שולחן ערוך, יורה דעה סה
א יֵשׁ חוּטִים שֶׁאֲסוּרִים מִשּׁוּם דָּם שֶׁבָּהֶם, כְּגוֹן: חוּטִין שֶׁבַּיָּד, וְשֶׁבַּכָּתֵף וְשֶׁבַּלֶּחִי הַתַּחְתּוֹן שֶׁבְּצַד הַלָּשׁוֹן מִכָּאן וּמִכָּאן, וּבַלָּשׁוֹן, וּבַצַּוָּאר, וְחוּטֵי הַלֵּב, וְחוּטֵי הָעֹקֶץ, וְחוּטֵי הַדַּקִּין, שֶׁהֵם בְּתוֹךְ שֻׁמָּן הַדַּקִּין כְּמוֹ בֵּית עַכָּבִישׁ מְסֻבָּכִין זֶה בָּזֶה. הַגָּה: וְנוֹהֲגִין לְהָסִיר גַּם כֵּן ג' חוּטֵי אֹרֶךְ אֵצֶל הֶחָזֶה מִבִּפְנִים (א"ו הָאָרֹךְ) וְכֵן נוֹטְלִין חוּטִין אֲחוֹרֵי הָאָזְנַיִם (סֵדֶר הַנִּקוּר וְאָרֹךְ) וְאֵינוֹ אֶלָּא חֻמְרָא בְּעָלְמָא (ד"ע). וּקְרוּם שֶׁעַל הַמֹּחַ שֶׁבַּקָּדְקֹד וּקְרוּם שֶׁעַל הַבֵּיצִים. וּמְלִיחָה לֹא מֵהָנֵי בְּהוּ, אִם לֹא שֶׁיַּחְתְּכֵם תְּחִלָּה וְחָתוּךְ לְתַחַת (ר"ן בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד וְרַשְׁבָּ"א בת"ה וְטוּר סי' ס"ו בְּשֵׁם יֵשׁ גְּאוֹנִים). וְאַחַר כָּךְ יִמְלְחֵם. וְהָנֵי מִלֵּי לְבַשְּׁלָם בִּקְדֵרָה, אֲבָל לִצְלִי אֵינָם צְרִיכִים לֹא חֲתִיכָה וְלֹא מְלִיחָה, מִשּׁוּם דְּנוּרָא מִשְׁאָב שָׁאִיב וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּדַוְקָא כְּשֶׁפְּנֵי הַחוּטִין עַל פְּנֵי הָאֵשׁ, אֲבָל אִם הֵם מֻבְלָעִים בְּתוֹךְ הַבָּשָׂר אֵין הָאֵשׁ שׁוֹאֵב אֶלָּא אִם כֵּן יַחְתְּכֵם (רַשְׁבָּ"א וְע"ל סִימָן ס"ז בבֵּית יוֹסֵף). הַגָּה: וְאִם לֹא נְטָלָן וּבִשְּׁלָם בְּלֹא חֲתִיכָה צָרִיךְ שִׁשִׁים נֶגֶד כָּל הַחוּטִין (רַשְׁבָּ"א) וּבִצְלִי סַגִּי בִּקְלִיפָה (הג' אֲשֵׁרִ"י וְהַגָּהוֹת ש"ד בְּשֵׁם מהרא"י סי' ל"ג) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן כ"ב.
ב הָרוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי חֲתִיכַת חוּטִין אֵלּוּ לֹא יִסְמֹךְ עַל חֲתִיכַת הַבָּשָׂר, אֶלָּא יַחְתֹּךְ הַבָּשָׂר וְהָעֶצֶם לִשְׁנַיִם. הַגָּה: וְחוּטֵי הַצַּוָּאר לֹא מְהָנֵי בְּהוּ אִם חֲתָכָם, רַק שֶׁיַּחְתֹּךְ הַמַּפְרֶקֶת לִשְׁנַיִם. (אָרֹךְ ואוֹר זָרוּעַ).
ג גַּף הָעוֹף כְּיַד הַבְּהֵמָה, וְהִלְכָּךְ צָרִיךְ לַחְתֹּךְ עֶצֶם הָאֲגַפַּיִם וּלְמָלְחָם, וְכֵן עֶצֶם הַלְּחָיַיִם בָּעוֹף. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צְרִיכִים לִטֹּל בָּעוֹף חוּטִין אֵלּוּ מִשּׁוּם שֶׁדַּקִּין הֵם וְהַדָּם יוֹצֵא מִשָּׁם עַל יְדֵי מְלִיחָה (ר"ן פֶּרֶק הַשּׁוֹחֵט בְּשֵׁם י"א) וְכֵן הַמִּנְהָג שֶׁאֵין נוֹטְלִין מִן הָעוֹף שׁוּם חוּטִין רַק חוּטֵי הַצַּוָּאר, וּבְאוֹתָן יֵשׁ לִזָּהֵר לִטְּלָן מִשָּׁם אוֹ יַחְתְּכֵם עִם הַמַּפְרֶקֶת לִשְׁנַיִם. מִיהוּ בְּדִיעֲבַד אִם הוּסַר רַק הָרֹאשׁ מִן הָעוֹף, סָגֵי (אָרֹךְ בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ) וְנוֹהֲגִין לַחְתֹּךְ בְּיַרְכֵי הָעוֹפוֹת בְּפֶרֶק הָאַרְכֻּבָּה הַתַּחְתּוֹנָה, מִשּׁוּם שֶׁלִּפְעָמִים נִמְצָאִים חוּטִין אֲדֻמִּים בְּרַגְלֵי הָעוֹפוֹת. וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן, מֻתָּר בְּדִיעֲבַד אֲפִלּוּ נִתְבַּשְּׁלוּ כָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצְאוּ חוּטִין אֲדֻמִּים (הַכֹּל בְּמָרְדְּכַי פג"ה) שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא שֻׁמָּן בְּעָלְמָא.
ד בֵּיצֵי זָכָר, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם, מֻתָּרִים לִקְדֵרָה בְּלֹא קְלִיפָה, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בָּהֶם כְּמוֹ חוּטִין אֲדֻמִּים. וְאִם הָיָה לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם יֵשׁ בָּהֶם כְּמוֹ חוּטִין אֲדֻמִּים אֲסוּרִין לִקְדֵרָה בְּלֹא קְלִיפָה, אֲבָל לִצְלִי מֻתָּרִים. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לְנַקֵּר הַבֵּיצִים אַף כְּשֶׁהֵם פְּחוּתִים מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, וְכֵן לְהָסִיר מִשָּׁם גִּיד הַגָּדוֹל וְלַחְתֹּךְ בָּהֶם הַרְבֵּה חֲתִיכוֹת (א"ו הָאָרֹךְ) וְנָהֲגוּ לִקַּח מִן הַכָּתֵף הַבָּשָׂר שֶׁקּוֹרִין דרי"ז (סדר הניקור) וְאֵין בּוֹ אִסּוּר רַק הוּא מִשּׁוּם מִאוּס. עוֹד נָהֲגוּ בלונבי"ל שֶׁקּוֹרִין לידווי"ץ לִצְלוֹתוֹ וְלֹא לְבַשְּׁלוֹ, וְאֵין בּוֹ אִסּוּר אִם מְבַשְּׁלוֹ, וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף וְאָרֹךְ) וְכֵן נוֹהֲגִין לְהָסִיר הָעִינוּנִיתָא דְּוַרְדָּא וּלְהַשְׁלִיכָהּ וְלֹא לְאָכְלָהּ, וְאֵין אִסּוּר בַּדָּבָר (א"ו הָאָרֹךְ) וְכֵן נָהֲגוּ לַחְתֹּךְ בֵּין הַפְּרָסוֹת שֶׁל רַגְלֵי הַבְּהֵמָה וּלְהָסִיר מִשָּׁם בָּשָׂר לָבָן וְדַק מִשּׁוּם מִאוּס. וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן, אֵין לָחוּשׁ (ד"ע).
ה גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וְחַיָּה, אֲפִלּוּ אִם אֵין כַּף שֶׁלָּהֶם עָגֹל. וְנוֹהֵג בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בְּעוֹף מִפְּנֵי שֶׁאֵין כַּף שֶׁלּוֹ עָגֹל, אֲבָל אִם נִמְצָא לוֹ כַּף עָגֹל נוֹהֵג בּוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחֲרָיו אִם הוּא עָגֹל. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין חַיָּה לִבְהֵמָה בְּכָל דָּבָר הָאָסוּר מִשּׁוּם גִּיד אוֹ מִשּׁוּם דָּם, וְכֵן בְּעוֹף אִם הָיָה לוֹ כַּף, וְלָכֵן כָּל דָּבָר שֶׁמְנַקְּרִין בִּבְהֵמָה צָרִיךְ לְנַקֵּר בְּחַיָּה גַּם כֵּן. (מָרְדְּכַי פג"ה) רַק מַה שֶּׁאָסוּר מִשּׁוּם חֵלֶב אֵין צָרִיךְ לְנַקֵּר בְּחַיָּה.
ו נוֹהֵג בְּכוֹי.
ז אֵינוֹ נוֹהֵג בִּשְׁלִיל כָּל שֶׁאֵינוֹ טָעוּן שְׁחִיטָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ, אִם שָׁלְמוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וּמְצָאוֹ חַי. וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה (קַבָּלַת ר"י בֶּן חָבִיב).
ח שְׁנֵי גִּידִים הֵם בַּיָּרֵךְ, אֶחָד פְּנִימִי סָמוּךְ לָעֶצֶם וְהַשֵּׁנִי חִיצוֹן סָמוּךְ לַבָּשָׂר, וּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים וְצָרִיךְ לְחַטֵּט אַחֲרֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁהַפְּנִימִי אָסוּר מִן הַתּוֹרָה וְהוּא הַפּוֹשֵׁט בְּכָל הַיָּרֵךְ, וְהַחִיצוֹן אָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם. וּקְנוֹקָנוֹת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים מִדִּבְרֵיהֶם, וְצָרִיךְ לְחַטֵּט אַחֲרֵיהֶם. וְשֻׁמָּנָם, יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵם וְנָהֲגוּ בּוֹ אִסוּר. הַגָּה: וְרָאשֵׁי הַקְּנוֹקָנוֹת נִכְנָסִים בְּרָאשֵׁי הָעֲצָמוֹת, עַל כֵּן הַמְנַקֵּר צָרִיךְ לִשְׁבֹּר רָאשֵׁי הָעֲצָמוֹת כְּדֵי לְהָסִיר הַקְּנוֹקָנוֹת מֵעִקָּרָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי) וְאֵין לִלְמֹד סֵדֶר הַנִּקּוּר רַק בְּמַרְאִית הָעַיִן מִן הַמֻּמְחֶה הַבָּקִי בְּנִקּוּרוֹ (ד"ע).
ט גּוּפוֹ שֶׁל גִּיד אֵינוֹ אֶלָּא כְּעֵץ שֶׁאֵין בּוֹ טַעַם וְאַף עַל פִּי כֵן אֲסְרָתּוֹ תּוֹרָה, לְפִיכָךְ אֵינוֹ אוֹסֵר תַּעֲרָבְתּוֹ בִּפְלִיטָתוֹ. וְהַקְּנוֹקָנוֹת וְהַשֻּׁמָּן יֵשׁ בָּהֶם טַעַם, לְפִיכָךְ אוֹסְרִין תַּעֲרָבְתָּן בִּפְלִיטָתָן.
י גִּיד הַנָּשֶׁה מֻתָּר בַּהֲנָאָה.
יא שׁוֹלֵחַ אָדָם לְגוֹי יָרֵךְ וְגִיד הַנָּשֶׁה בְּתוֹכָהּ בֵּין שְׁלֵמָה בֵּין חֲתוּכָה. וְאִם נוֹתְנָהּ לוֹ בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לוֹ שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה, לֹא יִתְּנֶנָּהּ לוֹ כְּשֶׁהִיא חֲתוּכָה אֶלָּא אִם כֵּן נִטַּל גִּידָהּ.
יב וְכָל יָרֵךְ שֶׁיָּצָא מִתַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל מְחֻתֶּכֶת כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּחַתְּכִין אוֹתָהּ מְנַקְּרֵי בָּשָׂר, הִיא בְּחֶזְקַת שֶׁנִּטַּל גִּידָהּ.
יג מִי שֶׁנִּקֵּר וְהָלַךְ לוֹ, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם הוּא בָּקִי בְּנִקּוּר וְאֵין כָּאן מִי שֶׁהוּא בָּקִי בְּנִקּוּר לְהַרְאוֹת לוֹ, מֻתָּר. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהִשְׁלִים נִקּוּרוֹ וְאִם לָאו הָכֵי, אָסוּר, שֶׁמָּא לֹא הִשְׁלִים הַנִּקּוּר (ר"ן בְּשֵׁם ריב"א). וְאִם אֶפְשָׁר לְהַרְאוֹת לְבָקִי אֵין לִסְמֹךְ עַל הַמְנַקֵּר (בֵּית יוֹסֵף מִמַּשְׁמָעוּת הָרֹא"שׁ). אִם לֹא יָדְעִינָן אוֹתוֹ בָּקִי בְּנִקּוּר וּמֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת, וְאַף עַל גַּב דְּרֹב הַמְּצוּיִין אֵצֶל נִקּוּר מֻמְחִים הֵם, מִכָּל מָקוֹם טוֹב לְהַחֲמִיר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן א' גַּבֵּי רֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה וכו'.
יד הַטַּבָּחִים נֶאֱמָנִים עַל גִּיד הַנָּשֶׁה, וּמִיהוּ אֵין לוֹקְחִין בָּשָׂר מִכָּל טַבָּח שֶׁשּׁוֹחֵט לְעַצְמוֹ וּמוֹכֵר לְעַצְמוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת.
ש״ך
סָעִיף א
א כגון חוטין כו'. ואף כששחט הורידין שבצואר כמו שנתבאר לעיל סי' כ"ב אסורים חוטים אלו לפי שאינן נגררין דרך הורידין הרשב"א והר"ן וב"י ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב וקרום שעל המוח. ע"ל סי' ס"ח וסי' ע"א מזה: ש"ע סָעִיף א
ג וקרום שעל הביצים. יתבאר דינו בסעיף ד': ש"ע סָעִיף א
ד ואם לא נטלן כו'. בספרי הוכחתי מדברי רבינו ירוחם נט"ו אות כ"ה גבי מחלוקת ר' אפרים והרא"ש דבגידי צואר א"צ ס' כיון דמנתח הבהמה אבר אבר אלא דלכתחלה צריך להסירם וביארתי שם דפי' כן דברי הרא"ש בפ' השוחט ובהכי התיישב דלא סתרי דברי הרא"ש אהדדי דבפ' השוחט השיג על ר' אפרים וכתב דלא אשכחן חוטי דאסירי משום דמא וצריכי חתיכ' אלא דידא ודלועא ולא דמזרקי שהן גידי הצואר ובפ' ג"ה כתב דמזרקי שהן גידי הצואר צריכין חתיכה לקדרה אלא דבפרק השוחט כתב דלא אסירי משום דמא ומותרין בבישול בדיעבד אלא משום עצמן צריכים חתיכה לכתחלה וכן נראה מדברי ש"ד סי' ל"ד ע"ש וכ"כ הטור בסי' כ"ב בורידין דאם מנתחה אבר אבר מותרת בבישול ולדבר זה העירני אחד מבני חבורה שלי האלוף מהר"ר מרדכי אשכנז נר"ו וא"כ צ"ל דהרב בהג"ה לא קאי אחוטי צואר והא דכתב סתם היינו משום דגם בחוטי צואר משכחת לה האי דינא כשלא חתכן אבר אבר ודוק ועי' בדרישה סי' ס"ז סוף סעיף ז': ש"ע סָעִיף א
ה ובצלי כו'. ומסיק בת"ח כלל ל"ד דין ג' דאף במליחה צריך קליפה מיהו משמע התם דבין בצלי בין במליחה הוא חומרא בעלמא ומדינא שרי כדעת רוב הפוסקים משום דכבולעו כך פולטו כדלקמן סי' ע"ב וכמה דוכתי וכן משמע בת"ח כלל ט"ו דין כ"א ולכך כתב שם בסימני ת"ח בסתם ואם עבר ולא חתכם במליחה וצלייה שרי עכ"ל דהיינו מדינא ונ"מ דאם לא קלפוהו ובשלו כך מותר בדיעבד כדלקמן סימן ע"ג ס"ק כ' גבי כבד ע"ש ועיין בסי' כ"ב ס"ק ו': ש"ע סָעִיף א
ו סגי בקליפה. ואע"ג דלעיל סימן כ"ב גבי ורידין צריך נטילה בצלי כבר הקשה בד"מ על מ"ש הרא"ש והטור דכתבו כאן דבצלי אפי' קליפה אין צריך ובורידין הצריכו נטילה וחילק דחוטין אלו הם עבים יותר מורידין ואינן פולטין כ"כ בבשר עכ"ל ומביאו הפרישה סעיף ג' והפרישה מחלק בענין אחר ע"ש ועיין מ"ש בסי' כ"ב ס"ק ה': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ז וי"א שאין צריכין כו'. כתוב בדרישה סעיף ב' יש לתמוה איך פסק להקל על סמך כל דהו נגד ר"ח והראב"ד עכ"ל ואין זה תימה דהרבה פעמים מצינו כן שהמנהג כפוסק אחד אף שרוב הפוסקים חולקים וכל שכן כאן שדברי היש מי שאומר נכונים הם כמ"ש מהרש"ל פרק השוחט סימן ה' וז"ל יפה אמרו וכן המנהג ואמת מנין לנו להוסיף באיסורין כי בעוף לא תמצא חוטין של יד כי האגפים הם הידים ושם לא מצאנו חוטין מלאים דם עכ"ל וכ"כ בעט"ז שהמנהג שאין נוטלין ולא חותכין אגפי העוף וישב המנהג ע"ש וכן המנהג פשוט גם בזמנינו זה: ש"ע סָעִיף ג
ח אם הוסר רק הראש וכו'. ע"ל סי' כ"ב סוף סעיף א' בהג"ה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט בלא קליפה. וה"ה דחתיכה ומליחה מהני בהו: ש"ע סָעִיף ד
י אבל לצלי מותרים. ובבית יוסף והפרישה דהיינו דוקא לסברא הראשונה שבסעיף א' מה שאין כן להיש מי שאומר וליתא דבהדיא כתב הרשב"א גופיה בת"ה הארוך דף ס"ט ע"א ובמשמרת הבית דהכא שרי אף בלא חתיכה לצלי כיון דמופשטים ועומדים פניהם על פני האש וכן משמע בהרא"ש פרק גיד הנשה וכן הטור כתב כאן בסתם מותרין לצלי משמע לכ"ע והיינו מטעמא דלעיל: ש"ע סָעִיף ד
יא ונהגו לנקר כו'. דלא פלוג כדי שלא יטעו בלאחר ל' מיהו אם נתבשלו עם הקרום והורידין ולא נחתכו מותרין דיעבד אפילו ליכא ששים דאין מוחזקין בדם כל כך כל שלא היה לו ל'. או"ה כלל כ' דין ה': ש"ע סָעִיף ד
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א כגון. עש"ך אף ששחט וזרידין בעוף אפ"ה צריך לחתוך אלו החוטין וה"ה בבהמה אף ששחט וזרידין: ש"ע סָעִיף א
ב וקרום. עש"ך ולקמן מיירי שלא ניקב עצם הגולגלת דהוה כמולח בכשא"מ וכאן אפילו ניקב העצם צריך הקרום חתיכה ומליחה: ש"ע סָעִיף א
ג וקרום. עש"ך ור"ל דיש חילוק אם עבר שלשים יום ומ"ש שם דצריך לקלוף הקרום היינו אם אינו רוצה לחתוך הא חתיכה ומליחה מהני עמ"ש שם באות ט': ש"ע סָעִיף א
ד ואם. עש"ך בדיעבד חוטי הצוואר אין אוסרין דמנתחה אבר אבר: ש"ע סָעִיף א
ה ובצלי. עש"ך דבין במליחה וצליה הקליפה חומרא בעלמא הוא ולא מדינא דכבכ"פ דלא הוה דם בעין ממש. ועיין סימן ע"ג אות כ' דשם בכבד לכתחלה צריך קליפה ואם נתבשל סך אפילו קליפה א"צ וה"ה כאן ולא ידענא הטעם ואולי דלא ליהוי כתרתי דסתרן דאם אתה מצריך קליפה יבואו לומר דאין בישול אוסר בס' ומש"ה אף קליפה ל"צ כיון דחומרא בעלמא הוא וה"ה כאן: ש"ע סָעִיף א
ו סגי ול"ד לוורידין דחוטין אלו עבים יותר מוורידין ואין פולטין בבשר ומש"ה סגי כאן בקליפה ולא בעי נטילה בצלי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ז וי"א. עש"ך דהפרישה מחמיר אמנם המנהג שאין חותכין בעוף כי לא מצינו בו חוטי מליאים דם כמו בבהמה: ש"ע סָעִיף ג
ח אם כו'. ובסעודות גדולות שעושין שלם עם הראש וודאי דיעבד יש לאסור אם לא הסיר אלו החוטין עסי' כ"ב: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט בלא קליפה. וה"ה חתיכה ומליחה עס"א ועב"י וש"ך. כתב הכה"ג בהגהות הטור אות י"א דוקא ביצי גדי וטלה הא ביצי שור אף תוך ל' יום צריך לנקר הקרום שעליהן ולפי המנהג אף גדי וטלה נוהגין כן ומיהו דיעבד אין לאסור: ש"ע סָעִיף ד
י אבל. עש"ך דכאן הי"א נמי מודים כיון דהם מופשטין אצל האש נורא מישב שייב משא"כ גידין המובלעין תוך הבשר: ש"ע סָעִיף ד
יא ונהגו. עש"ך משום לא פלוג ודיעבד שרי תוך ל' יום אף באין ס' ואף ביצי שור שרי דיעבד כמ"ש באות ט': מה שכתב בש"ע ס"י ג"ה מותר בהנאה יש חולקין עיין טור ופר"ח אות י"ו ויש"ש פג"ה סימן ח"י פסק כן ומיהו שומן וקנוקנות התיר בהנאה והכה"ג באות מ' בשם דמש"א אוסר אף שזמן וקנוקנות בהנאה ואינו כמ"ש הפר"ח דמוכח מתוס' דשרי. שהרי כתבו ומה שאנו מוכרין חתיכת ירך שאין מנוקר דהעובד כוכבים אין נותן בשביל זה יותר והא אית ביה שומן ומיהו לקנוקנות אין ראיה: אמר הכותב ראיתי לכתוב בכאן קצת פרטים השייכים לאיסורי הנאה וגם הא ואמרו לא יושיט כו'. דע דלמאן דאוסר ג' בהנאה (הוא ר"ש) אפשר דלדידיה היה לוקה על הנאה ואף הר"מ ז"ל יודה לזה דפסק בפ"ח וי"ד ממ"א דאיסורי הנאה אין לוקין מפרש המ"מ שם דמפרש הא דפסחים כל איסורי הנאה אין לוקין אלא דרך הנאה היינו אכילה דכל הראוי לאכילה לא הוה הנאתו דרך הנאה אלא אכילה וא"כ ג"ה שאין בו טעם אם על אכילה לקי כ"ש על הנאה. וראיתי למ"ל בפי"ד מהל' אבל הכ"א שנסתפק אי נפסד מאוכל אדם אי אסור בהנאה כיון דהנאה מלא יאכל נפיק לר"א וכל היכא דבאכילה אין בו איסור ה"ה הנאה. ולא ידענא מהו דהא ליכא כ"א חמץ וש"ה ובפירוש אמרו הפוסקים דאי חמץ מנקברים עפרן אסור ואף אי מנשרפין דוקא אפר הא נפסד אסור בהנאה ועיין ריש פרק כל שעה בהא דרבא חרכו קודם זמנו ומיהו יש לומר דסובר נקברין עפרן אסור מדרבנן ובחדושינו לפסחים ובפרי בא"ח אבאר בזה: והנה הטור לא הביא דג"ה אין נוהג בטמאים ובכר"ו סי' ס"ב וס"ד כתב דנ"מ לענין מומר וכתבנו בסי' ס"ב וס"ד דמדרבנן אסור עסי' קנ"א ס"ה בהגה"ה מ"ש רמ"א ונהגו להקל ובש"ך אות ז' דעובד כוכבים אין מוזהר על השיתוף משמע הא בלא"ה איסורא דרבנן איכא. עיין שו"ת חו"י סי' קפ"ה דאין להניח למשרתת מומרת להחם תנור או להדליק נרות בשבת ותמה שם על מ"ש הש"ך בקנ"א דמומר אין בית דין מצווין להפרישו דמנ"ל הא ודוקא עובד כוכבים הא מומר מצווין להפרישו. ויש לראות מ"ש שם דב"נ לא מוזהר על השיתוף כי לכאורה הא דב"נ אין מוזהר על שיתוף היינו בשבועה שישתף ש"ש ונביאים דבישראל אסור הא לעבוד עבודת כוכבים בשיתוף דישראל נהרג עליה ה"ה ב"נ כמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ט מהל' מלכים וסנהדרין ס"ג וצ"ע כעת. ועיין משפטי שמואל סי' קל"ד כתב דאסור לומר לצדוקי להדליק בי"ט ומשמע שם דמומר אף לעבודת כוכבים דינו כישראל וכתב דלומר לו שיעשה עבירה אף שבלא זה יכול לעשותו ודאי אסור יע"ש *). עי' סי' ס"ב בכה"ג הביא כמה פרטים בענין ל"ע לת"מ יעוין שם: ש"ע סָעִיף ד
ט״ז
סָעִיף א
א אחורי האזנים. לפי שהם מלאים דם אבל בב"י כתב ששאר חוטין אע"פ שנראה בהן דם אין צריכין לחתכן דשומנא בעלמא הם כ"כ הר"ן משום הכי מסיק רמ"א דאינו אלא חומרא: ש"ע סָעִיף א
ב וקרום שעל המוח. בטור כתוב ואם צלאום ולא חתכום ולא הניחום על בית השחיטה הקרום אסור והמוח מותר ותמה ב"י שהרי בסימן ס"ח כתב הטור שאף המוח אסור ותירץ דכאן מיירי שהוציא המוח עם קרומו וצלאוהו אצל האש ומשום הכי לא נאסר המוח ולקמן מיירי שהראש שלם והדם מתקבץ בקדירות המוח ונמצא שהמוח מתבשל בתוכו ואף שדבריו תמוהין מצד לשון הטור שכתב בכאן ולא הניחו על בית השחיטה ש"מ דמיירי שלא הוציא המוח מ"מ העתקתי דבריו ללמוד מהם דין אחר דהיינו שמותר לצלות כבד כשהיא מוכרכת בנייר על האש ולא אמרינן דהנייר מפסיק בין הכבד ובין האש והוי כבישול מדשרי כאן בצולה המוח בקרומו על האש. ולענין קושיית הב"י דברי הטור אהדדי יש תירוצים לקצת מפרשים ואין להם יסוד והעיקר כמו שכתב מה"ר אברהם מפראג דעיקר הנוסחא כאן המוח אסור והראש מותר: בטור כתוב וחומרא היא שהחמיר כו' משמע דלא קאי על רמב"ם כמ"ש ב"י מדלא אמר שהחמירו לשון רבים וקשה מאי טעמא באמת לא כתב כן על רמב"ם שהרי גם הוא חשב מה שלא נזכר בגמרא ונראה דהרמב"ם לא אמר אלא על האסורין משום דם ואפשר דלא קאי על מליחה אלא דבלא מליחה אסור לאפוקי מעיים שכתב אח"כ אבל בדברי גאון א"א לומר כן שהרי הצריך לחתוך דוקא משמע דלא סגי במליחה: ש"ע סָעִיף א
ג ובצלי סגי בקליפה. לעיל סימן כ"ב משמע דחומרא בעלמא היא הקליפה ורש"ל פסק דא"צ קליפה כלל במליח' או צלייה. ובטור כתוב בשם גאונים שאפי' לכתחלה מותר לצלותו בלא חתיכה. והקשה בד"מ ממ"ש בסי' כ"ב גבי ורידים דאם נצלו בלא חתיכה בעי נטילה סביב הורידין ותירץ דחוטין אלו הם עבים יותר ואין פולטין כלל בבשר עכ"ל והך סבר' לא מהני בבישול: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ד אפי' אם אין כף שלהם עגול. פרש"י היינו הנכרך סביבות עצם הקוליא בעגול אבל בעוף אינו כן שהבשר שעל הקוליא ברוחב הוא וכל דבר עגול' וגבוה נקרא כף: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף יא
ה ואומר לו שהיא כשרה. כל סעיף זה הוא דברי הרמב"ם מלבד הך ואומר לו שהיא כשירה הוא לשון המ"מ כמ"ש וז"ל נראה לי דרבינו הרמב"ם סבר דהכא במפרש שהירך מבשר כשירה ובכהאי גוונא יש לחוש שמא ישראל הרואה הוא שנתנה לו בחזקת כשירה והיא חתוכה וסבור דודאי כשירה היא דאי לא לא הוה ישראל גניב דעתיה דאסור הוא וסבור גם כן שגידה ניטל מפני שהיא חתוכה ואתי למזבין מיניה ואוכלה עם גידה וכבר כתב רבינו למעלה דבשר הנמצא ביד עובד כוכבים אסור בכל מקום הלכך ליכא למיחש אלא בכהאי גווני ובכ"מ מותר למכור להם נבילות וטרפות עכ"ל. הנה הוצרך לזה מכח שקשה לו הא לא יקנה שום ישראל מן העובד כוכבי' ולמה לא יתננה לו בפני ישראל וצריך לומר דלא ס"ל דניקור הגיד הוה סימן דאל"כ הא ודאי יקנה ממנו מכח הסי' דכשיש סימן מודה רמב"ם שקונין בשר מן העובד כוכבים כמ"ש סי' ס"ג אבל לדעת הטור דהוה סי' צריך טעם לחלק בין בפני ישראל לשלא בפניו והטעם מבואר בתוס' פרק ג"ה דבמקום שאין קונין בשר מן העובדי כוכבים מחמת טריפות לא מהני לזה סימן דחתיכות הניקור לקנות ממנו דאימור אחר שניקרה נודע לישראל שהיתה טריפה וע"כ נתנה לעובד כוכבים והקשו על זה למה לא נאסר בשולח ירך לחבירו על ידי עובד כוכבים שמא נזדמנה לעובד כוכבים ירך מחמת שלא נודע לישראל שהיתה טריפה עד אחר שניטל גידה והחליפה בזאת ותירצו דכולי האי לא חיישינן דלא שכיח שיזדמן כך ליד עובד כוכבים אבל היכא דישראל שולח לעובד כוכבים לא מהני אפי' ניטל גידה דאמרי' דלכך שולחה לעובד כוכבים לפי שנודע לו אחר הניקור דטרפה היא עכ"ל ובזה מבוא' החילוק דלעיל דכל שניתן שלא בפני ישראל לא יקנה ישראל ממנו שמתיירא שנודע הטריפו' אחר הניקור ולהכי נתנה לעובד כוכבים אבל בפניו איכא למיחש שהישראל הרואה יהיה יודע שבהמה זאת כשיר' באמת ורואה החיתוך של ניקור ויטעה לומר שניטל הגיד על כן צריך ליטול הגיד קודם הנתינה לעובד כוכבים ובפרישה האריך לפרש ההיתר שלא בפני ישראל דלא יקחו מן העובד כוכבי' שיסברו שהעובד כוכבים עשה חיתוך זה ועוד חשש שמא טריפ' היתה כו' ודבריו תמוהי' דהא אמרי' בגמרא חתוכא דעובד כוכבי' מידע ידעי שאינה כשל ישראל המנקר וא"א לטעות בזאת וכמ"ש מבואר בסוגיא להדיא: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יג
ו אם לא ידעי' כו'. כן צריך להיו' אם בלא וא"ו: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
ז נאמני' על גיד הנשה. בטור כתוב כמו על החלב פי' אע"פ שיש יותר טירחא בגיד הנשה. וכ' רש"ל וז"ל ואני הגבר שמעתי וראיתי שרוב המנקרי' שלנו אע"פ שמחמירין לחתוך אף ההיתר מ"מ כמה פעמים מקילין בחלב ובקנוקנות של גיד מחמת מהירות על כן נהגתי בעצמי שלא לאכול בשר המנוקר עד שיראה למנקר אחר ויבדוק אם הוא מנוקר כראוי עכ"ל. ש"ע סָעִיף יד
ח ששוחט לעצמו. ומוכר לאחרים. כן צריך להיות: ש"ע סָעִיף יד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א אחורי. עט"ז דבגמרא לא הוזכר כ"א חמשה חוטי ומש"ה חוטין שבחזה ואחורי אזנים אינן אלא חומרא ואם לא נטלן ובשלן א"צ ששים עיין רמ"א לקמן: ש"ע סָעִיף א
ב וקרום. עט"ז הנה הטור כתב קרום המוח שלא חתכו ולא הניח על ביה"ש הקרום אסור והמוח מותר והקשה הב"י דבסימן ס"ח כתב דהמוח אסור ותי' דכאן מיירי שהוציא המוח והקשה דא"כ איך שייך ואותביה אביה"ש. ע"כ העלה דט"ס הוא וצ"ל המוח אסור ולמד מכאן הט"ז דמותר לצלות כבד על הנייר ויש לעיין קצת דלמא הנייר חשיב ככלי שאין מנוקב ול"ד לקרום דהמוח פולט דרך הקרום ואפ"ה הקרום אסור דיש בו הרבה דם ואין יוצא או פירש ממקום למקום עוד הביא ה"ז דברי הטור חמשה חוטי והביא דברי הר"מ חוטי עוקץ והביא דברי הגאון יש חוטין וצריך לחותכן וחומרא בעלמא הוא היינו מה שהחמיר הגאון ליטול כ"א חוטין ולא קאי אמ"ש הר"מ חוטי עוקץ דאל"כ היה להטור לומר וחומרא שהחמירו לשון רבים על גאון ור"מ. ובאמת קשיא כיון דלא הוזכר בגמרא כ"א חמשה חוטי א"כ אף מה שהחמיר הר"מ בעוקץ הוה חומרא בעלמא ותי' דהר"מ חשיב הני חוטי דאסורי משום דם וצריך מליחה ול"ת דאין מוחזקין בדם כמו שסיים הר"מ אבל המעיים איץ מחזיקין בהם דם ואה"נ דא"צ חתיכה משא"כ הגאון הצריך חתיכה ע"כ אמר הטור דחומרא הוא. והמחבר שכתב כל הני חוטי בעינן חתיכה דפשיטא דכל דבר צריך מליחה אלא חתיכה בעינן ועיין פרישה שכתב ג"כ דמה שמנה הר"מ הוא מדינא דנכללין באלו חמשה חוטין וצריך ס' כנגדם וכמשמעות המחבר והר"ב: ודע דבש"ע יש קושיא דכאן כתב חוטין שבעוקץ משום דם והוא פי' הר"מ ולעיל סימן ס"ד חשיב ליה בהדי חוטי חלב ואיך יועיל חתיכה ומליחה וכבר הוקשה להש"ג והפרישה וכה"ג אטור שכתב כן וכה"ג בסימן ס"ד אות נ"ג ופרישה תי' וגם בהגהות הטור אות י"ו דבסימן ס"ה תפס לשון הר"מ ולא נקיט לה אלא משום אינך חוטין והנה ברבינו המחבר לא יתישב זה דכאן תפס בפשיטות דחוטי עוקץ משום דם ומהני חתיכה ומליחה ובסימן ס"ד סי"ג קחשיב בחוטי חלב. וראיתי לכה"ג שם שכתב בשם דמש"א שבתי' מהר"ן הלכות ניקור הביאו הפרישה בסימן ס"ד אות כ"ב דהנק"א היינו בחצי חלק אחוריים וחצי פנים אין בו משום חלב כי אם משום דם יתורץ קושית ש"ג על הטור ולא ידענא איך דאדרבה מהר"ן השיג על הטור שכתב דחצי חלק של פנים מצוין אותם הפיצולים ומשום חלב וליתא דע"כ פרש"י דחוטי עוקץ אסורים משום חלב אלא של אחורים לא צד פנים ויישב דברי רש"י דפעם כתב משום חלב ופעם משום דם וא"כ הטור דכתב חלק הפנים הוה משום חלב כ"ש חלק אחוריים יע"ש בסימן ס"ד בדרישה אות כ"ב א"כ יקשה מדידיה אדידיה ואולי בסימן ס"ד לא כתב דאותם הפיצולים הם מצוים בחלק של צד פנים לא משום חלב אלא לסימנא נקטה דמצוין בחלק של צד פנים וא"כ בסימן ס"ד חשיב משום חלק אחוריים חלב ובסי' ס"ה חשיב אותן ראשי הפיצולים שיש בחלק פנים ומשום דם ולהם מהני חתיכה ומליחה לא חלק אחוריים והיה נראה דהמחבר מספקא ליה אי כרש"י או כהר"מ ז"ל הלכך בסימן ס"ד חשיב בהדי חלב וכאן בהדי דם ומ"ש דחתיכה מהני לא לכל אלא לאינך [א] ולא לחוטי עוקץ ונ"מ לענין אינו מינו ועיין בל"ח פא"ט יע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג דבצלי. חומרא בעלמא הקלישה ול"ד לוורדי הצוואר שהם עבים וצריך כ"נ משא"כ כאן ומשום הכי אי בישל אחר כך א"צ ס' נגד הקליפה וכן הסכים הש"ך באות ה': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ה
ד אפי'. עט"ז וכל הני הם בעיא דלא איפשיטא. ועיין כה"ג בהגהות הטור אות ד' בשם בה"ג דנוהג בחיה דבכלל בהמה. ובכה"ג כתב בלא"ה דבכף תלה רחמנא. ובאמת יש לתמוה אטו בהמה כתיב בתורה ואפילו עוף היה רוצה לאסור אי לאו דאין כף שלו עגול. ומה"ט ג"ה נוהג בכוי דבכף תלה רחמנא אף שהוא בריה בפ"ע. ודע דג"ה של אדם אסור אף למ"ד בשרו מותר הרשב"א בתשובה שס"ד דאית ליה כף ועוד דמעשה בדידיה הוה הביאו הפר"ח אות ט"ו והמ"ל במ"א בפ"ב וח' ממ"א ונ"מ לדידן דבשר אדם אסור מ"ה עיין סימן ע"ט מ"מ איו בג"ה בנ"ט גם פסול לעדות מ"ה דלוקה משא"כ בשר אדם בעשה: והנה הטור לא הביא כאן דאין נוהג בטמאה וגם בטריפה מבטן דאיסור גיד בא לאחר מיכן שבא על הכף עיין ר"פ ג"ה ובתוס' שם גם קודם לא נקשר אבריו בגידיו יע"ש אין איסור חע"א ונ"מ דג"ה הוה בריה עיין סימן ק': נסתפקתי בג"ה דהוה בריה אם הוא שלם היינו שעל הכף אף שאין בו כזית דמילקא עליה ומה שיש מן הספק הוא אם חצי שיעור אסור מן התורה בג"ה כשאר איסורין או לאו. גם אי אכלו כזית ג"ה כא"פ אי מצטרף או לאו. ומה שהביאני לזה הוא דביומא ע"ד א' ח"ש מרבינן מכל וגם טעמא דחזי לאיצטרופי וכתבו כולן דכל דלא חזי לאיצטרופי אין איסור מ"ה ובסימן ס"ב כתבנו מזה א"כ אני מסופק הא דאמרינן חזי לאצטרופי אי הפי' הואיל אי יאכל מעט מעט כזית כא"פ יבא לידי מלקות וכרת מש"ה אסרה התורה ח"ש שלא ישכח ויאכל מעט מעט או הפי' חזי לאיצטרופי הוא דאם נתיר לו ח"ש יאכל בב"א עם ח"ש אחר ויהיה שיעור שלם. והנה בג"ה קי"ל עץ הוא והתורה אסרתו ובספג"ה אמרינן חלקו מבחוץ פטור ופרש"י חלקו לזית ואכל כא"פ משום דאין לך בו אלא חידושו ואם באמ"ה הוה חידוש דאוכל בשר הואיל ומצטרף גיד ועצם כ"ש ג"ה דעץ בעלמא לומר בו אין לך אלא חידושו והלכתא דכזית כא"פ לא נאמרה כאן והר"מ ז"ל בפ"ז ממ"א פסק דחלקו בחוץ פטור וכפרש"י עיין לח"מ שם א"כ כ"ש ג"ה ולפ"ז יהיה ח"ש מותר מ"ה בג"ה דלא שייך חזי לאצטרופי. ואל תשיבני מאיסורי הנאה דאסור בכ"ש ולו שלוקין על הנאה לסמ"ג ושאר פוסקים כמו שהאריך המ"ל בהל' יסודי התורה מ"מ איסור איכא בה"ש והא לא חזי לאצטרופי דהלכתא כא"פ לא נאמרה על הנאה כ"א על אכילה מ"מ אכילה הוא דבעינן כזית וכי רביה קרא להנאה בכ"ש נמי רביה דנהנה הוא ועפר"ח א"ח ה"פ לענין ח"ש בב"י ועשו"ת ח"צ בסי' נ"ז דשיער א' בנזיר חזי לאצטרופי היינו שישיר שתיהן בב"א והדברים ארוכים ואי"ה בא"ח בפרי ה"פ ובס' שושנת העמקים אבאר זה. ומ"מ למידן מהני מילי מעלייתא דאם אכל כזית ג"ה כא"פ דאין לוקה דאין לך בו אלא חידושו כמו באמ"ה דחלקו בחוץ פטור ונ"מ דלא מיפסל לעדות מ"ה וכחמור ✍ונ"ע ועמ"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף יא
ה ואומר. עט"ז האריך לפרש דיש חילוק בין בפני ישראל או לא ובמ"מ אמר לו בפני ישראל שכשירה ודאי יקנה ישראל אחר שסבור שניטל גידה מאחר שכשירה דאסור לגנוב דעת משא"כ שלא בפני ישראל והט"ז כתב דאף בלא אמירה אסור בפני ישראל דשמא יודע אותו ישראל שבהמה זו כשירה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יג
ו אם. עט"ז שהגיה אם בלא וי"ו: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
ז נאמנין. עט"ז בטור כתב כמו על החלב וכ' הב"י דתלה זה בזה לומר דעל החלב היו תמיד נאמנין ובג"ה קודם דאנשים לדר"מ לא היו נאמנין יע"ש והט"ז כתב דה"ק אף שיש יותר טרחא מחלב אפ"ה נאמנים וא"י מ"מ איך יתישב בחלב: ש"ע סָעִיף יד
ח ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים. כן הגיה הט"ז ועמ"ש בסי"א בש"ך אות ב': ש"ע סָעִיף יד
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א החוטין. כ' הש"ך דזה לא קאי אחוטי צואר דבהם אין צריך ס' כיון דמנתח הבהמה אבר אבר והא דכתב רמ"א סתם משום דגם בחוטי צואר משכחת לה האי דינא כשלא חתכן אבר אבר ועי' בדרישה סי' ס"ו: ש"ע סָעִיף א
ב בקליפה. ואע"ג דגבי וורידין צריך נטילה בצלי כבר חילק הד"מ דחוטין אלו הם עבים יותר מורידין ואינן פולטין כ"כ בבשר. (כ' רש"ל דא"צ קליפה כלל לא במליחה ולא בצלי) ובט"ז כ' דקליפה זו אינה אלא חומרא בעלמא ונ"מ אם בשלו כך בלא קליפה י"ל דשרי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג קליפה. כ' הש"ך ה"ה דחתיכה ומליחה מהני בהו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף א
ד מותרים. (אף בלא חתיכה) כ' הש"ך דזהו אליבא דכ"ע ודלא כפרישה שכ' דזה דוקא לדעה ראשונה שבסעיף א': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ה פחותים. כתב הש"ך מיהו בדיעבד מותר אפי' ליכא ס' דאין מוחזקים בדם כ"כ כל שלא היה לו למ"ד יום (או"ה): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף יד
ו נאמנים. כ' רש"ל וז"ל ואני הגבר שמעתי וראיתי שרוב המנקרים שלנו אף על פי שמחמירין לחתוך אף ההיתר מכל מקום כמה פעמים מקילין בחלב ובקנוקנות של גיד מחמת מהירות ע"כ נהגתי בעצמי שלא לאכול בשר המנוקר עד שיראה למנקר אחר ויבדוק אם הוא מנוקר כראוי עכ"ל: ש"ע סָעִיף יד
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף ג
א חוטין אדומים. עי' בתשו' הרדב"ז החדשות סימן ש"ג שהוא ז"ל היה מחמיר על עצמו ולא היה אוכל אותם החוטין שנמצאים בעוף מלאים דם אחר הבישול אלא משליך אותם ואוכל השאר אבל לא היה אוסר על אחרים ע"ש. ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ב גיד הנשה. [עיין בתשו' ח"ס סימן ס"ט בענין מ"ש הכו"פ שמנקר אחד הרעיש העולם שג"ה הוא גיד אחד שאינו נמצא אלא בבהמות זכרים ולא בנקבות ולא מצאו חכמי פראג מענה עד שהוא ז"ל הראה לו בסמ"ג שכתב מצות ג"ה נוהג בזכרים ובנקבות א"כ ע"כ אינו אותו הגיד. ורבים תמהו דזה הוא שגגה דסמ"ג מיירי שנוהג בזכרים ישראלים ונקבות אבל מהגיד לא מיירי אם הוא הנמצא בזכרים ובנקבות. גם בספר תולדות אדם ח"ב חשב זה בין השגיאות ולהורות כי השגיאה מצודה פרוסה על כל החיים (כקטן כגדול) וכיון שטעות הוא ודחה לזה בקנה נמצא דברי המנקר קיימים ואין לאכול אחוריים אלא אם כן ניקרו מהם שני הגידים. והוא ז"ל כתב לפרש דברי הכו"פ הנ"ל בטוב טעם וחלילה לא טעה כלל בזה ודברי חכמים קיימים ע"ש]: ש"ע סָעִיף ה
ג משום חלב. עי' בשו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תר"ע שכתב דחלב שעל גיד הנשה אסור ג"כ בחיה דמה שנהגו איסור בשומנו של גיד הוא משום חומרת הגיד ולא משום חלב ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ח
ד לשבור ראשי העצמות. עי' בזה בתשובת שבו"י ח"א סימן נ"ז: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף יג
ה ומוחזק בכשרות. [עיין באר היטב של מהרי"ט ז"ל בשם בה"י ועיין בתשובת ח"ס סוף סימן קט"ו שכ' דבמס' ביצה י"ד ע"ב איתא רב פפי איקלע לבי מר שמואל כו' ומזה הוכיחו הראשונים הובא בש"מ שם דעד אחד הנאמן באיסורים א"צ לחקור איך נעשה בהיתר דמסתמא בהיתרא עביד דהרי פריך אר"פ דילמא במכתשת קטנה ודלמא מאתמול כו' ותו מוכח מהתם דבפריצי דעבדא אע"ג דלשמואל מהימני ואכיל למאן דלא מהימני אינו יכול לסמוך על שמואל אע"ג דידע שמואל דבביתו לא עבדי פריצותא מאימתו מ"מ לרב פפי לא הוי מהימני והוא דבר חידוש עכ"ל]: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
ו ומיהו אין לוקחין בשר. עי' בתשו' שבו"י ח"ב סי' נ"ח שנשאל על מה שהנהיגו איזה רבנים בקהילתם להכריז שכל בשר ההובא ממדינה כאילו אוכל בשר טיריפה ולאסור אף הכלים שנתבשל בהם הבשר אי שפיר עבדי והאריך בראיות מש"ס ופוסקים כי לא נכון לעשות כן משום דיש לחוש לאיבה ותו דהוי כגזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה כי מה יעשו עוברי דרכים אבל מ"מ מוטל על כל רב ומורה למנות אנשים כשרים יראים על השחיטה גם ראוי לחקור אחר השוחט טרם יאכל ומה יש לעשות אם יעבור השוחט במרד ומעל הקולר תלוי בצואר השוחט ההוא וכל ישראל נקיים ולא יאונה לצדיק כל און אבל לאסור דרך כלל הבשר של בני המדינה והכפרים לא נכון ע"ש. [עיין בתשו' ח"ס סי' ה' ואודות ממוני וטוובי עיר אחת שמאז הטילו מס על כל ליטרא בשר והחכירו ההכנסה ההיא לחוכרים ידועים והיות כי פרצו העם ליקח בשר מהכפרים בסתר ולא שלמו ההתחייבות ע"כ התיעצו הקהל לאסור בפומבי בבהכ"נ כי שחוטי חוץ לעירם אע"פ שנשחט ע"י שוחט דמתא בהכשר מ"מ הסכימו לאסור אך הרב אב"ד דעיר הנ"ל לא נתרצה בהסכמה זו וגם קצת יחידים ערערו בדבר ומ"מ אינהו דידהו עבדי והכריזו איסור הנ"ל ונשאל אם יש ממש בהכרזה זו. והאריך בזה ומסיק אף דמבואר בח"מ סימן רל"ח סכ"ח היכא דאיכא חכם חשוב ממונה על הציבור אין התנאי שלהם מועיל בלא דעת החכם. כ"ז בתקנה דליכא אלא תקנת הצבור ולא מיגדר מלתא דאיסורא אבל היכא דתקנתא הוא למיגדר מילתא דאיסורא ודאי דיכולים ומחוייבים ממוני הקהל לעמוד לפני פריצים ולא בעינן חבר עיר ואף אם יחידים מוחים להדיא חל התקנה עליהם בע"כ דגם ר"ת שבמרדכי ב"ב סימן ת"ת לא חלוק בזה על הראבי"ה שם. והיות כן בנ"ד שהחוכרים חכרו מהקהל מס הבשר והם כמוכס ישראל הנוטל בדין והגונב מהם גזלן גמור וא"כ מחוייבים הקהל לגדור בפני התריצים ויאושר כחם בתקנתם ולא צריכי חבר עיר ואין להשגיח על יחידים שמיחו בתקנה ואפילו על הרוב לא ישגיחו כי פשיטא שהגזלנים ימחו בהם ע"כ. לכאורה איסור שאסרו הקהל איסור גמור הוא ואסור לפרוץ גדרן. אמנם נ"ל דהיינו אי לא נטלו עצה מגדול העיר ות"ח אך באשר התיעצו עמו והיה התקנה שלא לרצונו א"כ מסתמא ידע והבין שאין נכון לתקן התקנה ההיא אולי חשש שירבו המכשולים ויאכלו בשר תמותות נבלות ומה"ט נענש יהושע בחרמו של עכן [או מטעם דשבו"י הנ"ל] יהיה איך שיהיה כיון שלא נתרצה הרב אב"ד ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב וא"ת א"כ מחזי כאפקרותא במה שהכריזו איסור בבהכ"נ. ואפילו להראבי"ה דס"ל שבתחלה נתמנו הממונים על כל מה שיעשו כל השנה אם הרוב שותקים מ"מ ת"ח הממונה פרנס נתמנה מכל הציבור קודם להם ושוב נתמנו הם ע"מ לשמוע בקולו וכל מה שעשו נגד רצונו אין בו ממש ויאכלו ענוים וישבעו ע"ש]: ש"ע סָעִיף יד
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א שביד. עבה"ג ושם חמשה חוטי כו': ש"ע סָעִיף א
ב ושבכתף. הן בכלל דידא. ר"ן בשם ראב"ד. ואפשר שלזה כיון רש"י ד"ה חוטין שביד כו': ש"ע סָעִיף א
ג ושבלחי. עבה"ג ושם צ"ג א' חמשה חוטי כו': ש"ע סָעִיף א
ד ובלשון. נכלל בכלל דלועא. ראב"ד: (ליקוט) ושבכתף כו' ובלשון. נכלל בכלל דידא ודלועא. ת"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ה ובצואר. שם ב' וכן מזירקי וערש"י שם א' ד"ה ודלועא: ש"ע סָעִיף א
ו וחוטי הלב כו'. שהן מלאים דם והא דחשיב בגמ' רק הני לרבותא שאף שהן סמוכין לבית השחיטה צריכין חתיכה ומליחה. מ"מ: (ליקוט) וחוטי הלב כו'. נוטה לדעת הראב"ד אבל הרשב"א כתב שאינן אסורין אלא אותן שנזכרים בגמ' וכמש"ל סי' ע"ו (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ז וחוטי העוקץ. שם חוטין שבעוקץ אסורין ומפרש משום דם: (ליקוט) וחוטי העוקץ. עבת"ה ע"א ב' (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ח וחוטי כו'. כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
ט וקרום כו' וקרום כו'. גמ' שם: ש"ע סָעִיף א
י ומליחה כו'. ר"ל כשאר בשר ועיין ברא"ש: ש"ע סָעִיף א
יא וחתוך לתחת. ע"ש בגמ' רישא בכיבשא כו': ש"ע סָעִיף א
יב אבל לצלי כו'. ממ"ש קל"ג א' אי בטויא כו' ואי כו' מכלל דלצלי א"צ: ש"ע סָעִיף א
יג ויש מי כו'. שמפרש כפי' תוס' שם ד"ה חתכיה כו' מדקאמר אפילו לקדירה משמע דגם לצלי בעינן חתיכה ועתוס' שם והא דקאמר לקמן גבי בישרא כו' ופי' בקונטרס כו' אבל הרשב"א כתב דשם א"צ חתיכה כפירש"י וכ"מ פשטא דגמ' אלא דשם האומצא ע"ג האש וכן מזירקי שהוציאן מתוך הבשר ופניהם ע"ג האש משא"כ בחוטים אלו שמובלעים בתוך הבשר: (ליקוט) ויש מי כו'. עבת"ה ס"ט א' וס"ל כפי' תוס' שם ד"ה חתכיה כו' ומתרץ כל הקושיות שמקשין על תוס' דשרינן אומצא ביעי ומזירקא בלא חתיכה התם משום דמופשטין ועומדין פניהם על האש משא"כ באלו שהם בתוך הבשר כו' (ע"כ): (ליקוט) ויש מי כו'. ממ"ש ברפ"ב די"א עד כו' ואפילו בדיעבד ר"י פוסל כמש"ל ר"ס כ"ב וכמ"ש בתוספתא בהדיא רי"א לעולם פסול עד שישחוט את הוורידין והקשה בת"ה ש"ג מ"ש מהנך דכאן דמותר בצלי בלא חתיכה ומליחה ושם אסור אף בצלי ממש"ש לא אר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כו' ותי' דכאן מיירי דמנחי החוטין ע"פ האש כו' משא"כ שם דמובלעים כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
יד סגי כו'. עש"ך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
טו הרוצה כו'. שפעמים הם סמוכין לעצם ואינן נחתכין בחתיכת הבשר לבד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
טז אם הוסר. ע"ל סי' כ"ב ס"א: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יז אבל לצלי כו'. שם וכן ביעי ואף לי"א דס"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יח אפי' אם כו'. בעיא שם ולחומרא. ש"ע סָעִיף ה
יט ואין חילוק כו'. כמ"ש בש"ע כאן ובר"ס ס"ו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ח
כ וצריך לחטט כו'. כר"מ דסתם מתני' שם צ"ו א' כוותיה. ר"ן: (ליקוט) וצריך לחטט כו'. כר"מ דקי"ל כוותיה כמש"ש צ"ו א' בר פיולי כו'. ת"ה ע"ח א' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ח
כא והוא הפושט כו'. צ"ו ב' ורבנן ההוא כו': ש"ע סָעִיף ח
כב וקנוקנות כו'. עבה"ג ועתוס' שם ד"ה כוותיה. ובשאילתות כו' וכ"כ הר"ן דבב"ר אמרינן האי פקקולתא דגידא שריא וישראל קדושים נהגו בה איסור ופי' בערוך דהיינו קנוקנות: ש"ע סָעִיף ח
כג וצריך לחטט אחריהם. טור ולמד מדין חטיטת הגיד שהוא נ"כ מדרבנן כמ"ש צ"ו א' אלא א"ר ששת מאי דשקל כו' אלמא חטיטה אף לר"מ אינו אלא מדרבנן וער"ן: ש"ע סָעִיף ח
כד ושומנם כו'. כר"מ דסוגיא דגמ' שם צ"א א' כוותיה דאמרינן שם רב אשי אמר כו'. ר"ן (וע"ל ס"ק כ"ה בליקוט): ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כה והקנוקנות כו'. כ"מ שם צ"ב ב' לא אסרה תורה כו': (ליקוט) והקנוקנות והשומן כו'. שם צ"ז ב' ומין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית' דגיד כ"ה הגי' ברוב הספרים וכ"ה ברי"ף ובראב"ד ושם הנחו אטמתא כו' וודאי הנהו רבנן בתראי ס"ל כהלכתא דאין בגידין בנ"ט. ת"ה ע"ח א' וכ"כ רש"י צ"ט ב' ד"ה והלכתא כו' ודלא כתוס' שם ד"ה והלכתא כו' ושם צ"ז א' סד"ה שאני (ע"כ): ש"ע סָעִיף ט
כו לפיכך כו'. ע"ש צ"ח א' לא תזלזל כו': ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כז גיד כו' עבה"ג ואליבא דחזקיה ואף לר' אבהו וקי"ל דאין בגידין בנ"ט למסקנא שם כ"ג ב' אשכחן חלב כו' לא תליא זה בזה והלכה כר"י נגד ר"ש: (ליקוט) גיד כו'. עתוס' צ"ט ב' ד"ה והלכתא כו' אבל הרמב"ן כתב דליתיה דר' אלעזר במקום חזקיה דאפילו במקום ר' יוחנן קי"ל כחזקיה כ"ש במקום ר"א וכ"ש דמתני' שולח אדם וכולה גמ' שם ובנכרי בין כו' כוותיה ועמש"ש דלמסקנא אף לר"א מותר אף לר"ש וכ"כ הראב"ד והרשב"א בת"ה ע"ח ב' (ע"כ): ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כח בין שלימה כו'. ברייתא שם צ"ד א' ובמקום שאין מכריזין כמ"ש שם: ש"ע סָעִיף יא
כט ואם כו'. מתני' שם וכמש"ש אב"א במקום שאין מכריזין כו' וכמ"ש תוס' שם ד"ה אמר אביי. ומפרש ר"ת כו' ולכך כו' וערא"ש שם: (ליקוט) ואם נותנה כו'. שם ר"א אמר כולה במקום שא"מ ומציעתא בשמכרה לו בפני ישראל כך הגירסא במקצת ספרים. ת"ה ס' א"ב וכתב שעיקר כאותה גי' ומיושב בזה כל הסוגיא ע"ש שהאריך בזה (ע"כ): ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יג
ל מי שניקר כו'. מהנ"ל דהתוכה אסור משום שמא יאכל ישראל: (ליקוט) מי כו'. וה"ה בכל המצות כמש"ש י"ב א' תרומה כו' ה"ל תורם כו' משמע הא בלא"ה ניחא ולא חיישינן דלמא אינו בקי ולא קרא שם וז"ש שם א"נ כו' רוב מצויין כו' תרומה כו' בטעמא אחרינא. ת"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף יג
לא ודוקא כו' שמא כו'. שמא היה לו ענין הכרחי שלא היה שהות וכמ"ש בפ' א"ט (מ"ו א') הוה קאימנא קמיה רבן פזי כו' אי משום כבוד כו': ש"ע סָעִיף יג
לב ואם איפשר כו' אע"ג כו'. כמ"ש בש"ע ר"ס א' דאין סומכין על הרוב אלא בדליתיה קמן ע"ש: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
לג ומיהו כו'. עבה"ג ור"ל דלא אמרו שם סוריא אלא למעוטי א"י ודוקא בימיהם: ש"ע סָעִיף יד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.