שולחן ערוך, יורה דעה מד
א נִטְּלוּ הַכְּלָיוֹת, כְּשֵׁרָה; לְפִיכָךְ, אִם נִבְרֵאת בְּכֻלְיָא אַחַת אוֹ בְּג' כֻּלְיוֹת, כְּשֵׁרָה; וְכֵן אִם נִקְּבָה הַכֻּלְיָא, אוֹ נֶחְתְּכָה, אֲפִלּוּ עַד מְקוֹם חָרִיץ, כְּשֵׁרָה.
ב לָקְתָה הַכֻּלְיָא, וְהוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה בְּשָׂרָהּ כִּבְשַׂר הַמֵּת שֶׁהִבְאִישׁ אַחַר יָמִים, שֶׁאִם תֶּאֱחֹז בְּמִקְצָתוֹ יִתְמַסְמֵס וְיִפֹּל, וְהִגִּיעַ חֹלִי זֶה עַד הַלֹּבֶן שֶׁבְּתוֹךְ הַכֻּלְיָא, הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה מַכַּת חֶרֶב, דִּינוֹ כְּלָקְתָה הַכֻּלְיָא (הַגָּהוֹת אשיר"י וּמָרְדְּכַי וְעַיִּןִ ס"ק ז'). וְכֵן אִם נִמְצֵאת בַּכּוּלְיָא לֵחָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ סְרוּחָה, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ מַיִם עֲכוּרִים אוֹ סְרוּחִים, הֲרֵי זוֹ טְרֵפָה, וְהוּא שֶׁיַּגִּיעוּ עַד הַלֹּבֶן, אֲבָל אִם נִמְצְאוּ בָּהּ מַיִם זַכִּים, כְּשֵׁרָה אֲפִלּוּ הִגִּיעוּ לַלֹּבֶן שֶׁבָּהּ (וַאֲפִלּוּ נִמְצְאוּ הַמַּיִם זַכִּים בְּשַׁלְחוּפִית קְטַנָּה בַּכֻּלְיָא, כָּשֵׁר) (מָרְדְּכַי פא"ט והג"א) ; וְאִם נִמְצָא בָּהּ דָּם, דִּינָהּ כְּמַיִם; (וְכָל בּוֹ ואו"ה כְּלָל צ"ג) וְאִם נִמְצֵאת מְלֵאָה מַיִם שֶׁמַרְאֵיהֶם רַע אֲבָל לֹא הָיוּ עָבִים וַעֲכוּרִים, אֶלָּא מַרְאֵיהֶם כַּרְכּוֹמִי כְּמַרְאֵה הַדְּבַשׁ, כְּשֵׁרָה; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר וְהָכִי נָהוּג.
ג אִם לֹא הָיָה הַלָּקוּת אֶלָּא בַּלֹּבֶן, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל שְׁאָר הַכֻּלְיָא בְּרִיאָה, טְרֵפָה.
ד נִמְצְאוּ בַּכֻּלְיָא אֲבָנִים, כְּשֵׁרָה.
ה כֻּלְיָא שֶׁהִקְטִינָה, טְרֵפָה. וְכַמָּה תִּקְטַן וְתִטָּרֵף, בִּבְהֵמָה דַּקָּה עַד כְּפוֹל, וּפוֹל בִּכְלָל, טְרֵפָה; וּבְגַסָה, עַד כַּעֲנָבָה בֵּינוֹנִית, וַעֲנָבָה בִּכְלָל, טְרֵפָה; וְדַוְקָא שֶׁהִקְטִינָה מֵחֲמַת חֹלִי, אֲבָל הָיְתָה קְטַנָּה בְּתוֹלַדְתָּהּ, כְּשֵׁרָה. וְהֵיכִי יָדְעִינָן אִי הֲוֵי מֵחֲמַת חֹלִי אוֹ לֹא, אִי חָזֵינָן שֶׁהַקְּרוּם שֶׁלָּהּ כָּווּץ בְּיָדוּעַ שֶׁמֵּחֲמַת חֹלִי הִיא, וְאִם אֵינוֹ כָּווּץ אֶלָּא שֶׁעָשׂוּי כְּמִדַּת כֻּלְיָא, מוֹכְחָא מִלְּתָא שֶׁמִּתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ הָיְתָה כָּךְ, וּכְשֵׁרָה.
ו יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁכְּשֶׁאָמְרוּ נִטְּלוּ הַכְּלָיוֹת כְּשֵׁרָה, הַיְנוּ כְּשֶׁנִּטְּלוּ בַּיָּד אוֹ כְּשֶׁנִּבְרֵאת כָּךְ, אֲבָל אִם נִטְּלָה עַל יְדֵי חֹלִי, כֵּיוָן שֶׁהִקְטִינָה לְפָחוֹת מִכְּשִׁעוּר כְּבָר נֶאֶסְרָה וְאֵיךְ תַּחֲזֹר לְהַכְשִׁירָהּ כְּשֶׁגָּמְרוּ לִכְלוֹת וּלְהָמֵק; וּלְפִי זֶה צָרִיךְ לִבְדֹּק, אִם הַכִּיס שֶׁלָּהֶם מָלֵא חֵלֶב, נִכָּר שֶׁזֶּה תְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ, וּכְשֵׁרָה, וְאִם נִמְצָא שָׁם חָלָל וּמָקוֹם רֵיק, נִכָּר שֶׁהָיוּ לָהּ כְּלָיוֹת אֶלָּא שֶׁנִּמּוֹחוּ, וּטְרֵפָה.
ז אִם הָיוּ ג' כְּלָיוֹת אוֹ יוֹתֵר, וְהִקְטִינוּ הַיְתֵרוֹת וְנִשְׁאֲרוּ שְׁתַּיִם כְּהִלְכָתָן שֶׁלֹּא הִקְטִינוּ, כְּשֵׁרָה.
ח יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דְּלֹּבֶן בַּכֻּלְיָא לָקוּתָא הִיא, וְכָל שִׁנּוּי מַרְאֶה פּוֹסֵל בָּהּ.
ט כֻּלְיָא שֶׁהֱאֶדִימָה כֻּלָּהּ אוֹ מִקְצָתָהּ, כְּשֵׁרָה.
י אֵין טְרֵפוּת בְּכֻלְיָא שֶׁל עוֹף.
ש״ך
סָעִיף א
א ניטלו כו'. ע"ל ס"ק ט"ו: ש"ע סָעִיף א
ב וכן אם ניקבה. כתב האו"ה דדוקא ע"י מחט אבל ע"י חולי לא גרע מנתמסמס וכתב הב"ח מיהו משמעות הפוסקים דכתבו סתמא דבניקבו או חיסרו כשירה משמע דאין חילוק ולמעשה צריך להתיישב בדבר עכ"ל ושלא במקום הלובן אפי' בנתמסמס כשר: ש"ע סָעִיף א
ג או נחתכה. ע"ל ס"ק ז': ש"ע סָעִיף א
ד עד מקום חריץ. ועד בכלל כשרה הכי מוכח בש"ס ופוסקים וכן כתב הב"ח: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה עד הלובן. מוכח בש"ס וכמה פוסקים דבעינן שיגיע לתוך הלובן וכ"כ ב"י וד"מ בשם א"ח להדיא וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' פ"ז וא"כ צ"ל דמ"ש הטור והמחבר עד הלובן הוא לאו דוקא וכ"פ הב"ח דלאו דוקא הוא וכן מקצת נוסחי הטור ובפרישה ובב"י הועתק על הלובן ודלא כמשמע בעט"ז דעד הלובן לחודיה טרפה: ש"ע סָעִיף ב
ו הלובן. שנכנס תוך הכליות תחת המתנים ששם מעורים בגידים באמצעית הכוליא והוא במקום החריץ. רש"י: ש"ע סָעִיף ב
ז מכת חרב. פי' הב"ח דהיינו דוקא שנבקעה לשנים ולא נהירא כמ"ש בספרי וכן מבואר להדיא בדברי מהרש"ל פא"ט סי' פ"ו דמכת חרב היינו אפי' לא נבקעה לשנים וכן משמע מדברי או"ה שהבאתי בס"ק ח' מיהו בדברי מהרש"ל שם מבואר דמכת חרב היינו נחתך ואם כן הט"ו ושאר פוסקים דכתבו בסעיף א' דנחתך כשר לא סבירא להו הכי אכן האו"ה אחר שכתב דבמכת חרב או נבקעה לשנים טרפה כתב אבל אם רק נחתך בהן ולא נחלקו לשנים ואפילו אם הגיע החיתוך למקום החריץ כשרה עד כאן לשונו אלמא דנחתך לאו היינו מכת חרב וזהו דעת הר"ב בהג"ה ונראה דמכת חרב היינו בכח כדרך שמכין בחרב והיינו לקתה הכוליא אבל נחתך בנחת כשר וכן נראה לי להשוות דברי הפוסקים להדדי ובל"ח דף קס"ח ע"ב הניח דברי הר"ב בצ"ע: ש"ע סָעִיף ב
ח עד הלובן. כבר כתבתי בס"ק ה' דהיינו על הלובן ובמים זכים אפי' על הלובן כשר וכמ"ש אפילו הגיעו ללובן דלא כהעט"ז שכ' דבמים עכורים או סרוחים טרפה כשמגיעים עד הלובן אע"פ שהלובן שלם ובמים זכים כשר עד הלובן דוקא ובלבד שהלובן הוא שלם עכ"ל דליתא אלא עיקר הטרפות תלוי בלובן ולכן כתב המחבר בסעיף ג' (וכן העט"ז גופיה) דאם לא היתה הלקותא אלא בלובן לחוד טרפה וכל זה פשוט. מיהו היינו דוקא לדעת הטור והמחבר והרשב"א וסייעתם אבל באו"ה כלל נ"ג דין ד' כתב וז"ל וכתב ר"ש בן חפני הכהן בשערים שלו לקתה הבהמה אפי' רק בכוליא א' במים עכורים או סרוחים או נעשה בשרה כבשר המת שהבאיש לאחר ימים ואם תאחוז במקצת יתמסמס ויפול טרפה ואפי' לא הגיע למקום חריץ דהיינו עד מקום הלובן עכ"ל וכן כתב גם ראבי"ה הא דצריך בכוליא שתגיע למקום חריץ היינו במכת חרב אבל על ידי מוגלא אפי' לא הגיע למקום חריץ טרפה ומסיק וכן אם נבקעת לשנים טרפה מדקאמר (איוב ט״ז:י״ג) יפלח כליותי עכ"ל או"ה (ומשמע דלסברא זו אפילו במעט מוגלא רחוק הרבה ממקום חריץ טרפה) וכן הביא ב"י סברת הפוסקים אלו ע"ש הגהת אשיר"י וכן הוא במרדכי פא"ט. וכתב ומשמע דמפרשים דמאי דאמרינן בש"ס דבעינן דמטא לקותא למקום חריץ היינו בלקותא דחרב וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' פ"ו דבמוגלא אפי' לא הגיע עד הלובן טרפה וכן בת"ח כלל פ"ט דין א' מביא סברת האוסרים לבסוף אבל ודאי במכת חרב לכ"ע בעינן דמטא לקותא למקום חריץ (ומ"ש הרב בהג"ה דמכת חרב דינה כלקותה היינו דמיטרפה לכ"ע בדהגיע למקום חריץ ודוק) וכ"כ המרדכי והג"א בשם רש"י ג"כ וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' מ"ו דלא כהב"ח דאוסר גם במכת חרב אפי' לא הגיע למקום חריץ ועוד מחמיר הב"ח בכמה דינים שבסעיף זה ואינו עיקר בש"ס ופוסקים: ש"ע סָעִיף ב
ט כשרה. כ"כ הב"י לדעת הגהת אשיר"י דמכשיר בדם וכ' בס' ל"ח סוף דף קס"ח ויש לתמוה על רמ"א שלא הגיה לאסור בדם כמו שהגיה לאסור במראה הדבש עכ"ל ואגב חורפיה לא עיין לא בד"מ ולא בת"ח (והשיב שבספרו תורת האשם תקן זה) שבד"מ כ' על הב"י וז"ל ולא נהירא דטעמא דדם הוא כמ"ש האו"ה שאין זו לקותא הואיל והיא כולה דם אבל בלא"ה לא (ר"ל וכמראה הדבש מים עכורים מקרי וכ"כ בד"מ ובת"ח שם להדיא ולא משום שינוי מראה מטריף דהא מכשיר בת"ח שם דין ו' מראה גע"ל שהוא כרכומי כמ"ש בר"ס ל"ח ודוק) ולכן יש לפסוק כמ"ש הרשב"א עכ"ל וכ"כ בת"ח כלל פ"ט דין ד' ולזה כ' כאן בהג"ה והכי נהוג: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י אע"פ שכל שאר כו'. ע"ל סי' מ"א ס"ק ג': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא נמצאו בכוליא אבנים כשרה. כי משם יורדים לגיד הערוה עכ"ל רוקח ומשמע דאפי' נמצאו במקום חריץ ומהרש"ל פא"ט סי' פ"ז והב"ח כתבו ע"ש הרוקח להפך ולא ידעתי מנין להם כן ואפשר רצו להשוותו לדברי הא"ח מיהו בת"ח שם דין ו' כתב דאפשר דגם הא"ח מודה בזה אלא דנקט המעשה שהיה כך היה וכן נ"ל מאחר דדרך האבן לגדל בכליות והוא מהלכות הרופאים אין להטריף אפי' במקום חריץ עכ"ל וגם הראיה שהביא מהרש"ל שם מהגהת אשר"י במעשה דשפיר"א אין ראי' דמעשה שהיה כך היה ומ"מ מדברי הא"ח משמע דדוקא נקט מדמסייס דגרסינן במקום חריץ כו' ע"ש ומביאו ב"י: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב ופול בכלל טרפה. ובה"ג כ' דכפול וכענבה כשרה וכ"כ ראב"ן בסי' רנ"ז וז"ל עד כפול שאם הכוליא כפול כשרה ובגסה כענבה בינונית והוא יותר מפול ובמקומן בא"י היו הענבים גדולים וראיתי מעשה במגנצ"א בגסה שהקטינה כענבה והכשירוה עכ"ל וכ"פ הא"ז ומהרש"ל מביאו בא"ו שלו סי' פ"ח: ש"ע סָעִיף ה
יג כענבה. וכ' בת"ח שם דין ז' וכתב ב"י בשם מהר"י ן' חביב אין ר"ל ענבה ממש אלא הכוליא של בהמה גסה עשויה חתיכות נפרדות קצת זו מזו ואחת מהן נקראת ענבה עכ"ל. וכ"כ בסימנים. ותימה שהרי מסיק מהר"י ן' חביב שהעיקר דהוא ענבה ממש וכן הסכימו לפי' זה מהרש"ל שם סוף סי' פ"ח והב"ח והפרישה וכ"כ ראב"ן שהבאתי בס"ק שלפני זה: ש"ע סָעִיף ה
יד והיכי ידעינן כו'. ובכל בו והיאך נדע בודקים את מקומן אם היא כולה מלאה ואין שם חלל סביבותיה ולא ריקוב כלל אז ניכר שכך היתה תחלת ברייתה וכשרה ואם נמצא חלל שם באמת הקטינה ואסורה ע"כ: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
טו או כשנבראת כך כו'. כן הוא בכל בו ומהרש"ל שם השיג עליו וז"ל ולא נהירא דהא במתני' קתני ניטל כשרה וכל ניטל (דוק' מעשה) [צ"ל משמע ע"י] בני אדם או ע"י חולי הוא (כדלקמן ס"ס נ') אלא ודאי מיירי שניטל ע"י חולי או ע"י אדם ומה שמתמה איך תחזור לכשרותה למה לא תחזור מעצמה מאחר שאינה בידי אדם כמו שמכשירים הריאה דאינקב' וסביך בבשרה אף שקודם הסיבוך היתה טרפה עכ"ל ומביאו הב"ח ואין דבריו נראין דודאי גם הכל בו ס"ל דגם בניטלה כולו כאחד ע"י אדם כשרה וכמ"ש המחבר והדרישה אלא דבא לומר דע"י חולי כשהקטינה לכתחלה איך תחזור להכשרה ול"ד כלל לריאה דאינקבה וסביך בבשרא דהתם עיקר טריפותה משום נקב וכבר נסתם הנקב משא"כ הכא ועוד דהא קי"ל בסי' ל"ט ול"ו דגבי ריאה לא מהני סתימה ודופן סותמתה שאני דהו' סתימה דמעיקרא כמ"ש רש"י והפוסקים וכמ"ש בסי' ל"ו ס"ק ו' משא"כ הכא וכן כתבו האחרונים: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טז אם היו ג' כוליות. כתב הב"ח הלשון משמע שהשלישית אינה עומדת בשורה א' עם השתים אלא נמצאת במקום אח' אבל אם עומדות זו אצל זו ואיכא לקותא בחדא אז היא טרפה דמאן לימא לן דהיתירה לקויה דלמא הכוליא שאינה יתירה לקויה וה"ל לקתה בכוליא אחת דטרפה עכ"ל ויש לכאורה ראיה לדבריו ממ"ש ראב"ן שם דכשיש ג' כוליות והקטינה אחת מהן טרפה אבל מהרש"ל שם סי' פ"ט כתב להפך דאם יש שלשה כוליות וכולן עומדות בדרא חדא ויש לקותא או שאר חסרון באחד מהם כשרה אבל אם הג' אינה עומדת בדרא והלקותא או החסרון הוא בא' מאותן השתים העומדות בדרא טרפה עכ"ל וע"ש ולדבריו צ"ל דראב"ן מיירי בכה"ג דהשלישית אינה עומדת בשורה ולקתה אחת מהעומדות בשורה וצ"ע לדינא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יז דלובן בכוליא לקותא היא. וכתב מהרש"ל שם ס"ס פ"ז אע"ג דאינו פוסל עד שיגיע ללובן שבכוליא שהוא מקום חריץ ובמה ניכר דלקוי הוא הלא כבר הוא לבן י"ל כיון דא"א למיקם עלה טרפה דספק דאורייתא הוא עכ"ל ומביאו הב"ח: ש"ע סָעִיף ח
יח וכל שינוי כו'. והטור כתב דירוקה כשרה וכ"כ האו"ה סוף כלל כ"ג וכ"פ מהרש"ל שם והב"ח ופירשו דהיינו דוקא ירוק ככרתי (שקורין בלו"א וכדלעיל סי' ל"ח) וכן פי' בפרישה סעיף ד' אבל בת"ח שם סוף דין ו' כ' וז"ל דהיינו דוקא ירוקה שנקרא גע"ל שנוטה ג"כ לאדמומית אבל ירוק ככרתי וכה"ג שקורין בלו"א טרפה עכ"ל וכ"כ בס' אפי רברבי וצ"ע דהא קי"ל ר"ס קפ"ח דמראה ירוק גע"ל אינו נוטה לאדמומית אפי' לקולא וכ"ש לחומרא וכן לעיל סי' ל"ח בריאה שהאדימה כשרה וירוק גע"ל טרפה אלמא דיש חילוק בין אדום לגע"ל: ש"ע סָעִיף ח
יט פוסל בה. ואע"ג דכל האברים חוץ מריאה אין שינוי מראה פוסל שאני כוליא כיון דלקותא פוסל בה ושינוי מראה הוי לקותא כדאיתא בש"ס פרק א"ט (דף מ"ז ע"ב) וכמ"ש בסי' ל"ח בס"ק ח': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
כ אין טרפות כו'. כ' מהרש"ל שם סי' פ"ט דבכוליא יש להקל יותר בעוף (מבטחול) [מבהמה] מטעם שכתב האגור בשם מהרי"ל (ומביאו ב"י) שכליות העוף הם סגורים בעצם ואינם מגיעים שם בני מעיים עכ"ל וכן משמע בדברי הרא"ה בס' ב"ה דף נ' ודברי העט"ז בכאן הם קשים להולמם וכבר השיגו הל"ח דף קס"ח ע"ב ואולי יש ט"ס בדבריו ע"ש: ש"ע סָעִיף י
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א ניטלו. הש"ך הראה מקום לאות ט"ו ושם נאמר דניטלו היינו ע"י אדם בב"א הא ניטל מתחלה עד שנשאר פחות מכשיעור טריפה אף ליש"ש וכמ"ש שם. ודע דטריפות הכליות כתב האגור בשם מהר"י מולין דסופו להתקלקל הבני מעיים הביאו הב"י ובכ"מ פ"י מה"ש ה"י דחה זה באומרו דאין נראה שהטרפות כליות יהא משום בני מעיים אלא טריפות בפ"ע. והכרח לזה לא ידענא ואולי מדפריך בריש א"מ לחשוב הא דרכיש והמעיין בתוספות שם ד"ה ואמר דכל לאו מינה מיטרפא לא תנן לה וא"כ מה קושיא מלקתה. או יאמר כמ"ש המ"ב בתשובה סימן ס"א ב' כיסי' תרי רואין לא אמרי' ואי טריפות הכליות משום בני מעיים לאיזה צורך הוצרך הרי"ף והר"מ בפ"ח מה"ש הכ"ה והטור לומר לפיכך אם ניטלו כשר ה"ה ג' כשר לו ניטלו טרפה אפ"ה ג' כשירה ועיין מ"ש בט"ז אות א' ואפשר מש"ה לא הגיה הר"ב בזה יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב וכן. עש"ך ומדבריו אתה רואה דווקא נקב שיש בו חסרון דתלי טעמא דלא גרע מנתמסמס וכמ"ש הב"ח דלא עדיף אלו הוה הבשר הנחסר ע"י חולי לפנינו משמע וודאי הא שלא ע"י חסרון לא אפילו ע"י חולי ומ"ש דווקא ע"י מחט הוא לאו דווקא אלא שראיתי להתב"ש אות א' שדייק מדכתב ע"י מחט משמע ע"י חולי אפילו בלא חסרון. והא מדין מסמוס למד לה וכפי הנראה דסובר דה"ק דחולי הוה לקותא כמו המסמסה וכתב דלפי מ"ש הכל בו דחולי לקותא הוא יע"ש. ולא הבינותי דאדרבה הכל בו שהביאו המחבר בס"ד אין סובר כן דאל"כ למה ליה לאהדורי אטעמא דהיה פחות מכשיעור לימא דהוה לקותא ומכי מטי לחריץ לו יהיה כשיעור טריפה אלא סובר ע"י חולי לאו לקותא הוה ואף ל"ד להמסמסה. וראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות ב' דברים אשר לא זכיתי להבינם כתב דהלבוש פ"א כתב כאו"ה דניקב ע"י חולי טריפה וא"י דשם לא נזכר כ"א ניטל ע"י חולי טריפה וכמ"ש בס"ו דאל"כ איך תחזור לכשרותה וזה יורה בהיפך וכדכתיבנא. עוד כתב אמ"ש הש"ך דלא הגיע עד הלובן כשרה אפילו לאו"ה וז"א דאו"ה מטריף במסמסה אפילו לא הגיע ללובן אלא שהש"ך הכריע מסברא דנפשיה דעכ"פ בלא הגיע ללובן דאין להחמיר ע"י חולי כיון דמשמעות הפוסקים להתיר ניקב ע"י חולי. ולענין דינא כתב הכה"ג ושאר אחרונים ע"י חולי והגיע ללובן יש לאסור ונכון להחמיר עכ"פ באין ה"מ וכאמור ✍עי' לקמן: ש"ע סָעִיף א
ג או. הש"ך הראה לאות ו' ור"ל דמ"ה היינו בכח ומש"ה דינה כלקותא משא"כ כשאין בכח כשירה אף להר"ב ומש"ה לא הגיה כאן כלום: ש"ע סָעִיף א
ד עד מקום חריץ ועד בכלל. ש"ך וכן מוכח מש"ס מההיא דמחו בכוליא ולא הספיקו לראות אם ניקב החריץ דאפילו ניקב כל החריץ או נחתכה כשירה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה עד הלובן ובתוך הלובן. ש"ך הא אין לקותא בלובן אף שאין הפסק בין הליקוי ללובן כשירה להמחבר ומ"ש שכ"מ בש"ס אפשר מהא דאמרינן והוא דמטי לקותא למקום חריץ ולא אמר עד מקום חריץ והוה מפרשינן לחומרא ש"מ בתוך בעינן: ש"ע סָעִיף ב
ו הלבן שנכנס תוך הכליות תחת המתנים ששם מעורים בגידים באמצעות הכוליא והוא מקום חריץ ש"ך וכפי הנראה שכן צ"ל הלובן שיוצא מתחת המתנים ונכנס לתוך הכליות ורש"י לא כתב כ"א ששם מעורים בגידים: ש"ע סָעִיף ב
ז מכת חרב. פי' הש"ך שמכה בכח אפילו לא נבקעה לשנים דאי נבקעה לב' לא היה לרמ"א לומר מ"ח אלא נבקעה לב' וא"כ כשהכה בכח אף שלא נחתכה לב' טרפה ובלא כח דוקא נחתכה לב' כמ"ש או"ה הביאו הש"ך אות ח' מ"ח ונבקעה לב' השיב כתרתי. והל"ח הניח בצ"ע דברי הר"ב שסובר דמ"ה היינו נחתכה וחולק אהמחבר ודוקא ניקב א"כ היה להניח לעיל וכפי מ"ש הש"ך אין כאן קושיא דמ"ח היינו בכח טרפה: ש"ע סָעִיף ב
ח עד הלובן. הש"ך האריך בכאן ומסיק כאו"ה דכל לקותא לא בעינן למקום חריץ כ"א במ"ח דמפרש הא דאמרו והוא דמטי לקותא למקום חריץ אמ"ח קאי דבעינן מקום חריץ. ומ"ש דהר"ב שכתב דמכת חרב כלקתה לאו לגמרי א"י הא הר"ב לא הגיה כאן כלום ואף שבת"ח כלל פ"ט הביא לדברי או"ה מ"מ הגהות חיבר באחרונה וחזר כאן ואולי דלא היה להר"ב לומר דינו כלקתה כו': הרשד"ם הי"ד סימן ל"ה האריך בכוליא שלא בדקו אם הגיע ללובן יע"ש דהוה טריפה דלא מוקמינן אחזקה דבהמה זו איתרע רוב דידה ועיין בסימן נ' ולבסוף כתב ב' עדים העידו שבריאה היתה הכוליא וב' מכחישים אוקי אחזקה ומיהו אם כולם אומרים שהיה מוגלא אלא שב' אומרים הגיע ללובן וב' אומרים שלא הגיע הוה וודאי טריפה דאיכא ס"ס לאיסורא שמא העדים שאמרו הגיע ללובן האמת אתם ושמא הלכה כמ"ד לא בעינן למקום חריץ במוגלא ועיין כה"ג בהגהות ב"י אות ט"ו. ומה שהתיר הרשד"ם הכלים אחר מעל"ע אנן לא קיי"ל כן דספק איסור תורה שנעשה אח"כ דרבנן אין להקל ומה שהביא ראיה מא"ה הביאו הב"י בסי' קכ"ב דאם שהו בבית עובד כוכבים כלים מותר לאחר מעל"ע התם כיון דספק אם שימש כלל עדיף עיין מ"י כלל נ"ט ובקונטרס הספיקות ובסימן ק"ג וקכ"ב אבאר. וסבור הייתי לומר דלהר"מ ז"ל כל ספיקא מ"ה שריא א"כ תו הוה גזירה לגזירה אטו ב"י ונהי דוודאי איסור דרבנן אין להתיר בכה"ג משא"כ שאב"י הוה רק גזירה שוב ראיתי שזה טעות דהא פינכא דרב אמי דתברה ואמאי לא שהה מעל"ע דם שבישלו דרבנן אלמא אף בדרבנן גזרו על שאב"י. ומיהו להר"מ דם שבישלו ד"ת ובסימן ק"ג וקכ"ב אבאר: כתב בכה"ג בהגהות הב"י אות כ"ח כוליא שהקטינה ולא הספיקו לבודקה אם היה כענבה כשירה מס"ס שמא מתולדה ושמא היה כשיעור וע"ש ואף שאין הספק הב' שקול דאיכא ביה ס"ט לאיסורא שמא הלכה ע"י חולי טריפה כאו"ה ושמא לא היה כשיעור אפ"ה יש להקל ועמ"ש לקמן בהא דנתמסמס פחות משיעור: ש"ע סָעִיף ב
ט כשירה. הטעם דכוליא כולה דם הוא ומש"ה כשירה ואינו דומה למראה דבש ש"ך. ועיין תב"ש הביאותיו בט"ז דוקא עד הלובן דלובן אין דרכו להיות דם והלכך אם נמצא בלובן דם יש להטריף לדידן: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י אע"פ. הש"ך הראה מקום לסימן מ"א ושם ערער היש"ש ביבשו הב' זיתים והשאר שלם וכאן לא הזכיר היש"ש בא"ט סימן פ"ו כלום: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא נמצא. עש"ך וכבר כתבנו ועמ"ש בט"ז בשם התב"ש דיש ב' מיני אבנים יע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב ופול בכלל טריפה. כתב הש"ך דיש כמה דעות דפול וענבה כשירה יע"ש: ש"ע סָעִיף ה
יג כענבה. הש"ך העלה כענבה ממש דהיינו עינבי הנפן משערינן ליה ואף דהיום נתקטנו בשיעורן ממה שהיו בתחלה ועמ"ש בט"ז מזה: ש"ע סָעִיף ה
יד והיכי ידעינן. עש"ך והנה הנך ב' דינים כוליא שהקטינה ודין שאח"ז ניטלו ע"י חולי לאו"ה טריפה הם כל ע"י חולי הוה כמסמסה ומה ששנינו כוליא שהקטינה יפרש ע"י אדם שניטל ביד ונשאר כפול וענבה לא ע"י חולי: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
טו או. הש"ך האריך להשיג על היש"ש דמחלק בין על ידי מעשה א"א לטריפה שתחזור לכשרותה הא ע"י חולי אפשר והוא דוחה זה. וליש"ש קרום מחמת מכה אינו קרום הטעם שסופו ליסתר ובסי' נ"ב אבאר. כתב הכר"ו בניטל הטחול דכשירה היינו הקטינה ולא שנימוקה דאיך תחזור לכשרותה ועמ"ש לעיל בסימן מ"ג בזה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טז אם היו. עש"ך ולשון איפכא אינו מיושב כי הב"ח פשיטא דמודה דאם ב' בדרי וא' מהם נלקה דטריפה ופליגי באם כולן עומדות בשוה יש"ש מיקל דאוקי אחזקה והב"ח מטריף מספק שמא אותה הראויה נלקה והפר"ח אות י"ד והתב"ש אוסרין בכל גווני דמ"מ כאיב לה כאב הלקותא ועיין צ"צ סימן צ"ח ב' טחולין וא' ניקב בסומכיה דינו כמו בכליות ואף אם עומדין בשוה וא' קטנה וניקבה בסומכיה כשירה ולמד מב' וורדות שא' גדולה שהולכין אחר הגדולה שהיא העיקרית ה"ה כאן: ודע דכל זה באברים שאם ניטלו וחסרו כשירים שייך זה הדין הא ב' כבדים וא' מהם לקותה כולה דם או קשה כאבן וכדומה אין אומרים שהיתירה לקויה והבריאה היא העיקרית דמ"מ מתחלה שהיו שניהן שלימים נטרפו מטעם יתר כחסר ואיך יחזרו לכשרותן ובלא"ה אין לדמות ב' כבדים לכאן כנ"ל פשוט ✍: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יז דלובן. הש"ך הביא הא דיש"ש דמספיקא אסרינן לה כיון דבלובן א"א להכיר ומיהו לפעמים אפשר להכיר גם בלובן והוה ודאי טריפה ועט"ז שסובר דאף לא הגיע ללובן: ש"ע סָעִיף ח
יח וכל. הש"ך העלה דבגע"ל טריפה וגרי"ן ובל"א כשירה כמו בריאה מדר"נ ה"ה בכוליא יש להכשיר: ש"ע סָעִיף ח
יט פוסל. עש"ך דלקותא פוסל בה ושינוי מראה הוה לקותא ומש"ה בעינן דוקא עד הלובן ומ"מ לא הבינותי לקותא זו מה היא דכל האברים פוסל בהם לקותא אם הגיע לחלל כ"א כדינו דהוה בשר שרופא גורדו: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
כ אין טרפות הטעם דסגורים בעצם ואין מגיע ההפסד לבני מעיים והלכך אין שום לקותא פוסל בו אף מוגלא דלא בעינן עד הלובן מה"ט דאמרן ומ"ש על הלבוש הוא ממ"ש בסעיף יו"ד כוליא של עוף אין שום טריפות פוסל בה ובניקב יש מכשירין ויש פוסלין וא"י להולמו דניקב אפילו בבהמה כשירה אפי' ניקב הלובן כמבואר והל"ח אות רל"ג השיגו דמתחלה פסק דאין טריפות בכוליא של עוף ואח"כ הביא י"א ואני אומר בלא"ה ניקב גם בבהמה כשירה אם לא שנאמר במ"ש או"ה ניקב ע"י חולי בבהמה טריפה: ש"ע סָעִיף י
ט״ז
סָעִיף א
א או בג' כליות כו'. דכל יתר כנטול דמי: ש"ע סָעִיף א
ב ניקבה או נחתכה. הטעם בב"י בשם הרא"ש דדוקא גבי לקותא דסעיף ב' טרפה דיותר מזיק לה כאב הלקותא בנתמסמסה מכאב ניקב או נחתך ובטור כתוב ניקבה או חסרה אפילו הגיע החסרון כו' וכתב רש"ל ע"ז ולא נהירא שהרי לא מטרפינן נתמסמסה אלא דחשוב כאילו אינו ואם כן כ"ש נחסר דטרפה אם הגיע החסרון עד החריץ ע"כ ואין בהוכחה זאת כדאי אפילו להחמיר נגד דעת הטור דודאי המססה גרע טפי מנחסר דבהמססה יגדל הכאב ויפסיד גם מקום חריץ משא"כ בנחסר: ש"ע סָעִיף א
ג עד מקום חריץ. פי' חלב לובן שתחת המתנים נכנס לתוך הכוליא שהגידין מעורין שם והיא אמצעית הכוליא ונקראת חריץ. רש"י ור"ן. ואפילו אם הלובן עצמו ניקב או נחתך כשר כנ"ל וראיה מדאמרינן בגמרא ע"ז פסול בריאה כשר בכוליא והיינו נקב ש"מ דבכל הכוליא כשר ותו מדלמד הרא"ש דניקב או נחתך כשר מדאמרי' בגמ' מחו לה בכולייתא לא הוה טרפה ולא דקדקו אם הגיע ללובן ש"מ אפילו אם הגיע ללובן גופיה כשר בניקב או נחתך וכ"פ מו"ח ז"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד והוא שיעשה בשרה כו'. כבר כתבתי הטעם בסעיף א' שזה מכאיב ביותר. וכתב רש"ל וז"ל לכאורה נראה דבעינן שיתחיל ההמססה גם מבחוץ דאל"כ לא עדיף מריאה ולא מצינו שיהא עדיף לקותא בכוליא מבריאה ועוד כ"ש הוא מריאה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון אבל אינו כן מאחר דעיקר לקותא אינו אלא במקום חריץ א"כ כשתגיע המכה בלובן הכוליא אין זה חסרון בפנים אלא בחוץ שהרי לובן שתחת המתנים נכנס בתוך הכוליא ואח"כ יוצא מן הכוליתא לחוץ וגלוי הוא ע"כ משמע מזה דבטחול אמרינן שפיר דכשר בנלקה מבפנים וכבר כתבתי מזה ס"ס מ"ג: ש"ע סָעִיף ב
ה מכת חרב. לכאורה תמוה הוא דהיינו נחתך ובעל דין זה הוא הג"ה אשיר"י והוא חלק בנחתך ג"כ וס"ל דטרפה דדוקא בניקב כשר וכתב רש"ל עליו ולא נהירא דמנין לנו לחלק בין ניקב לנחתך דודאי כל היכא דכשר בניקב כשר בנחתך כדעת הרא"ש ומ"מ אם נחתכה לשנים או נבקעה פסק ראבי"ה דטריפה ע"כ וא"כ היה לו לרמ"א להביא י"א שאם נחתכה טרפה וצ"ל דרמ"א מפרש האי מכת חרב היינו נבקעת לשנים דוקא וכדעת ראבי"ה שמביא בהג"ה אשיר"י: ש"ע סָעִיף ב
ו והוא שיגיעו עד הלובן. זה דעת הרשב"א וטור ותלוי בחילוק גירסות בגמרא דרש"י גריס כשר בריאה פסול בכוליא דהיינו מוגלא ותו לא והאלפסי גורס פסול בזה ובזה לקותא ולפ"ז הוי לקותא ומוגלא תרי מילי ומ"ה פירשו דלקותא היינו נתמסמס כמו שהעתיק כאן בסעיף זה בתחלתו ואיתא תו בגמרא לקתה הכוליא טרפה והוא דמטי עד הלובן והנה לפרש"י דמוגלא היינו לקותא ממילא בעינן במוגלא עד שיגיע ללובן אבל להרי"ף דלקותא מילתא אחריתא היא וכיון דבלקותא לחוד אמרינן שצריך שיגיע עד הלובן ממילא במוגלא לא נאמר בו דבר זה וע"כ טרפה אפילו בלא הגיע ללובן וכ"פ ב"י בשם שערים דר' שמואל בן חפני וכתב רש"ל שכן משמע מדברי רמב"ם כו' וכן נראה עיקר ולא כהרשב"א וטור שכתבו אף במוגלא ומים עכורים בעינן שתגיע למקום חריץ כי מנין לנו להקל באיסורי תורה בלי ראיי' מן התלמוד עכ"ל וכ"פ מו"ח ז"ל וכן ראוי להורות למעשה. וכתב עוד רש"ל אע"ג דאמרינן בגמ' מליאה מוגלא טרפה אלמא דמליאה בעינן ואינה טרפה עד שיגיע למקום חריץ דיש לחלק דאם לא היתה הבועה מבחוץ אלא מבפנים צריך שתגיע הליחה למקום חריץ ומש"ה אמר מליאה אבל היכא שהיתה הבועה בולטת מבחוץ ויש בה מוגלא טרפה אפי' לא הגיע לחריץ ומביא ראיה על זה מא"ז: ש"ע סָעִיף ב
ז שיגיעו עד הלובן. פירוש וגם בלובן יש מכה זאת וכן ברישא בנתמסמס כמ"ש ב"י בשם א"ח שהסכימו חכמי העיר דכל היכא דלא מטי ללובן גופיה כשרה וכן הביא ב"י בשם א"ח דבמקום חריץ דוקא תהיה הלקותא וכבר כתבתי בשם רש"ל דבמוגלא לא בעינן למקום חריץ: ש"ע סָעִיף ב
ח אפילו הגיעו ללובן כו'. משמע אפילו בלובן עצמו קשה ממ"ש ב"י בשם הג"ה אשיר"י שכוליא של איל נמצא בשפיר"א ולא היה לה בשר כלום אלא היתה מים צלולים רק שבמקום הלובן היתה שלימה והכשיר עכ"ל. משמע דאם הגיעו מים זכים ללובן טרפה וזה אינו דאמאי נחמיר במים זכים טפי מניקב ונחתך דהוכחנו לעיל דכשר אפילו הם בלובן עצמו וכאן במים זכים הצריכו שיהיה כל הלובן בשלימותו והלא ק"ו דמה ניקב או נחתך דפוסל בריאה ואפ"ה כשר בלובן הכוליא מים זכים שכשרים בריאה למה יאסרו בלובן אפילו במקצתו ע"כ נראה דבההוא מעשה דהג"ה אשיר"י לא הכשירו דוקא מטעם דכל הלובן בעינן שלם אלא המעשה היה כך ולאו דוקא אלא אפי' מקצתו כיון שהיו צלולים: ש"ע סָעִיף ב
ט נמצא בה דם כו'. הב"י בשם הג"ה אשיר"י בשם בה"ג כ"כ והוכיח מדלא חשיב דם בהדי עכורים וסרוחים וכתב רש"ל ותימה נידוק לאידך גיסא לחומרא דוקא מים זכים הוא דכשר ולא דם גם לא מסתבר כלל שיהיה דם עדיף מעכורין כי מסתברא דאין לך לקותא גדולה מזה אם מליאה דם או שהיתה בועה בחוץ מלאה דם עכ"ל ובאו"ה כ' טעם לדם שהוא כשר דלא הוה לקותא שכולה דם ע"כ ולפ"ז מתורץ מה שהקשה רש"ל למה לא חשביה בהדי מים זכים דכ"ש הוא דכשר בדם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י אלא בלובן. פי' מה שנזכר לעיל שאוסר בכוליא הוא אוסר בלובן לחוד דעיקר חיותו באותו לובן וכבר נתבאר בסמוך דכולו שלם בעינן מן לקותא האוסרת ואפי' במים זכים [בעינן עכ"פ שישתייר מקצתו]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא נמצאו בכוליא אבנים. פי' ומקום הלובן כולו בריא כ"ה בב"י בשם א"ח וכ' הרוקח הטעם שמשם יורדים לגיד הערוה וכתב בת"ח דמזה משמע אפי' נמצאו אבנים במקום החריץ וכן נ"ל עכ"ל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב וענבה בכלל. בב"י בשם מהר"י ן' חביב פי' מה שפי' בזה לפי שהוקשה לו הא אין ענבה גדולה כפול וכתב רש"ל שאין זה תימא לפי שפירות של ז' מינים שנשתבחה בהן א"י היו משונים בגדלתם לפי הטבע שהרי קבלה בידינו מבעלי התוס' שזית הוא שיעור חצי ביצת תרנגולת אע"פ שאין עתה נמצא כך אלא שנשתנו עכ"ל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג ואיך תחזור להכשירה. זה דעת הכל בו ורש"ל חולק ע"ז וכ' דהרי מצינו כן בריאה שניקבה ומהני לה כי סביך בבישרא אע"פ דקודם הסביכה טרפה היתה ודוקא בידי אדם אמרינן גבי צומת הגידין שאין חוזר להכשירו ע"כ ס"ל דאפילו ניטלו ע"י חולי כשרה. ולעד"נ כדברי הכל בו דודאי היכא דמצינו בהדיא האי מילתא דטרפה יכול להחזיר להכשרו מצינו אבל כאן מי יימר לן דהתירו בזה דהרי אמרו ניטלו הכליות כשרה ואפשר לומר שלא נתכוונו בזה. [רק] אם ניטלו בתולדה ומנלן לומר שאפי' ע"י חולי יהיה כן כיון שפעם אחת היתה טרפה ועוד דל"ד כלל לריאה שניקבה וסביך בבישרא דדבר ברור הוא כל שהדר בריא לא מטרפינן ואילו היה לנו ודאית שכל ריאה שנעשה בה נקב תהיה סביך בבשר אח"כ לא היינו מטריפין אלא שכיון שאין זה בבירור אסרינן בניקבה אבל כאן כל שהקטינה מחמת חולי שנרקבה קצת הכוליא למה נטריף הלא סופה לרקוב כולה וממילא הדרא בריא ואין לומר שמא יבוא לה רפואה שלא תוסיף לרקוב עוד א"כ מכ"ש למה נטריף כיון שיהיה רפואה למכתה ודאי תחזור כבראשונה אלא פשוט שע"כ אסרו בהקטינ' שסופה להיות מתנוונה והולכת ותרקב כולה מ"ה טרפה ודבר זה ודאי מסתבר סברא נכונה וכך ראוי לפסוק כדברי הכל בו כן נ"ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יד והקטינו היתירות כו'. כתב מו"ח ז"ל הלשון משמע שהשלישית אינה עומדת בשורה אחת עם השתים אבל אם עומדות זו אצל זו ולקתה חדא אז היא טרפה דמאן לימא לן דהיתירה לקויה דלמא שאינה יתירה לקויה והוה לקתה כוליא אחת וטרפה ע"כ לשונו . ולא ידענא מי הכניסו להוסיף בטרפות ע"י חילוק זה דודאי על כל אחת יש שם יתירה וכל שנשארו שנים כהלכתן אמרי' שהם הכליות שלה וזה פשוט לפע"ד: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
טו וכל שינוי מראה כו'. בטור כתוב ואם היא ירוקה כשרה וסבר ב"י שהוא למדו מדברי העיטור וע"כ תמה מנין לו זה ונראה פשוט שזה הוא דעת עצמו וס"ל דאין זה כלל שינוי מראה ולא הוה לקותא כלל כדאמרינן גבי ריאה מטעם שלא נפל בו דמו ולא כללו כלל בכל שינוי מראה שהם לקותות וכן עיקר להלכה ובת"ח כתב דמראה גע"ל כשר דנוטה לאדמומית וגרי"ן ובלו"א טרפ' ותמוה מאד למה ישתנה מן הריאה דאמרינן להיפך ובפרט בירוק דהטעם משום דלא נפל דמו וכן עיקר דהטור כתב בהדיא דירוק כשרה ויש בו טעם להיתר למה נטריפנו והיינו ירוק גרי"ן וזה לא נכנס לכלל מראה כלל גם מ"ש דגע"ל נוטה לאדמומית קשה דהא בסי' קפ"ח לענין דם נדה אינו כן ע"כ אין להתיר במראה גע"ל וכתב רש"ל כיון ששינוי מראה בכוליא אין לו ראייה מן התלמוד ע"כ אין לאסור בשינוי מראה אא"כ הגיע עד לובן שלו ולא משמע כן בדברי בעל העיטור שהביא הב"י שלא חילק בין כוליא לריאה אלא בענין המראות שאין מראיהן שוה אבל בזה שבריאה טרפה אע"פ שלא נכנס כלל לתוכה כמו שהוכחנו לעיל סי' ל"ח ה"ה בכולי' כך והטעם דסופו לקלקל הכל כנ"ל: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
טז בכוליא של עוף. הטעם בשם מהר"י מולין לפי שכליות העוף הם סגורים בעצם ואין מגיעים שם בני מעיים וכתב ב"י בשם א"ח ומטעם זה התיר הר"ש תרנגולת שנפחה כולייתה כביצת תרנגולת ושחורה כדיו עכ"ל: ש"ע סָעִיף י
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א או בג' כליות דכל יתר כנטול דמי. ט"ז ור"ל ניטלו הכליות כשרה. לשון הרי"ף ז"ל הביאו הרא"ש ג"כ וכד משתכחן תלת כולייתא דכל יתר כנטול דמי ותנ"ה ואת שתי הכליות ולא בעלת שלש ואחת ומדפסול לגבוה מכלל להדיוט ש"ד ויש לראות אם נאמר כפי' הרמב"ן יתר כנטול ביד הוא ומקומו עמו א"כ אם דבוקים זה בזה במקצת עד שאם ינטלו שניהם במקומן לא ישאר כפול וכענבה המוזכר לקמן אמאי כשירה וא"כ הר"ב שהגיה בסימן מ"ג ס"ה דיש מחמירין ב' טחולים בסומכיה אם לא בה"מ ה"נ כאן יש לאסור באין ה"מ וכ"ת ע"כ מחמירין שם היינו מטעם יתר כנטול דמי הוא ומקומו עמו ומ"מ בפי' כל יתר סובר כרש"י והר"מ מתחלת ברייתא דמי הא ליתא חדא דמאן דמפרש כרמב"ן יסבור וודאי כנטול ביד דמי עיין תה"א ל"ט א' ועוד דא"כ טחול נברא במקצת סומכיה כשר כמו שיראה הרואה בט"ז אות ב' ועיין מ"י כלל פ"ט ובסימן נ"ה אות ד' והרמב"ן משום נטול ביד הטריף ב' טחולים וכ"ת דכוליא שהקטינה טרפה היינו מחמת חולי הא ביד אף שנשאר פחות מפול וענבה כשירה הא ליתא דרשב"א בארוך ובקצר דאיק לה וגם הרא"ש מדאמר כוליא שהקטינה משמע הא בתולדה כשירה הא כל שאין בתולדה ונשארה פחות מכשיעור טרפה ודיוקא דסיפא הוא דוקא הא כל שאין מתולדתה אף שלא ע"י חולי אלא ביד כל שלא ניטל בפ"א טרפה עיין בארוך נ' ב' ובקצר ב"ב ש"ש ובמ"י כלל פ"ט אות י"ב אמ"ש הכלבו דניטלה כשירה היינו מתחלת ברייתה כתב ה"ה בפ"א ביד ע"י אדם כמ"ש המחבר בש"ע עכ"ל והוא בס"ד הרי בהדיא בידי אדם שלא בפ"א ונשאר פחות מפול וענבה טרפה וכאמור ועש"ך אות ט"ו ורש"ל בא"ט סימן פ"ח. ולדינא אם נמצאו דבוקין זה לזה עד שאם ינטל כל מקום הדבוק לא נשאר כפול וענבה באין ה"מ צ"ע לדעת הרמב"ן וכדאמרן✍יש להטריף: ואגב ראיתי להזכיר מה שאמרו בבכורות ל"ט א' ואת שתי הכליות כו' ובכר"ו אות ט' תמה על הר"מ דבפ"ח מה"ש הכ"ה כתב נבראת בכוליא א' כשירה ובבכורות משמע דלהך ברייתא א"א להבראות בשום אופן בעלת א' וליתא במציאות והר"מ העתיק הך ברייתא בפ"ב מהלכות איסורי מזבח (הי"א) ותי' דר"מ יסבור היפך מפירש"י דההיא ברייתא דלא שלש וא' סוברת דאין נמנע להיות נברא בא' יע"ש. הנה מ"ש דברייתא דא' וג' סוברת דיש בריה בא' והתורה מיעטה מגזירת הכתוב ואידך ברייתא סוברת דאין בריה וע"כ ליכא למעט א' וג' דומיא כו' לא הבינותי כלל אם ליתא במציאות ודאי ע"כ ממעטינן חסר א' ע"י חולי או ביד ולא דומיא לו. אם אמרי' דומיא בקרא והמעיין בגמרא יראה בלא"ה א"א לפרשו כך. ואמנם מ"ש דהר"מ העתיק הך ברייתא לא מצאתי והדין הוא דהעתיק ואפשר לומר דהר"מ פסק כן לדינא דא' וג' פסולה לקרבן ואף על פי כן פסק כאידך ברייתא דיש במציאות דנברא חסר וחכמתו עמדה לו להכריע או שמצא כן במציאות שיוכל להבראות חסר אמנם לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו איך פסק הר"מ דג' פסולה והא איהו סובר דיתר כחסר מתחלת ברייתה דמי כמ"ש הב"י בס"ס מ"א. שהרי הר"ב אומר כן הוא אדונינו רבינו משה ז"ל בפ"ח מה"ש הי"א כל יתר כחסר דמי וא"כ בעלת שלש אמאי פסול הא חסר מתחלת ברייתה כשירה היא. והן אמת שלשון הר"מ ז"ל בפ"ב מהל' איסורי מזבח שכתב אם נמצאת בכוליא א' או ניטל הטחול פסולה שאין מקריבים חסר כלל לפיכך ג' כליות וב' טחולים פסולה. בכוליא כתב נמצאת משמע נברא חסר שכן העיד הלח"מ בפ"ח מה"ש הכ"ה דלשון נמצאת מורה כך ובטחול אמר ניטל היינו ע"י חולי או ביד ולא ידענא למה כתב כן וסבור הייתי לומר דהר"מ סובר דברייתא ולא שלש וא' סוברת חסרון מבפנים שמיה חסרון ומתמים אימעט חסר ביד ושתי הכליות ע"כ נמעט נברא חסר או שלש אלא שלא נזכר זה כלל בגמרא. ומסוגיא זו מוכח כרמב"ן דיתר כחסר ביד דמי וא"ש דאידך ברייתא דיסירנה לרבות כוליא א' ודרשא דב' כליות למעט שלש אתא. וראיתי להפר"ח בסי' מ"א אות ח"י הביא סייעתא מהך ברייתא לרש"י והר"מ דשלש דומיא דאף שאין נוגעין זה לזה אפ"ה הוה כחסר עיין פ"ת אות י"א והרי אתה רואה דלהיפך מוכח מכאן וכאמור. ומיירי דמחוברין המה ודומיא לא אמרינן כיון דאין בריה בא' א"כ נתבטל הדומיא ומ"ש הפ"ת דגלי קרא דפסולה המעיין בסוגיא יראה מטעם חסר קאתינן עליה דאל"כ לא פשוט דחסרון בפנים שמיה חסרון אימא בכליות גלי קרא. סוף דבר דרך הר"מ ז"ל נסתרה מעיני ומה אעשה שעונותי גרמו שלא זכיתי להבין דבריו הקדושים בכאן✍וצ"ע כעת. ועיין תוס' ע"ז יבשה גפו למה לי כו' י"ל למחוסר אבר בפנים דנח היה מותר דמנא הוה ידע כו' יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב ניקב. עט"ז הנה המחבר שינה מלשון הטור דכתב ניקבו או חסרו אפילו הגיע ללובן כשרה והמחבר במקום חסרו כתב נחתכה ויש"ש בא"ט סימן פ"ז סובר דוקא חתך שאין חסרון הא יש חסרון טרפה דלא גרע מהמסמסה ולפ"ז יש לכוון דעת המחבר כן וע"ז השיג הט"ז דל"ד למסמסה כו' וכן הפר"ח אות ב' השיג עליו. ואני תמה מאין הרגלים לומר חתך שיש בו חסרון אוסר ונאמר דמה ששנינו חותך מטחול וכליות אסור דה"ה הבהמה אסורה מ"מ הא ניטלו תנן דכשירה ומה"ת לומר לחלק בין ניטלו כולו או מקצת. וממרוצת דברי הפר"ח יראה שהשיג עליו מטעם זה וחלילה למאורן של ישראל היש"ש לחשוד בזה ועוד דהרשב"א בתה"א נ' ב' כתב בפ' דמה שאמרו איידי דתנן מותר באכילה תני סיפא אסור ואכליות לא קאי כ"א אטחול הרי בפי' דחתך חסר כשירה דהא חותך מכליות ע"י חסרון מיירי. ורש"י בהמקשה דמש"ה נקיט טחול וכליות דלא מיטרפא אלמא חתך שיש בו חסרון לא מיטרפא וטחול בקולשיה. וסבור הייתי לומר דרש"ל ע"י חולי איירי בחסר הבשר טרפה ואף שכתב התב"ש אות א' דלשון רש"ל משמע אפילו ע"י אדם ע"כ דחק ומוקי אנפשיה עכ"ז קשה הא ניטלו הכליות מפרש רש"ל בסי' פ"ח בא"ט ע"י חולי א"כ קשיא אם לא לחלק בין חסר מקצת או כולו כמו בטחול ולענין הלכה יש להקל בחתך שיש חסרון אם לא נחלקה לב' כמו שיתבאר לקמן בעזה"י: ש"ע סָעִיף א
ג עד. עט"ז דאפי' הגיע בלובן גופא כשר דל"ת מדכתב המחבר עד מקום חריץ הא חריץ גופא לא דז"א והביא ראיה לזה יע"ש וכן הלכה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד והוא. עט"ז הביא דברי רש"ל בא"ט סימן פ"ז והביא סיוע שיש בו ממש למ"ש בסי' מ"ג אות ט' דאין אוסר חסרון בפנים בטחול ואף שיש לחלק בין ריאה לטחול דהתם עיקר הטריפות משום קרום משא"כ בטחול בעינן ד"ז ועור לא מעלה ולא מוריד ע"כ הביא ראיה מהרש"ל דהא כולי' עיקר הטריפות משום חריץ ולובן דאפ"ה אי לאו דגלוי הוה לא הוה מטריף בחסרון פנים ועיין תב"ש כאן אות ג' ומ"ג אות ו' אוסר בחסרון מבפנים וכבר כתבנו שם מזה ומיהו מה שהביא שם מעשה דראבי"ה בטחול ניפוח אין ראיה די"ל דא"א היה להכיר בחוץ ומש"ה צוה לגורדו אם לא יהיה בשר שרופא גורדו עד חוץ ומה אעשה שהט"ז גופא לעיל כתב דמסתפי להקל וכאן נמי לא החליט הדבר אלא בלשון משמע ע"כ בלא ה"מ וודאי אין להקל וכאמור. ודע אם מוגלא דפסול הוא בכוליא אף בלא הגיע לחריץ כמ"ש הט"ז אות ו' אם הלקותא בפנים ולא הגיע לחריץ כשר לרש"ל וט"ז וכמ"ש לקמן: ש"ע סָעִיף ב
ה מכת חרב. עט"ז ועש"ך והוא קושית הל"מ דהר"ב היה להגיה ולחלוק על המחבר דנחתכה טריפה ודוקא ניקב כשר וע"ז תי' דמכת חרב הוא לאו דוקא אלא נחתכה לשנים הוה טרפה והוא שיגיע עד חריץ דוקא: ש"ע סָעִיף ב
ו והוא. עט"ז ולשונו צריך תיקון קצת כמו שאגיד. הנה במשנה תנן נטלו כשר ובגמרא נ"ה ב' אמרי במערבא כל הפוסל בריאה כשר בכוליא כו' אלא אמר ר"א טריפות מדמי להדדי כו' זהו גי' ספרים שלפנינו. ויש גי' אלא אי איתמר הכי איתמר יש כשר בריאה ופסול בכוליה ויש כשר בכוליה ופסול בריאה פסול בריאה ניקב וכשר בריאה מוגלא ותו לא. וכתב הרא"ש שהיא גי' רש"י והרי"ף מוסיף פסול בזה ובזה לקותא כשר בזה ובזה מ"ז כו' ולרי"ף מוגלא ולקותה תרי מילי ולרש"י לא הוזכר כ"א מוגלא ולכאורה אם כן המחבר זיכה שטרא לבי תרי דפוסל נתמסמס ומוגלא ותרוייהו דוקא עד למקום חריץ. וליתא כי הטור והרשב"א בתה"א נ' סוברים כן דמוגלא ולקותא טריפה ואפ"ה דוקא ללובן וסברי דאין להחמיר בלקותא מוגלא יותר מהמסמסה דבעינן דוקא עד חריץ וכ"ש הוא אם המסמסה דבריאה טריפה בעינן כאן עד הלובן כ"ש מוגלא דכשר התם ואף ליחה סרוחה מ"מ סובר דדי כמו לקותא ובעינן עד הלובן. אם כן הרי אתה רואה שאף לגי' זו אפ"ה מוגלא אף סרוחה עד הלובן בעינן. אמנם להלכה הסכים הט"ז ליש"ש דלא בעינן עד הלובן אלא בהמסמסה ומכת חרב לשנים אבל מוגלא ומ"ע וסרוחים אפילו לא הגיע ללובן. ומ"ז עד הלובן אפ"ה כשירה כמו שיראה הרואה שם בסימן פ"ו בא"ט. והמעיין בב"ח יראה שהם רחוקים מקצה אל הקצה דהב"ח אוסר במסמסה ומ"ח בלא הגיע לחריץ ומ"ז דוקא בלא הגיע לחריץ וניקב ונחתך הוא דכשר בהגיע לחריץ וטעמיה דיליה שחושש לכל הפירושים לחומרא שמא לקותא היינו מוגלא ומכת חרב ומסמסה א"צ לחריץ או שמא אינך הוה לקותא ולא מוגלא הלכך במוגלא ומ"ח ומסמסה ומ"ע וסרוחים אף בלא הגיע לחריץ. ולפ"ז מ"ש וכן פסק הב"ח היינו דעכ"פ בעכורים וסרוחים ומוגלא שניהם מסכימים דאף לא הגיע לחריץ. הא ניקבו ונחתך ומ"ז ומסמסה ומ"ח יש להכשיר בלא הגיע למקום חריץ ועיין תב"ש אות ו' האריך בזה והנלע"ד כתבתי: עוד הביא הט"ז בשם רש"ל לחלק באם הבועה מבחוץ לא בעינן עד החריץ ואם בפנים בעינן עד החריץ ותמה עליו התב"ש אות ה' דאין אלו אלא דברי נביאות והעלה לאסור אף בפנים כ"ש. והנה האדון חרה אפו עליו משום דאזיל לשיטתיה דחסרון בפנים שמיה חסרון בטחול וכליות אבל למ"ש היש"ש שם הביאו הט"ז אות ד' ובסימן מ"ג אות ט' אם כן אין כאן חרדה כלל דאם המכה בחוץ אף לא הגיע ללובן הוה חסרון בחוץ ובפנים אי הגיע ללובן גלוי הוא כמ"ש באות ד' וא"ל הוה חסרון בפנים: ש"ע סָעִיף ב
ז שיגיע. עט"ז וירצה בזה דעד ועד בכלל ונ"מ לדידן במ"ח ומסמסה בעינן בלובן עצמו לא עד הלובן וכבר נתבאר לעיל מזה והנה יש לספק אי מעט ששלט בלובן טריפה או כולו ועכ"פ רובו בעינן וראיתי להכר"ו אות ג' דאם לקתה הכוליא והגיע למקום לובן ובלובן משהו טרפה משא"כ אם הלובן לחוד בעינן רובו. הנה מ"ש דאם מתחלת הכוליא עד מקצת הלובן הוה רוב המעיין בב"י בשם א"ח מעשה בנרבונ"ה שהיה מגיע עד הלובן ולובן שלם משמע הא כל שהוא קצת בתוך הלובן טרפה וכן הש"ך באות ה' וח' ובט"ז אות ז' דכל שהגיע לתוך הלובן קצת טרפה ובמ"י כלל פ"ט אות י"ג כתב זה הלשון יע"ש אמנם מ"ש דאם לא נלקה כי אם הלובן גופא בעינן רובא עכ"פ הא איכא לעיונא ביה. שוב ראיתי שמבואר הוא ממ"ש הט"ז אות י' דפירש דלובן חד דינא אית ליה עם הכוליא יע"ש הרי דאין לחלק בין התחיל בלובן או בשאר כל שיש מקצת תוך הלובן טריפה וראיה מב"י גופא דכתב דומה להוריק הכבד נגד בני מעיים או המרה. עוד ראיה ממ"ש הכה"ג והפר"ח אות ז' בשם הראב"ד בספר תמים דעים סימן י"ב מדאמר והוא דמטא לקותא עד מקום חריץ משמע שאין הוא הגורם והפר"ח והתב"ש אות ה' האריכו ליישב זה דה"א דלובן לחוד ובשר לחוד טריפה יע"ש ומה קושיא בבשר ולובן בכ"ש הוה טריפה משא"כ בלובן גופא בעינן רוב אלא כדאמרן✍נ"ל בזה: ש"ע סָעִיף ב
ח אפילו. עט"ז והעלה דמעשה כך היה ואפילו היה מקצת שלם כשירה ומשמע מדבריו דעכ"פ מקצת הלובן צריך להיות קיים וכן באות י"א במ"ז בעינן שישתייר מקצתו ואם על הלובן נתכוין לא ידענא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה הא איכא ק"ו. גם על ק"ו גופא הקשה התב"ש דמוגלא יוכיח דכשירה בריאה ופסול בכוליא. ודוחק לומר מקומות יליף מהדדי דזה לא ניתן להאמר כלל וא"כ קשיא. ולשון האשר"י לא משמע כך דמעשה כך היה עב"י ועמ"ש באות י"א: ש"ע סָעִיף ב
ט נמצא. עט"ז והנה אף שנהפך קצת מלובן לדם כשירה כי כן מראין דברי המחבר ובספרו הארוך דדם דינו כמ"ז א"כ משמע ודאי אף הגיע ללובן ומיהו אם כל הלובן דם טריפה לפי מ"ש הט"ז באות יו"ד דבעינן שנשאר מקצת ובתב"ש כתב דאו"ה מיירי בלא הגיע לחריץ וסובר דעכורים אוסר בלא הגיע לחריץ ומש"ה מתיר דם עד הלובן ולא בלובן. אמנם אתה רואה ממ"ש המחבר וט"ז דמש"ה לא חשיב דם דכ"ש הוא ממ"ז ומאי פשיטותא הא מ"ז אפילו בלובן כשירה ואלו בדם לא אלא כדאמרן ומכל מקום באין ה"מ צ"ע: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י אלא בלובן. עט"ז ומדבריו אתה למד בפירוש דכל מה שאוסר להמחבר עד הלובן ה"ה בלובן עצמו ובכ"ש סגי. ומ"ש במ"ז בעינן שישתייר מקצתו כבר כתבנו לעיל מנא ליה הא כיון דמעשה כך היה בשפיר"א אין ללמוד ממנו שישתייר מקצתו: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא נמצאו. עט"ז וכוונתו מבואר דהא"ח מביא דהלובן היה שלם ומש"ה הכשירו דעד מקום חריץ בכלל משמע בהדיא דלא מעשה כך היה וכמ"ש הש"ך אות י"א אבל הרוקח הביאו הב"י נתן טעם דדרך להיות שם וא"כ מהלכות הרופאים הוא אין להטריף אפילו בלובן ובת"ח כלל פ"ט דין ו' הכריע להקל. ובתב"ש אות ט' האריך וכתב שיש ב' מיני אבנים א' מאכילה ושתיה שאין נקיה והם ניכרים והוא כשהכוליא כולה שלימה רק אותן אבנים מונחים תוך הלובן כשירה אבל אותן הנולדים מכוליא גופא הוה לקותא ולמקום חריץ טריפה: במ"י כלל פ"ט אות י"ט מסופק אם מחמת אבנים לית כפול וכענבה בכוליא אם טריפה והתב"ש הטריף בזה יע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב וענבה. עט"ז כי מהרי"ל חביב פי' הכוליא עשויה ענבים ואם נשחר כמו א' מהן כשירה והוא העלה כענבי הגפן המצוין עכשיו וכ"כ הש"ך אות י"ג. ומכל מקום קשה דלמא בשיעורא דידהו משערי' ודוחק לומר דנשתנה הטבע בבהמה גם כן וכעת לא ידענא בשיעור הזה מהו גם לא נאמר בו שיור שיאמר כחציה כשירה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג ואיך. עט"ז האריך כאן ועמ"ש בסי' ל"ז קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום והארכנו בטעמים שם ועיין ב"ה ומ"ה ל"ה ב' ובסימן נ' אבאר עוד. ואמנם מה שכתב דא"כ כי הקטינה למה תטרוף וסופה ליטול הכל אין זה הכרח כ"כ דמספיקא הוא דמטריף לה שמא לא תנטל הכל ועמ"ש עוד מזה בש"ך: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יד והקטינו. הט"ז חולק על הב"ח ומכשיר בכ"ע אם א' לקתה דאמרינן היתירה לקויה היא ומלשון הש"ע דהקטינו היתירות ולא אמר שהקטינה א' מהן משמע ודאי שיהיה ניכר איזה מהן יתרת הוא דלא מחריב בא לקותא הא לא"ה לא. ומ"ש דמספק אין לאסור הנה הוא לשיטתיה בס"ס מ"ח דוקא היכא דשכיח לאיסור כמו מים בראש הוא דאוסרין הא ספק השקול אף בספק מחיים יש להכשיר. אמנם כפי מה שהארכנו בסימן כ"ט דבהמה זו יצאה מהרוב עכ"פ א"כ ה"ה חזקה ליכא ובש"ך אות ט"ז אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
טו וכל. עט"ז דבל"א וגרי"ן כשירה וגע"ל טריפה והביא ראיה מנדה דגע"ל אין נוטה לאדמומית לקולא כ"ש לחומרא כמ"ש הש"ך אות ח"י. ומ"ש דמראה אף שלא הגיע ללובן כלל ואף לא לתוך הבשר משמע מדבריו דטריפה כמו בריאה אמנם התב"ש אות ח' הכשיר כל שלא הגיע לחריץ ובש"ך אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
טז בכוליא. הטעם דהם סגורים בעצם ואין מגיעים לבני מעיים והיינו דליקוי הכוליא גורם קלקול לבני מעיים וכבר תמהו בזה מנלן והתב"ש כתב כיון דהם סגורים בעצם ואין משמשין כלל כמו בבהמה א"כ לאו כליות הם כלל אלא חתיכות בשר בעלמא ואף למאן דמטריף בטחול מכשיר כאן: ש"ע סָעִיף י
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א עד. וכ' הש"ך דעד ועד בכלל (וה"ה נחסרה כשירה אפילו אם החריץ עצמה ניקב או נחתך או נחסר כשירה דדוקא בלקתה אמרינן אם הגיע למקום החריץ דטרפה דכאיב לה יותר אבל לא בנחתך או בניקב ב"ח ע"ש) וכתב באו"ה דדוקא ע"י מחט אבל ע"י חולי לא גרע מנתמסמס דטריפה והב"ח כתב דמשמעות הפוסקים דכתבו סתמא כשירה משמע דאין חילוק ולמעשה צריך להתיישב בדבר ושלא במקום הלובן אפי' בנתמסמס כשר וצ"ל מ"ש כאן שנעשה ע"י מחט והלא נמצא מחט בחלל הגוף טריפה וע"כ מיירי שנעשה בפנינו וראינו שלא ניקבו אברים הפנימים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב הלובן. כתב הש"ך דמוכח בש"ס וכמה פוסקים דבעינן שיגיע לתוך הלובן ע"ש. ואפילו התחיל המסמסה מבפנים טריפה מאחר דעיקר לקותה אינו אלא במקום חריץ א"כ כשיגיע המכה ללובן הוי חסרון מבחוץ שהרי לובן שתחת המתנים נכנס בתוך הכוליא ואח"כ יוצא מן הכליות לחוץ וגלוי הוא רש"ל: ש"ע סָעִיף ב
ג חרב. כתב הט"ז דמכת חרב פירושו שנבקע לשנים והש"ך חולק עליו וכתב דמכת חרב שאני מבנחתך דמכת חרב הוא בכח והיינו לקתה הכוליא אבל נחתך בנחת כשר: ש"ע סָעִיף ב
ד שיגיעו. פי' הש"ך דהיינו על הלובן. ובמים זכים אפילו מצד הלובן כשר מיהו היינו דוקא לדעת המחבר אבל הרבה פוסקים ס"ל דאם לקתה אפי' בכוליא א' במים עכורים או נעשה בשרה כבשר המת אפילו לא הגיעו עד מקים הלובן טריפה ומשמע אפילו במעט מוגלא רחוק הרבה ממקום חריץ טריפה (מדאמר בגמ' לקתה בכוליא טריפה והוא דמטיא לקותא עד מקום חריץ משמע דוקא בלקותא אבל לא במוגלא ומים עכורים ועי' בט"ז ופר"ח חולק ופסק כש"ע דצריך שיגיע המוגלא ללובן שבה. מעשה בבהמה שנמצאת ריעותא בכוליא שהיתה סרוחה ולא הספיק לבודקה אם הגיע למקום החריץ או לא עד שאכלה הכלב והטריפוה הרב מהר"י והרשד"ם ומהרש"ך וש"י. עיין כנה"ג דף קס"א היו הרבה אנשים בבית המטבחיים קצתם אמרו שראו הכוליא ולא ראו הסירחון וקצתם אמרו שהם ראו הסירחון אין כאן הכחשה וטריפה. העידו ב' שראו הכוליא ולא היה בו מוגלא וב' אומרים שהיה בו מוגלא אבל לא ידעו אם היה מגיע עד החריץ ה"ל הכחשה וה"ל תרי ותרי והבהמה בחזקת היתר עומדת. ראו בכוליא מים והריחו ריח סרוחים אין לתלות ולומר דשמא הסירחון בא ממקום אחר והמים שבכוליא צלולים הם כנה"ג בשם מהרי"א ע"ש דף קס"א) וכ"פ מהרש"ל וב"ח וכ' הט"ז שכן ראוי להורות למעשה וכ' הש"ך אבל ודאי במכת חרב לכ"ע בעינן דמטא לקותא למקום חריץ ודלא כב"ח דאוסר גם בזה ועוד מחמיר הב"ח בכמה דינים שבסי' זה ואינו עיקר בש"ס ופוסקים. וכ' מהרש"ל אע"ג דאמרינן בגמ' מלאה מוגלא טריפה יש לחלק אם לא היתה הבועא מבחוץ אלא מבפנים צריך שתגיע הליחה למקום חריץ משום הכי אמר מלאה אבל היכא שהיתה הבועא בולטת מבחוץ ויש בה מוגלא טריפה אפי' לא הגיע לחריץ עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה אבנים. וכתבו הט"ז והש"ך אפי' אם נמצאו במקום חריץ כשרה (כי משם יורדין לגיד הערוה) (ת"ח): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו כענבה. כתב הט"ז ואין להקשות הא אין ענבה גדולה כפול כבר תירץ הרש"ל דמיירי בפירות של ז' מינים שנשתבחה בהן א"י שהיו משולים בגדילתן לפי הטבע כמו שמצינו בשיעור זית שהוא חצי ביצת תרנגולת אע"פ שאין עתה נמצא כך. וכ' הש"ך בשם כל בו אם היא כולה מלאה ואין שם חלל סביבותיה ולא ריקות כלל אז ניכר שכך היה תחלת ברייתה וכשירה ואם נמצא חלל שם באמת הקטינה ואסורה עכ"ל (כוליא שהיתה קטנה ולא הספיק לשערה אם היתה יותר מכפול או מכענבה עד שנאבדה הבהמה מותרת מטעם ס"ס ספק שהיה יותר מכפול וספק שמא מתחלת ברייתה היתה קטנה ולא ע"י חולי. מיהו אם הכוליא האחרת היתה סרוחה או שום ריעותא אע"ג שלא נטרפה בזה טריפה דאין כאן אלא ספק א' שמא היתה גדולה מכפול. אבל ספק שמא מתחלת ברייתה היתה כך קטנה זה אין לומר כיון דראינו הכוליא האחרת סרוחה מחמת חולי אנן סהדי שגם זה הכוליא קטנה קטנותא מחמת חולי כנה"ג דף קס"ט): ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז וטריפה. ומהרש"ל חולק ע"ז ופוסק שאף ע"י חולי תחזור להיתר הראשון (דהרי מצינו בריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשירה אע"ג דקודם הסביכה טריפה) אבל הט"ז וש"ך פוסקים כהמחבר (אם כוליא א' גדולה מאד ומאד פסק בש"י בצירוף גדולי הוראה להתיר שמתחלת ברייתה היתה כך והיינו רביתייהו): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ח שתים. כ' הש"ך בשם ב"ח הל' משמע שהשלישית אינה עומדת בשורה א' עם השתים אלא נמצאת במקום אחר אבל אי עומדות זו אצל זו ואיכא לקותא בחדא טריפה דמאן יימר דהיתירה לקוי דלמא שאינה יתירה לקוי וה"ל לקתה בכוליא א' וטריפה (ונמשך אחריו צ"צ סי' צ"ח) (והט"ז כתב לא ידעתי מי הכניסו לכך להוסיף בטריפות ע"י חילוק זה דודאי על כל א' יש שם יתירה וכל שנשארו ב' כהלכתן אמרינן שהם הכליות ופשוט הוא עכ"ל ומהרש"ל כ' דאם יש ג' כליות וכולם עומדים בדרא חדא ויש לקותא או שאר חסרון בא' מהם כשירה אבל אם השלישית אינה עומדת בדרא והלקותא או החסרון הוא בא' מאותן הב' העומדות בשורה טריפה וצ"ע לדינא והש"ך הניח דבר זה בצ"ע. ופר"ח כ' אף אם נמצא כוליא יתירה כל שיש לקותא בכוליא א' מהן טריפה ע"ש): ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ט דלובן. כ' מהרש"ל אע"ג דאינו פוסל אלא עד שיגיע ללובן שבכוליא ובמה ניכר דלקוי הוא הלא כבר הוא לבן י"ל כיון דא"א למיקם עלה טריפה דספק דאורייתא הוא עכ"ל: ש"ע סָעִיף ח
י מראה. כ' רש"ל כיון דשינוי מראה אינו מן התלמוד בכוליא ע"כ אין לאסור אלא כשמגיע עד הלובן וט"ז חולק עליו וס"ל דשינוי מראה אף שאינו מגיע עד הלובן טריפה דסופו לקלקל הכל ואיתא בטור אם היא ירוקה כשירה ונחלקו הפוסקים אם הוא מה שקורין בל"א בלו"א או גע"ל וכ' הש"ך דבסי' קפ"ח קיי"ל דמראה גע"ל אינו נוטה לאדמימות אפי' לקולא וכ"ש לחומרא וכן לעיל סי' ל"ח בריאה אלמא דיש חילוק בין אדום לגע"ל וכ"כ הט"ז דאין להתיר במראה גע"ל ובמראה גרי"ן יש להתיר ע"ש (כ' פר"ח בלובן שבכוליא יש עליו קרום דק מלמעלה ולפעמים נמצא אותו קרום שחור נוט' לדיותא ותחת אותו קרום מוציאין הלובן לבן כשאר הכליות כשירה ע"ש. בת"ח כתב דמראה גע"ל כשר דנוטה לאדמימות וגרי"ן ובלו"א טריפה ע"כ. וט"ז וש"ך חלקו עליו ופסקו דמראה גע"ל טריפה ומראה בל"א כשרה ופר"ח מטריף בכל גווני ע"ש): ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
יא עוף. וכתב (ב"י בשם או"ח) שהר"ש התיר אפי' היא נפוחה ושחורה כדיו (לפי שכליות של עוף הם סגורים בעצם ואין מגיעין שם הבני מעיים ודוקא בעוף אבל בבהמה וחיה אין חילוק בין דקה ובין גסה ודינם שוים. דמש"א דף קמ"ו): ש"ע סָעִיף י
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א או נחתכה. עבה"ט דה"ה נחסרה ועיין בט"ז שכ' דהרש"ל חולק על הטור ומחמיר בנחסר והט"ז דחה סברת מהרש"ל ופוסק כהטור להקל וכ"ד הפר"ח. ועיין בתשו' שמן רוקח סי' ל"ה שהביא ראיה לדעת מהרש"ל וסיים דבאין הפסד גדול יש להחמיר ע"ש ועיין בשו"ת תולדות יצחק סי' י"ד מ"ש בזה. ומ"ש הבה"ט עוד דוקא ע"י מחט כו' עיין בתשובת תוי"צ שם שהביא בשם ספר באר אברהם שהעלה להקל גם בנקב שע"י חולי והוא ז"ל השיג עליו והאריך לחזק דברי האו"ה שחלילה להקל בזה. וכתב דדוקא אם הגיע למקום חריץ אבל אל"כ יש להקל בזה ע"ש. ונראה דר"ל דאף אם הנקב פתוח לחוץ יש להקל בזה אבל אם אין הנקב רק מבפנים בזה גם במוגלא כשר אם לא הגיע ללובן כדעת רש"ל הביאו הבה"ט לקמן סק"ד וכתבתי שם שכן עיקר משום דחסרון מבפנים לאו שמיה חסרון אמרינן גם לענין כוליא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב הלובן. עבה"ט וכתב בספר בני חייא כוליא שראו בה לקותא ולא הספיק הבודק לבדקה אם הגיע הלקותא לחריץ פסק בתשובת מהרשד"ם חיו"ד סי' ל"ח ומהרש"ך ח"א סי' ע"ז דהבהמה טרפה. אמנם הכלים שנתבשל בהם זה הבשר יש להכשיר. ע"ש הטעם. עיין פמ"ג שדעתו לאסור גם הכלים אחר מעל"ע ע"ש. ועיין בשו"ת תולדות יצחק סי' י"א בענין זה: ש"ע סָעִיף ב
ג שיגיעו. עבה"ט מ"ש דרוב הפוסקים חולקים זולת הפר"ח. ועי' בכו"פ שגם דעתו נוטה להקל גם בתשובת כנסת יחזקאל סי' כ"ה מביא בשם אא"ז בעל פנים מאירות שהוכיח כדעת הש"ע דע"כ לקותא ומוגלא חדא מלתא היא וא"כ אף במוגלא כשר בלא הגיע לחריץ אך הוא ז"ל חלק עליו והעלה דבמוגלא פשיטא דטריפה אף בלא הגיע ללובן אמנם בעכורין וסרוחין מי שדעתו רחבה לחלוק על כל האחרונים יכול לסמוך על הרי"ף והרמב"ם וכו' אמנם לאיש כמוני מוטל לבל לזוז מפסקי האחרונים לאסור אף בעכורין וסרוחין שלא הגיע לחריץ ע"ש ועיין בתשובת תולדות יצחק סי' ט' הביא בשם ספר באר אברהם שסתר דברי כנ"י והוכיח כדעת בעל פמ"א ואף במוגלא כשר בלא הגיע לחריץ אמנם הוא ז"ל האריך לחלוק עליו והעלה כדעת הכנ"י שאין לזוז מדברי האחרונים לאסור אף בהפ"מ במוגלא ומים עכורים אף שלא הגיע לחריץ והאריך לבאר שגם דעת הרמ"א ז"ל כן ומ"ש מכת חרב דינו כלקותא היינו משום דס"ל דבלקותא דמסמוס בעינן דמטי למקום חריץ דמה שאמרו דבעינן דמטי לקותא למ"ח היינו בלקותא דמסמוס אבל במוגלא ומים עכורים גם הוא ז"ל מודה דאף שלא הגיע למ"ח טריפה ומש"ה לא כ"כ הג"ה זו בסוף ע"ש [ושם בריש סי' י"ד כתב דיש לסמוך עליו בזה להתיר בנתמסמס שלא במקום הלובן]. וכתב עוד דהעיקר כדעת רש"ל דכל זה אם הבועה הוא מבחוץ אבל אם הבועה הוא מבפנים ולא הגיע ללובן יש להקל בזה אפי' בלא הפ"מ דלא כהתב"ש שחולק עליו ע"ש [ועי' בתשובת משכנות יעקב סימן י"ט שהאריך בדין הנ"ל לנמצא מוגלא או מים עכורים ולא הגיע ללובן וכתב יען כי הוא חומרא גדולה והפסד ממון גדול כאשר ראיתי שהרבה בהמות מאד נטרפים מזה ומצוי כמו סירכות הריאה ולכן שמתי לבי לדקדק בזה ולבאר שורש מדברי כל הראשונים ומהש"ס אם יש להחמיר בזה כי התורה חסה על ממונן של ישראל. ואחר העיון נ"ל שאין להחמיר בזה כלל והמיקל לא הפסיד. ובסוף כתב שגם בספר תורת יקותיאל האריך ג"כ להעמיד פסק הש"ע והביא קצת ראיות לפסוק כן לדינא ע"ש. ומ"ש עוד הבה"ט העידו ב' שראו הכוליא ולא היה בו מוגלא וב' אומרים כו' עפמ"ג שהביא זה בשם הרשד"ם סי' ל"ח ומסיים בה ומיהו אם כולם אומרים שהיה מוגלא אלא שב' אומרים הגיע ללובן וב' אומרים שלא הגיע הוי ודאי טריפה דאיכא ס"ס לאסורא כו' ע"ש. והנה זהו דבר פשוט ולע"ד עדיפא הו"ל למימר אפילו אם ב' אומרים שלא היה בו מוגלא כלל אלא שב' אומרים שהיה והגיע ללובן נמי טריפה מדרבנן דכל תרי ותרי ספיקא דרבנן היא ומדרבנן אסור באיסור דאורייתא ועיין בתשו' חתם סופר פי' ב']: ש"ע סָעִיף ב
ד מים זכים. [עיין בתשובת חתם סופר סי' מ"ז דאפילו אם הם מלוחים אין לאסור ע"ש]: ש"ע סָעִיף ב
ה והכי נהוג. עיין בשו"ת תולדות יצחק סי' י"ב שכתב דבזה שהיה כמראה הדבש דוקא אם בודאי הגיע למקום חריץ יש לאסור אבל אם היה ספק אם הגיע למקום חריץ יש להתיר ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו אלא בלובן. עיין בכו"פ שכתב דאף אם לקתה הכוליא והגיע למקום לובן ובלובן משהו טריפה מ"מ אם אין הלקותא רק בלובן צריך להיות ברוב הלובן. גם אם ראינו לקותא ולא הספיקו לבדוק הלובן עד שנאבד טרפה (כמש"ל בשם רשד"ם ורש"ך) אבל אם אין לקותא רק בלובן צריך בירור דהיה שם לקותא דמטריף בה. אבל מספיקא לא מטרפינן ועיין בשו"ת תולדות יצחק סימן יו"ד שכתב שאין דבריו מוכרחים והעלה לדינא דאין חילוק בזה ואפילו בלקתה רק הלובן משהו טריפה אך מה שכתב הכו"פ דמספיקא לא מטרפינן דינו אמת והוסיף בה טעם לשבח ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ז והיכי ידעינן. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ס"ב שנשאל בדבר שנמצא בבהמה כוליא אחת גדולה מאד וכוליא שניה נתקטנה מאד ולא היו יכולין לעמוד על הבירור אם נעשה כן מתחלת ברייתה או לא והשיב להכשיר מדהגדיל שניה שלא ע"י חולי כי ודאי נעשית כך מתחלת ברייתה אמרינן דהשניה ג"כ מתחלת ברייתה נתקטנה והסכימו עמו גדולי הוראה בזה ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח ואיך תחזור להכשירה. עיין בה"ט סק"ז ועיין בשו"ת יריעות האהל סימן כ"ה שהאריך להביא ראיה לדעת מהרש"ל להכשיר בזה ומ"מ מסיק שהוא מתיירא להכריע ובפרט להקל אך במקום הפסד מרובה וכדומה יש לסמוך ולהתיר ע"ש. ועיין בשאילת יעב"ץ חלק ב' סימן ק"ז שדעתו לאסור בזה אף בהפסד מרובה ע"ש [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' כ' מ"ש בזה ומסיק דהמקיל לא הפסיד ויש לו סמך בדברי רש"י בכורות דף ל"ט ע"ש ועיין מ"ש לקמן סימן פ"א ס"ב מדין החלב מבהמה כזו ע"ש]: ש"ע סָעִיף ו
ט צריך לבדוק. עיין בשו"ת תולדות יצחק סימן י"ג שכתב דאם לא הספיקו לבדוק את הכיס שלהם עד שנאבד טריפה מספק ע"ש. ולדברי תשובת יריעות האהל שהבאתי לפני זה נראה דיש להקל בזה עיין בראש ספר פמ"ג ליו"ד בכללי הוראות או"ה אות וי"ו: ש"ע סָעִיף ו
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א וכן אם כו'. כמ"ש שם נ"ה ב' דנקב כשר בכוליא וע"כ בהגיע למקום חריץ דאל"כ אפילו לקותא כשירה כמש"ש: (ליקוט) וכן אם ניקבה כו'. עמש"ש וכ"ש לגי' הרי"ף וש"פ יש פסול כו' משמע מקום דלקותא פוסל וכ"כ רש"י מ"ג א' ר"ה למעוטי כו' וכ"כ הרא"ש וש"פ וכ' ממ"ש דהוה מחו בכוליא כו' ולא דקדק אם הגיע לחריץ ועהג"א סל"ו סד"ה ועכשיו כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב והוא שיעשה כו'. כגי' הרי"ף יש כשר כו' מוגלא פסול בכוליא כו' לקותא פסול בזה כו' וע"כ לאו היינו מוגלא: ש"ע סָעִיף ב
ג עד הלובן. ר"ל בתוך הלובן נ"כ: ש"ע סָעִיף ב
ד מכת חרב כו'. כמש"ש מ"ג א' יפלח כליותי מי קא חיי דלא כפי' תוס' שם ובשערים מפרש לקותא מכת חרב: ש"ע סָעִיף ב
ה וכן אם נמצאת כו'. זהו מוגלא דשם ושם מ"ח א': ש"ע סָעִיף ב
ו או שנמצא כו'. שם לא אמרן כו'. והן ד' חילוקים לקותא פסול בשניהם מים זכים כשרים בשניהם נקב ומוגלא מה שפסול בזה כשר בזה: ש"ע סָעִיף ב
ז אבל אם כו' ואפי'. גמ' שם וע"כ בהגיע קאמר דאל"כ הכל כשרה כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
ח ואם כו'. כ"ז בהגיע למקום חריץ ונחלקו אם דינם כמוגלא או עכירי או דינם כמים זכים: ש"ע סָעִיף ב
ט ואם נמצאת כו'. כן למד ב"י מדם. אבל ד"מ כ' דדם שאני כמ"ש או"ה שאין זו לקותא שכולה דם ולכן עיקר כסברא האחרונה הוא הרשב"א. שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י אם לא כו'. כן למד ב"י מדברי הרשב"א בסי' נ"ב ס"א או אם הוריק כו' וכ"כ בסי' מ"א ס"ג בהג"ה ואם יבשו כו'. וראיה לדבריהם ממ"ש מ"ו א' א"ל דלדול זה כו' אי כו' משמע דוקא שנשתיירו אלו הב' זיתים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא נמצאו כו'. עש"ך: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב ופול בכלל כו' וענבה כו'. כמש"ש א' כל שיעורי כו': ש"ע סָעִיף ה
יג ודוקא כו'. וז"ש שהקטינה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יד ואיך כו'. ערפ"ד מה טרפה כיון כו': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
טו יש כו'. שכ"ז בכלל מ"ש לקתה כו': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
טז (ליקוט) אין כו'. כמש"ל סי' מ"ג ס"ו בטחול ועוד דאין לובן בעוף ואין טרפות בכוליא אלא בלובן. ת"ה נ' ב' וע"ש שמפקפק בזה (ע"כ): ש"ע סָעִיף י
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.