שולחן ערוך, יורה דעה נז
א דְּרוּסָה (פֵּרוּשׁ הַדְּרִיסָה הִיא הַכָּאָה שֶׁהִכָּה הַחַיָּה אוֹ הָעוֹף בַּצִפָּרְנַיִם) טְרֵפָה. וְלֹא כָּל חַיָּה וְעוֹף שָׁוִים בִּדְרִיסָתָן, אֶלָּא מַעֲלוֹת, מַעֲלוֹת יֵשׁ. כֵּיצַד, הָאֲרִי יֵשׁ לוֹ דְּרִיסָה אֲפִלּוּ בַּשׁוֹר הַגָּדוֹל וּבַגַּסָה שֶׁבַּחַיּוֹת; הַזְּאֵב אֵין לוֹ דְּרִיסָה בִּבְהֵמָה גַּסָה, וַאֲפִלּוּ בִּקְטַנָּה שֶׁבָּהֶן כְּגוֹן בַּעֲגָלִים, אֲבָל יֵשׁ לוֹ דְּרִיסָה בְּדַקָּה, וַאֲפִלּוּ בַּגְּדוֹלָה שֶׁבַּדַּקּוֹת, כְּגוֹן כְּבָשִׂים גְּדוֹלִים; חָתוּל וּנְמִיָּה וְשׁוּעָל אֵין לָהֶם דְּרִיסָה בִּכְבָשִׂים גְּדוֹלִים, אֲבָל יֵשׁ לָהֶם דְּרִיסָה בִּגְדָיִים וּטְלָאִים, וְכָל שֶׁכֵּן בְכָל הָעוֹפוֹת; חֻלְדָּה אֵין לָהּ דְּרִיסָה בִּבְהֵמָה כְּלָל, וַאֲפִלּוּ בִּגְדָיִים וּטְלָאִים, אֲבָל יֵשׁ לָהּ דְּרִיסָה בְּכָל הָעוֹפוֹת אֲפִלּוּ בַּגַּסָה שֶׁבָּהֶם; כֶּלֶב אֵין לוֹ דְּרִיסָה כְּלָל אֲפִלּוּ בָּעוֹפוֹת, וְאִם נִקַּב עַד הֶחָלָל, דִּינוֹ כְּקוֹץ שֶׁנִּקַּב לֶחָלָל; שְׁאָר חַיּוֹת טְמֵאוֹת, כָּל שֶׁאֵינָהּ גַּסָה מֵהַזְּאֵב, אֵין לָהּ דְּרִיסָה בִּגְדוֹלָה שֶׁבַּדַּקָּה, בִּכְבָשִׂים וְעִזִּים, אֲפִלּוּ הִיא גַּסָה כִּזְאֵב. אֲבָל יֵשׁ לָהּ דְּרִיסָה בִּגְדָיִים וּטְלָאִים, וְכָל שֶׁכֵּן בְּעוֹפוֹת; וְאִם הָיְתָה גַּסָה מֵהַזְּאֵב, דִּינָהּ כִּזְאֵב, וְיֵשׁ לָהּ דְּרִיסָה בְּדַקָּה אֲבָל לֹא בְּגַסָה, וַאֲפִלּוּ הִיא גְּדוֹלָה כַּאֲרִי; הָיְתָה גַּסָה יוֹתֵר מֵאֲרִי, הֲרֵי הִיא כַּאֲרִי, וְיֵשׁ לָהּ דְּרִיסָה בַּכֹּל. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִים עוֹד דְּכָל שֶׁהִיא מִזְּאֵב וּלְמַעְלָה יֵשׁ לָהּ דְּרִיסָה אֲפִלּוּ בִּבְהֵמָה גַּסָּה, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְחֻמְרָא (ת"ה סִימָן קע"ח בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ).
ב כָּל הָעוֹפוֹת אֵין לָהֶם דְּרִיסָה בִּבְהֵמָה אֲפִלּוּ בִּגְדָיִים וּטְלָאִים, חוּץ מֵהָנֵץ שֶׁיֵּשׁ לוֹ דְּרִיסָה בִּגְדָיִים וּטְלָאִים, וְהוּא שֶׁיִּקֹּב בְּצִפָּרְנוֹ לְבֵית הֶחָלָל, שֶׁאָז מֵטִיל אֶרֶס.
ג הַנֵּץ יֵשׁ לוֹ דְּרִיסָה אֲפִלּוּ בְּעוֹף גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מִן הַדַּק כְּתוֹרִים וּבְנֵי יוֹנִים, אֲבָל לֹא בְּתַרְנְגֹלֶת וְשֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּהּ וְדַוְקָא בִּגְדוֹלִים, אֲבָל בִּקְטַנִּים יֵשׁ לָהֶם דְּרִיסָה (רַשְׁבָּ"א וְטוּר) וּשְׁאָר עוֹפוֹת הַדּוֹרְסִים יֵשׁ לָהֶם דְּרִיסָה בְּעוֹף שֶׁכְּמוֹתָם, אֲבָל לֹא בְּעוֹף שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵהֶם. חוּץ מִן הַגַּס שֶׁקּוֹרִין פלקו"ן שֶׁיֵּשׁ לוֹ דְּרִיסָה בְּכָל הָעוֹפוֹת (טוּר וְעוֹד פּוֹסְקִים).
ד כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דְּרִיסָה, בֵּין אִם בָּאִים לְהַצִּיל הַנִּדְרָס מִמֶּנּוּ, בֵּין אִם אֵין בָּאִים לְהַצִּילוֹ.
ה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעַכְשָׁו נוֹהֲגִין הֶתֵּר בַּחֲתוּלִים הַנִּכְנָסִים בְּלוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה רָאוּי לָחוּשׁ בַּדָּבָר סוֹמְכִין עַל שֶׁחֲתוּלִים שֶׁלָּנוּ הֵם בְּנֵי תַּרְבּוּת, וְכָל שֶׁלֹּא הִכָּהוּ אֵין חוֹשְׁשִׁין.
ו אֵין דְּרִיסָה אֶלָּא בַּיָּד וּבַצִּפֹּרֶן, אֲבָל דְּרָסָהּ בְּרַגְלָהּ וּנְשָׁכָהּ בְּשִׁנֶּיהָ לֹא הֲוָה אֶלָּא כְּקוֹץ בְּעָלְמָא.
ז אֵין דְּרִיסָה אֶלָּא מִדַּעַת הַדּוֹרֵס, אֲבָל שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, כְּגוֹן שֶׁנָּפַל עָלָיו דֶּרֶךְ מִקְרֶה וְנִתְחַב בּוֹ צִפָּרְנוֹ, לֹא הָוֵי דְּרִיסָה.
ח אֵין דְּרִיסָה אֶלָּא מֵחַיִּים שֶׁל דּוֹרֵס וְנִדְרָס. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁנָּעַץ צִפָּרְנוֹ בַּנִּדְרָס, וְעַד שֶׁלֹּא הוֹצִיא צִפָּרְנוֹ הוּמַת הַדּוֹרֵס, אוֹ חָתְכוּ יָדוֹ אוֹ נִשְׁחַט הַנִּדְרָס, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁרָאִינוּ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, אֲבָל אִם בָּא לְפָנֵינוּ, וְצִפֹּרֶן תְּחוּבָה בּוֹ, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא דָּרַס וְחָזַר וְדָרַס. וּלְפִיכָךְ, אֵלּוּ הַצָּדִים בָּעוֹפוֹת הַדּוֹרְסִים, אֲפִלּוּ שָׁחֲטוּ הַנִּדְרָס קֹדֶם שֶׁהֵסִיר צִפָּרְנוֹ, אָסוּר, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ שֶׁמַכֶּה בּוֹ כַּמָּה פְּעָמִים עַד שֶׁיְּצוּדֶנּוּ. וַאֲפִלּוּ רָאִינוּ שֶׁלֹּא דָּרַס אוֹתוֹ קֹדֶם לָכֵן, חַיְשִׁינָן לֵיהּ, לְפִי שֶׁפְּעָמִים כְּשֶׁהַנֵּץ רוֹדֵף אַחַר הָעוֹף הוּא מַכֵּהוּ בְּצִפָּרְנוֹ דֶּרֶךְ פְּרִיחָתוֹ.
ט חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה, כְּגוֹן אִם רָאוּ אֲרִי שֶׁנִּכְנַס בֵּין הַשְּׁוָרִים לְמָקוֹם צַר שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לִבְרֹחַ מִפָּנָיו, כְּגוֹן שֶׁנִּכְנַס לַדִּיר שֶׁלָּהֶם (טוּר בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א), וְכֵן עוֹף דּוֹרֵס שֶׁנִּכְנַס לִכְלוּב מָלֵא עוֹף אוֹ לְלוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים (או"ה כלל נ"ז) חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא דָּרַס. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהוּא שׁוֹתֵק וְהֵם מְקַרְקְרִים (פי' מִתְרַעֲדִים וְצוֹעֲקִים). אֲבָל אִם הוּא שׁוֹתֵק וְהֵם שׁוֹתְקִים, אוֹ הוּא וְהֵם מְקַרְקְרִים, אֵין חוֹשְׁשִׁין. וְאִם חָתַךְ רֹאשׁוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, אֵין חוֹשְׁשִׁין לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ הוּא שׁוֹתֵק וְהֵם מְקַרְקְרִים, דְּאָמְרִינַן כְּבַר נָח רֻגְזֵיהּ. וְדַוְקָא כְּשֶׁהֲרָגוֹ, אֲבָל אִם פָּצַע אֶחָד מֵהֶם חוֹשְׁשִׁין לְכֻלָּם, דְּכָל שֶׁכֵּן שֶׁחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בּוֹ כְּשֶׁהִצִּיל עַצְמוֹ וְלֹא הֲרָגוֹ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ הָרַג אֶחָד מֵהֶן, דַּוְקָא שֶׁלֹּא רָאִינוּ שֶׁדָּרַס עוֹד אֲחֵרִים, אֲבָל אִם דָּרַס אֲחֵרִים הֲרֵי רָאִינוּ שֶׁלֹּא נָח רֻגְזֵיהּ, וְכָל מַה שֶּׁבַּדִּיר אָסוּר (א"ו הָאָרֹךְ כְּלָל נ"ו).
י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁאִם חָתַךְ רֹאשׁוֹ שֶׁל א' מֵהֶם אֵין חוֹשְׁשִׁין לַאֲחֵרִים, דַּוְקָא כְּשֶׁנִּכְנַס לְתוֹכוֹ וְעָמַד עִמָּהֶם. אֲבָל כְּגוֹן אֵלּוּ הַחֲתוּלִים שֶׁעוֹלִים עַל כְּלוּב מָלֵא עוֹף, וּמַכְנִיסִים יְדֵיהֶם מִבִּפְנִים וְדוֹרְסִים, אַף עַל גַּב דְּקָטְעֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ דְּחַד מִנַּיְיהוּ לֹא נָח רֻגְזֵיהּ מִשּׁוּם הָכֵי, דְּמִתּוֹךְ שֶׁהֵם בּוֹרְחִים אַף הוּא כּוֹעֵס עֲלֵיהֶם.
יא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁאִם הוּא שׁוֹתֵק וְהֵם שׁוֹתְקִים מֻתָּר, הָנֵי מִלֵּי דְּלֹא חֲזֵינָן דְּנָגַע בְּהוּ, אֲבָל הֵיכָא דַּחֲזֵינָן דְּקָפַץ עֲלַיְהוּ כְּדֶרֶךְ הַדּוֹרְסִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בֶּן תַּרְבּוּת, אָסוּר.
יב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהֵיכָא דְּלָא יָדְעִינָן אִי שָׁתִיק וְאִי צָוַח וְאִי מְקַרְקְרִים אִינְהוּ וְאִי שָׁתְקִי, לֹא חָיְשִׁינָן לָהּ וְיֵשׁ אוֹסְרִין בִּכְהַאי גַּוְנָא (ר"ן פא"ט) וְיֵשׁ לָחוּשׁ לַדָּבָר וְאָסוּר.
יג וְהָא דְּחוֹשְׁשִׁין, דַּוְקָא כְּשֶׁיָּדַעְנוּ שֶׁנִּכְנַס הָאֲרִי, אֲבָל אִם הוּא סָפֵק אִם נִכְנַס אִם לָאו, אוֹ שֶׁהוּא סָפֵק אֲרִי אוֹ כֶּלֶב, אוֹ שֶׁמָּא בְּקָנֶה נִגַּף, אֵין חוֹשְׁשִׁין. וְדַוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ לְפָנֵינוּ כֶּלֶב וַאֲרִי אוֹ אֲרִי וְקָנֶה, אֲבָל כְּשֶׁבָּא לְפָנֵינוּ מְבַעְבֵּעַ דָּם וְלֹא יָדַעְנוּ בַּמֶּה, תּוֹלִין בַּמָּצוּי בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר. וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ל"ג אִם מְבַעְבֵּעַ דָּם בַּצַּוָּאר נוֹהֲגִים לְאָסְרוֹ (ד"ע וְאו"ה כְּלָל נ"ז דִּין ח').
יד אֲרִי שֶׁנִּכְנַס בֵּין הַשְּׁוָרִים, וְנִמְצֵאת צִפֹּרֶן שֶׁל הָאֲרִי תְּלוּשָׁה וְיוֹשֶׁבֶת בְּגַבּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, בֵּין אִם הַצִפֹּרֶן לָחָה אוֹ יְבֵשָׁה, חוֹשְׁשִׁין לָהּ, אֲפִלּוּ אִם הוּא שׁוֹתֵק וְהֵם שׁוֹתְקִים. וְכָל שֶׁכֵּן אִם מְקוֹם צִפֹּרֶן אוֹ חָמֵשׁ צִפָּרְנָיו שְׁמוּטוֹת מִגַּבּוֹ, וְלֹא לָזֶה בִּלְבַד חוֹשְׁשִׁין, אֶלָּא לְכָל הַשְּׁוָרִים שֶׁבַּדִּיר.
טו הָא דְּחוֹשְׁשִׁין לִדְרוּסָה הַיְנוּ שֶׁלֹּא לְהַתִּירָהּ בְּלֹא בְּדִיקָה, אֲבָל אִם בּוֹדְקָהּ וְאֵינוֹ מוֹצֵא בָּהּ רֹשֶם, כְּשֵׁרָה. וַאֲפִלּוּ וַדַּאי דְּרוּסָה יֵשׁ לָהּ הֶתֵּר בִּבְדִיקָה.
טז כֵּיצַד הִיא הַבְּדִיקָה, שׁוֹחֲטִין אֶת הַנִּדְרָס, וּבוֹדְקִין כָּל הֶחָלָל שֶׁלֹּוֹ מִכַּף הַיָּרֵךְ עַד הַקָּדְקֹד, אִם נִמְצָא כֻּלָּהּ שְׁלֵמָה מִכָּל מִינֵי טְרֵפוֹת, וְלֹא נִמְצָא בָּהּ רֹשֶם הַדְּרִיסָה, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, וְאִם נִמְצָא בָּהּ רֹשֶם הַדְּרִיסָה, אֲסוּרָה. אֵיזֶהוּ רֹשֶם הַדְּרִיסָה, שֶׁיַּאֲדִים הַבָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִם. וְאִם נִמּוֹק הַבָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִם עַד שֶׁנַּעֲשָׂה כְּבָשָׂר שֶׁהָרוֹפֵא גּוֹרְרוֹ מֵהַחַבּוּרָה, רוֹאִין אוֹתוֹ בָּשָׂר כְּאִלּוּ חָסֵר, וּטְרֵפָה; וְאִם דָּרַס בַּסִימָנִים, מִשֶּׁיַּאֲדִימוּ כָּל שֶׁהוּא הַסִימָנִים עַצְמָם, טְרֵפָה, וַאֲפִלּוּ אִם הֶאֱדִים הַקָּנֶה בְּכָל שֶׁהוּא.
יז בְּהֵמָה שֶׁנִּדְרְסָה אֵין לָהּ תַּקָּנָה בִּבְדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁהַוֵּשֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה מִבַּחוּץ.
יח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֻזְכַּר שָׁם בְּדִיקָה כְּגוֹן בִּדְרוּסָה נְפוּלָה וּשְׁבוּרָה, בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ לֵיכָּא לְמֵיקַם אַבְּדִיקָה שַׁפִּיר, וְלֵית לֵיהּ תַּקָּנְתָּא אֶלָּא לְשַׁהוּיֵי שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹ בִּנְקֵבָה שֶׁתִּתְעַבֵּר וְתֵלֵד, וְכֵן בְּעוֹף אִם גָּמְרָה לְהָטִיל כָּל הַבֵּיצִים שֶׁל טְעִינָה רִאשׁוֹנָה, וְשָׁהֲתָה כ" א יוֹם, וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה לְהֵטִיל בֵּיצִים, כְּשֵׁרָה. וְכֵן אִם לֹא הֵטִילָה בֵּיצִים מֵעוֹלָם אִם שָׁהֲתָה אַחַר שֶׁנּוֹלַד בָּה סָפֵק טְרֵפוּת כ" א יוֹם וְהִתְחִילָה לְהַטִּיל בֵּיצִים כְּשֵׁרָה וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם בַּזְּמַן הַזֶּה בּוֹדְקִין, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר לְהָבִיא כָּל הַבְּקִיאִים בַּדָּבָר. הַגָּה: וְאָנוּ בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים אֵין בְּקִיאִין בַּבְּדִיקָה, וְלָכֵן הַמִּנְהָג לְהַטְרִיף כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵעוּתָא, וְאֵין סוֹמְכִים עַל בְּדִיקָתֵנוּ כְּלָל, וְלָכֵן יֵשׁ לִנְהֹג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (אוֹר זָרוּעַ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וּמָרְדְּכַי ס"פ בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה וְכָל הָאַחֲרוֹנִים) וְיֵשׁ מַחֲמִירִין עוֹד דְּכָל שֶׁצְּרִיכִין לְהַשְׁהוֹתוֹ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ חַיְשִׁינָן לְתַקָּלָה, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ אֶלָּא אֶחָד הָעוֹמֵד בְּסָפֵק, וְאֵין לְמָכְרוֹ חַי לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶלָּא יְמִיתֶנּוּ קֹדֶם, שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֶנּוּ לְיִשְׂרָאֵל (מָרְדְּכַי וּסְמַ"ק וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן כ"ג) וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, וְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא וַדַּאי טְרֵפָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתָּהָה י"ב חֹדֶשׁ וְהוּא חַי, אָסוּר (רַשְׁבָּ"א סִימָן צ"ח וְר' יְרוּחָם וּשְׁאָר הָאַחֲרוֹנִים).
יט יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצִּפֳּרִים קְטַנִּים אֵין אַדְמִימוּת נִכֶּרֶת בָּהֶם, לְפִיכָךְ אֵין לָהֶם בְּדִיקָה. וְכֵן יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֶרֶס הַנֵּץ אֵינוֹ אָדֹם כָּל כָּךְ וְאֵינוֹ נִכָּר, לְפִיכָךְ אֵין לוֹ בְּדִיקָה.
כ אִם רַבִּים הֵם הַנִּדְרָסִים, אָסוּר לְהַשְׁהוֹתָם י"ב חֹדֶשׁ, כְּדֵי שֶׁלּא יָבֹא לִידֵי תַּקָּלָה. וְהַמִּנְהָג לְהַחְמִיר אֲפִלּוּ בְּאֶחָד.
כא אָסוּר לִמְכֹּר דְּרוּסָה אוֹ סְפֵק דְּרוּסָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל. הַגָּה: וְדַוְקָא בִּטְרֵפוּת שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ, אֲבָל טְרֵפוּת הַיָּדוּעַ וְנִכָּר לַכֹּל, מֻתָּר (שְׁעָרִים כ"ד) וְכֵן אֲפִלּוּ סְפֵק טְרֵפוּת, וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין הַטְּרֵפוּת הַהוּא (ת"ה סימן קע"ח) אַף עַל גַּב דְּקָיְמָא לָן לְאָסְרוֹ, מִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֶנּוּ לְיִשְׂרָאֵל, הוֹאִיל וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין.
ש״ך
סָעִיף א
א בבהמה גסה. הב"ח כתב כיון דרש"י וסה"ת וסמ"ק וסמ"ג והגהמי"י וחכמי הצרפתים אוסרים בבהמה גסה אין לנו להקל בזה עכ"ל וכ"נ דעת ראב"ן סי' רנ"ב וכ"כ האו"ה ריש כלל נ"ז הלכך נראה דהיכא דאפשר למכרו לעובד כוכבים בלא הפסד (ודאי דמותר למכרו לעובד כוכבים וכמ"ש הב"ח) יש למכרו לעובד כוכבים ואסור לשחטו ועיין בס"ק נ"א: ש"ע סָעִיף א
ב כגון בעגלים. ומהרש"ל פא"ט סי' ע' ובב"ח אוסרים בעגלים ויש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה כיון דבלא"ה יש פוסקים אסרי בזאב אף בגסה אבל ודאי מותר למכרו כיון דהרבה פוסקים מתירין בעגלים וכמ"ש התרומת הדשן והרב בהג"ה והאחרונים בס"ס זה ודלא כהב"ח דאוסר למכרו לעובד כוכבים ונראה דהיכא דליכ' הפסד מרובה במכירתו לעובד כוכבים אע"פ שצריך לזלזל קצת בדמי המכירה חייב למכרו לעובד כוכבים כמ"ש התרומת הדשן סי' ר"ד והרב בהג"ה לקמן סי' קכ"ו סעיף ב' לענין יין נסך: ש"ע סָעִיף א
ג בעגלים. יש פוסקים כתבו עגלים הרכים וע"ל סי' ל"ה ס"ק מ"ו וסי' ל"ט ס"ק ל"ח: ש"ע סָעִיף א
ד דינו כקוץ כו'. שנתבאר בסי' נ"א: ש"ע סָעִיף א
ה דכל שהיא מזאב כו'. אבל זאב עצמו אינו דורס בגסה כ"כ בד"מ וכ"נ מבואר מדלא סדר הג"ה זו לעיל אזאב ואע"ג דבל' הש"ס והרמב"ם מן הזאב ולמעלה הזאב נמי בכלל מ"מ הר"ב כתב כלשון הא"ז שהביא בת"ה כל שהוא מזאב ולמעלה מבואר דאין הזאב בכלל וכל זה פשוט וכן משמע להדיא בעט"ז דלא כהב"ח שהפך הדברים ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ו מזאב ולמעלה. מבואר בת"ה שם בשם הא"ז דדובים ונמרים הם למעלה מזאב וכ"כ באו"ה ריש כלל נ"ז וכן הוא בחידושי הרשב"א דף נ"ב ריש ע"ב וז"ל ומיהו בשלמעלה מן הזאב כגון הדוב והנמר משמע דלית להו דריסה בשור ובשאר בהמה גסה עכ"ל (והיינו לפי סברתו דס"ל כל שלמעלה מן הזאב דינו כזאב אבל הא"ז וסייעתו ס"ל דדינו כארי) ולא עמדתי על סוף דעת רבינו ירוחם נט"ו סוף אות י"ז שכתב וז"ל דוב ונמר כתבו המפרשים (הוא דעת הרא"ש) דאין להם דריסה כלל ונראה מדברי הרשב"א שיש להם דין חתול ונמייה וכן עיקר עכ"ל דהרי הרשב"א כ' בת"ה (והביאו הטור וב"י) דמה שלמעלה מהזאב דינו כזאב ובחדושיו כתב דדוב ונמר למעלה מן הזאב הם מיהו באשיר"י כתב דנמר למטה מן הזאב הוא ומשמע מדבריו שם דמודה דדוב למעלה מן הזאב הוא וכ"כ ראב"ן סי' רנ"ב דדוב דינו כארי והלכך יש להחמיר בדוב ונמר כהא"ז דדרסי בבהמה גסה מיהו למכרו לעובד כוכבים פשיטא דשרי כדלקמן בס"ס זה אבל בדקה אסור למכרו לעובד כוכבים דלא גרע מזאב וכ"נ דעת מהרש"ל פא"ט סימן ע' דלא כנראה מהעט"ז ס"ס זה: ש"ע סָעִיף א
ז ויש לחוש לחומרא. כתב בס' ל"ח דף קס"ה ע"ב דמ"ש הרב ויש לחוש לחומרא ר"ל דלפעמים יש יותר חומרא אי חשבינן ליה כנקיבת קוץ כמ"ש הרשב"א בדריסת הנץ עד שתינקב לחללו (דמאן דפוסל משום נקיבת קוץ אין בדיקה לנקב משהו דקוץ אבל למאן דפוסל משום דריסה אם ניקב לחלל והאדים מבפנים טריפה ואם לאו כשרה) ומיהו לדידן לא נ"מ מידי דאין אנו סומכין על הבדיקה כלל (ר"ל אפילו בדרוסה וכדלקמן סעיף י"ח) עכ"ל וקשה דע"כ מאן דפסיל משום דרוסה ס"ל דבדריסת הנץ ליכא משום נקיבת קוץ דאל"כ נהי דמשום דריסה ליכא כשלא האדים מ"מ משום נקיבת קוץ איכא אלא ודאי ס"ל דצפורן נץ אינו דק וחד כמו קוץ או מחט כמ"ש הב"ח ודינו כקנה דיש לו בדיקה וכדלעיל סי' נ"א ס"ב אבל דריסת דוב ונמר וכה"ג נחזי אנן אי צפרנם חד דינו כקוץ ולית ליה בדיקה לכ"ע ואי אין צפרנם חד הא לא דמיא אלא לקנה ודו"ק עוד דכיון דלדידן אין נפקותא בזה היאך אפשר שכוון הרב לזה אבל אם באנו לדייק לשון זה נ"ל דה"פ כיון דיש מחמירים יש לחוש לחומרא שלא לאכלו אבל למכרו לעובד כוכבים מותר א"נ ה"ק יש לחוש לחומרא אבל לא לקולא כגון לענין כסוי הדם דקי"ל לעיל סי' כ"ח סעי' י"ז השוחט את הטרפה פטור מכסוי וכגון לענין מתנות דקי"ל לקמן סי' ס"א השוחט את הטרפה פטור ממתנות ואע"ג דאפי' בספק טרפה פטור ממתנות דמצי אמר לכהן זיל אייתי ראיה דלאו טרפה היא ואתן לך וכמ"ש שם בס"ק ג' מ"מ נ"מ דאי תפס כהן אין מוציאין מידו וע"ש וזה ברור: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח חוץ מהנץ. וכ"ש הגס דיש לו דריסה יותר מהנץ כדמוכח בש"ס וכל הפוסקים והוא פשוט ודלא כדרישה ופרישה: ש"ע סָעִיף ב
ט והוא שיקוב כו'. מ"ש הב"ח ע"ז ותמיה לי טובא כו' והניח בצ"ע לק"מ מג' טעמים) גם מ"ש דיש לנו דריסה בגדיים וטלאים אפילו באין מצילין כמו חתול לא נהירא וכבר בארתי כל זה בספרי וכאן אין מקום להאריך: ש"ע סָעִיף ב
י לבית החלל כו'. ויש פוסקים מטריפין משום שמא ניקב אחד מהאיברים הפנימים דלא גרע מקוץ שניקב לחלל וקצרתי כאן כיון דאנן לא בקיאינן בבדיקת דרוסה א"כ יש להטריף בכל ענין: ש"ע סָעִיף ב
יא שאז מטיל ארס. והארס שורף ונוקב המעיים ושאר מקומות הנפסלים בנקיבת משהו עכ"ל עט"ז ולחנם כ"כ דהא קי"ל בסעיף ט"ז דאפילו באותן איברים שאין נקב משהו פוסל בהן דרוסה פוסל במשהו והיינו מטעס שכתבו הפוסקים דארס שורף בכולו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יב הנץ יש לו דריסה. אפי' לא הגיע לחלל אבל הגיע לחלל כבר נתבאר דיש לו דריסה אפילו בגדיים וטלאים וכ"ש בכל העופות וכן בכל הסימן מיירי אפילו לא הגיע לחלל ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ג
יג ודוקא בגדולים אבל בקטנים יש להן דריסה. כצ"ל: ש"ע סָעִיף ג
יד ושאר עופות כו'. דעת המחבר דאפילו באותן שלמטה מהנץ יש להם דריסה בעוף שכמותן דלא כמ"ש העט"ז דאותן שלמטה מהנץ אין להן דריסה כלל וכן אותן שלמעלה מהנץ אין להם דריסה אלא בעוף שכמותן וזו היא דעת הרשב"א שהביא בב"י וכתב בב"י דאותן שלמעלה מהנץ דוקא בעוף הדק יש להן דריסה כנץ והטור סתם הדברי' כהרשב"א עכ"ל (והב"ח השיג על הב"י בזה שלא כדין ע"ש) ואם כן המחבר שסתם הדברים נמי ס"ל דהיינו בעוף הדק דוקא דלא עדיף מנץ () מיהו אותן שלמעלה מהנץ דינן כנץ ממש דדרסי אפי' בעוף הגדול מהם וכן כתב הרשב"א בחידושיו דיש להחמיר כסברא זו וכן דעת הר"ן מיהו היינו דוקא במין עוף הדק דומיא דנץ כמו שכתב הר"ן וכן פסק מהרש"ל ומה שפסק הב"ח בזה לא נהירא לן: ש"ע סָעִיף ג
טו חוץ מן הגס. וכ"ש אותן שלמעלה ממנו וזה פשוט בפוסקים ומבואר בחידושי הרשב"א ובד' הרא"ה בב"ה דף מ"ג ע"ב דנשר דינו כגס: ש"ע סָעִיף ג
טז פלקו"ן. או אסטו"ר כ"כ הפוסקים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יז בין אם אין באים כו'. דבכה"ג מסתבר יותר להתיר דאינו דורס בכעס כל כך וכן באותן שאין להם דריסה אין חילוק בין אין מצילין או לא רוב הפוסקים: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יח וכל שלא הכהו אין חוששין. ומשמע אבל הכהו ודאי חוששין ומיירי כשהוא שותק והם מקרקרים ולכן אפילו לא הכהו היו אסורים התרנגולים אם לא היו בני תרבות אבל ל' הרשב"א שמביא הטור משמע דוקא ברדף והכהו חוששין כיון דההכאה היא מחמת כעסו ומיירי בששניהם שותקים הלכך בהכאה גרידא אין חוששין ואעפ"כ ראוי לחוש להם שלא לאכלן וה"ה בנכנס ביניהם והוא שותק והן מקרקרי' ראוי לחוש להם שלא לאכלן אבל מותר בהני תרתי למכרן לעובד כוכבים כיון דמדינא שרי אבל בהוא והם שותקים ולא ראינו שהכה אותם א"צ לחוש כלל ואע"ג דבדוב שקפץ על השור כתב בת"ה דהיכא דחזינן דהכה אסור אפילו בששניהם שותקים התם שאני דאינו בן תרבות עם בהמות אלא עם אדם אבל חתול בן תרבות הוא עם העופות ובזה התיישב דלא סתרי אהדדי מ"ש כאן בש"ע עם מ"ש בסעיף י"א כו' ע"כ דברי הב"ח ואין דבריו מוכרחים גם בלא"ה ל"ק מידי בש"ע שהרי כאן כתב וכל שלא הכהו אין חוששין משמע אבל בהכאה גרידא חוששין כמו בסעיף י"א והלכך אין להקל בהכאה גרידא ומ"מ צ"ע לדינא למכרו לעובד כוכבים דכיון דבסה"ת ושאר פוסקים ובאו"ה מתירין בחתול באין מצילים אע"ג דלא קי"ל כותייהו) מ"מ אפשר דסמכינן עלייהו למכרן לעובד כוכבים מטעם ס"ס כדלקמן ס"ס זה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יט אלא ביד. לאפוקי רגלים אחרונים של חיה אבל בעוף דאין לו אלא שתי רגלים לא שייך לפלוגי ביה ודורס ברגליו ב"י ושאר אחרונים. ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כ כגון שנפל עליו דרך מקרה. או שהיה הדורס ישן והכה הבהמה שלא מדעת סמ"ג וסה"ת: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כא ה"ז כשר. הטעם שהארס עם נטילת צפרניו הוא זורקו וכתב הר"ן אפילו האדים הבשר כנגד המעיים לא חיישינן כי היכי דלא חיישינן בעלמא כד לא מספקא לן בדרוסה כלל עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ: ש"ע סָעִיף ח
כב וצפורן תחובה בו כו'. עיין בסעיף י"ד ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כג למקום צר כו'. וכתב מהרש"ל דבמקום רחב אפילו נמצא אחד מהן דרוסה אין חוששין לאינך ואמרי' לא השיגם ומביאו בהגהת דרישה סעיף ל"א וכ"כ שאר אחרונים: ש"ע סָעִיף ט
כד כגון שנכנס לדיר שלהם. ויש מהאחרוני' שכתבו דלא מקרי מקום רחב אלא בקעה שאינה מוקפת גדר ומחיצה אבל בחצר שמוקף גדר ומחיצה חוששין אבל בעופות דנשמטין מן הדורס אנה ואנה לא חיישינן בחצר רחב אלא בכלוב שהוא להם מקום צר וכ"כ הב"ח מיהו מותר למכרו לעובד כוכבים אף בבהמה בחצר רחב המוקף דכיון דיש מן האחרונים מקילין בזה ה"ל ספיקא דדינא: ש"ע סָעִיף ט
כה ואם חתך כו'. וה"ה הרגה ולא חתך וכן משמעות הפוסקים: ש"ע סָעִיף ט
כו אבל אם פצע כו'. ומשמע דבכה"ג אפילו הוא והם שותקים כולם אסורים כדלקמן סעיף י"ד: ש"ע סָעִיף ט
כז פצע. וה"ה דרס אפילו לא פצע וכן משמע להדיא בת"ה דף מ"ד ע"ב: ש"ע סָעִיף ט
כח אבל אם דרס אחרים כו'. ומשמע כל שנמצאים קצתם נדרסים אפי' לא ידעינן שדרסן אחר שהרג אחד מהן כולם אסורים וכ"פ בסוף תשובת מ"ב ובאו"ה כלל נ"ז כתב דה"ה אם הרג יותר מאחד כולן אסורי' ומביאו ד"מ וב"ח לפסק הלכה וכ"פ בס' תורת חיים ובתשו' משאת בנימן השיג על האו"ה בזה דתלינן לומר קמא קמא דמטא לידי' קטל עד דנח רוגזיה ואין דבריו מוכרחים: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
כט אבל היכא דחזינן כו'. ע"ל ס"ק י"ח: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
ל לא חיישינן לה. טעם סברא זו דלא אמרינן חוששין לספק דרוסה אלא היכא דאיכא ריעותא הא לאו הכי לא דרוב חיות בחזקת שאינן דורסים הן וכן הוא בת"ה והעט"ז כתב הטעם דהוי ס"ס ספק שמא שתקו כולם או צווחו כולם ואת"ל הוא שתק והם צווחו שמא מחמת יראה צווחו ולא דרסן עכ"ל ומעולם לא שמעתי ס"ס כזה דהא בספק הראשון כשאתה אומר שמא צווחו או שתקו כולם מוכרח אתה לומר ג"כ שמא לא דרסן והיינו הספק השני והכל הולך למקום אחד ול"ד למ"ש בחדושי הרשב"א בלא ראינו שנכנס ונמצא צפורן בגבו דכשר מטעס ס"ס ספק נכנס או לא ואת"ל נכנס שמא בכותל נתחכך דכבר פי' הד"מ ומהרש"ל פרק א"ט סי' ע"ד דה"ט דקרוב הדבר טפי שנתחכך בכותל כל שלא ראינו שנכנס וא"כ צריך אני לומר מתחלה שנכנס וה"ל ס"ס משא"כ הכא ודוק: ש"ע סָעִיף יב
לא ויש לחוש לדבר כו'. משמע אבל למכרו לעובד כוכבים מותר וכתב בספר אפי רברבי מיהו בהפסד מרובה נראה להקל: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
לב אבל אם הוא ספק אם הוא נכנס כו'. דאיכא ס"ס שמא לא נכנס כלל ואת"ל נכנס שמא לא דרס ובספק ארי וכלב או קנה אע"פ ששניהם לפנינו תלינן להקל שרוב הבהמות בחזקת שאינן דרוסים ורוב החיות בחזקת שאינם דורסים ונ"מ במה שתולין בכלב או בקנה דא"צ בדיקה אלא במקום שהדם מבעבע הרשב"א ועוד יש כמה נפקותות בזה וקצרתי כיון דאנן אוסרים בכל ענין גם מלתא דלא שכיחא הוא: ש"ע סָעִיף יג
לג וכבר נתבאר כו'. אם הקנה שלפנינו הוא קנה רחב יש להכשיר אפילו לדידן דדוקא בנקב משהו לא בקיאינן משא"כ בכה"ג כמ"ש הטור והרב בהג"ה לעיל סימן נ"א ס"ב והוא מדברי הרא"ש שכ' כן גבי דינא דהכא ודוק: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
לד או יבשה. ולא אמרינן כיון שהצפורן היא יבשה ודאי היתה תחובה כבר בכותל זמן רב עד שנתיבש ונתחככה שם הבהמה ונתחבה לה בגבה כו' עכ"ל עט"ז ואישתמיטתיה ש"ס ערוכה (דף נ"ג ע"א) דאיתא התם להדיא איפכא דביבשה מסתבר טפי לאיסורא דכיון דיבשה היא עבידי דמשתמט' מיד ארי וכן הוא בחידושי הרשב"א ושאר פוסקים והוא פשוט: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
לה ואפילו ודאי דרוסה כו'. נ"ל שדעת התוס' והרא"ש וסייעתם שנמשך המחבר אחריהם דאם רק ראינוה שדרסה אפי' אין מקום הדריסה ניכר מבחוץ מקרי ודאי דרוסה דלא כהבית חדש שהאריך בזה בדברים שאינם נראין ומצאתי און לי בחדושי מהר"מ מלובלין בסוף דבריו ונראה דמעיקרא הוי ס"ל לתוס' דזה הוי לרש"י ספק דרוסה דאל"כ למה פי' ואין מקום הדריס' ניכר מבחוץ אבל לבסוף דמסקי דלכך פי' כן משום דס"ל דאי ניכר מבחוץ א"צ לבדוק אלא נגד אותו מקום א"כ זה הוי גם לרש"י ודאי דרוס' ובהכי מיירי רב דבדיק מכפא ועד אטמא וכן פירש מ"ו הגאון הגדול מהר"ר העשיל נר"ו דברי התוס' דלא כהב"ח שפי' פי' זר במכפא ועד אטמא וכן משמע בטור במ"ש בשם ריב"ם והרא"ש כדפי' ובהא א"ש מ"ש ב"י דהרא"ה ור"ן סוברים כריב"ם שהרי הרא"ה ור"ן כתבו דאפי' רק ראינוה שדרסה מקרי ודאי דרוסה (דאין לה בדיקה לסברת') מיהו אפי' ניכר מקום הדריס' מבחוץ יש לה בדיקה ומיהו היכא דחוששין כגון דאיהו שתיק ואינהו מקרקרים וכה"ג אין להתיר בלא בדיקה וכל היכא דאין חוששין כגון בשניהם שותקים וכה"ג א"צ בדיקה כלל כל זה הוא שיטת המחבר וסייעתו ודוק היטב כי קצרתי משום דאנן אוסרים בכל ענין דא"א בקיאין כדבסמוך סעיף י"ח: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
לו שוחטין את הנדרס כו'. באמת כן נראה דעת התוס' והפוסקים דהבדיקה היא דוקא לאחר שחיטה אבל בספרי כתבתי דדעת רש"י פא"ט (דף נ"א ע"ב) דהבדיקה היא מבחוץ בעודה בחיים גבה וכריסה וצדה וכל שכנגד בני מעיים ואם האדים שם הבשר מבחוץ טרפה שודאי סופו לישרף לפני' עד שינקבו הבני מעיים ואם לא האדים מבחוץ א"צ שוב לבדוק וכשרה דכיון דלא ניכר הארס מבחוץ ודאי לא דריס ועפ"ז ישבתי דברי רש"י דלא קשיא עליו כלל כל הקושיות שהקשו עליו התוס' והרא"ש וסייעתם והבאתי ראיה לזה מהש"ס דזבחים (דף ע"ד ע"ב) גבי זבחים שנתערבו בטרפות ירעו עד שיסתאבו דפריך האי טרפה ה"ד אי ידיע ליה ליתי ולשקליה ואי לא ידע מנא ידע אמר ר' ינאי הב"ע כגון דאיתערב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב וקאמר התם נמי כולהו כר' ינאי לא אמרי בין נקובת הקוץ לדרוסת הזאב מידע ידיע האי משוך והאי עגיל ע"כ. ואם איתא מאי דוחקיה לוקמיה בפשיטות כגון דאיתערב ספק דרוסה או ודאי דרוסה שאין מקום הדריסה ניכר מבחוץ כיון דצריך בדיקה לאחר שחיטה דוקא ירעו עד שיסתאבו וכי הוה מוקי' לה הכי ה"מ כולהו למימר הכי ולא המ"ל כולהו כר' ינאי לא אמרי כו' ומכ"ש דקשה מכאן להפוסקים דודאי דרוסה דהיינו שראינוה רק שנדרסה אפי' לא ניכר מקום הדריסה מבחוץ לא מהני בדיקה אפילו לרב דלא חייש לספק דרוסה והיא דעת הרא"ה והר"ן ע"ש א"ו הבדיקה היא מבחוץ ודוק כי קצרתי כיון דלא נ"מ מידי לדידן דאין אנו בקיאין: ש"ע סָעִיף טז
לז עד הקדקד. והרוקח כתב שצריך לבדוק המוח ומביאו ב"י: ש"ע סָעִיף טז
לח שיאדים הבשר כנגד בני מעיים. וה"ה כנגד אחד מהאיברים שנטרפה בהם אם האדים או נתמסמס כנגדו טרפה אפי' כנגד צומת הגידין. טור: ש"ע סָעִיף טז
לט שהרופא גורדו. ע"ל סי' מ"ג ס"ב וסי' מ"ח סעיף ה' וס"ס נ' וסי' נ"ה סעיף י': ש"ע סָעִיף טז
מ הקנה כו'. ואע"ג דקנה נקובתו ברובו כדלעיל סי' ל"ד מ"מ הארס סופו לישרף רובו. ש"ס: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
מא בהמה שנדרסה כו'. אבל עוף הכשרו בקנה לבד ויכול לשחוט הקנה לכתחלה ואחר השחיטה יהפוך הושט ויבדקנו מבפנים כדלעיל סי' ל"ג סעיף ו' ואע"ג דלכתחלה צריך לשחוט שני סימנים אף בעוף כדלעיל ר"ס כ"א הכא כיון שא"א בע"א כדיעבד דמי אבל בהמה שצריכה אף דיעבד ב' סימנים חיישי' שמא במקום ארס קשחיט ולכך לא מהני בדיקה לושט מבפנים ומיהו אם ידוע שדרסה במקום אחר ולא בושט מהני בדיקה אף לבהמה ועי' בב"י: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
מב אלא לשהויי כו'. ומשמע דאפי' לודאי דרוסה מהני שהייה י"ב חודש או כשתלד כיון דאית לה בדיקה ומ"ש הר"ב בהג"ה דלודאי טרפה לא מהני י"ב חדש היינו דוקא ודאי טרפה ממש משא"כ הכא דבבדיקה מתכשרה: ש"ע סָעִיף יח
מג י"ב חודש. וכתב בת"ח כלל ע"ב דין ב' דבשנה מעוברת צריך י"ג חודש וכ"כ בס' אפי רברבי דף ע"ג ע"ב: ש"ע סָעִיף יח
מד או בנקבה כו'. כלומר אין צריך י"ב חודש אלא סגי כשתתעבר כו' אבל פשיטא דגם בנקבה מהני שהיית י"ב חודש: ש"ע סָעִיף יח
מה שתתעבר ותלד. כתב מהרש"ל פא"ט סי' פ' דוקא תלוי בלידה אבל לא בעיבור לחוד דאפשר דתתעבר עיבור שלא תבא לידי לידה אלא תמות בו והביא ראיות ע"ש: ש"ע סָעִיף יח
מו ושהתה כ"א יום. זהו זמן עבורו של עוף וכל שלא שהתה כ"א יום איכא למיחש שמא נתעברה קודם שנטרפה ואלו הביצים הם מטעינה ראשונה וק"ל ועי' עוד מדינים אלו בסי' פ"ו ס"ט: ש"ע סָעִיף יח
מז דכל שצריכין כו'. אבל היכא דא"צ לשהות רק כ"א יום לא חיישי' לתקלה בזמן מועט כזה כ"כ מהרא"י בהגהת ש"ד סי' ע"ג ומביאו בד"מ ובת"ח כלל ע"ג דין ד' וכן משמע לקמן סי' פ"ו: ש"ע סָעִיף יח
מח וכל מקום שהוא ודאי טרפה כו'. בתשובת הרשב"א כתב כן איתרת דאע"פ שנשתהה בודאי י"ב חדש אסור כיון דודאי טרפה היא ולא מהני שהיית י"ב חדש אלא בספק טרפה וכה"ג דאע"ג דטעם דטרפה הוא משום שאין כמוה חיה מ"מ אם חי י"ב חודש אסור (דלא כהעט"ז שכתב הטעם דס"ל דטרפה יכול לחיות וכבר השיגו הל"ח דף קע"ב ע"ב) דאין להכחיש בשום ענין דברי חז"ל שאמרו שהיא טרפה ומשמע מדברי הרשב"א שם דצ"ל הא דהיא חיה י"ב חדש ע"כ נס הוא אבל עכ"פ טרפה היא אבל מהרש"ל פא"ט סי' פ' כתב דהטעם דטרפה הוא שאין כמוה חיה רובא דרובא אבל מיעוטא דמיעוטא חיה אע"ג דטרפה היא ע"ש ומשמע מדברי מהרש"ל שם דבמקום דאיכא פלוגתא בין הפוסקים אי חזינן דחיה י"ב חודש כשרה ודברים נכונים הם ומכל זה מבואר דלאו דוקא יתרת אבר דאע"פ דהשואל הזכיר יתרת אבר מ"מ הרשב"א בכל ודאי טרפה אסר וזה פשוט דלא כהעט"ז דמשמע דמחלק בהכי ע"ש מיהו בתשובת הרשב"א שם כתב דיתרת טרפה מטעם אחר שלא אמרו שהיתרת אינה חיה אלא כך אמרו כהל"מ שהיתרת כנטול דמי וכל שאילו ינטל אינה חיה י"ב חודש אפילו מעתה שלא נטל טרפה כאילו נטל ואע"פ שהוא מרבה כחול ימים עם יתרונו עכ"ל ולפ"ז אפילו בספק יתרת לא מהני שהייה ומ"מ מהרש"ל שם כתב שהתירוץ הראשון שדחה הוא עיקר וכן מוכח לקמן סי' פ"א ס"ק ה' דאף בספק יתרת מהני שהייה י"ב חודש ונראה דגם הרשב"א לא קאמר אלא בודאי יתרת כדי שלא להכחיש דברי חז"ל אבל לא בספק יתרת ודוק ועי' עוד מדינים אלו בסימן פ"א ס"ב: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
מט אין לו בדיקה. אפילו בזמן הש"ס וכן ארס הנץ: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
נ אסור להשהותם י"ב חדש. עיין בס"ק מ"ז: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
נא וכן אפילו כו'. בתרומת הדשן כתב כן אמעשה דדוב שקפץ על השור וצדד כמה טעמים להתיר באכילה ומסיק לאסור באכילה וזה לשונו ונראה דאין להכשיר השור לאכילה בכהאי גוונא כלל אך למכרו לעובד כוכבים נראה דשרי בכהאי גוונא אע"ג דבפרק כל שעה בההיא ארבא דטבעא בחישתא אסר רבא לזבוני לעובד כוכבי' שמא יחזור וימכרנו לישראל הכא לא גזרינן דאיכא תרי שמא חד שמא לא ימכרנו לישראל ואת"ל שימכרנו לישראל שמא קי"ל כאשר"י דפסק דדוב אין לו דריסה בבהמה גסה וכה"ג איתא במרדכי בהדיא בשם א"ז פ' כל שעה על החטים שנשרו במים ולא נתבקעו דפליגי בהו מר עוקבא ושמואל ויש פוסקים כמר עוקבא ויש פוסקים כשמואל וכתב א"ז דשרי למכרו לעובד כוכבי' דשמא לא ימכרם לישראל ואת"ל ימכרם שמא הלכה כשמואל דשרי לגמרי ונראה דטעמא דא"ז דר"ל כיון דאיכא פלוגתא בדבר אי שרי לגמרי אי אסור ואיסור מכירה לעובד כוכבים אפילו איסור הפשוט לכל אינו אלא גזרה דרבנן שמא ימכרם לישראל ובדרבנן הלך אחר המיקל אע"ג דעיקר הפלוגתא בשל תור' היא מ"מ לענין מכיר' לעובד כוכבים הוי הפלוגתא בשל סופרים ואזלינן בתר המיקל ול"ד להא דכתב המרדכי פרק השוחט דהשוחט את העוף וחתך מעט עד שיצא מעט דם והגביה סכינו יזהר שלא יגמור שחיטתו משום דשמא שחט מעט מן הושט וימכור העוף לעובד כוכבים וימיתנו לפניו אבל לא בע"א שמא יחזור העובד כוכבים וימכרנה לישראל והתם נמי תרי שמא נינהו שמא לא ימכרנו לישראל ואת"ל ימכרנו לישראל אכתי שמא לא חתך כבר בושט כלום ולא הוו העוף טרפה מעולם דהנהו תרי שמא גזרו בספיקא דאורייתא או אפילו על דבר שאיסורו מן השורש אינו אלא מדרבנן כגון פת ישראל שאפאה עובד כוכבים שלא למכור גזירה שמא ימכרנה לישראל אבל בדבר דאית בה פלוגתא דאמוראי או דרבותא לעולם אמרי' לענין מכירת העובד כוכבים דמדרבנן הוא הלך אחר המיקל דלא דמיא ספיקא דפלוגתא לספיקא דגוף המעשה וק"ל וצ"ע בהרבה מקומות בש"ס בענין זה עכ"ל (ואישתמיטתיה להגהת דרישה סעיף מ"ח דברי ת"ה אלו ולכן נכנס בדוחק ע"ש) ונ"ל כיון שבעל הת"ה גופיה כתב בסוף דבריו וצ"ע וגם אין ראייתו מוכרחת לפע"ד דאפשר לומר דס"ל להא"ז דהלכה כשמואל אלא דמחמירים כמר עוקבא והיינו דוקא באכילה וגם בכל ספרי המרדכי שבידנו ליתא כלל הא מלתא הלכך אין להקל בזה אלא בדרוסה כיון דבלאו הכי יש בדרוסה כמה צדדין להתיר חדא דיש לה היתר בבדיקה מדינא ועוד דדעת רש"י דכל היכא דאין ניכר מקום הדריסה מבחוץ כשר לגמרי כמ"ש בס"ק ל"ו וכן בההוא עובדא דת"ה נמי איכא בלאו הכי צדדים להתיר וכמו שכתוב בת"ה דדוב בן תרבות הוא אבל בטרפות אחר בפלוגתא דרבוותא היכא דאין צדדין בלא"ה להתיר אין להתיר למכרו לעובד כוכבים והשתא ניחא הא דהקשה בת"ה מהך דהמרדכי פרק השוחט ולא הקשה ממאי דאיתא בש"ס פא"ט (דף נ"ג ע"ב) וכל הפוסקים דאסור למכור ספק דרוסה לעובד כוכבים אלא ודאי פשיטא ליה היכא דליכא אלא ס"ס כי האי גוונא דלאו ס"ס מעליא הוא ולא שרי אלא כהך עובדא דדוב דאיכא בלא"ה צדדים להתיר והלכך קמקשה מהך דהשוחט את העוף דוקא דמטריפים מכח חומרא דמדינא שרי אלא דמחמרינן בדבר מחששא דנקיבת הושט כדלעיל ס"ס כ"ג והא דמייתי ראיה מחטים שלא נתבקעו התם נמי יש צד היתר כדפי' דסבירא ליה להא"ז דהלכה כשמואל א"נ אפילו ימכרנו לישראל שמא ימכרנו מעט מעט שיאכלנו קודם הפסח וכי נראה דעת הרב בהג"ה ושאר אחרונים שלא כתבו דין זה אלא הכא גבי דרוסה דוקא: ש"ע סָעִיף כא
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א בבהמה. הש"ך מתיר למוכרו ודאי ואם הוא הפסד קצת שרי לדידיה באכילה ובעגלים דוקא ה"מ כמבואר אות ב' ומיהו בה"י כתב המנהג לאסור באכילה וכתב בל"י אות א' דאם ידע הקצב וקנה יש לקונסו אף לאחר שנשחט והוה ה"מ יע"ש וודאי למיגדר מלתא ראוי הוא. ומ"מ ספק דרוסת הזאב יש לצדד ולהקל עיין מ"ש ט"ז: ש"ע סָעִיף א
ב כגון בעגלים. עש"ך במקום שאין ה"מ יש לאסור עגלים אף שאין רכים ובה"מ שרי לאכילה משא"כ בגסה גדולה כל שצריך לזלזל ממקחו אין להפסיד. ש"ע סָעִיף א
ג בעגלים יש פוסקים כתבו הרכים ש"ך ור"ל אפילו יונקים עדיין אפ"ה אין דרוסה בזאב ולא ידענא אמאי לא כתב דברי הטור דכתב בהדיא עגלים הרכים כדרכו הטוב בכ"מ וכתב שאר פוסקים כתבו: ש"ע סָעִיף א
ד דינו כקוץ שנתבאר סי' נ"א ש"ך וע"ש באות ג' דיניו ואם בשן ניקב אם הוא רחב יש לו בדיקה כמו בקנה רחב המבואר בסי' נ"א יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ה דכל שהוא. עש"ך פי' אלמעלה מן זאב קאי לא כב"ח וכן מבואר בד"מ ועוד דא"כ היה להר"ב להגיה לעיל אזאב דיש מחמירין ומ"ש בלשון התלמוד מזאב למעלה זאב בכלל היינו אף לפי דעה זו וכבר הארכנו בט"ז מזה ומה שחילק בלשון "כל שהיא מזאב ולמעלה ולא אומר וי"א מזאב ולמעלה משמע דאין זאב בכלל הט"ז לא מדייק כך ומ"מ בפי' הסכים לש"ך בזה וכבר התבאר יעוין: ש"ע סָעִיף א
ו מזאב ולמעלה. עש"ך דהעלה דוב ונמר למעלה מזאב הם ויש להחמיר כמ"ש רמ"א ולמוכרו שרי ובדקה אסור למוכרו אף דהטור סובר דוב ונמר אין דינן כזאב ושרי בדקה מ"מ הא המחבר ורוב פוסקים סוברים דמה שלמעלה מזאב דינו כזאב ודוב ונמר למעלה ולא שרינן למוכרו אלא היכא דרוב הפוסקים מתירין מותר למכור לא כה"ג דרובן מחמירין והמחבר בסעי' א' לא קאי אדוב בשור הגדול אלא כיוצא בו ופשוט: ש"ע סָעִיף א
ז ויש לחוש לחומרא. עש"ך וכוונתו מבואר דהל"ח אות ק' דקדק מלת לחומרא דהי"ל ויש לחוש לזה או ונוהגין להחמיר אלא דלחומרא חיישינן ולא לקולא ואפשר דסובר כט"ז אות ז' דאם ניקב לחלל ולא האדים כשירה דודאי אין לחוש לנקיבת איברים הפנימים דאי נגע בהוא הוה ודאי מאדים ולזה אמר דבדוב ונמר אינו כן דלקולא אמרינן אין מטיל ארס ואי ניקב לחלל אף שלא האדים טרפה ואי לא ניקב לחלל בעי בדיקה והקשה דלא ניחא ליה סברת הט"ז ובנץ כהב"ח דאין חד וא"כ לאיזה צורך סיים רמ"א "לחומרא אי דניקב לחלל אף שלא האדים טריפה פשיטא דהוה כקוץ ואי הוה רחב א"כ נמי אין כאן חומרא להיפך ועוד דהר"ב סובר דרוסה אין לו בדיקה א"כ אין נ"מ לו יהיה כט"ז אלא לענין כיסוי שחייב לכסות בלא ברכה ולענין מתנות דאי תפס כהן לא מפקינן דשמא לא הוה דרוסה: ודע דאם הוא שותק והם מקרקרים אם נאמר להתיר מה שלמעלה מזאב דוב ונמר דהוה ס"ס שמא הלכה כרשב"א דלמעלה מזאב לא הוה אלא כזאב ושמא כרא"ש דאפילו דקה לא דריס אף דאיכא א"ז ואיכא מ"ד זאב כלמעלה הוה ספק השקול וא"כ עם ספק שמא לא דרס הוה ס"ס או שמא למטה מחלל הגוף עם האי הוה ס"ס יראה אם מותר לאוכלו פשיטא דחייב במתנות ליתן לכהן ואף דבס"ס אם נאמר דאין מוציאין ממון דאין הולכין בממון אחר הרוב זה לא ניתן להאמר כיון דמותר באכילה יאכל הלה וחדי פשיטא דחייב במתנות. ומ"ש הש"ך בפשיטות בספק טריפות אי תפס הכהן אין מוציאין יש לעיין דמזובחי הזבח הראוי לאכילה ממועט נמי ספק טרפה כ"ש אי ספיקא דאורייתא מ"ה לחומרא. שוב ראיתי בפר"ח סי' ס"א אות י"א כתב אפילו איסור דרבנן פטור דלאו ראויה לאכילה ויש לעיין מ"ש מכיסוי דאשר יאכל כתיב ואפ"ה חייב לכסות וצ"ע ✍וכה"ג בהגהות ב"י אות י"ג כתב לחומרא היינו מצד החומרא ולא מן הדין והלכך בה"מ שרי באכילה בדוב ונמר יע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח חוץ. כתב הש"ך וכ"ש גס שקורין פלקו"ן דאם יש לו דריסה באווזים ותרנגולים מכ"ש גדיים לחלל דלא כמ"ש הפרישה אות ז' דגס אין לו בגדיים וטלאים אפילו לחלל. ואף לדידן יש נ"מ אי ציפורן גס אין חד אלא רחב או שעשאו רחב שניטל ממנו מקצת דמשום דרוסה א"א בקיאין ומיהו הל"ח ושאר אחרונים כתבו בפרישה וכן משמעות הטור כל העופות חוץ הנץ אין להם דריסה בגדיים אפילו לחלל. ועיין דריסה אות ח' הקשה דכתב הטור לקמן נץ אין זיהרי' אדום וא"א להכיר א"כ לאיזה צורך כתב הטור לחלל יש דרוסה לקולא יע"ש והנה י"ל לקמן כתב נץ בעופות דקטנים ואדומים אלא דהפרישה שם אות מ"ו לשיטתיה וכן נראה ממ"ש המחבר לקמן וכן י"א דארס נץ אין בקיאין משמע אף בגדיים וטלאים לחלל וא"כ מ"ש כאן דיש דרוסה לחומרא באם שציפורנו רחב או עשאו רחב אפ"ה לחלל יש דרוסה וא"א בקיאין בזיהריה דנץ דקליש הוא וכאמור: ש"ע סָעִיף ב
ט והוא שיקוב. הש"ך הסכים כהמחבר דנץ לא דרוס בגדיים וטלאים כ"א עד לחלל דלא כב"ח שהקשה ע"ז יע"ש ואין להאריך כאן בזה: ש"ע סָעִיף ב
י לבית החלל. עש"ך דמ"מ משום קוץ ור"ל דרוסה יש בדיקה וקוץ אין בדיקה ומסיק לדידן אין נ"מ דלדרוסה נמי א"א בקיאין ולפי מש"ל דארס הנץ אין ניכר אף בזמן חכמי התלמוד כדמוכח מההיא שרקפא עיין רש"י א"כ מה זה שכתב לדידן אלא דאזיל לשיטתיה בגס נמי יש דרוסה לחלל ואיפשר מינכר אפ"ה אין נ"מ לדידן. ומיהו הא נ"מ אי דריס ביד בקנה לבד אי נקב משהו אין אוסר בקנה ואי דרוסה אוסר כן כתב הש"ך בספרו הארוך נדפס זה ימים לא כביר יעיין שם שהאריך עוד: ש"ע סָעִיף ב
יא שאז. הש"ך השיג על הלבוש ס"ג שכתב שמטיל ארס ושורף איברים שנקיבתן במשהו דא"נ שאר איברים קנה וכבד וכדומה דזיהריה מיקלא קלי וי"ל דהלבוש ראייתו ממ"ש התה"ה מה נ"מ בין קוץ לדרוסה ולא תי' נ"מ אם דרס רק בקנה וכמ"ש הש"ך בספרו הארוך אלא ע"כ אין ארס שלו שורף כשאר ארסיים רק נגדו ולא מצדדים דוגמא נפלה לאור ומש"ה דווקא באיברים שהן במשהו לא נגד הקנה ולדינא אין להקל נגד הקנה ✍: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יב הנץ יש לו דריסה כו'. עש"ך דאפילו לא הגיע לחלל יש לו דריסה בעופות דקים תורים ובני יונה או תרנגולים ואווזים קטנים דבהגיע לחלל אפילו בגדיים וטלאים יש לו דריסה ואזיל לשיטתיה דלא כלבוש והבן: ש"ע סָעִיף ג
יג ודווקא בגדולים אבל בקטנים אפילו מן הגס האווזים כל שהן קטנים יש לו דריסה בהן וכן הגיה הש"ך ועיין עוד מ"ש באות שאחר זה בשאר הדורסין: ש"ע סָעִיף ג
יד ושאר כו. הש"ך העלה דעת המחבר כטור ולרשב"א דלמטה מנץ בדכוותיה ונץ בדרברבי והיינו בדקים כמו תורים ובני יונה ולמעלה מנץ עד גס בדכוותיה ובדקים וגם בכל העופות הגסים אווזים ואמנם יש להחמיר כרשב"א בחדושיו דלמעלה מנץ הוה כנץ בדקים אפילו בדרברבי מיני'. ולפ"ז ה"ה באווזים ותרנגולים קטנים דומיא דנץ. ומה שלא הגיה כאן אהמחבר דלמעלה מנץ הוה כגס כמו שהגיה לעיל וי"מ מה שלמעלה מזאב דינו כארי כבר התבאר: ש"ע סָעִיף ג
טו חוץ מן הגס וכ"ש אותן שלמעלה ממנו דאנן פסקינן בבהמה למעלה דינו כזאב וה"ה בעופות למעלה מגס דינו כגס ולמעלה מנץ דינו כנץ ממש: ש"ע סָעִיף ג
טז פלקו"ן או אוסטו"ר. ש"ך וה"ה נשר דינו כגס כמ"ש הש"ך בשם הפוסקים ועי' שו"ת ב"ח קמ"ז וכלוב מלא עופות ונשמע קול צעקה בלילה ואומרים שהיה ע"י ברדל"ס שקודין טחו"ר והעלה דטחו"ר יש לו דריסה כמו חולדה דבפסחים חשיב חולדה וברדל"ס בהדדי אלא דהיה ספק שמא לא עאל בכלוב אף שהיה באותו חדר מ"מ לא עאל מיקרי כיון שכלוב הוא מוקף בפ"ע בקנים יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יז בין כו' דהוה רבותא אף אין מצילין מטיל ארס וה"ה באותן שאין להם דריסה אף ביש מצילין אין להם דריסה ש"ך ומיהו בין אין להקפיד או הוה זו ואצ"ל או לא זו דפעם נקיט הכי והכי עיין בסמ"ע בח"מ: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יח וכל שלא הכהו אין חוששין. הש"ך העתיק דברי הב"ח וסבר דקשיא ליה דכאן בעינן דרדף והכה ולקמן בהכה לחוד וע"ז השיג עליו דכאן נמי בהכה לחוד אמנם כבר כתבנו בט"ז דהב"ח הכי קשיא ליה דמשמע דכל שלא הכהו קאי ארישא בהוא שותק והם מקרקרים הא שניהם שותקים אף שהכה שרי ועל כרחך הכין הוא דאל"כ לאיזה צורך הזכיר הכהו בכאן אם ללמוד דהכה אף שהוא בן תרבות אסור הא כתב לקמן בסי"א זה אלא דכאן דווקא בצווחין דארישא קאי והיינו משום דבני תרבות עם התרנגולים משא"כ לקמן דמועתק מתה"ד קע"ה ושם לא היה כ"א עם בני האדם יע"ש ומ"ש הש"ך דלמוכרו לעובד כוכבים שרי דיש סוברים דבאין מצילין אין מטיל ארס יע"ש ולפ"ז בחתולין שעולין מבחוץ על כלוב ומכניסין ידיהם הוה יש מצילין עיין ב"י ופוסקים יראה דאסור למוכרו לש"ך ולט"ז שרינן דהם בני תרבות אמרינן דרך שחוק היה ומ"מ לא ידענא על מה סומכין העולם דכמה פעמים מכה דרך רדיפה וודאי אסור אף למוכרו וכאמור: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יט אלא ביד היינו חיה הא עוף ברגל ש"ך אבל לא באגפים כמבואר: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כ כגון שנפל עליו דרך מקרה ונתחב צפורנו או היה ישן ובשינה הכה להנדרס דפשיטא דאין מטיל ארס ש"ך בשם הפוסקים יע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כא ה"ז כשר הטעם שהארס עם נטילת צפרניו זורקו ש"ך ומשמע וודאי דווקא ציפורן לא בשליף היד והציפורן נשאר תחוב וההיא דסי"ד חיישינן שמא דרס וחזר ודרס או בשאר ציפרנים עיין פרישה וכן בנה"ך השיג על הט"ז אות כ"א במה שכתב דיש חילוק בין נשאר היד או הציפורן יע"ש ומ"ש דאפילו האדים אין בכך כלום וה"ה באותן שאין להם דריסה אפילו האדים אין בכך כלום ופשוט הוא ועיין בסי' ל"ג בט"ז יע"ש: ש"ע סָעִיף ח
כב וצפורן. הש"ך הראה מקום לסי"ד ולמ"ש שם הנה לא כתב שם מזה כלום ובנה"ך פי' דשם חיישינן שמא דרס וחזר ודרס ויש לראות בהוא והן שותקים איכא הוכחה דלא שדי זיהרי' ואי דאיתרע דהא מוצאין ציפורן י"ל דהאי לא שדי זיהריה ומש"ה לא צווח כל דלא מכאיב ליה ולמה ניחוש דרס וחזר ודרס ואולי להא חיישינן שמא בכל היד דרגילות הוא וצ"ע: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כג למקום צר אפילו דרס לאחד האחרים מותרים שמא לא השיגם ש"ך בשם רש"ל. ואף הב"י יודה לזה אלא בנמצא ציפורן אוסר אותו השור כמבואר: ש"ע סָעִיף ט
כד כגון כו'. הש"ך העלה במוקף מחיצות לגבי בהמות יש למוכרו לעובד כוכבים ולא לאוכלם עיין בל"י אות י"א בשם יש"ש אם סבבו ב' או ג' זאבים עדר בהמה דקה הוה מקום צר עכ"ל ואני לא מצאתי זה ביש"ש אמנם בצ"צ סי' ק"ה מבואר ההיפוך חצר גדול שעריו נעולים ומצאו ב' כבשים צידד למ"ב הוה מקום רחב ואח"כ כתב דאין הלכה כמ"ב אלא מטעם נח רוגזיה אלמא אף דהיו ב' זאבים בבקעה כה"ג הוה מקום רחב ועיין תשובת מור"ם מלובלין סי' ק"ד בחצר רחב מאד והיו כמה זאבים כתב דהכל לפי רוחב החצר וכיון שהיו הרבה צאן הדבר ידוע שצאן אחת יכולה להשמט יותר מהרבה וגם מזאב א' יכולה להשמט לא מהרבה הרי שאוסר משום דצאן רבות והרבה זאבים ובחצר הא בבקעה אפילו כמה זאבים לא חיישינן וכן משמע סתימת לשון ת"ה ארוך ומה שיש לדקדק בדברי תשובות אלו אבאר באות כ"ח: ש"ע סָעִיף ט
כה ואם חתך וה"ה הרגה ולא חתך ש"ך וכתב בצ"צ סי' ק' וק"ה דבעינן דווקא שראה הזאב בעינו שמתה הבהמה הא כל שמתה אחר כך לא נח רוגזיה וכתב עוד דאם מצא למחר מת חיישינן שמא אח"כ מתה וקטע וודאי אף למחרתו שרי. עוד התיר בסי' ק' בחצר שהיה הפתח פתוח וסולם מונח ארצה גבוה אמה והצאן יכולין לקפוץ מע"ג הסולם הוה כבקעה עכ"ל הנה מה שהתיר בסולם אפשר להקל כיון דבלא"ה מ"ב מתיר בחצר רחב ומ"ש דמצאו למהר אסור שמא אח"כ מתו וכתב הפר"ח אות כ"ו דברים ברורים הם ויש לעיין טובא דהא פסק המחבר אם ספק אי קרקרו שרי וכל הני אימור סובר דספיקא הוה ואוקמינן אחזקה כל מה דאפשר זולת הוא שותק ואם קרקרו דהוה קרוב לוודאי דעביד מעשה א"כ כל ספק נימא לקולא דרוב אינן דרוסים וגם חזקה ברורה משעה שנולדה לא היתה דרוסה ונימא מיד מתה ונח רוגזיה ואין לדמות לראוהו חי מבערב ולומר אוקמיה אחזקה דהשתא מתה דכיון דהכה הכאה שמתה ע"י אין לומר אוקי אחזקה ונימא מיד מתה ואף להר"ב שהגיה וי"א כר"ן וכל הני אימור הוה וודאי מ"מ בה"מ יש להתיר כמבואר ועוד דע"כ סובר הר"ן משום דרוסה שכיח שידרוס אבל כאן אפשר יודה דנח רוגזיה ולא שכיח הוא וא"כ למה נחמיר ועיין מ"ש באות כ"ה עוד מזה וכתב שיש לעיין בשו"ת צ"צ ומור"ם מלובלין בזה ✍: ש"ע סָעִיף ט
כו אבל אם פצע. אף הוא והם שותקין ש"ך וא"י מה מלמדנו השתא ציפורן תחובה לו דאיכא ס"ס לשאר השוורים אסרינן סי"ד כ"ש כאן ואף רי"ו דחולק התם יודה כאן דהתם בשאר שוורים איכא ס"ס מדשותקין עביד שלמא ומכותל בא ושמא לזה לבד דריס משא"כ כאן דוודאי נפשיה לאו לשלמא נקיט דהרי פצע אחד מהן א"כ אין שתיקה ראיה וכולהו בספק דרוסה עומדין ואף דהמחבר סובר בסי"ב דהיכא דאיכא ספיקא או קרקרו מתירין מספק אלא היכא דיש הוכחה ה"ג הוכחה הוה מדאחד דריס רגיל הוא דדריס לכולהו וכולהון בספק עומדות. ולכאורה יאמר לקמן בשאר השוורים היתר המכירה שרי בשאר השוורים כיון דרי"ו חולק ומתיר הוה ס"ס משא"כ הכא אלא דליתא דאף לקמן איסור המכירה דלאו כללא הוא כל היכא דאיכא פלוגתא מתירין למכור אלא היכא דמדינא שרי ומחמירין משא"כ ההיא דסי"ד דלא הביא הב"י כלל דעת רי"ו ומחדושי הרשב"א משמע להדיא דשותקים אסורים כולן וודאי אין היתר המכירה ומיהו במקום רחב דמתיר הט"ז אותו השור דלא כב"י יש לעיין ביה לענין היתר מכירה אבל וודאי נמצא מקום ציפורן אף במקום רחב אותו השור הוה וודאי נדרס אף לט"ז ואיסור המכירה פשוט הוא ✍: ש"ע סָעִיף ט
כז פצע. וה"ה דרס ולא פצע. וכ"מ בת"ה מ"ד ב' ש"ך דל"ת פצע דחמתו בערה בו ביותר אבל דרס אחד מהן נח רוגזיה ובת"ה כתב להדיא דכל שדרס ולא הרג לאו כלום וכבר כתבנו בשם צ"צ דבעינן המית בפניו שראה הזאב המיתה נח רוגזיה הא מתה אח"כ לא נח רוגזיה. ודע דהא דהביא הש"ך ממרחק לחמו ולא מסי"ד דחוששין לכל השוורים ולא נח רוגזיה בזה שדרס ואין לומר דהש"ך מיירי בראינו שזה דרס תחילה הא לא ראינו כולן מספק אסורות שמא דרס אחד מהן ולא ידענו מי וב"ח לא בטילי ובסי"ד חיישינן שמא דרס לאחרים דאכתי ממ"נ השאר מותרים ואי זה דרס בראשונה הרי נח רוגזיה אי אמרינן בדרס נח רוגזיה ואי ציפורן זה מכותל ודרס אחרים ולא ידענו מי מה"ת כיון דשותקין אימא שלמ' עביד ואי דתולין דרס אחרים תחלה ואח"כ זה הא נח רוגזיה ואמאי דרס זה ומה"ת לומר כן. ומיהו מ"ש רמ"א אבל אם ראינו דדרס אחרים כו' דלאו דווקא ה"ה המית אחרים כאו"ח דאם המית יותר מא' כולן אסורים וכמו שאבאר באות כ"ח. והנה י"ל מההיא דסי"ד אין ראיה דהש"ך לשיטתיה דכתב בנה"ך בהדי דשליף ציפורן דווקא שרי זיהריה וההיא דסי"ד חיישינן שמא חזר ודרס וא"כ עיקר דציפורן לאורויי דלאו שלמ' עביד וחיישינן שפיר שמא לאחר שנשמט ציפורן ולא הטיל ארס לא נח רוגזיה אלא דווקא בהטיל ארס ושמא דרס אח"כ אחד מהדיר ולא נודע מי הוא וכולן אסורות ומש"ה לא מצי להוכיח מההיא דסי"ד והוכיח מתה"א דכתב בפי' כן ✍: ש"ע סָעִיף ט
כח אבל. עש"ך דמשמע אם דרס ל"מ לאחר שהרג הרי לא נח אפילו לא ידעינן אסור כמ"ש המ"ב בחדושי דינים בסוף הספר ממ"ג אי אח"כ הרי לא נח ואי מקודם שמא דרס עוד לאחרים ואם המית כתב או"ה דאסורים ואין דברי מ"ב מוכרחים שהתיר בהמות יותר. הנה דברי רמ"א כאן פי' בסתם דרס יותר ללא מוכרה לפרש דרס והמית כאו"ה או דדס לחוד ובד"מ פסק כאו"ה אף בהמית יותר ופי' דברי או"ה דהמית יותר מא' אמנם הצ"צ סי' ק"ה מפרש דברי או"ה דהכה והמית בדריסה היינו שלא מתו מיד וא"כ לא נח רוגזיה כיון דשלא בפניו מתו ומפרש כן דברי רמ"א דדרס עוד כו'. ולפי דבריו אפ"ה א"א ליישב לשון הט"ז גם מ"ש או"ה והכה והמית לאיזה צורך הזכיר והמית ואי לרבותא אפילו הכאה שיש בה מיתה מ"מ אין משמעות לשונו כך יעוין היטב: ודע דאם היו ב' זאבים ומצאו שני כבשים הרוגים אפילו למאן דמחמיר הכא שרינן דכ"א קטע חד כן מבואר בצ"צ שם. ולפ"ז ב' זאבים וכבש א' הרוג אסורין כולן דא' לא נח רוגזיה ושמא דרס. אמנם כן מה שהחמיר המ"ב אם דרס עוד ולא ידעינן ממ"נ אסור אי קודם שמא עוד דרס הוא אמת ויציב ולא קשיא נתלי לקולא כדעת המחבר סי"ב כל שהוא ספק דזה לא הוה ספק השקול כיון דדדס לאחד כולו תחת סוג א' הוו וחיישינן לכולהו ובין צווחים או שותקים חיישינן לכולהו וכההיא דסי"ד ולא תולין דמיד אחר דריסה נזדמן זה שהרג ונח רוגזיה וכדאמרן נראה לי: וראיתי למוהר"ם מלובלין ז"ל בתשובה סימן ק"ד מעשה וכו' ותוכן כוונתו וז"ל בנדון דידן שהומתו ונפצעו יותר מט"ו צאן והיו שם צאן הרבה הדברים מוכיחין שהיו כמה זאבים לא הוה מקום רחב צאן הרבה והרבה זאבים א"א להמלט. וכ"ת דתולין כו' ז"א דמספק אסורין והביא דברי הר"ן דכל אימור חשבינן וודאי הא ספק אסור יע"ש. הנה מ"ש לשון הר"ן הלא המחבר פסק דלא כוותיה ואף שרמ"א החמיר בה"מ שרי כמה שכתב ז"ל ועוד דהר"ן יודה כאן באפשר וכמ"ש לעיל. ומ"ש מתחלה דלמא כל אחד מהזאבים המית א' מהן ונח רוגזיה ז"א דאמרינן כיון שדרס עוד כתב היה דיש דבריו מורין אפילו נמצאו ב' זאבים וב' כבשים הרוגים אוסר הוא ז"ל דשמא א' מהן הרג ב' והשני דרס וזה וודאי קשיא מה"ת הא אית לומר נח רוגזיה ומסתמא הב' המית א' ולבסוף כתב דנפצעו והיינו אותו המעשה הכי הוה שלא המיתן כולן מיד אלא נפצעו ולאח"כ מתו סוף דבר ב' זאבים וב' כבשים הרוגים וודאי מותרים לכולי עלמא וכמשמעות הצמח צדק וכדכתיבנא: וכתב לענין הגבינות שהצאן היו של השר וישראל קנה מנין הגבינות ועובד כוכבים עושה הגבינות והיו שם פרות ארבעים וה' מאות צאן דלו יש ספק שמא נדרסו עוד מ"מ וודאי לאו כולן א"כ בטילות בס' ואף דאין מבטלין איסור מ"מ כבר נתבטלו ביד העובד כוכבים דומיא ללעקכ"ן שאנו קונים שיש תבלין איסור דכתב בהגהות ש"ד ש"א דנתבטלו ביד העובד כוכבים שרי ליקח ה"ה כאן זה תורף דבריו ז"ל. הנה בס' התיר לא ברוב דכל שהספק הא' ג"כ דרבנן דבריה מדרבנן לא בטילה ובשלמא ד"ח לא בטל ולא אמרינן בכל חד ספק דרבנן שהם ז"ל גזרו ואמרו דלא בטל ולא הקילו מטעם ספק דרבנן דא"כ בטלה ד"ח שאמרו דלא בטל משא"כ ההחלב אמנם י"ל דאיתחזק איסורא ועיין סימן ק"י. ומ"ש דאין מבטלין איסור משמע ביד ישראל אסור הנה בסימן צ"ט יבואר אי בספק איסור אמרינן אין מבטלין איסור או לאו ואפשר דהכא הוה כוודאי דרוסה שכיח. ודע דבסי' ק"י בש"ך דין ד' ספק טריפה שנתערב חד בחד וא' מטיל' ביצים הביצה מותרת שמא הכשירה מטיל ושמא אין טריפה יע"ש וא"כ חלב שניה מצאן א' היתר הוא כמו הביצה ואף לאח"כ שחלבו כולן והוה כמו התם דכל אחת מטילה דאין להתיר די"ל דהתם דמוצאין ב' ביצים הלכך אסור משא"כ כאן מתחלה כשחולב אחת הותר אותו החלב ואח"כ אין לאסור. וי"ל דכיון שאחר כך חלבו מכולן ויש ספק איסור ביניהם אין לומר כיון שהותר הותר ומנא אמינא מהא דפ"ב דטהרות ב' שבילין והר"מ בפי"ט מהל' שא"ה ה"א הביאו ב' שבילין הלך בא' ועשה טהרות וטבל והלך בב' ועשה טהרות אם הראשונות קיימות אלו ואלו תלויות אף שהותרו פ"א חזרו לאיסורן ה"ה כאן ועיין מ"ל שם ד"ה עוד ראיתי. ומיהו לחלוב חלב מאחת מהן ולאכול ואח"כ לחלוב שניה בישראל כה"ג אפ"ה אסור דע"כ התיר שם אלא בלא ראינו מי הטילה הביצה ונמצאת אנחנו דנין על הביצה משא"כ בשחולב אנו דנין תחלה על הפרה והוה ספק טריפה שנתערבה דלא דנין בה ס"ס. ומיהו הא אין לומר ספק דרוסה לא מיחשב בגדר ס"ס דשכיח הוא דהא עיקר הפלוגתא היא ג"כ בנשא זאב שה מהעדר ואוסרין משום דספק א' בגופו הא לא"ה היינו מתירין וכאמור ובסי' ק"י אבאר: ודע דאי אירע ספק דרוסה ונתערבו אח"כ באחרות הרבה דאסורין כולן מ"מ אי מת אח"כ א' מהן היה נראה דהשאר מותרין דאמרינן הס"ד מת כמו שמבואר בק"י ס"ז מההיא דטבעת של עבודת כוכבים שנפל א' לים הותרו כולן ודוקא שנים ומה שאסר במור"ם מלובלין הנשארות אף שמתו אח"כ הרבה משום דגם בשאר יש ספק שמא דרס ונהי שלא דרס כולן מ"מ שמא דרס עוד. ומיהו בההיא מעשה דמור"ם מלובלין אם היה של ישראל ויש בירוד דלא נדרסו כ"א לערך ט"ו והיו צאן הרבה כמ"ש שם דודאי יותר מרוב לא נדרסו היה נראה להתיר לשהות אותן י"ב חודש הזכרים והנקיבות שתלד אף דאסור לשהות לזמן מרובה ברבים הנדרסים הא כתב הכה"ג בהגהות הטור אות ס' בשם הרדב"ז כ"י דוקא כשהן בלי תערובת אבל נתערב באחרים שרי ה"ה כאן דהוה כתערובת והוא קולא גדולה לפעמים הרבה צאן והדבר ברור שאם דרס לא דרס אלא לקצת כגון שמיד הרגישו וכדומה אמנם לא ידענא הקולא מנא לן הא. וסבור הייתי לומר דכאן דמ"ה ברובא בטל ומדרבנן הוא דב"ח לא בטיל לא גזרינן לתקלה בדרבנן ומש"ה כל שנתערב מותר שוב ראיתי שזה ליתא דבא"ח ס"ס תרע"ה בנר חנוכה שנותר כתב מהר"מ מרוטנבור"ג שאסור להשהותו שלא יבוא לידי תקלה דאסור להשתמש לאורה אף דנ"ה שהאיסור הוא מדרבנן ומאחר שהדברים ארוכים ועמוקים ודרכי החכמה נעלמו ממני לא רציתי להאריך כאן ואי"ה במקום אחר אבאר עוד ✍ועיין פר"ח כאן אות נ"ב: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
כט אבל היכא דחזינן. עש"ך הראה מקום לאות ח"י ושם מבואר דאפי' בן תרבות עם הבהמות והכאה בלא רדיפה יש לאסור לדעתו לאכילה יעוין שם היטב: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
ל לא חיישינן. עש"ך וכוונתו דטעם סברא זו דמספיקא תולין להקל וכל שאין הוכחה כמו צווחין אין לאסור והני אימור לאו ודאי אלא מספק מתירין ודעת הר"ן בהיפך דהני אימור ודאי שלמא שויא מדשתקי הא ספק אסור. ול"ד לספק עאל דהוה ס"ס דע"כ צריך לומר מתחלה שמא לא עאל אמנם מציפורן תחובה דהוה מש"א אפ"ה מתירין ובד"מ ובט"ז תירצו דבספק א' די להתיר והש"ך תי' דהתם הוה שפיר ס"ס דע"כ מתחיל שמא לא נכנס ואין צריך להתהפך משא"כ אי שתקו או צווחו לא הוה מתהפך דהכל שמא לא דריס ומש"ה השיג על הלבוש: ודע דמ"ש הש"ך דמש"ה לא חיישינן דרוב חיות אין דורסין תמה הכה"ג בהגהות הב"י אות ס"ה ותמה על הש"ך דלא ראה הדין והטעם כלל בארוך ואולי הם בקצר ומ"ש הרשב"א דרוב חיות אין דורסין היינו בלא נודע אם דורס או שאר חיות ע"ז כתב דרוב אין דורסין עכ"ל הנה מ"ש אולי בקצר עיינתי ואינו בקצר רק בחדושיו אמנם למה חרה אפו באדון הש"ך ז"ל והשוה למאירן של ישראל כטועה ח"ו ולא נימא דמ"ש בת"ה הוא ט"ס התי"ו וצ"ל בח"ה והיינו חה"ר ששם כתב כן בפי' ואי לא ידעינן אי שתקי או מקרקרים שרי כר"ת דרוב אריות דורסים לאו וודאי אלא ראוין יע"ש ור"ל דאי רוב דורסין א"כ בספק הוה לאסור אלא ראוין ומ"מ לאו בחזקת דורסין הם. ושיעור הלשון דרוב חיות בחזקת שאין דורסין ר"ל דלאו בחזקת דורסין המה. אמנם כן אף שרשב"א בחדושיו כתב כן הא בקצר לדינא כתב הוא והם שותקין בידוע שלמא שאלו היו מזיקין היו צווחין וצווח בידוע שהוא ירא מהם אלמא מספיקא אסרינן והני אימור וודאי הוה כר"ן וא"כ צ"ע במ"ש המחבר כדבריו בחדושיו ✍ומ"ש כה"ג דכוון הש"ך למ"ש הב"י הביאו הרשב"א בחדושיו בספק כלבא או שונרא דרוב אין דורסין לא ידענא להולמו בחדושיו לא כתב כלום והב"י הביאו בספק עאל והוא בקצר ה' ע"ב דהוה ס"ס ועוד שרוב הבהמות ועופות בחזקת שאין נדרסין ובב"י ט"ס הוא וצ"ל נדרסין במקום דורסין ותדע דבהמות כולן אין דורסין ומה רוב אלא וודאי כדאמרן: ש"ע סָעִיף יב
לא ויש לחוש. אבל היתר המכירה שרי. ש"ך דלא בכל פלוגתא מותר למוכרו מש"ה הוכיח מלשונו דיש לחוש משמע חומרא בעלמא ובה"מ התיר לאכול: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
לב אבל. עש"ך דספק עאל הוה ס"ס גמורה וא"צ להתהפך ובספק קנה אוקי אחזקה דרוב בהמות אין דרוסים ורוב החיות אין דורסין ועיין נה"ך שתי' בזה קושית הלבוש דהרשב"א בקצר סמיך עיקר הטעם דאוקי אחזקה אמנם מ"ש רוב החיות בחזקת שאין דורסין הוא כפשוטו דרוב מינין אין להם ארס ומ"ה בת"ה לא נזכר זה וצ"ע כעת: ש"ע סָעִיף יג
לג וכבר נתבאר. כתב הש"ך דבקנה רחב אף לדידן יש בדיקה ור"ל כיון דתולין במצוי וקנה שיש לפנינו הוא רחב לא חיישינן לאחר ויש בדיקה: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
לד או יבשה. הש"ך השיג על הלבוש דיבשה אף רב מודה דחוששין לה דעבידא דמשתמיט כדאיתא בגמ'. והנה לכאורה נ"מ ביבשה או קום ציפורן הוה ודאי דרוסה ולחה לא הוה כ"א ספק דרוסה ונ"מ אי לא נודע עד לאחר התערובת דמתירין בה"מ כמבואר בסי' ק"י בש"ך וביבשה הוה ודאי ואף לענין אי שהה י"ב חודש או כ"א יום מהני לודאי דרוסה שמא לא הטיל ארס ומ"מ אין לעשות מזה ס"ס להתיר תערובת בלא נודע עד אח"כ כיון דדריס רובא מטיל ארס הוא וצ"ע ✍: כתב הכה"ג בהגהות הטור אות כ"ט נמצא ציפורן בא' והב' הרוג יש לומר דדמי למ"ב ושמא בכותל נתחכך כיון דקטע נח מרוגזיה ואם נמצא ציפורן בהרוג יש לספק שמא כמו שדרס לזה מקודם ה"ה לאחר עכ"ל הנה בדין נמצא ציפורן בהרוג יראה להתיר השאר אף בהן צווחים כמ"ש הגהות פרישה דאי איתא דדרס לאחר מקודם היה לו להרוג כיון שעל עסקי נפשות בא ואין כח ביד הנדרס לברוח ממנו וע"כ זה פגע בראשון ודרסו והרגו ונח רוגזיה אמנם הדין הראשון יש בו מהחקירה דע"כ אסר שמואל אלא דא"ל הכי והכי וחייש לס"ד משא"כ הכין כיון דאיכא סברא טובה דאי איתא דמהארי בא היה לו להרוג כיון דעל עסקי נפשות בא אלא להרוג פגע תחלה וציפורן זה מכותל היה וכדאמרן ועי' תוס' ד"ה רוב חולין נ"ג א' ולדינא צ"ע כה"ג בדין הראשון ✍: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
לה ואפילו ודאי. עש"ך ועיין בספר ראש יוסף שם הארכנו בביאור הסוגיא וכאן אין להאריך ומיהו בהאדים בחוץ יראה דאין להקל בשהה י"ב חודש דהוה ודאי טריפה וכמשמעות שאר הפוסקים ועיין לקמן מ"ש בעבר ושהה י"ב חודש או כ"א יום ושם אבאר בעזה"י בזה: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
לו שוחטין את הנדרס. הש"ך האריך וכתב דאין נ"מ לדידן דא"א בקיאין ומ"מ יש נ"מ לשהה י"ב חודש או כ"א יום אי האדים בחוץ ואי נתערבה ואח"כ א"א להכיר דניטל מקום שהאדים ולא נודע בה"מ: ש"ע סָעִיף טז
לז עד הקדקוד. ורוקח כתב שצריך לבדוק המוח ג"כ ומביאו ב"י ש"ך ונ"מ לדידן באי ראינו שלא הכה כ"א בקדקוד דא"א בקיאין וטריפה: ש"ע סָעִיף טז
לח שיאדים נגד בני מעיים. וה"ה האדים או נתמסמס נגד שאר איברים או צ"ה טור ש"ך. הנה בטור כתב נתמסמס נגד צ"ה ואפשר דהאדים הבשר נגדם אין טריפה כמו סימנים דקשים הם ומיהו הב"י כתב דה"ה האדים וכן נראה דהא נתמסמס לא מיטרפה בסימנים וע"כ יש לחלק בין צ"ה לסימנים: ודע אם האדים הבשר נגד החוליות או כדומה דאם נחתך העצם טריפה מספקא לי ומיהו בהאדים עצם גופא יש לאסור וכ"ת אין ארס פועל בעצם הא בעי בדיקה בקדקוד ובמוח אלמא עבר הארס מעל"ע בעצם ועי' ב"י שכתב מ"ש הטור עד סוף הירכים משום צ"ה דאלו השוק אם נטל כל הבשר שרי וסבור הייתי לומר דהאדים הבשר אין פועל בעצם דקשה הא האדים העצם טריפה אמנם א"כ היה לפרש דהבדיקה בעצם נמי: שוב ראיתי לכה"ג בהגהות ב"י אות צ"ז שכתב דיש מחלוקת בין הרא"ה להרשב"א יע"ש אמנם אין ענינו לכאן וצ"ע כעת ונ"מ אי לא הכה רק בשוק למעלה מצ"ה והאדים העצם וצ"ע: ש"ע סָעִיף טז
לט שהרופא גורדו. עש"ך דא"א בקיאין בבשר שהרופא גורדו ומ"מ יש לראות לדידן בלא"ה אין בדיקה לדרוסה ודוחק לומר אם ראינו שהכה רק במקום אחד דמשמע דאפ"ה אין בדיקה ועיין בנה"ך מ"ש בדרוסת הנץ: ש"ע סָעִיף טז
מ הקנה. דאע"ג דבעינן ברובו מ"מ הארס שורף וה"ה כבד וכדומה וכן טחול בקולשי' טריפה והוה ודאי ולא ספק אם רואין שהאדים: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
מא בהמה. עש"ך ולכאורה לדידן אין נ"מ בכ"ז דא"א בקיאין בבדיקה ואפילו דרסה במקום א' שא"צ לבדוק אלא המקום ההוא אפ"ה א"א בקיאין: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
מב אלא לשהויי. אפילו ודאי דרוסה מהני י"ב חודש כיון דבדיקה מהני. ש"ך ור"ל לא הוה ודאי טריפה וצריכין אנו לידע איזה דרוסה טריפה ודאי ואיזו ספק דמהני י"ב חודש הנה אם האדים בשר בפנים לא מהני מה ששהה י"ב חודש דזה ודאי טריפה והאדים בחוץ לרש"י הוה ודאי ולתוספות והמחבר הוה ספק וא"כ בהאדים בחוץ ולא בפנים ושהה י"ב חודש יש לכאורה להתיר דהוה ספיקא פלוגתא דרבוותא אמרינן ג"כ אי חי הלכה כמאן דמתיר כמ"ש הש"ך אות מ"ח בשם מהרש"ל וה"ה לידה מהני. וכ"ת דאפשר שתלד דהארס סופו לחלחלו ולשרוף תוך י"ב חדש ומ"מ לע"ע עדיין בריאה היא ויכולה שתתעבר ותלד הא בורכ' דאם כן בדרוסה ליבעי כ"ד חודש אלא ודאי משעה שהטיל ארס מאותה שעה טריפה והאוכל ממנה היה לוקה משום טריפה שאין יכול לחיות מאותה שעה י"ב חדש וכל העומד לנקוב כנקוב דמי ה"ה שאין מתעברת ותלד וכבר חקרנו בזה במקום אחר. וראיה מהא דאמרינן וולד טריפה היכי משכחת לה בחולין נ"א ואמאי לא כה"ג אלא משעה שהטיל הארס אין יכולה להתעבר ותלד ✍וכאמור: כתב הכה"ג בהגהות הטור אות מ"ד אמ"ש ש"ך בסימן ל"ב אות ח' דא"א בקיאין בהקפה אם יש עוד צד מקילין ה"ה כאן ולפ"ד דרוסת הזאב בגסה נמי דהר"ב הכשיר בה"מ כמ"ש ויש לחוש כו' אמנם אין נוהגין כן וגם שם הלכה אינו כן: עוד כתב באות מ"ה בשם רש"ל בא"ט דאם נתערבה באחרות יכולין להתיר בהקפה וה"ה בדרוסה שנתערבה דיכולין להתיר ע"י בדיקה. ויראה מדבריו דהא דא"א בקיאין הוא להתיר איסור תורה הא איסור דרבנן דמ"ה חד בתרי בטל סומכין על בדיקתנו ודין זה חידוש הוא בעיני. ולא ידענא דמה שכתב רש"ל הוא דין מפורש בש"ע סי' ק"א קורקבן וראש כבש ולמה תלה הדבר ביש"ש והוא מתה"ד סי' קע"ט והגהות מיימוני בפ"ז מה"ש הביאו הב"י שם ואין הטעם דלהתיר אחרות הוא אלא דבזה אנו בקיאין. דהא בסימן פ"ג ס"ד מצא חתיכת דגים אם יש בא' קשקשים שרי ולא הגיה הר"ב כלום אלמא אף השתא אנו בקיאין אם דומה בחיתוך ובמראה ול"ר להקפה אם ניקב מחיים דא"א בקיאין דבעינן הקפה יתירה משא"כ דגים וקורקבן אף חד בחד סומכין על הקפה זו אף אם נתערבה ובדקו ונמצא א' שהאדים אין תולין לומר זה הדרוסה והותרו כולן דומיא דנאבד לים הגדול דא"א בקיאין כלל וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף יח
מג י"ב חודש. ובשנה מעוברת י"ג חודש והפר"ח כתב מדנקיט י"ב חודש ש"מ הכין הוא הא הת"ח כלל ע"ב מביא ראיה ימי הצינה עברו א"כ בעינן ימי הצינה וימי החום שלימין וכן הלכה דבעינן י"ג חודש במעוברת: ש"ע סָעִיף יח
מד או בנקיבה. עש"ך ומשמעות הש"ע דבזכר אף אי ודאי שהוליד לא מהני לספק טריפה ועיין כר"ו שהביא דעות בזה אי מהני בזכר: ש"ע סָעִיף יח
מה שתתעברה ותלד. עש"ך ותרווייהו בעינן עיבור לחוד אין ראיה ולידה לחוד נמי אין ראיה וראיה מכ"א יום בתרנגולת דשמא טעינה א' אלמא לידה אין ראיה: ש"ע סָעִיף יח
מו ושהתה כ"א יום. עש"ך דבעינן שיהוי כ"א יום שלימים שלא הטילה ביצים אז יצא מחזקת טריפה וכן ספק טריפה שלא הטילה מעולם בעינן כ"א יום שלימים לאחר זמן הטריפות בספק ההוא אז כשהטילה כשירה לא בע"א: ש"ע סָעִיף יח
מז שכל. עש"ך וכן הוא להדיא בת"ה כלל ע"ג ד"ד ומשמע אף רבים הנדרסים לא חיישינן בעופות וההיא שרקפא דחנקינהו שמואל כתב המ"י שם דקטנים היו ולא היו ראוין להטיל ביצים חיישינן לתקלה בשם חמיו זקינו הגאון מהר"ש שפירא ז"ל: ש"ע סָעִיף יח
מח וכל מקום כו'. עש"ך הנה הרשב"א בתשובה סי' צ"ח יראה דג' תירוצים א' דחה באומרו אם יאמר שרובן אין חיין הא מיעוטן חיין בטלת הכלל כל שאין כמוהו חיה ותי' די"ל דיתר כנטול ומ"מ מרבה כחול ימים ומשמע כפי הנראה דמשום יתרת הוא דחיה שאין חסר בגופה כלום הא חסר בתולדה אין חיה ואח"כ כתב וכן חסר רגל אפי' היה טריפה שאלו לא נולדה כן אלא שלמה וניטל הרגל לא חיתה אף עכשיו טריפה משמע דהטעם הוא שהטריפות מבטן חיה יחיה ואם באנו לרחוק אמור שיתרת וחסר טעם אחד הוא דנולדה מבטן לא שהיתרת הוא בפ"ע חי' וכן לשון שכתב "וכן מורה ע"ז ושוב ראיתי לרנ"ש במ"ש בשער פ"ד אות ג' הביא דברי או"ה שער מ"ט אות ב' דוקא טריפות שאירע לה מחדש לא שנולדה עמה כמו יתרת והעתיק לשון הרשב"א וכן חסר רגל ולא כמהר"א שטיי"ן בביאורו לסמ"ג לאוין ק"מ קמ"א שכתב דיתרת אנו אומרים תוך י"ב חודש שנעשה יע"ש הרי כדכתיבנא דמטעם שנולדה מבטן קאתינ' לא מטעם יתרת דא"נ חסר כה"ג חיה יחיה ורש"ל בסי' פ' בא"ט החזיק מה שדחה הרשב"א דא' מאלף יחיה ולפ"ז אין קושיא מתוס' חולין י"א שהקשו מפרה והא אי לא אזלינן בתר רובא ליכא חזקה די"ל מיעוטא דמיעוטא גם ר' מאיר מודה דלא חיישינן לה ומנלן במיעוט לחוד ועוד אף אם מיעוט המצוי חיה יחיה מ"מ הקשו שפיר דהוה מיעוטא דמיעוטא דרוב אין טריפות ורוב טריפות אין חיות ועיין במ"י כלל ע"ג תי' קצת כעין זה ומיהו מה שהקשה הרשב"א מאיוב למה לי מעשה נסים קשיא וכן הרגיש הפר"ח יעוין שם ואפשר דקושטא משני מעשה נסים וכן לר"ת יתרץ כך עי' תוס' ריש א"ט וכן לטריפה יע"ש או דקשיא כיון דהקב"ה אמר רק את נפשו שמור איך עבר על ציווי ונקב המרה דרובן אין חיין ואיך סמך על המיעוט ורבנן אהדרי' דמעשה נסים שהקב"ה נתן רשות וכח לו להחיות שלא כדרך הטבע והנה טריפה אסורה לאו משום דאין חיה דא"כ המיעוט דחיה אסור ומה שכתבה התורה זאת החיה דלא חיה לא תיכול לספק טריפה נ"מ ולשון הש"ך צריך תיקון קצת. וכר"ו תי' בזה קושית התוס' דמקשין שפיר דלמא פרה בת שתי שנים דאי לאו דאזלינן בתר רובא ע"כ טריפה אין חיה כלל דאל"כ למנ"מ כתבה התורה זאת החיה לספק טריפה כיון דאין אזלינן בתר רובא וז"א דנ"מ למיהוי עשה ול"ת עיין בשמעתא דמסוכנת ואיך שיהיה קשיא לי למה פרט הש"ך יתרת דמשמע יתרת חיה יחיה דלתי' הרשב"א ה"ה חסר בתולדה וכדאמרן. ומ"ש הש"ך דבסי' פ"א אות ה' מבואר דיתרת אין חי י"ב חדש היינו ממ"ש רש"ל דיותר מי"ב חודש מותר ביתרת יע"ש ומיהו לדינא העלה דיתרת ודאי מן הבטן הוא ודאי טריפה לא מהני יע"ש ומיהו מש"ד פ"ד כתב ויתרת מסופק אני משמע קצת כיש"ש ושם יבואר עוד כתב בש"ד ע"ג וביצים שנזקק להזכר יעו"ש אל תטעה בספנא מארעא ליכא ראיה ועיין ברנ"ש במ"ש שם ואין להאריך כאן בזה: ודע דב' כבדין דאין נוגעין או ב' טחולים בסומכיה או עברו י"ב חודש שרינן לה דיתרת מן הבטן הוא כמ"ש הש"ך בסי' פ"א אות ה' יע"ש וא"כ בספק פלוגתא דרבוותא רש"י והרמב"ן יכריע מה שחיה י"ב חדש כמ"ש מהרש"ל דאף בספק פלוגתא דרבוותא הדין כן די"ב חורש ראיה הוה וכדאמרן ואני מסתפק בפלוגתא דרבוותא שרובן אומרים טריפה ומיעוט אומרים כי כשר אי רוב כי ההיא דאורייתא אחרי רבים ומכ"ש אם עומדים ורואין אלו את אלו כמו שאני עתיד לבאר זה בכללים אשר על הפוסקים בעזה"י וראינו שהיה יהיה י"ב חודש או ראינו שבלעה בהמה מחט בפנינו וראינו אח"כ המחט יוצא מדופן הבהמה והרי ע"כ היתה בחלל הגוף ועברה עליה י"ב חודש אף דמלתא רחוקה היא מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך. ורוב הנבלעים דרך הוושט כשיטת רש"י. ומי נימא דמה חזית דאזלת בתר רובא דאין חיות זיל בתר רוב הטורפין או רוב הנבלעים דרך הוושט וע"כ מן המיעוט הוא א"כ אימא ממיעוט דחיות הנה כמ"ש היש"ש או דלמא דא' מאלף יחיה ולמיעוטא דמיעוטא ודאי לא חיישינן וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה ✍: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
מט אין לו בדיקה. אפילו בזמן הש"ס ש"ך לא ידענא מה נ"מ אי לומר דלא הוה חסרון חכמה ונ"מ לס"ס כיון דחכם גדול נמי א"א להכיר או להיפך יע"ש: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
נ אסור. הש"ך הראה מקום לאות מ"ז דאפילו רבים הנדרסים דוקא י"ב חודש הא כ"א יום אפילו רבים אין תקלה לזמן מועט וההיא שרקפא כתבנו לעיל דקטנים היו ולא ראוים להטיל ביצים או זכרים יע"ש: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
נא וכן. עש"ך [לא] והעיקר דאין לעשות ס"ס בידים כמבואר בכל הפוסקים ואף בפלוגתא דרבוותא אם לא שרוב מתירין ומשום חומרא אנו מחמירין או שיש עוד צדדים להקל ולא בע"א. כתב הכה"ג חתול דרכה להמית ציפרים קטנים ע"י שפוהק פיו שקורין הוכי"ט הוה טריפה שממיתה בכך. ומסתימת הפוסקים אין נראה כך ומידי דהוה אמסוכנת ואין דריסה אלא ביד. ובל"י העתיק זה וצ"ע: ש"ע סָעִיף כא
ט״ז
סָעִיף א
א דרוסה. פי' מי שיש לו ארס מכה בצפורניו ומטיל ארס ושורף בו: ש"ע סָעִיף א
ב אפילו בשור הנדול. פי' שהוא גדול מן הארי דסתמא תנן במתניתין וארי בגסה משמע אפי' בגסה ממנו: ש"ע סָעִיף א
ג הזאב אין לו דריסה בבהמה גסה. זה דעת רי"ף ורמב"ם והרא"ש ורשב"א ור"ן וטור ולא כבעלי התוס' דמחמירין בזאב אפילו בגסה ומו"ח ז"ל חש להחמיר כבעלי התוספות ורש"ל סי' ע' פסק לקולא כפסק הש"ע רק שהחמי' בזאב שיש לו דריסה בעגלי' קטנים וכמ"ש ב"י בשם ר' ירוחם וכתב סמך לסברא זאת דגבי דריסת הנץ שאין לו דריסה בעוף הגס כאווזין ותרנגולין ואפ"ה אמרינן שיש לו דריסה בקטנים אפי' הן ממינים הגדולים עכ"ל והסומך על רבים המקילים ראשונים ואחרונים כמסקנת הב"י וש"ע לא הפסיד דזאב אין לו דריסה כלל בגסה: ש"ע סָעִיף א
ד דינו כקוץ שניקב לחלל. נתבאר דינו סי' נ"א: ש"ע סָעִיף א
ה אפילו היא גסה כזאב. זה דעת הרשב"א בטור וטעמו דלהכי נקט מתניתין דרוסת זאב למעוטי שאר חיה טמאה דכוותיה דזאב אבל למעלה ממנו הוה דינו כזאב וכן לענין ארי ולא הוי כהרא"ש שאומר שדוב ונמר אין להם דריסה כלל: ש"ע סָעִיף א
ו ויש מחמירין עוד כו'. זה דעת הא"ז שמביא ב"י בשם ת"ה פי' שמחמירין טפי מהרשב"א שזכרנו לענין שאר חיות טמאות חוץ מזאב וארי וס"ל לאלו מחמירין דאותן שאר חיות טמאות חמירי טפי מזאב דלדידהו יש דריסה אפי' בגסה אבל בזאב עצמו מודים דאין לו דריסה בגסה כמ"ש ב"י בהדיא כן בשמו וא"כ מ"ש כאן מזאב ולמעלה פי' מה שהוא נכלל בלשון התלמוד שאמר מזאב ולמעלה דהיינו שאר חיות טמאות וכיון שיש פלוגתא בזה מותר למוכרו לעובד כוכבים כמ"ש רמ"א סימן זה בסופו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז בצפרנו לבית החלל. בזה חמיר מכלב דאין לו דריסה כלל אבל בנץ יש לו דריסה אלא שאינו שורף אלא דוקא כשהוא מטיל ארס בפנים וכתב ב"י בשם חדושי רשב"א ונ"מ דאילו בקוץ אע"ג דניקב לחלל אית ליה בדיקה אבל בנקיבת נץ כיון שניקב לחלל והאדים הבשר אין לו בדיקה ומיהו למ"ד דקוץ נמי לית ליה בדיקה אפשר לחלק בהפך דאילו בקוץ לית ליה בדיקה כלל דנקב כל שהוא אינו ניכר אבל בנץ בודקין אותו אם ניקב לחללו והאדים הבשר מבפנים טרפה ואם לאו כשרה עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל וצריך לפרש לפ"ז דס"ל דצפורן נץ אינו דק וחד כמו קוץ או מחט דאל"כ אמאי כשרה בלא האדים הבשר מבפנים תיפוק ליה דטרפה משום קוץ שניקב לחללו דאינו ניכר בנקב כל שהוא עכ"ל ולעד"נ דא"כ לא היה הרשב"א צריך לעשות שום נפקא מינה כיון דאין לצפורן נץ דמיון לקוץ אלא נ"ל דה"ק הרשב"א דכל שלא האדים הרי הוכחה לפנינו שלא נגע באברים דאי נגע ודאי היה אודם באותו מקום דכל שהוא נוגע הוא מטיל ארס ומאדים וא"כ אין לנו חשש שמא עשה נקב בקוץ נמצא שבכל מקום ששייך דרוסה בנץ שם הוא קיל לענין חשש נקב טפי מקוץ לפי מ"ד דקוץ אין לו בדיקה לנקב: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח ושאר עופות הדורסין. פי' אפילו למטה מהנץ כהרשב"א בב"י ולא כהרא"ש דכתב הטור בשמו דלמטה מנץ אין לו דריסה כלל וכ"כ רש"ל כהרשב"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ט שעכשיו נוהגים כו'. זה מיירי בהוא שתוק והם צווחים דאל"כ הא אפילו באותן שיש להם דריסה אין חשש כמ"ש בסעיף ט' וסיפא דסעיף זה דהיינו מ"ש וכל שלא הכהו אין חוששין דמשמע אם הכהו חוששין מיירי אפי' בששניהם שותקין דהרי כתב בסעיף י"א דהיכא דקא חזינן דקפץ עלייהו כדרך הדורסין אסור אפילו בשניהם שותקים אפי' בבן תרבות ה"נ בזה שהכהו בודאי לפנינו כדרך הדורסין ובטור ורשב"א כתוב בלשון זה וכל זה שלא ראינו שרדף אחריהם והכה כו' עכ"ל משמע דאין חשש כי אם בתרתי לריעותא שראינו שרדף וג"כ הכה אבל ראינו א' מהם אין חוששין ובש"ע כאן שלא כתב אלא שלא הכה והוא מדברי הר"ן בב"י משמע שבהכה לחוד חוששין ואם מפרש בעל הש"ע דה"ק רשב"א וטור שצריך שלא ראינו לא רדיפה ולא הכאה אבל בא' מהם חוששין היה לבעל הש"ע לכתוב ג"כ תרוייהו ולהודיע דאם ראינו רדיפה לחוד או הכאה לחוד דחיישינן וגם דוחק לומר דפליגי בזה הרשב"א והר"ן ונראה דכל הכאה היא ע"י רדיפ' קצת דכל מי שמכה לחבירו המוכה רוצה להציל עצמו תחלה כפי מה שיכול והמכה רודפו קצת ודבר פשוט שכל שאינו דרך הכאה אלא שעומדים זה אצל זה ומניח ידו עליו ודאי דרך שחוק בעלמא הוא ומו"ח ז"ל כתב ג"כ דלא חשיבה הכאה אלא א"כ באה מחמת רוגז כגון שרודף אחריו אלא שכתב בשניהם שותקים דמעשים בכל יום שמכים החתולים בתרנגולים ואין חוששים ותלינן דדרך שחוק הוא ומסיק דמ"מ ראוי לחוש כל שהכה אפילו בלא רדיפה וה"ה בנכנס ללול של תרנגולים והוא שותק והם צווחים ולא ידענו אם הכה בהם כו' עכ"ל ולעד"נ דאין חשש בלא ראינו שהכה אפילו בהוא שותק והם צווחים דמה אכפת לן במה שיש אימה על התרנגולים כיון דהחתולים שלנו בני תרבות הם ודבר זה התירו הרשב"א והר"ן בפירוש מצד הדין ואין להחמיר אלא בראינו שהכה דרך רדיפה ובזה אסור אף בשניהם שותקים וכההיא דסעיף י"א ואף בזה יש היתר למכור לעובד כוכבים דיש כאן תרי שמא חדא שמא לא יחזור וימכרנו לישראל שנית שמא היה דרך שחוק דאע"פ שממה שכתבו הפוסקים משמע שיש חשש בראינו שהכה מ"מ אין כאן איסור ודאי אלא חשש בעלמא והמחמיר להמיתם תחלה ואח"כ למוכרו לעובד כוכבים תע"ב כנ"ל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י אבל דרסה ברגלה. זהו בחיה שיש לה ידים ורגלים אבל בעוף יש לה דריסה ברגל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יא שלא הוציא צפרנו כו'. דאין מטיל ארס אא"כ בשעת נטילת הצפורן ממנו: ש"ע סָעִיף ח
יב הומת הדורס. וה"ה אם חתכו היד התחוב בו. ב"י: ש"ע סָעִיף ח
יג וצפורן תחובה לו על גבו. זה מיירי שהיה חיה או עוף הדורסים אבל בלא"ה אמרי' דהצפורן בא לו מעלמא כדאיתא סעיף י"ד: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יד למקום צר. כתב ב"י דמשמע מדברי סמ"ג וסה"ת שכל מקום שאינו צר ביותר אלא שיכולים לברוח קצת חשיב מקום רחב אבל מדברי רשב"א שמביא הטור משמע דמקום רחב היינו בקעה וכיוצא בה אבל בית וחצר גדולים לא ומיהו יש לדחות ולומר דאורחא דמלתא נקט ולאו דוקא עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב דוקא במקום שהבהמות רועות ומ"ש סמ"ג וסה"ת דבמקום רחב יש להתיר אינו אלא בעופות דנשמטים מן הדורס אנה ואנה בחצר רחב ולא חיישינן להם אלא בכלוב שהוא להם במקום צר וטעם דין זה משום דכל שאפשר לברוח מהדורס ה"ל ספק נכנס ספק לא נכנס דמותר אא"כ שאין להם להמלט בשום צד ולא כב"י עכ"ל וכן נראה עיקר דגם בת"ה הארוך זכר במקום שהם רועות במרחב ולא כמ"ש בספר משאת בנימין להקל בזה: ש"ע סָעִיף ט
טו אם הוא שותק והם שותקים. אמרינן שלמא עבדי בהדדי ובשניהם מקרקרים אמרי' שכל אחד ירא מחבירו: ש"ע סָעִיף ט
טז אבל אם דרס אחרים. נראה דה"ה פצע אחרי' דחד טעמא הוא דחזינן דלא נח רוגזי' מהריגת האח' ע"כ אמרי' דגם אחר ההריגה של אחת חמתו בערה בו מאחר שלא הרג האחרות שפצע אבל אם לא פצע אחרת רק הרג שנים או יותר אמרי' ג"כ דנח רוגזיה אחר כל ההריגו' דהא כ' הר"ן גבי קטע ראשו של אחד מהם כו' וזה לשונו ולא חיישינן שמא בתחלה דרס את אחרי' ואח"כ הרגו לזה דכיון שהם עומדים במקום שיכול לדרוס איזה מהן שירצה אני אומר זה דרס ראשונה והרגו עכ"ל הרי לפניך דלא מחזקינן ריעותא באחרים באם נוכל לומר שהרג את זו תחלה ה"נ נימא כשהרג הרבה דאלו הרג כולם תחלה נח רוגזיה בהריגתם וכן מצאתי בספר משאת בנימין בחדושי דינים שזכר בסוף הספר אלא שכתב שם ודלא כמשמעו' או"ה נראה שרומז על מ"ש בכלל נ"ז מעשה שהכניס חתול ידו ללול של עופות שקורין וואכטלין והוציא קצת מהן ואכל אותם ונשארו קצת מתים תוך הלול וקצת חיים ואסרו הכל עכ"ל. ואי משום הא לא איריא דשם מיירי בלול ונתבאר בסמוך דבכלוב מחמירין בכל גווני: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יז ועמד עמהם. דכיון שהוא יכול לדרוס כרצונו אמרינן דכי קטע רישא דחד נח רוגזיה משא"כ בכלוב כדמסיק: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יח אבל היכא דחזינן דקפץ כו'. הטעם בת"ה סימן קע"ח דבזה אמרי' דמכח מורא שתק השור והתם קאי בדוב שקפץ על השור ואותו הדוב היה בן תרבות עם בני אדם שהיו רגילים לשחוק בו כשהיה קשור בשלשלת אבל לא הוזכר שם שהיה בן תרבות עם בהמות וא"כ יש לתמוה על מה שסיים כאן אע"פ שהוא בן תרבות ומ"מ לפי טעמו של דין זה אמר שפיר אפי' שהוא בן תרבות דהא חזינן דעשה מעשה דריסה וא"כ שבקיה להימנותיה ועי' מ"ש בסעיף ה' מזה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יט לא חיישינן לה. הטעם דמוקמינן אחזקה דהיתר דרוב (בהמות) [חיות] בחזקת שאינם דורסים והיש אוסרים נ"ל דטעם שלהם דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אין להקל מספק ואין כאן ס"ס ע"כ אזלינן לחומרא ולא הקילו בגמ' אלא ספק אם היה שם ארי או לא וכמ"ש בסעי' שאחר זה דיש בהם ס"ס ועמ"ש סי' כ"ט סעיף א': ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כ בין להקל בין להחמיר. בפרישה האריך כאן לפרש מ"ש להקל דתולין במצוי ובחנם טרח דהרשב"א ס"ל דאם יש סברא שוה לתלות בין לאיסור בין להיתר ודאי אזלינן להקל משום דרוב בהמות כשרות הן אלא דאם ההיתר אינו מצוי והאיסור מצוי אזלינן להחמיר והוכחתו מההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי ואזיל לבי קני' ונפיק כי ממסמס קועיה דם א"ר אשי לאו אמר רבא ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא ה"נ ספק קניא ספק שונרא אימור קניא ואם איתא דאפי' אינו מצוי לפנינו לתלות להקל אפ"ה תולין להקל מאי קאמר מי לא אמר רבא ה"נ דאטו רבא בכלבא ושונרי תלי טעמא הא לא אמר אלא משום דתולין להקל מן הסתם ומאי ה"נ דאמר היא היא אלא ודאי ה"ק מי לא אמר רבא בדאיכא כלבא ושונרא דתולין בכלבא דקמן ה"נ תלינן בקנה דקמן וקנה נמי עבידא אווזא להתחכך בו עכ"ל תה"ה והבדק הבית חולק עליו שם וס"ל אפי' בהיתר שאינו מצוי תולין דדריסה מלתא אחריתא היא ואין תולין בה כל היכא שאפשר לתלות בהיתר וזה למד רב אשי מדברי רבא דתלה בכלבא אע"ג דשונרא שכיחא טפי לאגרויי ולהכות מכלבא אפ"ה תלינן בהיתר ה"נ בקנה אע"ג דלא שכיח כשונרא נמצא מ"ש כאן רשב"א בין להקל בין להחמיר תולין במצוי לא בא למעט אם הם שוים דאז פשיטא שתולין להקל אלא דאם אינם שווים קאמר דהולכין אחר המצוי כפי מה שהוא. וכתוב בטור וא"צ בדיקה אלא במקום שהדם מבעבע וכן אם ניקב אפילו בפנים כשר עכ"ל נראה ביאור דין זה דכ' נ"מ בין חשש דנקב ובין חשש דדריסה דהוא בשני דרכים האחד הוא אליבא מאן דחושש לנקב מ"מ יש חילוק דאלו משום חשש דנקב א"צ לבדוק אלא מקום הנקרע ותו לא ואלו משום חשש דריסה צריך לבדוק נגד כל החלל כדלקמן ואח"כ כ' (דאפי') [דאלו] לריב"א דס"ל בסי' ל"ג דאין חוששין לנקיבה באיברים פנימים א"כ כאן יש נ"מ דאפי' אנו רואים שניקב העור של העוף אפי' לפנים עד אבר שנקיבתו במשהו מ"מ כשר כיון דלא חיישינן לדריסה כאן כיון שאינו מצוי ותולין בהיתר המצוי ע"כ כשר כיון שאינו כאן חשש רק משום נקב באבר הפנימי ובאמת לא חיישי' לזה לריב"א וראיתי בזה מי שכתב וטרח בחנם לפרש הענין בדרך אחר: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כא חוששין לה כו'. בטור כתב שחוששין שמא הארי דרסו והצפורן נשמטה וישבה לו בגבו עכ"ל ואין זה דומה למ"ש בסעיף ח' שאין דרך להטיל ארס אלא אחר שניטל הצפורן דהתם הצפורן נשאר מחובר ביד אבל כאן שנשמט הצפורן ובשעה שנוטל היד משם מטיל ארס וכ' ב"י משמע דוקא ראו שנכנס ארי אבל לא ראו שנכנס תולין לומר שצפורן זה היה בכותל ונתחככה הבהמה בכותל ונתחבה בגבה וכ"כ הרשב"א דהוא ס"ס ספק נכנס או לא נכנס ארי ואת"ל נכנס שמא צפורן זה לא מיד הארי הוא אלא בכותל נתחכך עכ"ל ואע"ג דאין זה ס"ס גמור דהא גם בצד הראשון שאימור לא נכנס ארי אתה צ"ל שצפורן זה בא מכותל מ"מ סמכינן ארובא כמ"ש לעיל ואמרינן דיש כאן סברא טובה שמכותל בא כיון שיש לנו לומר שלא היה שם ארי כלל וכעין זה כ' בד"מ: ש"ע סָעִיף יד
כב ולא לזה בלבד כו'. זה קאי ג"כ אשניהם שותקין כמבואר בב"י: ש"ע סָעִיף יד
כג אלא לכל השוורים כו'. יש בכאן מקום תמהון גדול על דברי ב"י שכתב וז"ל ולא קאי אנכנס ארי בין השוורים ונמצא צפורן יושבת בגבו של אחד מהם דסמיך ליה דהתם בכל גווני חיישינן לזה שהצפורן בגבו ואפי' במקום שיכולה לברוח ממנו כו' עכ"ל כבודו במקומו מונח וכאן קשה על דבריו דהא אמרינן בגמרא דרב מתיר בצפורן יושבת בגבו דאמרינן בכותל נתחבה ומשם בא לגבו רב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה א"כ אין בהך צפורן בגבה ריעותה טפי מחשש ספק דרוסה דהיינו הוא שותק והן מקרקרין דאי ס"ד דיש סברא דגרע טפי היאך אמר רב לטעמיה ואין זה טעמי' דהתם קיל מהכא אלא ע"כ דשוין הם ומ"ה לדידן דחוששין לספק דרוסה חוששין נמי בצפורן בגבו דבא מהארי כמ"ש ב"י בזה דמשום טעם זה קי"ל דלא כרב בצפורן וקש' מ"ט נימא דבספק דרוס' היינו הוא שותק כו' מותר אם הם במקום רחב דאמרי' שברחה כמ"ש בסעיף ט' דדוקא במקום צר חיישי' ובצפורן שבגבו שהוא נלמד מן ספק דרוסה נימא דאותה שהצפורן בגבה יהיה טרפה אפי' במקום רחב ואמאי לא נימא גם בזה כיון שהוא במקום רחב ודאי ברחה והצפורן בא מן הכותל כיון שזה נלמד מן ספק דרוסה היאך יהיה חמור ממנו היאך יהיה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא הא דיו לבא מן הדין להיות כנדון דהא אין סברא בעולם לומר שחמור דין דצפורן מספק דרוסה דא"כ לא יצדק מה שאמרו בגמ' רב לטעמי' כו' ולפי האמת נראה ברור דגם הרשב"א נתכוין לכך ועיקר חידוש שלו דדין צפורן בגבו יש לו החומרא של הוא שותק והן צווחין דהיינו ספק דרוסה ולא תלינן בכותל מטעם כיון דהיתר של רב מטעם קולא דספק דרוסה ממילא לדידן אין לנו קולא והוה דינו ממש כמו ספק דרוסה וכן מרומז בהדיא בת"ה הארוך דף ס"ד שכתב תחילה דין ספק דרוסה שיש בו חילוק בין מקום צר לרחב ואחר כך כתב דין זה דצפורן בגבו וקאמר כיון דחוששין לספק דרוסה חוששין גם לזה פשוט הוא מדתלי זה בזה הוה דינו כמוהו ולא חמיר ממנו. והב"י כתב הוכחה לדבריו מדכתב הרשב"א דין צפורן אחר שכתב דין הוא שותק והם צווחין ואיני מכיר בזה שום רמז הוכחה ובהדיא אמרינן בגמ' דדין דצפורן הוה ליה ספק דרוסה וא"כ אין לנו שום סברא לומר שיהיה חמור משאר ספק דרוסה בשום דבר גם הרי"ף והרא"ש הזכירו בדין צפורן שאסור משום ספק דרוסה ולא נתנו שום חומרא לזה יותר משאר ספק דרוסה ע"כ דברי ב"י כאן מותמהים מאד והעיקר דבמקום רחב אפילו אותו שהצפורן בגבו מותר והצפורן אתא מעלמא דכל שאין חוששין משום ספק דרוסה הוה דינו כדאמר רב דאין חוששין להך צפורן. ומ"כ אם נמצאו ג' נדרסים יש להחמיר ולאסור את כולם אפי' במקום רחב כי כבר הוחזק עדר זה בנדרסין עכ"ל ונ"ל שהוא טעות גמור דהכותב הזה דימ' זה לתבשיל שנמצאו בו תולעי' דאסור כמ"ש בסי' פ"ד סעיף ט' ולא קרב זה אל זה דהת' אמרי' דודאי טבע של ירקות זה לגדל בו תולעים משא"כ כאן שכל בהמה יש לה חזקה טובה בפני עצמה ומה יזיק איסור של אחת לחברתה: ש"ע סָעִיף יד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א דרוסה. פי' מי שיש לו ארס מכה בצפרניו ומטיל ארס ושורף בו ט"ז. הנה דרוסה הנזכר לא מה שאמרו כל עוף הדורס טמא דהתם פי' שאוכל מחיים או שאר פירושים וכאן הפי' שמטיל ארס וכל חיות ועופות טהורים אין להם ארס ואין דורסין ב"ח בשם תוס' חולין נ"ג ד"ה שאר. ואף שתוס' כתבו בעופות מסתימת דבריהם שאין ארס לטהורים משמע אף חיות. וכהאי גוונא בהגהות הטור אות ג' דבהמה טמאה אין לה דריסה וזה נלמוד מדכתב הט"ז חיות ועופות דווקא. עוד כתב בהגהות ב"י אות נ"ו בשם צידה לדרך כסו רגלי הדורס בכסף אין מטיל ארס והוא פשוט. וגדולה מזו כתב הפרישה אות ט"ז דאם ניטלו צפרנים אין מטיל ארס ומפרש ציפורן למעוטי ניטלו ולא מפרש דלאפוקי שן כמ"ש אח"כ דמלת יד משולל שן אלא דא"כ רגל למה לי וי"ל. ומ"מ יראה לי דוקא אם ניטל כל הציפורן הא ניטל עד הבשר מטיל ארס דמ"ש הפוסקים ותוחב בציפרנו הוא לאו דוקא✍אלא שאני תמה דבגמ' נ"ג א' איתא להדיא אין דרוסה אלא ביד לאפוקי רגל ואין דרוסה אלא ציפורן לאפוקי שן וכן העתיק הרשב"א בארוך מ"ד א' ובקצר כ' א' ומנא לי' להפרישה לפרש בע"א וצ"ע. ודע טעם דרוסה שהארס סופו לינקב בני מעיים מרש"י נ"ג ב' ד"ה צריכא בדיקה ותוס' ריש א"ט ולא הבינותי דבריהם דאף רש"י מודה איברים שאין פוסל נקובה ארס שורף כמו כבד וצ"ה וכדומה. ואף ודאי שדרס לא הוה אלא ספק שמא לא הטיל ארס כמו שיתבאר סט"ו ונ"מ בלא נודע עד שנתערב ובה"מ ולקמן יבואר: ש"ע סָעִיף א
ב אפילו. עט"ז ולכאורה נץ נמי סתמא תנן ויש ב' לישני בגמ' נ"ג א' י"א דווקא בדכוותי' ומיהו בהא נמי הלכתא אפילו בדרברבי מיניה יש דריסה כמ"ש המחבר: ש"ע סָעִיף א
ג הזאב. הט"ז היקל כש"ע דאפילו בעגלים אין לו דריסה דלא כיש"ש סימן ע' בא"ט ומיהו שם כתב עגלים הרכים ובש"ע כתב עגלים סתם ואפשר ברכים מודה הש"ע דאסור עי' ש"ך סימן ל"ה אות ט"ו ול"ט אות ל"ח לאחר שנה או שאין יונקים ועיין ש"ך כאן אות ב'. והנה בספק דרוסה בזאב היה נראה להקל דהוה ס"ס שמא הלכה כמאן דמיקל ושמא לא דריס וכן מצאתי בכר"ו אות א' והחמיר בודאי דרוסה וצ"ל דזה לא מיקרי ספק שמא לא הטיל ארס. אלא שיש לומר אף בס"ס אין להקל דדרוסה שכיח וכל שאין הספק הב' שקול לא הוה ספק ובשלמא ספק עאל לאו מטעם ס"ס אלא ספק עאל לחוד די להתיר דאוקמיה אחזקה משא"כ בספק פלוגתא לא שייך אוקמיה אחזקה כמ"ש כמה פעמים דבשביל החזקה לא ישתנם הדין עיין כה"ג סימן ת"י וכ"ה וא"כ מטעם ס"ס לא הוה שקול דשכיח הוא דדורס. ומ"מ מאחר שהש"ך היקל בה"מ יש לצדד ולהקל באפשר בספק דרוסת הזאב וכעת צ"ע בזה: מעשה בעובד כוכבים שמכר פרה לישראל והיה בה חבלה בגופה ושאלו אותו ואמר שהזאב פגע בה יותר משלש שנים מהו אם רשאי הישראל ליקח הפרה לעצמו או אסור. הנה לכאורה יש ס"ס שמא קניא ושמא אין דרוסה לזאב ועוד דתולין בקוצים וקנים דמצוי הוא אלא מאחר דהש"ך כתב בסימן ט"ו אות כ"ג וט"ז אות ט"ו דקודם שמכרה נאמן במה שבידו ה"ה כאן כיון שאמר בשעת מכירה דזאב פגע בה אסור וכ"ת ממ"נ אי נאמין לו נאמין לכולה מילתא כמ"ש הט"ז ס"ס מ"ח במסמר שהראה העובד כוכבי' לישראל יע"ש א"כ הוה שלש שנים וטריפה אינה חיה אפי' ודאי דרוסה מהני י"ב חודש י"ל דבנה"ך השיג עליו ופסק כמוהר"ם מלובלין שם ה"ה כאן אסור ליקח הישראל פרה זו. ומיהו אי לא אמר ליה העובד כוכבי' מידי יכול לקנות מטעם ספק קניא תולין במצוי ועוד דבס"ס מותר ליקח לכתחילה כמו שאנו קונים מעובדי כוכבי' אותן שטעכי"ל נוסי"ן עיין בסי' קכ"ב מטעם סתם כ"ע אין ב"י דהוה ס"ס אלמא בס"ס מותר ליקח לכתחילה ואף דאין עושין ס"ס בידים היינו שהס"ס נתהוה ע"י מעשה משא"כ כאן ומיהו אם כבר לקחה והעובד כוכבי' אינו רוצה לחזור ויש ה"מ כדאי הט"ז ושאר אחרונים המתירים בדרוסת הזאב בה"מ אבל לא בע"א✍ועי' מ"ש לקמן: ש"ע סָעִיף א
ד דינו כקוץ שנתבאר סימן נ"א ט"ז ור"ל דא"א בקיאין בבדיקה או כפירש"י שאף מדין התלמוד א"א בקיאין. ובטור כתב שאם דרס או נקב בשיניו לחלל וכתב הפרישה שם דקמ"ל דגם בשן אין לו ארס ובש"ע השמיט שיניו ומיהו אי השן רחב הוה כמו קנה רחב דמבואר לעיל דגם אנו בקיאין בבדיקה ה"ה כאן יעוין היטב: ש"ע סָעִיף א
ה אפי'. עט"ז שזו דעת הרשב"א ולא כהרא"ש דאמר דוב ונמר אין להם דריסה אלא כל למעלה מזאב דינו כזאב וכל למעלה מארי דינו כארי ועיין מ"ש באות דלקמן בזה: ש"ע סָעִיף א
ו ויש מחמירין. כתב הט"ז דעת א"ז שהביא תה"ד דלמעלה מזאב דהיינו דוב ונמר יש להם דריסה בגסה הא זאב אין לו דריסה בגסה ופסק דמותר למוכר לעובד כוכבי' כמ"ש בסוף הסי' ומיהו ספק דרוסה מדוב ונמר אין להתיר מחמת ס"ס עי' מ"ש לעיל וכתב זה לאפוקי מב"ח שפי' דברי רמ"א מזאב ולמעלה היינו זאב בכלל דאינו ומ"ש שבלשון התלמוד זאב אין בכלל עיין רש"י חולין אלא שהב"י כתב דא"ז מפרש כל"ב דמזאב למעלה היינו חוץ מזאב אלא דא"כ איך אמר למעוטי חתול הא לא מדבר בזאב כלל ועיקר חידושא דלמעלה מזאב דינו כארי והא הל"ל דקמ"ל וראיתי להיש"ש בא"ט סי' ע' ותימא אמאי לא אמר הא קמ"ל דלמעלה דינו כארי ולא ידענא אמאי ל"ק ליה איך ממעט כלל חתול כדאמרן אשר ע"כ נראה דה"פ בב"י דהא"ז מפיק ליה מל"ב דלמעלה מזאב דינו כארי דלל"ק זאב בכלל שפיר אמר מזאב ולמעלה דינם שוה דדרסי בגסה משא"כ לל"ב אין דינם שוה דזאב בדקה ולמעלה בגסה היינו ארי א"כ לאיזה צורך הזכיר למעלה הכי הו"ל לומר בבהמה זאב ובעופות נץ ולמעוטי חתול בא אלא ה"ק בבהמה מזאב ולמעלה מעלות יש וזאב בדקה ולמעלה בגסה והיינו ?שאר חיות דאי ארי הא מתני' היא וכ"ת לאשמעינן דגדולה מזאב דינו כזאב דלא כהרא"ש להא"ז זה פשיטא דגדולה מזאב דלא גרע מזאב אלא ע"כ תרתי אתא לאשמועינן למעלה בגסה ולמעוטי חתול דאל"כ לימא בבהמה למעלה מזאב אלא ה"ק מזאב ולמעלה מעלות יש הא למטה לא וזה מדוקדק בדברי הב"י ולפ"ז יש לראות במ"ש הט"ז בלישנא דש"ס אין זאב בכלל ולפי מ"ש אף בש"ס זאב בכלל והש"ך אות ה' נשמר מזה וכתב בלשון התלמוד זאב בכלל ומיהו הא דאמר בעופות מנץ ולמעלה יש לפרש לל"ב למעלה מנץ דינו כגס או איידי דאמר מזאב ולמעלה אמר מנץ ולמעלה מעלות יש גם ונץ דלל"ק ע"כ הכין הוא דזאב בגסה דריס ונץ ולמעלה מה אתא לאשמעינן אלא איידי והא דאמר מ"ד אורחא דמילתא תנן ופירש"י דאורחי' דזאב למידרס וה"ה חתול היינו דלהאי לישנא למעלה מזאב דינו כארי ואפ"ה תנן דרוסת ארי בגסה ולמה לא השמיענו יותר חידוש דלמעלה מזאב בגסה אלא אורחא דמילתא נקיט ארי בגסה ס"ס זאב בדקה אורחא דמילתא ולעולם חתול נמי ולכך אשמועינן למעט חתול ויש להא"ז הוכחה שניה דאל"כ מה"ת לומר אורחא דמילתא אלא כמ"ש ומה שלא הגיה רמ"א לקמן יש מחמירין מה שלמעלה מנץ דינו כגס דאיידי כו' ואלו היה הפי' בב"י דזאב ולמעלה אין הזאב בכלל א"כ ה"ה נץ ולמעלה אין נץ בכלל ודריס בגס א"כ אמאי לא הגיה רמ"א לקמן ויש מחמירין מה שלמעלה בנץ דדריס בגס כמו גס כיון שהגיה כאן וצ"ע✍ועיין בראש יוסף: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז בצפרנו. עט"ז וכוונתו דאי ציפורן נץ רחב הוא ויש לו בדיקה כמו קנה רחב המבואר בסימן נ"א א"כ לא היה הרשב"א צריך לנ"מ כלל דפשיטא דנ"מ טובא דאלו משום ניקב לחלל יש בדיקה ומשום דרוסה טריפה בהאדים אלא דלקולא אמר דאי לא האדים לא חיישינן שניקב דאי ניקב ודאי היה להאדים כיון דנגע באיברים הפנימים ולפ"ז המחבר לקולא קאמר ואין הלשון משמע כן ועוד דהיה להר"ב להגיה דלדידן אין נ"מ דא"א בקיאין בהאדים בין בארי וזאב וה"ה הנץ ולהב"ח א"ש לחומרא אמר דאי האדים טריפה ולדידן טריפה ולא מהני בדיקה. גם אין נ"מ לדידן בעוף דבודק הקנה דהא כבר נתבאר סימן ל"ג דא"א בקיאין ואף עוף יש להטריף: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ח ושאר עופות הדורסין אפילו למטה מנץ כהרשב"א ט"ז ולמעלה מנץ אי יש להם דריסה ברברבי מיניה אכתוב בש"ך אות ד': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ט שעכשיו. עט"ז דע דהב"ח האריך ותמצית כוונתו לענ"ד הכין הוא דר"ן כתב אבל הכהו חיישינן ורשב"א כתב וכל שלא ראינו רדף והכה אין חוששין ורצה הב"ח להשוותן דר"ן מיירי בהוא שותק והם מקרקרים הלכך בכניסה אין איסור דבן תרבות הוא החתול שלנו ובהכה חיישינן ורשב"א מיירי בהוא והן שותקין דחות דרגא מהני בן תרבות אף הכה אין חוששין ושריא באכילה ודווקא רדף חיישינן וההוא דמהרא"י בתשובה קע"ח דוב בן תרבות שקפץ אף הוא שותק אסור בלא רדיפה המוזכר בש"ע סי"א התם בן תרבות עם אדם ולא עם בהמה משא"כ חתול בן תרבות עם תרנגולים בזה מתיישב דלא קשין דברי הש"ע וכוונתו דמדכתב כאן ס"ס דהתחיל י"א דנוהגין היתר וע"כ בהוא שותק והם מקרקרים דאל"כ על ארי נמי שרי בשניהם שותקין וסיים וכל שלא הכהו אין חוששין משמע דקאי אמה דפתח בהוא שותק והם מקרקרים ולא כתב רבותא טפי אפילו בשניהם שותקים אסור בהכאה כההיא דסי"א ולמה נתן מקום לטעות בדבריו ואי דסמוך אסי"א לא היה להזכיר כאן הכהו אלא לסיים דעכשיו אין לחוש ובהכה ידעינן מסי"א אלא דכאן שהוא בן תרבות עם תרנגולים בעינן מקרקרים והכה הא שותקים אף שהכה אין כלום בלא רדיפה ולקמן סי"א בתרבות עם האדם לא עם בהמה מש"ה אסור בקפץ לחוד וכ"ש הכה. ופי' הב"ח מ"ש הרשב"א דראוי לחוש להחמיר היינו בהוא שותק והם מקרקרים אף בלא הכאה דשקולים הם כמו שניהם שותקים והכה בלא רדיפה זהו תמצית דבריו. אמנם הט"ז לא ניחא ליה בהא שאזיל לשיטתיה באות י"ח דהש"ע משמע סתם שהוא בן תרבות משמע אף עם בהמה והניח שם בצ"ע על המחבר ומ"מ המחבר סובר אף בתרבות עם בהמה קפץ לחוד אוסר בלא רדיפה. גם אין לומר דרשב"א שכתב רדף והכה וי"ו המחלקת הוא א"כ היה להמחבר להביאו רדיפה לחוד אוסר גם א"ל דפליגי הר"ן ורשב"א ופסק המחבר כר"ן לחומרא דהכה לחוד זה דוחק ע"כ העלה דל"פ דמ"ש הרשב"א רדף והכה דהכין הוא דכל שעומד אצלו ומניח ידו עליהם אמרינן דרך שחוק הוא ואף בהוא שותק והם מקרקרים הכאה בלא רדיפה לאו כלום הוא שמניח ידו דרך שחוק וההיא דסי"ח דקפץ הוה דרך רדיפה וחולק עוד על הב"ח ומתיר למוכרו אף שהכה ע"י רדיפה ומקרקרים דלאו ודאי הוה ול"ד לספק דרוסה דאסור למוכרו לעובדי כוכבים הכא הוה רק חששא בעלמא. אמנם מ"ש הט"ז דלמאי ניחוש הא הרשב"א והר"ן התירו בפי' מקרקרים לא ידענא מהו דהא הרשב"א בקצר ב"ש ש"ש כתב וראוי לחוש להם ופי' הב"ח דמדינא שרי וממדות חסידות ראוי להחמיר✍גם דברי הש"ך אות ח"י צ"ע לפי זה כמו שאבאר שם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י אבל דרסה ברגל. זהו בחיה ועוף ברגל ט"ז ולא באגפיים כמ"ש הפרישה דאין דרוסה אלא ביד אחיה קאי וה"ה שן אין בו דרוסה כאמור: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יא שלא הוציא צפורנו. דבשעת נטילה מטיל ארס ט"ז לאו דווקא אלא ה"ה נשאר הציפורן בשעה ששמוט היד כמבואר סי"ד אות כ"א בט"ז ומ"ש המחבר אם בא וציפורן תחובה חוששין שמא דרס וחזר ודרס היינו ציפורן עם היד הא ציפורן לחוד בלא"ה אסור וכאמור ועיין פרישה. כתב הפר"ח בשם הרדב"ז כת"י שאם בשעת יציאת נפש של דורס שמוט ידו אין לו כח באותה השעה להטיל ארס ואם התחיל למשוך קצת הציפורן והומת טריפה דמתחלת המשכה מטיל הארס ולא דווקא בסופו יע"ש: ש"ע סָעִיף ח
יב הומת. ה"ה חתכו ידו ב"י ט"ז לא ידענא מהו הא במחבר מבואר כן ובאר הגולה ציין טור ולא מצאתיו בטור אלא בב"י ואולי בש"ע של הט"ז היה חסר מלת או חתכו ידו של הדורס וצ"ע כעת: ש"ע סָעִיף ח
יג וציפורן. עט"ז דמיירי שהיה שם ארי דאל"ה אמרינן מעלמא אתא וכבר כתבנו דכאן מיירי דכל היד נקצץ ותחובה דאי ציפורן לחוד הא כתב באות כ"א דמכי שליף היד אף שציפורן נשאר מטיל זיהרי' ועיין פרישה כ"ה וכ"ו ודרישה כ"א וכה"ג בהגהות הטור אות למ"ד ספוקי מספקא לי' ולמעשה ראוי ודאי להחמיר דבשליפת יד אף שהציפורן נשאר אסור וכן הלכה. ודע דלמ"ש הב"ח ס"יח דהא דתלינן בכותל כשיש כותל ולא במקום שהם רועות דוודאי מהארי בא וכ"ש עוף שאין דרך להתחכך לא תלינן בכותל לא צריך לדחוק דסכין מיירי בעאל ארי וכתב דין א' ב"פ כמו שהקשה הדרישה. וכן בקו"א כתב הב"ח דאם מכיר הציפורן שהוא מחיה הדורסת אף לא ראינו נכנס אסור א"צ לכ"ז ולקמן סי"ד אבאר דינים אלו בעז"ה✍: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יד למקום צר. הט"ז העלה דבהמות דווקא במקום שהן רועות בלי מחיצה ועופות במקום רחב שרי אף במחיצות שפורחין באויר והוה כלא עאל כל שיש לומר לא השיגום ולהתיר למוכרו במקום רחב בבהמות אפשר דיסכים ש"ך אות כ"ד דמותר למוכרו. כתב הכה"ג בהגהות הב"י אות כ"ג וכ"ד בשם דמש"א דרוחב כחצר המשכן מאה על חמשים הוה רחב ולגבי עופות הוה דיר מקום רחב כשהדורס חיה אבל עוף לא דפורח ג"כ באויר. הנה מה שהיקל בחצר המשכן אם באנו למ"ש הב"ח לדייק דווקא רועות בלי מחיצה משמע דאין להקל ומ"ש להחמיר בעוף הדורס לשון הש"ע מורה במ"ש עוף הדורס לכלוב או לול שלהם משמע הא לחצר ודיר אף עון הדורס שרי שמא לא השיגם ולא ידענא מנא ליה להחמיר בהא. ומיהו כשאין הדיר מקורה גם הוא יודה דאפשר דברחו באויר לחוץ וזה ברור. ודע דסבור הייתי לומר מ"ש הרשב"א בקצר ב"ש ש"ש דף כ' ב' בד"א כלוב או דיר אבל במקום שהם רועות יראה לכאורה סתירה שמתחלה כתב דיר הא חצר גדול אף שמוקף מחיצות שרי ואח"כ הטיל תנאי אחר רועות בלי מחיצות נראה דקאי למ"ש שם קטע נח רוגזיה היינו בדיר יש חילוק משא"כ במקום רחב כמו חצר דטורח הוא לו להשיגם בקל אף קטע אסור דחמתו בערה בו ולא נתקררה כמו בכלוב שחתול עומד מחוץ ומכניס ידו לפנים אף קטע אסור הביאו המחבר ס"י כיון שא"א לעשות כרצונו וה"ה חצר רחב גרע טפי ומש"ה לא הזכיר אלא דיר ובקעה אמנם מסתימת הפוסקים משמע קטע אף במקום רחב שרי ולא אסור אלא מכניס ידו לפנים ומיהו מיירי שוודאי יכול להשיגם אלא על ידי טורח דאל"ה הוה כלא עאל שמא לא השיגם ביד נ"ל✍ולקמן אבאר עוד: והנה ראיתי לחקור בכאן חקירה אחת והוא דהא דחיישינן לספק דרוסה בהוא שותק והם מקרקרים אי הוה מן התורה או מדרבנן. ואם הוה מן התורה מ"ט לא אמרינן אוקי אחזקה. ומה שהביאנו לזה הוא דהר"מ ז"ל בפ"ה ה"ג מה"ש כתב הואיל ואין בפי' אלא דרוסה לפיכך החמירו בה וכל ספק שיספק בה אסור וכתב הט"ז בסימן כ"ט אות א' דהר"מ סובר דלא אוקמא אחזקה הואיל והוא בפי' דלא התוס' פא"ט מ"ג דרוסה שכיח זהו כוונת הט"ז יע"ש ע"כ משמע דהחמירו בה חז"ל לא מ"ה ועוד דמ"ה אין לחלק בין הלמ"מ ומ"ש בקרא דכולן הן גופי התורה עיין פ"א מהל' אישות ופ"ה במ"ש שם. אמנם ממ"ש הטור בשם ספר המצות ס"ד שנתערב גמגם לאסור דכיון שקודם שנתערבה היה הספק הא' אסור מן התורה משמע דס"ד מן התורה אסור לא מדרבנן. הן אמת שהסמ"ג במ"ע ס"ג כתב והיכא דנשא זאב שה מן העדר וספק אי דרס ביד או בשן ונתערב כו' בהא הוה ספק א' ד"ת משא"כ כשהוא שותק והם מקרקרים אפשר דהוה רק מדרבנן. שוב ראיתי במ"ב סימן פ"ז כתב דמקום רחב הוה כמו צידה בשבת ויו"ט כל שאין יכול לתפוס בחד שחיי' ובפרט דרוסה דרבנן ורב אין חושש ונהי דקיי"ל כשמואל מ"מ יש ללמוד איסור דרוסה דרבנן מצידה דאורייתא יע"ש הרי שכפל דבריו דרוסה לא הוה אלא דרבנן והיינו בהוא שותק והם מקרקרים דבהכי איירינן והוא פלא בעיני ומסתימת הטור דס"ד שנתערב משמע דקאי אהוא שותק כתב דספק הא' הוה דאורייתא. ובחה"ר כתב בדף נ"ג ד"ה קטע ואי לא היה אלא חד בדיר ונכנס ארי ושותק והוא מקרקר ונתערב אסור דכיון דאסרתה התורה כר"י בעל התוס' ריש ביצה הרי דקרי ליה ספיקא דאורייתא אמנם בארוך קט"ו לא הזכיר ספק א' דאורייתא אלא שנודע הספק מתחילה עי' סי' ק"י באופן שדברי מ"ב שכתב דרוסה דרבנן הם פלא בעיני מטעמא דכתיבנא✍ועיין סימן ק"י בש"ך גבינות העובדי כוכבים שנתערבו: ודע דבהוא שותק והם מקרקרים ובכל הני דאמרי' אימור יש בו מחלוקת הר"ן פי' דוודאי הוה והלכך ספק אי לא ידעינן אי שתקי או מקרקרים אסור מספק כמ"ש ברי"ף דהני אימור הוה ודאי והרשב"א בחידושיו ד"ה הא דאמר ר"א פי' דאי לא ידעינן אי שותקין מתירין מספיקא הביאו המחבר והר"ב סי"ב הרי חזינן להר"ן בספק אסור ולהרשב"א בספק מותר ודווקא הוא שותק והם מקרקרים איכא הוכחה וקרוב לוודאי דדורס מש"ה צווחין לשמואל ומיהו בציפורן תחובה בגבו ועאל ארי ביניהם אפי' שותקין כתב הרשב"א בארוך ובחדושיו דאסורין אלמא אף בספק השקול אוסר דאף דאמרינן איכא למימר הכי והכי זהו לרב הא לשמואל שכיח הוא שציפורן מארי בא לא מכותל ודוחק. והנה כפי הנראה מרש"י חולין נ"ג א' ד"ה דרוב אריות דורסין ממש ומתוס' שם ד"ה רוב ראוין לדרוס והשתא לרש"י בכותל נתחכך וציפורן בכותל היה כמו שיראה הרואה שם ד"ה נתחכך והתוספות פירשו ארי חולם ונתחכך בכותל וארי חולה ישב שם ומארי נשמט ונתחב בגבו והרשב"א בחידושיו הסכים לפיר"ת יע"ש. ולכאורה הייתי אומר דהיכא דספק עאל הוה ס"ס והא בעינן שיהיו שקולים אלא דוודאי הוא שותק והם מקרקרים לא ושכיח והוכחה הוא אלא ספק הוה ומשום דרוב דורסין כפירש"י ורוב זה לא הוה רוב גמור כ"א מדרבנן ומש"ה בס"ס מתירין כמ"ש התוס' בכתובות ט' א' בסוגיא דפ"פ דרובא דרצון לאו מ"ה אלא מדרבנן ולכך בס"ס מתירין וה"נ דכוותיה ולכאורה דרוסה לא הוה ספיקא אלא מדרבנן כדכתיבנא. ומ"מ הרשב"א דמתיר בלא ידעינן אי מקרקרים אלמא סובר דרוב דורסים ראוין לדרוס ובמקרקרים איכא הוכחה א"כ בספק עאל אמאי הוה ס"ס והא ספק הב' לאו שקול הוא וי"ל דאיכא ספק שמא למטה מחלל הגוף כמ"ש הרשב"א הילכך עאל ליכא אלא חדא ספיקא שמא למטה מחלל משא"כ לא עאל ומיהו ראיתי להמי"ט דף קס"ו א' שהעיקר הטעם דרוב בחזקת שאינן דרוסים יע"ש וכן הוא בקצר כלל ב' דהוה ס"ס ועוד דרוב בחזקת שאינן נדרסים ומיושב קושית הלבוש כמו שאבאר בש"ך אות ל"ב יע"ש וכן כתב המי"ט עוד אבאר לך שאע"פ שכ' הר"ב בסימן נ' ספק מחיים אסור ל"ד לדרוסה דהתם חזקה מחמת רובא ויצאה מהרוב משא"כ כאן לא יצאה מרוב ולא מחזקה ברורה שהיה לה בשעה שנולדה עיין סימן ע"ט אלא מטעם שיש הוכחה הואיל והם מקרקרים או כהר"ן דספק דרוסה שכיח כמ"ש התוס' א"ט מ"ג או כרש"י דרוב אריות דורסין ממש ורב אין חושש דאיכא רובא דכשרות וחזקה נגדו עדיף: ועם זה יש ליישב קצת מ"ש הלבוש בס"ט כתב חוששין לס"ד דספיקא דאורייתא לחומרא הרי דלא כמ"ב דמן התורה ספיקא הוה ובסי"ב אי לא ידעינן אי שתקו אי צווחו התיר מטעם ס"ס לא מחמת חזקה דרובן אינן נדרסים דסובר כמ"ש סי"ג דרוב אריות דורסים ודאי כפירש"י מש"ה הוה רובא נגד רובא ומש"ה בעינן ס"ס עיין ש"ך אות למ"ד ובסי"ד נמצא ציפורן בין לחה או יבשה אסורה ול"ת כבר היה בכותל והשיג עליו הש"ך אות ל"ד דאדרבה יבשה מסתברא לאסור יע"ש ואני אומר זהו לרב דאין חושש לס"ד וסובר רוב בהמות אינן דרוסין עדיף ואלים הוה לחה עדיפא מה שא"כ לדידן הוה יבשה עדיפא דלחה הוה ספק השקול ואיכא נמי ספק דרוב אריות דורסין לו שהציפורן מכותל כקושית התוס' שם משא"כ יבשה וודאי מכותל כיון שיבשה היא וליכא כ"א שמא דרס והן שותקין אפ"ה חיישינן והוה שפיר לא זו אף זו אף דבין אין להקפיד כמ"ש הסמ"ע ולקמן בש"ך אות ל"ד אבאר מזה. באופן שאין הכרע כ"כ אי דרוסה בהן מקרקרים הוה דאורייתא או דרבנן וכעת צ"ע ובסימן ק"י אבאר: והיכא שנתערב ספק דרוסה באחרים דאין להתיר מס"ס יבואר לקמן בסימן ק"י. ודע דסבור הייתי דכל שנודע ספק הא' מתחלה לא הוה ס"ס כיון שאתה עושה כוודאי איך תחזור ותאמר שמא כשירה זה נוהג בספק במציאות לא בספיקא דפלוגתא דרבוותא דהא קיימא דרי דגברי ואמרי דכשר הוא ולפ"ז דרוסת הזאב או מה שלמעלה מזאב דהוה ספק פלוגתא אי נתערב באחרים מהו הדין לאכילה. גם הא דכתב הר"מ ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן אי נוהג זה הדין בספק פלוגתא ולקמן בקונטרס הספיקות אאריך בעז"ה. וראיתי לכה"ג בהגהות הב"י אות קכ"ב כתב דכל שנודע ספק הא' אף בספק פלוגתא דרבוותא אמרינן כן. כן יש ללמוד מכתבים סימן ק"ל עכ"ל. ועיינתי בכתבי מהרא"י והתם על אודות ג' שעירים של ר' מיישטריל השיב דהוה ס"ס חלב פטור עיין סימן קכ"ט בלשון השואל אמנם מהרא"י ז"ל בסימן ק"ל השיב דא"נ לא הוה פלוגתא מידי ספיקא לא נפקא וכתב דעת ר"י בשה מן העדר לא הוה ס"ס ה"ה כאן והרואה שם דבתחלה כתב דעזים דרכן לחלוב רובן קודם לידה וכן בש"ע סימן שי"ו וא"כ לא הוה פלוגתא דרבוותא דעזים כ"ע מודים דחלב אין פוטר והוה ספיקא דמציאות ואין ללמוד משם לפלוגתא דרבוותא אמנם מלשון השואל יש ללמוד כן✍ובהיות שהדברים ארוכים אין כאן מקומן ועיין סימן ק"י: ש"ע סָעִיף ט
טו אם שותקים. אמרינן שלמא עבדי ומקרקרים כל א' מיראת חבירו ט"ז זה ספי' בגמרא בעותא מבעתי אהדדי וכמ"ש המ"ב נ"ז שגם הוא ירא מהם אמנם הכה"ג בהגהות ב"י אות ס"ב גריס בשם בה"ג בעותי מבעת להו וכן הר"מ ז"ל בפ"ה מה"ש מיראתו הם מקרקרים ופי' הט"ז הוא כב"י ועיין שם: ש"ע סָעִיף ט
טז אבל. עט"ז וכפי הנראה שסובר שרמ"א חזר כאן ממ"ש בד"מ ששם כתב דברי או"ה דיותר מא' שהמית אסורים דלא נח רוגזיה ומ"ש דאו"ה מיירי בלול וכמ"ש המחבר בשם הר"ן סי' יו"ד לא ידענא דהא ז"ל או"ה הביאו הד"מ ודווקא שלא המית יותר הא המית יותר לא נח רוגזיה ומעשה בלול שהכניס חתול ידה כו' הרי דקטע רישיה דב' או תלת אסור ומעשה שהביא צריך לומר דלא סובר כר"ן או דנכנס לתוך הלול גופא ואף שכתב הכניס ידו צ"ל דהיה לול קטן ביותר ולא טרח ליה וליכא כעס וצ"ע: והנה בהא דנח רוגזיה כתב הר"ן ולא חיישינן שמא דרס תחלה דכיון שהן עומדין במקום שיכולין לדרוס איזה שירצה אומר אני זה דרס ראשונה ודווקא עמד עמהן כיון שיכול לדרוס כרצונו נח רוגזיה אבל החתולין המכניסין ידיהן בלול כיון שבורחין אף הוא כועס ולא נח רוגזיה ובהגהות דרישה אות כ"ג א"ל שמא דרס תחלה דאין כח לבהמה לברוח מן הארי עכ"ל לכאורה חלוקין הם דהר"ן מיקל מספק שאני אומר כי כן מורין דבריו ודברי הט"ז כאן וכ"ת הא בסי"ב אי לא ידעינן אי קרקרו אוסר הר"ן דסובר דרוסה שכיח או רוב אריות דורסין כפירש"י וכ' שאין הוכחה ששותקין א' מעשה עביד ולא אוקמינהו אחזקה משא"כ בקטע כיון שיש לומר דקטע מיד ונח רוגזיה תולין אף להר"ן להקל ולהגהות פרישה ה"פ דקרוב לוודאי הוא שזה הרג כיון שכ"כ חמתו בערה בו עד שהרג אחד אלו דרס לאיזו מקודם היה לו להרוג אותו וכ"ת דניצול ממנו אין כח ביד הנדרס להנצל מיד הדורס ולפי מ"ש הר"ן שעמד עמהן כרצונו אסיפא קאי אלא החתולין. אמנם בכה"ג בהגהות הטור אות כ"ב כתב דהגהות פרו"ד הם דברי הר"ן וכתב עוד דהמפה פסק כאו"ה דאם המית יותר אסורין והקשה הא בדרס חד לא אמרינן נח רוגזיה יע"ש והנה מה שכתב דהגהות דרישה והר"ן אחדים הם כבר כתבנו שיראה שיש הפרש ומה שכתב דהא חזינן דיש כח לברוח לק"מ דאני אומר לא בא אלא לנקום נקמה משא"כ כשהרג בא על עסקי נפשות אלו דרס לא היתה יכולה לברוח ומ"ש המפה כתב כאו"ה צ"ע דהא כתב אם שראינו שדרסה עוד אחרים לא הרג אחרים ואולי סובר דרמ"א ה"ק ראינו דרסה וממיתה כלשון או"ה וזה שציין או"ה ואלו בדרסה לחוד לא מאו"ה הוא אלא סברת עצמו ממ"נ כמ"ש המ"ב בחידושי דינים והנ"מ בין הפירושים אי כר"ן או כדרישה היינו דינים דמ"ב וכמ"ש בש"ך אות כ"ח דמספיקא אפשר תולין להקל שאני אומר דרס תחלה ואח"כ הרג דווקא דרוסה שכיח משא"כ כל שיש לומר דרוס ב' או ג' ואח"כ קטע ונח רוגזיה אמרי' אלא שז"א לדרישה דממ"נ הרי יש כח לברוח ממנו ואי אח"כ דרס הרי לא נח רוגזיה ובש"ך אות הנ"ל אבאר: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יז ועמד. עט"ז וכוונתו כר"ן דכיון שיכול לעשות כרצונו נח רוגזיה לא בכלוב דע"י טורח משיגם לא נח רוגזיה ואלו להגהות דרישה הטעם דאפשר דברחה ממנה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יח אבל. עט"ז המחבר כתב סתם שהוא בן תרבות משמע אף עם בהמה ואפ"ה כל שקפץ כדרך הדורסים אסור כמו לעיל דרך רדיפה והכה ובתה"ד שכתב והיה קצת תרבות עם בני האדם הוא לאו דווקא ואף דאין שייך בתה"ד לומר מעשה כך היה מ"מ אין להוכיח ממנו כלום גם יראה דמעשה היה שם ולא המציא מלבו: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יט לא חיישינן. עט"ז ויראה להגיה דרוב בהמות בחזקת שאין נדרסים או דרוסים הם אמנם מ"ש דהר"ן אוסר מטעם בהמה בחייה משמע מטעם דמחזיק מאיסור לאיסור וכמ"ש רמ"א בסימן נ' ולא ידענא דהא כתב הט"ז ס"ס מ"ח דשכיח התם לאיסורא ואולי הנ"ק דמחיים ודרוסה שכיח הוא ומה שהראה מקום לנ"ט שם מבואר דכל שספק על הוא דשרי: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כ בין להקל. עט"ז דבמצוי שניהם תולין להקל ובאין מצוי הולכין אחר המצוי ובזה אף הר"ן יודה דרוסה שכיח הוא ומ"מ הוה כספק על כיון שלא ראינו נכנס ומה היה לו: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כא חוששין לה דבהדי דשליף ידיה שדי זיהריה כדעת רש"ל הובא בפרישה לאו דווקא ציפורן וכ"כ הט"ז וכתב עוד דאם לא ראינו נכנס אף דהוה ס"ס מש"א מ"מ בספק א' דלא עאל די בכך כיון דרוב בהמות אין דרוסין אף בעאל ושותקין ע"כ דסברא יותר מארי בא מ"מ ספק עאל לא מחמירין. ודע דזה כמ"ש הפרישה א"ח דמכירין שהוא ציפורן של ארי וליכא אלא חדא ספיקא אפ"ה מכשירין כל שלא ראינו נכנס שם אבל הב"ח בקו"א כתב כל שמכירין שהוא של ארי אף בלא ראינו נכנס הוה חד ספיקא ואסור אלא באין מכירין הוה ס"ס שמא של שאר חיה שאין מטיל ארס ושמא בכותל נתחכך יע"ש עיין כה"ג בהגהות ב"י אות ע"ז יע"ש. ויש לראות בעל נמי ליהוי ס"ס כיון דהוא והן שותקים אית לומר בכותל או משאר חיה שאין מטיל ארס ולענין דינא יראה להקל כפרישה וט"ז וכן משמעות ד"מ דחד ספיקא הוה ואפ"ה כשר: ש"ע סָעִיף יד
כב ולא לזה לבד אלא לשאר השוורים. זה קאי נמי בשותקים ט"ז ור"ל לאפוקי מרי"ו הביאו הב"י דמפרש דמ"ש הרשב"א שאר השוורים אסורים בצווחין דליתא וטעמא דהא חזינן מה דשתקו לאו הוכחה דשלמא עביד דהא אותו שנתחב בגבו אסור מספיקא ה"ה שאר ואף למה דנתבאר סי"ב דאי לא ידעינן אי שתקי שרי הכא כיון דבאותו שנתחב הוה שכיח לאיסורא חיישינן שמא דרס באידך ג"כ וכאמור ועי' חה"ר ד"ה הא דאר"א מבואר כב"י דלכל השוורים אף שותקים אסורים יע"ש וי"ל על הב"י שלא כתב מהרשב"א בחדושיו. ועי' כה"ג בהגהות ב"י אות ע"ט מה שתמה על הב"ח והבין דהב"ח קשיא ליה בשותקים יש לאסור שאר השוורים ואינו כן דהב"ח תמה איך ס"ד דרשב"א בארוך וקצר ה"ק לכל השוורים חוששין בצווחין פשיטא מה"ת יהיה קולא דציפורן בגבו ולו נדחוק דה"ק הרשב"א דפצע ודרס לא שכך חמתו מ"מ דלמא בכותל וארי דרסו כיון דצווחין אלא דקאי לשותקין זה נ"ל✍: כתב בעל משפטי שמואל סי' י"ו דהמדייק בלשון הר"מ בפ"ה מה"ש הי"א (היינו מדכתב סתמא ארי שנכנס ונמצא ציפורן ולא כתב אף שותקין או הוה ליה לאקדומי דין דצווחין ואין זה כ"כ דיוק) יראה דאפילו צווחין אחרים מותרים יע"ש ויראה מדבריו דלהר"מ תרי קולות חדא דבצווחין דוקא חוששין א"ל הכי והכי תו איכא דציפורן כו' ודווקא אותו השור כו' והביאו ג"כ הכה"ג שם ויש לתמוה מה"ת יהיו שאר השוורים מותרים דלציפורן בצווחין לחוד מהני לכל הדיר וי"ל כמ"ש התוס' ארי חולה והלכך לגבי שאר שוורים הוה ס"ס שמא חולה ושמא לא דרס אלא לזה משא"כ אי לא נמצא ציפורן גרע טפי ומ"מ לדינא עיקר כש"ע✍וכאמור: ש"ע סָעִיף יד
כג אלא. עט"ז הנה הב"י כתב דאותו שור אסור אף במקום רחב ושאר השוורים מודה הב"י דשריין במקום רחב והט"ז האריך כיון דבגמרא אמרו דציפורן הוה ס"ד ולא חמור יותר ושקולין הם דאי חמור איך אמר רב לטעמיה כו' וכיון שכן דיו לבמ"ה כו' ובמקום רחב שרי. ובאמת קושיא היא דהא בספק עאל כתב הב"י בשם הרשב"א אף ציפורן בגבו שרי ומקום רחב הוה כלא עאל דאל"כ לא היה לנו להתיר במקום רחב דאין מתירין ס"ס לכאורה אלא בלא ראינו נכנס ועיין באות י"ט ובסימן כ"ט א"כ במקום רחב היה להתיר אף אותו השור: ודע דמ"ש הרשב"א דבספק עאל מותר אותו השור שהציפורן בגבו כמ"ש בחה"ר בפסק הלכה בסוף שמעתתא והט"ז אות כ"ב הביאו וצ"ע דכפי מה דמשמע שם בחדושיו שהסכים לפיר"ת דארי חולה וזה אין סברא שציפורן היה בכותל אלא מחיכוך ארי חולה בא לו יע"ש א"כ בספק עאל הא וודאי עאל אלא שמסופקין אי חולה או בריא ולדידן חוששין לס"ד ואסור אשר ע"כ נראה דאנו סוברים כרש"י בכותל נתחכך ורוב ממש דורסין וע"כ עשה כלומר והיה ראוי להאריך אלא שאין עסקינו פה בחדושים ועיין בס' ראש יוסף בזה: עוד כתב הט"ז דג' נדרסים במקום רחב וה"ה ציפורן בגבו וודאי אין חוששין לשאר השוורים דוקא תולעים דמגופה אמרי' חזקה לא דבר הבא מעלמ' לא שייך ביה חזקה וע' לקמן בסי' פ"א בהל' תולעים ושם יתבאר: ש"ע סָעִיף יד
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א הזאב. כתב הש"ך כיון דהרבה פוסקים אוסרים בזאב אפילו בבהמה גסה לפ"ז היכא דאפשר למוכרו לעובד כוכבים בלא הפסד יש למוכרו ואסור לשחטו: ש"ע סָעִיף א
ב בעגלים. כ' הש"ך דיש פוסקים כתבו בעגלים הרכים וע"ל סי' ל"ה וסי' ל"ט ויש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה למכרו לעובד כוכבים אע"פ שצריך לזלזל קצת בדמי המכירה חייב למכרו הואיל ובלא"ה יש פוסקים אסרו בזאב אפילו בגסה כנ"ל (כ' בה"י ועכשיו נוהגין לאסור דרוסת הזאב אפילו בגסה כדעת התוס' וכ"ד ב"ח. וש"ך ופר"ח כתבו היכא דאפשר למוכרו לעובד כוכבים בלא הפ"מ יש למוכרו ואסור לשוחטו וט"ז מיקל כש"ע): ש"ע סָעִיף א
ג ולמעלה. כתב הש"ך אבל זאב עצמו לא וגם יש להחמיר בדוב ונמר דדרסי בבהמה גסה מיהו למוכרו לעובד כוכבים פשיטא דשרי (אבל בדקה אסור דלא גרע מזאב) ודוקא לחומרא חיישינן ולא לקולא כגון לענין כסוי הדם דקי"ל השוחט את הטריפה פטור מכסוי וכן לענין מתנות אם תפס הכהן אין מוציאין מידו וזה ברור עכ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד מהנץ. כתב הש"ך וכ"ש הגס הנקרא פלקו"ן (ובל"א אגאסטיי"ר) דיש לו דריסה יותר מהנץ: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף טז
ה החלל. כתב הש"ך דיש פוסקים מטריפין משום שמא ניקב א' מאברים הפנימים דלא גרע מקוץ שניקב לחלל וקצרתי כאן כיון דאנן לא בקיאין בבדיקת דרוסה א"כ יש להטריף בכל ענין (וע"ל סעיף ט"ז דאפי' באותן מקומות שאין נקיבתן במשהו דרוסה פוסל במשהו דארס שורף בכולו): ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף ג
ו גדול. פי' אפילו לא ניקב עד החלל דאילו הגיע עד לחלל כבר יתבאר דיש לו דרוסה אפילו בגדיים וטלאים וכן כל הסי' איירי אפי' בלא הגיע לחלל. ש"ך: ש"ע סָעִיף ג
ז שכמותם. אפי' אותן שלמטה מהנץ יש להם דריסה בעוף שכמותן ואותן שלמעלה מהנץ דינן כהנץ ממש דדרסי אפי' בעוף הגדול מהם מיהו היינו דוקא במין עוף הדק דומיא דנץ כן פסק מהרש"ל דלא כעט"ז: ש"ע סָעִיף ג
ח הגס. כתב הש"ך וכ"ש אותן שלמעלה ממנו. ונשר דינו כגס: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ט הכהו. וכתב הש"ך משמע אבל הכהו ודאי חוששין ומיירי כשהוא שותק והם מקרקרים ולכן אפי' לא הכהו היו אסורים התרנגולים אם לא היו בני תרבות אבל מלשון הרשב"א משמע דוקא ברדף והכהו חוששין דההכאה היא מחמת כעסו ומיירי בששניהם שותקין הלכך בהכאה גרידא אין חוששין ומ"מ אין להקל בהכאה גרידא. וצ"ע לדינא אם מותר למכרו לעובד כוכבים ומשום ס"ס שמא לא יחזור וימכור לישראל ואת"ל יחזור שמא לא היה דורס אלא היה דרך שחוק והמחמיר להמיתם תחלה ולמוכרם אח"כ תע"ב. והט"ז כתב שכל שאינו דרך הכאה אלא שעומדים זה אצל זה ומניח ידו עליו ודאי דרך שחוק בעלמא הוא וכ"כ הב"ח שיש להקל כל שלא הכה דרך רדיפה וה"ה בנכנס ללול של תרנגולים והוא שותק והם צווחים ולא ידענו אם הכה בהם ובכל אלו יש היתר למכור לעובד כוכבים והמחמיר להמיתם תחלה ואח"כ למכרו לעובד כוכבים תע"ב (ובה"י כ' כבר החמירו כל האחרונים כל שראינו שהכה אסור למכרו לעובד כוכבים אלא ימיתנו תחלה וכ' עוד ואנשי מעשה אין מניחין החתול בבית שיש שם תרנגולין ע"ש): ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
י ביד. כתב הש"ך לאפוקי רגלים האחרונים של חיה אבל בעוף דאין לו אלא שתי רגלים לא שייך לפלוגי ביה ודורס ברגליו. אם נדרס האם ועוד הולד בתוכה אם יזיק טיפת הדריסה גם לולד עיין בט"ז ס"ס ע"ט שהניח בצ"ע. ובבי"ע סי' א' מתיר הולד אך מדריסת ארי אוסר הולד. ופר"ח כתב והשתא דלא בקיאין בבדיקה אם הולד לא ניתר בשחיטת עצמו פשיטא שאסור הולד ואם הולד יצא וחי י"ב חודש כיון שניתר בשחיטת עצמו פשיטא דשרי דהא אפי' לודאי דרוסה מתיר י"ב חודש ואם שחטו בתוך י"ב חודש אסור וה"מ כשנדרסה לפנינו נגד החלל באופן שיש לחוש שנדרס הולד ג"כ. אבל אם נדרסה בצואר או בדפנות וכיוצא בו פשוט שאין טיפת הדריסה של האם מזיק לולד ע"ש סימן ע"ט: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא מדעתו. וה"ה אם היה הדורס ישן והכה הבהמה שלא מדעת ש"ך בשם סמ"ג וסה"ת והטעם דאין מטיל ארס אלא בשעת נטילת צפרניו. כ' רדב"ז בת' ופר"ח הביאו שאם מת הדורס ובהדי דנפיק נשמתו שמיט לידי' מן הנדרס שהיא כשרה שבשעה ההיא אין לה כח להשליך הארס. עוד כתב שם שאם משך את צפרניו ממקום הדריסה ולא הספיק למשקל לטופרי' מיניה לגמרי עד דמית הדורס טרפה משום שמשעה שמתחיל למשוך צפרנו משליך הארס: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב כשר. והטעם איתא בש"ך שהארס עם נטילת צפרניו הוא זורקו וכתב הר"ן אפילו האדים הבשר כנגד המעיים לא חיישינן כמו דלא חיישינן בעלמא כך לא מספקינן בדרוסה כלל: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג לדיר. כתב הש"ך יש מהאחרונים שכתבו דלא מקרי מקום רחב אלא בקעה שאינה מוקפת גדר ומחיצה אבל בחצר שמוקף גדר ומחיצה חוששין אבל בעופות דנשמטין מהדורס אנה ואנה לא חיישינן בחצר רחב אלא בכלוב שהוא להם מקום צר וכ"כ הב"ח מיהו מותר למכרו לעובד כוכבים אף בהמה בחצר רחב המוקף כיון דיש אחרונים מקילין בזה ה"ל ספיקא דדינא וכ"כ מהרש"ל דמקום רחב אפילו נמצא א' מהם דרוסה אין חוששין לאינך ואמרי' לא השיגם דאף לאותה דעה דחצר המוקפת לא מיקרי רחב מותר למכרו לעובד כוכבים כיון דיש פוסקים מקילין בזה הו"ל ספיקא דדינא. וכן כתבו שאר אחרונים: ש"ע סָעִיף ט
יד מקרקרים. בשניהם שותקים אמרינן שלמא עבדי בהדדי ובשניהם מקרקרים אמרינן שכל א' ירא מחבירו: ש"ע סָעִיף ט
טו רוגזיה. כ' הש"ך דה"ה הרג' ולא חתך נמי דינא הכי: ש"ע סָעִיף ט
טז פצע. (וה"ה דרס אפילו לא פצע) כ' הש"ך ומשמע אפי' הוא והם שותקים כולם אסורים: ש"ע סָעִיף ט
יז אחרים. וה"ה אם פצע אחרים דחד טעמא הוא דלא נח רוגזיה כ' הש"ך ומשמע כל שנמצאים קצתם נדרסים אפי' לא ידעינן שדרסן אחר שהרג א' מהם כולם אסורים. ואם הרגם שנים או יותר איכא פלוגתא בין הפוסקים אי אמרינן דנח רוגזיה או לא ודעת הט"ז להקל אם לא בלול של תרנגולים יש להחמיר בכל גווני: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יב
יח לה. והטעם דלא אמרינן דחוששין לספק דרוסה אלא היכא דאיכא ריעותא הא לאו הכי לא דרוב חיות בחזקת שאינן דורסים הן: ש"ע סָעִיף יב
יט לחוש. הטעם כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אין להקל מספק ואין כאן ס"ס וכתב הש"ך דלמכרה לעובד כוכבים לכ"ע מותר ובס' אפי רברבי מיקל בהפסד מרובה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כ בצואר. כ' הש"ך אם הקנה שלפנינו הוא רחב יש להכשיר אפילו לדידן דדוקא בנקב משהו לא בקיאינן משא"כ בכה"ג וע"ל סי' נ"א ס"ב: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כא חוששין. כ' הט"ז ול"ד למ"ש לעיל שאינו מטיל ארס אלא אחר נטילת הצפורן דהתם הצפורן נשאר מחובר ביד אבל כאן שנשמט הצפורן ובשעה שנוטל היד משם מטיל ארס (א"נ הכא חיישינן שמא דרס וחזר ודרס כבסעיף ט' כה"ג) וכ' הב"י ומשמע דוקא שראו נכנס הארי אבל לא ראו שנכנס תולין לומר שצפורן זה היה בכותל והוי ס"ס ואף על גב דזה לא מקרי ס"ס גמור דהא גם בצד הראשון שאימור לא נכנס ארי צ"ל שציפורן זה בא מכותל מ"מ סמכינן ארובא: ש"ע סָעִיף יד
כב בלבד. כ' הט"ז דזה קאי ג"כ אשניהם שותקין גם נ"ל עיקר דבמקום רחב אפי' אותו שהציפורן בגבו מותר דהצפורן אתא מעלמא ואפי' אם נמצאו ג' נדרסי' יש להתיר השאר ול"ד לתבשיל שנמצאו בו ג' תולעים דאסור כמ"ש בסי' פ"ד ס"ט דהתם אמרינן דודאי טבע של ירקות זה לגדל בו תולעי' מה שא"כ כאן שכל בהמה יש לה חזקה טובה בפני עצמה ומה יזיק איסור של א' לחברתה עד כאן לשונו: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
כג בבדיקה. כ' הש"ך אם רק ראינוה שדרסה אע"ג דאין מקום הדריסה ניכר מבחוץ מקרי ודאי דרוסה ודלא כב"ח מיהו אפי' ניכר מקום הדריסה מבחוץ יש לה בדיקה לדעת המחבר וקצרתי בדינים אלו משום דאין אנו בקיאין ואוסרים בכל ענין כמ"ש בסעיף י"ח עכ"ל: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
כד הקדקד. והרוקח כ' שצריך לבדוק המוח: ש"ע סָעִיף טז
כה רושם. כתב הש"ך דכן הוא דעת התוספות וסייעתם דהבדיקה היא לאחר שחיטה אבל דעת רש"י דהבדיקה היא מבחוץ בעודה בחיים וקצרתי בזה דלא נ"מ לדידן דאין בקיאין כלל בבדיקה עכ"ל: ש"ע סָעִיף טז
כו מעים. כתב הטור וה"ה כנגד א' מהאברים שנטרפה בהם אם האדים או נתמסמס כנגדו טריפה ואפי' כנגד צומת הגידין: ש"ע סָעִיף טז
כז גורדו. וע"ל סימן מ"ג ס"ב וסי' מ"ח ס"ה וס"ס נ' וסי' נ"ה ס"ו: ש"ע סָעִיף טז
כח הקנה. ואע"ג דקנה נקיבתו ברובו מ"מ הארס סופו לישרף רובו. ש"ס: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
כט שהושט. כ' הש"ך מיהו אם ידוע שדרסה במקום אחר ולא בושט מהני בדיקה אף לבהמה: ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
ל חודש. כתב הש"ך בשם ת"ח ואפי רברבי דבשנה מעוברת צריך י"ג חודש. ופר"ח חולק וכ' כ"מ שנזכר בגמ' יב"ח הוא רק יב"ח ולא יותר דאל"כ הל"ל שנה עיין שם: ש"ע סָעִיף יח
לא ותלד. כלומר דא"צ יב"ח אלא סגי כשתתעבר אבל פשיטא דגם בנקבה מהני יב"ח (ש"ך). כתב מהרש"ל דוקא תלוי בלידה ולא בעיבור לחוד (דאפשר שתתעבר שלא תבא לידי לידה אלא תמות בו): ש"ע סָעִיף יח
לב לתקלה. כתב הש"ך אבל היכא דאינו צריך לשהות רק כ"א יום לא חיישינן לתקלה בזמן מועט כזה וע"ל סי' פ"ו ס"ט (ובה"י סי' פ"ו כ' דאף בעוף אין משהין כ"א יום אלא ימכור לעובד כוכבים ועובד כוכבים ימיתנו תיכף: ש"ע סָעִיף יח
לג ודאי. כתב הש"ך אבל לודאי דרוסה מהני י"ב חודש דלא מיקרי ודאי טריפה דהא מכשירין בבדיקה ומסיק דגם לספק יתרת אבר מהני שהיי' י"ב חודש: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
לד בדיקה. פי' אפילו בזמן הש"ס וכן ארס הנץ. ש"ך: ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כא
לה למכרו. מסקנת הש"ך דאין להקל בזה אלא בדרוסה הואיל דבלא"ה יש הרבה צדדים להתיר חדא דיש לה היתר בבדיקה מדינא ועוד דדעת רש"י דכל היכא דאין ניכר מקום הדריסה מבחוץ כשר לגמרי אבל בטריפו' אחר בפלוגתא דרבוותא היכא דאין צדדין בלאו הכי להתיר אין להתיר למכרה לעובד כוכבי' וכן נראה דעת הר"ב בהג"ה ושאר אחרוני' שלא כתבו דין זה אלא הכא גבי דרוסה דוקא (כ' הרדב"ז בת' כת"י והובא בכ"ג וז"ל יש תקנה בעדר שנתערב דרוסה לשהות אותו והנקבות שנתעברו והזכרי' שעברו עליהם יב"ח מותרי' אע"פ שלמעלה נתבאר שרבים הנדרסים ולזמן מרובה אסור להשהותם לכ"ע התם הוי דריסה גופא בלא תערובת אבל היכא דהדרוסה נתערבה באחרות אפי' ברבים הנדרסים ולזמן מרובה מותר להשהותם עכ"ל): ש"ע סָעִיף כא
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א הזאב אין לו דריסה. עט"ז וש"ך ועי' בתשובות ב"ח החדשות סימן י"ח וי"ט מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף א
ב בבהמה גסה. עבה"ט סק"א ועיין בתשובת גבעת שאול סי' ז' שכתב דאפילו אם באנו לחוש לדברי האוסרים זאב בגסה היינו דווקא בודאי דרוסה אבל לא בספק ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג העופות חולדה. [עיין בתשו' חתם סופר סימן נ"ח שכתב דחולדה שהוזכרה בדריסה אינה מין שרץ אלא מין חיה כבמשנה ה' פ"ח דכלאים ע"ש וע' מה שכתבתי לקמן סוף ס"ג]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ו
ד אלא ביד. עבה"ט ומ"ש אם נדרס האם כו' עיין בזה בשו"ת שבות יעקב חלק א' סי' נ"ד שדעתו ג"כ לאסור ולד הדרוסה כשהצפורן תחוב בגבה נגד חלל הגוף וכתב עוד דורס שנכנס לדיר ונמצא ציפורן תחובה בא' מהם ועוברה בצדה ואינו ידוע אם עד שלא נדרסה ילדה והולד מותר או לאחר שנדרסה ילדה וגם הולד בחשש דריסה יש לאסור דאף אם בודאי ילדה קודם שנדרסה אפ"ה יש חשש דריסה גם בולד כדלקמן סי"ד ואדרבה בעובר זה יש לחוש יותר שאפילו המקום רחב אפשר שאין בו כח לברוח ולהפריס ע"ג קרקע כולי האי ע"ש עוד. ומ"ש עוד בשם פר"ח ואם הולד יצא וחי י"ב חודש כו' נראה מלשונו דדוקא יב"ח מעת שיצא לאויר העולם בעינן ולא מעת שנדרס. וצ"ע אם אמו שהתה י"ב חודש אי מהני גם לולד או נימא דשמא לולד מזיק יותר ועיין בספר חומות ירושלים סימן ע': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ט
ה לספק דרוסה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' נ"ד אות ל"ב דמבואר שם דבספק דרוסה אם אירע שני פעמים אם יש נ"מ ביניהם כגון חלב או ביצים שבנתיים צ"ע אולי מחשב ס"ס להחמיר והוא ודאי טריפה ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
ו למקום צר. עט"ז סוף סימן זה שכתב בשם מ"כ דאם נמצאו ג' נדרסים יש להחמיר ולאסור את כולם אפילו במקום רחב כי כבר הוחזק עדר זה בנדרסין והט"ז כתב ע"ז שהוא טעות גמור ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ס"ד שהאריך בזה והעלה כדעת המ"כ לאסור כל העדר כולו ע"ש. וכן העלה בשאילת יעב"ץ חלק א' סימן ך' ע"ש [אך בתשובת חתם סופר סימן ס"ג מבואר שדעתו כהט"ז דשם היה מעשה שהומתו ששה ועל ד' מהם היה ספק שמא פצעום ואח"כ מתו ולא נח רוגזיה ואף על פי כן חקר שם אי היה מקום רחב ע"ש]: ש"ע סָעִיף ט
ז צר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש בשם דמש"א דהיכא דהוי כחצר המשכן מקני מקום רחב. ועיין בשו"ת מאיר נתיבים סימן נ"ג שכתב דדוקא כשהחלל פנוי מן הכל דאף שחצר המשכן היה בו בנין מוקף עשרה על שלשים הכא דלענין הרוחה מיירי בעינן שיהא החצר פנוי וכן בעינן שיהא הכל בהיקף אחד אבל בשני חדרים פתוחים זה לזה אם לא היה אלא שור אחד שאפשר לו להמלט מהרה שמה מצטרפין משא"כ אם היו שוורים הרבה והפתח צר שא"א להמלט ביחד אלא להכנס אחד אחד אין מצטרפין וכולם אסורים עיין שם היטב. [אמנם בתשובת חתם סופר בכמה תשובות שיובא בסמוך ובפרטות בההוא דסימן ס"ד מבואר דלא שמיע ליה ולא ס"ל הך שעורא] ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סימן נ"ה ונ"ו וסימן נ"ט: ש"ע סָעִיף ט
ח שנכנס לדיר. עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס סימן נ"ז וסי' ס"ה שנראה לו עיקר דאפילו חצר שמוקף גדר מיקרי מקום רחב אפילו לבהמות ויש להתיר אף באכילה וכן משמע מסתימת לשון האו"ה סימן נ"ז וים של שלמה פ' א"ט ס"ס ע"ד שהעתיקו בסתם וכ"פ בתשובת מ"ב ויהיב שיעורא כל דלא מטי ליה בחד שחיה ומכל מקום אין דעתו לזוז מהסכמת ש"ך ופר"ח וצ"צ שחשו להחמיר כהב"ח ולמוכרם לנכרי ע"ש. ושם בסימן ס' כתב דיער אפילו מסובך באילנות ה"ל כבקעה דיכולים להשמט בין האילנות ולא ישיגם (וכן כתוב בספר חכ"א) . ובסימן ס"ג כתב אודות שהיה פירצה בחצר היינו מקום הגדר נמוך והיו יכולים לברוח ע"י הדחק להיות מטפס ועולה קשה לסמוך ע"ז נהי מחמת אימת המזיק היו מטפסים ועולים על הגדר במקום שהוא נמוך אבל אם היה כן איך חזרו לחצר אח"כ כי אין דרכם לכנוס בפרצה דחוקה ולהעלות ע"י גדר על מגן ע"ש]: ש"ע סָעִיף ט
ט נח רוגזיה. עבה"ט ועיין בתשובת גבעת שאול סי' ז' שכתב דאם שמעו רעש גדול בלילה והלכו אחר כמה שעות לראות ומצאו כבש אחד מת ובדיר ההוא היו עוד כבשים אין להתירם משום דכבר נח רוגזיה דשמא מתחלה כשדרס לזה הכבש שמצאו מת עדיין היה חי באותו פעם ולא נח רוגזיה ודרס אח"כ אחרים ומה שמצאו מת דילמא שתים או ג' שעות אחר הדריסה מת וכ"כ להדיא בתשובת צמח צדק סי' ק"ה דדוקא שמצאו הרוג תומ"י אחר קפיצת הזאב ע"ש [ועיין מזה בתשובת חתם סופר שיובא לקמן בסמוך]. עוד כתב בתשובת ג"ש שם דדוקא כשהרגו לגמרי נח רוגזיה אבל אם היה מפרכס עדיין קצת ומזיז מעט ברגל אפשר דבכה"ג לא נח רוגזיה ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
י אבל אם דרס אחרים. [עבה"ט ועי' בתשובת ח"ס סי' נ"ז אודות רועה נכרי ששמע נפילת זאב מן ההר לתוך עדרו המוקף מחיצות והיה בו כמאתים וששים צאן וכשבא להציל ברועים ומקלות ברח הזאב ונפל מפיו טלה אחד פצוע וקרוע וחי אח"ז כמו שעה ומחצה ומת מה דין הצאן הנותרים. והאריך מתחלה דבחצר רחב אפי' מוקף מחיצות שרי לרוב הפוסקים ושוב הביא דברי המ"ב (שהוזכר בט"ז וש"ך) דאפילו הרג כמה וכמה תלינן לומר קמא דמטיא לידי' קטיל עד דנח רוגזיה וכתב עליו שיפה כתב ומה שחשב הרב מ"ב דאו"ה פליג עליו כבר כתב הצ"צ דאין כאן מחלוקת דהאו"ה נמי לא אמר אלא בהרג א' והכה והמית א' לא שהמיתו ממש אלא שהכהו ואח"כ מת אך הצ"צ חשב טעם הדבר משום שלא ראה נקמתו בפניו שלא ראוהו מת ומשום כן העלה (הובא בסק"ז) כל שמצאנו מת חיישינן שמא לא ראהו הזאב מת בהיותו עומד ע"ג ולא נח רוגזיה ולדעתי הא ליתא וכל שמצאו מת לא ניחוש שמא לא מת ת"י דחזקה שאין הנדרס יכול להציל עצמו והאו"ה מיירי שהציל עצמו מת"י הדורס כו' ומעתה בנ"ד שהטלה לא הציל עצמו רק הרועה גרשו להזאב שפיר מוקמינן אחזקה דאין כח הנדרס להציל עצמו מיד הדורס ואינך כולהו שריא ובפרט שלא ראינו שום רושם דריסה על הטלה רק שהיא בין שיניו וכבר כתב בסה"ת וכה"פ כשנשא שה מהעדר בשיניו והצילו הרועה שאפילו טלה עצמו שריא שאין דרוסה אלא ביד ולא חיישינן שמא דרסו ג"כ ומכ"ש להתיר אחריני ובפרט דיש לצרף שהיה היקף גדול והיו יכולים לברוח מפניו דשרי לכה"פ ושגם דמן התורה כבר בטלו ברובא דודאי בשעה מועטת (ע"ש בסוף סימן ס"ה ויובא לקמן סי"ג) לא דרס מחצה שהם ק"ל צאן. ומכל מקום מהיות טוב אין הפסד אם נאמר לרועה דיכבשינהו וניידינהו ונימא כל דפריש מרובה פריש ויהיו כל הנפרשים מותרים בלי פקפוק ושנים אחרונים ישהה י"ב חודש או עד עיבור והולדה ואם ירצה להחמיר ע"ע למכור אותם השנים לנכרי תע"ב עש"ב. (והנה מה דמסיים הגאון ז"ל ושנים האחרונים ישהה כו' שותא דמר לא ידענא דאם היה ספק רק על אחד שייך לומר שנים אחרונים ואם היה ספק על עשרה אז היה עשרים אחרונים וכאן שיש ספק על קרוב למחצה א"כ לא שייך לומר מרובא פריש רק על מקצת והשאר קרוב להכל נדון כמחצה על מחצה ועיין בסי' ס"ג שם שיובא לקמן. גם זאת יש להעיר לפי המובא בשאלה דהרועה נכרי שמע נפילת הזאב כו' ומשמע שיהודים לא ראו כן וא"כ לכאורה צ"ע מדוע לא הזכיר כלל היתר אחר שיש בכאן כי דברי הנכרי לא מעלין ולא מורידין ומה שמצאנו פצוע וקרוע אימר כלבא וכמו שהאריך הוא ז"ל עצמו בסי' ס"ג וס"ד וס"ה שיובא לקמן. ואפשר דכאן היה העדר בדברא ולא במתא ולכן לשיטת הרשב"א תולין להחמיר או אפשר דמ"ש אח"כ וכשבא להציל ברועים כו' אלו הרועים היו יהודים ויש לעיין. גם מ"ש הגאון ז"ל בכאן לחלוק על הצ"צ היכא דלא ראה הדורס נקמתו בפניו הנה בסימן ס"ג שם מבואר שהוא ז"ל עצמו מסכים עם הצ"צ בהא) ושם בסימן ס"ג נשאל נידון צאן שנכנס מזיק ביניהם והומתו ששה ושנים מאותם המומתים נאכל מכל אחד קצת והשאר נמצאים שלמים בלי שום חבלה (והצאן היה בתוך חצר המוקף) מה דינם של כל הצאן. וכתב דאין לומר כאן כיון שהומתו נח רוגזיה אף דודאי מצד הסברא אפילו הומתו רבים אמרינן נח רוגזיה (וכדברי המ"ב הנ"ל) מ"מ היינו דוקא שהומתו לפני הדורס אבל אם פצעם ואח"כ מתו והדורס לא ראה נקמתו לא מהני ובזה מיישב הצ"צ לשון האו"ה ואמת נכון הוא ובנ"ד שנים שנאכל מהם הומתו לפני הדורסים אבל אינך נמצאו נשוכים במקום סימנים ומאן לימא לן שמתו בפני הדורס. אך יען שיש הפסד מרובה בדבר יש לחפש היתר אחר והוא מאחר שלא ראינו שום מזיק ודורס לפנינו אפשר לתלות בכלבא ובהא גם הרשב"א (עיין לעיל סעיף י"ג ובט"ז ס"ק כ') מודה דלא אמר דאזלינן בתר מצוי אלא אם היה כלב וזאב לפנינו תלינן בזאב להחמיר דמצוי יותר לדרוס אך אם אינן לפנינו תולין ברוב כלבים המצויים בשכונתנו בישוב יותר הרבה מזאבים ומ"מ קשה לסמוך ע"ז לבד (ע"ש בסימן ס"ד שיובא לקמן) ולכן יש לומר הכא נכבשינהו וניידינהו ואף דשנים האחרונים אסורים והכא לא ידענו כמה מ"מ יש לסמוך על הגאון מהר"מ לובלין בתשובתו סימן ק"ד דשיעור שזאב אחד דורס ט"ו (ע"ש בס"ס ס"ה מ"ש דקי"ל זאב אחד אינו אונס כו' ואולי בעובדא דמהרמ"ל היה שם רועה ישראל שהעיד כו' ע"ש לפ"ז כאן לא שייך זה) והואיל דנפיק מפומיה דגברא רבה לא יאונה לו כל און והכא בנ"ד שאכלו משנים מכל אחד קצת מסתמא היו ב' זאבים כל אחד אכל משלו והמיתו ששה מגיע לכל אחד עוד י"ב נמצא הספק על כ"ד. ואם נכבשינהו וניידינהו ישאר באחרונה מ"ח שהם ב' פעמים כ"ד והיותר יותרו א' לא' הנפרשים ואלו המ"ח שישאר באחרונה ימכור לנכרי כו' ע"ש]: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
יא דחזינן דקפץ. עיין בתשובת חתם סופר סימן ס' במעשה בזאב שנכנס בעדר שהיה מאתים צאן של בעל העדר א' וחמשים של יהודי וראו כן ב' יהודים שהיו ביער כשקפץ הזאב על אחד והצילו הרועה הנכרי וגרש הזאב וטרם שנודע ליהודי בעל הצאן מעדותן של הישראלים לקח אחד מהצאן לשחיטה כי הוא טבח ושחט לנכרים והראה להרועה שהצאן נחבל קצת בראשו ואמר שאירע לו כן ממעשה הזאב והוא הצילו מיד הזאב. ושוב זמן מה אח"ז באו ב' הישראלים וספרו לבעל הצאן כנ"ל מה יהיה דין הצאן הנותרת והשיב כי מה שאמר הרועה שנכנס הזאב והוא הציל אינו נאמן (ע"ש בסימן קי"ב ויובא לקמן סי"ג) ואף אותו הצאן עצמו מותר דכל שהוא בחזקת היתר אין הרועה נאמן לאוסרו ומכ"ש שאומר הרועה ע"ד התפארות שהוא הצילו ואף בעדות נשים אינו נאמן להתיר בכה"ג (כמ"ש באה"ע סימן י"ז סי"ד) מכ"ש בשאר איסורין ולאסור מה שהוא בחזקת היתר נמצא בשעה שסיפר הרועה טרם שהעידו ב' הישראלים היה כל הצאן בחזקת כשרות ובהיתרא שחט ישראל א' מהם ואח"כ כשבאו הישראלים והעידו אז כבר נשחט אחד ונאכל לנכרים שלא נשאר דבר ממנו בעולם ולא אף טעם הבלוע בכלי שנידון עליו הרי הותרו כולם לאכול שנים שנים דהיינו שישחוט שנים וימכור לכל אחד חתיכה מזה וחתיכה מזה ומ"מ טוב להחליף חמשים שלו עם נכרי אחד אם אפשר בלי הפ"מ ע"ש: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יג
יב תולין במצוי. [עט"ז סק"כ ועיין בתשובת חתם סופר סימן ס"ד נידון עדר מאה ושלשים צאן עמדו בחצר סמוך לבית מוקף מחיצות לערך כ' אמות אורך וח' אמות רוחב ובין השמשות הרגישו בני הבית קרקור הצאן ויצאו ושאלו לנכרי הרועה מה קול הצאן הזה ואמר שהיה זאב בעדר ופצע צאן אחד והוא גרשו מיד במקל ולא נגע בשאר הצאן ולמחר מצאו אחד הנפצע מה דינם של שאר הצאן. וכתב הנה בהא דפא"ט דף נ"ג ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא איכא ג' שיטות כו' וגם הרשב"א דמחמיר יותר וכן הרמב"ם ספ"ה הכל מיירי בעוף דספק שונרא שכיח טפי בבית כו' אבל בבהמה דספק כלבא ספק זאב וארי בודאי כלבא מצוי טפי בבית כו' נמצא לולי דברי הרועה ושמענו מקרקרים ומצאנו א' נפצע ולא ראינו בעל חי נכנס לכל הפוסקים הנ"ל מותר אפילו אותו הנפצע באכילה דתלינן מצוי בבית ולרוב הפוסקים אפילו בלא טעם זה מותר מיהו לא נשאלנו על הפצוע רק על השלימים ופשיטא שמותרים אפילו בלא תערובת ומכ"ש שודאי לא נגע אלא במיעוט ונתערבו בכמה פעמים כיוצא בהם וליכא אלא איסור דרבנן דבע"ח לא בטילי פשוט יותר מביעא בכותחא דמותרים ורק משום שהרועה אחר ששאלוהו מה היה השיב שזאב בא ופצע אחד מהם והוא הבריחו פשיטא דמעיקר הדין אין הנכרי נאמן לא לאיסור ולא להיתר ומכ"ש דאמר להתפאר ששמר שמירה מעולה עש"ך סימן קכ"ז ס"ק כ' ואם מ"מ באנו להאמין להרועה שזה היה הזאב א"כ נאמין לו ג"כ שלא נגע אלא בזה הנפצע והפה שאסר וכו' אבל אין לצרף לזה דעת הפוסקים דבחצר רחב אפילו מוקף יש להקל דהאי חצר לאו רחב הוא לק"ל צאן ואין מגיע לצאן א' מקום אמה ורביע אך אין אנו צריכים לזה דאפילו לישראל מותר ואם רוצה להחמיר למוכרם לנכרי זכור לטוב עכ"ד ע"ש ושם בסימן ס"ה אודות רועה נכרי שאמר שנכנס זאב בחצר ובתוכו מאה צאן והמית א' ופצע א' והוא אמר גם כן שבירידת הזאב לחצר מרעשו נפלה המחיצה מה דין הצאן וחלביהן שהוא הפ"מ וכתב הנה זה פשוט דאע"ג דקטע רישא דחד מינייהו מ"מ כיון שנפצע גם א' כו' ואסור אף להשהותם יב"ח וגם למוכרם לנכרי מחשש תקלה אך שריותא דהנך צאן נ"ל דהולך קדמת אישור ג' סברות אשר תעבורנה לפנינו כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שפטו משפט הרועה והחצר והצאן והוא הרועה הוא נכרי דבריו לא מעלין ולא מורידין ומה שמצאנו א' מת וא' נפצע אימר כלבא או בסיבה אחרת ואף אי מהימן לו לבעל הצאן א"כ נאמין לו ג"כ שמיד נפלה המחיצה והיה מקום רחב ובזה מותר לכ"ע אפילו יש מי שנפצע אלא שיש לפקפק להרשב"א וסיעתו כל שאין ההיתר מצוי טפי תלינן להחמיר א"כ אף בלא אמירת הרועה ניחוש לדורס (הוא ז"ל עצמו בסימן ס"ד שהובא לעיל לא כתב כן אלא דגם הרשב"א מודה בהא וההיא דסימן ס"ד השיב באחרונה קרוב לכ"ג שנה וע"ש בסי' ס"ג שהובא לעיל ס"ט) לזה נצרף ונחקור משפט החצר והוא דאפילו בלא פירצה בחומה ס"ל ולרוב הפוסקים דמקרי מקום רחב (ע"ל סעיף ט' בד"ה לדיר) ואף דהש"ך משוי לה ספיקא דדינא מ"מ כיון שהכותל פרוצה לפנינו ה"ל ס"ס שמא היתה פרוצה מיד ושמא הלכה כרוב הפוסקים כו'. והגם שלא נסמוך ע"ז להתירם מיד עכ"פ להשהותם י"ב חודש נוכל לסמוך ובפרט בצירוף לזה עוד היתר כאשר נחקור משפט הצאן שהיה מאה צאן ואנחנו לא ראינו זאב שנכנס כלל נהי דנתלה להחמיר בזאב עכ"פ די לומר על צד ההכרח שנכנס זאב אחד וקיי"ל (בח"מ סי' ש"ג ס"ד) זאב אחד אינו אונס מפני שהרועה יכול להציל וא"כ חזקה על הפועל שעשה פעולתו ומסתמא לא נשאר שם הזאב רק שעה מועטת ובודאי לא דרס רובם ובטלו ברוב מן התורה רק מדרבנן בע"ח לא בטלי אם כן י"ל דבכה"ג בודאי לא חיישינן לתקלה ומכ"ש ע"י צירוף היתרים הנ"ל בודאי יש להתיר בלי פקפוק שיהוי יב"ח ואי פריש מינייהו שלא בפני ישראל עד רובא מותרים אותם שפירשו אפילו תוך יב"ח ובענין החלב מהצאן הנ"ל מה לעשות באותן הימים נ"ל מאחר דיש כאן כל הני היתרים שאפשר להתיר אפילו הצאן ונהי דהצאן לא נתיר מיד אפי' ע"י ביטול משום דבע"ח חשיבי מ"מ החלב יש להתיר לחלוב כל הצאן בכלי אחד שיהיו עכ"פ רובא דהיתרא והחלב אינו דבר חשוב ובשגם שהוא הפ"מ ויש ג"כ עוד ספק שאפילו נאמר שיש עוד דרוסה דלמא איכא ששים בחלבן של כשרים עכ"ד ע"ש ועיין עוד בספר לבושי שרד סימן כ"ד מדינים אלו]: ש"ע סָעִיף יג
יג דם בצואר. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן קי"ב אודות עז שבאה מהעדר וצוארה מבעבע דם והרועה נכרי סיפר שכלב שלו הציל אותה מיד הזאב היאומן לו וכתב הנה מהעז גופה לא תיבעי לן דאנן נוהגין לאסור כל ממסמס קועא דמא אם לא שיש קנה רחב לפנינו והרב השואל נזהר מזה וכתב שלא כנגד הסימנים לא ידעתי מקומו איה כי בכל אורך ורוחב הצואר יש לחוש לושט אם לא אחורי העורף וזה אינו צואר רק הא מבעיא לן אם יש לחוש לדרוסה יש חשש בכל העדר אם לא היה בבקעה אך זה פשוט שאין נכרי מהימן לא לאיסור ולא להיתר אפילו מסל"ת כמ"ש ש"ך סימן צ"ח סק"ב ואפילו איכא אומדנא כדבריו אין שומעין לו כמ"ש רמ"א סי' ק"ל ס"ח בהג"ה ב' אם לא שיש רגלים לדבר טובא כמ"ש המרדכי ס"פ ר"י וכו' וכ"ז במסל"ת אבל בנידון דידן שנתכוין להתנצל על שלא שמר צאנו ונגף בקנה הוצרך לומר שע"י זאב נעשה ומי יאמין לו ומה שפטפט ההוא מרבנן דלענין דרוסה יש להאמין רועה ערבי כמו שחיה נאמנת על הבכור (בח"מ סי' רע"ז סי"ב) לאו מילתא היא וכללא כיילי דבריו אינם מעלים ואינם מורידים ע"כ אין לחוש על שאר העדר ויאכלו עניים וישבעו עיין שם]: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף טז
יד שוחטין את הנדרס. עיין ש"ך ס"ק ל"ו מ"ש ראיה מזבחים ועיין מ"ש אא"ז בעל פנים מאירות בזבחים שם על דבריו ועמ"ש בתשובת גבעת שאול סי' צ': ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יח
טו ושבורה. עיין בדגול מרבבה סי' נ"ד באיזו שבורה הוזכר בדיקה: ש"ע סָעִיף יח
טז יב"ח. עיין בספר חומות ירושלים סי' ע' שכתב דבעינן שס"ה ימים שיהיה בשלימות ימי חמה וצינה ושכן כתב בספר מנחה חדשה ודלא כנראה מדברי הכו"פ ע"ש: ש"ע סָעִיף יח
יז בנקבה שתתעבר. משמע דבזכר אף אם ודאי שהוליד לא מהני לספק טריפה ועיין בתשובת מים חיים להגאון בעל פר"ח ובספר אורח מישור על נזיר במהדורא בתרא על יו"ד ובספר באר יעקב מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף יח
יח ותלד. עבה"ט בשם רש"ל ועי' בספר חומות ירושלים סימן ע' שכתב דאם הולידה נפל או בעוף שהטילה ביצים שאינם גמורים י"ל דלא מהני לרש"ל ואפשר דגם הפר"ח שחולק עליו מודה בזה דנפל גרע דהוכיח סופו על תחלתו דלאו עיבור מעליא הוי ע"ש: ש"ע סָעִיף יח
יט גמרה להטיל. עיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן כ"ד: ש"ע סָעִיף יח
כ כ"א יום. עיין בשו"ת שבות יעקב חלק א' סוף סי' נ"ה שכתב דהיינו דוקא בעופות השכיחים כגון תרנגולות ושאר עופות אבל באווזות הבר שקורין וילדי גענז אם משהה אותם עד שיוולד לה שני ביצים יצאה מדין ספק דרוסה ומותרת במקום שנוהגין ויש להם מסורה לאכלם. דאווז הבר אינו טעון רק חדא ביעא בשיחלא חדא כדאיתא בב"ק דף נ"ה ולכן אם הטילם שני ביצים יצאה מכלל ספק טריפה ומותרת ע"ש. ועי' בספר כרתי ופלתי סוף סימן פ"ב בקונטרס פני נשר שחלק עליו וכתב דח"ו להקל באיסור תורה על סמך זה כי מי יודע אם אווזות הבר שלנו שוות לאווזות הבר שלהם באיכותן עיין שם: ש"ע סָעִיף יח
כא להטיל ביצים כשירה. עיין בשו"ת מגיד מראשית להרב מהר"ר חיים אלפנדרי סי' ב' ע"ד עוף שנולד בו ספק טריפות ואחר שנולד בו הספק לאחר כ"א יום שכבר הטילה כל הביצים מערימה ראשונה מתה או נשחטה ומצאו אותה טעונה בביצים מערימה שניה אם יצתה מספק טריפות וכתב דמלשון הש"ס אי הדרה וטענה שריא משמע דאפילו טעינה לחוד מותרת אך לשון הרמב"ם וסמ"ג לא נראה כן ודברי שאר פוסקים מטין הנה ומטין הנה ומצד הסברא נראה דאף אותן שסוברים דטעינה לחוד לא מהני היינו משום דביצים שנטענו אחר שנטרפה אינם באים לידי גמר ואה"נ דאם נגמרים בקליפתם היינו לידה אלא שקשה להתיר מכח הסברא ולכן יש להחמיר (ועי' בש"ע ד"א מ"ש בזה בשם הגאון מוהר"ר עוזר ז"ל): ש"ע סָעִיף יח
כב חיישינן לתקלה. [עבה"ט ועי' בתשובת חתם סופר ר"ס נ"ז שכתב דודאי תקלה דיב"ח שכתב רמ"א הוא לאו דוקא דהרי מצינו בש"ס דביצה בסוגיא דטבילת כלים דחיישינן לתקנה דחצי שנה וא"כ מסתייען להקל בשיהוי דעיבור והולדה דעופות שהוא רק כ"א יום אבל עיבור דבהמה אפילו דקה שהוא ה' חדשים לית לן להקל. וע"ש עוד במה שחולק על הרב השואל דפשוט בעיניו היכא שיש צדדים להקל יותר יש להתיר שיהוי יב"ח ועיבור והולדה ממכירה לנכרי והוא ז"ל חולק עליו דאדרבה יותר איכא למיחש לתקלת השיהוי מתקלת המכירה ע"ש ולכאורה מדברי מרן המחבר משמע כדעת הרב השואל שהרי לדעתו שרי לשהויי ולא חייש לתקלה כ"א ברבים כנדרסים ובתקלת המכירה חייש אפילו באחד כמבואר בסעיף כ"א וצ"ע]: ש"ע סָעִיף יח
כג ואפילו אינו אלא אחד. [עיין בתשובת חתם סופר סימן ס"א אודות בהמה ספק טריפה שהשכינה הישראל לנכרי על יב"ח אי חיישינן בזה לתקלה וכתב דבאמת נראה עיקר כהמחבר דבא' לא חיישינן וכל מה שהקשו עליו לא קשה מידי דלא מצינו חשש תקלה אפילו בא' אלא בדבר שאפשר להכשיל בעינא כמו שהיה באכילה או בהנאה ומעילה אבל ספק טריפה בעינן שישחט ויתקן ואדהכי והכי מידכר לא מצינו רק בהרבה אמנם מי יבא אחר הכרעת רמ"א להקל ח"ו אך בנ"ד שהרהינו אצל הנכרי וקבע לו זמן אחר יב"ח בא ופן שאין הנכרי יכול למכור עד אחר יב"ח ודאי דאין לחוש וכדאי הכרעת המחבר לסמוך עליו במשכון עכ"פ ע"ש בסימן ס"ב משמע שהתיר לעשות כן להרהין אצל הנכרי במשכנתא אף בהרבה ספק דרוסות אך כל דבריו שם לע"ד צ"ע ממ"ש הוא ז"ל בעצמו בתשובות הסמוכות שם ולכן לא העתקתי דברי התשובה הזאת]: ש"ע סָעִיף יח
כד והוא חי. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל כתב בשם פר"ח וז"ל ודע דהא דמהני שהיית י"ב חודש דוקא לדרוסה ונפולה אבל שבורת גף בעוף סמוך לחבורו בגוף שטריפתו משום חשש נקיבת הריאה וכיוצא בה אף אם הרבה כחול ימים אין זה מוציאנו מידי ספק דאכתי איכא למיחש שמא בתוך י"ב חודש האחרונים ניקבה הריאה ואף בלידה איכא למיחש שמא אחר שנתעברה ניקבה הריאה ונטרפה ואסורים הביצים ומיהו בשמוטת גף העוף מהני לידה או שהיית י"ב חודש שאין חששא לנקיבת הריאה אלא בשעת השמטה ורבים טעו בזה עכ"ל ועיין בספר בני חייא שכתב דה"ה בשבירת עצם במקום שנעשה טריפה לא מהני שהיית יב"ח דאיכא למיחש שמא בתוך יב"ח יצא לחוץ אמנם אם בדקנו העצם וראינו שנקשר אע"פ שיש לחוש שמא לא נקשר יפה עכ"ז מהני לידה או שהיית יב"ח אחר שנקשר שאין לחוש שאחר זה יצא לחוץ ע"ש. עי' בספר חומות ירושלים סימן ע' שהאריך בענין זה [ועי' פמ"ג ס"ק מ"ח שכתב ודע דב' כבדים דאין נוגעין או ב' טחולים בסומכיה אי עברו יב"ח שרינן לה כו' ע"ש. והנה לקמן סי' פ"א ס"ק ה' כתב הוא ז"ל עצמו להיפך דחשש שם לדעת האומרים דיתרת חי ע"ש ועיין בספר לבושי שרד אות ל"ב שכתב בזה דהמתיר בהפ"מ לא הפסיד ע"ש]: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף כא
כה שמא יחזור וימכרנו. עי' בתשובת שבות יעקב ח"א סי' נ"ה שכתב באווז הבר שהוא ספק דרוסה מותר למוכרו לנכרי במקום שנהגו איסור לאכלם ולא חיישינן שמא ימכרנו הנכרי לישראל במקום אחר שנהגו בו היתר דחששא רחוקה כי האי לא חיישינן [והביא ראיה מלקמן ס"ס פ"ו ומסימן קל"ד סעיף י"א] ע"ש: ש"ע סָעִיף כא
כו הידוע וניכר. עי' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ע"ב שכתב דאין כוונת רמ"א שיהא ניכר לעין בעודו חי אלא אפילו אם אינו ניכר בחיים כגון שבירה ודכוותה דלא מנכר לחוץ עד לאחר הפשט וניתוח מותר למכרה לנכרי ולא חיישינן למה שיוכל לרמות את הישראל שיקנה אותה בחזקת כשרה דלהפסד ממון הלוקח לא חששו להפסיד המוכר דמאי חזית ולא חיישינן אלא היכא דאפשר לבא לתקלה שיאכלנו. וכתב עוד דצ"ע אם הרחקה זו שייכה בכל מקום שהדעת נוטה שלא חששו לכך אלא בעיר שרובה ישראל ומ"מ חלילה להקל בזה מאחר שלא חילקו כן הפוסקים ע"ש: ש"ע סָעִיף כא
כז מותר למוכרו. עבה"ט ומ"ש בשם הרדב"ז בתשובה כ"י. הנה ת"ל כבר זכינו לאורו והוא בתשובות החדשות סוף סימן שע"ג ושם משמע דדוקא בעדר שנתערב בו ספק דרוסה מהני האי תקנה ולא בודאי דרוסה דאסור להשהותם וזה לא כתב שם אלא אפי' לדעת מחמירים אבל לעיקר הדין דעתו דעדר שנתערב בו ספק דרוסה מותר ע"י נכבשינהו וכמו שאכתוב בשמו לקמן סימן ק"י סעיף קטן ו' עיין שם: ש"ע סָעִיף כא
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א אפי' בשור כו'. דגסה סתמא קתני וכמו זאב בדקה אפילו בגסה שבהם כמ"ש למטה וכן נץ אפילו בדרבה מיניה: ש"ע סָעִיף א
ב ואפילו בקטנה כו'. ממ"ש הארי בגסה והזאב בדקה מכלל דבגסה כלל לא: ש"ע סָעִיף א
ג ואפילו בגדולה כו'. דהא סתמא קתני ועוד דאמרינן שם למעוטי חתול ודוקא באימרי רברבי כמ"ש שם ועתוס' שם ד"ה אילימא: ש"ע סָעִיף א
ד ושועל. דלא עדיף מחתול כמ"ש שם ההיא חתול הוה ועוד דלמטה מן הזאב ואמרינן מן הזאב ולמעלה למעוטי חתול וה"ה להנך: ש"ע סָעִיף א
ה וכ"ש כו'. שם בעא מיניה כו' אף להולדה כו': ש"ע סָעִיף א
ו אפי' בגסה שבהם. דהא סתמא בעופות קתני. ת"ה: ש"ע סָעִיף א
ז שאר כו' כל כו'. כמש"ש בבהמה מן הזאב כו' למעוטי חתול וה"ה כל שלמטה ממנו: ש"ע סָעִיף א
ח אפילו היא כו'. דלהכי נקט במתני' זאב. רשב"א: ש"ע סָעִיף א
ט אבל יש כו'. כמו חתול כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
י וכ"ש כו'. כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
יא ואם היתה כו'. כמ"ש שם מן הזאב ולמעלה: ש"ע סָעִיף א
יב אבל לא כו' ואפי'. דמתני' תני ארי כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
יג היתה גסה כו'. כמו בזאב וכמ"ש בגמ' א"ר בבהמה מן הזאב כו' למעוטי מאי כו' ול"ק דקמ"ל דלמעלה מן הזאב דינו כזאב אלא דזה אצ"ל דפשוט הוא דכל שלמעלה ממנו כמוהו: ש"ע סָעִיף א
יד ויש מחמירין כו'. כ"כ א"ז ומפרש א"ר בבהמה מן הזאב כו' כל שלמעלה מן הזאב דריס בכל וכן כל שלמעלה מן הנץ בכל העופות וז"ש סתמא מן כו' ופריך למעוטי מאי ד"ל מאי קמ"ל דא"א לומר דקמ"ל דדרסי בכל מתני' היא דלא ממעט אלא זאב בגסה אבל לא שלמעלה ממנו וכי תימא כו' ר"ל דה"ק מן הזאב כו' וזאב ג"כ בכלל ומסיק בתי' בתרא דאינו בכלל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
טו כל העופות כו'. כמש"ש דרוסת חתול נץ כו' דוקא נץ: ש"ע סָעִיף ב
טז שאז כו'. ר"ל דאז יש לו דרוסה כמ"ש בגמ' דרוסת כו' דלא כרש"י. רמב"ם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יז ובלבד כו'. מתני': ש"ע סָעִיף ג
יח כתורים כו' אבל כו'. רש"י שם: (ליקוט) אבל לא בתרנגולת. ממש"ש נ"ב ב' והא ההיא תרנגולת כו' והקשו הגאוגים מאי קושיא הא בעוף ליכא מאן דפליג דאית לחתול דריסה ותי' דקס"ד מדקעריב להו בהדי נץ דדוקא בעוף הדק כנץ ובת"ה תירץ בע"א ע"ש (ע"ב): ש"ע סָעִיף ג
יט חוץ מן הגס כו'. מתני' וכמ"ש בגמ' דתני נץ אפילו בדרבה מיניה ה"ה לגס. והרמב"ם וש"ע מפרשים דגמ' דוקא נץ קתני בדרבה מיניה: ש"ע סָעִיף ג
כ שקורין פלקון. רש"י וכל המפרשים פי' אסטור וכ' בת"ח אבל פלקון הוא למטה מן הגס ואח"כ כ' שי"מ פלקון וכ"כ הטור שני הפירושים וכ' הרב לחומרא: (ליקוט) שקורין פלקון. כן פי' בת"ה בשם הערוך וכתב שפי' פ"א שהוא ינשוף וגירסתו גז ורש"י פי' אוסטור וכן הסכים בת"ה שכ' שם הלכך נ"ל מכאן דגס היינו אוסטור כו' וכן שם הרבה פעמים ע"ש והערוך פי' נץ אוסטור אבל רש"י פי' אשפרויר וכ"כ הרמב"ן שם בחומש וכ' ג"כ שגס הוא אוסטור ובמכלול יופי שם כ' בשם רש"י שכוס הוא פלקון והוא חלק עליו ע"ש. וינשוף ת"א שם קיפוף ופירש"י בפ' בתרא דברכות (נ"ז ב') שהוא צואיט"ט ובתרגום תהלים ק"ב כ' על כוס קיפוף וז"ש רש"י בשמיני שם כוס וינשוף כו' וצ"ל ששני המינין בקיפוף ועתו' דנדה כ"ג א' ד"ה קריא ובחולין ס"ג א' ד"ה באות (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
כא (ליקוט) י"א שעכשיו כו'. ול"נ דבגדולים יש לנהוג היתר אע"ג דיש דרוסה מ"מ אין דרכן בכך כמ"ש בספ"א דב"ק וספ"ג דכתובות וכתב הרא"ש שאף שדרך הכלב לאכול אפילו נבילות גדולות מ"מ אין דרכם להמיתם אלמא אין דרכם בכך ואין לחוש (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ח
כב כיצד כו'. לשון הטור: ש"ע סָעִיף ח
כג הומת הדורס. כן גירסת הרי"ף: ש"ע סָעִיף ח
כד או חתכו ידו. כן גירסת ספרינו: ש"ע סָעִיף ח
כה או נשחט כו' בד"א כו'. עתוס' שם ד"ה קמ"ל כו': ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כו למקום צר. ת"ה הלא"ה הוי כמו ספק על: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כז (ליקוט) בד"א כו'. כמש"ש דבמקום שיש מצילין יש דרוסה כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כח (ליקוט) בד"א כו'. ממש"ש א"ד כו' ורב לטעמיה כו' ואם איתא אפילו לשמואל ניחא בהוא והם שותקים אלא דלשמואל בכה"ג בכ"ע חוששין לכולם בין צווחים או שותקים כו' וע' סי"ד (ע"כ): ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כט יש מי כו'. כמ"ש בספק כלבא כו' דרוב חיות אין דורסין ועש"ך: ש"ע סָעִיף יב
ל ויש אוסרין כו'. כמ"ש בס"ס נ"ה ול"ד לספק כלבא כמ"ש שם וראייתו ממ"ש ספק על דוקא כה"ג: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
לא (ליקוט) ודוקא כשיש כו'. ממש"ש ההוא בר אווזא כו' אר"א לא אמרינן כו' ואם איתא משום דתולין להקל מאי ה"נ כו' היא היא אלא ודאי ה"ק מי לא א"ר כו' דתלינן במה שלפנינו להקל ה"נ תלינן בקנים שלפנינו ואע"ג דאיכא שונרא ובהכי ניחא פי' ריב"א בתוס' כ"ח א' ד"ה אתא כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף יג
לב תולין במצוי כו'. כמ"ש (נ"א א') שנרונא שכיח כו' וכ"ש להחמיר: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
לג אפי' אם כו'. כמש"ש איכא למימר הכי ואיכא כו' ורב לטעמיה כו' וכנ"ל דכל ספיקא לחומרא דלכך חוששין לספק דרוסה וכמ"ש בס"ס נ"ה: ש"ע סָעִיף יד
לד וכ"ש כו'. גמ' שם: ש"ע סָעִיף יד
לה ולא לזה כו'. כמש"ל בס"ט ודוקא כשהרגו כו'. ת"ה וטור: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
לו ואפי' כו'. ממש"ש ובסימנים עד כו' אבל בשר שכנגדן לא אע"נ דודאי נדרסה שהרי האדים הבשר ושם קנה נקובתו כו' אע"ג דע"כ נדרסה ושם מורי בה רב כו' וע"כ בודאי דרב לא חייש לספק דרוסה. תוס'. שם ד"ה דרוסה: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
לז עד הקדקד. ת"ה שז"ש מכפא דמוחא שלא כדברי רש"י: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
לח בהמה כו'. מ"ג דלא כרש"י. (ליקוט) בהמה כו'. ורש"י חולק על זה שם מ"ג ב' וכמש"ל סי' ל"ג והרשב"א הסכים דלא כרש"י בזה (ע"כ): ש"ע סָעִיף יז
סָעִיף יח
לט יש מי כו'. ערש"י נ"ב א' ד"ה כ' בה"ג כו': ש"ע סָעִיף יח
מ ושהתה כו'. שם משהינן להו כו' וכמ"ש בפ"ק דבכורות (ח' א'): ש"ע סָעִיף יח
מא ויש מחמירין כו'. עש"ך: ש"ע סָעִיף יח
מב וכ"מ שהוא ודאי כו'. כמש"ש הני ביעי דספק טריפה דשיחלא כו' ואמרינן שם מ"ג א' אין מזכירין כו' ול"ק שהוא מאותן המיעוט שטרפה חיה אלא שא"א לחיות כלל וכלל וכן מש"ש נ"ז ב' א"ל והלא רחל כו' א"ל ועל דא כו' ושם אר"י בן המשולם כו' ואמרו במתני' זה הכלל כל שאין כמוה כו' ועברשב"א: ש"ע סָעִיף יח
סָעִיף יט
מג י"א כו'. ערש"י שם ד"ה לפרסומי כו' ולפי כו'. ורשב"א משם הראשונים כ' טעם הקטנים לבד. ש"ע סָעִיף יט
סָעִיף כ
מד אם רבים כו'. רש"י שם ד"ה לידי כו' ות"ה: ש"ע סָעִיף כ
מה והמנהג כו'. כנ"ל פי"ח שהם מפרשים אפילו באחד: ש"ע סָעִיף כ
סָעִיף כא
מו ודוקא כו'. עתוס' דנדה ס"א ב' ד"ה לא. וכן י"ל שהיה כו': ש"ע סָעִיף כא
מז וכן כו'. דאיסור מכירה לגוים אף בודאי אינו אלא גזירה דרבנן שמא כו' ובדרבנן הולכין להקל כמ"ש בע"ז ז' א': ש"ע סָעִיף כא
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.