שולחן ערוך, אורח חיים צא
א הָיְתָה טַלִּית חֲגוּרָה עַל מָתְנָיו לְכַסוֹתוֹ מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה, אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיְּכַסֶה לִבּוֹ, וְאִם לֹא כִּסָה אֶת לִבּוֹ אוֹ שֶׁנֶּאֱנַס וְאֵין לוֹ בַּמֶּה יִּתְכַּסֶה, הוֹאִיל וְכִסָה עֶרְוָתוֹ לְהִתְפַּלֵּל, יָצָא.
ב צָרִיךְ לֶאֱזֹר אֵזוֹר בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ אַבְנֵט שֶׁאֵין לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה, מִשּׁוּם הִכּוֹן. אֲבָל שְׁאָר בְּרָכוֹת מֻתָּר לְבָרֵךְ בְּלֹא חֲגוֹרָה, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִכְנָסַיִם: הַגָּה: וְאֵין לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה (רַ"ן פֶּרֶק קַמָּא דְּשַׁבָּת וְהָרֹא"שׁ פֶּרֶק הָרוֹאֶה וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ה' מֵהִלְכוֹת תְּפִלָּה).
ג יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לְהוֹצִיא הַזְכָּרָה מִפִּיו בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִמְחוֹת שֶׁלֹּא לִכָּנֵס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ.
ד כּוֹבָעִים (קפילז בְּלַעַז) הַקְּלוּעִים מִקַּשׁ חֲשִׁיבָא כִּסוּי, אֲבָל הַנָּחַת יָד עַל הָרֹאשׁ לָא חֲשִׁיבָא כִּסוּי, וְאִם אַחֵר מַנִּיחַ יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה, מַשְׁמָע דַּחֲשִׁיבָא כִּסוּי.
ה לֹא יַעֲמֹד בַּאֲפוּנְדָתוֹ (טאסקא בְּלַעַז), וְלֹא בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה, וְלֹא בְּרַגְלַיִם מְגֻלִּים, אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַגְּדוֹלִים, אֶלָּא בְּבָתֵּי רַגְלַיִם.
ו דֶּרֶךְ הַחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ, אֶלָּא כְּשֶׁהֵם עֲטוּפִים: הַגָּה: וּבְעֵת הַזַּעַם יֵשׁ לְחַבֵּק הַיָּדַיִם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, כְּעַבְדָּא קָמֵי מָארֵיהּ. וּבְעֵת שָׁלוֹם יֵשׁ לְהִתְקַשֵּׁט בִּבְגָדִים נָאִים לְהִתְפַּלֵּל (טוּר):
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) עד וכו' - דצריך הוא לראות את עצמו כאלו עומד לפני המלך ומדבר באימה: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) שיכסה לבו - והוא הדין כל גופו [ב"ח]: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) הואיל וכו' - ר"ל אפי' הי' ממתניו ולמעלה ערום יצא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד (ד) צריך - בדיעבד אם התפלל בלא אזור יצא וי"א עוד דדוקא מי שרגיל כל היום בחגורה אבל מי שהולך כל היום בלא חגורה גם בשעת תפלה א"צ לחגור. ומיהו מדת חסידות אף בכה"ג [מג"ג]: ש"ע סָעִיף ב
ה (ה) אבנט - ר"ל אבנט של מכנסים המפסיק בין לבו לערוה: ש"ע סָעִיף ב
ו (ו) משום הכון לקראת וגו' - איתא בזוהר ואתחנן מאן דקאים בצלותא בעי לכסויי רישיה ועינוי בגין דלא יסתכל בשכינתא. [והיינו בטלית של מצוה וכן נוהגין כהיום לכסות ראש עד עינים בטלית מצוה בשעת תפלת י"ח. פמ"ג] מאן דפקח עינוי בשעת צלותיה מקדים עליה מה"מ וכו' ועיין בסי' צ"ה במ"ב סק"ה: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) שאר ברכות - וה"ה ק"ש דלא שייך הכון לקראת אלקיך כ"א כשעומד לפני המלך: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) מכנסים - וה"ה אם בגדיו מונחים דבוקים ממש על הבטן ומפסיקים בין לבו לערוה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט (ט) בגילוי הראש - ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י (י) לא חשיב וכו' - דהראש והיד חד גוף אינון ואין הגוף יכול לכסות עצמו. וכתב הב"ח מיהו נוהגין להמשיך הבית יד של הבגד על היד ומכסה בו ראשו ושפיר חשיב כיסוי: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא (יא) באפונדתו - הוא איזור חלול שמשימין בו מעות ואיננו דרך כבוד לעמוד כן לפני הש"י. וכן אין נכון להתפלל בקאפטין ובגד התחתון או בשלאף ראק. [ח"א]: ש"ע סָעִיף ה
יב (יב) מגולה - ובזמנינו צריך להשים בעת התפלה כובע בראשו כדרך שהולך ברחוב ולא בכובע הקטן שתחת הכובע כי אין דרך לעמוד כן לפני אנשים חשובים וכ"ש שלאף מיץ. אין להתפלל בבתי שוקיים של פשתן לבד דגנאי הוא לעמוד כן לפני גדולים ומכ"ש כשלובשין סנדל והעקב מגולה. גם אין ללבוש בעת התפלה בתי ידים שקורין הענטשי"ך כדרך עוברי דרכים וקורא אני עליהם אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני [ב"ח] ומהח"א דלעיל משמע דאפילו בבתי שוקיים של צמר לבד ג"כ אין נכון והכל תלוי לפי מנהג המקומות. הרמ"מ תיקן שלא לכנס לבהכ"נ במנעלים ארוכים והיינו שטיוויל ואם דרך אותו המקום לעמוד כך בפני גדולים מותר [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ה
יג (יג) מגולים - מיהו אם הבגד ארוך שחופה את הרגלים או בארצות החמין מאוד שעומדי' שם ג"כ בפני גדולים יחף אין לחוש אפילו הבגדים קצרים ונראין הרגלים: ש"ע סָעִיף ה
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף ב
א צריך לאזור. ומי שהולך כל היום בלא חגורה א"צ לאזור בשעת התפלה [ב"י רי"ו]: ש"ע סָעִיף ב
ב מכנסים. וה"ה אם בגדיו מונחים ממש על בטנו ומפסיק בין לבו לערוה ער"ס ע"ד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג בגלוי הראש. ומ"ש בסי' ב' שלא ילך ד"א בגלוי הראש היינו מדת חסידות [ב"י רי"ו]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד הנחת יד. רש"ל מתיר ונ"ל דאין לסמוך עליו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה לא יעמוד כו'. ומהרמ"מ סי' ל"ח תיקן שלא ליכנס במנעלים בב"ה ע"ש: אין להתפלל בלי בתי שוקים של צמר דגנאי הוא לעמוד לפני הגדולים בבתי שוקים של פשתן ומכ"ש כשלובשי' סנדל שהעקב מגול' וגם אין ללבוש בתי ידים כדרך עוברי דרכים [ב"ח]: ש"ע סָעִיף ה
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף ב
א צריך עמ״א דהוי הכון דדרכם בכך וכ״ש דיעבד יצא אף מי שדרכו באיזור: ש"ע סָעִיף ב
ב מכנסיים עמ״א ר״ס ע״ד ר״י בעי יע״ש. ועב״ח מה שנתקשה בדברי הרא״ש בשבת י׳ ע״א ובחידושי כתבנו מזה לדידן לבו רואה ערוה אסור בהכרח שהיה להם מכנסים ואפ״ה צריך אזור וא״כ איסורא איכא לכתחלה בלא איזור וי״ל דאם בגדיו מונחים על בטנו ממש מברך בהמ״ז והמוציא ולתפלה בעינן איזור ולא סמכינן אבגדיו מונחים על בטנו וא״כ לדידן שיש מכנסיים עם איזור על בגדיו רק מצוה בעלמא. ועיינתי ברא״ש כתב ולהם היה כיס מיוחד למדת האבר ובתוס׳ שם לא נזכר זה והנה תיקן זה הרא״ש כיון דהיה להם כיס ודאי אין לבו רואה ערוה ג״כ ומ״מ לתפלה חשו לזה שלא יהא לבו רואה הכיס ג״כ וא״ש. והר״מ בפ״ה ה״ח לא זכר מאיזור ואפשר סובר כן כי להם לא היה מכנסיים ובגדים על לבן או תי׳ הב׳ ולדידן דיש מכנסיים אפי׳ מצוה ליכא ועיין פ״ד ה״ז זה שסיים ולכתחלה לא יעשה יותר (עיין פרישה) ויש לדחוק ולומר ולכתחלה לא יעשה שיכסה לבו לחוד בלא איזור ודוחק: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג בגילוי עמ״א ולעיל בסי׳ ב׳ כתבנו במ״א וט״ז מזה די״ל דאסור לילך ד״א והזכרה או בבית הכנסת אפי׳ פחות מד״א אסור. והא דקורא במים היינו בכיסה ראשו עפר״ח ולהניח תפילין ש״ר יזהר בשעת הברכה שלא יהא ראש מגולה גם לא יגע בידו בשערות ראשו דבעי נטילה עמ״ש בה׳ תפילין מזה. עמ״ש בסי׳ קס״ב במ״א י״ד ואי״ה בקפ״ג ט״ז א׳ יבואר: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד הנחת עמ״א וע׳ סי׳ ע״ד ה״ב ועא״ר ד׳ בשעת הדחק אפשר להקל בברכות במניח ידו על ראשו ופרו״ק משערות מפני מראית העין יש לאסור ע״ת סי׳ ב׳ והיינו אף אותן שתפורין מבגד מתחתיו יש מראית עין יאמרו שערותיו הם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה לא יעמוד עמ״א אפשר מנעלים ארוכים שקורין שטיוו״ל וכללא דמילתא אם דרך לעמוד בפני הגדולים כך רשאי. ומ״ש בבתי שוקים כו׳ והענטשי״ך ומהר״י פול״ק קרא עליהם א״ת רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני עב״ח מזה: ש"ע סָעִיף ה
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף ב
א (ס"ק ב) מכנסיים כו' ער"ס ע"ד משמע ג"כ הכי שכתב היה ישן ערום בטליתו צריך לחוץ בטליתו על לבו ואז יקרא כו' משמע דבחציצת טלית הדבוק לגופו סגי שלא יהיה לבו רואה את הערו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב (ס"ק ג) בגילוי כו' מדת חסידות. ומ"ש מ"א סי' ב' סק"ו בשם הב"ח דממדת חסידות אפי' פחות מד"א עמ"ש שם ופי' אחרון שם עיקר: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג (ס"ק ד) הנחת יד ורש"ל בתשוב' סי' ע"ב מתיר וכ' דאע"ג דהנחת יד על הלב שלא יהיה לבו רואה את הערוה לא מהני כדאי' בסי' ע"ד היינו משום דכן דרך האדם להניח ידו על לבו ואינו נראה בזה כיסוי אבל להניח ידו על ראשו אין זה דרך האדם לכן נראה שפיר כיסוי: ונ"ל דאין לסמוך עליו והט"ז לעיל סי' ח' הכריע דלענין גילוי הראש כל היום שאינו לפ"ד הרש"ל כ"א מדת חסידות וכן לפ"ד הט"ז שם משום ובחוקותיהם לא תלכו מהני כיסוי היד אפי' איסור' דובחקותיהם לא תלכו ל"ש דהא חזינן דמשנ' מחקות הגוים ומניח ידו על ראשו אבל בשעה תפלת והזכרת השם ל"מ: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד (ס"ק ה) לא כו' מנעלים בב"ה. היינו מה שקורין שטיוולי"ן ואפשר בזמן הזה שגם לפני השררה עומדים כך עם שטיוולי"ן ברגליהם אפשר דשרי. סנדל שהעקב מגולה. דהיינו מה שקורין פאנטאפלין שעי"ז העקב מגולה ונראה בתי שוקים של פשתן: ש"ע סָעִיף ה
ט״ז
סָעִיף א
א כתוב בזוהר ואתחנן מאן דקאים בצלותיה בעי לכסוי רישיה ועינוי בגין דלא יסתכל בשכינתא ע"ש. מאן דפקח עינוי בשעת צלותיה מקדים עליה מלאך המות כו': ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א כתוב בזוהר כו׳ היינו בטלית של מצוה וכן נוהגין לכסות ראש עד עינים בטלית של מצוה בשעת תפלת י״ח ועיין סעיף ו׳: יש בק״ש מה שאין בתפלה ויש בתפלה מה שאין בקריאת שמע דאלו בק״ש ספק קרא או לאו חוזר וקורא כבסי׳ ס״ז ותפלה אין חוזר כשהתפלל פ״א במעל״ע אף להר״מ כבסימן ק״ו ס״ב וק״ש י״א דאין א׳ מוציא חבירו דכתב ודברת בם דיבור דוקא משא״כ בתפלה דש״ץ מוציא עסי׳ ס״ב א״ר אות ב׳ ומ״א סימן נ״ט אות ה׳ בשם ר״מ אלשקר יע״ש ומ״ש בפריי ועסי׳ קכ״ד ס״א ולענין מי רגלים שותתין בק״ש צריך להפשיט בגדיו ובתפלה לא עסי׳ ע״ח (ומיהו זה משום חומרא דתפלה שאסור להפסיק) וק״ש פסוק ראשון עם בשכמל״ו אם לא כיון חוזר וקורא כבסי׳ ס״ג ס״ד בתפלה אם לא כיון אין חוזר כבסימן ק״א ולכאורה קשיא מ״ש בסי׳ ס״ד בנ״ץ בשם ב״ח ולבוש ופרישה דפסוק ראשון אם מסופק אם אמרו פשיטא דחוזר דודאי בלא כוונה אמרה או אוקמיה אחזקה א״כ צא ומפרנס ספק התפלל אין חוזר הא מדינא דש״ס צריך כוונה בכל התפלה ואם לא כיון חוזר וא״כ איך יצויר ספק התפלל. ולענין אם עבר זמן ק״ש בשעה ד׳ קורא בברכות וכל היום קורא בלא ברכות ומשמע חיובא איכא כל היום דלהר״מ קורא כל היום בברכות עסי׳ נ״ח סי״ז ובתפלת ח״י אחר חצות לא. ובלבוש סימן נ״ח יכול לקרותה ולכאורה הדין עמו דלהשלים י״א דמשלימה בערבית ואם נאמר דהשלמה לאו שכר תפלה בזמנה (עיין פרישה פ״ט) וא״כ מה איכא בין כל היום להשלמה ויש ליישב זה: ויש בתפלה מה שאין בק״ש כל אותן השמנה דברים שחשב הר״מ ז״ל פ״ה מתפלה ה״א דצריך לכתחלה בתפלה א״צ בק״ש כמבואר. ואותן החמשה דברים שכתב בפ״ד מה״ת שמעכבין ואלו הן טהרת ידים כסוי ערוה וטהרת מקום תפלה ודברים החופזים וכוונת הלב הנה טהרת מקום וכסוי ערוה נוהג ג״כ בק״ש ומעכב וכוונת הלב לדידן בתפלה לכתחלה צריך כוונה בכל התפלה כבסי׳ ק״א וק״ש בסי׳ ס״ג מתנמנם א״צ להקיצו מפסיק א׳ ואילך. ודברים החופזים משמע בגמרא כ״ג א׳ ובסימן צ״ב דוקא בתפלה הדין כן הא בק״ש אע״פ שא״י לעמוד על עצמו יצא ובלבוש צ״ב משום הכון ולא בק״ש ומ״מ מצוה ג״כ בק״ש יפנה קודם. וטהרת הידים משמע מר״מ שם דיעבד אם לא מנקה בצרור אין תפלתו תפלה ואי״ה יבואר בצ״ב. ולענין ק״ש משמע אף לכתחלה אין צריך להדר אמיא ויבואר אי״ה בצ״ב וסתם ידים פסולה לתפלה ולק״ש משמע דכשרים. ובצ״ב אי״ה יבואר: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף ב
א לאזור. דוקא מי שרגיל לחגור כל היום בחגורה אבל מי שהולך כל היום בלא חגורה גם בשעת תפלה אין צריך לחגור. ב"י רי"ו: ש"ע סָעִיף ב
ב מכנסים. וה"ה אם בגדיו מונחים ממש על בטנו ומפסיקים בין לבו לערוה. עי' ר"ס ע"ד מ"א: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג הראש. ומ"ש בסי' ב' שלא ילך ד' אמות בגילוי הראש היינו מדת חסידות. ב"י רי"ו. וע"ל סי' ב' וס"ק ד' וס"ק ו' מש"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד כיסוי. הטעם דהראש והיד חד גוף אינון דאין הגוף יכול לכסות את עצמו. וכתב הב"ח מיהו נוהגים להמשיך הבית יד של הבגד על היד ומכסה בו ראשו ושפיר הוי כיסוי ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה באפונדתו כו'. ומהרמ"מ סי' ל"ח תיקן שלא ליכנס במנעלים בבה"כ ע"ש. אין להתפלל בבתי שוקיים של פשתן דגנאי הוא לעמוד לפני גדולים בבתי שוקיים של פשתן ומכ"ש כשלובשין סנדל והעקב מגולה. גם אין ללבוש בתי ידים שקורין הענטשיך כדרך עוברי דרכים וקורא אני עליהם אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני. ב"ח. מיהו אם הבגד ארוך שחופה את הרגלים או בארצות חמין מאוד שעומדים שם ג"כ בפני גדולים יחף אין לחוש אפילו בגדיו קצרים. שכנה"ג ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א ואם לאו כו'. דלא שייך כאן מ"ש כ"ב ב' הואיל וחטא כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב אפילו כו' אבל כו'. ממש"ש הני חברין כו' אע"ג שהיו צריכין לברך ענ"י והמוציא אלא ע"כ בכה"ג: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג י"א כו'. מ"ס פי"ד ה' ט"ו: וי"א כו'. עפ"א דמס' כלה ופ"א דקדושין ל"ג א'. וכמ"ש בס"ה אם דרך כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד כובעים כו'. כמ"ש בתוספתא פ"ב לענין ערום הרי שהיה עומד בשדה ערום או עושה מלאכתו ערום ה"ז מכסה א"ע בתבן או בקש ובכ"ד אע"פ שאמרו אין שבחו של אדם להיות יושב ערום ה"ז מכסה עצמו בתבן ובקש ובכל דבר כו' וע' בגמ' כ"ה א' וכמ"ש בכתובות עב דקלתה דרך מבוי ש"ד ומדאורייתא אפי' בשוק וכ"ש בכה"ג ובפט"ז דשבת כורך עליו גמי כו' קסבר אסור לעמוד כו': אבל הנחת כו'. ע"ל סי' ע"ד ס"ה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה ולא ברגלים כו'. כמ"ש בפ"ב דחגיגה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו דרך כו'. רפ"ה דברכות: ובשעת כו'. פ"א דשבת: ש"ע סָעִיף ו
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)