שולחן ערוך, אורח חיים תנו

סָעִיף א

א (א) אין לשין וכו' - לפי ששיערו חכמים שהעסק שאדם אחד מתעסק בידו בעיסה בלישה ועריכה אינו מצילה מחימוץ כשהיא גדולה ביותר מהשיעור המוזכר כאן לפי שאין הידים מספיקות להתעסק בה מכל צדדיה מתוך גדלה: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) מ"ג ביצים - כמו שהן עם הקליפות: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) ישער אותה וכו' - ולא ע"י משקל וכתבו האחרונים שהוא שיעור ג' קוואר"ט לערך: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) ולא ידחק וכו' - היינו אף אם כמות הקמח אינו מחזיק אלא עשרון או פחות מזה ומשום דא"כ לא ילוש יפה בכמה מקומות שלא יכנוס לשם מים ויתחמץ כשיבוא בתבשיל וימדוד בפזור כדרך שמודדים למכור ואפילו להניח ידו על הקמח אין נכון לכתחלה: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) בשעת נתינת וכו' - עיין לקמן בסימן ת"ס במ"ב ס"ק ב': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ו (ו) אם לש וכו' - והטעם דאף שאנו אומרים דאין עסק מועיל בעיסה גדולה כזו לא תבא לידי חימוץ מ"מ לא גרע מאם הניח עיסה בלי עסק כלל דקיי"ל דאין לאסור כ"ז שלא שהה שיעור מיל: ש"ע סָעִיף ב

ז (ז) מותר בדיעבד - אפילו עבר ולש יותר במזיד. ובשהה שיעור מיל בלישתו קודם שיתחילו העוזרים לסייע בשעת עריכה צידדו כמה אחרונים דלסברא הנ"ל יש לאסור גם בדיעבד דכיון דשיערו חכמים דמרוב גודלה א"א לאדם אחד לעסוק בכל העיסה כראוי הו"ל כמונחת בלי עסק כלל. ויש פוסקים שהקילו בעיקר דין זה בימינו ולדעתם לא חששו חכמים בזה רק בימיהם שאדם אחד היה לש ועורך והיו עורכין בידים בלי עמילין של עץ והיה הדבר משתהה הרבה וגם תנוריהם היו קטנים שלא היו יכולים לרדות לתוך התנור הרבה מצות בב"א והיה משתייר הרבה מצות על הדף בלי עסק ולהכי מנעו חכמים מללוש שיעור גדול בפ"א אבל בימינו שאופין מצות בעוזרים רבים וגם תנורינו גדולים מאד ולשין ועורכין ואופין בזריזות גדול אין להחמיר אפילו בלשים במדה גדולה בפעם אחת שבודאי לא יבא לידי חימוץ והעולם נהגו לכתחלה כדעה זו ואין למחות בידם מאחר שיש להם על מי לסמוך מ"מ כל ירא שמים יראה להחמיר כדעה ראשונה אף בימינו ובפרט בישובים קטנים שאין להם מתעסקים הרבה בודאי יש ליזהר שלא ללוש יותר מכשיעור המבואר בכאן. כתבו הפוסקים כי קפדינן שלא ללוש יותר משיעור זה כשהוא לש עיסות הרבה שאפשר לצרפן לחלה אח"כ וכדלקמן בסימן תנ"ז אבל אם בא ללוש רק עיסה אחת אין לצמצם כ"כ שמא לא יהיה בו כשיעור וכשיברך יהיה לבטלה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ח (ח) אע"פ שאין מודדים - כדמבואר לקמן סימן תק"ו ס"א: ש"ע סָעִיף ג

ט (ט) גדולה מעשרון - ובפחות מעשרון אין כדאי למדוד כדי שיוכל להפריש חלה בברכה: ש"ע סָעִיף ג

י (י) ולא ירבה וכו' - ולענין ברכה יקרב עיסה זו לעיסה אחרת וכדלקמן ר"ס תנ"ז דשמא אין בה עשרון: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א עיסה גדולה. אפי' אופ' בהרב' תנורים שאין יכולין להתעסק בו יפה (ש"ג זכרונות דף כד כ"ה): ש"ע סָעִיף א

ב וכן ישער אות'. דלא כרי"ו שכ' לנקוב ביצה ולמלאו' אותה מ"ג פעמים זה אינו דהא בצרי להו הקליפות (ד"מ) ומ"כ בשם מהרי"ך שהוא שיעור ג' קווארט וקווטירל ומהר"י כ' שהוא ג' זיידליך: ש"ע סָעִיף א

ג תק"כ דרה"ם כו'. כצ"ל: ש"ע סָעִיף א

ד ולא ידחק. רק ימדוד בפיזור כדרך המוכרי'. לא יניח ידו על הקמח (מהרי"ל ד"מ): ש"ע סָעִיף א

ה לא ילוש יפה. ויבא הקמח לתבשיל ומתחמץ כמ"ש ססי' תנ"ט: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ו מותר בדיעבד. דאע"ג שאין העסק מועיל בה מ"מ אין שוהין בה שיעור מיל (הרא"ש ור"ן) ואם שהו בה שיעור מיל קוד' שיתחילו העוזרים לסייע בשעת עריכ' אסור (ב"ח סי' תנ"ט) ויש להחמיר דראיית הרא"ש מלחם הפני' שהי' שתי עשרוני' אינ' ראיי' דאם אמרו בזריזים יאמרו בשאינן זריזי' כדאי' בביצ' ובפסחי' עסי' ת"ס והעול' נוהגין אף לכתחל' להקל ואין כח למחו' ביד' ויש מתירין: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א עיסה עמ״א ואפילו אם רוצה לחצות מיד הלישה וליתן לעוזרים רבים יש חשש חימוץ בלישה מיד וגם שמא לא ילוש יפה וישאר קמח ויבשל אח״כ ועב״י וב״ח וכן אם לש עיסה קטנה ואח״כ מחבר כמה עיסות ביחד ועורכן אסור דיש חשש חימוץ בעריכה: ש"ע סָעִיף א

ב וכן עמ״א עב״י כתב עוד דרך שיעמיד כלי מלא מים בתוך ספל ריקן וישליך לתוכה מ״ג ביצים והמים היוצאים הם שיעור מ״ג ביצים אבל הדרך שכתב המחבר יותר טוב כי דרך א׳ א״א לכוין שיזרוק בכח יצא הרבה מים וגם המים נגדשין ואין יוצאין כ״כ ועי״ד שכ״ד ד׳ ומ״מ הבחינה שזכר המחבר כאן הוא ברורה הן יהיה כלי עגול או מרובע אם יחזיק כך אותו המים הוא שיעור חלה וכבר התבאר בט״ז בחלה יש לרבות משום ספק ברכה ובפסח יש לצמצם ויקח חלה ע״י צירוף סל כבסי׳ תנ״ז ושם יבואר אי״ה: ש"ע סָעִיף א

ג תק״ך דרה״ם כצ״ל מ״א לאפוקי גירסא תק״ב דרה״ם ט״ס עפר״ח. ומ״ש המחבר למלאותו מקמח לאפוקי שלא נימא מתבואה כמו שצידד הרא״ש ז״ל גם שלא ליקח מים כ״כ מ״ג ביצים רק קמח כ״כ ועב״י וח״י: ש"ע סָעִיף א

ד ולא עמ״א ובד״מ משמע דחדא הוא שלא יניח ידו על הקמח משום מכביד ומחובץ ולא ילוש יפה מ״ש הר״ב טוב לומר כו׳ כ״כ במטה משה סימן תקע״ז הן בשאיבת המים והנתינה לקמח וכל עסקיה לומר לשם מצות מצוה א״כ אין ראוי להניח קטן לשאוב מים וליתן קמח למדה כ״א ע״י גדולים ועתוס׳ חולין י״ב ב׳ ד״ה ותיבעי ליה ועיין סי׳ ת״ס: ש"ע סָעִיף א

ה לא עמ״א עסי׳ תנ״ט אות ט״ז. ובח״י ז׳ כתב מתוספות מנחות משמע דוקא שלא יהיה יתר על שיעור אסור להכביד וי״ל כהנים זריזין עכ״ל ועתוס׳ מנחות נ״ב ב׳ ד״ה חמורה כתבו בפירוש שמודדין לפסח לא יכביד דא״כ יהיה יתירה משמע בצמצום שרי לדחוק וי״ל דהתוס׳ מיירי באין מבשלין המצה כו׳ ומ״ש התוס׳ חלה א״י דמה בכך שיהיה יתירה ואפשר ה״פ אם ידחוק ויראה שאין המדה מלא יבא להקל בחלה ובאמת בפיזור כדרך הקמח יש שיעור חלה ומ״ש התוס׳ גודשא תלתא לא הבינותי בעת: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ו מותר עמ״א ב״ח תנ״ט ס״ג אם לשה עיסה גדולה יותר משיעור חלה ושהה בלישה שיעור מיל יש לאסור דיעבד כי אין עסק מועיל בעיסה גדולה כזו וה״ה אם שהה בעריכה עם לישה שיעור מיל קודם שחלקו לעיסות קטנות נמי אסור. ואי״ה בתנ״ט ד׳ יבואר עוד לענין שהיית מצטרפות ועח״י ט׳: מ״ש המחבר שיעור ק״ך דרה״ם עיין לבוש י״ד שכ״ד ובמי״ט ה׳ חלה קכ״ג א׳ תי׳ דהר״מ ז״ל שיער לקמח מצרים ומ״מ אין שוה לח ליבש והחטים גופא לכן היותר טוב במדידה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א (ס"ק א) עיסה גדולה. אפי' אופה בהרבה תנורים כו' לאפוקי מדעת הר' יצחק בר"י שהביא הטור ובב"י שכתב ששיעור זה לא נאמר אלא בזמן חכמי התלמוד שתנוריהם היו קטנים ובקל מצטנן ואולי יצטרכו המצות לעמוד זמן ארוך. אבל תנורים שלנו גדולים הם כו' עכ"ל הגמיי שהביא הב"י. ולכן כתב מ"א דאין לחלק דמשום טעם אחר הקפידו על שיעור זה דבשיעור יותר גדול אין יכולים להתעסק בו יפה. ולטעם זה אין לחלק בין תנור לתנור: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ב) וכן כו' דלא כרי"ו כו' והטור כ' עוד ענין איך לשער. דוודאי א"א למלא כלי במ"ג ביצים והכלי המחזיקן יהיה השיעור לקמח. דכלי כזה הוא יותר מן השיעור. דהא ניתוסף האויר שבין ביצה לביצה. וגם א"א לשער ע"י משקל דמשקל ביצים וקמח אינו שוה. אלא שכ' הטור דאפשר למלא כלי מים ויתן בתוכו מ"ג ביצים והמים היוצאים הם שיעור מ"ג ביצים ואעפ"כ כתב הטור דלשעיר כמ"ש פה בש"ע עדיף. וז"ל הטור שלא יוכל לכוין בנתינת הביצים לתוכו כשהוא מלא עכ"ל: ומ"כ בשם מהרי"ך כו' עיין בשך יו"ד. וח"י וא"ר כתב בשם תי"ט שהוא שיעור פינ"ט פרעג"ר. ואני שערתי והוא כמעט שבע זיידלי"ך קטנים מעהררי"ש הישנים. ונפי שהמדות משתנים בכל דור לכן צריך כ"א לשער לפי ערך המדה שבימיו ובזמנו: ש"ע סָעִיף א

ג (ס"ק ד) ולא ידחק רק ימדוד בפיזור כו' וכתב ח"י עמ"ש רמ"א דא"כ לא ילוש יפה ז"ל משמע דאף שרוצה ליקח רק שיעור עשרון מ"מ לא ידחק כו' עכ"ל. ור"ל דאל"כ א"צ לטעם שלא ילוש יפה אלא דבלא"ה אסור דהוי יותר משיעור עשרון: ואם כן דינו אמת. אבל לשון רמ"א ומהרי"ל שממנו מוצא הדין לא משמע הכי. דהא מה שסיים מ"א רק ימדוד בפיזור כו' הוא לשון מהרי"ל. ואי כדברי ח"י ע"כ מיירי שלא ידחק אחר שמילא הכלי שהוא שיעור עשרון. ואיך אמר ע"ז רק ימדוד בפיזור כו' הא כבר מדד. ובס' ח"מ כ' על רמ"א ומ"א שלא דקו בדברי מהרי"ל והביא לשון מהרי"ל וז"ל ולא ידחק את הקמח באגן דאז לא יהיה נילוש יפה. אך ימדוד בפיזור כדרך שמודדים למכור עכ"ל. וח"ו דקו ודקו. ורמ"א תמורת תיבת אגן כתב מדה. ואפשר דבימי מהרי"ל היה להם אגן משוער למדוד בו עכ"פ כונתו שלא לדחוק הקמח בכלי שמודדים בה. מדסיים אך ימדוד בפיזור כו' כנ"ל. והא דקשיא לח"י ר"ל בלא"ה הא הוי יותר מעשרון. מבואר עפ"י ד"מ שכתב וז"ל כתב הכלבו יש לפקפק בזה השיעור אם נשער אותו בכלי המחזיק בקמח רפוי או בעצור ומחובץ. ומהרי"ל כתב דלא ידחק הקמח תוך המדה דא"כ לא נילש יפה בכמה מקומות שלא יכנס שם מים ויתחמץ בתבשיל עכ"ל ד"מ. נראה מדבריו שהביא דברי מהרי"ל לפשוט ספיקו של כלבו. דע"כ צ"ל הקמח רפוי דא"כ לא נילש יפה. וא"ל אכתי מנ"ל דלמא לעולם השיעור הוא עשרון עצור ומחובץ. אלא אחר המדידה יפזרנו שוב באגן שיהיה רפוי. דא"כ קשיא הרי אחר שיפזרנו יחזיק יותר מעשרון א"כ למה נתנו חכמים שיעור עשרון עצור ומחובץ וסמכו ע"ז שאח"כ יפזרנו טפי ה"ל ליתן השיעור מיד במדה כמה תחזיק כשמודד רפוי. ולא נצטרך אח"כ לפזר כיון דעכ"פ בשעת לישה צ"ל רפוי אע"כ שיעור עשרו. שנתנו חכמים הוא במדידה רפוי'. כדרך המודדים למכור. ובזה נתיישב קושית ח"י וח"מ הא דהוצרך ליתן טעם דא"כ לא ילוש יפה. ר"ל דהוי יותר מעשרון. דז"א דאי לאו ה"ט דאינו נילש יפה. היה א"ל דשיעור עשרון כך הוא שיהי' דחוק ועצור כס"ד דכל בו. אלא ע"י טעם זה שלא יהיה נילש יפה מוכח דשיעור עשרון הוא רפוי. ובאמת לפ"ז רמ"א המ"ל הטעם שהוא יותר מעשרון. כיון דכבר מוכח דס"ל למהרי"ל דשיעור עשרון הוא רפוי אלא כיון דמהרי"ל הוצרך לטעם שלא יהי' נילש יפה דעי"ז מוכח שימדוד עשרון רפוי ול"ל טעם אחר כנ"ל גם רמ"א העתיק כדבריו ולא כתב טעם אחר: לא יניח ידו. ג כ מה"ט שעי"ז ידחק הקמח כ"ה בד"מ גם על ידי הידים מתחמם הקמח: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד (ס"ק ו) מותר כו' ואם שהו בה כו' קודם שיתחילו העוזרים כו' באמת הב"ח כתב וז"ל וא"ל דהרא"ש (שהוא המתיר) לא נחלק אלא על מה שהיו אוסרים אפילו לא שהה שיעור מיל כו' אבל מה שאסר הר"ן אם שהה מתחלת לישה עד תחלת אפיה שיעור מיל בזה אין ראיה להתיר כו' והכי נקטינן להחמיר כו' עכ"ל הב"ח. ס"ל למ"א דמאי שכתב הב"ח עד תחלת אפיי' הוא ל"ד אלא בעי שיהי' שיעור מיל קודם שיתחילו העוזרים כו' דהא טעם איסור עיסה גדולה שאין יכולים להתעסק בו יפה וכמ"ש ס"ק א'. והיינו דוק' בשעת עריכת ולישת העיסה אבל משיתחילו העוזרים לעריכת המצות מה לי עיסה גדולה או קטנה. הא לפי גודל העיסה כן יתחלק להרב' אנשים: ויש להחמיר ר"ל אפי' לא שהה שיעור מיל. שהיה שני עשרונים חלה אחת והיה צ"ל מצה. כדאיתא בביצה דף כ"ב ובפסחים דף ל"ו ע"ב ת"ר אין אופי' פת עבה בי"ט בפסח דברי ב"ש וב"ה מתירים. וכמה פת עבה. רב הונא אמר טפח שכן מצינו בלחם הפנים טפח. מתקיף לה ר יוסף אם אמרו בזריזים יאמרו בשאינן זריזים כו'. אך יש לפקפק על ראיית מ"א דלמא הש"ס לא דחי כ"א מאי דמתירים פת עבה אפי' לכתחלה וראיה מלחם הפנים. אבל מ"מ מאי דמותר בלחם הפנים לכתחלה י"ל דס"ל להרא"ש דעכ"פ יש להתיר באינן זריזים עכ"פ דיעבד. וצ"ל דס"ל דיחוי של ר"י אם אמרו בזריזים יש לאסור באין זריזים פת עבה אפי' דיעבד. וכן משמע מדבריו סי' ת"ס ס"ק ד' וראייתו מדמסיק שם דפת עבה ר"ל פת מרובה וכמ"ש לקמן סי' תק"ו. וקשיא ליה למ"א ניהו דנדחה ראיית רב הונא מלחם הפנים דהוי זריזים. מ"מ י"ל דב"ה מתיר פת עבה באין זריזים מסבר' ומי דחקי לומר דר"ל פת מרובה. אע"כ דהש"ס ס"ל מסברא דפת עבה א"א לשמרה מחימוץ ומה"ט יש לאסרו אפילו דיעבד ודוקא לחם הפנים הותר שהיה זריזים. אבל אי הש"ס הוי מודה דעכ"פ דיעבד מותר אפילו באין זריזים אע"ג דמסתבר להש"ס להחמיר לכתחלה אין מזה קושיא על ב"ה דמתיר לכתחלה ולא חש לאותה חומרא. עכ"פ מוכח מזה דאפשר לחלק דמה דמותר לכתחלה בזריזים יש לאסור אפילו דיעבד באין זריזים א' כ נדחית ראיית הרא"ש: והעולם כו' דיש מתירים כו' והיינו ר"י בר"י שהביא הטור הובא בס"ק א' דמתיר בתנורים גדולים שלנו. גם הד"מ כ' בשם הכלבו. ואם הוא יותר חמש ביצים או ששה אין לחוש עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א מחוק' ולא גדושה. במרדכי בשם ריב"א כתוב וז"ל נלמדה משל כ"ג שהיתה מדתו כמו כן עשירית האיפ' והיתה גודשה בתוכה כדאמרינן בפ' שתי מדות עכ"ל פי' אין לשער רק כמה שנכנס קמח לכלי בלא גודש דהא הכלי עצמו מחזיק עשירית האיפה שהיא מ"ג בצים וחומש ואם יגדוש יהי' מותר על שיעור זה וכ"ת ה"נ דצריך מותרות של גידוש זה אינו דנלמד מכ"ג דאי' שם כל המדו' היו גודשות חוץ משל כ"ג שהית' מחוקה מפני שגודשה בתוכ' פי' הכל היה שוה בענין הקמח אלא שהכלים היו חלוקי' דשאר מדות הי' הכלי עצמו אינו מחזיק שיעור החלה אלא עם הגודש דוקא אבל מדה של כ"ג היתה גדולה מוחזקת בעצמה שיעור חלה אם כן לא היה רשאי לגדוש דהוה מותרת ומפרש שם רש"י ותוספות הטעם מפני שצריך לחלק מחצית' בבוקר ומחצית' בערב ואם תהי' כמו שאר המדות שיצטרך לגדוש ישפוך מן הסולת לארץ קצת. כלל העולה מזה דאין ליקח יותר משיעור חלה בכל המדות אך שיש חילוק בכלי עצמה א"כ כלי שלנו שהיא עצמה מחזקת שיעור חלה אין לגודשה דלא ליהוי מותרת כמו בכ"ג דיש איסור בפסח ביש מותרות משום חימוץ מה שאין כן בכל השנה כ"ז פשוט וב"י כת' שאין ראיה מכ"ג דאדרבה איכא ראיה איפכא מהתם לומר שאותה מדה היתה גדולה כל כך שכשהיתה נמחקה היה בה עשרון גדוש עכ"ל אין לדבריו הבנה כלל דמה עשרון גדוש דקאמר הלא כולן היו שוות כמ"ש ומו"ח ז"ל כתב שריב"א לא פי' הטעם כמ"ש רש"י ותו' שזכרתי ולא הרגשתי בזה דודאי ס"ל כן ואינו לומד משם אלא שלא יהיה מותר על השיעור כשהכלי מחזיק בעצמו שיעור חלה וזה פשוט לע"ד: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב מותר בדיעבד'. דהא שיעור חמץ אינו אלא כדי הילוך מיל אפי' מונח בלא עסק אלא לכתחלה חשו שמא לא יספיק בידו לכל הצורך לעיסה גדולה יותר מכשיעור ויהיה כמו פנוי קצת מעסק ואסור לכתחילה יותר מבשיעור ואם אינו לש אלא עיסה א' יעשה בריוח שיעור חלה ואין כאן חימוץ משום האי פורתא (ב"י בשם סה"ת): ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א מחוקה עט״ז. הנה במנחות פ״ז א׳ לרבי מאיר ב׳ עשרון הוי א׳ גדוש וא׳ מחוק ולרבנן חד עשרון ומחוק כרב חסדא וכפירש״י ותוס׳ דבין זה וזה לא היה רק עשרון קמח מצוצמם מ״ג בינים וחומש ביצה בינונית תרנגולת אלא שאר המנחות היה עשרון הכלי מחזיק ב׳ שלישי עשרון וגודש תילתא עד״מ ובכהן גדול הכלי גופא מחזיק מ״ג ביצים וחומש ולא היה גודש כלל ובדף צ׳ א׳ כל המדות היו נגדשות וזו של כ״ג נודשה לתוכה כלומר הגודש שראוי להיות היה בתוך הכלי וכר׳ מאיר כמ״ש רב חסדא שם ולשיטיתיה בדף פ״ז ב׳ ויהיה פירוש מחוק לשון הסרה עיין מש״ל והר״מ ז״ל בה׳ כלי המקדש פ״א הי״ו פסק חד עשרון הוי כרבנן ולא ביאר אם מחוק עיין מ״ל שם ובאמת סתם כר׳ מאיר וקיי״ל מחלוקת ואח״כ סתם הלכה כסתם וי״ל מדאמר גודשה לתוכה ולא אמר חוץ מזו שהיה נמחקת (גדוש מחוק פעול נגדש ונמחק ננעל) והר״מ ז״ל בפי׳ המשנה שם זאת לרבי מאיר וענין גודשה לתוכה שניתנין לתוך אותו עשרון בחזק״ה כשהוא מחוק כשיעור שמחזיק עשרון האחד כשהוא גדוש צריך ביאור ויאמר לכאורה כמ״ש הב״י דקמח מחובץ ודחוק יחזיק יותר מאם היה בפירוד וא״כ הוא דעת שלישית שב׳ עשרון גמרא הוא א׳ לכ״ג וא׳ לכל המנחות ושניהם במדה א׳ מחזיק ב׳ שלישי עשרון ועליהם הגודש תילתא אלא של כ״ג כבחוצהו שלא יפול לארץ כפירש״י ותוס׳ פ״ז א׳ דוחק בחזק״ה ומחבץ שיהא מחזיק הכל תוך המדה ולפ״ז א״ש גודשה לתוכה ואמנם זה דוחק לומר שלש מחלוקת ולומר זאת המשנה לרבי מאיר כלומר כפי דרכו ולא רבי מאיר הוא דוחק. ואמנם רב חסדא לשיטתיה דאמר לר״מ ורבנן כל כ״ג מחוק ולרבנן חד ומחוק לשיטתיה ואמר כאן ר׳ מאיר הוא משא״כ אם נאמר לרבנן חד וגדוש לכל המנחות ולכ״ג גודשה לתוכה מחבץ מדוחק הקמח ומתוכן א״ש מתני׳ כרבנן כל המדידות נגדשות חוץ כ״ג היה גודש״ה שלה בהכרח דוחק הקמח ומחבץ לתורה ומש״ה פסק כן בה׳ כלי המקדש כי כן דרכו לפעמים או מצא כך במקום אחר. והנה הרא״ש ז״ל סובר שיעור חלה מ״ג ביצים תבואה ונטחן נוסף הרבה וצריך לגדוש שיהא שיעור חלה מעומר מן עב״י ולפ״ז ה״ה במנחת עשירית האיפה אע״ג דסולת הפירוש עשירית איפה תבואה שיהא נטחן לסולת א״כ כל המדות נגדשות וכ״ג גודשה לתוכה שיהא מחזיק הכלי גופא שיעור הזה א״כ אין ראיה לסתור פי׳ הרא״ש ז״ל ואין זה פי׳ משובש וכאמור ועח״י ו׳ ופר״ח. ועב״ח וצ״ע שם קצת. ואמנם לדינא קיי״ל קמח רק מ״ג ביצים וחומש הן לחלה והן לפסח. ובי״ד שכ״ד כתב המחבר שלא יהא המדה גדושה לכאורה שא״צ גודש לא אזהרה ובפסח שייך אזהרה ולומר דיעשה המדה מחזקת המ״ג ביצים מחוקה לא מחזיק ב׳ שלישים ועם הגודש עשרון כמו כ״ג שלא יפזר ויהיה פחות משיעור וזה יהיה פי׳ דברי הריב״א שבמרדכי וזה דוחק עפר״ח ובח״י ואמנם ל׳ הריב״א שבמרדכי שאין גודשין מדה של פסח כי מאחר שהיא עשירית איפה כל מדה מכ״ג שהיה כמו כן עשירית איפה וגודשה בתוכה משא״כ בכל המדות שהיו נגדשות יראה מבואר כמ״ש הט״ז ז״ל דה״פ דנשי דידן שעושין המדה גופא מחזקת עשרון אסור לגדוש לפסח דהוי מותרת ומחמץ ולקח משל וראיה מכ״ג שהמדה מחזקת עשרון אסור לגדוש כי יהיה ריבה קמ״ח משא״כ שאר מדות שאין מחזיק כ״א ב׳ שלישי עשרון ומש״ה נגדשות מעתה מדות דידן שמחזיק בעצמה עשרון אסור לגדוש וה״ה לחלה חייב בזה השיעור ולא הביא ראיה כלל אם קמח או תבואה כי זה פשוט היה לו וא״ש הכל דלא נילף משאר מדות דראיה רק שאין להוסיף על עשרון כאמור ואתי שפיר קושיית הב״ח זכרונו לברכה דהתם לא היה גודש שלא יפול לארץ דאין מביא ראיה על זה כלל רק שלא להוסיף יותר משיעור ואה״נ אם המדה רק ב׳ שלישי עשרון גודש והנכון יותר להיות מחוקה וז״ש ולא הרגשת״י כלומר לדידיה אין זה קושיא כאמור מה שיש לעיין למ״ד בידי אדם א״א לצמצם וביצים יש גדולים וקטנים י״ל בקל עיין חולין כ״ח ב׳ ד״ה לפי. והנה לחלה ראוי להוסיף אם יש לו לצאת דעת הטור וספק הרא״ש בחלה סי׳ שכ״ד ובפסח יש ליקח מדה מצומצמת מחזיק ערך מ״ג ביצים ולא יותר ויטול חלה אחר כך בצירוף סל ולא תהיה גדושה כלל כי יפזר הקמח וילכלך במים וכ״ש בפסח ואי״ה במ״א יבואר עוד מזה. עיין אות ב׳ מזה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב מותר עט״ז מ״ש כמ״ו פנוי קצת מעסק ר״ל למ״ד דלכתחלה אין להניח בלא עסק אפילו משהו ובלש יותר משיעור חלה אין העסק מועיל בו כ״כ והוי כפנוי מעסק ואפילו אין שוהה מתחלה ועד סוף שיעור מיל אפ״ה לכתחלה אסור עכ״פ ועסי׳ תנ״ט ויש חשש אחר שמא יתעסקו בו יותר משיעור מיל ובאמת בעיסה גדולה אין עסק מועיל ויש חשש לענין דיעבד ג״כ ואי״ה במ״א אות ו׳ יבואר: כתב בכ״ג בהגהות ב״י יש מצפין עמילה במתכת ויש באבן חלקה ושבחו חכמים שבדור ספר הזכרונות דף נ״ב עכ״ל. והנה במתכת בלא מסמורים דאל״כ נדבק העיסה שם גם מנחושת יראה למנוע עסי׳ תנ״ה במ״א אות ט׳ והעולם נוהגין קלות בעשיית המצות וראוי להשגיח על זה ואי״ה בתנ״ט יבואר עוד: שייך לאות א׳ בחביתי כ״ג יש לומר מחבץ כי אין לחוש לקמח שבתוכו דכליל משא״כ שאר מנחות שמא יהיה קמח בתוכו ויתן בתבשיל כי רשאי הוא לאכול כך ויתחמץ עיין ד״מ ב׳ והבן: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א מ"ג ביצים. עם הקליפות. ב"ח ואחרונים: ש"ע סָעִיף א

ב ישער. ולא ע"י משקל. וכ' ש"כ סי' שכ"ד שהוא שלשה קווארט שהם ג' זיידליך פחות מעט: ש"ע סָעִיף א

ג ולא ידחק. ולא יניח ידו על הקמח ד"מ (דלא ילוש יפה ואח"כ בבישולו יתחמץ): ש"ע סָעִיף א

ד לשם מצוה. וכן בשאיבת המים וכן כשנותן מים לתוך הקמח כמש"ל סי' תנ"ה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ה בדיעבד. וכתב הב"י דאפי' עבר במזיד ולש יותר אין לאסור בדיעבד כי יש מתירין אפילו לכתחלה. וכתב המ"א והעול' נוהגין אף לכתחל' להקל ואין כח למחות בידם דיש מתירין וכתב הח"י ומ"מ נ"ל דעכ"פ אם עושין יותר מג' קבין דיש למחות דאפשר בכה"ג אף דיעבד יש לאסור ועכ"פ טוב להזהיר ולזרז ולמהר עשיית' ושלא להשהות בו ע"כ. וכתב המ"א ואם שהו בה שיעור מיל קודם שיתחילו העוזרים לסייע בשעת עריכה אסור ועב"ח ס"ס תנ"ט: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א ס"א שהיא מ"ג כו'. עירובין פ"ב: בינונים. כלים פי"ז: והוא. עירובין שם: וכן ישער כו'. כ"כ בתוספתא והביאו תוס' בעירובין ד' א' ד"ה גפן. תניא בתוספתא כו' וכן בסוכה ו' א' ד"ה גפן וש"מ וכ"כ הטור אלא שכ' זה הדרך מפני שלא יוכל לכוין כו': למלאותו מקמח. לאפוקי מס' הרא"ש לשער אותה בדגן שהיה עשרון קודם טחינה וכמ"ש הרשב"א וכן אמרינן במנחות נ"ג ב' ס"ס כי קא כייל כו' וע"ש רש"י ד"ה לכמות כו' דע"כ לס"ד דמקשה בקמח משערינן רק דס"ד אף בשאור לית לן בה והתרצן לא השיב לו אלא דאין משערינן בשאור: והמדה. כמש"ש פ"ז תניא א' גדושה כו' וע' רש"י שם ולרבנן כל המדות במחוקה כמש"ש ואין נ"מ דלד"ה המדה מחוקה: ושיעורה. רמב"ם בפ"ו מה' בכורים וכ"כ בפ"א דעדיות שכן שקל ומצא בקמח מצרים: ולא ידחק. בכל בו נסתפק אם בקמח רפוי משערינן או בעצור וכ' בד"מ ומהרי"ל כ' שלא ידחק כו' שלא יכנס המים בכמה מקומות ויתחמץ בתבשיל ובתוס' דמנחותנ"ב ב' ד"ה חסירה מכאן פי' הר"ח דכשמודדין כו': וטוב לומ'. כמ"ש בפ' כ"ש כי מהפכיתו כיפי כו': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב אם לש. וראיה משתי הלחם שבאות מצה ונילושות שתי עשרונים וכן בלחמי תודה אמרו שאפאן ד' חלות יצא ועשרים עשרון הי'. אבל אין ראיה משם כמ"ש בפ' כ"ש ל"ו א' מ"ש ממנחות כו' ושם ל"ז א' אם אמרו כו' ובמנחות נ"ז ב' מנחת נסכים מגבל' במים כו' ובפ' כ"ש ל"ו א' אין לשין כו' ולר"ג ישרף מיד וע' מ"א דאע"ג שאין כו' ולא אסרו אלא משום דמרוב גודלה א"א לעסוק בכל העיסה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ג ס"ג אע"פ כו' בי"ט של פסח כו'. פלוגתא דרב ושמואל ויש פוסקין כרב דהלכתא כרב באיסורי ויש פוסקין כשמואל משום דהל' למעשה אתא לאשמעי' ואפשר דרב מודה ליה והרי"ף ורמב"ם פ' כהאוסרין וכ' הרא"ש שם דוקא לדידהו שהיו מפרישין חלה כשיעור אבל לדידן ד"ה אסור ומיהו נ"מ ליו"ט ש"פ והר"ן כ' דבי"ט ש"פ ד"ה מותר דלא גרע מנחתו' שמודד תבלין לקדירתו אבל התו' והג"מ כ' דגם בי"ט ש"פ אסור לדידן אלא יקח מאומד הדעת ועסי' תנ"ז ס"א דיכול למעט מעשרון: סי' תנז ס"א מפני כו' ומוטב. כמ"ש שם הני נשי דידן כו': לכן כו' שישקו. כמ"ש בחלה העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו: ואם א"א. עמ"א וכן אמרו בירושלמי פ"ב דחלה: שיתן כו'. שם דעבדן כר"א כו': וזהו הדרך כו'. מפני חשש חימוץ וכ"מ בגמ' דקאמר דעבדן כר"א כו': ואם היה כו' ואפילו. כמ"ש עד שלא גפן תורם מאחת על הכל. רק שיהיו שתיהן לפניו כמ"ש בי"ד בסי' שכ"הס"ב וכמ"ש ספ"ב דחלה ובנדה ז' א' דבעי מן המוקף ואע"ג דבבכורת ל' א' אמרו חלת ח"ל אוכל כו' וע"ש בתוס' בד"ה אוכל אבל בתוס' דנדה ז' א' ד"ה ומקפת כ' דוקא בעיסה שנילושה ביחד והיתה כבר מחוברת הקילו בחלת ח"ל וכ"כ ב"ה בי"ד סי' שכג ס"א ודוקא כו': ואם לקה כו' או כו' ואם. והביא הרא"ש ראיה מפ"ג דחלה הנוטל שאור מעיסה כו' כיוצא בו זיתי מסיק כו' אם יש לו פרנסה כו' וז"ש ואם מכיר כו' ואם לאו כו' וז"ש צריך ליקח כו' ושם בתוספתא דחלה פ"ב ה"ז מביא קמח ממקום אחר כו' וז"ש או ילוש עיסה כו': ס"ב הלש עיסה. כר"א דרבי שם פסק כוותיה ואע"ג דר' יצחק פליג עליה קי"ל הלכה כר' מחבירו. רי"ף שם וש"פ. והג"מ ומרדכי בשם ר"ח כ' מטעם אחר אפילו לא טבל הואיל ויכול לטבול דקי"ל כרבה שם בפלוגתא דהואיל דס"ל דאמרינן הואיל ושמעתי' כר"א אתי וקי"ל כר"א כנ"ל וערא"ש שם וראי' דהלכה כרבה ממ"שש א"ל רבה לר"ח לדידך כו' א"ל מדאורייתא כו' אבל חלקו עליו וכ"כ הטור וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן דאנן לא קי"ל כן דהא אמרינן בפ"ק די"ט ד' א' אלא הכא בהכנה דרבה וכו' וקי"ל כרב שם וכ"כ הר"ן כיון דמחוסר מעשה לא אמרינן הואיל ור"ל כמש"ש ס"ב א' ועתו' שם ד"ה האי כו' ובנזיר ס"ד כ' ד"ה אמר אביי כו' ועתו' בפסחים ס"ט כ' ד"ה האי כו'. וע"ש צ' ב' בסוגיא שם: שאם כו'. רש"י שם: אינו. כמ"ש בפ"ג די"ט מעש' ושאלו את ר"ט עליה ועל החל' מנטמא' כו': ואינו רשאי כו'. כמ"ש בפ"ב דשבת: ואם שכח. כב"ב בפסחים שם דת"ק ל"פ עליה אלא לכתחלה אבל בדיעבד מודי ליה כמש"ש תפח תלטוש בצונן. תוס': ואם יש. בכורות נ"ד א' הלכך נדה כו': כהן כו'. רי"ף אבל ש"פ פסקו כתוס' דאף בכהן גדול מותר ע"י הואיל והרא"ש וש"פ כתבו דאפי' לא טבל או ליכא כלל כהן שרי ע"י ביטול ברוב כמ"ש בבכורות כ"ז א' וכ"כ הג"מ אלא דאנן קי"ל דוקא לכהן כמ"ש בי"ד וע' הג"מ פ"ג מהי"ט ס"ו וכן כתב הר"ן בשם הרמב"ן דבעינן דוקא לכהן דמ"ש מבטל ברוב היינו שאם נתערבה כבר בכמותה או בפחות ממנה כמ"ש בפ"ק די"ט דבאיסורא דרבנן מבטלין כה"ג ועי"ד סי' צט ס"ו: או גדול כו'. הרא"ש ותוס' דנדה ל"ב א' ד"ה והטבילוה וש"פ כמ"ש רש"י בבכורות כ"ז א' כפי' הראשון וכ"ד תוס' שם ד"ה הלכך וכ"ה במתני' דסוף חלה וטבול יום אוכלה ובטבול יום דטומאה מגופו דבאינה מגופו א"צ טבילה כמ"ש בבכורות שם ופירש הרמב"ם דמ"ש וטבול יום אוכלה קאי אחלה ראשונה ואינה נשרפת אלא בשאין שם קטן או גדול שטבל וכמ"ש בבכורות שם ואי ליכא כו' דחלה שניה א"צ טבילה כמ"ש בבכורות שם ודלא כפי' השני שברש"י שם בשם שאילתות וכ"פ בי"ד סי' שכב ס"ה ואף לפי' התוס' דקאי על השני' כ' דוקא במקומות הסמוכין וע"ש בבכורות ובר"פ כל הבשר וכן דעת כל הפוסקים כרמב"ם ורש"י כנ"ל וכן עיקר: וי"א שאין. עמ"א וצ"ע דהא בתרומה דרבנן סמכינן אחזקה וכמ"ש בפ"ב דכתובות הרי אתם בחזקתכם במה כו': י"א דמותר. ר"ל אע"ג דבשאר ימות השנה אסור כמ"ש בפסחים שם הא קא מפקע ליה מחלה ובירושלמי רפ"ג דחלה הדא אמרת שאסור לאדם לעשות עיסתו קבין ואף לת"ק דפ"ב דחלה שאמר מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה כו' היינו לדידהו אבל לדידן מודה ת"ק לר"ע דאל"כ ישתכח תורת חלה. רשב"א ועיין בירושלמי הנ"ל אבל בכה"ג מותר כמש"ש בפ"ג דפסחים הל' ג' מתניתין בשנטמאת לאחר גלגולה אבל אם נטמאת קודם לגלגולה יעשנה קבין ויש לדחות דוקא בימיהם ולת"ק שאמר יעשנה קבין כו': ש"ע סָעִיף ג