שולחן ערוך, אורח חיים תקסג
א מִי שֶׁהִרְהֵר בְּלִבּוֹ, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר, לֹא הָוֵי קַבָּלָה דְּלֹא עָדִיף מֵהוֹצִיא בְּפִיו לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר דְּלֹא הָוֵי קַבָּלַת תַּעֲנִית, כֵּיוָן שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) מי שהרהר בלבו - ר"ל אפילו גמר בדעתו וקיבל במחשבתו להתענות למחר: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) שלא בשעת תפלת המנחה - אלא קודם לזה דאלו אחר שהתפלל משמע מאחרונים דמהני הקבלה בדיעבד כל זמן שהוא יום בין בהוצאה בפה ובין בהרהור: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) דלא הוי קבלת תענית - משמע מלשון זה דא"צ להתענות כלל כיון שלא קיבלו בתפלת המנחה אבל האחרונים הסכימו דמחוייב להתענות עכ"פ מדין נדר [ואפילו רק גמר בדעתו וקיבל במחשבתו להתענות ג"כ יש מחמירין דהרהור כדיבור דמי] אכן לענין תפלת עננו משמע דלא יכול לומר. והנה כ"ז לענין הש"ץ לומר ענינו בין גואל לרופא ובחתימה כנהוג אבל ליחיד לומר ענינו בשומע תפלה כבר הכריע רמ"א לעיל בס"ה דיחיד יכול לומר אפילו לא קיבלו כלל וכ"ש בענינינו שקיבלו שלא בתפלת המנחה דלהרבה פוסקים חשוב זה קבלה גמורה עכ"פ לענין יחיד בודאי יש לו לומר עננו: ש"ע סָעִיף א
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א דלא הוי קבלה. משמע ברא"ש דא"צ להתענו' כלל והב"ח חלק עליו וכ' למה לא יהי' לו דין נדר וי"ל דהא כת' סי' תי"ח ותקס"ח דקבל' תעני' לא הוי נדר ולכן לא מהני אא"כ קבלו סמוך ליו' התעני' דהיינו במנח' מיהו גם דברי הרא"ש אפשר לפרש דלענין זה הוי קבלה דצריך להשלים נדרו ולכן יש להחמיר, והמרדכי כת' דכ"ע מודים דאם קבלו קודם תפלת המנחה ש"ד וכ"ש קודם לכן וכן נהגו לברך בשבת מקבלי תעני' בה"ב ושוב א"צ לקבל ע"כ וע' סי' תצ"ב משמע שבאותו הפעם מקבל כל אחד התעני' עליו ובלבוש כ' שעניי' אמן הוי קבלה וא"צ לקבלו במנחה ומ"מ אין מחויב להתענו' וכן המנהג עכ"ל ועסי' תקס"ח ס"ב בהגה ומשמע שאפי' גמר בלבו להתענות אין מחיוב להתענות כיון שהוא שלא בשעת תפלת המנח' וכ"כ הלבוש בהדיא אבל אם הוציא בשפתיו נראה לי להחמיר כמש"ל: ש"ע סָעִיף א
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א דלא עמ״א העלה דאם הוציא בשפתיו אף שלא בשעת מנחה יום או יומים קודם צריך להשלים נדרו אבל בהרהור אם קודם מנחה א״צ להתענות ועסי׳ תקס״ח במ״א אות י״א ובלבוש תצ״ב דעניית אמן מועיל דא״צ לקבל עוד והוי תענית מעליא לענין אמירת עננו וחשיב כקרבן אבל מ״מ הרשות בידו שלא להתענות דעניית אמן הוי רק בהרהור בלב שלא בשעת תפלת המנחה ודלא כנוהגין בשעה שמברך הש״ץ מי שבירך בה״ב דאין שום א׳ כמעט עונה אמן דמתירא דלהלבוש א״צ להתענות ואם רוצה להחמיר יתנה בלב שלא להתענות ולמה לא יענה אמן אחר מי שברך ועיין ט״ז ואי״ה שם יבואר: ש"ע סָעִיף א
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א (ס"ק א) דלא כו' משמע ברא"ש דאצ"ל כלל. ר"ל אפי' הוציאו בפיו רק שלא היה בשעת תפלת המנחה: דהא כ' בסי' תי"ח כו' דמבואר שם יחיד שקיבל עליו להתענות בר"ח אם קבלו בל' קבלת תענית א"צ התרה ואם קבלו בלשון נדר צריך התרת חכם וכ"ה לקמן סי' תק"ע. ע"כ צ"ל דקבלת תענית אינו כמו נדר. אולם לפמ"ש הט"ז בי"ד סימן רט"ו ס"ק ג' טעם לחלק דבלשון קבלת תענית אינו לשון נדר אלא לשון שבועה. וקי"ל אע"ג דנדר חל ע"ד מצוה אבל שבועה אינה חלה ע"ד מצוה אפי' מצוה דרבנן. והטעם מבואר בי"ד סי' רל"ט ולכן אם קבלו בלשון קבלת תענית א"צ התרה הדרא קושית הב"ח לדוכתיה דעכ"פ יהיה צריך להתענות מטעם שבועה. אמנם על טעם דהט"ז יש לפקפק דהא בכולל דבר הרשות עם דבר מצוה חלה שבועה כמבואר שם ביו"ד סי' רל"ט. והא לעיל סי' תי"ח ולקמן סי' תק"ע. מבואר דאפי' בכולל אינו חל לשון קבלת תענית על ר"ח וכדומה. אע"כ הטעם משום דלשון קבלת תענית אינו לא נדר ולא שבועה: והמרדכי כ' דכ"ע מודים כו' ר"ל אע"ג דבגמ' פליגי רב ושמואל אימתי יקבל התענית. רב ס"ל כשיגיע זמן תפלת מנחה שלא בתוך התפלה. ושמואל ס"ל תוך תפלת המנחה. וס"ל להרא"ש והעומדים בשיטתו דרב מתיר לקבלו אפי' קודם מנחה כיון שהגיע זמן מנחה. כ"ש תוך תפלת מנחה. ושמואל ס"ל דוקא תוך תפלת מנחה אבל קודם לא מהני. אבל המרדכי ס' ל איפכא דלרב דוקא קודם תפלה. אבל משהתחיל להתפלל שוב לא מהני קבלה. ושמואל ס"ל אפי' תוך התפלה יכול לקבלו כ"ש קודם התפלה. א"כ קודם התפלה כ"ע מודים בין רב ובין שמואל דמהני. וס"ל דכ"ש קודם שהגיע זמן תפלת מנחה דמהני לכ"ע דלא כהפוסקים הנ"ל: משמע שבאותו פעם מקבל כו' אף דאינו זמן תפלת מנחה שקודם התענית. אבל הוציא בשפתיו נ"ל להחמיר כמש"ל ר"ל דאפשר לפרש גם לשון הרא"ש דמודה אי הוציא בשפתיו חייב מטעם נדר אף שלא בשעת חפלה. אבל בהרהור לבד אפשר גם ר"ת מודה אי לא היה בשעת התפלה דלא מהני. ואף דלדעת המרדכי אי הוציא בשפתיו אפי' קודם התפלה מהני ולר"ת הרהור לענין תענית יש לו דין הוציא בשפתיו. מ"מ כיון דלהרבה פוסקים הקבלה שקודם תפלה לא מהני והרבה פוסקים חולקים על ר"ת דהרהור לא מהני אפי' בשעת תפלה סמכי' להקל בהרהור שלא בשעת תפלה: ש"ע סָעִיף א
ט״ז
סָעִיף א
א דלא עדיף מהוציא בפיו כו'. זה דברי הרא"ש וכבר כתבתי בס"ס שקודם לזה מה שיש לתמוה על זה. ודיני הרהור כתבנו בסי' תקס"ב ס"ו: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א דלא עט״ז עסי׳ תקס״ב אות י״ו ואות ט׳. והנה המחבר כבר כתב כן בתקס״ב ס״ו ומלתא דפשיטא הוא ומדקדוק לשונו דלא עדיף מהוציא בפיו די לבמ״ה להיות כנדון ולהשמיענו נהי דלא הוי קבלה ולא יי״ח אם קיבל כבר עליו נדר ולענין ענינו דעכ״פ אין מחויב ענינו להתפלל אבל מ״מ חייב להתענות מכח נדר שנדר עתה וזה לכאורה דלא כמ״ש הט״ז באות ט׳ לענין הרהור יע״ש. ועא״ר שם ועסי׳ תצ״ב לענין עניית אמן בה״ב ועמ״א כאן: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א מהוציא. ומ"א כתב דאם הוציא בפיו חייב להתענות מדין נדר וכן כתב הב"ח וע' סימן תקס"ב ס"ק ט"ו מש"ש וע' יד אהרן: ש"ע סָעִיף א
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)