שולחן ערוך, יורה דעה עב

סָעִיף א

א ואז מותר אפילו לבשלו. ק"ק דמאי קמ"ל הא גם המחבר כתב ואח"כ מבשלין ונראה דה"ק ואז הוי כשאר בשר ומותר לבשלו אפי' עם בשר כדכתב בד"מ בשם או"ה: ש"ע סָעִיף א

ב ויש מחמירין כו'. פי' אפילו ע"י קריעה ומליחה מחמירין לבשלו גזרה שמא יבשלוהו בלא קריעה אבל צולין אותו ע"י קריעה ומליחה קצת כשאר בשר לקמן סי' ע"ו ואח"כ מבשלין וכתוב בת"ח ריש כלל כ"ז ואין לשנות במקום שנהגו להחמיר מיהו בדיעבד אם בשלוהו אחר קריעה ומליחה פשיטא דשרי אף להיש מחמירין וכתוב בתשב"ץ סי' תקס"א ואיני אוכל לב עוף אע"פ שהספר אינו מזכיר רק לב בהמה שקשה לשכחה מ"מ כמו כן מונע אני מלב עוף עכ"ל וכן ראיתי נזהרין בזה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג דכבכ"פ. ואע"ג דלגבי דם בעין לא אמרינן כבכ"פ וכדלעיל ר"ס ס"ט וס"ס ע' שאני גבי לב דשיע (פי' חלק) ולענין זה מהני עכ"פ שיעתו דלא בולע הרבה רק מעט ולגבי דידיה מיחשב דם פליטה כ"כ בת"ח שם דין ב' (וכ"כ רנ"ש במ"ש טעם זה) והוצרך לטעם זה לסברת היש מחמירין שכתב בהג"ה לאסור בשר שנמלח עמו ע"ש ומהרא"י כתב בהגהת ש"ד הטעם דכיון שהוא כנוס תוך חללו א"כ ע"י מליחה וצלייה מתייבש הדם תוך חללו וחשיב תו דם פליטה ולפ"ז פשיטא דשאר בשר שנמלח עמו שרי ועיין בס"ק ז' מיהו הרשב"א בת"ה ובחדושיו והר"ן פכ"ה כתבו בשם הרמב"ן דלצלי בלא"ה שרי דבצלי אמרי' דשיע ואינו בולע כלום ונראה שם שכן דעת הר"ן וה"נ במליחה אמרי' דשיע ובספרי כתבתי שהיא השטה המחוורת בש"ס וכן הסכים מהרש"ל פכ"ה סי' מ"ח ונ"ל דנ"מ אם אחר שנמלח הלב נפל לציר דשרי מטעם דשיע ולא בלע אע"ג דאסור בשאר בשר וכדלעיל ס"ס ע': ש"ע סָעִיף ב

ד אבל אם בישלו בלא קריעה אסור. דע"י בישול בולע ולא אמרי' דשיע ולא שייך למימר כבכ"פ בקדרה דהא כל מה שנפלה ממנו הוא בקדרה: ש"ע סָעִיף ב

ה עד שיהא ס' כו'. לכאורה משמע מדברי הט"ו דאפי' נמלח תחלה דיצא כבר כל הדם שבבשר הלב דמה"ט קורעו לאחר מליחתו ומותר אפ"ה בעינן ס' נגד הלב ולא סגי כנגד דם שהיה בחללו דאף זה אין אנו יכולין לעמוד עליו ולשערו שהרי כתבו אבל אם בישלו בלא קריעה כו' דמשמע דנמלח מיהא אלא דנתבשל בלא קריעה ועוד דאי לא נמלח תיפוק ליה דאפי' נקרע צריך ס' נגד כל הלב וכן מוכח מדברי הרשב"א בת"ה להדיא ע"ש וגם דברי שאר פוסקים לכאורה נראין כן וכן נראה מדברי מהרא"י שכתב בהגהת ש"ד על מ"ש הש"ד הלב אסור שנתבשל בדם חללו והעוף מותר שיש ס' כנגד דם הלב וז"ל הא דלא קאמר ס' נגד הלב דהיאך ידעינן כמה דמא נפיק מיניה פי' בתשובת מיימונ"י משום דדם הלב כנוס במקום אחד ונוכל לשער ודם שבבשר הלב יראה כיון דלקדרה איירי ע"כ נמלח תחלה (ובלא"ה מוכח מדברי הש"ד דמיירי בנמלח תחלה שכתב משום שנתבשל בדם חללו והיינו דנמלח תחלה דלא נאסר אח"כ אלא משום דם חללו) עכ"ל וא"כ הט"ו וסייעתו דמיירי נמי לקדרה ע"כ נמלח תחלה כן היה נראה לכאורה אבל מהרש"ל כתב באו"ש ובספרו פכ"ה סי' מ"ט (וגם מלשון תשובת מיימוני' גופיה סי' י' משמע דלא בריר ליה הך סברא דנוכל לעמוד על דם שבחללו ע"ש) דמוכרחים אנו ליישב שהטור מיירי קודם מליחה עכ"ל וגם הב"ח כתב שי"מ כן (וכן פירש רנ"ש במ"ש) ובעיני דוחק לפרש כן וכמ"ש וגם בת"ח כלל נ"ז ד"ה משמע דס"ל דהטור פליג אש"ד וס"ל דאפילו נמלח צריך ס' נגד כל הלב ופסק כהטור ע"ש ודוק גם באו"ה כלל ט"ו ד"ד כתב בשם הסמ"ק דאפי' נמלח צריך ס' נגד כל הלב ולא סגי בס' נגד הדם שבתוכו אלא שכתב שם הטעם בשמו משום דאנו צריכין מליחה משני צדדין וא"כ לא נמלח מבפנים ומבחוץ ואין נראה כן דעת מהרא"י ודעת הר"ב שהרי גם הם פסקו לעיל סי' ס"ט ס"ד דאף בדיעבד צריך מליחה משני צדדים ואפי' הכי פסקו כאן דקורעו אחר מליחתו ומותר אלא ע"כ כיון שהלב אינו קרוע הוי כחתיכה א' עבה כמו גבי ראש בר"ס ע"א ובאמת לא מצאתי מזה שום דבר בסמ"ק מיהו ע"כ דברי המחבר צריך לפרש בלא נמלח תחלה שבסי' כ"ב על מ"ש הטור דצריך ס' כנגד כל החוטין כתב וז"ל וא"ת למה צריך ששים נגד כל החוטין בדם שבהן ליסגי (ועיין בסי' כ"ב ס"ק ט') כבר נתן הרשב"א ז"ל טעם לדבר דלא ידעי' כמה נפק מנייהו אבל הר"ן כתב דמשערין בדם שבחוטין ונראין דבריו עכ"ל וכ"פ בשו"ע שם א"כ משמע להדיא דס"ל דבדם שהוא כנוס במקום א' נוכל לשערו מיהו כתבתי שם בשם ד"מ שגם הר"ן סובר דלא ידעי' לשער ע"ש וצ"ע לדינא: ש"ע סָעִיף ב

ו ואפי' בדאיכא ס' כו'. צ"ע קצת כיון דהמחבר כתב אסור עד שיהא בו ס' דמשמע דאם יש בו ס' גם הלב מותר וכמבואר ג"כ בב"י א"כ הוה ליה להר"ב לכתוב וי"א דאפי' איכא ס' כו': ש"ע סָעִיף ב

ז הלב עצמו אסור. הטעם כתב בת"ח שם ד"ו בשם מהרא"י בהגהת ש"ד משום דלפעמים הדם שבלב מתבשל ונתייבש כולו () בחלל הלב ואינו יוצא לחוץ והא דלא אסר ליה מטעם שהלב עצמו נעשה נבלה מהדם שבתוכו שהוא דבוק בו כבר כתב מהרא"י שם דלענין זה מהני שיעתו דלב דלא אמרי' דממהר לבלוע טפי משאר בשר ע"ש והוכיח כן מדברי הש"ד וכן מבואר דעת מהרש"ל שם וכ"כ הד"מ בהדיא ע"ש דלא כהעט"ז שאסר ליה מטעם דנ"נ: ש"ע סָעִיף ב

ח ויקלוף מעט סביב. פירוש אם נתבשל הלב עם העוף בענין שיש בחתיכה עצמה ס' אפ"ה צריך קליפה כיון דכבר נמלח עמו ונאסר כדי קליפה וכן מבואר בת"ח שם (ולפ"ז מוכח ג"כ דעת הר"ב דאפילו נמלח הלב תחילה צריך לשער נגד כל הלב ודוק ועיין בס"ק ה'): ש"ע סָעִיף ב

ט לאסור שאר בשר שנמלח עמו. אבל הלב עצמו מותר דלכך מהני שיעתו דלא בולע רק מעט ולגבי דידיה מיחשב דם פליטה המעט שבולע אבל גבי שאר בשר מיחשב דם ממש עכ"ל ת"ח שם ד"ב ומבואר בהגהת ש"ד שם דהאוסרים בשר שנמלח עמו אוסרים נמי בשר שנצלה עמו מה"ט דהוי דם בעין ע"ש ומהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' מ"ח לא עיין שפיר אגב חורפיה והבין דהגהת ש"ד אוסרת במליחה דוקא ולא בצלייה ולפ"ז הר"ב שחשש לדברי הגהת ש"ד להחמיר כדי קליפה במליחה אה"נ דבצלי מחמיר כדי נטילה כיון דבלא"ה קי"ל בצלי בכדי נטילה רק שאנו מחמירין בס' וכדלקמן סי' ק"ה ס"ה וכן גבי ורידין בסי' כ"ב ס"א סתם הרב כדברי המחב' דאם צלאו שלם יחתוך סביבם כדי נטילה וכ"כ הרשב"א בתה"א דף כ"ח ע"ב דכי היכי דגבי ורידין צריך נטיל' ה"ה בלב ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

י והמנהג להקל כו'. ודעת מהרש"ל באו"ש ובספרו שם כדעת היש מחמירים והעיקר כדעת הר"ב כמ"ש בספרי ע"ש וכ"כ הב"ח דהכי נהגינן מיהו פשיטא דלכתחלה אין למלוח או לצלות לב עם בשר כיון דעכ"פ צריך קליפה: ש"ע סָעִיף ב

יא וטוב לחוש לדבריהם כו'. ואז יוצאים לכ"ע שהרי רוב הפוסקים הסכימו) שלא להצריך במליחה רק קליפה רק שאנו מחמירין בס' עכ"ל ת"ח שם ולפ"ז משמע להדיא דאפי' אינו דבוק הלב אלא שנמלח עם בשר שאינו דבוק בו צריך קליפה וכן מוכח עוד בת"ח שם ע"ש ודוק וכן בדין דהא מהרש"ל אוסר כולו ונהי דלא נהגינן הכי מ"מ יש להחמיר ולהצריך קליפה והב"ח כ' ואם נמצא הלב מונח תוך העוף במליחה או בצליה א"צ אפילו קליפה כמו לגבי כבד בסי' ע"ג עכ"ל וליתא דשאני הכא כיון דקצת פוסקים חשבי דם לב בעין ראוי להחמיר להצריך קליפה ול"ד לכבד כמ"ש בהגהת ש"ד עצמו לחלק דשאני כבד דכולי דם הוא ואפ"ה שרי רחמנא ומ"ש הר"ב במקום שהיה הלב דבוק לאו דוקא קאמר גם מ"ש הב"ח או בצלייה ודאי ליתא דהא אפילו בכבד נוהגים להצריך קליפה בצלי אפי' אינו דבוק וכמ"ש בסימן ע"ג ס"ק י"ז וכמ"ש הב"ח עצמו שם: ש"ע סָעִיף ב

יב ואין חילוק בין בשר שעם הלב כו'. אדסמיך ליה קאי ור"ל דבמליחה אין חילוק דכי היכי דאמרי' בלב עצמו כבולעו כך פולטו ה"נ בבשר שעמו וכמו שנתבאר וק"ל דלא כהב"ח שהבין דמ"ש הר"ב לעיל אפי' בדאיכא ס' הלב עצמו אסור קאי נמי אמליחה וכאן מיירי לפי הש"ס ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

יג ואין חילוק בין אם הלב סגור כו'. כלומר דאפי' סגור למעלה מהני ליה קריעה אחר מליחה וצלייה ואפי' אינו סגור למעלה צריך לחזור ולקרעו היטב דמה שפתוח למעלה לא מיקרי קרוע וכן אם נתבשל כך אסור וכן עיקר כאשר הוכיח הרב בת"ח שם ד"ג בראיות ברורות ע"ש וכן משמע מדברי כל הפוסקים שלא חילקו בכך דלא כהב"ח: ש"ע סָעִיף ב

יד ואינו אלא חומרא וזהירות בעלמא. וברקנ"ט פרשת לך לך כתוב וז"ל ובעבור כי הברית היא דוגמת הלב לכך חותכים גם חידוד הלב בראשיתו להעביר משם כחות הטומאה וזהו ומלתם את ערלת לבבכם ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

טו אין עוף כו'. אין ר"ל דאילו לא היה בעוף ס' כנגד לבו היה העוף אסור אפי' אם יש בו עם הקדרה לבטל הלב בששים וכדכתב הר"ב דהא ס"ל להמחבר לקמן סי' צ"ב ס"ד דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב אלא מילי מילי קאמר וה"ק אין עוף שלא יהא בו ס' נגד לבו ולא בעינן לצירוף שאר דברים בקדרה כשהעוף שלם ומותר אפי' הוא דבוק בעוף ואפי' אין בחתיכה הדבוקה בו ס' אלא ע"י צירוף הקדרה מטעם דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים ועוד דלא נאסרה החתיכה קודם לכן ועתה אינה ממהרת יותר לבלוע משאר דברים שבקדרה זאת היא דעת המחבר וכך היא דעת הרשב"א והטור: ש"ע סָעִיף ג

טז ששים כננד לבו. כלומר כנגד כל לבו לא כנגד דם שבחללו לבד וכן הוכחתי בספרי מדברי הרבה פוסקים ע"ש והלכך אפי' לב שלם שלא נמלח או לב שנאסר ונתבשל עם עוף שלו וכיוצא בו מותר דהעוף הוא ששים נגד כל לבו וכתב מהרש"ל שם דאווזא שהופשטה עורה אין בה ששים נגד לבה וע"ש בפרישה ס"ד: ש"ע סָעִיף ג

יז וליכא בו ששים נגד הלב בו'. מדברי מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' מ"ט מתוך מה שפירש דברי המרדכי וסמ"ג דלקמן ס"ק י"ט נראה דאם בתוך הרוטב דרך בישול נצטמק הלב בחתיכה מיקרי איסור דבוק וצריך בחתיכה עצמה ששים לבטל הלב ואין דבריו מוכרחים גם א"צ לפרש כלל דברי המרדכי וסמ"ג כן כמ"ש בספרי ע"ש: ש"ע סָעִיף ג

יח י"א דהחתיכה נעשית נבילה כו'. הטעם דאותה חתיכה שהאיסור דבוק בה ממהרת לבלוע האיסור תחלה ונעשית מיד נבלה וכל זה לא מיירי אלא לענין שאר דברים שבקדרה אבל הלב אסור לעולם אפי' יש בעוף עצמו ששים כנגדו משום דלפעמים הדם מתיבש בתוך חללו ואינו יוצא לחוץ וכמ"ש בס"ק ז'. דין עוף שמלאוהו בלב או כבד ע"ל ס"ס ע"ג. ש"ע סָעִיף ג

יט ואין לך בהמה שהיא ששים נגד לבה. ז"ל העט"ז וביש ספרים מצאתי מסיימים אבל אין לך בהמה שהיא ששים נגד לבה כך מצאתי ואינו נ"ל ובודאי טעות גמור הוא דהא לפי אומדנא קלה עינינו רואות שיש בבהמה ג"כ ששים ויותר עכ"ל ומה אעשה שלא עיין בד"מ ובת"ח כלל כ"ז דין ו' שכתב שם הרב כן בשם או"ה וכן הוא באו"ה כלל ט"ו ד"ד והכי משמע (בסה"ת ותשוב' מהר"מ סי' תרי"ו ותשו' מיי' ואגור) בסמ"ג ובמרדכי גבי מעשה בטלה א' שנמלח ונתבשל עם הלב והשיב ר"י דאם יש ששים במים ובטלה נגד הלב מותר אך לא נתיר עתה מטעם זה לפי שרש"י היה משער בכל החתיכה שדבוק בה ע"כ ולענין מ"ש דהא לפי אומדנא קלה כו' נראה דכיון דבבהמה הדרך להסיר הראש וכרעיו וקרבו גם צריך לנקרה מן החלב וגיד הנשה גם מפשיטות עורה (דהעוף דוקא עם עור שלו הוא ששים נגד לבו וכמ"ש בס"ק ט"ו) א"כ אדרבה לפי האומדנא אין כאן ס' וכ"כ רנ"ש במ"ש: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

כ אבל נהגו כו'. אבל פשיט' דאם בשלוה בלא קריעה דמותר בדיעבד: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א ואז. עש"ך דקמ"ל אפילו עם שאר בשר דל"ת לחוד הוא דמותר מטעם שיע הא עם שאר בשר לא קמ"ל כיון שקרעו ומלחו אין בו משום דם. ועכה"ג כתב בקצת דפוסי ש"ע לא היה כתוב במחבר ואח"כ מבשלו ועיין אורח מישור: ש"ע סָעִיף א

ב ויש. עש"ך ואנו אין נזהרין ומולחין וקורעין קודם המליחה ומבשלין אף לב התרנגול דדבר מועט הוא וכ"ש לב בהמה וכתב עוד דאין לאכול שום לב וכן נוהגין: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג דככ"פ. עש"ך הביא ג' טעמים להתיר במליחה וצליה לקרוע אח"כ אף בדם בעין לא אמרינן ככ"פ כמבואר סימן ע' מ"מ לב דשיע מהני עכ"פ דליהוי חשיב גביה כדם פליטה. הב' דהדם מתייבש בתוכו ע"י מליחה וצליה והוה כדם פליטה. הג' נהי דלמסקנא לא קיימא לן שיע היינו לבישול אבל לצליה ומליחה מהני שיע ולא בלע כלל וזה דעת הרמב"ן. והנה לטעם א' קולא אף דם בעין שנפל עליו בחוץ במליחה או בצליה מהני שיעתו דאין בולע רק מעט וככ"פ וחומרא דשאר בשר שעמו אסור. ולטעם הב' קולא לשאר בשר וחומרא דם בעין שנפל על הלב דאין מתייבש אסור ולטעם הג' קולא לשאר בשר וה"ה קולא לדם בעין שנפל עליו או נפל לציר לאחר פליטת כ"ד וצירו דאסור בשאר בשר ולב דשיע לא בלע כלל ואלו לתי' הא' דבלע קצת א"כ אסור בנפל לציר דל"ש ככ"פ כיון דאין בו דם וציר ש"ע. ודע דלענין דינא עיקר הטעם דמתייבש ולפ"ז דם בעין אחר אוסר. וה"ה אם נכבש כשיעור על האש וירתיח בדם בעין דבלע וודאי לטעם שיע ולא הוה רק דם פליטה ושרי ולטעם דשיע ולא בלע כלל בצליה ומליחה הא בכבוש דבלע אסור ויש להחמיר ככל הפירושים וכל זה באיסור דם הא בשאר איסורין וודאי אף לב בולע וכן משמעות הטור במ"ש וי"א לב דבולע משאר בשר ועיין פרישה דלא כמ"ש יש"ש בפכ"ה סימן מ"ה: ש"ע סָעִיף ב

ד אבל. עש"ך דבבישול ל"ש ככ"פ גם שיע לא אמרינן. הא במליחה וצליה כתבנו לעיל באות ג' יע"ש. ואם נמלח הלב בלא הדחה א' יראה להתיר באין ה"מ דבסימן ס"ט מתירין בה"מ וכאן יש דעות דשיע ונהי בדם בעין שנפל על הלב אין להקל מ"מ בהדחה א' יש להקל והיינו שלא הודח בפנים דבחוץ בלא"ה אין עליו דם בעין וכן תרנגולת בחוץ אין בו דם ועמ"ש בסי' ס"ט ✍: ש"ע סָעִיף ב

ה עד. עש"ך דמטור משמע שנמלח דאל"ה אף בנקרע צריך ס' נגד הלב והמחבר ע"כ מיידי דלא נמלח דדם הכנוס בחללו יכולין לשער לדעתו בסימן כ"ב. ולפ"ז קשה אהמחבר איך כתב ואם בישל בלי קריעה מאי איריא בלי קריעה אפילו קרע ובלי מליחה צריך ס' נגד כל הלב וכ"ת דאי נקרע א"צ ס' לבד הלב דעצמו נמי מצטרף דכולו היתר כמ"ש הפר"ח בסימן ס"ט (בחתיכה שנתבשלה בדמה) משא"כ הדם הכנוס חדא דהמחבר שם משמע דאין החתיכה עצמה מצטרפת לס' ועוד דא"כ אכתי נגד דם הכנוס ידעינן לשער להמחבר ודם שבבשר הלב מצטרף בלב עצמו לס'. ומ"ש דנמלח מצ"א נפלט כל הדם שבבשר כבר התבאר כל שלא נבקע לשנים אף שיש לו חלל ונמלח מצ"א שרי ומש"ה קורעו לאחר מליחתו ושרי. ומה שהניח בצ"ע קשה הא בסימן כ"ב אות ט' כתב דהר"ב בד"מ סובר נגד כל החוטין בעינן ולא סגי נגד דם הכנוס ואולי אין ראיה דאפשר בגוף החוטין יש דם משא"כ כאן דם שבבשר הלב יצא ע"י מליחה ומש"ה הניח בצ"ע: והמ"י כלל כ"ז אות י"ב העלה לדינא דאם אין הלב דבוק בחתיכה צריך ס' נגד כל הלב אף שנמלח דנ"נ ולא מהני שיעתו דממהר לבלוע כיון שהוא בפ"ע והגש"ד דאמר מ"ש בשערים דס' נגד הלב סגי ולא אמרינן דלב נ"נ דשיע מיירי שדבוק בחתיכה שיש ס' נגד דם הלב בזה לא אמרינן דלב בולע קודם משא"כ כשהוא בפ"ע ועוד דשמא פ"א היה חוץ לרוטב עכ"ל מ"ש שמא פ"א חוץ לרוטב כבר כתבנו דמשמע מט"ז סימן צ"ב אות י"ב וגם כאן ובש"ך סימן כ"ב אות ה' דבאיסור דרבנן לא חיישינן שמא היה פ"א חוץ לרוטב דספק דרבנן להקל אלא הטעם שממהר לבלוע ומ"ש כשהוא בפ"ע ממהר לבלוע חילוק זה יש לו מקום ולפ"ז אף שדבוק כל שאין בחתיכה ס' אז בעינן ס' נגד כל החתיכה וכשיש בחתיכה ס' נגד דמו בנמלח יש להקל בה"מ: ש"ע סָעִיף ב

ו ואפילו. עש"ך דלהמחבר בדאיכא ס' הלב עצמו נמי שרי כמבואר בב"י ואמאי לא כתב הר"ב וי"א שהלב אסור ומשום דלא הוזכר במחבר בפירוש להיפוך מש"ה לא כ"כ: ש"ע סָעִיף ב

ז הלב. עש"ך הטעם דמתייבש לא מטעם דנ"נ דשיע מהני שאין ממהר לבלוע והשיג על העט"ז דכתב מטעם דנ"נ והמ"י כלל כ"ז אות י"ב כתב דהלבוש מיירי באין בחתיכה ס' נגד הלב דוודאי נ"נ. ואני אומר דהשגת הש"ך עליו דמה איריא באין בחתיכה ס' אפילו יש בחתיכה ס' ונמלח הלב אפ"ה אסור הלב בה"מ מטעם דנתייבש הדם בתוכו ואין יוצא עוד ואסור בבישול ולא מהני ליה קריעה. ואם נקרע הלב ולא נמלח אז דינו כשאר בשר בה"מ או לצורך ע"ש להתיר אותה חתיכה ומיהו כבוד אורחים ל"ש דמשמעות אורחים בעלי תורה ואין אוכלים לב בהמה ועמ"ש בכללים מהו ה"מ וכבוד אורחים: ש"ע סָעִיף ב

ח ויקלוף. עש"ך בשם הת"ח כלל כ"ז ד"ו דהטעם דנאסר במליחה כ"ק והוכיח דעת הר"ב אפילו בנמלח בעינן ס' נגד כל הלב. הנה הר"ב בת"ח שם ד"ו כתב דכבר נאסר במליחה כ"ק והיינו לדעת יש מחמירין שהביא הר"ב בהג"ה דטוב לחוש לקלוף שאר בשר במליחה ואז יוצאין לרוב דעות במליחה כ"ק וא"כ ה"ה הקליפה שכתב כאן הוא רק לחומרא בעלמא וכ"כ בת"ה בהדיא לא מדינא. ולפ"ז אם לא נמלח כלל הלב עם העוף קיל טפי שאם נתבשל עמו א"צ קליפה דבבישול הרוטב חולק הטעם בשוה ול"ש קליפה ובנמלח תחלה אז צריך קליפה מטעם מליחה. ומ"ש דמוכח דעת הר"ב אפילו נמלח בעינן נגד כל הלב דהא אהמחבר קאי דכתב צריך לשער נגד כל לבו וכתב דיקלוף וע"כ בנמלח דאי לא נמלח א"צ קליפה ש"מ דאף נמלח בעינן נגד כל הלב. והאי נמלח בפנים דאי נמלח התרנגולת בחוץ חלב לא נמלח כלל ופשוט: ש"ע סָעִיף ב

ט לאסור. עש"ך דה"ה בנצלה עם הלב דצריך נטילה ויוצאין לרוב דעות דקי"ל צלי כ"נ ולפ"ז ה"ה אין דבוק בעוף כמו במליחה לדעת הש"ך אות י"א: ש"ע סָעִיף ב

י והמנהג. עש"ך דכן עיקר ומיהו לכתחלה אין למלוח כיון דבעי קליפה והיינו לשיטתו באות י"א אף באין דבוק צריך קליפה אלא דלא ידענא מאי איריא משום קליפה בלא"ה אין למלוח אפילו בפ"ע ולסמוך אקריעה שלאחר מליחה ונהי דיעבד אמרינן דהוה דם פליטה ולא לכתחלה ועוד שמא ישכח ויבשלנו כך עמ"י שם אות ז': ש"ע סָעִיף ב

יא וטוב. עש"ך דאפילו אין דבוק צריך קליפה במליחה ועמ"י כלל כ"ז אות ו' חולק עליו וכתב דווקא דבוק יע"ש: ש"ע סָעִיף ב

יב ואין. עש"ך ובאמת דברי הב"ח תמוהין שהקשה דברי הר"ב אהדדי דלעיל כתב אפילו באיכא ס' הלב אסור ובשר שעמו מותר אפילו באין ס' וכאן כתב שאין חילוק בין לב לבשר ותירץ דלעיל לחומרא בעלמא וכאן אמר לפי דין התלמוד הבין דבמליחה אסור הלב עצמו וז"א דלעיל בבישול מיירי דהלב עצמו אסור ובמליחה סובר הר"ב דהלב מותר כהמחבר קורעו לאחר מליחה וצליה ושרי. ויש ליישב קצת כיון דמתיר שאר בשר היינו שנתייבש והוה דם פליטה מה"ט יש לאסור הלב כמו בבישול ונתייבש וה"ה כאן ומ"מ צ"ע כדאמרן: ש"ע סָעִיף ב

יג ואין. עש"ך דכתב הר"ב זה לאפוקי מאו"ה שחילק באם סגור אף במליחה אסור ופתוח אף בבישול שרי דליתא ועמ"ש בט"ז ועמ"י שם: ש"ע סָעִיף ב

יד ואינו. והש"ך בשם רקנט"י דיש לחתוך ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

טו אין. עש"ך ותרתי קשיא ליה חדא דמאי איריא שאין עוף שלא יהא ס' תיפוק ליה דלא אמרינן חנ"נ לדידיה ומאי האי דקאמר ואפילו דבוק והא המחבר לית ליה איסור דבוק אף לאסור אותה חתיכה לית ליה כמבואר סי' ק"ו דאין סובר כלל דממהר לבלוע או שמא היה פ"א חוץ לרוטב. ע"כ פירש דמילי מילי קאמר דכל עוף יש ס' אפילו הוא לבדו בקדירה והדר אמר אפילו דבוק ואין בו ס' אפ"ה שרי דלית ליה דבוק כלל: ש"ע סָעִיף ג

טז ששים. עש"ך אפילו לא נמלח הלב כלל או לב טריפה שבישלו עם תרנגולת כשירה כיוצא מסתמא יש ס' נגד כל הלב ובאווז שהופשט עורה אין ס' נגד הלב כמ"ש מהרש"ל ולא כתב אי דווקא בנמלח דלפי דעתו אין חילוק: ש"ע סָעִיף ג

יז וליכא. עש"ך חולק על מהרש"ל באם נדבק הלב בחתיכה ע"י צימוק בבישול לא מיקרי איסור דבוק דמ"מ אין ממהר לבלוע יותר בשביל זה ואפשר אף לטעם שמא היתה פ"א חוץ לרוטב לא חיישינן כל שאינו מחובר בתולדה דהיא גופא חומרא: ש"ע סָעִיף ג

יח וי"א. עש"ך הטעם דממהר לבלוע ומיהו בת"ח כלל ל"ח ובמ"י שם אות ד' עוד טעם שמא היתה פ"א חוץ לרוטב ובתשובת הר"ב סי' צ"ה הביא הטעם שמא פ"א חוץ לרוטב וכבר כתבנו דבאיסור דרבנן לא חיישינן אמנם בת"ח כלל כ"ה בדם הכבד דרבנן ומליחה דרבנן אפ"ה משמע הטעם שמא פ"א חוץ לרוטב ועמ"ש בט"ז סי' צ"ב אות י"ב ובק"ה: ש"ע סָעִיף ג

יט ואין. עש"ך ובמ"י כלל כ"ז אות ט"ו דה"ק אין לך בהמה שיהא וודאי ס' נגד לבה הא אם יכולה לשער שיש ס' נגד לבה וודאי שרי וכן בחתיכת עוף אם יכולין לשער שיש ס' נגד הלב שרי ועכר"ו בנמלח לב העוף דיש לשער בכזית כדאיתא בכריתות ריש פרק דם שחיטה דאין בדם לב עוף כזית: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

כ אבל נהגו כו' אבל דיעבד מותר אם בשלו בלי קריעה. ש"ך: כתב הפר"ח אות י"א בשם הר"ש הלוי ב' עופות שהיו סגורים ולא ניטלו מהם הכבד ובני מעיים והורה להשליך מה שבתוכם ולצלות העופות והפר"ח כתב דאין הוראה מכוונת אלא העופות מותרים בבישול והלב יקרע והכבד יצלה עכ"ל. אמת נכון הדבר דאין העופות אסורים בבישול ולא הוה נמלחו מצ"א כיון דלא נקרעו הוה כחתיכה עבה והלב יקרע וימלח דלא נמלח כלל ומ"מ הבני מעיים ישליך כיון דאין מחזיקין דם בבני מעיים והא דמולחין עם שאר בשר מבואר בסימן ע"ה דאגב דטרוד למפלט ציר לא בלע משא"כ כאן דהבני מעיים תפילים הם לא טרידי רק בכ"פ אגב ציר דידיה וכבד הזהיר הר"ב אותנו בסימן ע' ס"ו בהג"ה דכל ככ"פ אגב ציר לא שרי אלא בה"מ ובני מעיים לא שייך בהו ה"מ וצורך גדול דאוכליהן לאו בר אינש ומיהו זה להש"ך [יג] אבל להט"ז לפי מה דברירנא שם אין לאסור ומ"מ ראוי להחמיר כדכתיבנא ✍: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א ויש מחמירין לבשלו. הטעם שמא יבשלו בלא קריעה וכתוב ע"ז בד"מ אך שמעתי מרבים שמקילין ונוהגים לבשלו אחר המליחה ע"כ וכ"כ רש"ל להקל בזו שאין גזירה זו בתלמוד ולא בגאונים: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב קורעו אחר מליחתו. בהג"ה ש"ד בשם מהרא"י שמעתי להקשות הא לא אמרינן כבכ"פ אלא גבי דם פליטה ולא גבי דם בעין ודם הלב הוי כדם צלול ויש ליישב קצת דכיון דדרך הדם של הלב להתיבש תוך חללו מה שזב הוי כדם פליטה ולפ"ז צ"ל דגם במליחה מתיבש ודוחק קצת עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב

ג אבל אם בישלו בלא קריעה כו'. דלא כרמב"ם דפסק להתיר מכח התירוץ בגמ' שאני לב דשיע ולא בלע: ש"ע סָעִיף ב

ד כנגד הלב. וכתוב בת"ח כלל נ"ז ודלא כש"ד שכתב נגד דם הלב לחוד ורש"ל עשה פשרה ביניהם דהטור מיירי שלא נמלח הלב עדיין ע"כ צריך ס' נגד כל הלב אבל פ"ד מיירי שנמלח ואין שם רק דם הכנוס ובזה אין שייך לא ידעינן כמה נפק מיניה ודבריו נראין עיקר בפי' דברי הטור דאי מיירי הטור בנמלח אין שייך לומר לא ידעינן כמה נפיק מיניה וכתב עוד רש"ל דאם הופשט האווז ונמלח עם הלב ונתבשל כך לא אמרינן דהוי ס' נגד דם הלב דאפשר שאין בה ס' אפילו נגד דם הלב ונראה דלמעשה יש להחמיר כדעת רמ"א להצריך ס' נגד כל הלב בכל גווני וראייה ממ"ש מהרי"ל העתקתיו בסוף סי' זה דהיה נמלח ונתבשל ואפ"ה הצריך ס' נגד כל הלב ומי יקל נגדו שהוא גדול שבאחרונים: ש"ע סָעִיף ב

ה הלב עצמו אסור. דדם שבלב מתיבש בתוכו כ"כ הג"ה ש"ד: ש"ע סָעִיף ב

ו דהוה דם ממש. וא"ל לפי זה למה אמרינן בתחלת הסעיף קורעו אחר מליחתו ומותר תירץ בד"מ דס"ל דמהני סברא דהלב שיע לענין הלב עצמו דליהוי דם פליטה אבל לענין הבשר שעמו מקרי דם בעין. ש"ע סָעִיף ב

ז והמנהג להקל. פי' במליחה מקילין בין הבשר שנמלח עמו בין הלב עצמו וכמו שמסיק אח"כ שאין חילוק בין בשר כו' רק בבישול קי"ל אפי' בדאיכא ס' הלב עצמו אסור ומ"ש רמ"א אח"כ ולכן אם העוף שלם הכל מותר לא נתכוין אהלב עצמו דמ"מ אסור בבישול ומו"ח ז"ל הקשה כאן דברי רמ"א אהדדי ולא קשה דאהכל קאי אמה שבקדרה ועל העוף: ש"ע סָעִיף ב

ח בין אם הלב סגור כו'. דלא כאו"ה שסובר בסגור למעלה אסור אפי' במליחה וצלייה ובפתוח למעלה סגי כמו קרוע ואם בישלו אח"כ מותר דקשה עליו היכן מצינו מה שאמרו וקורעו לאחר מליחתו אי בסתום למעלה הא כבר נאסר ואי בפתוח למעלה הא א"צ קריעה אח"כ אלא ודאי אין חילוק דכל שלא קרעו ממש אין שום היתר במקום שצריך קריעה ומיהו אם הניחו על פיו דאיכא מקום לדם לזוב איכא למימר דמיקרי קרוע כל זה כתוב בת"ח ודבריו נכונים: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ט אפי' אין בו הראש והרגלים. בתשו' ר"י מינץ סי' ס"ו מיקל יותר להתיר העוף גם כשהוא בלא כנפים ורגלים דאפי' הכי מיקרי עוף שלם וראיה מדכתב המרדכי ואם העוף מנותח לנתחים והלב דבוק בחתיכה ואין בחתיכה ס' לבטל דם הלב כו' אלמא דנמצא חתיכה אחת שיש בה ס' נגד דם הלב הרי שבשופי יש הרבה יותר בעוף שלם מן דם הלב כו' וכתב שם אם היה העוף לפניו היה משער במראית העין ומש"ה לא נקיט רמ"א כאן רק ראש ורגלים שזה א"צ לעיין בו אפי' העוף לפנינו וכן דעת בעל דרישה להקל בזה עכ"פ היכא שיש עוד איזה צד לקולא דהיינו שאנו משערים ס' בכל החתיכה היכא שיש איסור דבוק שהוא עצמו חומר' ונ"ל עוד דגם בלא העור עליה יש להקל שהרי גם בתרנגולת אמרו כן ושם העור דבר מועט ממילא ה"ה נמי בעור אווז שהופשטה: ש"ע סָעִיף ג

י י"א דהחתיכה נעשית נבילה. זה דעת המרדכי שמביא בד"מ דס"ל בכל איסור דבוק דנ"נ כמ"ש סי' צ"ב אבל בטור כתוב בשם י"א דחיישינן שמא אותה חתיכה לבדה נשארה ברוטב ונאסרה וחזרה ואוסרת האחרת ולא נהירא דלמה נחוש לזה עכ"ל והטור לטעמיה דפסק בסי' צ"ב דלא אמרינן חתיכה עצמה נ"נ אלא בבשר בחלב אלא דכאן טעם י"א לאסור דשמא החתיכה נאסרה ואסרה האחרות ולא היה שם ששים ודחה הטור את זה דאמאי נחזיק ריעותא לומר כן והטעם שדם שבישלו אינו אלא מדרבנן וה"ל ספיקא דרבנן ואין זה דומה למ"ש הטור סימן ק"ו גבי דגים דחיישינן שמא נשארו כו' דשם יש איסור דאורייתא וה"ה כאן בחתיכ' בשר שנדבק בה חלב שנתבשל עם שאר חתיכות ויש מקום לחוש שמא היתה עם החתיכה אחרת אחת לבד בלי תערובת אחרים ודאי חיישינן כמו בדגים דלקמן ובחנם האריך בעל הדרישה בחילוקים דחוקים בזה. כתוב בספר מהרי"ל בהלכות א"ו לב שלם נמצא בתרנגול שלם ונמלח ונתבשל עמו ומלאו התרנגולת בביצים ואסר מהרי"ל את הכל משום דאין בעוף ס' נגד לבו אלא כשהוא שלם עם רגליו והראש כו' והביצים שמלאו בו אינם מצטרפין לבטל בס' דהוי כתבשיל אחר עכ"ל וכבר כתבו האחרונים דלא קי"ל כמהרי"ל במה שהחמיר להצריך כל העוף שלם אלא כמבואר בסמוך אפי' בלא הראש ורגלים וכתב רש"ל פכ"ה סימן נ' דמ"מ איכא נפקותא לדידן היכא שאין בעוף ס' כנגד הלב שאין הביצים מועילים לבטל ואפי' היה הלב מונח לבדו ואינו מחובר אל החתיכה כיון שהביצים נקרשים וכן מצאתי בחידושים ואם מלאו בשר הוי המילוי כשאר בשר המונח עם הלב בקדרה ואם המילוי מבשר וביצים ביחד אז אם לא נמלח הבשר מועיל לבטל כמו שהיה הכל בשר ואם נמלח אז המלח גורם שיקרש והוי כנמלאו כולם ביצים ומ"ש הכל בו שאם מלאו בבשר או ביצים דיש לחוש שנבלע כל הדם במילוי ואף אם יש בתבשיל הקדירה ס' כנגד הלב אסור המילוי והשאר מותר לא נהירא כלל אלא כמ"ש וכל שנאסר המילוי צריך שיהיה בגוף העוף ס' נגד המילוי ואם לאו נאסר כל הקדירה עד שיהיה ס' נגד כל העוף. והא דמשמע מדברי מהרי"ל שאין הביצים מועילים לבטל אבל מ"מ אין המילוי נעשה נבילה ולא נאסר היינו שמלאו בין עור לבשר אבל מילאו בתוכו בביצים ידוע שהלב נחבא וכנוס בתוך המילוי והוי כחתיכ' שהלב דבוק בה. ובאגודה כתוב דאם מלאוהו בביצים הוי כביכול ואסור אפי' דיעבד לא נתכוין דהוי כבישול ממש אפילו לקולא דהיינו אם יש שם ס' בין הכל דמותר אלא לאיסור קאמר דלא אמרי' מישרק שריק ע"כ דברי רש"ל בקיצור ורמ"א ס"ס ע"ג כתב דמילוי ביצים הוי ממש כבישול לכל דבר והוה כתבשיל אחר עם העוף אם (אין) הלב דבוק בו וכ"כ באו"ה שהם פירשו דברי האגודה כפשוטן ולא כמו שדחק רש"ל בפירושן גם בפירוש דברי מהרי"ל נדחק רש"ל לחלק בין מילוי בין עור ובשר למילוי בתוכו ואינו במשמע הלשון לחלק בין מילוי למילוי גם מ"ש דכיון שהלב נחבא בתוכן מיקרי איסור הדבוק לא מסתבר לומר כן ע"כ נראה דהעיקר כדברי רמ"א דכל מילוי ביצים נחשב כבישול ממש ומהני במקום ששאר בשר מהני לבטל אם אין דבוק בעוף אלא מונח בתוכו ואם היה דבוק צריך בעוף עצמו ס' ואז הכל שרי ומי שלבו נוקפו להחמיר יחמיר דוקא במילוי ביצים בתוך החלל לאסור אותם לחוד אף בדאיכא ס' אבל לא העוף כי די לנו בחומרא זו כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א ויש. עט"ז בשם הד"מ הטעה דשמא יבשלנו בלי קריעה שישכח ומיהו אחר צליה אף במקום שנהגו איסור לבשל ע"י מליחה ע"י צליה שרי וכ"כ הת"ח כלל כ"ז ד"א והש"ך אות ב' דכולי האי שישכח לקרוע אחר צליה לא חיישינן ומיהו המנהג הפשוט בינינו לבשלו אחר מליחה ולא גזרינן שמא לא יקרענו ויבשלנו: ודע דבכריתות כ"ב א' יש חילוף גירסאות הביאם הכה"ג בהגהות הטור אות א' לרש"י ורשב"א בארוך ע"ו ב' אין ללב אלא ב' מיני דמים א' המובלע בבשרו והוה כשאר דם האיברים וא' המתכנס ללב בשעת שחיטה ועליו חייב כרת וגי' הרי"ף ורא"ש (בפכ"ה) איפכא הוא דם הבא מעלמא הוה דם האיברים ובל"ת ודם שעומד תמיד כנוס בחללו דם הנפש וחייב כרת. ולפ"ז ג' מיני דמים יש ללב. א' המובלע בבשרו וא' דם הכנוס בתוך לבו והוא בכרת ודם הנמשך אליו בשעת שחיטה מעלמא בל"ת וכתב הכה"ג דניכר הוא שדם הלב הוא צלול ומעלמא קרוש יע"ש. וא"כ על הטור והמחבר קשיא דשבקי לגי' הרא"ש אביו ולגי' הר"מ בפ"ו ממ"א ה"ה דם מעלמא בל"ת ודם הכנוס תמיד בתוך חללו בכרת וא"כ למה כתבו הלב מתקבץ בשעת שחיטה הדם שגי' רש"י הוא והרשב"א ולהרי"ף והר"מ ורא"ש יש דם כנוס בתוך חללו וראיתי להמ"י כלל כ"ז אות א' דם שליל א"צ לקרוע הלב אלא שהר"מ כתב בפ"ו ממ"א דבשליל נמי מתכנס ללב כו'. הנה מ"ש ראיה מר"מ אינו דלהר"מ יש דם ש"ע כנוס בתוך לבו וה"ה שליל משא"כ לרש"י דמושך אליו בשעת שחיטה וזה ל"ש בשליל. ומ"ש הר"מ כתב המתכנס ליתא אלא כתב בשליל דם הכנוס ומ"מ לדינא אף בשליל צריך לקרוע ✍: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב קורעו. עט"ז אף דם בעין לא שייך ככ"פ כיון דמתייבש ע"י צליה ומליחה והוה כדם פליטה ואף שאר בשר שנמלח עמו שרי מטעם זה ומשמע שזה הטעם עיקר ועמ"ש הש"ך אות ג': ש"ע סָעִיף ב

ג אבל. דדם בעין אין יוצא ע"י מליחה ונתבשל בדמו דלב שיע לא קאי במסקנא דלא כהר"מ ז"ל עט"ז ועש"ך אות ג': ש"ע סָעִיף ב

ד כנגד. עט"ז הסכים להלכה דאף דנמלח הלב תחלה אפ"ה בעינן בבישול ס' נגד כל הלב דבחללו נמי א"א לשער כמה היה והא דלא קאמר משום דהלב נ"נ לדידן ז"א דשיע מהני דלא נ"נ והא דאסור הלב עש"ך אות ו' בשם הגהת ש"ד דמתייבש הדם ונדבק בתוכו. ועמ"ש בש"ך אות ה' ובאות ו' ומ"ש בשם רש"ל באווז שהופשט עורה דאין ס' נגד דם הלב ולא ערער עליו ובאות ט' היקל באווז שהופשט עורה ובכה"ג בהגהות ב"י אות ל"ד כתב בפי' שהט"ז באות ט' חולק על יש"ש וסבור הייתי לומר באות ט' מיירי שיש בקדירה שאר דברים רק מטעם איסור דבוק מצריכין בחתיכה גופא ס' לכן היקל בהופשט העור אכן דבריו שם לא משמע כן ושם אבאר: ש"ע סָעִיף ב

ה הלב. עט"ז הטעם דמתייבש לא משום נ"נ דלענין זה מהני שיע דאין ממהר לבלוע יותר משאר בשר כמ"ש הש"ך אות ז'. ויראה לפרש דאף שפולט הדם דרך בשר הלב וע"כ הלב בולע תחלה י"ל דלב שיע ובפעם ראשון שפולט לא נתעכב בלב אלא אח"כ ע"י בישול הרבה נכנס ג"כ בלב ומש"ה לא שייך איסור דבוק אלא מטעם דנתייבש ולא יצא ומש"ה הלב אסור ולא מהני קריעה אח"כ ואם נתבשל הלב בלי מליחה אף שקרעו תחלה יראה לאסור הלב אף דאיכא ס' כמ"ש בסימן ס"ט באין ה"מ ולא אמרינן לב שיע לא חיישינן שפירש ממקום למקום אלא נפלט לחוץ כנ"ל ✍: ש"ע סָעִיף ב

ו דהוה. עט"ז ור"ל לי"מ אין סוברים תי' מהרא"י באות ב' דמתייבש הוה דם פליטה דא"כ שאר בשר נמי מותר ולי"א צ"ל דלב שיע מהני דליהוי גביה דם פליטה ולא לשאר בשר ועש"ך אות ג': ש"ע סָעִיף ב

ז והמנהג. עט"ז דמ"ש הר"ב הכל מותר קאי אעוף והשאר שבקדירה כוונתו למ"ש הר"ב ס"ג דעוף שלם הכל מותר היינו גם בעוף לא הלב דמתייבש הדם בתוכו ומלת "הכל" אסיפא קאי דאין שלם החתיכה נשארה באיסורה אמנם מ"ש דלא כב"ח שהקשה דברי רמ"א אהדדי לא ידענא מהו ועיינתי בב"ח ולא הקשה אלא אמ"ש ואין חילוק בין בשר הנמלח עמו ללב [דהבין דמ"ש הר"ב לעיל ואפילו בדאיכא ס' הלב אסור היינו אפילו במליחה] ע"ז תמה הב"ח דאיך כתב כאן ואין חילוק בין בשר שנמלח ללב דהא יש חילוק דלב אסור ובשר מותר במליחה אף באין ס' וכמ"ש הש"ך באות י"ב ומ"ש הר"ב כאן הכל מותר גם על הלב קאי ר"ל במליחה לא נאסר ולא עמדתי על כוונתו כאן ועמ"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף ב

ח בין. עט"ז דלא כאו"ה דכתב אם הלב סגור למעלה אסור אף במליחה וצליה הרי חומרא ואי פתוח למעלה יוצא הדם שבתוכו ע"י מליחה הרי קולא ואנן לא קי"ל כן אלא כל שאין קרוע ממש אין דם בעין יוצא ע"י מליחה ואסור אם נתבשל ואי לא נתבשל קורע לאחר מליחה וצליה אף שכולו סגור ומ"ש דתנן קורעו לאחר מליחתו הוא לשון הפוסקים והא דל"ק ליה ממשנה קורעו לאחר בישולו היינו צליה במאי איירי עמ"י כלל ט"ו אות ט' מה שמיישב שם: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ט אפילו. עט"ז בשם מהר"י מינץ דאפילו ניטלו הכנפים ובדרישה אות יו"ד כתב אפילו ניטל הגרגרת (היינו המפרקת) ושאר דברים ולא נשאר כ"א הגוף שלם יש להקל בשיש עוד צד דהיינו אם מלאוהו בבשר דזה גופא חומרא שאין המלוי מצטרף יע"ש הרי משמע לכאורה דווקא במילוי ומ"מ נראה דאין לחלק אף שאר דברים שבקדירה מקילין דאיסור דבוק חומרא הוא והבו דלא לוסיף עליה ומ"מ יראה דאם נטלו העצם הקוליות ובשר עליהם ולא נשאר כ"א הגוף לבדו דאין להקל כולי האי ועמ"י כלל כ"ז אות ט"ו בשם אביו דמהר"י מינץ היקל מטעם דסובר כמרדכי דא"צ לשער אלא נגד דם הלב לחוד [היינו בנמלח] ואנן קי"ל דאף בנמלח בעינן נגד כל לבו א"כ אין להקל כשנטלו הכנפים וגרגרת ולדינא העלה דיש להקל כמהר"י מינץ. ודע אף שאין בני מעיים בתוך התרנגולת יש ס' והלבוש שכתב דבהמה אין דרך לצלות עם הקרביים הוא לאו דווקא וכ"כ במ"י שם אות ט"ו והוא פשוט: כתב המ"י כלל כ"ז אות י"ז בשם ח"ז הגאון מהר"ש שפירא ז"ל אווזות שצולין באגנים שקורין ברא"ט בעקי"ן ונמצא שם הלב דיש להחמיר מטעם דמקצת העוף תוך הרוטב ומקצתו חוץ לרוטב ויש לחוש לדעת רש"י המבואר בסימן צ"ב ס"ד בהג"ה דאין השאר מצטרף ה"ה כאן אין מה שחוץ לרוטב מצטרף ושוב אמר שאין להחמיר דהלכה כר"י דכל הקדירה מצטרף כמ"ש הש"ך שם ואף רש"י מודה דמפעפע בכל החתיכה כשמקצתה תוך הרוטב ומש"ה אוסר שם בטיפת חלב כל החתיכה ה"ה דמצטרף לבטל ובקו"א בסולת למנחה כתב ואף שיש לחלק בין להקל ובין להחמיר (ר"ל דמשערין הכל בס' היינו להחמיר אף בכחוש משא"כ מקצתה תוך הרוטב אפשר דמה שחוץ לרוטב אין מצטרף) עכ"ז יש הרבה צדדין לקולא יע"ש. ובאמת לא ידענא מה הם הצדדים רק דעת ר"י ורש"י ולפי מה שפסק הט"ז בצ"ב כרש"י יש לאסור האווז. בשו"ת שער אפרים סימן נ"ט הניח דין זה בצ"ע ולפ"ז יש להחמיר גם בחלק שחוץ לרוטב שאסור ולא הוה ממ"נ. ומיהו אם הניחו בכלי ויודעין בודאי שהלב היה חוץ לרוטב ממ"נ הכל מותר ואי ספק אסור כי דרך להתהפך כמו דגים על העופות המבואר סימן ע' והנה להט"ז סי' צ"ב שפסק כרש"י אם מונח הלב בתוך הכלי חוץ לאווז ויש שאר בשר שם ואם לא נצרף חלק האווז שחוץ לרוטב אין ס' יראה דאווז ממ"נ מותר דמה שנחלק לאווז מתפשט בכל החתיכה אף לרש"י כמ"ש המ"י ושאר בשר יש לאסור אלא כיון דשאר בשר אסור נ"נ ואוסר האווז ג"כ. ואם מונח הלב תוך האווז ויש שאר בשר יראה להתיר אף שאר בשר לרש"י ג"כ ✍: עוד כתב הט"ז דאווז שהופשט עורה יש בה ס'. כתב בעה"ג דמיירי שיש עוד צד להקל ע"ש בסי' פ"ט. והדבר למד מענינו שכתב בשם הפרישה דהיכא דיש עוד צד להקל כו' ה"ה כאן ולא סותר למ"ש באות ב' בשם רש"ל. ודע דיש צד להקל היינו איסור דבוק אבל חנ"נ עד"מ שהסירו הכנפים וגרגרת ונאסר העוף ואח"כ הוסיפו עוד בקדירה אין מקילין לומר דחנ"נ הוה חומרא כי רוב הפוסקים ס"ל חנ"נ בשאר איסורין ופשוט הוא: ש"ע סָעִיף ג

י י"א. עט"ז הנה הטור כתב י"א שאם הלב דבוק בעוף דנ"נ וצריך ס' נגד כולו ול"נ וי"א דאסור שמא נשארה לבדה ברוטב ולמה נחוש לזה ופי' הט"ז דה"ק י"א הראשון דחנ"נ דממהר לבלוע יותר א"כ צריך ס' נגד כל החתיכה והטור לטעמי' בסי' צ"ב דסובר דאין חנ"נ בשאר איסורים וכ"ת מ"מ תיקשי אותה חתיכה ליתסר דממהר לבלוע יותר וכ"ת דהטור אין סובר זה א"כ איך כתב דאין סובר חנ"נ מה בכך. ולזה י"ל דהטור לשיטתיה בסימן ק"ו שכתב שאינו מבין דברי הרשב"א ומתיר אף אותה חתיכה יע"ש. אלא שי"א שמא נשארה לבדה ברוטב ע"ז השיג הטור דלמה ניחוש בדם שבשלו דהוה ספק דרבנן משא"כ בדגים סימן ק"ז דהוה דאורייתא. ויש לראות הא בסימן ק"ו כתב חתיכה שיש בה חלב לא יוציאנה כו' אלא אסור לה מספק וי"ל. ודע לדידן דאנו סוברים איסור דבוק יש בו ב' טעמים. א' דחתיכה זו ממהרת לבלוע יותר. הב' שמא היתה פ"א חוץ לרוטב ונאסרה עת"ח כלל כ"ה ד"א באיסור דבוק יש ב' טעמים. א' ממהר לבלוע ואף באיסור דרבנן יש לאסור מה"ט ולטעם השני שמא היה פ"א חוץ לרוטב א"כ באיסור דרבנן יש להתיר מטעם ספק דרבנן להקל אלא שבת"ח בדין כבד דדמו דרבנן וכ"ש בשלו אפ"ה כתב הטעם שמא היה פ"א חוץ לרוטב ובסימן צ"ב בט"ז אות י"ב אבאר בעז"ה. ועמ"ש באות ט"ו: ומה שכתב בדין מלוי בתרנגולת העלה כרמ"א בס"ס ע"ג דלא כיש"ש. ומפרש כך דמלוי ביצים הוה כבישול ואם הלב דבוק בעוף אין המלוי מצטרף ואם אין דבוק מצטרף המלוי ובין הכל ס' שרי ומי שרוצה להחמיר יאסור המלוי ולא העוף ובמלוי בשר הוה כצלי אצל האש ואף דבוק ואין ס' כלל שרי ככ"פ בצלי ועמ"ש לקמן בש"ך שם: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף א

א לבשלו. אפי' עם שאר בשר וכתב הט"ז בשם הד"מ שמעתי מרבים שמקילין ונוהגים לבשלו אחר המליחה וכ"כ מהרש"ל להקל בזה שאין גזירה זו לא בש"ס ולא בגאונים וכתב בתשב"ץ ואיני אוכל לב עוף אע"פ שהספר אינו מזכיר רק לב בהמה שקשה לשכחה מ"מ כמו כן מונע נמי לב עוף עכ"ל וסיים הש"ך וכן ראיתי נזהרין בזה. (ובה"י כתב המנהג הפשוט לב העוף זורקין ולב בהמה חותכין ומולחין ומבשלין כשאר בשר ע"ש איתא בגמרא דהוריות ה' דברים שמשכחין את הלימוד וחד מינייהו האוכל לב בהמה ע"כ אין לאכול בין של עוף ובין של בהמה): ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב פולטו. כתב הש"ך ואע"ג דלגבי דם בעין לא אמרי' כבכ"פ כדלעיל ר"ס ס"ט ובס"ס ע' שאני גבי לב דשיע ולזה מהני עכ"פ שיעתו דמקרי דם פליטה ואם אחר שנמלח הלב נפל לציר שרי מטעם דשיע ולא בלע ובהגהת ש"ד כתב הטעם דכיון שהוא כנוס תוך חללו וע"י מליחה וצליה מתיבש הדם בתוכו נקרא שוב דם פליטה: ש"ע סָעִיף ב

ג נפק. כתב הש"ך דלדעת המחבר מיירי דוקא דלא נמלח קודם אבל אי נמלח א"צ אלא ס' כנגד הדם שבלב דס"ל דדם הכנוס במקום א' נוכל לשער כמ"ש גבי דם הוורידין וצ"ע לדינא עכ"ל והט"ז פסק דלמעשה יש להחמיר דאפילו בנמלח צריך ס' נגד כל הלב והביא ראיה ממהרי"ל שפסק כן ומי יקל נגדו שהוא גדול שבאחרונים ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

ד עצמו. משום דלפעמים הדם שבלב מתבשל ונתייבש כולו בחלל (*) הלב ואינו יוצא לחוץ והא דלא אסר ליה מטעם שהלב נעשה נבלה מהדם שבתוכו שדבוק בו כבר כתב מהרא"י דלענין זה מהני שיעתו דלא אמרינן דממהר לבלוע טפי משאר בשר: ש"ע סָעִיף ב

ה הלב. פי' אם נתבשל הלב עם העוף בענין שיש בחתיכה עצמה ס' אפ"ה צריך קליפה כיון דכבר נמלח עמו ונאסר כ"ק ולפ"ז מוכח דעת הר"ב ג"כ דאפילו נמלח הלב תחלה צריך לשער נגד כל הלב תחלה ודוק עכ"ל הש"ך: ש"ע סָעִיף ב

ו להקל. כתב הש"ך ודעת מהרש"ל כהיש מחמירין והעיקר כדעת הר"ב וכ"כ הב"ח דהכי נוהגין מיהו פשיטא דלכתחלה אין למלוח או לצלות לב עם בשר כיון דעכ"פ צריך קליפה וכתב עוד להמחמירין אם נצלה צריך נטילה: ש"ע סָעִיף ב

ז ולקלוף. (ואז יוצאים לכ"ע שהרי רוב פוסקים הסכימו שלא להצריך במליחה רק קליפה אלא שאנו מחמירין בס' עכ"ל ת"ח). כתב הש"ך משמע להדיא דאפי' אינו דבוק הלב אלא שנמלח עם בשר צריך קליפה ול"ד לכבד בסימן ע"ג דא"צ קליפה דשאני הכא כיון דקצת פוסקים ס"ל דדם הלב הוא בעין ראוי להחמיר להצריך קליפה ומכ"ש דגבי צלי יש להחמיר להצריך קליפה ולא כב"ח שמקיל בזה: ש"ע סָעִיף ב

ח עצמו. פי' כי היכא דאמרינן בלב עצמו כבכ"פ ה"נ בבשר שעמו: ש"ע סָעִיף ב

ט למעלה. פי' דאפילו סגור למעלה מהני ליה קריעה אחר מליחה וצלייה ואפי' אינו סגור למעלה צריך לחזור ולקרעו היטב דמה שפתוח למעלה לא מקרי קרוע וכן אם נתבשל כך אסור עכ"ל הש"ך וט"ז כתב ומיהו אם הניחו על פיו דאיכא מקום לדם לזוב איכא למימר דמקרי קרוע: ש"ע סָעִיף ב

י וזהירות. וברקנ"ט פ' לך לך כתוב וז"ל ובעבור כי הברית היא דוגמת הלב לכך חותכים גם חידוד הלב בראשיתו להעביר משם כחות הטומאה וזה ומלתם את ערלת לבבכם ע"ש: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

יא הראש. ובט"ז כתב בשם תשובת ר"י מינץ להתיר בעוף גם כשהוא בלא כנפיים ורגלים דאפ"ה מקרי עוף שלם (וכ' פר"ח דיש לסמוך עליו) וכן דעת הדרישה להקל בזה עכ"פ היכא שיש עוד איזה צד לקולא דהיינו שאנו משערין ס' בכל החתיכה היכא שיש איסור דבוק שהוא עצמו חומרא ונ"ל עוד דגם אם הופשט עור האווז יש להקל שהרי גם בתרנגולת אמרו כן ושם העור דבר מועט ממילא ה"ה נמי בעור האווזא שהופשטה וכ"פ פר"ח אבל מהרש"ל כתב דאווזא שהופשט עורה אין בה ס' נגד לבה (ובתשובת עה"ג שאלה כ"ט כ' וקרוב בעיני שגם הט"ז מסכים עם מהרש"ל ומ"ש ס"ק ט' ונ"ל עוד דגם בלא עור. היינו אם יש עוד איזה צד היתר. ודבר זה נלמד מענינו שבסמוך לו הביא דברי הפרישה שכתב שיש להקל אם יש עוד איזה צד להקל וע"ז כתב נ"ל עוד כו'. עוד כתב בתשובה הנ"ל אם יבא עוף לפני עם הלב ואוכל לשפוט למראה עיני שהוא ס' נגד הלב אע"פ שחסר מן העוף חלק גדול אני מכשירו ולכן דקדק הרמ"א בלשונו ואם אין שלם וליכא ס' כו' משמע שאינו מוכח שאם אין העוף שלם דליכא ס' כי יוכל להיות שאין העוף שלם ואפ"ה יש בו ס' אבל אם אין העוף והלב לפני אין אני מכשירו אם לא שהעוף שלם ולא חסר כ"א הראש והרגלים כפסק הרמ"א ומסיק והמיקל כר"י מינץ לא הפסיד במקום הפ"מ או בע"ש ע"ש בתשובת ש"א סימן נ"ט הטריף עוף שצלו עם הלב בבעקי"ן אף שיש ס' נגד הלב מאחר ששופכין מעט מים בבעקי"ן הוי מקצת חתיכה בתוך הרוטב ומקצתה חוץ לרוטב ע"ש): ש"ע סָעִיף ג

יב נבלה. כ' הש"ך הטעם דאותה חתיכה שהאיסור דבוק בה ממהרת לבלוע האיסור תחלה ונעשית מיד נבלה ומן הרש"ל נראה דאם בתוך הרוטב דרך בישול נצטמק הלב בחתיכה מקרי איסור דבוק וצריך בחתיכה עצמו ס' לבטל הלב וכתב עליו הש"ך דאין דבריו מוכרחים. וכתב בט"ז והטור כ' בשם י"א דחיישינן בכאן שמא אותה חתיכה לבדה נשארה ברוטב ונאסרה וחזרה ואוסרת האחרת ולא נהירא דלמה נחוש לזה עכ"ל הטור וטעמו דהא דם שבשלו אינו אלא מדרבנן וה"ל ספיקא דרבנן ואין זה דומה למ"ש הטור בסי' ק"ו גבי דגים דחיישינן לזה דשם יש איסור דאורייתא וה"ה כאן בחתיכת בשר הנדבק בה חלב שנתבשל עם שאר חתיכות ויש מקום לחוש שמא וכו' כנ"ל ודאי חיישינן כמו בדגים דלקמן: ש"ע סָעִיף ג

יג הדבוק. כתב הש"ך דכל זה לענין שאר הדברים שבקדרה אבל הלב עצמו אסור לעולם אפילו יש בעוף עצמו ס' נגדו משום דלפעמים הדם מתייבש בתוכו ואינו יוצא לחוץ: ש"ע סָעִיף ג

יד לבה. כיון דדרך להסיר בבהמה הראש וכרעיו וקרבו גם צריך לנקרה מן החלב וגיד הנשה גם מפשיטין עורה ע"כ מסתמא אין בה ששים נגד הלב עכ"ל הש"ך וע"ל סימן ע"ג מדין מילוי בלב או בכבד: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

טו לקרעה. כ' הש"ך אבל אם בשלוהו בלא קריעה מותר בדיעבד (קיצור דינים אם נמלח לב עוף עם בשר או בלא בשר אפי' ליכא ס' מותר הכל רק שיקרעו הלב אחר מליחה אבל מצד המנהג נוהגין לזרוק לב העוף והשאר מותר רק שקולפין מעט במקום שמונח הלב ובבישול אם העוף שלם מותר העוף והבשר שעמו רק הלב אסור ואם אין העוף שלם אזי אם דבוק בחתיכה א' מעוף צריך ס' נגד החתיכה שהלב דבוק בו דחנ"נ ואם אין דבוק בחתיכה מצטרף כל הקדרה לבטל הלב בס'): ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ב

א שיהא ס' כנגד הלב. עי' בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ה ע"ד עוף שצלאו תוך בעקי"ן ונמצא בו לב אם יש להחמיר ולומר שהרוטב לא הגיע למעלה ובעינן ששים באותו חלק שבתוך הרוטב וכתב שהוא מורה להקל ולא מטעם זה לחוד דקיי"ל כר"י בחתיכה שמקצתה תוך הרוטב אלא גם מטעם אחר דאולי לא הגיע הרוטב אפילו לכסות עובי אותו צד העוף שלמעלה ונשאר הלב כולו למעלה מהרוטב ואז ממ"נ אם אתה רוצה לאסור העוף מחמת הלב ולומר שאף בלא רוטב כו' ולכל היותר אין להחמיר יותר מכדי נטילה ולומר שהרוטב לא עלה למעלה מעובי הצלע והיה הלב דבוק בלא רוטב ואסור רק כדי נטילה וגם בזה יש מקום להקל דהא כתב הש"ך בסימן צ"ב סק"ג בשם הר"ן דחתיכה שבקדרה מתפשט בכולה אף בלא רוטב ואף דהש"ך כתב שם דדוקא בדבר צלול היינו כשאין האיסור דבוק ממש עכ"ד ועי' בשו"ת פני אריה סי' צ"ט שנשאל על ענין כזה רק בעובדא דידיה היה ידוע שמקצת העוף תוך הרוטב והלב מונח באותו מקצת ומקצת העוף היה חוץ לאבן וכתב מתחלה דאע"ג דכחוש הוא. הרוטב מפעפעתו ומבליעתו בכל העוף בשוה אף במה שחוץ לקדירה ומצטרף כל העוף לבטל הלב ושוב חזר בו מהוראה זו והעלה דאין המקצת שחוץ לקדרה מצטרף לבטל וכתב שגם על המקצת שבתוך הקדרה אלא שהוא חוץ לרוטב יש ג"כ לדון הרבה אם מצטרף לבטל האיסור המונח בתוך הרוטב ע"ש ולדברי הנו"ב הנ"ל גם בזה יש להקל מטעם דקיי"ל כר"י וגם מטעם האחרון ואף דכאן היה מקצת חוץ לאגן נראה דלא שנא (וכעת אין הספר פני אריה לפני) ועי' עוד בתשובת שער אפרים סי' נ"ט הביאו הבאר היטב בסימן זה ס"ק י"א: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף א

א קודם מליחה. כמ"ש בגמ' שם הלב קורעו כו' לא כו' ובצלי איירי כמ"ש ברפ"ז דפסחים וה"ה למליחה שהוא כצלי כמ"ש בפג"ה (צ"ז ב'): ש"ע סָעִיף א

ב ויש כו'. גזירה שמא יבשל בלא קריעה וגזירה חדשה היא דא"כ בכל הא דאמרינן דצריך חתיכה ומליחה נימא הכי. פר"ח: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג מלחו כו'. נלמד מצליה כמש"ו: ש"ע סָעִיף ב

ד דכבולעו כו'. כמסקנא דגמ' דרפ"ז דפסחים כמ"ש למטה: ש"ע סָעִיף ב

ה וה"ה אם כו'. גמ' דחולין שם: ש"ע סָעִיף ב

ו אבל אם כו'. עתוס' שם ד"ה הלב כו': (ליקוט) אבל אם בשלו כו'. עתוס' שם ד"ה הלב כו' אבל בת"ה ע"ו ב' הסכים לדברי רש"י וכתב שכן דעת הרז"ה וכ' שלכן כללינהו במתני' בהדי כחל ובכחל אפי' בשלינהו בקדירה וה"ה בלב ועסי' צ' ס"א (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב

ז דלא ידעינן כו'. גמ' שם צ"ז ב': ש"ע סָעִיף ב

ח ואפילו בדאיכא כו'. שהקשו היאך אמרינן כבכ"פ והא לענין דם בעין לא אמרינן כבכ"פ כמש"ל ס"ס ע' ובלב הוא דם בעין כמ"ש בר"ס זה ותי' בהגש"ד דדם הלב מתוך שהוא כנוס תוך חללו מתיבש בצליה ומליחה [ועתוס' קי"א א' ד"ה דמא כו' אע"פ כו'] וחשיב דם פליטה ולפ"ז הלב אסור בבישול שאינו יוצא כולו ופורש ממקום למקום כמש"ל בסי' ס"ט סי"א בהג"ה. ובש"ע שפסק דהלב מותר ג"כ י"ל כתי' שאף לסברא משום כבכ"פ מ"מ צריך לתי' שאני לב דשיע לענין זה דלגבי דידיה הוי כמו דם פליטה: ש"ע סָעִיף ב

ט ויקלוף כו'. משום מליחה דמעיקרא דאוסר כדי קליפה: ש"ע סָעִיף ב

י ויש מחמירין כו'. ס"ל כתי' השני הנ"ל דוקא לב משום דשיע: ש"ע סָעִיף ב

יא והמנהג כו'. כתי' הראשון הנ"ל: ש"ע סָעִיף ב

יב ויש מחמירין כו'. דמליחה אוסר כ"ק: ש"ע סָעִיף ב

יג וטוב כו'. דאז יוצאין מב' צדדים א' שהוא ג"כ דם פליטה ואף לסברא הראשונה הא מדינא מליחה אינו אוסר רק כ"ק: ש"ע סָעִיף ב

יד ואז כו' ואין כו'. ר"ל לענין מליחה: ש"ע סָעִיף ב

טו ואין חילוק כו'. ר"ל דאפילו פתוח למעלה צריך קריעה דזה לא נקרא קריעה שאמרו קורעו כו' וכן אם סגור מהני קריעה וז"ש ונוהגין כו' ואינו כו'. ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

טז אפילו הוא כו'. ר"ל ולא אמרינן דהעוף נ"נ: ש"ע סָעִיף ג

יז י"א כו'. דהחתיכה הדבוקה ממהר לבלוע ונעשית מיד נבילה (וע"ל סי' ע"ג ס"ק כ"ו): ש"ע סָעִיף ג

יח ואפילו איכא כו'. כמש"ל סי' ק"ו ס' א' ב' בהג"ה: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

יט הריאה כו'. דלא אמרו אלא בלב שמתקבץ הדם בתוכו וכמ"ש בריש סי' זה: ש"ע סָעִיף ד