שולחן ערוך, אורח חיים תרנב

סָעִיף א

א (א) ביום ולא בלילה - דכתיב ולקחתם לכם ביום ולא בלילה. [גמרא]: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) וכל היום כשר וכו' - ואם לא נטלו עד ביה"ש ביום ראשון מחוייב אז ליטלו דספיקא דאורייתא הוא ובלי ברכה (דהברכות הם דרבנן) והאחרונים הסכימו דבשאר הימים אף שהוא דרבנן ג"כ נכון ליטלו דאין בו טרחה ורק יזהר שלא יברך אז על הנטילה: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) משתנץ החמה - ואם נטלו מעמוד השחר יצא דמעמוד השחר יממא הוא אלא מפני שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה ועיין לעיל בסימן פ"ט בביאור הלכה דלפי דעת כמה אחרונים אינו נקרא עמוד השחר עד שהאיר פני המזרח: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) בשעת ההלל - כדי לנענע בהודו והושיעה נא. וקצת מן המהדרים נוהגים לברך על הלולב בהנץ החמה בתוך הסוכה ולנענע ואח"כ בשעת ההלל מנענעים עוד: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) נוטלו משעלה עה"ש - אע"פ שאח"כ יקרא הלל בלא לולב. וצריך לנענע בשעה שנוטלו: ש"ע סָעִיף א

ו (ו) גם בשעת התפלה - ואע"פ שאסור להחזיק שום דבר בשעת התפלה הכא כיון דלקיחתו מצוה לא מיטריד ביה. והנה אף דבגמרא איתא שכן היו עושין אנשי ירושלים היה אדם יוצא מביתו ולולבו בידו קורא ק"ש ומתפלל ולולבו בידו וכו' מ"מ כתבו אחרונים דכהיום מחזי כיוהרא אם לא מי שמפורסם למדקדק במעשיו מיהו זה נוהגין גם היום שמוליכין הלולב בבקר בעצמו לביהכ"נ וכן מחזיר לביתו בעצמו: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ז (ז) אסור לאכול וכו' - וטעימא בעלמא מדינא שרי מ"מ אין להקל בזה אם לא לצורך גדול ומי שבא בדרך בחוה"מ ומצפה שיבוא למקום הלולב או הדרים על הישובים ומשלחים להם לולב ימתינו עד חצות היום ולא יותר אפילו ביום א' שהוא מן התורה דאסור להתענות ויש אומרים דאם מצפה שיביאו לו לולב אין לו להמתין כלל דהרי יש לו מי שיזכירנו לנטלו היינו אותו שיביא לו הלולב ומי שחלש לבו בודאי יוכל לסמוך ע"ז: ש"ע סָעִיף ב

ח (ח) ביום ראשון שהוא מן התורה יפסיק - באמצע סעודתו כדין כל דבר שהוא מן התורה שאם התחיל באיסור צריך להפסיק וכדלעיל בסימן רל"ה ס"ב ויו"ט שני לדידן שעושין משום ספיקא דיומא דינו כמו ביום ראשון: ש"ע סָעִיף ב

ט (ט) יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו - ר"ל יותר מחצי שעה קודם עמוד השחר ומקרי זה התחיל בהיתר ועיין בט"ז שהקשה הא בסימן פ"ט פסק בדעה ראשונה דהיכי שהתחיל לאכול קודם עה"ש אפ"ה צריך להפסיק לתפלה א"כ בלא"ה צריך להפסיק משום תפלה וכ"ש ביו"ט שצריך קידוש ולכן חולק דודאי צריך להפסיק ממילא משום לולב ובכורי יעקב תירץ דאיירי שהתחיל לאכול קודם עה"ש והתפלל קודם שבירך בהמ"ז וגם עשה קידוש ואח"כ התחיל להשלים סעודתו ושכח ליטול לולב דבזה א"צ להפסיק ומותר לגמור אפי' ביום ראשון כיון דהתחיל בהיתר ולא ברירא תירוצו לדינא כמו שכתבתי בבה"ל: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א יטלנו אח"כ. עב"י סי' תרס"ה בשם הר"ן משמע דאם לא נטלו עד ב"ה ביום ראשון נוטלו ב"ה דספק דאורייתא לחומרא משא"כ בשאר הימים דפטור ע"ש ומ"מ נ"ל דיטלנו ב"ה בלא ברכה: ש"ע סָעִיף א

ב משתנץ החמה. ואם נטלו משעל' ע"ה יצא: ש"ע סָעִיף א

ג גם בשעת התפל'. דכיון דלקיחתו מצוה לא מטרד ביה ושל"ה כתב שינענע בסוכה קודם הליכתו לבה"כ ע"ש: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד אסור לאכול. משמע דטעימ' בעלמא שרי כמ"ש סי' רל"א וססי' רל"ב וסי' תל"א אך מדברי התוס' שכתבתי סי' תרמ"ט ס"ה מוכח דטעימ' אסור דאל"כ ה"ל לשנויי דר"ח טעימא בעלמא טעים ויש לדחות דלשון מטביל משמע דרך טיבול בסעודה וצ"ע: מי שבא בדרך ומצפה שיבוא למקום הלולב משמע לכאורה דצריך לעבור זמן אכילה א' עד שיטלנו כמ"ש סי' קפ"ב ס"א ורצ"ו ס"ג מיהו בהג"מ כתב דאם אין לו כוס לקידוש אוכל בלא קידוש דאסו' להתענות בשבת כמ"ש ססי' רפ"ט א"כ ה"ה בח"ה אסור להתענות לכן נ"ל דאף המחמיר לא יתענ' יותר מחצי היום ערסי' רפ"ח: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א יטלנו עיין מ״א היינו בה׳ שאר הימים יטול בלא ברכה דאין טורח ליטול וכה״ג ר״פ נישייליה ולעיל בניענועים דאין טורח מחמירין עב״י תרנ״א ובה׳ יום ראשון עסי׳ ס״ז אי מברכין ובס״ז הארכתי וא״כ גם ביום ראשון ב״ה נוטל בלא ברכה ובשאר הימים אסור בודאי לברך ועובר על לא תשא עיין סימן רט״ו ועא״ר ואי״ה בתרס״א יבואר עוד עסי׳ תרנ״א כ״ח ושמ״ב והבן: ש"ע סָעִיף א

ב משתנץ עמ״א דל״ת דוקא באנוס מההיא דהשכים לדרך קמ״ל אף בלא אונס עבר ובטלו מע״ה יצא וער״מ ז״ל פי׳ המשנה ומגילה מע״ה למי שעבר ועשה בעת הצורך הגדול ויראה או בעת הצורך הגדול דעבר אף בלא צורך יצא דיעבד ובצורך גדול לכתחלה: ש"ע סָעִיף א

ג גם ע׳ מ״א בטור דל״ד לתפילין וס״ת דאסור לאחוז בתפלה דמטריד משא״כ לולב דמצוה לקיחה ומשום חביב מצוה לא מטריד ועפרש״י ז״ל סוכה מ״א ב׳: ודע דאיתא התם לנחם ע׳ א״ר שמת במועד וי״ל קודם ולא נהג אבילות דחברים באים אצלו. והנה בר״מ ז״ל פ״ז הכ״ד השמיט קורא בתורה ונ״ל מניחו לארץ והשמיט ק״ש והנה ק״ש י״ל דשרי תפילין ג״כ דפסוק אחד יכול לכוין רק תפלה קמ״ל לולב שרי ע׳ סי׳ צ״ו ס״א וסימן ס״ג הכתף יע״ש ובפר״ח וקורא בתורה כפירש״י ז״ל גולל שצריך לאחוז בעמודים ולבקר חולים לניחום אבלים (חבירים באים אצלו) לחבב המצות ומיהו י״ל דברייתא אשמעינן אע״ג דמניחו לארץ אין בו מוקצה בי״ט דלא כירושלמי ובירושלמי שם הגי׳ נותנו לחבירו ועמ״א תרנ״א אות כ״ח וע׳ בכפות תמרים: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד אסור עמ״א עתוס׳ סוכה מ״ו ב׳ ד״ה אתרוג הוקשה להם ר״ח איך מסביל באתרוג בי״ט ב׳ ונפיק הא אסור לאכול קודם נט״ל ומאי קושיא דילמא טעימה כו׳ ועא״ר. וע׳ רש״י ל״ח א׳ יטול כ״ש אם שכח ולא פי׳ דטעים מידי כי חלש לבו וצריך להפסיק ש״מ לכאורה טעימה אסור. עחה״ר שם דדייק מדתנן בא בדרך ולא אמר לא נטל שחרית יטול ע״ש וי״ל דילמא אגב אורחין אשמעינן דאין בידו הא יצויר שיש וכב״ה ביצה י״ב דמותר מתוך יע״ש. א״נ טעימה מותר ש״מ טעימה אסור ושכח כפירש״י ז״ל וזה שרמז ז״ל כדכתיבנא: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א ס"ק א יטלנו אח"כ. עב"י סי' תרס"ה בשם הר"ן שכ' על מאי דקי"ל אתרוג בשמיני עצרת מותר דכבר עבר מצותה והקשה הר"ן דמ"מ יאסר משום מיגו דאתקצאי לב"ה שהיה ספק שמא עדין יום שביעי הוא ואתקצעי לכל היום. (ועמ"ש מ"א לקמן סי' תרס"ג בשם הרא"ש ע"ז) ותי' הר"ן וז"ל משום דלב"ה גופי' לא אתקצאי שהרי ב"ה אינו ראוי למצות אתרוג. שאפי' לא נטל כל היום אינו נוטלו ב"ה כיון דלולב בזמן הזה דרבנן בר מיום אחד. וב"ה ספק הוא וספק דרבנן לקולא עכ"ל. הרי דלא כתב שאינו נוטלו ב"ה אלא משום דהוי ספק דרבנן. וא"כ ב"ה דיום א' דהוי ספק תורה מודה דצריך ליטלו: ומ"מ נ"ל דיטלנו ב"ה בלי ברכה. לכאורה משמע דזה קאי על ב"ה דשאר ימים. דניהו דאין חייב ליטלו דהוי ס' דרבנן. מ"מ מהיות טוב כו' ראוי לו ליטלו. כיון דאין לו הפסד בזה שלא יברך כיון דפטור מנטילה מן הדין. אבל ב"ה של יום א' דחייב ליטלו דהוי ס' תורה מברך ג"כ עליו. (וכ"מ שהבין בספר א"ר). והטעם כמ"ש הפר"ח סי' ר"ט דקי"ל אם נסתפ' אם בירך בהמ"ז. צריך לברך בספק. כיון דבהמ"ז דאורייתא וס' תורה לחומרא וכמ"ש ס"ס ר"ט. וכ' פר"ח דאפי' ברכת הטוב והמטיב צריך לברך. אע"ג דברכת הטוב ומטיב דרבנן מ"מ כיון דצריך לברך מספק ג' ברכות ראשונות של בהמ"ז. צריך לברך גם הטוב ומטיב כסדר בהמ"ז ואייתי ראיה מסי' ס"ז שכ' ספק קרא ק"ש או לא קרא. חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. אע"ג דהברכות הן דרבנן. וא"כ ה"ה בב"ה של יום א' כיון דהוי ספק תורה וצריך ליטלו. גם יברך עליו כמו בק"ש. אולם אפשר מ"ש מ"א דיטלנו בלי ברכה קאי אפי' על ב"ה דיום א'. וכן כתב לעיל סי' תקפ"ה ס"ק ג' וז"ל אם ספק לו אם שמע תקיעה או נטל לולב. ביום ראשון תוקע ואינו מברך וביום שני א"צ לתקוע עכ"ל הרי דאפי' ביום א' דהוי ספק תורה אינו מברך. וע"כ צ"ל דס"ל דוקא בק"ש אם נסתפק צ"ל גם הברכות דכך היתה התקנה כ"ז שצריך לקרות ק"ש יברך לפניו ולאחריו. אבל לא בשאר ספק' דאורייתא וראיה דהא בשמיני דסוכות מיתב יתבי' ברוכי לא מברכים וכמ"ש מ"א ר"ס ס"ז בשם רשב"א: אבל מדברי תר"י לא משמע כן אלא על כל ספק תורה מברכים ועיין בכ"מ פ"ב מהל' ק"ש הביא דברי רשב"א ותר"י הללו. וצ"ע: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ב) משתנץ החמה. ואם נטלה כו' וכ"ה בטור. ומה"ט כתב המחבר אם צריך להשכים כו' נוטלו משעלה ע"ה: ש"ע סָעִיף א

ג (ס"ק ג) בשעת התפלה דכיון דלקיחתו מצוה כו' ר"ל אע"ג דקי"ל לעיל סי' צ"ו דאסור לאחוז בידו בשעת תפלה לא תפלין ולא כתבי קדש ולא סכין כו' משום דמטרד בהם וע"ז כתב כיון דלקיחתו מצוה כו' והם דברי הש"ס בסכה דף מ"א ע"ב וסיים רש"י ומתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבר עליו ולא טריד עכ"ל רש"י. וע"ש בחידושי רשב"א מ"ש ע"ד רש"י הנ"ל: ושל"ה כ' כו' ועכ"פ יזהר במקומות שמשכימים לבה"כ שלא יברך בסכה קודם הנץ החמה. ושיעור זמן שיש בין ע"ה עד הנץ החמה מבואר במ"א לעיל ר"ס פ"ט: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד (ס"ק ד) אסור לאכול כו' אך מדברי התוס' שכתב כו' שהקשו אהא דר"ח מטביל באתרוג (ר"ל חתך מן האתרוג ואכלו) ונפק בי' (בהנותר דס"ל דחסר כשר בשאר הימים) והא אסור לאכול קודם הנטילה ותי' דאכל ממנו היום אחר הנטילה. ויצא בהנותר למחר. ויש לדחות דלשון מטביל משמע בסעודה ובס' א"ר הקשה האמרי' בפסחים דף ק"ז ע"ב השמש מטביל בבני מעים וכן אמרו שם מטביל במיני תרגימה. וכתב רשב"ם מיני תרגימי פירות ובשר בלא לחם. (משום דקאי התם על ערב פסח דאסור לאכול פת מן המנחה ולמעלה) והא דנקט מטביל שכל מאכלם ע"י טיבול. כ"כ רש"י שם. ולענ"ד י"ל קצת. דמבואר לעיל ס"ס רל"ב בטור וש"ע דאכילת עראי מיקרי כביצה פת. ויותר מכביצה מיקרי אכילת קבע. אבל פירי אין להם שיעור והכל מיקרי עראי אבל הכ"מ פ"ו מהל' תפלה. כת' וז"ל ונ"ל דאכילת פירות ככיצה הוי טעימה אבל יותר מכביצה או כזית מפת (לאו כצ"ל) אכילת עראי מקרי ואסור עכ"ל. וניהו דלא קי"ל הכי (וע' בס' א"ר שם) מ"מ התוס' י"ל דס"ל כן דאכילת פירות יותר מכביצה מיקרי קבע ואסור. וא"כ אין ראיית התוס' מלשון מטביל שאכל סעודה עם פת וכמ"ש בס' א"ר כנ"ל. אלא לשון מטביל משמע שיעור קביעות דהיינו יותר מכביצה ולדעת התוס' דס"ל כמ"ש כ"מ כנ"ל גם פירי אסורים קודם נטילה. ומי שבא כו' כמ"ש סי' קפ"ב. דלמ"ד בהמ"ז טעונה כוס אם אין לו כוס ומצפה שיהיה לו כוס דעת הטור דצריך לעבור זמן אכילה עד שיגיע לו כוס ואייתי ראי' מסי' רצ"ו גבי הבדלה דהדין כן. ואע"ג שמ"א בסי' קפ"ב חולק על הטור. היינו דוקא כוס בהמ"ז ומטעם שכ' מ"א שם. דאינו דומה להבדלה דבכוס בהמ"ז כשישב לאכול עדיין לא חל עליו חיוב דכוס בהמ"ז עד אחר אכילה. משא"כ בהבדלה דעכשיו חל עליו חיוב הבדלה. משא"כ הכא דחיוב הנטילה חל עליו מיד ודומה להבדלה. וא"כ מודה מ"א: מחצי היום ער"ס רפ"ח. דעד חצי היום מן הסתם אין עליו שם תענית. אבל אחר חצות דאכילה אז הוי כזורק אבן לחמת. יש עליו שם תענית ואסור: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א משתנץ החמה. בטור כתוב שמצותו מע"ה כו' וכתב ב"י לאו עיקר מצותו לכתחלה קאמר דעיקר מצותו לכתחלה משתנץ החמה כדתנן פרק ב' דמגילה כו' ואיני יודע למה כ' כן דהא רש"י שם במשנ' כתב דמע"ה יממא הוא אבל אין הכל בקיאין בו צריכים להמתין עד שתנץ החמה מ"ה יפה כ' הטור שמצותו מע"ה שהיא עיקר הזמן מן התור': ש"ע סָעִיף א

ב והמדקדק כו'. בטור כתוב המדקדק במעשיו ר"ל שבלא"ה הוא מדקדק בשאר מעשיו אבל אם אינו מפורסם כן בשאר מעשיו מיחזי כיוהרא אם רוצה לנהוג בזה ליותר על החיוב וכ' שם עוד קורא בתורה מניחו ע"ג קרקע והטעם דצריך לאחוז הס"ת בידו בשעת ברכה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג ומיום ראשון ואילך. נראה די"ט שני לדידן שהוא משום ספיקא דיומא דינו כמו בראשון אע"ג דבקיאין בקביעא דירחא דאין לזלזל ביה כדאיתא לענין פסולים לעיל סי' תרמ"ט. ובגמ' לא מיירי מספיקא דיומא דהא דתנן מי שבא בדרך ומינה דייקי' דמיירי בי"ט שני דאי בראשון מי שרי לילך בדרך ש"מ דמיירי באותן דלא עבדי י"ט שני משום ספיקא דיומא: ש"ע סָעִיף ב

ד ואם התחיל לאכול כו'. תמוה לי במ"ש הרב דין זה שהוא דעת הר"ן בב"י ואנן ודאי לא קי"ל כן חדא דאפי' בחול כתב לעיל סי' פ"ט דאם התחיל לאכול קודם ע"ה צריך להפסיק לדעת הרא"ש בשם ר"י ובש"ע לא הכריע שם וממיל' אזלי' לחומרא וכ"ש בי"ט שצריך קידוש ותו דכ' רמ"א בסי' תל"א דאפי' אם התחיל ללמוד מבע"י צריך להפסיק בשביל בדיקת חמץ והוא אינו אלא מדרבנן כ"ש כאן דביום ראשון לולב מן התורה וכ"ש בשביל אכילה ודאי צריך להפסיק טפי מכי מטא זמניה דלולב כנלע"ד פשוט: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א משתנץ עט״ז לבוש משמע קצת מ״ה עיקר יום זריחת שמש (יום כינוי לשמש) ע״ש ופ״ג דיומא תמיד האיר השחר היינו בזריזים לא חיישינן לטעות כ״כ משמע כפירש״י ז״ל: ש"ע סָעִיף א

ב והמדקדק עט״ז בטור כתב המקדק במעשיו היינו שתמיד מדקדק בשאר מעשיו הא לא״ה הוי כיוהרא אבל מביתו לבית הכנסת יעשה רק בשעת תפלה לא יאחז אם אין מדקדק במעשיו ועא״ר ב׳. ומ״ש דאוחז הס״ת בברכה עב״י זה פי׳ המרדכי אבל רש״י ז״ל פירש דגולל ס״ת ופותחו יע״ש ועיין בהל׳ ס״ת אי רשאי לאחוז בעמודים בידיו או ע״י הפסקת טלית יע״ש: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג היו עט״ז בתרמ״ט בט״ז יו״ד וק״ק דבדוחק כל הפסולים נוטלין ולא מברכין וי״ל דאיירי שנמצא אחר אבל ע״י טורח גדול. והתחיל בהיתר אף למ״ש הט״ז אות ד׳ ובא״ר שם די״ל דפוסק מ״מ בי״ט שני לדידן י״ל הר״ב כה״ג דאין פוסק כבסימן תרל״ט במ״א ט״ו בירדו גשמים בליל ב׳ יע״ש. והוי כעין ס״ס. והאי לאו כללא הוא דבאיסור מלאכה וכדומה י״ל דאין מקילין בי״ט ב׳ לדידן אע״ג דיש בו פלוגתא ביום א׳ ואי״ה בה׳ י״ט יבואר ועיין סוכה ל״ח א׳ דייק בי״ט ב׳ היינו בחה״מ עחה״ר חה״מ נמי י״ט מיקרי ותפלה א״א י״ט שלא לזלזל בי״ט א׳ יע״ש עסי׳ ת״צ במ״א א׳ ולמ״ש בחה״ר י״ל בהרחמן י״ל טוב וי״ל גם כן אין לזלזל יע״ש: ש"ע סָעִיף ב

ד ואם עט״ז הקשה מסי׳ פ״ט שם בט״ז ד׳ מ״א י״ד לאו דלא תאכלו על הדם מ״מ כיון דסתם כדיעה א׳ שם דמפסיק לתפלה והר״ב לא הגיה שם כלום איך יצויר כאן התחיל בהיתר דאין מפסיק הא מפסיק לתפלה בהכרח וכ״ש צריך ק״ר ועא״ר ולא הבינותי יע״ש ומחמץ היינו שם פ״א בשנה ה״ה לולב לא חדר עמ״א שם אות ח׳. ועסי׳ רע״ג במ״א ו׳ בקידוש פוסק אף ע״ג דהתחיל בהיתר כשמואל וראיית הר״ן מר׳ יוסי עכ״פ ועחה״ר כאן משמע קצת הואיל דבהיתר ובתוס׳ סוכה ל״ח א׳ ד״ה מאי תירצו עוד תירוצים ובא״ז עמד בזה יע״ש והניח בצ״ע ואי״ה במ״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א ביום. עב"י סי' תרס"ה בשם הר"ן משמע דאם לא נטלו עד בה"ש ביום א' נוטלו בה"ש דספק דאורייתא לחומרא משא"כ בשאר ימים דפטור ע"ש. ומ"מ נ"ל דיטלנו בה"ש בלא ברכה. מ"א: ש"ע סָעִיף א

ב החמה. ואם נטלו משעלה ע"ה יצא. מ"א: ש"ע סָעִיף א

ג התפלה. בטור כ' המדקדק במעשיו. ר"ל שבלא"ה הוא מדקדק בשאר מעשיו אבל אם אינו מפורסם כן בשאר מעשיו מיחזי כיוהרא אם רוצה לנהוג בזה יותר על החיוב ט"ז. וכתב עוד הטור קורא בתורה מניחו ע"ג קרקע ע"ש. עיין במהר"ם בן חביב שכתב דלענין מעשה ראה למקצת גדולים דכשקורין אותם לעלות לתורה מניחין הלולב במקומ' ועולין לקרות בתורה בלי לולב בידם ומקצת גדולים עולין ולולב בידם ובשעת ברכת התורה נתנו לסומך שבמגדל כדי שיאחז בעמוד התורה בשעת ברכה ומנהג ראשון נראה יותר עכ"ל ועיין יד אהרן. ומהר"א הלוי בס' גן המלך סי' קל"ט כתב דדוקא בזמן הראשון שהיה שם טורח מרובה לפתוח ולגלול להכי לא מעלה לולבו בידו אמנם לאחוז בעמוד בשעת ברכה לבד שפיר מצי לעלות ולולב בידו ע"ש. בשל"ה כתב שינענע בסוכה ויברך ואח"כ שאר הניענועים יהיו בבה"כ ע"ש איתא בירושלמי ספ"ג הניחו על הארץ אסור לטלטלו עכ"ל וכתב המ"א משמע דס"ל דלאח' גמר מצות הלולב אם הניחו על הארץ אסור שוב לטלטלו וצ"ע דהא קי"ל אין מוקצה לחצי שבת ועסי' של"א ס"ו מ"ש מ"א ס"ס תרנ"א ע"ש. ועסי' ש"ח ס"ג. אבל האתרוג מותר לכ"ע: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ד לאכול. אפי' טעימא בעלמא אסור וצריך עיון מ"א. ומי שבא בדרך ומצפה שיבא למקום לולב צריך להמתין עד חצות ולא יתענה יותר מחצי היום ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

ה יפסיק. וה"ה יום טוב שני לדידן. ט"ז: ש"ע סָעִיף ב

ו א"צ. וט"ז כתב דודאי צריך להפסיק ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א א מצות לולב כו'. סוכה מ"ג א' מ"ה ב': וכל היום כו'. מגילה כ' ב': ומ"מ כו' ונוטלין כו'. פסחים ד' א' וכ"ת זריזים כו': וזמנו כו'. מגילה כ' א' אין כו' מנלן כו': והמדקדק כו'. סוכה מ"א ב': ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב ואם התחיל כו'. ממ"ש בע"פ אין מפסיקין לשבתות ואע"ג שהיא דאורייתא כמש"ש: ש"ע סָעִיף ב