שולחן ערוך, יורה דעה ג
א שְׁחִיטַת חֻלִּין אֵינָהּ צְרִיכָה כַּוָּנָה. אֲפִלּוּ מִתְעַסֵק בְּעָלְמָא לַחְתֹּךְ, אוֹ שֶזָּרַק סַכִּין לְנוֹעֲצָהּ בַּכֹּתֶל, וְשָׁחֲטָה כְּהִלְכָתָהּ (ס"א בַּהֲלִיכָתָהּ וְעִקָר), כְּשֵׁרָה. וְהוּא שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא הֶחְלִיד (פי' עִנְיָן נְעִיצָה וּתְחִיבָה, מִלְּשׁוֹן חֻלְדָּה, שֶׁנִּכְנֶסֶת בַּחוֹרִין וּבַסְדָקִין) הַסַכִּין בֵּין סִימָן לְסִימָן, אוֹ תַּחַת הָעוֹר. וְאִם מָצָא הַנּוֹצָה אוֹ הַשֵּׂעָר חֲתוּכִים, וַדַּאי לֹא הֶחְלִיד. וַאֲפִלּוּ הִפִּיל הַסַכִּין בְּיָדוֹ, אוֹ בְּרַגְלוֹ, שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה כְּלָל, וְשָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. אֲבָל אִם נָפְלָה מֵעַצְמָהּ, פְּסוּלָה, דִּבְעִינָן כֹּחַ גַּבְרָא (ע"ל סי' ז'). וְכֵן אִם הָיָה הַסַכִּין מֻנָּח בְּחֵיקוֹ אוֹ בְּיָדוֹ, וְנָפְלָה מִיָּדוֹ אוֹ מֵחֵיקוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, כְּנָפְלָה מֵעַצְמָהּ דָּמֵי, וּפְסוּלָה.
ש״ך
סָעִיף א
א ואם מצא הנוצה כו'. ולא חיישינן שמא לא שחט הרוב בעוף וע"י פרכוס ונפילת העוף נתרחב השחיטה ונעשה רוב כמ"ש הר"ב בסימן כ"ד ס"ה וע"ל סימן כ"ה ס"ק ד': ש"ע סָעִיף א
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א ואם מצא הנוצה או השיער חתוכים אין לחוש לחלדה ולא חיישינן שמא לא שחט הרוב וע"י פרכוס נתרחב החתך ועי' סי' כ"ה ס"ק י"ד עכ"ל הש"ך הנה מ"ש ולא חיישינן שמא לא שחט הרוב בעוף הוא דאלו בבהמה ודאי לא חיישינן רק בעוף ע"י פרכוס ודילוג נעשה רוב ומה שהראה מקום לסימן כ"ה שם חילק בין קנה דחיישינן ביה לדינא ובין ושט דלא חיישינן ושם יבואר: כתב היש"ש פ"ב דחולין סימן י"ג דאף דלא בעינן כוונה לחולין הא כיון שלא לשחוט שחיטה המכשרת אלא בתורת נחירה אף ששחט כראוי שחיטתו פסולה הביאה הכה"ג בהגהות הטור אות ה' ותמה על הבאים אחריו הט"ז וש"ך ומ"מ ול"ה ודמש"א וב"ח ופרישה למה לא הביאו ושמ"ח הביאו יע"ש. ויש לראות מה היא מחשבה זו אם דווקא שהוציא בשפתיו או אפי' כיון בלבו. ולענין מחשבת קדשים יש ספק עי' תוס' חולין ל"ט א' ועיין משנה למלך פי"ג מהלכות מעה"ק הלכה א' שהאריך וא"כ ה"נ כאן תליא בפלוגתא זו: והנה אם נאמר דכוונה נמי פוסלת בחולין קשיא הא דכותי שוחט וישראל עע"ג כשר דילמא כיון לנחור ולעקור ומיהו י"ל דכותי אין מכוין להכעיס אלא דאין נותן לב לשחוט כראוי וחיישינן דילמא יארע קלקול באונס אמנם ממ"ש הש"ג פ"ק דחולין דמומר לכל התורה ואחרים רואין כשירה והרשב"א בת"ה מומר להכעיס ואחרים רואין כשר וממ"ש רש"י ג' ב' מומר לנבל בידים משמע ודאי דאף כיון לנחור שחיטתו כשירה דאל"כ כי אחרים רואין מה הוה ואף עע"ג לא מהני דגדול אדעתא דנפשיה קעביד עיין תוס' חולין י"ב ב' אם לא שנאמר דוקא הוציא בשפתיו בעינן וכדכתיבנא עיין כר"ו שהקשה על מה שדייקי התוס' חולין י"ב ב' דילמא אחרים רואין הוה כוונה והקשה דילמא מרישא דייק שמא יקלקלו והא ודאי הוא דאין להם כוונה ולא הבינותי דבגמרא דייק בהדיא מסיפא ומרישא אין ראיה דאחרים עע"ג ומזהירין אותן והוה כוונה והני אחרים אין בקיאין בה"ש ומש"ה אף דיעבד שחיטתן פסולה שמא שהו ודרסו משא"כ מסיפא דייק שפיר דאחרים רואין משמע מרחוק. וע' תוספתא ר"פ השוחט נפלה סכין או שדרס עליה יורה כרא"ש יעוין שם: ש"ע סָעִיף א
ט״ז
סָעִיף א
א אינה צריכה כוונה. מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים שפסול דהיינו שוחט שלא בכוונה לשוחטה דכתיב ושחט את בן הבקר עד שתהא השחיטה לשם בן בקר ש"מ בחולין כשר ומ"מ אם נפלה בלא כח גברא אמרינן בסמוך דפסול משום דזבחת הוי לכל הפחות כמו ועשית שצריך להתכוין לשום מעשה דבעינן כח גברא ובפרישה בהג"ה כן הקשה במה דאמרינן כאן מדגלי רחמנא כו' אמאי לא נימא כן גבי ושחט דדרשינן מיניה ריש השוחט דלא לשוויה גיסטרא ה"נ נימא מדגלי בקדשים כן ש"מ דבחולין שרי בגיסטרא ונכנס שם לדחוקים ולק"מ דהא פירש"י על גיסטרא שלא יחתוך כל המפרקת לשנים והיינו שא"צ לחתוך כל המפרקת כמו שיתבאר בסימן כ"ד וא"כ קולא הוא דקמ"ל קרא בקדשים ק"ו בחולין ואעפ"י שראבי"ה פירש שאסור לחתוך כל המפרקת לשנים וכבר כתב רמ"א שהמנהג כך להחמיר יתבאר שם דאינו אלא חומרא בעלמא ואין האמת כן וגם לראבי"ה אין כאן קושיא כלל דזה פשוט דבעינן בחולין שחיטה כמו בקדשים וכל שנתמעט בקדשים מן ושחט ממילא לא הוה שחיטה כלל ע"כ פוסל גם בחולין דהא עכ"פ שחיטה בעינן משא"כ מידי דאימעט מן בן הבקר או שאר לישני דקרא נימא דדוקא בקדשים אמעוט דבחולין לא כתיבי הנך לישני ולא בעינן להו כלל דלא בעינן בחולין רק מה שבכלל ושחט וזה פשוט לכל מבין: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א אינה. עט"ז מדגלי בקדשים בן הבקר שתהא זביחתו לשם בן הבקר הא חולין א"צ ומ"מ בעינן כח גברא דוזבחת הוה לכל הפחות כמו ועשית. מדבריו אלו יש ללמוד דסובר דסברת הרא"ש תורה היא וכמו שאבאר לקמן אי"ה. והביא קושית הפרישה נימא דלא לישוויה גיסטרא דכתיב בקדשים הא חולין שריא ותי' הט"ז דהא קולא היא שאין צריך לחתוך המפרקת וקולא שפיר ילפינן מקדשים ואף אם נאמר דאסור לחתוך מכ"מ ושחט שמעינן. דלאו שחיטה היא ה"ה חולין אבל מה שאנו למידין ממלת בן הבקר שפיר דווקא קדשים יע"ש. ותיקן בזה אף למאן דמפרש גסטרא דרסה דלא קשיא איך יליף חולין מיניה וכן הא דאמר בחולין למ"ד ב' תנא דבי ר"י אין ושחט אלא ומשך ומנא לן חולין כפי הנראה דקושית הגהות פרישה רק אהאי פירושא דאי כפשוטו הא אמרי' בריש השוחט דקרא וזבחת בחולין נמי לא לישויא גיסטרא יע"ש משא"כ אי דרסה מוזבחת לא מימעט דרסה ושפיר הוקשה לו וע"ז תירץ הט"ז. והנה האחרונים קיצרו במקום שראוי להאריך לכן אבאר קצת: דע דשחיטת חולין אין צריך לא כוונת שחיטה לשם השם ולא כוונת חתיכת סימנים ואף לשום חתיכה בעולם כמו לנועצה בכותל אלא אפי' הפילה במתכוין הוה שחיטה ואם נפלה מעצמה ע"י רוח מצויה או ע"י חיה ועוף כ"ע מודו דפסולה והוא משנה חולין ל"א א' נפלה סכין כו' ואם היה סכין בידו ופתח ידו או בחיקו ועמד ונפל מאליו שלא היה כח גברא אלא הסרת כחו לענין נזקין חייב ולענין שחיטה כתב תה"א דף י"ב וכן פסק בקצר דראוי להחמיר דאין כאן כח גברא וכמו שהשיג באמת ב"ה בשם הרא"ה ז"ל דהוה כנפלה מעצמה. ומיהו אם נכשל בידו או ברגלו והפיל הסכין ושחטה באנו למחלוקת לרשב"א כשירה. דווקא חיקו דלא הוה כח גברא כלל הא כה"ג כשירה ולהרא"ש הרואה יראה ממ"ש בפרק השוחט עלה דנפלה סכין משמע וודאי כל שנפל שלא במתכוין אף שהפיל בידו וברגלו והיה כח גברא שנכשל והפיל שלא בכוונה לאו כלום הוא ולפ"ז דברי הטור הכי מתפרשים ואפי' הפיל בידו או ברגלו שלא בכוונה היינו כוונת חתיכה כמו לנועצה בכותל אפ"ה כשירה הא שלא בכוונה ממש פסולה. אלא דא"כ למה כתב מידו או מחיקו דהוא הדין של תה"א הוה למימר יותר רבותא והל"ח יראה דמפרש כפר"ח שהרי כתב על לשון הרא"ש אם נפלה מידו שלא במתכוין ולשון הטור מידו או מחיקו הרי דמפרש שזהו הדין של הרשב"א אמנם התב"ש אות ז' האריך ופסק להלכה כרא"ש בזה. ומ"ש כ"ד הב"ח ולבוש והט"ז. הט"ז באמת הביא כן וזבחת הוה כמו ועשית אמנם הב"ח יראה דלא פסק כן שהרי על דברי הרא"ש הביא דברי תה"א וכתב למעשה שומעין להחמיר וכן הוא דברי רבינו יע"ש א"כ משמע בפירוש שפלוגתת הרא"ש והרשב"א מונח בחיקו הא הפיל בידו שנכשל לכ"ע כשירה ותמיהני על התב"ש איך כתב שהב"ח פוסק כן וכן מ"ש עוד שם שנשחט פרה ובהמה אחרת עמה לר"נ פרה פסולה ולרבנן פרה כשירה ואמאי הא נפסלה מחמת מלאכה שמתכוין להפיל הסכין ודוחק לומר דנשחטה ע"י אחר כו' לא ידענא כוונתו מה היא דלכאורה ה"ק כיון דלהרא"ש בעינן שיפיל הסכין וע"כ בעי כוונה להפיל הסכין וא"כ לרבנן פרה אמאי כשרה ולא הבינותי אטו בעינן כוונה להך דווקא כיון שמכוין להפיל הסכין על הפרה ובתוך כך הלכה ג"כ על החולין מהני ותדע זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כשירה וה"נ כן הוא. ומ"ש ודוחק לומר שאחר מכוין על הסכין. דא"כ רישא נמי שחט פרה ושחט בהמה אחרת כה"ג אמאי פרה פסולה לד"ה והא איהו לא כוון לבהמה כלל וכאמור: גם מ"ש באות א' דאם זרק חש"ו ושחטה כשירה כיון דהם לאו כוונה להתירא אית להו אלא כמכוין להפילה והביא ראיה מת"ה הקצר ומבד"ה דף י"ב יע"ש לא ידענא דהא ודאי אית להו מעשה כההוא דאלון ורמון שחקקו למוד בהן עפר וה"נ הוה עכ"פ מעשה לחתיכה כמו קפלוט וכדאמר בגמרא ל"א א' וצריכא דאי אשמעינן התם דמכוין לחתיכה כו' ולאו בני דעה לחתיכת סימנים ועיין תוספות שם ובדף י"ב ב' מ"ש הא חשיב מכוין לחתיכה דאל"כ הא אמר דהלכה כר"ן אף לנועצה ומיהו וודאי חש"ו חשיב מכוון לחתיכה סוף דבר דברי התב"ש בזה הסימן נעלמו ממני כוונתו והנה מתניתין לא כמר כרא"ש דייקי דא"כ מאי איריא נפלה אפי' הפילה שלא במתכוון וגם לא כמר כרשב"א דייקי מאי איריא נפלה אפי' נפלה מחיקו שהיה הוא הגורם אפ"ה פסולה דמודה בנפלה מחיקו כמ"ש בתה"א ובקצר דבשל תורה ראוי להחמיר יע"ש: וראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות ד' כתב והטור לא נקיט חש"ו לא ידענא כוונתו הא תני ליה בסימן א' ואי לומר חש"ו שזרקו ולא מכווני לחתיכה זהו חידוש דין דלא נזכר ג"כ בגמרא והתב"ש הביאו גם מ"ש שם באות א' דהלכה בחזרה נמי דל"ת כח כחו היא גם התב"ש הסכים כן ומיהו בכח כחו ממש פוסל התב"ש יע"ש ועיין מה שהראה מקום מתוספות הנשרפין ע"ז א' ד"ה סוף חמה: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א כוונה. מדגלי רחמנא גבי קדשים ש"מ בחולין כשר: ש"ע סָעִיף א
ב החליד. כתב בש"ך ולא חיישינן שמא לא שחט רוב וע"י פירכוס ונפילת העוף נתרחב החתיכה ונעשה רוב וע"ל סי' כ"ד סעיף ה' ולקמן סי' כ"ה: ש"ע סָעִיף א
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א שזרק סכין. עיין בתשובת זכרון יצחק סי' צ"ו שכתב דאם זרק סכין לנועצה בכותל ושחטה בהמה שנשחט אמה או בנה היום יש לאסור השחיטה משום דכתב התב"ש בסק"ט דחולין סתמא כשר משום דסתמייהו לשחיטה עומד וא"כ כיון שהבהמה שנשחטה בלא כוונה אסור משום או"ב לאו לשחיטה עומד ביום ההוא ואסור משום שהיה בלא כוונה עכ"ד ע"ש. ולפ"ז ה"ה אם זרק סכין בשבת ג"כ השחיטה פסולה דהא לאו לשחיטה עומד ביום ההוא משום איסור שבת מיהו באמת נראה דבתרווייהו השחיטה כשירה דאין ענין זה כלל לדברי התב"ש דהכא אע"ג דלאו לשחיטה עומד ביום ההוא משום אסור שבת או או"ב עכ"פ עומד לשחיטה למחר. וגם היום אף דלאו לשחיטה עומד מ"מ הא אינו עומד לשחיטה פסולה וא"כ יותר עומד לשחיטה כשירה משחיטה פסולה דלשחיטה פסולה אינו עומד כלל אבל לשחיטה כשירה עכ"פ עומד למחר. ותדע דהא ודאי יש הרבה בהמות שאינם עומדי' לשחיטה ביום ההוא רק לחלבה או לגדל ולדות כמבואר בא"ח סי' תק"ה לענין חליבה בי"ט ואם כדבריו דבעינן שיהא עומד לשחיטה ביום ההוא א"כ מוכרח לומר דגם בהנך בהמות אסור שחיטה בלא כוונה וא"כ הו"ל להפוסקים לפלוגי גם כאן דדוקא בעומדת לאכילה. אלא ודאי דלא בעינן שיהא עומד לשחיטה ביום ההוא רק כיון דסוף בהמה לשחיטה כשר בלא כוונה: ש"ע סָעִיף א
ב ושחט. עיין בתשובת מקום שמואל סי' כ"ט: ש"ע סָעִיף א
ג כשירה. עיין במג "א סי' קנ"ח ס"ק י"ב שכתב דבזה לא שייך לברך ע"ש: ש"ע סָעִיף א
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א אפילו מתעסק כו'. שם ל"א ב' מדגלי רחמנא מתעסק כו': ש"ע סָעִיף א
ב או שזרק כו'. ברייתא שם ושם ובדרך לא זו אף זו דבמתעסק אפילו רבנן מודו כמ"ש שם ורבנן נהי דלא כו': ש"ע סָעִיף א
ג בין כו' או כו'. ע"ש ל' ב': ש"ע סָעִיף א
ד (ליקוט) ואפי' כו'. שזהו רבותא יותר כמש"ש וצריכא דאי כו' ועתוס' י"ב ב' ד"ה זרק כו' ובבא ראשונה אפילו לרבנן כמש"ש ב' ורבנן נהי כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ה וכן כו'. ג"כ מטעם הנ"ל דבעינן כח גברא וכמ"ש בתוספתא ולא כו' כנ"ל (ס"ס ב'): (ליקוט) וכן אם כו'. ול"ד למש"ש ב' לר"ג שנפלה מן הגשר וכן בספ"ב דב"ק בנזקין היתה אבן מנחת כו' ונפלה בנזקין חייב דכאן בעינן כח גברא כנ"ל וכמ"ש בסי' ז'. הרא"ה דלא כת"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.