שולחן ערוך, אורח חיים צה
א יְכַוֵּן רַגְלָיו זֶה אֵצֶל זֶה בְּכִוּוּן, כְּאִלּוּ אֵינָם אֶלָּא א', לְהִדָּמוֹת לְמַלְאָכִים דִּכְתִּיב בָּהֶן: וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה (יְחֶזְקֵאל א, ז) כְּלוֹמַר: רַגְלֵיהֶם נִרְאִים כְּרֶגֶל אֶחָד וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּשֶׁעוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל יֵלֵךְ לְפָנָיו ג' פְּסִיעוֹת, דֶּרֶךְ קֵרוּב וְהַגָּשָׁה לַדָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת (רוֹקֵחַ).
ב צָרִיךְ שֶׁיָּכוֹף רֹאשׁוֹ מְעַט, שֶׁיִּהְיוּ עֵינָיו לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְיַחֲשֹׁב כְּאִלּוּ עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּבְלִבּוֹ יְכַוֵּן לְמַעְלָה לַשָּׁמַיִם.
ג מַנִּיחַ יָדוֹ עַל לִבּוֹ כְּפוּתִין, (פֵּרוּשׁ כִּקְשׁוּרִין) הַיְמָנִית עַל הַשְּׂמָאלִית, וְעוֹמֵד כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה וּבְפַחַד, וְלֹא יַנִּיחַ יָדָיו עַל חֲלָצָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דֶּרֶךְ יֻהֲרָא וע"ל רֵישׁ סי' צ"ז.
ד טוֹב לְכַוֵּן רַגְלָיו גַּם בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר קְדֻשָּׁה עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה
סָעִיף א
א (א) יכוין רגליו וכו' - ובדיעבד אפילו אם לא כיון רגליו כלל יצא: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) להדמות למלאכים - שכיון שמדבר עם השכינה צריך לסלק כל מחשבו' הגוף מלבו ולדמות כאלו הוא מלאך ואפילו אם הוא יושב בעגלה מ"מ יכוין רגליו [פמ"ג] עוד כתבו שאל יסמוך אז לאחריו ולא יהא מוטה לצדדיו ואל יפשוט רגליו ואל ירכיבם זה על זה מפני שכל זה הוא דרך גאוה אלא יושב וראשו כפוף [עט"ז]: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) ילך לפניו - ואין צריך לחזור לאחוריו כדי לילך לפניו כ"כ הא"ר אבל מנהג העולם לילך לאחוריו. כתב בד"מ מהרי"ל היה נוהג לעמוד בשחרית לתפילת י"ח מתי שהתחיל הש"ץ תהלות לאל עליון ובמנחה כשירד הש"ץ לפני התיבה ובערבית כשהתחיל הש"ץ קדיש וגם יסיר אז כיחו וניעו וכל דבר המבלבל מחשבתו [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד (ד) שיהיו עיניו וכו' - עיין לעיל סימן צ' סק"ח במשנה ברורה והב"ח כתב דקודם שיתחיל להתפלל יסתכל בחלונות כלפי שמים כדי שיהא לבו נכנע: ש"ע סָעִיף ב
ה (ה) למטה לארץ - ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג המלאכים מלעיגים עליהם [ס"ח סי"ח] וכתב הפמ"ג שאין לעשות תנועה משונה וביחיד רשות ולא בצבור ובפרט להרים קול וכדומה. כתבו האחרונים שכל מי שאינו עוצם עיניו בשעת תפילת י"ח אינו זוכה לראות פני שכינה בצאת נפשו אך אם מתפלל בסידור ועיניו פקוחות כדי לראות בו לית לן בה. ועיין לעיל בסימן צ"א סק"ו במ"ב: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו (ו) לבו - במקום שנוהגין לעמוד כן לפני המלך כשמדברים עמו ושואלים מאתו צרכיהם והכל כמנהג המקום. ובס' עשרה מאמרות כתב בשם האר"י שיניחו זרועותם על לבם ימנית על שמאלית עי"ש ובשם הרמ"ק שיכוף האגודל בתוך פיסת היד: ש"ע סָעִיף ג
ז (ז) באימה - ויש להתנועע בשעת תפלה משום כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך [פר"ח בשם כמה פוסקים וכן הסכים במגן גבורים]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ח (ח) גם בשעה וכו' - שהרי אומרים כשם שמקדישים אותו בשמי מרום וכו': ש"ע סָעִיף ד
מָגֵן אַבְרָהָם
סָעִיף ב
א עיניו למטה. ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג המלאכים מלעיגים עליהם (ס"ח סי"ח): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב ידיו על לבו. והכל כמנהג המקומות שעומדים לפני אדוניהם (ב"י בשם מהרי"א) ובסי"מ מא"כח ח"ב סל"ג כתב שהאר"י ז"ל הי' אומר שיכניעו זרועותיהם על לבם ימנית על שמאלית ולקיים בעצמם כל אחוריהם ביתה שיהא הפרק האמצעי משתי זרועות נגד פני המתפלל והרמ"ק ז"ל היה אומר לכוף האגודל בתוך פסת יד עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם
סָעִיף ב
א עיניו עמ״א שאין לעשות תנועה משונה. וביחיד רשות ולא בציבור ובפרט להרים קול וכדומה הלבוש השמיט הגהות רבו בג׳ פסיעות קודם התפלה עא״ר דהולך לבית הכנסת עשה כמה הגשות יע״ש ומ״מ אין טורח כ״כ וראוי לעשות כן. מ״ש המחבר בסעיף ד׳ הוא מתה״ד סי׳ כ״ח ולמ״ד בירושלמי ככהנים אפשר ג״כ זה ומ״מ הלכה כמלאכים. וזע״ז א״א בתפלה עיין זבחים י״ט ב׳ בקידוש ידים ורגלים מכיור ואף בקדושה אין לעשות כן ועוד דגם בקדושה אין לסמוך מה״ט גופא כמלאכים בעמידה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב ידיו עמ״א הכל כמנהג המקומות. ועא״ר בחזנים המניחים ידיהם על לחייהם שלא בשעת הזמר לא יפה עושים וגם טוב רק לזמר בקול נעימה לחוד יע״ש ועיין בתב״ש מה שהאריך. בר״ה ט״ז: ש"ע סָעִיף ג
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
סָעִיף ב
א (ס"ק א) ידיו כו' ובסי"מ מאכ"ח ח"א סי' ל"ג כן צ"ל: בתוך פיסת יד. היינו אגודל ימין תוך פיסת יד ימין ואגודל שמאל תוך פיסת יד שמאל וסיים שם וז"ל אחר שכ' דברי האר"י להרמ"ק והכל עולה אל מקום א' לכלול הדין ברחמים וירא שמים יצא ידי שניהם עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
ט״ז
סָעִיף א
א להדמות למלאכים. בטור הביא הירושלמי דיש פלוגתא דחד ס"ל ככהנים והוקשה לב"י למה מביאו ונ"ל דיליף משם לפרש דברי התרגום שמפרש ישרה לשון כוונין מהו הכון אם זה אצל זה או זה אצל עקב זה ע"כ מביא הירושלמי דמ"ד כמלאכים הוא זה אצל זה וזה פי' ישרה של מלאכים א"כ גם כוונת התרגום כן שהרי בא לפרש מלת רגל ישרה ועמ"ש בסי' צ"ח עוד בס"ד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב שיהיו עיניו למטה. והא דפירש"י בפ' א"ע הביאו הטור סימן צ' שצריך שיהיו חלונות בבה"כ שיהא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע קשה דהא צריך כאן שיהיו עיניו למטה תירץ בשם אבוהב דאין הכוונה שיסתכל כלפי שמים כ"ז התפלה אלא שעל דרך העברה אם יסתכל כלפי שמים יכנע לבו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג הימנית על השמאלית רמז להכנעת היצה"ר שהוא נרמז בצד שמאל (ב"י) ומ"ש בגמרא דרב אשי בעידן צערא בעלמא הוה פכר ידיה אינו ענין לכאן בהנחת ימין על שמאל ומסבר' דנפשיה כ"כ הרמב"ם דא"כ הי' לו לכאן לחלק בין צערא בעלמא לשלמא בעלמא אלא פכר ידיה הוא ענין אחר מענין צער ב"מ כאדם ששובר אצבעותיו אבל הנחה שזכר כאן הוא דרך הכנעה בעלמא ע"כ יעשה כן תמיד ובב"י לא נחית לזה ע"כ כ' מה שכ' בזה דהיינו שצריך לפכר ידיו אפילו בעת שלום וראייתו מדלא אמר בעת שלום שלא הי' פכר ידו אלא לביש ומכס' ואין זה הוכחה כלל דכל שלא היה שום שינוי לא הוצרך להזכיר שלא הי' משנה ולא זכר אלא מה שהיה משנה כגון בעת זעם פכר ידיו ובעת שלום שינה מלבושיו לכבוד וחלילה לפכר ידיו בעת שלום כי הוא מוריד דין על עצמו בזה ח"ו כידוע: ש"ע סָעִיף ג
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א להדמות עט״ז בטור ח״א כמלאכים זה בצד זה וח״א ככהנים שהולכין על הכבש עקב בצד גודל והקשה הב״י בגמר׳ דידן כמלאכים למה הביא הירוש׳ הט״ז ותי׳ לגלויי ישרה שתירגם כוונין היינו זא״ז מח״א ככהנים כו׳ ש״מ מלאכים זא״ז ועב״ח ובב״ח כתב הטור ככהנים בעבודה דתפלה ועבודה חדא הוא יע״ש ובר״מ פ״ה מביאת מקדש הי״ו י״ז אין זכר מזה דעבודה בעינן השוואת רגלים. ואם לא כיון רגליו כלל רק רחוקים זה מזה מבואר בר״מ פ״ה מה״ת ה״א ח׳ דברים אין מעכבין ועב״ח וא״ר וכשיושב בעגלה מ״מ יכוין רגליו ועיין עט״ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב שיהיו עט״ז וב״ח תי׳ קודם התחלת התפלה יסתכל בחלונות ולבו נכנע פי׳ הפסוק נשא לבבינו אל כפים כו׳ עיין פרישה בשם הרר״י ועיין פירש״י פ״ק דתענית עלה ח׳ דיהא תוכו כברו (כמו בכפיו פרושות כן יהיה לבו כפירוש הרר״י ועיין פרשת דרכים דרך ערבה הביא זה יע״ש): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג הימנית עט״ז ועיין הגמי״י פ״ה מה״ת ר״ו משמע כב״י וכ״מ וכ״כ הר״מ ז״ל ועומד כעבד קמיה מריה באימה ויראה ופחד יע״ש. ובטור סימן צ״א פירש בצערא כו׳ הביאו בצ״ע ס״ו והמחבר השמיטו דאזיל לשיטתיה ופסק כר״מ ז״ל והר״ב לא הגיה כאן דסובר מסברא הוא והלשון שהעתיק המחבר דברי הר״מ אין מבואר ההיפוך לכן שתיק ליה: ש"ע סָעִיף ג
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף ב
א למטה. ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג המלאכים מלעיגים עליהם ס"ח סי' י"ח אבל קודם י"ח יתן עיניו לחלונות שבאותו כותל. עט"ז. מאן דפקח עיניו בשעת צלותיה מקדים עליה מלאך המות ט"ז סי' צ"א. ובשכנה"ג כתב אני שמעתי שכל מי שאינו עוצם עיניו בשעת תפלת י"ח אינו זוכה לראות פני שכינה בצאת נפשו ומן אז והלאה מנהגי לעצום עיני עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ב לבו. ויכניע הזרועות על לבו ימנית על שמאלית ויזהר שלא יוציא האגודל לחוץ. האריז"ל: ש"ע סָעִיף ג
ג ובפחד. ובתפלה מיושב אל יסמוך לאחוריו ולא יהא מוטה לצדדים ולא יפשוט רגליו ואל ירכיבם זע"ז. עט"ז. ואין לפכר ידיו בעת שלום כי מוריד דין על עצמו בזה ח"ו כידוע. ט"ז: ש"ע סָעִיף ג
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א ס"א וי"א כו'. נגד ג' הגשות לתפלה ויגש אברהם ויגש יהודה ויגש אליהו שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב ס"ג מניח כו'. פ"ק דשבת דסובר דלא משני בשלמא אלא בלבישה. ב"י: ועומד כו'. שם: ולא יניח כו'. ברכות כ"ד ב' וכגי' הרי"ף ולא היה מניח ידו על סנטרו ופי' הוא על צידו ועסי' צ"ז ס"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ג ס"ד טוב כו'. שאומרים כשם שמקדישים כו': ש"ע סָעִיף ד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)