שולחן ערוך, אורח חיים תרעה

סָעִיף א

א (א) הדלקה עושה מצוה - מדמברכינן אקב"ו להדליק נר וכו'. ולפ"ז גם בשבת ויו"ט נמי דינא הכי וכמו שכתבנו לעיל בסי' רס"ג סי"א בהג"ה: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) לפיכך וכו' - ר"ל שאם היינו סוברין שהנחה עושה מצוה היה צריך לכבותה ולהגביה ולהניחה לשם מצוה ולהדליקה אבל כיון שהדלקה עושה מצוה מדליקה כמות שהיא מונחת: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) מכבה ומדליקה לשם מצוה - ואינו מועיל מה שהדליקה אתמול לשם מצוה דכל יומא ויומא מילתא באנפי נפשה היא: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) ומ"מ צריך וכו' - ר"ל דלא תימא דלא איכפת לן בהנחה כלל ובאיזה ענין שידליק יצא קמ"ל: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) שידליקנה במקום הנחתה שאם וכו' - הנה בזמן הגמרא שהיה צריך להניח הנ"ח על פתח ביתו מבחוץ הוא כפשטיה דצריך להדליק ג"כ במקום ההנחה דהיינו מבחוץ ששם הוא מקום החיוב של פרסומי ניסא ואפילו כהיום שאנו מקילין ומדליקין בפנים בבית מ"מ אינו יוצא באופן זה דצריך שיהיה הדלקת הנרות במקום שיניחם לבסוף משום דהרואה יאמר לצורכו הוא מדליקה ולפ"ז פשוט דה"ה אם הדליקה בחוץ והניחה בפנים ג"כ אינו יוצא מטעם זה: ש"ע סָעִיף א

ו (ו) והוציאה לחוץ וכו' - וכתבו הפוסקים שאפילו היה ההדלקה והנחה במקום אחד בפנים או בחוץ ג"כ יש ליזהר שלא לטלטל הנ"ח ממקומן עד שיושלם השיעור של הדלקה דהיינו חצי שעה ויש מאחרונים שמקילין בזה וכתב הפמ"ג דלכתחלה בודאי יש ליזהר בזה. ואפילו בנרות חנוכה שמדליקין בביהכ"נ ג"כ נכון ליזהר לכתחלה שלא לטלטלן ממקומן עד שיעור חצי שעה: ש"ע סָעִיף א

ז (ז) ואוחזה בידו וכו' - דעת הט"ז דדוקא שאוחזה כל זמן מצותו אבל אם אוחזה בידו קצת זמן ואח"כ מניחה כשהיא דולקת יצא אבל כמה אחרונים מפקפקין בזה ודעתם דאין לדלוק עד שיהיו מונחין תחלה במקומן: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ח (ח) לא יצא ידי חובתו - וצריך לכבותה וליתן בה שמן כשיעור ולחזור ולהדליק בלא ברכה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ט (ט) אשה מדלקת - פי' בעד כל בני ביתה. ואפילו איש יכול לעשות אותה שליח להוציאו אם עומדין בשעה שמדלקת ושומעין הברכה ובדיעבד אם לא ענו אמן על הברכה ג"כ יצאו וכן איש מברך לאשה ויוצאת ידי חובתה אם עומדת שם ושומעת הברכה לא בע"א ועיין בתשובת עולת שמואל סימן ק"ה דלדידן שמדליקין כ"א בפ"ע מ"מ אשה אינה צריכה להדליק דהויין רק טפילות לאנשים ואם רוצים להדליק מברכות דהוי כשאר מ"ע שהזמן גרמא דיכולות לברך וכשאין האיש בבית תדליק האשה דהוי בת חיובא ובברכה ולא ידליק קטן וכדלקמיה. כתב רש"ל בתשובה סימן ע"ז סומא אם הוא בבית שאחרים דולקין ויכול להשתתף בפריטי עמהם ויברכו עליו זה עדיף וכן אם יש לו אשה אשתו מדלקת עליו ואם הוא בבית מיוחד ואין לו אשה ידליק בעצמו ע"י סיוע של אחר ועיין בשע"ת דלא יברך וכ"ש שאינו יכול להוציא אחרים: ש"ע סָעִיף ג

י (י) שאף היא חייבת בה - שהנס היה גם להן שהגזירה היתה על כל בתולה הנישאת שתבעל להגמון תחלה וגם התשועה נעשה ע"י אשה שבת יוחנן כ"ג חתכה ראשו של ראש הצוררים: ש"ע סָעִיף ג

יא (יא) כלום - אפילו אחרים עומדין ע"ג דאין עליהן חיוב מצוה: ש"ע סָעִיף ג

יב (יב) ואע"פ שהניחה גדול - דהדלקה עושה מצוה ולא הנחה: ש"ע סָעִיף ג

יג (יג) ויש מי שאומר וכו' - הנה לפי מה שסתם המחבר בסימן תרפ"ט ס"ב משמע דלמעשה אין לסמוך שיהיה הקטן יכול להוציא בהדלקתו לגדולים [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ג

יד (יד) ולדידן וכו' - ר"ל דאף אם נימא להלכה דלא כהי"א הנ"ל ואינו יכול להוציא אחרים בהדלקתו מ"מ הוא בעצמו כיון שהגיע לחינוך צריך להדליק ועיין בבה"ל ונ"ל דלקטן א"צ להחמיר כולי האי ודי שידליק בכל לילה רק נר אחד לכו"ע. כתבו האחרונים דגר ג"כ יכול לומר שעשה נסים לאבותינו: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א למצות חנוכה. רבותא נקט: ש"ע סָעִיף א

ב שידליקנה במקום הנחתה. דיניחנ' שם חצי שעה ד"מ וע' בב"י די"א שבנרות ב"ה מותר להדליקן במקום זה ולהניחן במקום אחר ומ"מ יש ליזהר לכתחלה: ש"ע סָעִיף א

ג שהרואה אומר וכו'. הקשה הב"ח הא בגמרא אמרינן הטעם דהדלק' במקומ' בעינן כיון שהדלקה עושה מצוה וא"כ מה צריך לטעם זה ותי' דבא לומר דאפי' לדידן שמדליקין בפנים אם הוציא' לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצרכו הדליקה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ג

ד אשה מדלקת. פי' בעד כל בני הבית: סומא אם יכול להשתתף בפריטי מוטב ואם יש לו אשה מדלקת עליו ואם אין לו אשה ויש לו בית מיוחד מדליק ע"י סיוע של אחר דסומא חייב בכל המצות ול"ד לנר הבדלה דפטור דהתם בעינן שיאותו לאורו משא"כ הכא דאיכא פרסומי' ניסא לאחרי' (תשו' רש"ל סי' ע"ז): ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א למצות עמ״א עפירש״י ותוס׳ שבת כ״ג א׳ ד״ה דולקת מע״ש למצות חנוכה כן פירש״י ז״ל ותוס׳ ד״ה מכבה פירשו שהדליקה תחלה לצורך שבת משמע הא אי לצורך חנוכה א״צ לכבות למ״ש למ״ד הנחה מצוה והמחבר השמיענו בלשונו שהוא לשון הטור והוסיף תיבת למצות חנוכה לומר כה״ג צריך לכבות ולהדליק דהדלקה מצוה הא הנחה מצוה א״כ כה״ג לכבות רק להגביה הא הדליק שלא לשם חנוכה אף אי הנחה מצוה צריך לכבות ולהדליק ולהניחה ול״ש לכאורה לומר רבותא נקיט שזהו עיקר הדין וי״ל דמ״ש התוס׳ לצורך שבת היינו נמי לנ״ח וז״ש כיון שמדליק בעתה הא שלא בעתה אף לצורך חנוכה כו׳ דהא לצורך שבת על השולחן מניחו ונ״ח מבחוץ בזמן הש״ס ואיך שייך מגביה וא״צ להזכירו ודוחק לומר באוכל בחצר בזמן הסתיו ואם שהל׳ דחוק שם. ועפירש״י שם דולקת שהדליקה מע״ש למצות חנוכה לכאורה שהדליק מע״ש לצורך מ״ש והיינו כפי השיעור מצ״ה מיד עד ח״ש ולאח״כ לא ובמ״ש מאריכין בתפלה להוסיף מחול על הקודש ורוצה לעשות עצהי״ט ומש״ה לא כתב בע״ש אלא מע״ש וד״ה ומדליקה למצות הלילה לא משמע כן ואיך שיהיה אף כה״ג צריך לכבות כו׳. וער״ן הדליקה בע״ש כו׳ בנר מערבי אפ״ה מטיבה והתם ס״ה וכאן נמי זכר למקדש ומיהו אף הדליקה מע״ש בשביל מ״ש מכבה דאין ניכר כאמור. ואומרו עששית כל היום למ״ש ובגירסת הרי״ף ז״ל כל השבת ולא אמר הדליקה מבע״י בלילה מכבה ומדליקה רבותא כפירש״י מע״ש למצות חנוכה אפ״ה במ״ש מכבה ומדליק למצות הלילה אע״פ שהדליק מע״ש בזמנו הראוי כבסי׳ תרע״ט. עוד רגע אדבר במ״ש המ״מ פ״ד שם ה״ט מנר לנר פתילות ארוכות דוקא אם לומר דבידו הוי כמו קינסא הא במעשר שני כתב הטעם שמא יחסר הפירות כמ״ש הלח״מ שם כל שנעשה אח״כ מצוה לא הוי קינסא וחזינן אי הנחה מצוה אסור צריך פירוש אחר. ואי לומר דהדלקה מצוה צריך להניחה תחלה ולהדליק במקומו דוקא גם בפנים וחוץ או גם בזה שייך הרואה אומר א״ש וזה דלא כמ״ש הט״ז אות ג׳ וז״ש הר״מ ז״ל ה״ט תחלה נ״ח בפנים וחוץ ואח״כ תפוש בידו דלשיטתיה בפנים וחוץ במקומו בעינן ואחז בידו כל זמן הרואה וממילא צריך להניחה ולהדליקה דהדלקה במקומו בעינן ונ״ח למעלה מך׳ יכבנה וימעט וידליק עסי׳ תרע״א ועתוס׳ שבת כ״א ואין להאריך: ש"ע סָעִיף א

ב שידליקנה עמ״א דלכתחלה ודאי אין לטלטל נ״ח ויניחם ח״ש במקום הדלקתן עסי׳ תרע״ב ועט״ז כאן אות ג׳ ובבית הכנסת עב״י בשם מהרי״א ז״ל ונדפס קצת בטעות בדפוס א׳ ובד״מ דפוס פיורדא נדפס כראוי ויראה שהמעשה היה שהלייכטיר שקורין קרוין וכדומה שתלוי באויר ע״י חבל הורידו למטה והעמידו פחות מי״ט והדליקו נ״ח ואח״כ היה השמש מוליך החבל והגביה להלייכטר כדרכו בכל השנה להאיר אמר שאין לעשות כן שהרואה בנתיים יאמר כו׳ ואף אם יעמוד בפחות מי״ט שמא ישתמשו בו ואמר דהוי ככבתה יע״ש. והנה כבתה שוגג לא במתכוין ומשמע דנרות בית הכנסת אין משתמשין לאורה אף תשמיש קדושה כמו בבית כבסימן תרע״ג ולהניח בפחות מי״ט ואנו אין נוהגין בפחות מי״ט בבית הכנסת וא״י למה מאחר דמצוה איכא כבסימן תרע״א ס״ה וקצת משמע כן כאן ומ״מ המנהג שהמנורה במקום גבוה. אבל להתפלל מעריב אצלם כ״ז שלא דלקו ח״ש אסור: ש"ע סָעִיף א

ג שהרואה עמ״א עט״ז ב׳ והב״ח תירץ ב׳ תירוצים ועיין סי׳ רס״ג במ״א כ״א יע״ש ולכן הביא כאן רק תירוץ ב׳: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ג

ד אשה עמ״א ומוציאה אנשים אם עומדים בשעה שמדליקין ושומעים הברכה ודיעבד אף לא ענו אמן יצאו. סומא חייב כשיש לו בית מיוחד ומוציא נמי אחרים לפ״ז. ומשמע דליהוי מן המהדרין בבית א׳ א״צ וגדע מקטן לענין זה ואפשר דמדליקין. וקטן בחינוך להוציא אחרים האחרונים ז״ל מחמירין כאן ועפר״ח ועבדים שאין משוחררים י״ל דאפשר חייבים בנ״ח אף דל״ש באותו נס וחציו עבד כו׳ עפר״ח. הגר יאמר לאבותינו אף שעשה נסים לישראל ע״ש תרע״ו בשם אגרת הרמב״ם ואי״ה בתרע״ו במ״א ד׳ יבואר עוד לענין אשה וגר יע״ש: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א (ס"ק א) למצות חנוכה. לרבותא נקט. ר"ל דאמרי' דף ק"ג אמר ריב"ל עששית שהית' דולקת כל היום כלו למוצאי שבת מכבה ומדליקה לשם נר חנוכה ומוכיח הש"ס מזה דע"כ הדלקה עושה מצוה דאי ס"ד הנחה עושה מצוה מכבה ומגביה ומניחה ומדליקה מבע"ל וכ' רש"י עששית דולקת שהדליקה למצות חנוכה מערב שבת עכ"ל והתוס' הקשו ע"ז וז"ל וא"ת אמאי מכבה וחוזר ומדליק בהגבהה סגי כיון דהנחה ע"מ דאטו מי גרע דלוקה ועומדת מהדליקה חש"ו (דאמרי' שם א"א הנחה ע"מ אם הדליקה חש"ו והניחה גדול בן דעת מהני) וי"ל דמיירי שהדליקה תחלה לצורך שבת ולכן גרע מהדליקה חש"ו דהתם שהדליקה בעתה ניכר שהוא מדליקה לשם חנוכה עכ"ל התו'. הרי דלהתוס' עדיף כשהודלק מתחלה לשם נ"ח דהא א"א הנחה ע"מ אם הודלק תחלה לשם נ"ח א"צ לכבותה דלא גרע מהדליקה חש"ו אבל הודלקה תחלה שלא לשם נ"ח אפי' א"א הנחה ע"מ צריך לכבותה דכה"ג גרע מהדליקה חש"ו ובזה א"ש דברי מ"א שכתב דמ"ש בש"ע שהדליקה מע"ש למצות חנוכה. הוא רבותא לא מבעיא אם הודלקה שלא לשם נ"ח אפי' הוי אמרי' הנחה ע"מ היה צריך לכבותה אלא אפי' הודלקה תחלה לשם נר חנוכה דאי הוי קי"ל הנחה ע"מ לא היה צריך לכבותה. מ"מ כיון דקי"ל הדלקה עושה מצוה צריך לכבותה ואפילו לרש"י דלפי המובן הפשוט דס"ל אפילו הודלק תחלה לשם נ"ח ואפי' הנחה ע"מ צריך לכבותה מ"מ ניהו דלדינא פליג רש"י עם התוס' בזה מ"מ מודה גם רש"י דעכ"פ הוי יותר רבותא אם הודלקה תחלה לשם נ"ח דאפ"ה צריך לכבותה ועיין בפר"ח מ"ש לרש"י: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ב) שידליקנה כו' ועבב"י די"א שבנרות בה"כ מותר כו' וכתב שם הטעם כיון דאינו אלא משום מנהג בעלמא: ש"ע סָעִיף א

ג (ס"ק ג) שהרואה כו' אמרי' הטעם כו'. דפריך למ"ד הנחה ע"מ מדאמר רבא הדליקה בפני' והוציאה לחוץ לא עשה כלום אא"ב הדלקה ע"מ שפיר דהדלקה במקומה (במקום מצותה) בעי' אא"א הנחה ע"מ למה לא עשה כלום ומשני הרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה הרי דלדידו דקי"ל הדלקה ע"מ א"צ לטעם הרואה אומר כו'. ותי' דבא לו' כצ"ל: דאפי' לדידן כו' וא"כ הוי הדלקה במקומה כשהדליקה תחלה בפנים מ"מ כשהוציאה לחוץ לא יצא מטעם שהרואה אומר כו'. ובאמת הב"ח לא הניח לו בתי' זה דא"כ עכ"פ ה"ל לכתוב גם הטעם דהדלקה במקומה בעי' ונ"מ לענין נר שבת דהרואה אומר לצורכו אדלקה ליתא בנר שבת דבאמת הודלקה לצורכו משום שלום בית אבל לטעם הדלקה במקומה גם בנר שבת בעי' שידליקנה במקומה ולכן מסיק דהפוסקים שלא העתיקו רק טעם משום הרואה כו' ס"ל דלמאי דמסיק הטעם משום הרואה א"כ אפי' א"א הדלקה ע"מ מ"מ אין הטעם דהדלקה במקומה בעי' אלא משום הרואה דהא בלא"ה צ"ל האי טעמ' א"א הדלקה ע"מ בדין שאחר זה באוחזה בידו דלא יצא משום הרואה ע"ש: ומ"א לא הונח לו בתירוץ זה דהא כתב רמ"א לעיל בסי' רס"ג דגם בנר שבת בעי' הדלקה במקומה ולכן תפס עיקר תי' א' של הב"ח ולענין קושי' הב"ח דה"ל עכ"פ לכתוב גם טעם הדלקה במקומה בעי' אפשר ס"ל למ"א כיון דהכא לענין נר חנוכה ליכא נ"מ לא חש הרב"י ליתן טעם הדלקה במקומה בעינן. או דלהרב"י מודה מ"א לתי' הב"ח דס"ל דלא בעי הדלקה במקומה למסקנא דלא העתיק מ"א תי' א' דהב"ח כ"א לדידן לפי מ"ש רמ"א סי' רס"ג דגם בנר שבת בעינן הדלקה במקומה וצ"ל דרמ"א שלא הגיה כאן גם טעם הדלקה ב"ב דסמך על מ"ש סי' רס"ג: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ג

ד (ס"ק ד) אשה מדלקת פי' בעד כל ב"ב שאף הן היו באותו נס ועיקר הגזרה היתה על בתולה הניסת תבעל להגמון וגם התשועה נעשה ע"י אשה ובתשובת שער אפרים סי' מ"ב הקשה לדידן דנוהגים שכ"א מבני בית מדליק משום מהדרין מן מהדרין כמ"ש רמ"א סימן תרע"א א"כ למה אין אשה מדלקת. ובספ' א"ר סי' תרע"א תי' דאשתו כגופו דמי וכ"מ בתשובת מהרש"ל סי' פ"ה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א הדלק' עושה מצוה. פירש"י דומיא דמנורה וא"כ ל"ש כן בנר של שבת ועסי' רס"ג: ש"ע סָעִיף א

ב שהרואה אומר לצרכו. בגמ' פרכינן למ"ד הדלק' עושה מצוה מהא דאמר רבא הי' תפוס נ"ח לא עשה ולא כלום ש"מ הנחה עושה מצוה ומשנינן התם הרוא' אומר לצורכו הוא דנקיט לי' ת"ש דאמר רבא הדליק' בפנים והוציאה לא עשה ולא כלום אא"ב ההדלקה עוש' המצו' במקומ' בעי' דכיון שזהו מצותה צריך שתעשה במקום חיובא אא"א הנחה עושה מצוה אמאי לא עשה ולא כלום ומשני התם נמי הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה א"כ משמע שלמ"ד הדלקה עושה מצוה א"צ לטעם שהרואה אומר כו' אלא מטעם דהדלק' במקומה בעינן כסברת המקשן ולמה כתב הטור וש"ע טעם דהרואה אומר כו' ונראה דהטור דקדק ל' הג"מ שאמר התם נמי דמשמע דאינו מסתבר כ"כ בזה כמו בההיא קמיית' דרבא ע"כ ס"ד דמקשן דדוקא בקמיית' דרבא בתפוס בידו ודאי מסתבר להרוא' שלצרכו הוא כי כן דרך בני אדם לתפוס בידו כשרוצה להשתמש שום דבר אבל במדליק בפנים אין סברא כ"כ לומר כן ע"כ טרח למצוא למ"ד הדלק' עוש' מצוה לתרץ משום דהמצו' צ"ל בחוץ ששם מקום נר חנוכ' לדין התלמוד אבל למ"ד הנחה עושה מצוה קשיא ומשני שגם בזה יש מ"מ לטעות להרואה כיון שאין עושה ההדלקה במקום החיוב שהוא בחוץ והוא טרחא שלא לצורך אלא ודאי דיש לו איז' צורך בפנים במקום שהוא מדליק וכיון שכן גם למ"ד הדלק' ע"מ א"צ תו לו' דהדלק' במקומה בעי אלא נימא גם הוא ס"ל האי טעמא משום הרוא' כיון דבלא"ה צריך אתה לומר שס"ל טעמא דרואה מחמת קמייתא דרבא דהי' תפוס נר חנוכה כו' ע"כ לא זכר רבינו רק טעם זה דהרוא' בשניהם וזה פשוט לפע"ד: ש"ע סָעִיף א

ג וכן אם מדליק ואוחזה בידו. רש"י פי' משהדליק' עד שכבתה עכ"ל משמע דאם אוחזה בידו קצת זמן ואח"כ מניח' כשהיא דולקת יצא וכן י"ל לשון הטור וש"ע בזה שכתבו ואוחזו בידו דהיינו כל זמן מצותו: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ג

ד שאף היא חייבת כו'. כיון שהית' באותו נס שגזרו היוונים על כל בתולה שתיבעל להגמון תחלה והרגה אשה בת יוחנן כ"ג את הראש של האויבים ונראה מל' הגמ' שהאשה מוציא' אפי' איש מדאמרי' הדליק חש"ו לא עשה ולא כלום אשה ודאי מדלקת כו' מדאמר בחש"ו לא עשה ולא כלום שפי' להוציא אחרים ממילא מ"ש אשה ודאי מדלקת היינו להוציא אחרים וכ"כ באגודה שאם יודעת לברך תוכל להוציא את האיש ועסי' תרפ"ט לענין מגילה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א הדלקה עט״ז לא הבינותי זה דרש״י ז״ל שבת כ״ב ב׳ ד״ה אי הדלקה כדאשכחן במנורה לענין מדליקין מנר לנר לא כדאשכחן שם לומר הדלקה מצוה ובנ״ח זכר למקדש משא״כ בנר שבת דז״א גם מדמברכין להדליק בנר ש״מ הדלקה מצוה וה״ה בנ״ש ועסי׳ רס״ג במ״א אות כ״ג ועא״ר אות א׳ העיר קצת בזה ןצ״ע וע׳ אות ב׳ מ״ש אי״ה בזה. ובלשון המחבר ז״ל כאן ובגמרא יע״ש: ש"ע סָעִיף א

ב שהרואה עט״ז לכאורה הוא תי׳ הב״ח ז״ל דלמאי דדחי הרואה כו׳ אדחי ליה סברא הדלקה במקומה בעינן ועא״ר ואמנם לי העני דברי אדונינו דוד מאורן של ישראל באו בדקדוק כי הנה לכאורה משמע סברא פשוטה היא אי הדלקה מצוה הדלקה במקומה בעינן ודחי לה דאפשר התם נמי שייך הרואה בודאי קשה על הט״ז למה שביק טעם פשוט להלכה הדלקה מצוה במקומה בעינן ונקט הדיחוי התם נמי הרואה כו׳ מה דלא הוי ניחא להמקשן והתרצן דחיק ואמר התם נמי וע״ז תי׳ הט״ז דודאי המקשה גופא לא הונח ליה בזה הדלקה במקומה בעינן מה״ת לומר כן אלא דשקיל וטרי בדרך אפשר וע״י הדחק לומר כן דאל״כ איך הונח לו מעיקרי והיה למרמי תרי מימרי דרבא אהדדי היה תפוש נ״ח דמוכח לס״ד דהנחה מצוה ומימרא דהוציאה לחוץ דמוכח הדלקה מצוה לס״ד אלא ודאי דלאו קושיא ותי׳ אלא דרך משא ומתן דבתחלה אמר מתפוש נ״ח דמשמע פשוט דהנחה מצוה ואידך מימרא לא ידע טעם ברור דיותר יש דוחק לומר הדלקה בעינן כו׳ וכדמשני הרואה כו׳ אז אמר אם תרצה לפשוט מאידך מימרא הוציאה בחוץ כו׳ ולדחוק לומר במקומה י״ל אדרבה הטעם התם נמי הרואה והוא סברא טוב יותר כו׳ ועב״ח דנ״מ בנר שבת יע״ש ועיין אות א׳ ועדיין צ״ע: והוי יודע דבחה״ר בשבע שיטות פירש אי הדלקה מצוה מדליקין בפתילות ארוכות דוקא ואי הנחה מצוה א״א בפתילות ארוכות דבעינן הנחה בתר הדלקה וה״ג (בעששית) מכבה ומגביה ומדליקה ומניחה (גירסא דידן מגביה ומניחה ומדליקה) ולדבריו ז״ל ה״פ מנר לנר היינו מנר מצוה לנר שיהיה עתה מצוה ומש״ה לא אמר מדליקין נר מנר להורות על זה. והשתא אי הדלקה מצוה בהכרח ממימרא דתפוש נ״ח הרואה כו׳ וא״כ צריך להניח ואח״כ להדליק משום הרואה וגם הדלקה במקומה בעינן דלא נדחה וסברא פשוטה היא (וכ״ז דלא כמ״ש הט״ז כאן ואות ג׳ דלא כרש״י יע״ש) א״כ מדליקין מנר לנר פתילות ארוכות כציור מנורה ואי הנחה מצוה בהכרח מדליק ואח״כ מניחה שתהא הנחה גמר המצוה וההכשר שכבר דלקה וסברת הרואה ליתא רק הנחה בעינן אם כן לא יצויר להדליק מנר מצוה לנר שתהא עתה מצוה כאמור ובנרות חול יצויר שעדיין אוחזין בידו כאמור ופשיט לה הדלקה מצוה ומדליקין מנר מצוה לנר שתהא עתה מצוה בפתילות ארוכות דוקא. אבל הט״ז אין מפרשים כן רק כפירש״י ז״ל הדלקה מצוה או הנחה כו׳ ומימרא דרבא תפוש נ״ח ועומד כו׳ שאוחזה ולא הניחה כלל הא הדליקה ומניחה אח״כ שפיר דמי כמ״ש באות ג׳ כפירש״י ז״ל שם דפשטיה דלישנא מדליקין מנר לנר משמע אף בלא פתילות ארוכות ויצויר בעודן שתיהן בידו ומדליק ואח״כ מניחם בהכרח אדחי סברא הדלקה במקומה בעינן דאל״כ בהכרח צריך להניח ואח״כ להדליק אי הדלקה מצוה כאמור דאם תפוש כ״ז בידו ודאי לא יצא הרואה כו׳ וכבר היה אפשר לפרש בהיפוך אי הדלקה מצוה יצויר מנר מצוה בעודן בידו ואי הנחה אין מדליקין בעודן בידו דעדיין לא נגמר המצוה אבל ע״י פתילות ארוכות יצויר אף הנחה מצוה בגי׳ דילן בעששית מגביהה ומניחה ומדליקה והבן זה. ומה שיש לעיין בל׳ הט״ז הדלקה מצוה הלכך יבואר אי״ה עוד באות ג׳ ובמ״א א׳. עמ״א תרע״ה א׳ ובר״מ פ״ד ה״ח בלח״מ לפירוש הר״מ ז״ל שמא יכוין משקלותיו פי׳ אחר יעוין שם: ש"ע סָעִיף א

ג וכן עט״ז שבת כ״ב ב׳ ד״ה היה תפוש וד״ה ועמד לאו דוקא וצ״ע קצת דעומד משמע זמן מה מעומד היינו עד שכבתה הא הדליק בידו והניחה אח״כ יצא ולהמקשה הנחה מצוה ודאי הכין הוא דהניחה אח״כ יצא ולחה״ר עיקר המצוה דוקא כך כמ״ש באות ב׳ ולרש״י י״ל דלא כלום לא יצא כלל הא הניחם מקצת זמן אע״ג דלא שהה ח״ש יצא דיעבד עכ״פ ולמסקנא הרואה כו׳ נמי דוקא תפוש ועומד כל הזמן לא יצא הרואה כו׳ עיין אות ב׳ הא הניחה מקצת זמן דיעבד עכ״פ יצא ולכתחלה י״ל אף הדלקה צריך להיות אחר הנחה ועא״ר. ועפר״ח נרות ידועים לנ״ח כלי בח׳ פיות ל״ש הרואה כו׳ ומ״מ לכתחלה יראה דמניח ואח״כ מדליק ודיעבד באחזו בידו כל הזמן יצא ומ״ש המחבר בס״ב נתן שמן אח״כ כשיעור לא יי״ח כתב הפר״ח דחוזר ומברך וצ״ע הא ב׳ תירוצים בגמ׳ ואבע״א לשיעורא ולתי׳ א׳ א״צ ליתן שמן כשיעור ואיך יברך ברכה מספק ועמ״ש בסימן תרע״ב וצ״ע: לשון המחבר בס״א הדלקה כו׳ שיש תחלה אחר הדלקה מצוה אף שהיה מונח שלא לשם חנוכה אפ״ה א״צ להגביה כיון דהדלקה מצוה סגי בכך שמדליק לשם חנוכה משא״כ אי הנחה מצוה היה צריך בכה״ג להגביה והדר אמר לפיכך עששית למצות חנוכה למ״ש אפ״ה צריך לכבות שמדליק עתה למצות חנוכה משא״כ אי הנחה מצוה לא היה צריך כה״ג לכבות משא״כ אי הדליקה לצורך שבת למ״ש אף אי הנחה מצוה היה צריך לכבות ולהדליק ולהגביה. והמחבר לא נחית להגבהה דכבר אמר זה ברישא אף שלא לשום חנוכה ובסיפא אמר דצריך לכבות ולהדליק אף כה״ג ועמ״א א׳ ורש״י במסקנא פירש כן ואי״ה במ״א יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ג

ד שאף היא חייבת עט״ז כפירש״י ז״ל שבת כ״ג א׳ וחתכה ראש האויב ומוציאה אנשים וכן איש מברך לאשה ויוצאת ידי חובתה אם עומדת היא שם לא בע״א ועא״ר ובמגילה י״ל שאין מוציאה לאנשים דאיו דרך כבוד ציבור בכך וע׳ סי׳ תרפ״ט. ואי״ה שם ובמ״א ד׳ יבואר עוד: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א הנחתה. ויניחנה שם חצי שעה ד"מ. ועבב"י די"א שבנרות בה"כ מותר להדליקן במקום זה ולהניחן במקום אחר. ומ"מ יש ליזהר לכתחלה מ"א. ועט"ז סעיף קטן א' ועיין בשבות יעקב חלק ב' סימן מ' מה שתמה עליו: ש"ע סָעִיף א

ב ואוחזה. היינו כל זמן מצותן אבל אם אוחזו בידו קצת זמן ואח"כ מניחה כשהיא דולקת יצא. ט"ז ע"ש: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ג

ג אשה. ומוציא' אפי' איש משא"כ במגילה דהוי כמו קריא' התורה סמ"ג וע' יד אהרן. ואדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך כגון שעומדת אצלו בשעת הברכה או שמדלקת בעצמה. ב"ח ע"ש: סומא אם יכול להשתתף בפריטי מוטב ואם יש לו אשה אשתו מדלקת עליו ואם אין לו אשה ויש לו בית מיוחד מדליק על ידי סיוע של אחר דסומא חייב בכל המצות. תשובת רש"ל סי' ע"ו: ש"ע סָעִיף ג

ד ג"כ. עיין בת' ש"א סי' מ"ב: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א ס"א שהרואה כו'. כ' כן לדידן דמדליקין בפנים. ב"ח ומ"א. ואינו מדוקדק לשון במקום הנחתה כו' דהל"ל להיפך הדליקה בחוץ והכניסה כו'. ונראה בזמן הטור שהיו מדליקין בפתח הבית ומ"מ אם הדליק בפנים יצא שהרי לא עשו כדין הגמ' בלא"ה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ג

ב ס"ג ויש מי כו'. כ"כ בע"ה וכמ"ש בירושלמי הנהיגו שיהא קטן קורא את המגילה כו'. והוא כדעת ר"י במגילה י"ט ב' וכמ"ש שם בגמ' דבקטן כה"ג מיירי וע' תוס' שם ד"ה ור"י כו'. ונראה טעמו שפסק כר"י מכח קושיית תוס' שם וס"ל דסוגיא דברכות פ"ג דבן מברך לאביו וסוגיא דפסחים דר"ש ור"י דאמרי אגדתא כו' כולהו כר"י והא דאינו מוציא בהלל ס"ל כדעת ה"ג דהלל דאורייתא אבל תוס' שם תי' דמיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי נמי חד דרבנן וכ"כ במרדכי שם וכן תי' בתי' שני בברכות ט"ו א' בד"ה ור"י ועוד תי' שם דבהמ"ז שאני כו' ע"ש ומהא דפסחים תי' דסומא שאני שנתחייב כבר ועדיף מקטן וכמ"ש הר"ן בקדושין ספ"ק בשם אגדה דלא היו סומים מתולדותם אבל בתוס' דר"ה ל"ד א' ד"ה הא כו' לא כ"כ ומשמע דס"ל כדעת בע"ה הנ"ל שכ' שם ומיהו יש לדחות דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן דמברך לאביו ועולה למנין שבעה ומוציא אחרים י"ח במגילה לר"י כו' ע"ש שכ' לכן אמרו אגדתא וכן לכן קאמר ר"י בפ"ג דמגילה כל שלא ראה מאורות כו' משמע הא ראה פורס אע"ג דפוטרו מכל מצות כו' אלא לפי דפריסת שמע מדרבנן יכול להוציא ולפי מ"ש בתוס' דמגילה הנ"ל דשאני סומא שהיה כבר מחיייב לכאורה לא היה קשה מהא דמגילה אבל ליתא דמשמע מדברי ר' יהודה דקא' דא"' לפרוס משום דלא נהנה מעולם וכן פריך בגמ' שם לרבנן מ"ט ומשני משום דר"י ומשמע אבל בשאר מילי דרבנן מודה שיכול להוציא אף שלא ראה מעולם וע"כ צ"ל כמו שכ' תוס' בר"ה שם. ומיהו בסומא אין נ"מ לדינא דקי"ל דלא כר"י דסתם מתני' דפ' החובל דלא כוותיה כמש"ש וכן הסוגיא דפסחים הנ"ל דלא כוותיה ממש"ש דסומא פטור מלומר הגדה דוקא ודקדקו שם מאן אמר אגדתא בי ר"י ולא דקדקו על קידוש וש"ד בכל השנה ועוד אסקינן שם דאפילו בהגדה חייבים וכ"פ המרדכי בפ"ב דמגילה ע"ש ואין נ"מ אלא בקטן: ש"ע סָעִיף ג