניתין בלא ביטל או כרש״י ועיין שם. הנה מה שהחליט דכל מה שמותר בהנאה ל״ג אף שהתוס׳ ריש פסחים כ״כ איסור הנאה י״ל לאלומי קושייתם וי״ל אף אי אסור באכילה וכרת ולא בדיל עשו הרחקה. ולאחר הפסח כתב הר״ן דעשו חיזוק כו׳ או שמא יתרחק ויצא טובה כמ״ש הכ״מ הביאותיו בסמוך ואין עובר בשהייתו אף מדרבנן. ואמאי ל״ק ליה לר״ל דסובר בירושלמי פ׳ כ״ש הפקיר חמצו לאחר הפסח מותר אף באכילה קשה למ״ש מהרש״ל דמתני׳ דפסחים מיירי בבטלו ולתוס׳ לר״ל אמאי יבדוק לאחר המועד אלא דר״ל מוקי מתני׳ דחכמים סברי בהא כר״י דחמץ עכו״ם לאחר הפסח אסור ואין קושיא. מה שיש להסתפק חמץ לאחר הפסח ושרפו אי אפר מותר בהנאה דכי קניס ר״ש בעיניה וע״י תערובת י״א אף פחות מס׳ עמ״א תמ״ז אות מ״ד וי״א אפר הנקברין רק מדרבנן אסור ובתמ״ה אבאר מ״ש לענין בשרף בו׳ לענין אפר ואי״ה בתמ״ח יבואר עוד: שאלה מי שמת ערב פסח בו׳ והניח חמץ ויורשים ועבר הפסח מהו: תשובה אם כיונו היורשים לזכות בחמץ וחצירו קונה לו פשיטא דעברו בב״י ואסור לאחר הפסח וכ״ת איסורי הנאה לאו דידיה לזכות הא בורכא והקונה חמץ בפסח לוקה ובתמ״ו בשם הריב״ש בד״ה אסור להגביה ולזכות וכמ״ש הפר״ח א׳ ראיה מע״ז מכי עבידא דאגבה קניא ועי׳ סוכה ל״ה. ואי לא כיונו לזכות עח״י כאן דא״צ לבערו אם לא שמשתמשין שם דילמא אתי למיכל ול״ד לתמ״ח ביטלו אסור משום הערמה וכאן לא זכו מעולם ולא שכיחא ל״ג. ומיהו אם מת בז׳ אם קנסו שעבר בעשה תשביתו (ערש״י יבמות ל״ת חמור דלוקין וב״י לדידן מנקברים א״א לבטל העשה ואין לוקין יע״ש ביבמות א׳) עי׳ מהרש״א ז״ל פסחים י״ב משמע עשה אין עובר כשמבערו אח״כ וערש״י פסחים ד׳ א׳ ד״ה בין וצ״ע ואי״ה בתמ״ח יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א (ס"ק א) ובתוך כו' משמע דאפי' בי"ט עצמו מדכ' התוס' מתחלת שבע וכו' ובכללו הוא י"ט א' וז' אף שאין יכול לשורפו די שיעשה כתיקון חכמים לכפות עליו כלי: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ב) לא כולי משמע דאם נתחמץ לי' איזה ח"ג בפסח דאסור באכילה מן התורה וגם לא היה בכלל הביטול דהא נתחמץ לו עכשיו. ואם מצא כו' הק' בס' ח"י דלקמן סי' תמ"ו כ' מ"א להיפך ועמ"ש בע"ה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א יבדוק בתוך הפסח. נראה דאפי' בי"ט עצמו יבדוק ואע"ג דאין חמץ ידוע מ"מ הוה כידוע כיון דרגיל בו כל השנה ודאי נשארו שם חתיכות חמץ וראייה מדברי הרא"ש פ"ק דכתב דקים לן שנשארו פירורין והיינו אפי' בדק כבר מכ"ש כאן שלא בדק עדיין וכבר נשתמש שם חמץ כל השנה ולא אמרו לעיל חילוק בין חמץ הידוע ללא ידוע אלא היכא שיש חדר ואין תשמישו שם בכל השנה תדיר כנ"ל: ש"ע סָעִיף א

ב לא יברך. כ' במ"מ הטעם מאחר שאוכל חמץ ואינו בודק אלא להבדיל בין חמץ זה לחמץ אחר האיך יברך על ביעור חמץ אבל בתוך הרגל שהוא מצוה שלא יראה חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך עכ"ל ולפ"ז נראה דאם ביטל קודם הפסח ובא בתוך הפסח לא יברך על הבדיקה כיון דגם זה אינו עובר על בל יראה כיון שכבר ביטלו ואין הבדיקה אלא כדי שלא יאכלנו אלא די"ל כיון דאינו אוכל חמץ כלל הוה הבדיקה חיובית מחמת איסור אכילה וספק דבריהם להקל כנ"ל. וכ' ברוקח אפי' בדיקה שאחר המועד תהיה בנר אפי' ביום: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א יבדוק עט״ז עמ״א א׳ ותמ״ו בט״ז ג׳ אע״פ שלא בטלו אין מבערו רק כופה כלי ובא״ר ב׳ כתב דהט״ז דוקא בלא בטלו מיירי ובמ״א משמע דאין חילוק ולא בטלו יותר טוב לכאורה שלא לחפש ולא יעבור מ״ה בב״י כיון שא״י היכן הוא עתוס׳ ריש כל שעה מלחפש ויכפה כלי ושמא יאכל בעת מוצאו וכמה חששות טובי וזה שיטת רש״י פסחים י׳ ב׳ דלא יחפש בי״ט עצמו. ומ״ש ראיה מהרש״א פסחים ו׳ ב׳ הבודק כו׳ ותל״א ס״ח מיירי בלא שימשו תדיר ועי״ד קכ״ז ס״ג בהג״ה חמץ לא איתחזק מקרי ולקמן תל״ז ס״ד ומ״א ח׳ והר״ב לא חילק שם משמע אף משתמשין כל השנה לא איתחזק מקרי יע״ש ואי״ה שם יבואר ועמ״א א׳. ועמ״ש בפתיחה ועתה אבאר בקצרה: דע כי יש בענין בדיקת חמץ שלש שיטות נתבארו בדבריהם ז״ל ויש עוד ב׳ שיטות כמו שאגיד. השיטה הא׳ דמ״ה שניהם בעינן ביעור לידוע וביטול לא״י עכ״מ ה׳ חו״מ פ״ב וכמ״ש הרא״ש ז״ל פסחים ו׳ ב׳ דלא יראה כתיב ולא תראה ואפי׳ להר״מ ז״ל פ״ט מט״מ ספק מ״ה שריא חמץ איתחזק מקרי. השיטה הב׳ שיטת הר״ן י״ל ר״פ דמ״ה סגי או ביטול או ביעור הן לידוע ואין ידוע יע״ש. השיטה הג׳ שיטת הטור בתל״א ותמ״ו לא״י מ״ה ביטול דוקא ולא בדיקה שמא עדיין יש ומ״ד אמי שאכל חלב שוגג עמ״א תל״ד אות ה׳ ולא מקרי אנוס כיון שבידו לבטלו. ומדרבנן צריך נמי בדיקה שלא יבוא לאכלו. אמנם יש לנו עוד שיטה הד׳ דבית שלפעמים משתמשין שם חמץ דהוי רק ספק חמץ מ״ה א״צ כלום ל״מ לשיטת הר״מ ז״ל כל ספק מ״ה שריא אלא אפי׳ למ״ד כל ספק מ״ה אסור כי חייבה רחמנא ב״י על הודאי לא ספק משא״כ חדר שמשתמשין כל השנה ודאי יש הרבה חמץ שם בזה החיוב מ״ה לכל א׳ מהג׳ שיטות שנתבארו. ואמנם השיטה הה׳ כמ״ש התוס׳ ריש כל שעה ד״ה דאי אפי׳ חדר שתשמישו כל השנה כיון שא״י היכן היא מ״ה אין עובר כל שלא הטמין בידים. וזו נראה שיטת רש״י ז״ל. ומ״ש בידקין שלא לעבור ב״י היינו שמא ימצא בפסח ומשהה רגע אחת ועובר לא מ״ה כו׳ ולא פי׳ דלמא אתי למיכל דשאני ככר בשמי קורה דידוע משא״כ בספק משום זה לא הצריכו חז״ל לבדוק. ומ״ש רש״י ז״ל דף י״ב תוך המועד עד שתחשך אבל בי״ט לא דאיכא כרת חששו אף רבנן לכך כמ״ש הר״ן ואף בלא בטלו וב״י אין עובר דא״י היכן הוא. ואף דלרש״י פסחים ו׳ א׳ ד״ה כופה בלא בטלו רשאי לבערו בי״ט אלא דחיישינן דלמא משהה רגע א׳ ועובר כמ״ש רש״י שם ע״ב ד״ה ודעתו כו׳ ואיכא חששא אחרת נגד חששא זו דלמא כשיחפש וימצא יאכל ומש״ה לר״י בשבע אין בודק ולרבנן משתחשך אין בודק. ואדונינו מהרש״א ז״ל אסברה לי ביותר דמש״ה לרש״י לרבנן משתחשך לא יבדוק כיון דעיקר הבדיקה מדרבנן אף בחדר שמשתמשין כל השנה מטעם שמא ימצא בפסח וחשובה ומשהה רגע א׳ כו׳ א״כ אדרבה טוב שלא לבדוק אולי לא יראה כל ימי הפסח משא״כ באיפה שימצא שמא יחוס ועובר ב״י במזיד. ומ״ש מהרש״א ז״ל פירורין יש לעיין בזה ונאמר באפשר עד הלילה לית ב״י ועשה בהשהה רגע א׳ אין עובר וערש״י ד׳ א׳ ד״ה בין. והא דאמרינן מ״ה בביטול סגי לחמץ ידוע ואפ״ה מהימני הני משא״כ למ״ש הר״ב בי״ד קכ״ז ס״ג בלא איתחזק דוקא ע״כ מ״ה צריך ביטול אף בחמץ שא״י. והא דלא סגי בביטול לחוד בא״י י״ל כי ביטול בלב נמי מהני וישכח הכל מה שא״כ מעשה רב בדיקה יזכור ועי״כ יזכור גם הביטול לרש״י וכדכתיבנא ע׳ סוף הסימן: ש"ע סָעִיף א

ב לא עט״ז הביא דברי המ״מ פ״ג מחו״מ ה״ו וצידד בפירושו אי ר״ל משום שמא יאכל לא תקנו ברכה רק ב״י וקודם הפסח אף על ביטול אין מברכין על דברים שבלב מ״מ קודם הבדיקה וביטול הוי מ״ה שפיר מברכין ולפ״ז אף פסח בביטל כבר אין מברך או הפי׳ דל״ש על ביעור חמץ כיון שאוכל אחר פסח חמץ כמו שהבין הכ״מ שם ובפסח שפיר מברך מדרבנן דחייב לבער כל חמץ שמא יאכל (וכ״ש לגי׳ לידוע צריך ביעור שמא יאכל מ״ה עי׳ ברשב״ץ במאמר חמץ) וספק לקולא ולפ״ז מ״ש בתל״ב ב׳ דמברך בשעה ה׳ היינו החמץ ששורף לא היה בכלל ביטול כלל וביטול היום זריזות בעלמא ואי לא נזהר בפת ששייר הוי ביטול היום מדינא ועח״י ה׳ ולמ״ש א״ש ועמ״א ב׳ להכ״מ משמע יברך תוך הפסח אף שביטל ואי״ה שם יבואר בזה: דע לשון המחבר הוא לשון הטור וכ״ה ברי״ף ובפי׳ המשנה אבל בחבורו פ״ג ה״ה כתב ה׳ זמנים ומיהו נקיט המשנה כסדר מחלוקת ר״י וחכמים ועמ״מ שם. ובתוס׳ שלא יאכלנו אחר הפסח ובטור והר״מ ז״ל שאסור בהנייה כר״ן דמשום איסור אכילה דרבנן לא הצריכו בדיקה כ״כ אלא חיזוק עב״י. ע׳ סימן תע״א ס״ב יש מחמירין שלא לפרר מצה בע״פ ואין להחמיר כיון דאיסור דרבנן ומר״י בשש י״ל שלא יאכל בפסח כרת ל״ג הא בעלמא איסור דרבנן י״ל דאסור לעסוק בו ועמ״א ואי״ה בתע״א יבואר עוד: כתב הרוקח כו׳ היינו להמ״א אבל להכ״מ אין איסור בשהייה ימתין עד הלילה לאור הנר עמ״א ב׳ וע׳ ע״ש תל״ה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א ביום י"ד. והיינו לאור הנר וכן כל הבדיקות אפי' לאחר הפסח שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה. פוסקים: ש"ע סָעִיף א

ב בתוך הפסח. ואפי' כבר ביטל ואפי' בי"ט עצמו בודק אע"פ שאינו יכול לשרפו בי"ט מ"מ יוכל לכפות עליו כלי עד מוצאי י"ט ט"ז מ"א. ואפי' בי"ט האחרון של פסח צריך לבדוק מ"א. מי שלא בדק חמץ קודם זמן איסורו ומת אין היורשים מברכין על הבדיקה וביעור כיון שאינם מחוייבים לבדוק ולבער החמץ שאינו שלהם. ח"י: ש"ע סָעִיף א

ג לא יברך. אבל על הבדיקה שבתוך הפסח צריך לברך אעפ"י שביטל. ח"י והט"ז נסתפק בזה דאם ביטלו אם צריך לבער ע"ש. ומדברי המ"א משמע שדעתו שיש לברך אע"פ שביטלו אך היכא שבדק וביטל ומצא חמץ בתוך הפסח הניח בצ"ע אם יברך עליו כיון שביטלו קודם פסח וקיים תקנת חכמים בבדיקה ולענ"ד נראה עיקר שיש לברך בשעת ביעורו וגם המ"א עצמו בר"ס תמ"ו כתב בפשיטות דצריך לברך בשעת הביעור בין אם נתחמץ לו דבר בתוך פסח בין במוצ' חמץ בתוך פסח צריך לברך וכאן הניח הדבר בספק וצ"ע. וכל זה בנמצא חמץ גמור אבל חמץ משהו שנמצא תוך פסח אין לברך עליו עמ"א סימן תמ"ו ס"ק א': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א ס"א וכל הבדיקה. כיון שמן התורה מותר באכילה רק משום קנסא וכ"ש לפי' שפי' משום בל יראה שלאחר הפסח אין עובר: ש"ע סָעִיף א