שולחן ערוך, אורח חיים תנד
א אֵין יוֹצְאִין לֹא בְּפַת סֻבִּין וְלֹא בְּפַת מוּרְסָן, אֲבָל לָשׁ הוּא אֶת הָעִסָה בַּסֻבִּין וּבַמּוּרְסָן שֶׁבָּהּ וְיוֹצֵא בָּהּ. וְיוֹצֵא בְּמַצָּה מִסֹלֶת נְקִיָּה בְּיוֹתֵר, וְאֵין אוֹמְרִים אֵין זֶה לֶחֶם עֹנִי. הַגָּה: וְטוֹב לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת הַמַּצָּה רְחָבָה יוֹתֵר מִדַּאי, דְּהָוֵי כַּאֲשִׁישָׁה (מַהֲרִי"ו).
ב עִסַת הַכְּלָבִים, בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִים מִמֶּנָּה יוֹצְאִים בָּהּ; וְאִם לָאו, אֵין יוֹצְאִין בָּהּ שֶׁאֵין זוֹ מְשֻׁמֶּרֶת לְשֵׁם מַצָּה. הַגָּה: כָּךְ הֵם דִּבְרֵי הָרַמְבָּ"ם אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים הַטַּעַם מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ קָרוּי לֶחֶם כָּל זְמַן שֶׁאֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִים מִמֶּנּוּ, וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר (טוּר י"ד סִימָן ש"ל וְר"ש בְּפֵרוּשׁ דְּמַסֶכֶת חַלָּה פ"ק).
ג לֵיכָּא בַּזְּמַן הַזֶּה דְּיָדַע לְמִחְלַט, הִילְכָּךְ כָּל מִין חֲלִיטָה אָסוּר.
ד אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה גְּזוּלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁגָּזַל מַצָּה; אֲבָל אִם גָּזַל חִטִּים אוֹ קֶמַח וַעֲשָׂאָן מַצָּה, יוֹצֵא בָּהּ, שֶׁקְּנָאָהּ בְּשִׁנּוּי, וְדָמִים לְבַד הוּא חַיָּב לוֹ. וּלְעִנְיַן בְּרָכָה ע"ל רֵישׁ סִימָן תרמ"ט.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) אין יוצאין וכו' - לפי שאינן קרויין לחם וכמבואר ביו"ד סימן שכ"ה דמהאי טעמא פטורין ג"כ מחלה: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) סובין - היינו קליפה הנושרת מן החטה בשעת כתישה ומורסן היינו קליפה דקה הנשארת בנפה אחר יציאת הקמח ויש מפרשין בהפוך. ולענין שריית סובין ומורסן במים יבואר לקמן בסימן תס"ה ס"א עיי"ש במ"ב: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) בסובין ובמורסן שבה - שכן דרך העני לאכול פתו מקמח שאינו מנוקה והם מצטרפין ג"כ לשיעור כזית מצה ודוקא אם לא הפרישן ממנה אבל אם הפרישן ממנה וחזר ועירבן לתוך הקמח ולשן ביחד אין מצטרפין לשיעור כזית: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ויוצא בה - וה"ה דיוצאין בפת שנעשה מתבואה שאכלו התולעים: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) דהוי כאשישה - ובגמרא אמרינן לחם עוני פרט לאשישה פי' גלוסקא גדולה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו (ו) בזמן שהרועים אוכלים - ר"ל אם דרכו של בעה"ב זה להאכיל ממנה גם לרועיו הישראלים א"כ כשלשה ואפה הרי הוא מכוין שתהיה ג"כ לאכילת אדם: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) יוצאים בה - דמאחר שיש חלק לרועיו בה בחזקת שימור לשם מצה קיימי ואף דמסתמא מעורב בה מורסן ופסולת הרבה כדרך עיסת הכלבים אפ"ה יוצא בה: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) ואם לאו - ר"ל שאין הרועים אוכלים ולש ואופה רק לצורך הכלבים ובזה אפילו היתה פת נקיה אין יוצא בה וכדמסיים טעמא: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) שאין זו משומרת לשם מצה - הלשון אינו מדוקדק דבאמת כיון שלא חשב כלל לאכילת אדם אין שם לחם עליו כלל ואפילו לענין ברכת המוציא אלא משום דאיירי לענין פסח הוסיף עוד טעם דמשום זה ג"כ אין יוצא בה: ש"ע סָעִיף ב
י (י) כך הם דברי הרמב"ם - הרב קיצר בזה ותוכן כוונתו דלהרמב"ם איירי בין בפת יפה בין בפת שמעורב בו מורסן הרבה ועיקר חלוקא הוא אם חשב רק לכלבים או גם לאכילת אדם ובא הרב לומר דיש בזה סברא אחרת דלא תלוי כלל במחשבתו דהיכא שמעורב בו מורסן הרבה ואינו ראוי לרועים לאכול מזה אין שם לחם עלה ואפילו חשב להדיא גם לרועים בטלה דעתו דאין דרך ב"א לאכול לחם כזה ולהיפוך אם הפת יפה אפילו עשאן לכלבים דין לחם עלה לכל הדברים ורק לענין מצה אין יוצאין בה דאין משומר לשם מצה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יא (יא) ליכא בזמן הזה וכו' - ר"ל מצד הדין אם חולט הקמח דהיינו שנותנן ברותחין שהם מרותחין רתיחה עזה על האור קודם הלישה ואח"כ לש אותו ועשה ממנו עיסה אין אנו חוששין לומר שמא כבר נתחמץ הקמח כשהיה בתוך הרותחין קודם שהתחיל לעסוק בה בידים בלישה לפי שרתיחת הרותחין ממהרת לבשל את הקמח קודם וכיון שנתבשל שוב אינו בא לידי חימוץ לעולם אף לאחר שנחו הרותחין מרתיחתן מ"מ הגאונים אסרו לנו כל מיני חליטה ברותחין לפי שאין אנו בקיאין בחליטת הרותחין וחיישינן שמא לא ירתיח המים מקודם יפה יפה: ש"ע סָעִיף ג
יב (יב) כל מין חליטה - היינו בין שיתן מים ע"ג הקמח או הקמח ע"ג מים ואפילו אם המים הם מרותחין הרבה שעומדים ע"ג האור והוא ממרס הקמח בתוך המים: ש"ע סָעִיף ג
יג (יג) אסור - בין באכילה ובין בהנאה וה"ה שאסור להשהותו דמאחר דאין אנו בקיאין חיישינן שהוא חמץ גמור ואם נתערבה בתבשיל אוסרת במשהו ומ"מ כתבו האחרונים דבחליטה אין לאסור התבשיל במשהו רק באכילה ולא בהנאה וכן להשהותו מותר בכהאי גוונא עוד כתבו האחרונים מי שיש לו חולי בבטנו ורפואתו שחולטין שעורים או שבולת שועל ומניחים על בטנו אם אירע חולי זה בפסח ויש בו סכנה מותר לישראל לעשותו בדרך חליטה דהיינו שמרתיחין המים היטב ואח"כ נותנין השעורין לתוכו דאף שהוא בסכנה כל שאפשר בצד היתר יעשה בצד היתר ואם אין בו סכנה אסור אפילו בדרך חליטה דמאחר שאין אנו בקיאין כשחולט איכא לתא דבל יראה ואם עכו"ם עושה זה משלו או שמקנה לו הישראל השעורים קודם החליטה מותר אפילו באין בו סכנה ואם אפשר לחלוט השעורין במי פירות מותר אף ע"י ישראל אפילו באין בו סכנה דבמי פירות אינו מחמיץ ועיין בבה"ל. כתב הח"א כשאנשי חיילות עוברין בפסח וכופין לישראל לבשל להם מיני גרויפין אם יכול לפייסן שיבשל להם של רעצקי מה טוב ועכ"פ יברר אותם מגרעיני תבואה שמצוי בם ואם אינו יכול לפייסן בזה ונותנין לו גרויפין של שעורים אם יכול להציל עצמו בממון מחויב ליתן כפי יכלתו ואם לאו אזי יזהר הישראל עכ"פ לעשות חליטה דהיינו שיניח לבשל המים מקודם עד שיהיה מבושל הרבה ואז יניח הגרויפין מעט מעט כדי שלא יתקרר המים וגם ברעצקי טוב שיעשה כן אבל גרויפין של שבולת שועל הוא חמץ גמור כידוע עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יד (יד) אין אדם יוצא י"ח - היינו אפילו בדיעבד צריך לחזור ולאכול ומסתימת הלשון משמע דצריך לחזור ולברך ועיין בבה"ל. ועיין בתשובת שאגת אריה סי' צ"ד שכתב דאף בליל יו"ט שני אינו יוצא במצה גזולה: ש"ע סָעִיף ד
טו (טו) במצה גזולה - הטעם דילפינן מחלה בגז"ש דלחם לחם מה התם אין אדם מפריש חלה אלא מעיסה שלו דכתיב עריסותיכם אף כאן כן. ודוקא גזולה אבל אם שאל מצה יוצא בה דהא שאלה ע"מ לאכלה ולא להחזירה בעין א"כ הרי היא שלו ממש. כתבו הפוסקים דיש ליזהר כשאופין הרבה בתנור אחד והרבה פעמים מתחלפין המצות נכון שיאמרו כל מי שיגיע מצתו לידו יהיה לו במתנה דאל"ה יש בזה חשש מצה גזולה וכתבו עוד דטוב לומר כן גם בשעת טחינה דלפעמים מתחלף הקמח. ויש עוד פרט אחד מה שמצוי להכשל בו כגון אם קנה מצה ומשכן לרשותו אם המוכר גלה דעתו בעת מכירתו שדחוק למעות ואינו יכול למכור בהקפה וע"כ עייל ונפיק אחריו אזוזי ומדחהו בלך ושוב ואינו נותן לו מדינא לא קנה כמבואר בח"מ סי' ק"ץ סי"ז וממילא אינו יוצא בהם אח"כ ידי חובת מצה מן התורה: ש"ע סָעִיף ד
טז (טז) יוצא בה - ומ"מ לכתחלה לא יקח אותו לצאת בה דהא לא יוכל לברך עליה וכדלקמיה וכדלעיל בסי' י"א סעיף ו' בהג"ה: ש"ע סָעִיף ד
יז (יז) שקנאה בשינוי - ר"ל בשינוי מעשה וה"ה היכי שגזל המצה ונתנה לאחר אותו אחר יוצא בה דהוי שינוי רשות [ודוקא היכי דהוי ג"כ יאוש בעלים דשינוי רשות גרידא לא קני] ואותו אחר מותר לברך עליה שהרי לא באיסור באה המצוה לידו שהרי כבר נתייאש הנגזל ממנה קודם שבא לידו. ואם האחר חזר ונתנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו דהוי יאוש ושינוי רשות. ולענין מרור אם יוצא בגזול בדיעבד עיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ד
יח (יח) ולענין ברכה עיין וכו' - ר"ל דשם מבואר דלענין ברכה בכל גווני אין לברך אפילו במקום דקנה דהו"ל בוצע ברך נאץ ה' ובין הברכה דאכילת מצה ובין ברכת המוציא גופא ולענין בהמ"ז עיין לעיל בסימן קצ"ו ס"א במ"ב: ש"ע סָעִיף ד
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א סובין. פירש"י קליפת חיטים הנושרים בשעת כתישה ומורסן הנשאר בנפה ע"ש מוכח קצת דבא לידי חימוץ מדיוצאין בהם י"ח מצה לדעת רש"י ואפשר לומ' כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ יוצא בה י"ח וראיתי מורין שקליפה שקורין שפריי"ר אינו מחמין /מחמיץ/ ומיהו זה קליפה מקש אבל קליפת החטים עצמן אפשר דמחמיץ וגם א"א שלא נדבק בו קצת ממשות חטים: ש"ע סָעִיף א
ב אבל לש הוא וכו'. ואם נטל מורס' מתוכה וחזר לתוכה ולש עמה יש להסתפק אם מצטרף לכזית עבי"ד סי' שכ"ד ס"ג: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג שאין זו משומרת לשם מצה. לפ"ז אפי' היא פת יפה כיון שלא חשב למאכל אדם אינו משומר לשם מצה אבל אם חשב בשעת לישה שיאכל ממנ' אדם יוצא בה אפי' היא פת קיבר (כן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"א דחלה) ורמ"א פסק כהר"ש שס"ל דהטעם שאינו קרוי לחם אם עירב בה מורסן הרבה ואינה ראוי' לרועי' אפי' חשב לאוכל בטלה דעתו, ואפי' להטור י"ד שפסק אפי' היא נאה פטורה היינו משום שניכר בה שהיא לכלבים וע"ש ובש"ע: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד למחלט. שהיו חולטין העיסה ברותחין ומתוך כך אינה מחמצת והאידנא אין אנו בקיאין בחליטה וכ"כ בי"ד סי' ע"ג לענין כבד, ולכאורה כשם שפסק שם בדיעבד מותר ה"נ אם נפל חתיכת עיסה למים רותחין בשעת רתיחתן וסילקוהו מיד מותר בדיעבד וכן משמע קצת בטור סי' תס"א וסי' תס"ז שכתב שהחטה היתה במים קודם רתיח' והחמיצ' משמע קצת דבשעת רתיח' אין מחמצת ומכל מקום אין להקל מאחר שלא נמצא בפי' בפוסקים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה במצה גזול'. כשאופין הרבה בתנור אחד יאמרו כל מי שיגיע מצתי לידו יהיה לו במתנה (ב"י) ונ"ל דטוב לומר כן בשעת טחינה שלפעמים מתחלף הקמח: אם גזל ונתן לאחר הוי שינוי רשות ויוצא בו (ודוקא לאחר יאוש) ואם האחר חזר ונתנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו (מהרי"ל) ועמ"ש סימן תרמ"ט לענין גזל עכו"ם: ש"ע סָעִיף ד
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א סובין עמ״א. רש״י שבת ע״ו ב׳ פירש סובין הוא הגס ומורסן קליפה דקה הנשאר עליו בשעת כתישה והם לבד המוץ שקורין שפרייא״ר והר״מ ז״ל פירש שם להיפך סובין הוא הבינוני ומורסן הגס ופי״א דתרומות מ״ה מורסן תרומה מותר לזרים וסובין חדשות אסורות ישנות מותרות יורה כפי׳ הר״מ ז״ל וכמ״ש בה״ת פי״א הי״ב סובין חדשים אסורים דראוי למאכל אדם וישנות מותרות והר״ש פירש שם חדשות רכות א״א שלא יהא קמח נדבק בהם ולרש״י קשה ועא״ר א׳ בזה. וי״ל בדוחק מורסן אסור בחדשות ומותר בישנות ואפילו סובין אסור וכפי׳ הר״מ ז״ל וזה דוחק גדול. ובח״י א׳ תמה הלא מבואר בתס״ה ופסחים ל״ט דמורסן מחמיץ וי״ל לפירש״י אדרבה דוקא מורסן הא סובין הגם אין מחמיץ וכ״כ א״ר א׳ וי״ל עוד דמחמיץ מטעם קמח הנדבק בו הא בפ״ע אין מחמיץ וכ״כ דאקליפה דקה קאי מדכתב שא״א שלא נשאר קמח בו. וא״כ לדינא נראה קליפה העבה הנושר בכתישה אין מחמיץ וקליפה דקה חדשות א״א שלא יהא קמח נדבק בו ואוסר בפסח במשהו וישנות כל שעבר שלשים יום מקצירה ונתייבשו י״ל דאין קמח נשאר בהן וגם בחדשות בי״ט או ע״פ עד הלילה די לשער בקמח ולא בכל הסובין ומורסן והשפרייא״ר פשיטא שאין מחמיץ והוא השיבולת גופא ועמ״א תס״ה ה׳ אחזוקי איסורא לא מחזיקין ובנמצא שיבולת קש אין חוששין שמא היה בו חטים שוב ראיתי בשו״ת כ״ח ז״ל סי׳ ק״ז במעשה דנפה ששאבו דבש דהסובין אין מחמיץ דעפר נחשב רק הקמח הנדבק בו מחמיץ ומוכח שם גם מורסן אין מחמיץ רק מקמח הנדבק בו. וע׳ בילקוט חבקוק סי׳ ג׳ סאה סולת דקמח הוא קיבר בסובין ומורסן יע״ש משמע מורסן יותר מסובין יע״ש והוא פלא בעיני. ושיבולת שועל לבד המוץ שקורין שפרייא״ר רק הקליפה החיצונה הקשה שבגרעין לפעמים נושר מהגרעין ונמצא בתבשיל יש לצדד במשהו דרבנן שאין בו שום קמח כי הגרעין נופל ממנו שלם עם קליפה הרכה שעליו ועכ״פ בהנאה כה״ג י״ל וגם שפרייא״ר של שיבולת שועל כ״א בפ״ע ולפעמים נתייבש ונדבק בו ונופל אח״כ וזה ודאי אין חשש כלל והמורה צריך לידע ולעיין בזה: ש"ע סָעִיף א
ב אבל עמ״א בי״ד שם דבחלה אין מצטרף לד׳ רבעים ובש״ך י״א עריסותיכם ואין זה דרך עריסה יע״ש וכ״כ הר״מ ז״ל פ״ב מ״ו דחלה והר״ש שם וכפ״ק שם מ״ח עיסת כלבים כו׳ באכלכם מלחם הארץ ואין יוצא בפסח שאין יוצא אלא מה שחייב בחלה ואלו בחבורו פ״ו ה״ה מחו״מ שאין משומרת למצה משמע דחוזר בו ממ״ש בפי׳ המשנה ואמנם המ״מ שם כתב דאין יוצא בפת סובין ממה דתנן חזר סובין לתוכן וזה מבואר דאין יוצא בה ועח״י ב׳ והפר״ח כאן כתב בזה דיש להחמיר ומט״ז א׳ משמע דא״י כמו בחלה ועמ״ש אי״ה באות ג׳ מזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג שאין עמ״א הנה הר״מ ז״ל בפ״ק מ״ח ובה׳ בכורים פרק ששי ה״ח וכמ״ש הכ״מ שם ובי״ד בב״י ש״ל פסק הר״מ ז״ל כר׳ בא בירושלמי ואפי׳ סולת נקיה וצורת פת כל שחישב במחשבה בשעת עריסה שיאכלו רק כלבים פטורה מחלה אפי׳ אוכלין אח״כ הרועים שנאמר באכלכם מלחם הארץ ודלא כר״ל ור״י שם אבל הר״ש פי׳ כר״ל והטור בי״ד ש״ל הרמב״ן ז״ל כר׳ יוחנן דעיקר תלוי בעשה שינוי בצורתה כלמודין בנסרים פטור אפי׳ סולת נקיה אבל במחשבה בלא שינוי וצורת הפת חייבת מ״ה בחלה וז״ש הר״ב דיש חולקין דהטעם כל שאין קרוי לחם כלומר הן בעירב מורסן הרבה שאין ראוי כ״א ע״י הדחק דבחלה אין חייב ה״ה כאן אין חייב דגמר לחם מחלה וכן אם סולת נקיה ועשאה כלמודים פטור מחלה וא״י בפסח ובצורת פת אפי׳ חישב לכלבים חייבת בחלה וה״ה דיעבד יוצא בה אף ע״פ שאין משומרת למצה ומ״ה הוא וגמר מחלה ועסי׳ ת״ס ומ״ש בט״ז באות ג׳ כאן. ומשמע להר״מ ז״ל פת קיבר שראוי לאכילה ע״י הדחק יוצא י״ח כשעשאה לאדם ולהר״ב א״י בה והיינו כשלא ניטל סובין וחזר לתוכן אלא ריקד הרבה קמח ונשאר הרבה סובין עם קמח. ועדיין צ״ע בזה ועמ״ש באות ב׳ מזה ועיין עולת שבת יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד למחלט עמ״א דם הכבד ודם שבשלו דרבנן וה״ה משהו דרבנן ולענין הנאה בנפל עיסה לרותחין עח״י ד׳ דמיקל יע״ש ובא״ר ה׳ וחטה שלימה לרותחין עסי׳ תס״ז ס״ט וב״ח שם בלא נתבקעו דמשמע דעת המחבר עיקר ומנהגא להחמיר א״כ לרותחין י״ל דשרי באכילה ומ״מ חמץ החמירו ביה ואי״ה בתס״ז יבואר עוד: והוי יודע למ״ש בטור מדינא דגמרא בלילתה רכה וחלטה ואפייה בתנור יוצא י״ח והאידנא אסרו חליטה דא״א בקיאין אם אין לו מצה כ״א כזו מהו והנה בתרכ״ט במ״א אות כ״ב כל דבר שפסול מטעם גזירה אי לית ליה אחר יוצא בה בנסרים שיש בהן ד׳ יע״ש ובפתיחה כוללת ובה׳ ברכות כתבנו מזה אי לברך עליו משא״כ כאן גזירה שמא אין נקי ויש בו חשש חימוץ ד״ת שוא״ת עדיף וכל כיוצא בו ודוקא גזירה במ״ע לא גזרו היכא דא״א בע״א ואוקמיה אד״ת והבן זה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה במצה עמ״א טוב לומר בשעת טחינה אע״ג דיוצא בה דהוי שינוי מ״מ טוב בלא גזל וגם לענין ברכה עסי׳ תרמ״ט דאין לברך עליו ועח״י אות ו׳ ועיין סימן קצ״ו בט״ז ומ״א אם לברך בהמ״ז יע״ש: ש"ע סָעִיף ד
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א (ס"ק א) סובין כו׳ מוכח קצת כו׳ לדעת הרי"ף. ר"ל כפי מה שהבין הר"ן דברי הרי"ף שכ׳ לפרש ברייתא דף ל"ז דתניא יוצאים בפת הדראה. היינו פת סובין. וס"ל להר"ן דהעיסה היתה כולו סובין. אלא שהקשה עליו דהא אינו לחם לענין חלה ואמאי יוצאים בה ידי מצה אך לא קיי"ל בזה כהרי"ף (והרא"ש מפ׳ שגם הרי"ף כוונתו כמ"ש בש"ע פת סובין ר"ל סובין שבה וא"א דאינו בא לידי חימוץ הלא מבואר ר"ס תנ"ג דאין יוצאים): ואפשר כו׳ ובח"י כ׳ ותמה אני ע"ז הלא משנה שלמה שנינו אין שורין מורסין לתרנגולים ואין האשה שפה בשרה במורסין והוא מחמיץ בוודאי כדלקמן סי׳ תס"ה עכ"ל בקיצור. ובס׳ א"ר תי׳ דהמ"א מסתפק בסובין דגריעין ממורסין לפי׳ רש"י. ואע"ג דהרמב"ם מפרש היפך פירש"י דמורסין הוא הדק וסובין הוא העב. מ"מ מ"א כתב דבריו לפירש שהביא מ"א ע"ש. ולענ"ד דוודאי מודה מ"א דבין סובין ובין מורסין מחמיצי׳ דא"א שלא נדבק בהן מעט קמח וכדמסיים סס"ק זה. ולכן אין שורין לתרנגולים ולא האשה שפה בהן אלא דנסתפק אי המורסין וסובין עצמן מחמיצין ולכן דייק מהרי"ף דס"ל דיוצאים בפת סובין דע"כ הסובין עצמן מחמיצין. ונ"מ אם נפלו סובין או מורסין לתבשיל בער"ש אחר חצות עד הלילה דאז בטל בס׳ כמ"ש לעיל סי׳ תמ"ז. ונגד מעט קמח הדבוק בהן יש ס׳ דאי אין הסובין עצמן מחמיצין התבשיל מותר. ומה שסיים וגם א"א שלא נדבק כו׳ כוונתו דע"כ צריך לחלק בין שפריי"אר ובין קליפת חטין עצמי והמורי׳ שהתירו בשפריי"אר לא יתירו בקליפת החטין עצמן דידע מ"א דאותן מורים התירו אפילו אירע בפסח דאוסר במשהו. או בער"פ וליכא ס׳ וא"כ בקליפת חטים עצמן אפ"ת דאין מחמיצים בעצמו מ"מ ה"ל לאסור משום קמח הדבוק וכדמוכח מהאי דאין שורין מורסין כו׳: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) אבל כו׳ ואם נטל כו׳ עבי"ד סי׳ שכ"ד ס"ג דמבואר שם דכה"ג אינו מצטרף לענין שיעור חלה ומה"ט פשיטא ליה לח"י דגם לענין מצה אינו מצטרף. ובפר"ח כתב בשם ס׳ בית מועד להיפך דלענין מצה מצטרף, אלא שהפר"ח כתב עליו ואין כן דעת הפוסקים. וספקו של מ"א י"ל דהא דאינו מצטרף לענין חלה אין הטעם משום דל"מ לחם. אלא משום דכתיב עריסותיכם ואין דרך לישת עיסה כך ע"ש. וא"כ י"ל דוקא לענין חלה דכתיב ראשית עריסותיכם משא"צ גבי מצה דלא כתי׳ עריסותיכם מצטרף ואע"ג דילפי׳ מצה מחלה בגז"ש דלחם לחם כדאיתא בפסחים דף ל"ח מכל מקום מסתפק דלמא לענין זה לא ילפי מהדדי דדוקא גבי חלה דחיובו חל בשעת גלגול העיסה וכיון דאז לא נקראת עיסה כה"ג לכן אינו מצטרף משא"כ גבי מצה דתלי׳ בשעת אכילה ואז הוי לחם וכה"ג חלקו לעיל בין חלה לברכת המוציא בעיסה שתחלתה סופגנים וסופה עבה ע"ל בהרב"י ס"ס קס"ח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ס"ק ג) שאין כו׳ ורמ"א פסק כהרא"ש כו׳ אם עירב בה מורסין הרבה כו׳ בטל׳ דעתו כו׳ לשון עירב משמע שכבר הוציא הסובין וחזר וערבן גם מדכתב מורסין הרבה משמע יותר ממורסין דידה וגם דאי לא הוי רק מורסין של עצמ׳ לא הל"ל דבטל׳ דעתו דכה"ג לחם גמור מיקרי אלא ע"כ עירב בהם מורסין הרבה אחרים וא"כ ע"כ צ"ל שאכל כזית מן הקמח מלבד המורסין דלצרף המורסין בלא"ה מסתפק המ"א אפילו מורסין מעט דהיינו מורסי׳ דידיה אם מצטרף כה"ג . ומזה משמע דפליגי. והפר"ח כתב דלא פליגי דגם הרא"ש מודה להרמב"ם דלענין מצה בעי׳ שתהא משומרת לשם מצה ואייתי ראיה מחלת תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמן אמרי׳ דף ל"ח ע"ב דאינו יוצא בהן דהוי מצה המשומר׳ לשם זבח ולא לשם פסח כ"ש הכא דאינו משתמרת כ"א לשם כלבים. והרא"ש לא מיירי אלא לענין חלה ע"ש: והרמב"ם ס"ל דאפילו לענין חלה כיון שלא עשאה לשם אכילת אדם לא מיקרי לחם כ"כ הכ"מ פ"ו מהל׳ בכורים דין ח׳ ע"ש: משום שניכר בה כו׳ היינו שאינה ערוכה ואינו עשוי׳ כצורת לחם ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד (ס"ק ד) למחלט כו׳ לענין כבד אם חלטוהו לכבד אח"כ מותר לבשלה עם בשר דשוב אינה פולטת דם מ"מ לדידן דאין בקיאים בחליטה אסור: וסילק׳ מיד מותר הק׳ בס׳ ח"מ מה לי אם סלקה מיד או לאחר זמן דהא אי סמכי׳ על החליטה אפי׳ שהתה שם זמן מרובה אין בכך כלום דהא שוב לא תחמיץ ולענ"ד נקט מיד לרבות׳ דהרב"י בי"ד סי׳ ע"ג כ׳ דה"ט דאין אנו בקיאים שמא לא יהיה רותחים יפה יפה והב"ח שם הוסיף דאין אנו בקיאים בשיעור המים אם מעט ואם הרבה עוד הוסיף הב"ח דא"א בקיאים כמה זמן ישהה בתוך המים רותחים עוד הוסיף ע"ש וא"כ לספקא בתרא דא"א בקיאים כמה זמן ישהה משמע דאפי׳ בקיאים בשיעור המים וגם בקיאים בשיעור הרתיחה שהוא יפה אעפ"כ חיישי' שמא צריך לשהותו בתוכו זמן מרובה יותר ממה שהניחו שם. אם כן כל זמן שהעיסה תוך הרותחין גם לדידן ליכא למיחש שמא המחיצה אלא אח"ז כשנטל העיסה מתוך הרותחי' א"ל שמא היה צריך להשהותה ברותחי' יותר ועדיין אין העיסה חלוט' ועדיין אפשר שתחמיץ. ואעפ"כ אם שהה העיסה ברותחים זמן מרובה יש לאסור הרותחים שמא עדיין לא נחלטה העיס' וניהו כל זמן שהמים רותחים ל"ל שמא תחמיץ. מ"מ שמא נחו המים קצת מרתיחתן ועדיין לא היתה חלוטה ואם כן באותו זמן שנחו המים מרתיחתן שמא החמיצה ולזה כ' מ"א אפי' סלקיהו מיד וידעי' שבאותו זמן מועט לא נח מרתיחתו וא"כ ה"ל להתיר גם לדידן אף ע"ג דא"א בקיאים כמה זמן ישהה תוך הרותחים ממ"נ כנ"ל מ"מ יש לאסור משום ספיקות אחרות שכתב הרב"י וב"ח כנ"ל: מ"מ אפי' כה"ג מסתפק מ"א אם יש להתיר בדיעבד או אפשר אם לא סלקוהו מיד לא נסתפק וברור לו אפי' דיעבד אסור: וכ"מ קצת בטור סי' תס"א שכ' שהגאונים אסרו חליט' כ"א לחיה או לחולה ע"פ בקיאים וכן כתב אח"ז כ"א לחולי שהוקשה חוליו ע"פ רופאים וע"כ מיירי בחולי שאין בו סכנה דאי איכא סכנה מאי קמ"ל דהותר לחולה ע"פ רופאים אפי' קדלי דחזירי מותר. וכיון דמיירי בחולי שאין בו סכנה אי ס"ד דבעלמא אפי' דיעבד אסור לא ה"ל להתיר לכתחלה לחולי שא"ב סכנה: שכתב שהחטה כו' וז"ל מעשה שמלגו תרנגול במים חמים ונמצא במים אח"כ גרעין חטה ואסר ראב"ן התרנגול שמא היתה החטה במים קודם הרתיחה והחמיצה ובלע התרנגול מן המים עכ"ל: ומ"מ אין להקל כו' וח"י כתב בשם חמיו ז"ל הלכה למעשה שנפלה חטה לתוך תבשיל רותח הואיל ואינו רק איסור משהו דרבנן והתירו בהנאה או להשהותו עד אחר הפסח ומותר אז אפי' באכילה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה (ס"ק ה) במצ' כו' ודוקא לאחר יאוש ואם בעי' ייאוש קודם שינוי רשות או מהני אפי' קדם שינוי רשות ליאוש עיין בח"מ סי' שנ"ג שני דעות: ועמ"ש סי' תרל"ז לענין גזל נכרי כצ"ל ואם חל בשבת והוציא מצה מרה"י לר"ה עיין בפר"ח: ש"ע סָעִיף ד
ט״ז
סָעִיף א
א לא בפת סובין. דאינו לחם לענין חלה: ש"ע סָעִיף א
ב דהוי כאשיש'. ובגמ' אמרי' לחם עוני פרט לאשישה פי' גלוסקא גדול': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג שאין זו משומרת לשם מצה. פי' לשם לחם הקרוי מצה אבל י"א ס"ל דדוקא באכילתן תליא מלתא: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ד במצ' גזול'. באשר"י יליף בפ' כ"ש מדאמרי' לענין מעש' שני שאין יוצאין בו ידי מצה לר"מ בפשיטות אבל באתרוג אינו פשוט כ"כ דאיכא למימר הא דכתיב לכם היינו למעט שאול' וגזולה אבל מעשר שני לא אתמעט משא"כ במצ' דכתיב ב' פעמי' עריסותיכם אתמעט נמי מעשר שני א"כ כ"ש שאול וגזול. ולפ"ז אית לן למימר כי היכי דמצה גזול' פסול' ה"נ מצה שאול' דהא גבי אתרוג כי הדדי נינהו אלא דאין האמת כן דשאני גבי אתרוג דהדר בעיני' ע"כ אפי' כ"ז שהוא בידו מיקרי אינו שלו דהוי שאול בעלמא בידו אבל מי ששואל מצה מחבירו נתכוין לאוכל' ודמים הוא שחייב לו הוא בעדו או מצה אחרת נמצא שזו עכשיו שלו ממש אלא דחוב יש לו בידו לשלם לו ודומ' למי שלוה מחבירו מעות דלהוצאה ניתנ' וקידש בהם אשה דודאי מקודשת לו כיון שאינ' חוזרת בעין ומעות בעלמא יש לו בידו כנלע"ד דיוצא במצ' שאול' ול"ד לאתרוג בזה וק"ו הוא מגזל קמח ואשמו בידו: ש"ע סָעִיף ד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א לא עט״ז היינו אף דראוי לאכילה כמו חדשות דראוין לאכילה עמ״א א׳ או נטל סובין ומורסן והחזירן לתוכו ויש בו קמח דראוי למאכל אדם אפ״ה הואיל וחלה אם אין ה׳ רביעים קמח חוץ הסובין אין חייב בחלה בנטל הסובין והחזירן לתוכו עמ״א ב׳ דלחם כתיב ואין זה לחם לרוב העולם או עריסותיכם כו׳ תו יליף מצה ג״ש לחם מהתם דא״י בו ומיהו אף כשנטל סובין והחזירן לתוכן ויש כזית קמח כא״פ יוצא בה דטכ״ע לדידן ד״ת עסי׳ תצ״ג במ״א ד׳ ובפתיחה ובחלה פ״ב מ״ו נטל סובין והחזירן לתוכו פטור כשאין שיעור חלה חוץ מקמח וכמ״ש הב״ח הא כזית כא״פ יוצא בה וכאמור ועפר״ח: ש"ע סָעִיף א
ב דהוי עט״ז פסחים ל״ו ב׳ לחם עוני פרט לחלוט ואשישה ומשמע לעיכובא לחלוט ובגמרא משמע אשישה א׳ מששה באיפה ועפר״ח וצ״ע שהפוסקים לא הזכירו זה בפירוש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג שאין עט״ז המחבר פסק כהר״מ ז״ל אף שראוי למאכל אדם סולת נקיה כל שעשאה לחיה ולבהמה ונזהר מחימוץ אפ״ה א״י בה דלא שמר למצת מצוה וכההוא דפסחים ל״ח ב׳ חלת תודה כו׳ ורב הונא פסחים מ׳ א׳ בציקות של עכו״ם כו׳ ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ה״ה כאן והר״ב פסק כמ״ש הטור בי״ד ש״ל דבזמן שאין הרועים אוכלין ממנה היינו שאין ראוים מרוב סובין הוא דא״י בה הא ראוין לאכילה יוצא וחלת תודה גרע טפי ששמר לשם זבח לא לשם מצת מצוה ובציקות של עכו״ם לכתחלה הא דיעבד אף שלא שמר כלל מלישה ואילך כל שלא החמיץ יוצא בה והא דלא הגיה הר״ב בת״ס מצה שלשה חש״ו יוצא בה אפשר סמך אכאן ואי״ה שם יבואר עוד. ועי״ד ש״ל ס״ח וס״ט כפול. ולכאורה בס״ח מטעם עריסותיכם ולא של חיה וכמ״ש הרע״ב פ״ק דחלה מ״ח ועיין באר הגולה ט׳ ובר״מ ז״ל פי המשנה כתב באכלכם מלחם הארץ והיינו אף שראוי לאדם כיון שעשאה לחיה פטור ובס״ט מיירי אע״פ שעשאה גם לרועים אם אין ראוים להם פטורה וז״א דא״כ מה זה שסיים ודוקא שניכר שהוא לכלבים אלא אידי ואידי בראוי לאדם מיירי וכמ״ש באר הגולה שם. והנה מעריסותיכם קשה למעט אם עשה לעכו״ם כמו לחיה דבכ״מ ממעט מלכם ולא לחיה ולא לעכו״ם בי״ט אבל באכלכם מלחם הארץ א״ש. ועב״י שם הביא ירושלמי דחלה פלוגתא די״ל ור״י ורבא יע״ש ואם נאמר דר׳ יוחנן דאמר עשאן כעבין חייבת כלימודין (כנסרים וניכר לחיה) פטורה היינו מ״ה בעינן דוקא ששינה צורת הפת הא בצורת הפת אף שעשאה לבהמה חייבת א״ש דלעכו״ם בצורת פת חייבת. ובע״ש הקשה אמאי פטורה מחלה בנקיה וכבר כתבנו מעריסותיכם או באכלכם מלחם הארץ. והנה הר״ב שהגיה לדעת הטור והר״ש דוקא שאין ראוי לרועים הא ראויה לרועים יוצא בה אע״פ שעשאה לכלבים היינו בצורת לחם דחייבת בחלה מ״ה ולהמחבר א״י בה דאין משומרת למצה וז״ש המ״א אות ג׳ אי״ה שם יבואר ועב״י בי״ד שם בכ״ה דלהר״מ ז״ל אף בחלה פטור אף בצורת פת משמע דפסק כרבא וחולק על ר״י ג״כ עיין לבוש כתב נאכלת ע״י הדחק אין משומרת למצה ועוד דאינו מאכל אדם צ״ע דלטעם המחבר אף סולת נקיה א״י בה ועא״ר אות ג׳. ואמנם לדינא אם אכל מצה העשויה לאדם ואין נאכלת כ״א ע״י הדחק אי יוצא בה ער״מ פי״ד ממ״א ה״י שלא כדרך אכילה פטור והיינו ע״י הדחק ה״ה במ״ע כן עמ״ל שם הי״ב ולקמן תרי״ב. ובמשנה שם בין כך וכך מטמאה ט״א ע״כ בראויה לאדם ע״י הדחק או י״ל בכבר קיבלה טומאה ועיין בפי׳ הרע״ב ובר״מ ותי״ט. ואין נאפות ביום טוב נמי מיירי אף בסלת נקיה אם עשאן רק לכלבים עלח״מ פ״א מהלכות יום טוב: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ד במצה עט״ז עפר״ח ד׳ וח״י אות ה׳ המוציא מצה מרה״י לרשות הרבים ואכלו יצא כ״מ בירושלמי דאין זה מצוה הבאה בעבירה דבלא עבירה נמי מצי לקיים מ״ע יע״ש. ואם מותר לו למי שהוציא לאכול הראה הח״י לשי״ח וש״ז. ושם בשי״ח כתבנו בעשה ישראל איסור דרבנן משמע בלבוש לערב כדי שיעשו ובא״ר שם אות ד׳ ושם כתבנו מזה. ואפשר בהוצאה מרה״ר לרה״י וכדומה צ״ע בזה. ומשמע אם אפה מצה בשבת ואכל למ״ש א״י בה דהוי מה״ב ואפשר דמכל מקום היה יכול לאפות לערב: הנה מי שאכל מצה של איסור דבריהם א״י בה דהוי מה״ב כמו חלת ח״ל וכדומה עיין פסחים ל״ה ב׳ והנה לר״ש שם אף שאין לו כ״א מצה של טבל א״י בה משא״כ לדידן דאיסור חע״א בכולל יוצא בה רק כשאין לו מצה אחרת כ״א זו י״ל דיוצא בה הא כשיש לו מצה אחרת א״י בה דהוי מה״ב ומיהו בתוס׳ קידושין ל״ח א׳ ד״ה דאקרוב מבואר דא״י דעשה לא דחי לל״ת דלפני הדבור או מדרבנן כזית ראשון אטו כזית ב׳ יע״ש ומ״מ באיסור דבריהם י״ל דהוי גזירה לגזירה ולתי׳ א׳ י״ל כל דבד״ת לא דחי ה״ה בדבריהם העמידו עמ״א תמ״ו ב׳ ובר״מ פ״ו מחו״מ ה״ז כל שאין מברך בהמ״ז א״י בה היינו אף באיסור דרבנן י״ל שיש לו מצה אחרת דהוי מה״ב. ואפשר אף יין ד׳ כוסות או מרור דרבנן כה״ג אתי עשה דרבנן ודחי לל״ת דרבנן כמ״ש המ״א בתמ״ז אות ב׳ ובעידנא מקרי וגם יכול לאכול כזית ורביעית בב״א עיין בירושלמי ובסי׳ תע״ה אי״ה יבואר עוד. ועי״ד קי״ט בחשוד שאין מתארחין אצלו בפסח כה״ג ואין לו מצה אחרת מהו וצ״ע.ואי״ה בתע״ה ותפ״ה אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ד
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א מורסן. (דאינו לחם לענין חלה). אבל באים לידי חימוץ רק הקליפה שקורין שפרייא"ר אינו מחמיץ ומיהו זה קליפה מקש אבל קליפת החטים עצמן אפשר דמחמיץ וגם א"א שלא נדבק בו קצת ממשות החטים מ"א. ועח"י וביד אהרן. אם נמצא שבולת מקש תוך המאכל הנימוח ואין בשבולת שום תבואה לא מחזקינן איסורא באיסור משהו דרבנן ואמרינן דכולהו נפלו בשעת דישה. ח"י ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב ובמורסן. ואם הפריש המורסן ממנה וחזר ועירבן עמהם כתב המ"א דמסתפק אי מצטרף לכזית ע"ש והח"י פסק בפשיטות דאינו מצטרף ע"ש. וכתב הר"ן דה"ה דיוצאין בחטים שאכלו ממנו התולעים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג אסור. המ"א נסתפק אי נאסר בדיעבד אי לא: והח"י בשם חמיו הכריע להקל בתערובת משהו להתיר בהנאה או לקיימו עד אחר פסח וע' סימן תס"ה ס"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד גזולה. אבל בשאולה יצא ט"ז. ואם גזל ונתן לאחר הוי שינוי רשות ויוצא בו. ודוקא לאחר יאוש ואם האחר חזר ונתנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו מהרי"ל. ואין לברך בתחלה וכתבו האחרונים דטוב לומר בשעת טחינה או בשעת אפייה כל מי שיגיע קמחי לידו או מצתי הרי שלו במתנה. וכתב הח"י דדוקא במצה גזולה אין יוצאין לפי שהמצה גופה בא מעבירה. משא"כ אם הוציא מצה בשבת מרה"י לר"ה יוצא בה י"ח בפסח לפי שהוא עבר עבירה ולא המצה גופה בעבירה. ומ"מ מי שהוציא אותם אם אסור לו לאכול כדין המבשל בשבת ע"ל סימן שי"ח ובסי' ש"ז. כתב הכנה"ג בשם מהרי"ל דיוצאין במרור גזול ע"ש. והפר"ח בסי' תע"ה ס"ק א' הכריח דכשם שבמצה גזולה אין יוצאין בה י"ח ה"ה מרור גזולה וע' בתשובת יד אליהו סי' כ"ד: ש"ע סָעִיף ד
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א א אין יוצאין. כמ"ע בפ"ב דחלה ניטל מורסנן כו' וה"ה למצה דחד דינא להו כמ"ש בפרק כ"ש ובמנחות ע"א ב': אבל לש כו'. שם הם ושאורן וסובן ומורסנן ה' רבעים כו' ובפ' כל שעה ל"ז א' ובהדראה וע' ברא"ש שם: וטוב כו'. שם ל"ו ב' וע' רש"י שם ד"ה אשישה וכן שם בגמ' אשישה אחד כו': שאין זו. וכמ"ש שם ל"ח ב': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב אבל י"א הטעם. כמ"ש בחלה שם דפטור מחלה וע"כ צ"ל משום לחם וכן שאר דברים דחשיב שם כולהו משום לחם וע"כ גם הרמב"ם סובר כן אלא שהיסיף כאן דאפילו ראוי לרועים ואוכלים ממנה כיון שלא עשאה אלא לכלבים פטור כיון שאינה משומרת כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג ליכא. כ"כ הרי"ף ורא"ש ורמב"ם וכ"פ בשם הגאונים שאסרוהו וכ' הכל בו לפי שיש שדוחקין הקמח או מניחין בשק וחולטין ולא סליק דיקולא דמיא מד' רוחותיה וכמש"ש מ' א' לא לחלוט כו' והרמב"ם כתב הטעם שמת לא ירתיח המים יפה יפה: הלכך כל מיני. ר"ל שיש מיני חליטה שאין יוצאין י"ח מדינא וכמ"ש בתוס' שם ל"ו ב' ד"ה פרט וביבמות מ' א' דבלילתו עבה כבלילתו רכה ועשאה בחמה ובלילתו עבה אפילו אפאו בתנור ולרב האי כגון שחלטו בשמן: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד אין אדם. ממ"ש ל"ח א' מה להלן משלכם כו' וע' רא"ש שם: בד"א כו'. בירושלמי והביאו הרא"ש שם הדא דתימא בתחילה כו' ופי' הרא"ש ר"ל לכתחילה אבל בדיעבד יצא אבל הוא פסק כאמוראי בתראי שם דס"ל אפילו בדיעבד לא אבל המ"מ פ"ו ה"ז פי' כמ"ש בש"ע כאן ור"ל שגזל מצה כו': אבל אם גזל. ירושלמי פ"ג דסוכה בשגזלו משופה אבל אם י"ל ושיפהו דמים הוא חייב לו וכמ"ש תוס' בסוכה ל' א' דאף על גב שאמרו שם בגמ' דאפילו לאחר ייאוש שקנאו מ"מ אסור משום מצוה הבאה בעבירה דוקא שע"י העבירה קנאו דייאוש בכדי קי"ל בב"ק פ' מרובה ופ' הגוזל בתרא דלא קנאו אלא ע"י שינוי רשות בהדס ובלולב משום דהוא שינוי רשות ע"י המצוה ולכן פריך במרובה למ"ד ייאוש בכדי קנה קרבנו ולא הגזול אי לאחר ייאוש אמאי לא משום דלא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון שכבר קנאו בייאוש לסברתו: ולענין ברכה. כמ"ש בב"ק צ"ד א' הרי שגזל סאה כו' ואמר רבא שם מצוה הבאה בעבירה וכ' תוס' בסוכה שם דלענין ברכה אע"ג שכבר קנאו ואע"ג דבירושלמי הנ"ל שהביא הרא"ש הדא כו' אתיא כאביי בב"ק שם: ש"ע סָעִיף ד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)