שולחן ערוך, אורח חיים עא
א מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו, אֲפִלּוּ אֵינוֹ מֻטָּל עָלָיו לְקָבְרוֹ, פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִתְּפִלָּה. וַאֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ וְלִקְרוֹת, אֵינוֹ רַשַּׁאי. וְאִם יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בִּשְׁבִילוֹ בְּצָרְכֵי קְבוּרָה, וְרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ וְלִקְרוֹת, אֵין מוֹחִין בְּיָדוֹ וְעַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' שמ"א.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּחֹל. אֲבָל בְּשַׁבָּת, חַיָּב כָּל הַיּוֹם עַד הָעֶרֶב אִם מַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם לְהִתְעַסֵק בְּצָרְכֵי קְבוּרָה. אֲבָל אִם אֵינוֹ מַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם, חַיָּב גַּם לְעֵת עֶרֶב, וְיוֹם טוֹב שֵׁנִי דִּינוֹ כְּחֹל וְעַיֵּן סי' תקמ"ח סָעִיף ה'. וְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, אִם רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם עַל יְדֵי עַכּוּ"ם, דִּינוֹ כְּחֹל. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם, דִּינוֹ כְּשַׁבָּת.
ג הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת, אֲפִלּוּ אֵינוֹ מֵתוֹ, פָּטוּר.
ד הָיוּ שְׁנַיִם מְשַׁמְּרִים, זֶה מְשַׁמֵּר וְזֶה קוֹרֵא, וְאַחַר כָּךְ מְשַׁמֵּר זֶה, וְקוֹרֵא זֶה.
ה הַחוֹפֵר קֶבֶר לְמֵת פָּטוּר.
ו הָיוּ שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר חוֹפְרִים כָּל הַצְּרִיכִים לְצָרְכֵי הַחֲפִירָה בְּבַת אַחַת, פְּטוּרִים. וְאִם יֵשׁ נוֹסָפִים, נִשְׁמָטִים וְקוֹרִין, וְחוֹזְרִין אֵלּוּ וּמִתְעַסְקִים, וְהָאֲחֵרִים נִשְׁמָטִים וְקוֹרִין עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן שס"ה.
ז אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע תּוֹךְ ד' אַמּוֹת שֶׁל מֵת אוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וְאִם קָרָא, לֹא יָצָא:
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) שהוא חייב - שהם שבעה קרובים אב ואם בן ובת אח ואחות ואשתו: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) אינו מוטל - כגון שמתה אחותו הנשואה לבעל דהבעל חייב לטפל בקבורת': ש"ע סָעִיף א
ג (ג) פטור וכו' - ואם קרא אינו יוצא וצריך לחזור ולקרות אחר הקבורה. [חידושי רע"א]: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ומתפלה - וכן מכל הברכות אפילו ברכת הנהנין ומכל מצות האמורות בתורה. ואם רוצה לאכול פת אף דאינו צריך לברך המוציא מ"מ צריך ליטול ידיו ולא יברך על הנטילה [ברכ"י יו"ד שמ"א] ואם יש חבורה בעיר שנוהגין שכתפים מיוחדים להוציא המת ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי המת ימסרוהו להם והם יקברוהו משמסרהו להם מיד חייב בכל המצות ואפילו קודם שהוציאוהו מהבית ששוב אינו מוטל עליהם ולפ"ז לא יפה עושים האוננים שממתינים להתפלל עד אחר קבורה דתיכף כשנתפשרו עם הח"ק בעד מקום קבורה ונתנו להם כל הוצאות ותכריכים חייבים להתפלל ואמנם לפעמים שעדיין אינן שוין באיזה מקום יקברוהו והוא כבודו של מת או כ"ז שמספידין אותו אזי פטור ותיכף אח"ז מותר להתפלל וחייב אבל במקום שאין חבורה המיוחדת לזה אף שיש לו מי שיתעסק בקבורה עבורו נמשך האנינות עד שיקברוהו וישליכו העפר עליו ומיד שמתחילין להשליך העפר עליו ילך האבל לבית של הקברות ויקרא ויתפלל שם. ואם נמשך אנינות עד סמוך לסוף זמן ק"ש שהוא עד רביע היום כפי ערך השעות של יום ואם יתפלל כסדר יעבור הזמן של ק"ש יקרא ק"ש בלא ברכות ואח"כ יתפלל כסדר ויקרא עוד הפעם ק"ש עם הברכות. ואם נמשך האנינות עד לאחר ארבעה שעות דעת המ"א דברכות שחר דהיינו מה שקודם ב"ש לא יאמרם אף שיש לו פנאי כיון שבשעת עיקר חיובו שהוא בבוקר היה אז פטור ויש חולקין עליו וספק ברכות להקל זולת ברכת התורה וברכת שלא עשני גוי ושלא עשני עבד ושלא עשני אשה אותן הברכות אף להמ"א יוכל לברך [ולא יניח תפילין עיין לעיל בסימן ל"ח ס"ה] ויתפלל הי"ח ברכות לבד אבל ברכת ק"ש משמע בשו"ע לעיל בסימן נ"ח ס"ו דכבר עבר זמנם ולפי מה שכתבתי לעיל בסוף סי' נ"ח במשנה ברורה מותר לו לומר אף ברכת ק"ש כיון דבאונס עבר הזמן ולכו"ע אפשר דיכול לומר פסוקי דזמרה עיין לעיל בסימן נ"ב חידושי רע"א. ואם עדיין לא כלו הארבע שעות שהוא שליש היום רק שהוא סמוך לזמן ההוא ואם יתפלל כסדר יעבור זמן התפלה ויצטרך להתפלל ש"ע אחר שליש היום ידלג פסוקי דזמרה וכאופן שנתבאר לעיל בסימן נ"ב בדין איחר לבוא לבית הכנסת אבל לא ידלג מק"ש וברכותיה כלל אף שעי"ז יהיה מוכרח להתפלל ש"ע אחר שליש היום [דה"ח עי"ש טעמו ויש לעיין לפמש"כ מתחלה] עוד כתב בדה"ח דאלו הברכות שלא עשני גוי ועבד ואשה ובה"ת זמנן כל היום ואפילו אחר חצות אם נקבר יאמרם אבל תפלת י"ח לא יתפלל רק עד חצות ולא יותר גם א"צ להשלים אותה תפלה בתפלה הסמוכה כגון אם לא התפלל שחרית לא ישלים במנחה דלא דמי לשכח או נאנס ולא התפלל שחרית דמשלימה במנחה דהתם באמת היה מחויב רק שע"י סיבה לא התפלל משא"כ כאן דהוי פטור מדין וכן הדין במנחה ומעריב וה"מ אם היה מתו מוטל לפניו מעת התחלת חיוב התפלה עד השלמת זמנה כגון שהיה מתו מוטל לפניו מעלות השחר והאיר פני כל המזרח עד אחר חצות אבל אם מת לאחר שכבר התחיל החיוב עליו כגון לאחר שהאיר כל פני המזרח אע"פ שלא קברוהו עד אחר חצות משלים בזמן מנחה דהואיל וחל עליו החיוב מתחלת עת שבא זמן התפלה אע"פ שלא היה שהות לגמור התפלה מ"מ כיון שחל עליו החיוב חייב להשלים אח"כ התפלה בזמן מנחה. ואפשר דבזה חייב ג"כ לברך ברכת השחר אם לא בירכן בבוקר כשקם ממטתו דהא בשעת חיובן היה חייב ועיין לעיל בסימן נ"ב בבה"ל: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) להחמיר - פי' ומיירי בשאין לו מי שיעסוק בצרכי המת א"נ דמיירי בכל גווני שאסרוהו מפני כבודו של מת שלא יאמרו מת זה קל הוא בעינו של אונן ואין חרד על מיתתו וזהו דעת המחבר עצמו מעיקר הדין ומה שכתב אח"כ אין מוחין ר"ל דמ"מ אין אנו יכולין למחות במי שנוהג היפך זה דיש לו על מי לסמוך היכא שיש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) בשבילו - פי' דאפילו אם מוטל עליו לקברו רק שיש לו בני אדם אחרים שיתעסקו בשבילו ורוצה להחמיר על עצמו אין מוחין בידו זהו דעת ראבי"ה וכתב רש"ל בתשובה סי' ע' שעכשיו לא נהגו כראבי"ה: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) סימן שמ"א - דשם פסק דאינו רשאי להחמיר בכל גווני וכן עיקר [אחרונים] ומ"מ בן שהוא אונן על אביו ויש מתעסקין בלעדו מותר לו לילך לבהכ"נ לומר קדיש עליו כי זהו כבודו של אביו ומותר לכו"ע ומכ"ש בשבת ויו"ט ודוקא כשאין אבלים אחרים אבל כשיש אבלים אחרים לא [פמ"ג ודה"ח]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח (ח) חייב - בכל הברכות ובכל המצות [זולת דברים שבצינעא] ומותר לילך לבהכ"נ: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) התחום - וה"ה במקום שצריך להושיב גבאים לאחר מנחה להשוות בעד מקום קבורה או לעסוק בשאר צרכי המת [חכמ"א]: ש"ע סָעִיף ב
י (י) אינו מחשיך וכו' - כתב הט"ז כיון שיש עליו חיוב בעת ההיא יש לו לקרות ק"ש של ערבית בעוד יום אע"פ שאין הקהל קורין ק"ש אלא בלילה מ"מ זה שיהיה פטור בלילה לא יבטל ממנו עול מלכות שמים אבל ממ"א סק"ג משמע דאין סובר כן וכ"כ א"ר דלא יקרא ק"ש וברכות מבעוד יום וכ"ש שלא יתפלל תפלת י"ח. ונראה דיקרא ק"ש בלא ברכות ובמוצאי שבת יאכל בלא הבדלה ולא יתפלל ולאחר שיקבר המת יבדיל אפילו עד סוף יום ג': ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) דינו כחול - ואפילו אינו רוצה לקברו מ"מ חל עליו כל דיני אנינות ודוקא כשיכול לקברו אלא שהוא אינו רוצה אבל אם א"א לקברו מחמת איד עו"ג או אונס אחר לא חל עליו אנינות וכתב בחכמת אדם דאם מת לו מת ביו"ט בשחרית בשעת תפלה במקום שהמנהג להושיב גבאים ולא יכול לקבצם עד אחר התפלה לא חל עליו אז אנינות וחייב להתפלל דהוי כמו אונס וכן בליל יו"ט אפילו של יו"ט שני הסכימו רוב האחרונים דיקדש ויתפלל הכל ואין בו דין אונן מטעם שאין דרך לקבור בלילה ומותר בכל חוץ מלימוד תורה מפני שהוא משמח וכ"ז לענין יו"ט אבל לענין חול בין בלילה בין ביום אפילו אם יש איזה מניעה מן הגבאים שאין מתקבצין אפ"ה חל אנינות מי שהתחיל להתפלל או לקרות שמע ונעשה אונן פתאום או יגמור או יפסיק יש דיעות בזה בין האחרונים (עיין בחכמ"א בכלל קל"ט ס"ה דדעתו כהשבו"י ובשע"ת הביא הרבה אחרונים המצריכין לפסוק): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יב (יב) פטור - מק"ש ותפלה וכל המצות מפני שהוא עוסק במצוה ששומרו מן העכברים ואפילו בספינה חיישינן לעכברים [גמרא] ואינו רשאי אז להחמיר על עצמו ואפילו הוא יושב חוץ לד"א [מגן גבורים] ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ל"ח: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
יג (יג) פטור - אפילו בשעת נוחו מעט שגם אז נקרא עדיין עוסק במצוה שעי"ז יתחזק כוחו לחזור ולחפור: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יד (יד) והאחרים וכו' - ר"ל ונמצא שקראו כולם ולא נתבטל שום דבר מעסק הקבר כלל אפילו רגע: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טו (טו) ק"ש - וה"ה לומר קדיש ושאר דברי קדושה והטעם משום לועג לרש: ש"ע סָעִיף ז
טז (טז) או בבה"ק - עיין לעיל בסי' מ"ה סק"א במ"ב מה שכתבתי שם לענין לכנוס בתוכו בתפילין וה"ה לענין זה: ש"ע סָעִיף ז
יז (יז) לא יצא - קנסוהו חכמים הואיל ועבר על דבריהם אפילו היה שוגג והראב"ד חולק וס"ל דא"צ לחזור ולקרות כיון דהמקום ההוא היה ראוי לקרות בו ורק משום לועג לרש יצא בדיעבד ולדינא לענין ק"ש הסכימו האחרונים לחוש לדברי הרמב"ם לחזור ולקרות אבל אם בירך או התפלל אינו חוזר. ולענין ברכות ק"ש מסתפק הפמ"ג עי"ש טעמו: ש"ע סָעִיף ז
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף א
א פטור מק"ש. ומיד כשמתחילין להשליך עפר על המת יקרא ויתפלל וכן עשה מהרי"ל ונ"ל דקודם חצות יתפלל שחרית כמ"ש סימן פ"ט אבל ברכות השחר נ"ל דלא יאמר כיון שבשעת חובתו היה פטור כמ"ש בי"ד סי' שמ"א ס"ב לענין הבדלה: ש"ע סָעִיף א
ב אין מוחין בידו. הקשה בלבוש מ"ש באחותו נשואה שמוחין בו מלקרות אף על פי שהבעל מתעסק בקבורתה וי"ל דשאני הכא כיון שהוא העמיד איש אחר במקומו הוי כאלו הוא מתעסק בעצמו ועוד אפשר דאפילו באחותו נשואה אם רצה לקרות אין מוחין: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג חייב גם לעת ערב. וב"ח פסק דפטור מק"ש דנקראת באימה, וצ"ע דהא כתב הרב"י ממ"נ אי מיירי בק"ש של שחרית כבר עבר זמנה וק"ש של ערבית עדיין לא הגיע זמנה בשבת דהרי זמנה אחר צ"ה וע"כ מיירי בשאר מצו' ואפשר דמיירי למנהגנו שנוהגין לקרות ביום ומ"מ במ"ש הכל קורין ומתפללין בלילה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ז
ד תוך ד"א כו'. עמ"ש סי' מ"ה דלא כע"ת וכ"מ ברמזים פ"ג דגבי קברות לא הזכיר ד"א: ש"ע סָעִיף ז
ה לא יצא. דקנסוהו חכמים הואיל ועבר על דבריהם אפילו היה שוגג [כ"מ]: ש"ע סָעִיף ז
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף א
א פטור מק״ש עמ״א לא הבינותי זה דבפ״ט עד ד״ש ולאח״כ שכר תפלה שלא בזמנה. וחשיב ליה עדיין לא עבר זמנה וט״ו ברכות בשחרית דאומרים על סדר ומנהגו של עולם למה לא יאמר אח״כ ועסי׳ מ״ו ואזיל לשיטתיה בפ״ט אות ה׳ ועט״ז שם א׳ משמע ק״ש אחר חצות יתפלל ג״כ אבל אח״כ אין לה תשלומין כיון שפטור היה בזמנה ומ״מ נ״ל דיקרא ק״ש כל היום בלא ברכות כקורא בתורה אבל בשעה ד׳ להמ״א קורא בברכותיה עסי׳ ג״ח ס״ו ודמיא לתפלה. מ״ש הבדלה כלומר הבדלה נמשך זמנה עד יום ב׳ ע״ש ובשצ״ו בט״ז בזה: ש"ע סָעִיף א
ב אין עמ״א בלבוש הקשה דברי ש״ע סתורים תוך כ״ד דכתב אפי׳ אין מוטל עליו כמו אחותו נשואה אפ״ה אין רשאי (דדוחק דקאי במוטל מה שלא נזכר בש״ע עיין ע״ץ) ואיך כתב מי שישתרל אין מוחין ותי׳ המ״א א׳ דשאני שלוחו עדיף טפי מאחותו נשואה ועור דאין מוחין היינו כ״ד אין גוערין בו אבל אין רשאי עא״ר בזה : ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג חייב עמ״א דב״ח פסק בק״ש ערבית פטור אפי׳ אין מחשיך והקשה דק״ש לא יצויר כלל בערבית קודם צ״ה והטור מיירי לשאר דברים וגם על הש״ע ק״ק ולומר למנהגינו דקורין מבע״י ומ״ש דבמ״ש כ״ע קורין בלילה עיין רצ״ג ה׳ ובצ׳ אות י״ט. והט״ז כאן אות ד׳ תירץ זה דראוי לקרות מבע״י לקבל עמ״ש : ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ז
ד תוך עמ״א בפ״ו כאן ה׳ מבואר חוץ לד״א של קבר אף ע״פ שאין רשאי אם קרא יצא אע״פ שלכתחלה אסור בכל הקברות אפי׳ חוץ לד״א של קבר לדעתו ז״ל ולהמ״א בסי׳ מ״ה תוך ד״א של קברות נמי אסור ועיין ר״מ פ״ג מק״ש ה״ב משמע חוץ לד״א של קבר לכתחלה רשאי ואם נאמר דבקבר יחידי קאמר הא בקברות חוץ ד״א של קבר אסור לכתחלה (כמ״ש הט״ז ומ״א שוין בזה במ״ה) הא דכתב חוץ ר״א של קבר רשאי להסמיך אם קרא לא יצא דוקא כה״ג הא בתוך קברות יצא וזה יורה כט״ז ועיין ע״ץ ואי״ה בט״ז אבאר עוד בזה ושאר דינים מחודשים שם: ש"ע סָעִיף ז
ה לא יצא עמ״א ר״מ פ״ג מק״ש ה״ב. יש לי הרהורי דברים בכאן והנה פורטם. דע בתמורה ד׳ ב׳ אביי ורבא כ״מ דאמר רחמנא לא תעביד ומשמעות הפוסקים הלכה כרבא דלא מהני ואף בדרבנן (כ״ש אי מלא תסור כמ״ש הר״מ בשורש ה״א) אלא בדרבנן בעינן שיהא האיסור מעצמו משא״כ בד״ת אף בדה האיסור ע׳ סמ״ע ח״מ ר״ח אות ג׳ יע״ש. והנה לקמן ע״ו ס״ח משמע ודאי מ״ר חוזר וקורא ובפ״ג סב״ג בתוכו חוזר אף הזמנה דרבנן ובקפ״ה ס״ה מבואר דבהמ״ז וכדומה מסופקין התוס׳ בפרק הדר ס״ד א׳ ומ״ד אפי׳ ודאי אין חוזר משמע לכאורה אף תפלה וק״ש (עמ״א ע״ו י״ג אפשר כיון לזה) ומ״מ בצואה ד״ת הלא מהו הספק הא כ״מ דאמר רחמנא עכ״פ לא מהני וא״כ מ״ה אסור לומר שום שבח לה׳ במקום צואה. וברכות כ״ב ב׳ רב״א אמר התפלל תפלתו תועבה לכאורה לשיטתיה דלא מהני. והר״מ ז״ל בפ״ג מק״ש ה״ב והר״א ז״ל הודה לו בצואה ומרחץ משום דהם ד״ת (יבואר אי״ה בסי׳ פ״ד) וחולק במת דהוי דרבנן וצ״ע. והנה דרך כלל אומר דפלוגתא דאביי ורבא לא נתברר הלכה כמאן כמו שיראה הרואה בר״מ כמה מקומות וספיקא הוי הלכך בק״ש חוזר וקורא ושאר ברכות י״ל חומר לא תשא להיפך. ושאני תפלה דרבא אמר זבח רשעים תועבה תפלה נגד קרבן ובקרבן גלי קרא בפירוש דז״ר תועבת (ואמר זאת אפילו לרבה) מש״ה בק״ש ותפלה חוזר אף באיסור דרבנן משא״כ בשאר ברכית יש ספק ואין חוזר כדאמרן ולפ״ז הע״ש יפה ע״ש (עמ״א ע״ו י״ג) ובק״ש כל שקורא חוזר וקורא בברכות דהכי תקנו כבסי׳ ס״ו ואי״ה, יבואר עוד לקמן בסימנים התם וכאן אין להאריך בזה. ועפר״ח כותב בק״ש חוזר וקורא הא בירך או התפלל בביה״ק אין חוזר דיש לא תשא. הנה בדרך מבואר בקפ״ה במ״ר דאין חוזר. ומתפלל י״ל ז״ר תועבה. והוי יודע בקפ״ה נסתפק המחבר כצואה אי חוזר ומברך ומט״ז משמע דחוזר ספק תורה לחומרא ובלבוש הניח בצ״ע משמע דעדיין ספק וי״ל לא תשא כמ״ש בסימן ס״ז (עפר״ח שם אלא דיש חזקה עם הספק מסתמא לא קרא עדיין ולא בירך כמ״ש בשער אפרים ואי״ה יבואר בפתיחה לברכות ומיהו זה דוקא בספק תורה הא בספק דרבנן עם חזקה לא מהני דבי״ד ק״י יש דיעות וכאן בספק ברכה מקילין מה״ט. ואמנם ככר הודעתיך בפריי לי״ד בשם כה״ג דבספק פלוגתא וכדומה לא שייך חזקה כי בשביל זה לא ישתנה הדין א״כ שפיר הניח שם בקפ״ה בצ״ע ואין מברך וה״ה כאן בהתפלל בביה״ק מאחר דיש מחלוקת הר״מ והר״א ז״ל משא״כ ק״ש עם ברכותיה דכך תקנו והבן זה ואי״ה יבואר עוד באופן דנקיטנא מהני מילי מעליותא דאם נגע בידיו בראשו וגופו דיראה דהוי רק דרבנן שצריך לנקות ידיו כה״ג בבירך אין חוזר ומברך ובק״ש חוזר וקורא כדאמרן : ש"ע סָעִיף ז
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף א
א ס"ק א פטור כו' ונ"ל דקודם חצות כו' אזיל לטעמיה לקמן סי' פ"ט ס"ק ה' שחולק על ב"ח וט"ז דס"ל דגם חצי שעה אחר חצות הוא זמן תפלת שחרית. אבל ברכת השחר צ"ל הברכות המבוארים לעיל סי' מ"ו: כמ"ש בי"ד כו' לענין הבדל'. ע"כ ר"ל דזה קאי על מ"ש לעיל דמתפלל עד חצות. או חסר קצת במ"א. דשם בי"ד מבואר מי שמת לו מת בשבת יאכל בלילה בלא הבדלה דאונן פטור מהבדלה. ולאחר קבורה יבדיל עד סוף יום ג' בשבת. אבל תפלת ערבית לא יתפלל לתשלומין. כדקי"ל טעה ולא התפלל ערבי' מתפלל שחרית שתים וכדלקמן סי' ק"ח היינו משום דבערבית במ"ש שאז היה זמן חיובו היה הוא פטור ולכן א"צ לתשלומין. והיינו דוקא תפלת ערבית שזמנו דוקא בלילה. וביום אינו בא רק לתשלומין. אבל הבדלה תחלת זמנו תקנו חכמים עד סוף יום ג' ואינו לתשלומין לכך אע"ג שבלילה היה פטור מ"מ צריך להבדיל ביום. ואם כן התפלה של שחרית דין הבדל' יש לו דהא תחלת זמנה עד חצות אבל ברכת השחר ס"ל למ"א דיש לו דין תפלת ערבית שם דאינו משלים כיון דבשעת חיובו היה פטור דתקנת חכמים היה שקבעו לכל אחד מן הברכו'. זמן קבוע וכדאיתא בגמ'. וכן בטור לעיל סי' מ"ו כי מתער משנתי' לימא אלקי נשמ' כי שמע קול תרנגולא לימא הנותן לשכוי כו' וכן כלם. אלא דעכשיו מפני שאין הידים נקיות תקנו לסדרן בבה"כ וכדלעיל סי' מ"ו א"נ שפיר יש לומר כיון דבשעת חיובו היה פטור כו' אבל מ"מ לא ידעתי מאי צריך לראי' מהבדלה דיתפלל שחרית עד חצות. הא מבואר כן להדיא שם בי"ד. ואולי תיבת לענין הבדלה ט"ס הוא. וצ"ל לענין ערבי' של מ"ש ואינו מביא ראיה כ"א שפטור מברכת השחר. אמנם ברכת התורה לענ"ד ודאי חייב לברך דדומה להבדלה. גם אם מת לו מת בשחרית לאחר שקם ממטתו קודם שבירך ברכת השחר ג"כ חייב לברך ברכת השחר אחר קבורה דהא בשעת חיובו היה חייב. גם בזה אני מסתפק ושואל אפי' מת לו בלילה ולמחר אחר קבורה אם אינו חייב לברך שלשה ברכות. שלא עשני גוי עבד אשה. המוזכרים במסכת מנחות דף מ"ב ובש"ס לא הוקבעו להם זמן. אף דמברכים אותם בבקר מצד מצות זירוז אבל זמנם כל היום והוי דומיא דהבדלה או תפלת שחרית עד חצות ולדעת המקובלים שהביא מג"א סי' מ"ו ס"ק י"ד שהברכות נתקנו שלא נדבק בלילה בנשמתו נשמת גוי עבד אשה שפיר י"ל דעיקר זמנם בשחרית מה שאין כן לשל"ה וב"ח הובא שם דניתקנו על תחלת הבריאה לא ידעתי אם עיקר זמנם בשחרית. או י"ל כיון דבשחר נעשה בריה חדשה וכדלעיל ריש סי' ד' א"כ יש לברך על תחלת הבריאה בשחר א"כ הוי עיקר חיובם בשחר: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) אין כו' מ"ש מאחותו הנשואה כו' ר"ל דבירושלמי איכא ב' טעמים שפטור מן המצות. א' מפני כבודו של מת שאם יתעסק בד"א נראה שלא חש לצורכי המת. טעם ב' מפני שאין לו מי שישא משאו וישתדל בצורכי קבורה אם הוא יתעסק במצוה או ד"א. ואמר שם דא"כ אי יש לו מי שישא משאו דלטעם ב' חייב בכל המצות אבל לטעם א' מפני כבודו ש"מ פטור ור"ת עשה מעשה שמת' לו אחותו נשואה ופסק כיון שיש לה בעל שחייב בקבורת' ה"ל מי שישא משאו ולא חל על אחיה דין אנינות וכטעם ב' של הירושלמי. אבל הרב"י פסק אפי' אינו מוטל עליו לקוברו. משום דפסק כהרא"ש דפוסק כמ"ד משום כבודו ש"מ ולכן כ' דאפי' רוצה להחמיר כו' אינו רשאי וא"כ קשה למה כ' ואם י"ל מי שישתדל רשאי להחמיר והיינו כדעת ר"ת שהוא העמיד כו' ר"ל דאפי' לטעם מפני כבודו ש"מ לא שייך כיון דהעמיד אחר במקומו שלוחו כמותו ונרא' שחשש לכבוד המת משא"כ ברישא ניהו שי"ל בעל שמוטל עליו קבורתה. מ"מ איכא בזיון המת כשאחי' ג"כ אינו משתדל בקבורתה: ועוד כו' אין מוחים. דברישא מיירי כשבא לשאול לב"ד מורין לו שאין רשאי להחמיר ובסיפא מיירי שאינו שואל והוא מצד עצמו מחמיר אין ב"ד מוחים בידו. וה"ה ברישא באחותו נשואה אם הוא עצמו אינו שואל ומחמיר אין מוחין ומ"מ צ"ב לפ"ז אמאי חלקינהו בב' בבות דין אין מוטל עליו לקברו ויש לו מי שישתדל כיון דשוין בדיניהם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ס"ק ג) חייב כו' וב"ח פסק כו' דהרב"י הקשה דברי הטור אהדדי דכאן בא"ח כתב לעת ערב כיון שיכול להחשיך פטור משמע אפי' אינו מחשיך ובי"ד סי' שפ"א כת' אם החשיך משמע אם אינו מחשיך חייב ולזה תי' הב"ח ופסק כן דשם מיירי בשאר מצות דא"צ כוונה כ"ה לכן אם אינו מחשיך אף דטריד קצת דהא יכול להחשיך מ"מ חייב אבל הכא דמיירי לענין ק"ש דנקרא' באימ' וצריכה כוונה יתירה לכן ס"ל להטור דאפי' אינו מחשיך כיון דיכול להחשיך וטרוד קצת פטור: וצ"ע דהא כ' הרב"י כו' דהרב"י כת' לתרץ קושייתו הנ"ל ולזה הוסיף להקשות דלענין ק"ש לא שייך כלל לומר פטור או חייב דממ"נ כו' כמ"ש מ"א אלא דלא נלמד מכאן לכל המצות שחייב בהם כל יום שבת ויום טוב אפי' בשעה שמחשיך על התחום לכן כ' חייב כ"א עד הערב כו' וכיון שלא כ' כן מפני מה שצריך לדיני ק"ש לא חשש לברר דבריו וסמך על מ"ש בטור י"ד שהוא עיקר מקומו עכ"ל הרב"י. וא"כ י"ל שגם הרב"י פה בש"ע כן כוונתו וכן כ' בתשו' שבות יעקב חלק א' סי' ח' ע"ש. אבל מ"מ על הב"ח הקשה מ"א דא"א לומר כתי' הב"ח דהכ' מיירי לענין ק"ש דהא לענין ק"ש לא משכחת לה שנוהגים לקרות ביום א"כ מיירי בק"ש של ערבית דזמנה לדידן מבעוד יום מ"מ אפי' אינו מחשיך פטור: ומ"מ במ"ש הכל כו' ר"ל דהא לא הותר בחול לקרות מבעוד יום אלא משום דטרחא דציבורא וסומכים על ק"ש שעל מטתו וכמבואר לקמן סי' רל"ו וא"כ ליחיד לא הותר לקרות מבע"י. וכ"ש במ"ש שגם ציבור קורין בלילה א"כ זמנה אחר צ"ה והדרא קושית מ"א על הב"ח לדוכתי': ולדינא כתב הט"ז דבכה"ג אם אינו מחשיך יקרא ק"ש מבע"י כמו בחול. ובתשו' שבות יעקב ח"א סי' ח' הביא שמורה א' פסק כהט"ז והוסיף עוד להתיר להתפלל של מ"ש בשבת אחר פלג המנחה וכמ"ש לקמן סי' רצ"ג דבמקום אונס רשאי להתפלל של מ"ש אחר פלג המנחה וגם להבדיל ובתשובה הנ"ל חלק על המורה דאפי' נימ' שיקרא ק"ש מ"מ ודאי להתפלל ולהבדיל אינו נכון דהוי כארכבי אתרי רכשי. כיון דאתה מחייבו בתפלה לפי שהוא' שבת ולא חל עליו אנינות ואיך יתפלל תפלת חול. דאי הוא חול חל עליו אנינות ואינו רשאי להתפלל עכת"ד. ואני בענ"ד לא הבנתי דהא כל זמן שאינו רשאי להתעסק בצרכי המת לא חל עליו אנינות ואין הטעם משום קדושת שבת וא"כ הא אפי' מתפלל תפלת חול ומבדיל אעפ"כ אסור במלאכה עד הלילה וכדלקמן סי' רצ"ג א"כ אף שמתפלל של חול מ"מ לא חל עליו אנינות כיון דאכתי אין יכול להתעסק בצרכי המת. עוד כ' הט"ז שאפי' בחול אם י"ל לבן מי שיתעסק בצורכי אביו ואמו ילך לבה"כ ויאמר קדיש כי זהו כבוד אביו ואמו. ובס' א"ר הקשה דברי ט"ז דידיה אדידיה. דבי"ד כתב ט"ז דוקא בשבת יאמר קדיש משמע אבל לא בחול ולע"ד אינו קושיא דשם מיירי לפי ההווה דאין לו לבן מי שיתעסק בצורכם. דמי יחוש להתעסק יותר בצורכם כמו הבן. לכן כתב דוקא בשבת וי"ט אך בעיקר הדין חלקו על הט"ז בנקודת הכסף ובעבודת הגרשוני דהא הקדיש ניתקן להצילו מגיהנם וקודם קבורה עדיין אין דין גיהנם. ובתשובה שבו"י הנ"ל הסכים עם הט"ז דאדרבא ראוי להקדים התיקון לצרה כמ"ש שיש להקדים תפלה לצרה. אכן סיים בתשובה הנ"ל שלא ראה נוהגים כך אך מי שהורה לומד קדיש לא מהדרינן עובדא. ע"ש עוד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ז
ד (ס"ק ד) תוך כו' לא הזכיר ד"א ר"ל דאפי' חוץ לד"א מן הקבר אסור וכ"כ ט"ז ולעיל סי' מ"ה נראה מדבריו דאפי' חוץ לקברות אם אין לו מחיצות אסור תוך ארבע אמות והיינו אם הוא תוך ארבע אמות של קבר וע"ש: ש"ע סָעִיף ז
ט״ז
סָעִיף א
א אפילו אינו מוטל עליו כו'. פי' לאפוקי מר"ת שמתה אחותו נשואה אמו של ר"י בעיר אחרת ואכל ר"ת בשר ושתה יין כיון שיש לה בעל שמוטל עליו לקוברה ונחלק עליו הרא"ש דלא פלוג רבנן ע"ש ונ"ל דפלוגתא זו תליא בטעמים שכתבו התוס' והרא"ש ר"פ מ"ש למה פטור אונן מק"ש ותפלה בשם ירוש' הנזכר בסמוך: ש"ע סָעִיף א
ב ואפי' אם רוצה להחמיר בירוש' אמרינן כן מפני כבודו של מת א"נ מפני שאין לו מי שישא משאו ונ"מ אם יש לו מי שישא משאו דלטעם הראשון אסור גם בזה וכב"י דהרוצה להחמיר במי שיש לו מי שישא משאו לקרות הרשות בידו כיון דספיקא דרבנן הוא ואין זה ענין להך דחתן בסי' שקודם זה דפסקי' דאין חייבי' לקרות דהתם בכוונה תליא מילתא משא"כ הכא. וכתב המרדכי בשם ראב"י דעל הטעם השני סומכים האוננים שהולכים לב"ה ומתפללים במקום שיש מתעסקים ומשמרים המת עכ"ל. כן מצאתי במרדכי מוגה ובב"י העתיק דברי ראב"י וכתב שסומכין שהולכים כו' ויש שם חסרון תיבת אוננים וכ"ה באגודה. וכ' רש"ל בתשובה סי' ע' שעכשיו לא נהגו כראב"י בזה מ"מ נ"ל דבן שהוא אונן על אביו ויש מתעסקין ילך לב"ה ויאמר קדיש כי זה כבודו של אביו ומותר לכ"ע: ש"ע סָעִיף א
ג ועבי"ד סי' שמ"א. פי' דשם לא כתב בש"ע כן אלא אדרב' אינו רשאי להחמיר כלל ואע"פ שגם בי"ד שם כתב רמ"א וע' בא"ח סי' ע"א מ"מ נראה עיקר כדבריו בי"ד דלא מקילי' בספיק' דרבנן אלא בדיעבד וא"א בע"א אבל כאן למה נאמר לכתחלה שיעשה איסור נגד הטעם של כבודו של מת ושב ואל תעשה עדיף: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד אבל אם כו'. נ"ל כיון שיש עליו חיוב בעת ההיא יש לו לקרות ק"ש של ערבית בעוד יום אע"פ שאין הקהל קורין קריאת שמע אלא בלילה מכל מקום זה שיהיה פטור בלילה לא יבטל ממנו עול מלכות שמים כל שיוכל לקרות קודם לילה דהא בכל יום אנו קורין ק"ש של ערבית אפי' בעוד היום גדול ע"כ יוכל זה לסמוך ע"ז לקרות באותו שבת קודם שיצא השבת כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ז
ה או בב"הק. פי' או בתוך ד"א של קבר וע"כ אפילו דיעבד לא יצא אבל בב"הק חוץ לד"א של קבר אע"פ שאסור לכתחלה כמ"ש בסי' מ"ה לדעת הטור מכל מקום בדיעבד ודאי יצא ובטור חסר כאן או וכצ"ל או בתוך ד"א של מת: ש"ע סָעִיף ז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א אפי׳ עט״ז הביא דברי הרא״ש דאפי׳ בעיר אחרת פטור ואין רשאי ועי״ד שמ״א ובש״ך ה׳ דלא כב״ח שפסק בעיר אחרת אוכל בשר ויין כשבעלה בעיר יע״ש. והנה הרא״ש ור״מ פ״ד מק״ש מחולקין להרא״ש בשר ויין אסור דלא פלוג ולהר״מ הטעם שאין לבו פנוי עד שיקברנו וזה בק״ש דבעי כוונה משא״כ בשר ויין גם עתה בלא״ה א״א מכוונין. והט״ז כתב דתליא זה בטעמים שכתב ירושלמי באות ב׳ מבואר דלטעם שישא משאו כה״ג דר״ת מותר בשר ויין וחיוב במצות ולטעם כבודו של מת היינו שלא יאמרו מת זה קל הוא בעיניו של אונן ולא חרד על מיתתו ואין נבהל כמ״ש בלבוש א״כ אף בעיר אחרת ובעלה בעיר אסור בבשר ויין ואין קורא ק״ש (עיין בהגהות לבוש הוא לאו מדברי הלבוש והוא כפי׳ הרא״ש כבודו של מת שיהא פנוי לחשוב בצרכי קבורה ומש״ה בעיר אחרת הוצרך לומר לא פלוג) עמ״ש בסוף הסימן קצת דינים: ש"ע סָעִיף א
ב ואפי׳ עט״ז מ״ש ול״ד לחתן דפסקינן דאין חייבין לקרות לכאורה מלת דאין ט״ס ר״ל בסי׳ עיי״ן פסק בש״ע דבזה״ז קורא משמע חיובא (עמ״ש שם) א״כ למה כאן אין חילוק בין זמן התלמוד לעכשיו ותי׳ דהתם בכוונה עכשיו יוהרא אם לא יקרא משא״כ כאן דפטור משום שאין מי שישא משאו או כבודו אין חילוק בזמן הזה. ואם נגרוס דאין חייבין קאי למה שפסק הש״ע בעיי״ן מדינא דש״ס דפטור ואין חייבין קאי למה שפסק הש״ע בעיי״ן מדינא דש״ס דפטור ואין חייבין הא רצה קורא אף מדין הש״ס ועכשיו מחויב והיינו כר״מ ז״ל כל הפטור מק״ש אם רצה קורא ונכלל גם אונן כמ״ש הב״י בסי׳ עיי״ן וא״כ איך פסק כאן דאין רשאי להחמיר עכ״פ באין מי שישא משאו לז״א דכאן שהטעם כבודו או משאו פסק דלא כר״מ משא״כ לעיל משום כוונה אם רצה רשאי ועב״ח ועט״ז ומ״ש אונן ילך לביה״כ ויאמר קדיש אם יש מתעסקין דליכא רק מפני כבודו וזה כבודו שיאמר קדיש ועא״ר קל״ג אות נ׳ ובי״ד שע״ו בט״ז ד׳ דבחול אין אומר קדיש מיירי באין מתעסקין רק הוא אז איכא משאו אסור לומר קדיש. ובנה״ך בי״ד דכ״ז שלא נקבר המת אין דין גיהנם ואין קדיש להציל מגיהנם ויראה אם אין בנים אחרים שאין גוזל רשאי לומר קדיש כה״ג שכתב הט״ז: ש"ע סָעִיף א
ג ועבי״ד עט״ז בי״ד הביא רק וי״א דאין רשאי ומשמע אפי׳ יש מי שישא משאו (דע״כ אמרינן הלכה כדיעה א׳ בסתם אם ההיפוך מבואר עמ״ש בהנהגות או״ה בפריי לי״ד יע״ש) ומ״ש דאין לעשות ספק דרבנן בידים וכללא הוא ס״ס וספק דרבנן אין לעשות לכתחלה ועמ״א סימן תס״ז אות ב׳ יע״ש. ומיהו י״ל דק״ש מ״ע ד״ת הוי להיפוך ספק תורה לחומרא ומיהו הא בורכא דוקא לענין אי רצה להחמיר מיבעיא הא פטור אף ביש מי שישא משאו תו ליכא ספק תורה ואמנם המעיין באות א׳ יש לעיין בזה. ודע דאין לחלק בין ק״ש דאין חשש ובין ברכות דיש חשש לא תשא ומש״ה החמיר שם בי״ד די״ל דל״ש לא תשא אלא ברכה שא״צ אבל בפטור ליכא לא תשא מידי דהוי אמ״ע שהז״ג בנשי׳ דמברכות ובחדושינו ריש מ״ש כתבנו מזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד אבל עט״ז תיקן בזה קושיי׳ מ״א באות ג׳ דבמ״ש הואיל ויהיה פטור ראוי לקבל עמ״ש מבע״י אם אין מחשיך על התחום ועי״ד שמ״א מדיני שבת וי״ט ובא״ח תקמ״ח בזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ז
ה או עט״ז וזה דלא כנראה מדברי המ״א אות ד׳: אם אונן שבירך ושמעו אחרים אי יוצאין י״ח או נימא כל שאין מחויב בדבר מיקרי כיון דלעת עתה פטור הוא כתבנו בפתיחה כוללת מזה. ומיהו העוסק בצ״צ ופסק וקרא ושמעו אחרים שפיר יי״ח דלאו פטור ממש אלא שעוסק במצוה אחרת. ועי״ד שמ״א בט״ז ה׳ ועמ״א צ״ג אות ה׳ ואי״ה שם יבואר: עי״ד שמ״א ס״ג דאעפ״י שיש מי שיתעסק בצרכי קבורה אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות אבל אם מסרו לכתפיים מיוחדים לכך מותר בבשר ויין ויראה ה״ה שמותר להתפלל ולקרות ק״ש בלא תפילין: בסימן ל״ח כתבנו בחה״מ מניח תפילין אבל ביום א׳ ועא״ר שם ואיכא לעיוני בה דמ״מ יום מר הוא לו ומכ״ש דעת המחבר בסי׳ ל״א דבלא״ה חה״מ אין להניח תפילין ואף שאין אבילות במועד אנינות נוהג בחה״מ ואפי׳ בי״ט שני ע״י ישראל או בי״ט ראשון ע״י עממין ואי״ה בתקמ״ח יבואר עוד בזה: ש"ע סָעִיף ז
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א לקוברו. כגון שמתה אחותו ויש לה בעל דהבעל חייב לטפל בקבורתה. ולאפוקי מר"ת שמתה אחותו נשואה אמו של ר"י ואכל בשר ושתה יין כיון שיש לה בעל. וחולק עליו הרא"ש. ועיין ט"ז: ש"ע סָעִיף א
ב ומתפלה. מיד כשמתחילין להשליך עפר על המת יקרא ויתפלל וכן עשה מהרי"ל. וכתב המ"א ונ"ל דקודם חצות יתפלל שחרית כמ"ש סי' פ"ט אבל ברכת השחר לא יאמר כיון שבשעת חובתו היה פטור כמ"ש בי"ד סי' שמ"א ס"ב לענין הבדלה: ש"ע סָעִיף א
ג להחמיר. פי' דמיירי בשאין לו מי שיעסוק בצורך המת: ש"ע סָעִיף א
ד בשבילו. פי' דאפי' אם מוטל עליו לקברו רק שיש לו בני אדם אחרים שיתעסקו בשבילו ורוצה להחמיר על עצמו אין מוחין בידו זהו דעת ראבי"ה. וכתב רש"ל בתשובה סי' ע' שעכשיו לא נהגו כראבי"ה וכתב ט"ז מ"מ נ"ל דבן שהוא אונן על אביו ויש מתעסקין ילך לבה"כ ויאמר קדיש כי זה כבודו של אביו ומותר לכ"ע ע"ש. ועיין בי"ד סי' שע"ו שכתב הט"ז שם דבשבת יאמר קדיש קודם הקבורה אבל לא בחול ע"ש וצ"ל דשם מיירי בשאין לו מתעסקין. ועיין עוד שם מ"ש בסי' שמ"א סק"ב: ש"ע סָעִיף א
ה שמ"א. דשם פסק דאינו רשאי להחמיר וכן עיקר. ט"ז וב"ח פר"ח: (וכן כתב בספר אליהו רבה שראה כן הלכה למעשה מזקנו הגאון זצ"ל). ושגם דעת הב"י כן שאין רשאי להחמיר רק דאין בית דין מוחין כידו ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו ערב. כתב ט"ז נ"ל כיון שיש עליו חיוב בעת ההוא יש לו לקרות ק"ש של ערבית בעוד יום אע"פ שאין הקהל קורין ק"ש אלא בלילה מ"מ זה שיהיה פטור בלילה לא יבטל ממנו עול מלכות שמים כל שיוכל לקרות קודם לילה דהא בכל יום אנו קורין ק"ש של ערבית אפי' בעוד היום גדול ע"כ יכול זה לסמוך ע"ז לקרות באותו שבת קודם שיצא שבת עכ"ל. ובתשובות שבות יעקב ח"א סי' (ק') [ח'] חולק עליו וכ' דהמעיין בב"י יראה דחייב לעת ערב לא קאי רק אשאר מצות ולא אק"ש ואף אם נימא דקאי גם על ק"ש מ"מ תפלת ערבית ודאי לא יתפלל דכיון שרוצה להתפלל ערבית תפלת חול א"כ חול הוא אצלו וחל עליו אנינות ואונן פטור להתפלל ע"כ. ועיין ב"ח ובמ"א. מי שהתחיל להתפלל או לקרות שמע ונעשה אונן פתאום אי יגמור או יפסיק. פסק שבות יעקב ח"א סי' ז' דלא יפסיק אלא יגמור כיון דהא דאונן לא יקרא את שמע או יתפלל הוא רק דרבנן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז פטור. ואם אפשר לקיים את שניהם חייב לקיים את שניהם. תוספות והרא"ש ע"ת: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח קורא. ואין לחלק בין אם מונח בספינה או במקום אחר משום דחיישינן לעכברים. ב"י ע"ת: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
ט הקברות. ע"ל סי' מ"ה ס"ק א' מש"ש. ועיין מ"א סי' זה ס"ק ד': ש"ע סָעִיף ז
י לא יצא. אפילו היה שוגג כ"מ. והראב"ד חולק וס"ל דאין לחזור ולקרות. ופסק ע"ת לענין ברכות של קריאת שמע נקטינן כדברי המיקל דקי"ל ספק ברכות להקל. וכך פסק פר"ח דלק"ש יש לחוש לדברי הרמב"ם אבל אם בירך או התפלל אינו חוזר להתפלל ולברך דעיקר כדברי הראב"ד ע"ש. עיין ט"ז סי' זה ס"ק ה' ולעיל סי' מ"ה ס"ק א' ודו"ק: ש"ע סָעִיף ז
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א שהוא כו' אפי' כו'. שם ר"א אמר כיון כו' ופי' הרא"ש כל שחייב להתאבל דלא כר"ת: ואפילו אם כו'. ירושלמי שם תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא משאו מה נפיק מביניהון היה לו מי שישא משאו אין תימה מפני כבודו של מת אסור וא"ת מפני שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו מי שישא משאו והתני פטור מנטילת לולב תפתר בחול והתני פטור מתקיעת שופר אית לך מימר בחול לא בי"ט אר"ח מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין כי דתנינן תמן מחשיכין על התחום לפקח כו' כמי שהוא נושא משאו דמי ובטי"ד סי' שמ"א פ' כטעם מפני כבודו אבל הג"מ ומרדכי כ' בשם ראבי"ה כיון דלא איפשטא וספיקא דרבנן היא אין מוחין בידו וכ"כ ב"י כאן וז"ש ואם יש כו': ועבי"ד כו'. ששם כ' דברי הטור: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב אם מחשיך כו'. דלא תקשי הירושלמי הנ"ל אגמ' וכן בירושלמי שם הדא דתימא בחול אבל בשבת מיסב ואוכל בשר כו' ותי' הרא"ש דהירו' הנ"ל מיירי בכה"ג וכמ"ש מכיון שהוא כו' ועוד תי' דה"ק כיון שמותר לקברו ע"י עממין וגם להחשיך על התחום וכ"ד שהוא שבות לכך נוהג בו משא"כ בשבת וז"ש וי"ט ראשון כו' ואם אינו כו' וקא' וי"ט שני כו' כמ"ש בפ"א די"ט. י"ט שני לגבי מת כו' ובמ"ק הסכים לתי' הנ"ל דפשטא דלישנא מ' משום שמחשיך ומ"מ כ' מחמת הסברא דלא גרע י"ט שני וי"ט ראשון ע"י עו"ג ממחשיך בשבת: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ו
ג ס"ו כל הצריכין כו'. דוקא בכוך שאינו מחזיק אלא א' אמרו היו שנים כו' תה"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ד ס"ז או כו'. שם: ש"ע סָעִיף ז
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)