שולחן ערוך, יורה דעה פז
א כָּתוּב בַּתּוֹרָה: לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (שְׁמוֹת כג, יט, לד, כו, דְּבָרִים יד, כא) ג' פְּעָמִים; אֶחָד לְאִסוּר בִּשּׁוּל, וְאֶחָד לְאִסוּר אֲכִילָה, וְאֶחָד לְאִסוּר הֲנָאָה. וְהוֹצִיא אֲכִילָה בִּלְשׁוֹן בִּשּׁוּל, לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא דֶּרֶךְ בִּשּׁוּל, אֲבָל מִדְּרַבָּנָן אָסוּר בְּכָל עִנְיָן. כָּל בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁאֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. (טוּר וְאָרֹךְ כְּלָל ל').
ב גְּדִי, לָאו דַּוְקָא, דְּהוּא הַדִּין שׁוֹר, שֶׂה וָעֵז. וְלֹא שְׁנָא בַּחֲלֵב אֵם, וְלֹא שְׁנָא בַּחֲלֵב אַחֶרֶת, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה.
ג אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אֲבָל בְּשַׂר טְהוֹרָה בַּחֲלֵב טְמֵאָה, אוֹ בְּשַׂר טְמֵאָה בַּחֲלֵב טְהוֹרָה, מֻתָּרִים בְּבִשּׁוּל וּבַהֲנָאָה. וּבְשַׂר חַיָּה וָעוֹף, אֲפִלּוּ בַּחֲלֵב טְהוֹרָה, מֻתָּר בְּבִשּׁוּל, וּבַהֲנָאָה; וְאַף בַּאֲכִילָה אֵינוֹ אָסוּר, אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן. אֲבָל דָּגִים וַחֲגָבִים, אֵין בָּהֶם אִסוּר, אֲפִלּוּ מִדְּרַבָּנָן. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת חָלָב מִשְּׁקֵדִים וּמַנִּיחִים בָּהּ בְּשַׂר עוֹף, הוֹאִיל וְאֵינוֹ רַק מִדְּרַבָּנָן. אֲבָל בְּשַׂר בְּהֵמָה, יֵשׁ לְהַנִּיחַ אֵצֶל הַחָלָב שְׁקֵדִים, מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ס"ו לְעִנְיַן דָּם (ד"ע).
ד אָסוּר לְבַשֵּׁל בַּחֲלֵב אִשָּׁה, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. וְאִם נָפַל לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל, בָּטֵל, וְאֵין צָרִיךְ שִׁעוּר. הַגָּה: וְנִרְאֶה לְפִי זֶה, דְּכָל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר לְבַשֵּׁל לְכַתְּחִלָּה בַּחֲלֵב טְמֵאָה, אוֹ בָּשָׂר טָמֵא בְּחָלָב טָהוֹר (ד"ע) וְדַוְקָא בְּשַׂר בְּהֵמָה, אֲבָל בְּעוֹף, דְּרַבָּנָן, אֵין לָחוּשׁ.
ה בֵּיצִים הַנִּמְצָאִים בְּעוֹפוֹת, אִם הֵם גְמוּרוֹת דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֶלְבּוֹן וְחֶלְמוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְעֹרָה בְּגִידִים, הֲרֵי זוֹ גְּמוּרָה וּמֻתָּר לְאָכְלָהּ בְּחָלָב. אֲבָל אִם אֵין לָהּ אֶלָּא חֶלְמוֹן, אָסוּר לְבַשְּׁלָם בְּחָלָב. אֲבָל אִם אֲכָלָם בִּפְנֵי עַצְמָם, מֻתָּר לֶאֱכֹל אַחֲרֵיהֶם גְּבִינָה אוֹ חָלָב.
ו הַמְעֻשָּׁן וְהַמְבֻשָּׁל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, אֵין לוֹקִין עָלָיו. וְכֵן הַמְבַשֵּׁל בָּשָׂר בְּמֵי חָלָב, אוֹ בַּחֲלֵב מֵתָה, אוֹ בַּחֲלֵב זָכָר, אוֹ שֶׁבִּשֵּׁל דָּם בְּחָלָב, פָּטוּר, וְאֵין לוֹקִין עַל אֲכִילָתוֹ מִשּׁוּם בָּשָׂר בְּחָלָב. הַגָּה: וַחֲלֵב זָכָר לֹא מִקְּרֵי חָלָב כְּלָל. וְאִם נָפַל לְתוֹךְ קְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר, אֵינוֹ אוֹסֵר. אֲבָל חֲלֵב מֵתָה, וּמֵי חָלָב, אוֹסְרִים הַמַּאֲכָל כְּמוֹ חָלָב עַצְמָהּ. וַאֲפִלּוּ בְּבִשּׁוּל, יֵשׁ לֶאֱסֹר לְכַתְּחִלָּה (כֵּן מַשְׁמָע בְּאָרֹךְ כְּלָל ל"א). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לַחְתּוֹת הָאֵשׁ תַּחַת קְדֵרָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, לְפִי שֶׁהֵם מְבַשְּׁלִים בָּהֶם פְּעָמִים חָלָב, פְּעָמִים בָּשָׂר, וְהַמְחַתֶּה תַּחַת קְדֵרָה שֶׁלָּהֶם בָּא לִידֵי בִּשּׁוּל בָּשָׂר בְּחָלָב (הַגָּהַת מָרְדְּכַי פ' הַצְלָמִים). עוֹד כָּתְבוּ דְּאֵין לְעָרֵב מַיִם שֶׁהֵדִיחוּ בָּהֶם כְּלִי בָּשָׂר עִם מַיִם שֶׁהֵדִיחוּ בָּהֶם כְּלֵי חָלָב, וְלִתֵּן לִפְנֵי בְּהֵמָה, דַּאֲסוּרִים בַּהֲנָאָה (מהרי"ו). עוֹד כָּתְבוּ, דְּהַכְּלִי שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ מַיִם לַחֲפִיפַת הָרֹאשׁ, אֵין לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ, דְּעוֹשִׂין אוֹתָהּ מֵאֵפֶר שֶׁעַל הַכִּירָה וּרְגִילוּת הוּא לְהִתְעָרֵב שָׁם בָּשָׂר וְחָלָב. (מהרי"ל). וְלָכֵן יֵשׁ לֶאֱסֹר גַּם כֵּן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ מִן הַקְּדֵרוֹת שֶׁל הַתַּנּוּרִים שֶׁבְּבֵית הַחֹרֶף, מִשּׁוּם דְּנִתָּזִים עֲלֵיהֶם לִפְעָמִים בָּשָׂר וְחָלָב מִן הַקְּדֵרוֹת שֶׁמְּבַשְּׁלִים בַּתַּנּוּרִים (מהרי"ו). וּבְדִיעֲבַד אֵין לָחוּשׁ בְּכָּל זֶה. וְאַף לְכַתְּחִלָּה אֵין בָּזֶה אֶלָּא חֻמְרוֹת בְּעָלְמָא, וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד.
ז הַמְּבַשֵּׁל שְׁלִיל בְּחָלָב, חַיָּב. וְכֵן הָאוֹכְלוֹ. אֲבָל הַמְּבַשֵּׁל שִׁלְיָא, אוֹ עוֹר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת וְעִקְּרֵי קַרְנַיִם וּטְלָפַיִם הָרַכִּים, פָּטוּר. וְכֵן הָאוֹכְלָם, פָּטוּר.
ח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּנַסְיוּבֵי דַּחֲלָבָא (פי' חָלָב הַמִּתְמַצֶה מִקִפְאוֹן הַגְּבִינָה), אֵינָם בִּכְּלָל מֵי חָלָב, וְאָסוּר מִן הַתּוֹרָה. אֶלָּא מֵי חָלָב הַיְנוּ אַחַר שֶׁעוֹשִׂים הַגְּבִינוֹת מְבַשְּׁלִים הַנַּסְיוּבֵי, וְהָאֹכֶל צָף מִלְּמַעְלָה, וְלֹא נִשְׁאָר בּוֹ אֶלָּא מַיִם בְּעָלְמָא. זֶהוּ הַנִּקְרָא מֵי חָלָב.
ט חָלָב הַנִּמְצָא בַּקֵּבָה, אֵינוֹ חָלָב, וּמֻתָּר לְבַשֵּׁל בּוֹ בָּשָׂר אֲפִלּוּ בַּצָּלוּל שֶׁבָּהּ (טוּר בְּשֵׁם רִי"ף וְרַמְבַּ"ם). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר, (תוס' ורא"ש ור"ת ורשב"א ור"ן) וְכֵן נוֹהֲגִין.
י חָלָב הַנִּמְצָא בַּקֵּבָה לְכַתְּחִלָּה אֵין לְהִנִּיחוֹ בַּקֵּבָה עַד שֶׁיִּצְטַּנֵּן הֶחָלָב בְּתוֹךְ הַקֵּבָה (אָרֹךְ כְּלָל י"ח בְּשֵׁם רַבִּי שִׂמְחָה וְהַגָּהַת אֲשֵׁרִי), אֲבָל בְּדִיעֲבַד אֵין לָחוּשׁ עַד שֶׁנִּמְלַח בְּקֵבָתָהּ, אוֹ שֶׁעָמַד בּוֹ יוֹם אֶחָד, אָסוּר לְהַעֲמִיד בּוֹ. הַגָּה: וְאִם הֶעֱמִיד בּוֹ, אִם הוּא הַצָּלוּל אוֹסֵר כָּל הַגְּבִינוֹת עַד שֶׁיְּהֵא ס' בֶּחָלָב שֶׁהֶעֱמִיד נֶגֶד הַקֵּבָה הָאֲסוּרָה. וְאִם הָיָה ס' בֶּחָלָב, הַכֹּל מֻתָּר. וְאִם הָיָה הַקֵּבָה קְרוּשָׁה, אֵינָהּ אוֹסֶרֶת כְּלוּם, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה ס' בֶּחָלָב נֶגֶד הַקֵּבָה. (לְדַעַת רַבֵּנוּ תָּם). וְאִם הָיָה הַקֵּבָה צָלוּל מִתְּחִלָּה, וְנִקְרַשׁ, יֵשׁ לוֹ דִּין צָלוּל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א וּבְשֵׁם הַפּוֹסְקִים). וְיֵשׁ מְקִלִּין בְּזֶה (ש"ד בְּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַמָּרְדְּכַי), וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד יֵשׁ לְהָקֵל. עוֹר הַקֵּבָה, לִפְעָמִים מוֹלְחִים אוֹתוֹ וּמְיַבְּשִׁין אוֹתוֹ, וְנַעֲשֶׂה כְּעֵץ, וּמְמַלְּאִים אוֹתוֹ חָלָב, מֻתָּר; דְּמֵאַחַר שֶׁנִּתְיַבֵּשׁ הָוֵי כְּעֵץ בְּעָלְמָא, וְאֵין בּוֹ לַחְלוּחִית בָּשָׂר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
יא אִם הֶעֱמִיד גְּבִינָה בְּעוֹר קֵבַת כְּשֵׁרָה, יֵשׁ בָּהּ טַעַם בָּשָׂר, אֲסוּרָה. וְאִם לָאו, מֻתֶּרֶת. אֲבָל הַמַּעֲמִיד בְּעוֹר קֵבַת נְבֵלָה, וּטְרֵפָה, וּבְהֵמָה טְמֵאָה, אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. הַגָּה: מִשּׁוּם דְּדָבָר הָאָסוּר בְּעַצְמוֹ, וּמַעֲמִיד, אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטִיל (כ"כ בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרַשְׁבָּ"א וְהָרַ"ן). וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם מַעֲמִיד אַחֵר, רַק הָאָסוּר, אֲבָל אִם הָיָה שָׁם גַּם כֵּן מַעֲמִיד הֶתֵּר, הָוֵי זֶה וָזֶה גּוֹרֵם, וּמֻתָּר אִם אִכָּא ס' נֶגֶד הָאָסוּר (מִמַּשְׁמָעוּת הַמָּרְדְּכַי).
ש״ך
סָעִיף א
א שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול כו'. כלומר אבל לא ע"י כבוש ומליחה שאינו דרך בישול: ש"ע סָעִיף א
ב כל בשר בחלב כו' מותר בהנאה. טור ואו"ה כלל ל' ד"ה וכן דעת המחבר בס"ג דבשר עוף בחלב שאינו אסור באכילה אלא מדרבנן מותר בהנאה אף מדרבנן וכן דעת הרא"ה בס' החינוך מצוה קי"ג וכן דעת הרמב"ם פ"ט מהמ"א ד"ד להדיא וכן ביאר דבריו בפי' המשנה פכ"ה וכן פי' הרב המגיד דעתו וכך הבין מהרש"ל פכ"ה סי' ק' ושאר אחרונים דעת הרמב"ם ולא כמ"ש הב"ח דדעת הרמב"ם דבשר עוף בחלב אסור בהנא' מדרבנן כמו שאסור באכילה מדרבנן (ומה שכתב ודוחק לומר דהאי לבשל לאכול הוא כו' כבר השבתי עליו בספרי ע"ש) וכ"כ המרדכי פ' אין מעמידין והגהת אשר"י פ' בתרא דע"ז מא"ז דעל ידי כבוש או ע"י מליחה מותר בהנא' וכ"כ המחבר לקמן ס"ס צ"א והוא מדברי האגור שהביא בב"י שם ומהרש"ל שם חלק ע"ז ואין דבריו מוכרחים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג אבל בשר טהורה בחלב טמאה כו'. ל' הטור אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה אינו אלא מדרבנן ומותר בבישול ובהנאה עכ"ל וכתב הב"י שלשון שאינו מכוון הוא דמ"ש אינו אלא מדרבנן לא מצי קאי אלא לחיה ועוף בחלב טהורה דאי לבשר טהורה בחלב טמאה או איפכא לא אשכחן שאסרוה חכמים באכילה משום בשר בחלב וגם לא היה ענין לאסרו מדבריהם אחר שכבר הוא אסור ועומד מן התורה משום בשר טמא או חלב טמא כו' עכ"ל לכך תיקן כאן הלשון ויפה כוון אלא שהב"ח השיג עליו ופי' דהטור אתא לאשמועינן דמ"מ מדרבנן אסור' משום בשר בחלב ונ"מ לענין חתיכה נעשית נבילה דס"ל (לקמן סי' צ"ב) דאינו אלא בבשר וחלב וכן לענין חתיכה הראויה להתכבד ע"ש וכן פי' הפרישה ולפ"ז אפילו לדידן דק"ל חנ"נ בכל האיסורים היה נפקותא בדבר לענין מ"ש הרב בהג"ה סי' צ"ב ס"ד ע"ש ודוק ולפע"ד ז"א דודאי לא אשכחן בשום דוכתא וגם לא אשתמיט חד מהפוסקים לכתוב כן וגם מפרש"י והר"ן (פכ"ה דף קי"ג ע"א במשנה) משמע להדיא דלית בהו איסור משום בשר בחלב כלל אפילו מדרבנן וגם אין טעם כלל שחכמים יאסרוהו משום בשר בחלב דבשלמא בבשר עוף שייך שפיר גזירה שאם היו אוכלי' בשר עוף בחלב היו אוכלים ג"כ בשר בהמה בחלב וכדכתב הרמב"ם שם אבל מה ענין לגזור שבשר בהמה טהורה בחלב טמאה או איפכא יאסר משום בשר בחלב דהא בלאו הכי ליכא למיחש למידי כיון דבלאו הכי אסור משום בשר או חלב טמאה וזה נראה כוונת הב"י במ"ש וגם לא היה ענין לאסרו כו' דלא כמו שכתוב בלשון הב"ח דהא כבר אסור באכילה מן התורה ולא הוצרכו לגזור עליו והבין שהב"י בא לומר דאין נ"מ בדבר אם הוא אסור משום בשר בחלב או לאו כיון שכבר אסור מן התורה ולכך השיב דנ"מ כו' אלא כוונת הב"י כדפירשתי וכן עיקר לדינא בשגם שחתיכה הראויה להתכבד גופיה הוי מדרבנן וכדלקמן סי' ק"י גם הדרישה כתב בסוף דבריו אלא שעדיין קשה שלא מצינו זה בשום מקום שבשר טהורה בחלב טמאה או איפכא יש בו איסור דרבנן ושנעשית נבילה מדרבנן ע"כ: ש"ע סָעִיף ג
ד ובשר חיה ועוף כו' ואף באכילה כו'. דעת המחבר דבשר חיה ועוף אינו אסור באכילה אפילו דרך בישול אלא מדרבנן ומותר בהנאה ובבישול לגמרי ומהרש"ל והב"ח תלו עצמן בדברי מהרא"י בהגהת ש"ד סי' ע"ו במ"ש קשה להקל נגד התוס' לכך פסקו דבשר חיה ועוף בחלב דאורייתא ובספרי החזקתי דברי האומרים שהוא מדרבנן מן הש"ס והבאתי שם שכן דעת הרבה פוסקים מאד ושאף מהרא"י לא קאמר אלא שקשה להקל נגד התוס' שלא לאכול גבינה אחר בשר עוף מיד אבל מודה לדינא דבשר עוף בחלב דרבנן שהרי כתב בהגהת ש"ד סי' ס"ט דביצים גמורים מותר לאכלן בחלב משום דבשר עוף בחלב דרבנן הקילו (וכ"כ רנ"ש במ"ש סימן ס"ט שמהרא"י תופס עיקר כבה"ג ע"ש) ואף שהתוס' תלו דין אכילת גבינה אחר בשר עוף בזה דבשר עוף בחלב דאורייתא או דרבנן מ"מ אין זה מוכרח כמ"ש שם וגם מדברי התוס' עצמן שם משמע שאין מוכרח לומר כן אלא שבאו ליישב מנהג העולם ע"ש ובאמת י"ל דרך אחרת דאף למאי דקי"ל בשר עוף בחלב דרבנן אסור לאכול גבינה מיד אחריו וכדלקמן ר"ס פ"ט והא דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן מפרשינן כמו שמפרש הרמב"ם וסייעתו ומביאו ב"י סי' פ"ט דהיינו באוכל גבינה ואח"כ עוף ועוד יש לחלק בכמה גווני והרי כתב הרמב"ם סוף פ"ב מהלכות ממרים שהאומר בשר עוף בחלב אסור מן התורה עובר בבל תוסיף ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ה אבל דגים כו'. כתב העט"ז וז"ל ומ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמו שנתבאר בא"ח סימן קע"ג עכ"ל ובאמת נמשך אחר הב"י שכתב כן אבל הוא טעות כי לא נזכר שם אלא דדגים עם בשר אסור משום סכנה אבל בחלב לא שמענו ולא ראינו וכל יומא ויומא נהגינן הכי לבשל דגים בחלב ולאכול גם בד"מ השיג על הב"י בזה וכן בספר באר שבע דף ק' ושאר אחרונים השיגו עליו בזה וגם בש"ס פרק כ"צ (דף ע"ו ע"ב) משמע בהדיא דלית ביה אפילו משום סכנה ע"ש והוא פשוט: ש"ע סָעִיף ג
ו ונהגו לעשות חלב משקדים כו' הואיל כו'. כלומר ול"ד לדם דגים ס"ס ס"ו שמותר לגמרי ואפ"ה אם כנסו בכלי אסור מפני מראית עין אא"כ יש בו קשקשים שניכר שהוא דם דגים דהתם דם גופיה אסור מדאורייתא הילכך הרואה יאמר דאכיל דם בהמה שאסור מדאורייתא אבל בשר עוף בחלב ממש הוא מדרבנן וליכא למיחש למראית העין ולכן בשר בהמה בחלב שהוא אסור מדאורייתא יש להניח אצלו שקדים כדי שלא יחשוב הרואה שהוא חלב ממש וכ"כ בת"ח שם סוף כלל ס"ב ולפ"ז צ"ל דמיירי בבישול דאי לאו הכי אפילו בשר בהמה ליכא איסורא דאורייתא וא"צ להניח שקדים וכן מוכח בת"ח שם להדיא ע"ש ובסימני ת"ח אבל מהרש"ל פכ"ה סי' נ"ב למד מהך דדם דגים דבפורים וכיוצא בו שרגילים לאכול תרנגולת בחלב שקדים שאסור אם לא שיניח שקדים אצלו בתוכן ובצידן להיכירא ובפרט גבי בשר עוף דאיכא למיחש טפי שלא ידמו לומר בשר עוף בחלב שרי אפי' מדרבנן כר"י הגלילי עכ"ל וכן הסכימו האחרונים וכן נלפע"ד (שוב בא לידי ס' באר שבע ומצאתי שפסק נמי הכי) דהא אפילו במידי דרבנן חיישינן למראית העין בכמה דוכתי ומהם בש"ס פרק במה בהמה (שבת דף נ"ד) ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא פירש"י לשוק למכור והיינו מראית העין וכדאיתא בפ' במה אשה (סוף שבת דף ס"ד) והוא מוסכם מכל הפוסקים וכמו שנתבאר בא"ח סי' ש"ה אע"פ שאיסור מקח וממכר בשבת אינו אלא מדרבנן וכמ"ש בא"ח ובח"מ ס"ס רל"ה וכן מוכח בהדיא בתוס' בכתובות פ' אע"פ (כתובות דף ס' ע"א) ד"ה ממעכן כו' דאפי' במידי דרבנן חיישי' למראית העין והכי משמע בדוכתי טובי: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז ונראה לפ"ז דכ"ש כו'. לפי דעת הר"ב דכ"ש הוא נראה דצריך ליישב הא דכתבו הט"ו בס"ג מותרים בבישול והנאה והוא משנה ערוכה בפכ"ה ומוסכם מכל הפוסקים דהיינו דמותר מדינא אבל משום מראית העין לא מיירי ונ"מ בגווני דליכא למיחש למראית העין כגון לרפואה וכיוצא בו וכמ"ש מהרש"ל פ' כ"ה סימן ק"ב גבי חלב אשה דלרפואה שרי אפילו אין בו סכנה כלל מאחר דאין בו איסור כלל אלא משום מראית העין עד כאן לשונו א"נ משכחת לה בגווני אחריני דליכא משום מראית העין ובזה מיושב מה שהניח בת"ח דברי הרשב"א בתימה ע"ש אכן דברי הפוסקים שכתבו סתמא מותרים בבישול משמע דאפילו משום מראית העין ליכא וכך נראים דברי מהרש"ל פכ"ה וכך משמע דעת המחבר מדלא כתב בחלב בהמה טמאה גופיה דאסור משום מראית העין לכך נראה לי ברור דשאני התם כיון דעל כל פנים אחד מהן אסור באכילה דודאי בבישול לחודיה ליכא משום מראית העין דהא יכול להיות שמבשל לצורך רפואה או שאר דברים והאי אסור לבשל היינו לאכול וכן מ"ש המחבר בס"ה אסור לבשלם ע"כ צריך נמי לפרשו לאכלם וכה"ג מצינו במקרא ומשנה דאפקיה לאכילה בלשון בישול ע"ש ובכה"ג דוקא הוא דאיכא משום מראית העין וע"כ גם לדעת הרב צריך אתה לומר כן דהא אפי' בבשר בהמה טהורה בחלב שקדים ס"ל דא"צ להניח אצלו שקדים אלא בבישול () וכמ"ש בס"ק שלפני זה וא"כ תקשי היאך בישלם מתחלה יחד ודוחק גדול לומר דבשעת בישול היה מניח שקדים אצל הקדירה אלא ודאי דבבישול לחודיה ליכא משום מראית העין והלכך הא דאסור לבשל בשר בחלב אשה היינו לאכול והלכך בשר בהמה טמאה בחלב טהורה או איפכא כיון דע"כ לאו לאכלם מבשל להו דהא עכ"פ אסורים משום בשר או חלב טמאה ליכא משום מראית העין כנ"ל ובזה אתי נמי שפיר דברי הרשב"א שהניחם הרב בת"ח בתימה אי נמי בבשר טמא ליכא למיחש למראית העין דניכר לעין שהוא בשר טמא וכן בחלב טמאה כדאיתא בש"ס בעבודת כוכבים (דף ל"ה ע"ב) חלב טהור חיור טמא ירוק אבל חלב אשה וחלב שקדים לא מינכר ואסור משום מראית העין ובזה אתי נמי שפיר דברי הרשב"א ומ"מ הראשון עיקר: ש"ע סָעִיף ד
ח אבל בעוף דרבנן אין לחוש. נמשך לשיטתו בסעיף ג' אבל לפי מ"ש בס"ק ו' אף בעוף יש לחוש והיינו דסתמו הרשב"א והמחבר ולא חלקו בין בהמה לעוף: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט אע"פ שהיא מעורה בגידין כו'. והא דמשמע לעיל סימן פ"ו ס"ד דבהכה תרנגולת על זנבה והטילה ביצים דאסורות משום אבר מן החי אם מעורות בגידין אע"פ שנגמרה בחלבון וחלמון אלמא כיון שמעורה חשיב כבשר התרנגולת שאני הכא דלענין בשר בחלב דעוף שהוא מדרבנן הקילו אי נמי שאני הכא כיון דכל חד בפני עצמו שרי כן כתבו האחרונים וחלוק זה הוזכר בתוספות ופוסקים והרשב"א מכללם לחלק בין הא דביצת נבילה לעיל סי' פ"ו ס"ג דאסור ובין הך דהכא ונ"ל דבלאו הכי לא קשה מידי מהך דהכה תרנגולת על זנבה דאע"ג דלא חשיב בשר מ"מ אפילו חלב ממש הוה אסור משום אבר מן החי אי לאו דגלי לן קרא ארץ זבת חלב ודבש וכדלעיל סי' פ"א ס"ק י"א ואם כן נהי דגלי לן קרא דחלב שרי היינו משום דאינו מחובר בשום דבר ואינו פורש מן הבשר אבל ביצים מעורות ומחוברות ודאי באיסורייהו קיימי וגדולה מזו היו יש אוסרים אפילו מימי חלב משום אבר מן החי וכמ"ש לעיל סימן פ"א ונהי דלא קי"ל כוותייהו מהני טעמי שנתבארו לשם מ"מ ודאי דביצים מעורות לכ"ע אסירי משום אבר מן החי ועוד כ' ר"ת דאפילו ביצים ממש היו אסורות משום אבר מן החי אי לאו דגלי לן קרא דשרי וכמו שכתבו השערים סימן ס"ד ושאר פוסקים על שמו וא"כ ודאי כשהן מעורות דלא גלי לן קרא דאסירי משום אבר מן החי וזה ברור: ש"ע סָעִיף ה
י אבל אם אין לה אלא חלמון כו'. משמע אע"פ שאינה מעורה דכל שלא נגמר אלא החלמון כגוף הבשר נינהו כדכתב הרשב"א ובספרי הארכתי בזה והעליתי דלכתחלה אין לאכול בחלב אפילו אותן שנגמרו בחלמון וחלבון וקליפתן רכה עדיין אפילו אינן מעורות) וכדעת רשב"ם והמרדכי והאגודה פ' קמא דביצה והשערים סי' ע"ו ואו"ה ומהרא"י בהגהת ש"ד אבל בדיעבד אם נתבשלו עם חלב נראה דמותר אבל אם הן מעורות אפי' בדיעבד אסור כיון דבה"ג דף ל"ה ע"ג פסק כר' יעקב וכן הוא בכל נוסחאות הרי"ף שלפנינו בפ' קמא דביצה וכן כתוב בשלטי הגבורים פ' כ"ה דף תשט"ו ע"א בשם הרי"ף וגם דעת הר"ן מוכח כן אם לא נגיה בדבריו בפכ"ה וכן הוא דעת הר"ר יונתן שהובא בא"ח ובכל בו ר"ס ק"ו וכן מוכח דעת רשב"ם וסייעתו הנזכרים דהלכה כרבי יעקב דאל"כ א"א ליישב הסוגיא דפ"ק דביצה לדבריהם וכ"כ האגודה פא"ט סימן ס"ב להדיא וגם בירושלמי פסק בהדיא כרבי יעקב וכן משמע קצת בש"ס דילן דבתרתי לישני מהדר לאוקמי ברייתא כותיה ודלא כש"ג שם שהניח בקושיא מה שפסק הרי"ף כראב"י גם הב"י ושאר אחרונים כתבו סתמא דכל הפוסקים פסקו כת"ק וז"א וכמ"ש וכבר הוכחתי דהעיקר דגמורות היינו שנגמרו בחלמון וחלבון דאם אותן שקליפתן רכה מעורות אפי' דיעבד אסור ואם אינן מעורות מותר אבל אותן הקטנים שלא נגמרו אלא בחלמון לבד אפילו אינן מעורות אסור אפילו דיעבד דכגוף הבשר נינהו וכ"פ בת"ח כלל ע' אלא שלא חילק שם בין מעורות או לאו ומשמע שם מדבריו דאותן שנגמרו בחלמון וחלבון אפילו מעורות מותר בדיעבד והעיקר כמ"ש גם צ"ע קצת למה לא הגיה כאן כלום מיהו נראה דאפילו לא נגמר אלא החלמון והן מעורות יש להקל במקום הפסד מרובה וכה"ג דכדאי הם רש"י ותוס' והרא"ש והטור ור' ירוחם לסמוך עליהם בכה"ג גם נ"ל דלדעתם מעורות היינו אותן הקטנים שנגמרו בחלמון לבד המעורין ומחוברים בבשר השדרה ודלא כמ"ש בב"י דלסברת הטור בשם רש"י היינו כשפירש מן בשר השדרה ואית בהו שורייקי סומקי ואחריו נמשך העט"ז דרש"י גופיה לא פירש כן גם בלישנא קמא ובלישנא בתרא בש"ס מוכח בהדיא דלא כהב"י אלא כדפי' גם דברי מהרש"ל פכ"ה סי"ב תמוהים בענין זה גם סותרין זא"ז למ"ש פ"ק דביצה סימן י"ט ע"ש וכל זה מדינא אבל מהרא"י כתב וכמדומה שאין הנשים נוהגות היתר אפי' נגמרו לגמרי וגם הקליפה חיצונה קשה לגמרי ע"ש ונמשכו אחריו מהרש"ל והרב בת"ח שם במנהג זה מיהו משמע מדברי מהרא"י ומדבריהם שם דאינו אלא חומרא בעלמא והלכך במקום שאין מנהג אין לחוש לזה כלל והב"ח בקש למצוא טעם דהמנהג הוא דין ואין דבריו מוכרחים ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
יא אסור לבשלם בחלב. כל' הזה כתב גם כן העט"ז והוא מגומגם דהא לבשל פשיטא דשרי דאפילו עוף גופיה נתבאר לעיל בס"ג דמותר בבישול אף מדרבנן אלא האי לבשלם ר"ל לאכלם. ודין מליחת ביצים הנמצאים בעוף נתבאר לעיל סימן ע"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
יב אבל אם אכלן בפני עצמן. אפילו אם הם מעורים עדיין באשכול כן הוא בא"ח שם ומשמע שם אפילו לא נגמר אלא החלמון וגם הם מעורות באשכול מותר לאכול אחריהן גבינה או חלב ע"ש ופירוש מעורות באשכול פירש"י מחוברות בבשר השדרה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג אין לוקין עליו. אבל איסורא מיהא איכא וכן בחלב מתה איסורא מיהא איכא כדלקמן סימן צ' גבי כחל וכמ"ש הרב בהג"ה בסמוך וכן כולהו משמע דאיסורא מיהו איכא אפילו בחלב זכר ומ"ש הרב בהג"ה חלב זכר לא מיקרי חלב כלל כו' יתבאר בס"ק ט"ז: ש"ע סָעִיף ו
יד בחלב מתה. כלומר חלב שיצא ממנה לאחר מיתתה ול"ש מתה מעצמה או נשחטה כדלקמן סי' צ' גבי כחל וק"ל: ש"ע סָעִיף ו
טו ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב. כל' הזה כתב הרמב"ם ומשמע דעתו דמשום בשר בחלב הוא דאין לוקין על אכילתו הא משום דם לוקין על אכילתו אף על פי שבישלו דס"ל דם שבשלו עובר עליו מיהו אנן קי"ל דדם שבישלו או שמלחו אינו אלא מדרבנן וכמש"ל סימן ס"ט ס"ק ל"ט ובכמה דוכתי: ש"ע סָעִיף ו
טז וחלב זכר לא מקרי חלב כו'. משמע דכיון דלא מקרי חלב ולית ביה אפילו איסור דרבנן אינו אוסר המאכל ובאו"ה שם כתב דלא גרע מחלב אשה ומדברי הרב המגיד פ"ט מהמ"א נראה דחלב זכר אסור מדרבנן וכתב שכן נראה מדברי הרמב"ם שהעתיק המחבר לשונו וכן משמע קצת בש"ס פכ"ה (דף קי"ג ע"ב) דאמר שמואל התם בחלב אמו ולא בחלב זכר בחלב אמו ולא בחלב שחוטה וא"כ כיון דמחד קרא מפיק להו וחלב שחוטה קי"ל דמדרבנן מיהא אסור וכדלקמן סי' צ' ה"נ בחלב זכר ונראה דהרב המגיד מיירי בחלב זכר של בהמה וכדפרש"י בש"ס שם וז"ל ולא בחלב זכר שהיה לו חלב מועט מן הדדים כגון אם נשתנה והיו לו דדים וכן פי' מהרש"ל שם סי' ק' וכן מוכח מהש"ס שם להדיא דקאמר בתר הכי בעי מיניה המבשל בחלב גדי שלא הניקה מהו אמר ליה מדאיצטריך לשמואל למימר בחלב אמו ולא בחלב זכר זכר הוא דלא אתי לכלל אם אבל האי כיון דאתי לכלל אם אסור ש"מ דבחלב זכר של בהמה איירי אבל בחלב זכר דאדם פשיטא דלא גרע מחלב אשה ולפ"ז המחבר שהעתיק לשון הרמב"ם דמשמע מיניה דגם בחלב זכר פטור אבל אסור והרב בהג"ה לא פליגי: ש"ע סָעִיף ו
יז ומי חלב כו'. וכתוב באו"ה שם דאפי' אותו מי חלב שנשאר אחר שעושין הגבינות וכמ"ש המחבר בסעיף שאח"ז אוסר המאכל: ש"ע סָעִיף ו
יח י"א דאסור לחתות האש כו'. ובמרדכי שם כתב שאסור לבשל בשר איסור בבית ישראל בקדירה של עובד כוכבים שמא יחתה הישראל כו' לכן צריך לשפחות עובדות כוכבים שתי קדרות א' של בשר וא' של חלב וכ"פ בת"ח סוף כלל ע"ו מיהו בשר לאו דוקא אלא ה"ה שאר דברים דזיל בתר טעמא מיהו אין בזה אלא חומרא בעלמא ואין העולם נזהרין בזה: ש"ע סָעִיף ו
יט דאסורים בהנאה. היינו כשהדיחם במים רותחים ועירבם כך רותחין הא לא"ה אינו אסור בהנאה כיון דאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול וכדלעיל בס"א וס"ג: ש"ע סָעִיף ו
כ ורגילות להתערב שם בשר בחלב. והא דלא מיתסר מה"ט לחפיפת הראש שהרי נהנה משום דלרחוץ ראשו כיון שאינו דבר של אכילה לא חשיב הנאה כיון שאינו נהנה מגוף האיסור וכמו שיתבאר לקמן סי' צ"ד ע"ש וע"ל סי' ק"ח ס"ד בהג"ה וס"ס קנ"ה בהג"ה: ש"ע סָעִיף ו
כא ואף לכתחלה כו'. עיין בת"ח כלל ע"ו ומשמע שם דבקדירות של מתכות אין להחמיר אפילו לכתחלה משום דאף אם היה ניתז היה חוזר ומתלבן ע"י האש ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כב פטור וכן האוכלם כו'. ה"נ איסורא מיהא איכא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כג אינם בכלל מי חלב. ע"ל סי' פ"א ס"ה ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כד אינו חלב. דנפקא ליה מתורת אוכל וחשיב כפרש וטנופת: ש"ע סָעִיף ט
כה ויש מי שאוסר. פי' בצלול וכמ"ש לעיל בסי' פ"א ס"ו וע"ז כתב הרב בהג"ה וכן נוהגין וכדכתב בהג"ה בסעיף י' לחלק בין קרוש לצלול ואף לכתחלה משמע בת"ח כלל ס"ה דמותר בקרוש ע"ש מיהו בצלול דעתו דאפילו בדיעבד אסור וכדכתב בהג"ה בס"י מיהו נראה דלכתחלה אסור אף בקרוש משום מראית העין כמ"ש בסעיף ד' ועיין בס"ק ז' ומהרש"ל פכ"ה סי' ק"ז פסק דאפילו קרוש חשוב חלב ממש מדינא כרש"י וכן נראה דעת הר"ן (וכן דעת הרוקח סי' תס"א וצ"ע דבסי' תס"ד משמע דמחלק בין קרוש לצלול ע"ש) וכן דעת האו"ה ריש כלל מ"ו: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כו לכתחלה אין להניחו כו'. הטעם מפורש שם שחלב הקיבה חריף וחמוץ שהרי מעמידין בו: ש"ע סָעִיף י
כז שנמלח בקיבתה. ז"ל ב"י והשיעור שצריך שישהה במליחה שיחשב רותח נתבאר בסי' ס"ט גבי מולח בכלי שאינו מנוקב ושיעור מליחתו לשיהי' רותח כתב רבינו סי' צ"א עכ"ל וא"כ דעתו שצריך שישהה במליחתו כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח וכדלעיל סי' ס"ט סי"ח וצריך שיהא נמלח כ"כ שאינו נאכל מחמת מלחו וכדלקמן סי' צ"א ס"ה ונראה דאף לדידן דקים לן במליחה לאסור מיד וכן אפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי מ"מ יש להתיר כאן בדיעבד אם העמידו בו גבינות אם לא נמלח בכה"ג כיון דבלאו הכי הרבה פוסקים והמחבר מכללם חשבי ליה כפרש בעלמא אפילו לצלול וגם הוא מילתא דרבנן דמן התורה אינו אסור אלא דרך בישול ולא ע"י מליחה: ש"ע סָעִיף י
כח או שעמד בו יום א'. פירוש מעל"ע דהוי ככבוש: ש"ע סָעִיף י
כט אסור להעמיד בו. משמע דאין חילוק בין קרוש לצלול והיינו לכתחלה ואע"ג דמותר לבשל בקרוש אפילו לכתחלה וכמ"ש בס"ק כ"ה התם שאני שאין כאן איסור אלא משום חלב וכיון דקרוש הוא הוי כפירשא אבל הכא נהי דפירשא הוא מ"מ כיון דנמלח או שהה מעל"ע בקיבה ע"כ קבלה טעם מעור הקיבה ולהכי אסור לכתחלה להעמיד בו גבינות מיהא לענין דיעבד דעת המחבר בספרו ב"י דיש להתיר בכל ענין ולכך סתם כאן ואין כן דעת הרב בהג"ה: ש"ע סָעִיף י
ל עד שיהא ס' בחלב כו'. כלומר עד שיהא ס' בחלב שהעמיד ונעשו גבינות נגד החלב שהיה בקיבה שנאסרה בקיבה משום בשר בחלב ולכאורה קשה אמאי סגי בס' הא החלב שבקיבה אסור מעצמו שנעשית נבלה וה"נ אמרינן לקמן ר"ס ק"א דאין דין חתיכה הראויה להתכבד אלא אם איסורא מחמת עצמה כגון נבילה ובשר בחלב ע"כ וא"כ כאן כיון שהוא דבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל וכמ"ש בסעיף י"א וכ"כ המרדכי פרק כ"ה ותשובת מיימוני סימן י"ח ע"ש תשובת הר"ר שמשון ב"א במעשה שעשו גבינות מחלב שבקיבה ונמצא לאחר זמן בתוך השק שהחלב היה בו מעט מן הדקין שהגבינות אסורות כיון שהאיסור מעמיד היינו נותן טעם עכ"ל ואף שהטור כתב גם כן כמ"ש הרב י"ל דהטור ס"ל דדבר המעמיד שאסור בטל בס' וכדעת ר"ת במרדכי ובתשובת מיימוני שם וי"ל דדוקא דבר המעמיד שאסור מעצמו ממש כגון נבילה אמרינן דלא בטיל משא"כ הכא שאין המעמיד אסור מעצמו אלא משום תערובת בשר בחלב ולכך בטיל שפיר (ואפי' אי נימא דבשר בחלב ממש שנאסר ע"י בישול חשיב כגופו של איסור ואם העמידו בו אח"כ אוסר במשהו מ"מ הכא כיון דלא נאסר אלא על ידי מליחה וכבוש דאינו אלא מדרבנן ס"ל להרב דלא חשיב כגופו של איסור לענין שיאסור במעמיד בכל שהוא ע"ש מיהו באו"ה כלל מ"ז דין ח' איתא שאלה אי כבוש חשוב כמבושל לענין זה ונראה דס"ל להרב להקל בזה) ותשובת רבי שמשון ב"א אזיל לטעמי' דס"ל דאפילו מעמיד בעור קיבת כשירה לא בטיל וכמבואר בדבריו שם אבל לדידן דלא קי"ל הכי וכמ"ש המחבר בסי"א א"כ נהי דאסרינן החלב משום שבלעה מהקיבה מ"מ בס' סגי ודוק ודוחק קצת: ש"ע סָעִיף י
לא ואם היה הקיבה קרושה כו'. כלומר אם היה החלב שבקיבה קרושה אינה אוסרת כלום אפילו לא היה ס' בחלב שהועמד נגד החלב שבקיבה והטעם דבקרוש חשיב החלב כפירשא בעלמא וליכא למימר עכ"פ קבלה טעם מעור הקיבה ונותן טעם בגבינות ולא הוי נ"ט בר נ"ט להיתירא דהא טעם השני דאיסורא הוא ודמי לבצלים שבלועים מבשר ובשלם בקדרה חולבת שכתב הט"ו סימן צ"ד ס"ו דצריך עכ"פ ס' נגד הבשר שבבצלים וה"נ נצטרך ס' נגד החלב שהיה בקיבה דלא ידעינן כמה בלע מהקיבה דהכא שאני דאין כח בטעם שקבל פרש זה מן העור לכשיתחבר אח"כ עם חלב גמור שממנו נעשה הגבינה שיוליך עמו טעם בשר והעט"ז כתב וז"ל אע"פ שמ"מ קבל טעם בשר וחוזר ומבליע אותו טעם בגבינות שמעמיד לא הוי אלא נותן טעם בר נ"ט כדגים שעלו בקערה שמותר לאכלם בכותח כמו שיתבאר לקמן סי' צ"ה נ"ל עכ"ל ולא כיוון יפה דל"ד לדגים שעלו בקערה דהוי נ"ט בר נ"ט להיתירא קודם שבא לכלל איסור שהבשר נ"ט בקערה והקערה בדגים דהוי נ"ט בר נ"ט להיתירא ולכך מותר לאכלן אח"כ בכותח אבל הכא לא הוי אלא חד נ"ט להיתירא דהיינו הקיבה בחלב הקרוש וכל הפוסקים מודים בכה"ג דלא הוי נ"ט בר נ"ט כמו שנתבאר בסי' צ"ה ובאמת כתב כן לפי שראה בדברי הב"י שכתב וז"ל והטעם משום דאין כח בטעם שקבל פרש זה כו' שהרי דגים שקבלו טעם בשר מות' לחברם אח"כ עם חלב וכ"ש זה שהוא פרש ודבר בטל שאין בו כח לקבל טעם בשר ולהוליך זה הטעם עמו לחבר אותו עם חלב הגבינה הנקפ' בו לעשות אז בשר בחלב דהוי גרוע מנ"ט בר נ"ט מצד שהוא פרש גמור עכ"ל והבין דהכא נמי נ"ט בר נ"ט הוא אלא שמצד שהוא פרש גרע יותר מנ"ט בר נ"ט וליתא דהכא לא הוי נ"ט בר נ"ט כלל וכמ"ש אלא דכיון שהוא פרש גמור גרע מנ"ט בר נ"ט וזה ברור: ש"ע סָעִיף י
לב ובמקום הפסד יש להקל. ואף לפמ"ש בסקכ"ה דאפי' בקרוש ממש יש מחמירים נרא' דהכא בצלול ונקרש יש להקל ג"כ במקום הפסד מרוב' כיון דאין כאן אלא איסור דרבנן ויש לסמוך בכה"ג אתשובת ר' שמעון ב"א שבמרדכי ותשובת מיימוני וכן הוא דעת סה"ת וש"ד שיש לו דין קרוש ועוד שבת"ח כלל ע"ט דין ג' כתב דבדיעבד יש לסמוך אהיש מקילין משמע אפילו במקום שאין הפסד מרובה א"כ הוא משוה דין צלול ונקרש לגמרי לדין קרוש וא"כ אף למ"ש דבמקום שאין הפסד יש להחמיר אף בקרוש ה"נ בצלול ונקרש ותו דהרי הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים והמחבר מכללם מתירין אפי' בצלול והב"ח בסי' פ"א פסק בקרוש ממש כהרב ובצלול ונקרש כתב דנקטינן להחמיר באיסורא דאורייתא ויש לו דין צלול ואפי' בהפסד מרובה ודלא כמ"ש בהגהת ש"ע סי' פ"ז עכ"ל ותימה דמאי איסורא דאורייתא איכא הכא הא מן התורה אינו אסור אלא דרך בישול וחלב שהיה בקיבה זו לא נאסר אלא ע"י מליחה או כבוש ואולי לא קאי אלא אחלב שנמצא בקיבה כשרה שינקה מן הטרפה אלא דפשט לשונו משמע דבכל גווני מיירי ועוד דא"כ מאי השיג על הרב מיהו נראה דיש להתיר אפילו בכשרה שינקה מן הטרפה בצלול ונקרש במקום הפסד מרובה דהא הרבה פוסקים מתירין אפילו בצלול וא"כ כדאי הם כל הנך פוסקים דמשוים צלול ונקרש לקרוש מתחלה לסמוך עליהם בכה"ג וגם שי"ל שהרשב"א שכתב בת"ה הקצר נקרש בחיי הבהמה אין בדבריו הכרע כ"כ די"ל דאורחא דמילתא נקט כדי להשוותו עם כל הנך פוסקים דלעיל שהרי בת"ה הארוך לא הזכיר כלום מזה ואדרבה משמע שם איפכא שכתב בת"ה הארוך (ד' פ"א ע"ב) וז"ל ונראין דברי ר"ת ז"ל שפי' דהא דאמרינן דמעמידין בחלב שבקיבה היינו בקרוש דכל שנקרש ה"ל כפירשא ואורחיה דמילתא הכי דאין מעמידין בחלב צלול אלא בקרוש עכ"ל משמע שבא לפרש הא דקתני סתמא דמעמידין ולא מחלק בין קרוש לצלול דהיינו משום דאורחא דמילתא הכי הוא דמעמידין בקרוש ואי תימא דצלול ונקרש ס"ל דאסור אכתי לא ה"ל לתנא למיסתם אלא ודאי כיון שנקרש אח"כ חשוב כנקרש בחיי הבהמה גם מ"ש הב"י שמשמעות כל הפוסקים דבעינן נקרש בחיי הבהמה אינו מוכרח כלל: ש"ע סָעִיף י
לג עור הקיבה לפעמים כו'. וה"ה שאר בני מעיים כשמייבשים אותן עד שנעשו כעץ ומ"מ נראה דלכתחלה אין לעשות כן: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לד יש בה טעם בשר. כלומר כשאין בגבינה ס' נגד העור והמחבר אזיל לטעמיה דס"ל לקמן ר"ס צ"ח דסמכינן אטעימת העובד כוכבים לכך כתב סתם אם יש ביה טעם בשר אבל אנן קי"ל דלא סמכינן האידנא אטעימת עובד כוכבים וכמ"ש הרב בהג"ה שם והלכך לעולם משערינן בס' והיינו דכתב הרב בהג"ה לישנא דאיכא ס' וק"ל: ש"ע סָעִיף יא
לה אבל המעמיד בעור קיבת נבילה. החילוק בזה כתבו הפוסקים דעור קיבת כשירה מאחר שהוא מותר בפני עצמו ולית ביה איסור אלא משום חבורו עם הגבינה כל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי באפיה קאי והאי באפיה קאי אבל עור נבילה וכיוצא בו שאסור מעצמו כיון שהוא מעמיד אנו רואין כאילו האיסור בעין ומהרש"ל פסק בפכ"ה סי' ק"ו דאפילו המעמיד בעור קיבת נבילה בטל בס') ואין דבריו מוכרחים: ש"ע סָעִיף יא
לו אבל אם היה שם ג"כ מעמיד כו'. נראה דדוקא כשאין האיסור יכול להעמיד לבדו בלא ההיתר הא לאו הכי אסור והכי מוכח להדיא במרדכי שם שכתב שם ראיה לדין זה מידי דהוי גבי שאור פ' בתרא דעבודת כוכבים שאור של תרומה ושל חולין ובזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ וחמצו העיסה אסור ור"ש מתיר אבל אם אין באיסור לבדו כדי להחמיץ אם לא שיסייענו ההיתר לכ"ע מותר עכ"ל וכ"כ תוספות בעבודת כוכבים דף ס"ח ע"א ד"ה ולר"ש כו' ע"ש מיהו יש לחלק דכדי להחמיץ שאני דהוי נ"ט ממש וכדאיתא בש"ס פג"ה (דף צ"ט ע"ב) ע"ש אבל פשט דברי המרדכי לא משמעינן לחלק בכך ועוד דאם כן לא היה צריך לסיים אבל אם אין באיסור לבדו כדי להחמיץ אם לא שיסייענו ההיתר לכ"ע מותר דהא הכא בלא"ה מותר וצ"ע לדינא ועיין לקמן סי' קמ"ב ס"ד וסי"א ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף יא
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א שאינו. עש"ך עשה כלומר אפשר מלת דרך קשיא ליה היל"ל שאין אסור אלא בבישול או דכלל צלי וחם לתוך חם וצונן להם דג"כ אסור מ"ה. ולשון זה שכתב המחבר הוא דברי הרשב"א בתה"א ב"ד ש"א ועיין בספר ג"ו בפתיחה שם כתבנו דאף דהוצרך הכתוב להוציא בלשון בישול לאסור שלכ"א מ"מ אין לנו איסור ע"י כבישה כיון שבא הכתוב בלשון בישול דהוה כאלו אמרה תורה לא תבשל ותאכל וכ"כ הפ"ת. ועי' חולין קי"ג בהא דהמבשל חלב בחלב דאמר להכי אפקיה לאכילה בלשון בישול לומר כשם שהיה לוקה על בישולו וח"א להיפוך והא וודאי קשיא מנלן הא כיון דאיצטריך להוציא אכילה בלשון בישול כמ"ש. וסבור הייתי לומר דהני אמוראי סברי כמ"ש בפסחים כ"ה מתיב רבא כו' דסובר כל איסורין לוקין שלכ"א ומש"ה דרשי להכי אפקיה לאכילה לומר כו' מש"ה הר"מ בפ"ט ממ"א ה"ו פסק דהי' לוקה על בישולו ולא על אכילה אלא דאכתי קשיא הא צריך למעט מליחה וכבישה (והר"מ פסק דל"פ דלמעט מחלוקת עדיף) ובס' ר"י כתבנו ישוב לזה: ש"ע סָעִיף א
ב כל. עש"ך הסכים דמותר בהנאה דלא כמהרש"ל ומ"ש לבשל לאכול הוא קאי אמה ששנינו רפכ"ה כ"ה אסור לבשל חוץ מבשר דגים וחגבים כתב הב"ח דמשמע ה"ה עוף אסור לבשל והש"ך תי' כמ"ש המ"מ דלבשל לאכול קאמר אבל בישול מותר בעוף. ומיהו י"ל אסור לבשל משום מ"ע. ולבוש ס"י כתב המחמיר לאסור בשר עוף בהנאה תע"ב יע"ש. עוד כתב הלבוש ס"ג תלתא גדי ואמו לרבות שור ושה תמוה דבחולין דריש תלתא גדי ואמו לדרשא אחריתי ושור ושה מסיק תרי מיעוטי כתיבי עזים העזים יע"ש ✍ועמ"ש בט"ז אות א': כתב בשו"ת שער אפרים סי' ל"ח חמאה שבשלו בקדירת בשר ב"י העלה לנר חנוכה שרי דמצות דרבנן נמי לאו ליהנות ניתנו ושרי הא נרות של חול אסור ונקברין לא ישרפו לא שייך בנ"ח דלא נשאר אפר עכ"ל. וזה הפך מ"ש בט"ז בשם מ"י בסולת בלולה בטיגון אין לאסור בהנאה ועיין שבת פתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת אין מדליקין בחנוכה דמותר להשתמש לאורה והוקשה להם לתוס' דלמא הטעם כבתה זקוק כו' א"ל והאיכא איסורי הנאה י"ל דאמתני' קאי שאמרו חז"ל ושם לא הוזכר איסורי הנאה. עתה בהעתקה שלישית ראיתי בא"ז א"ח תרע"ג אות ב' תמה עליהם דלהדליק נ"ח אסור דעובר על בישולו יע"ש ריש בישול אחר בישול כמבואר בסי' שי"ח. הנה מ"ש כמבואר בשי"ח לענ"ד אף יבש או רותח לח דל"ש בישול אחר בישול בשבת אפ"ה בב"ח בישול הוה ובמקום אחר כתבנו. ולהליץ בעד ש"א י"ל קצת טיגון לאו בישול הוא ואסור בהנאה מדרבנן כיש"ש יע"ש ✍: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג אבל. עש"ך ותוכן דבריו דהמחבר יפה עשה ששינה מלשון הטור וכתב דבהמה טמאה אין בו איסור אפילו מדרבנן בשגם דחהר"ל דלא בטיל לא הוה רק מדרבנן אין להחמיר בחלב טמאה גם לענין נ"נ יראה לומר כן. ומ"ש שכ"מ מרש"י הוא כמ"ש הט"ז אות ב' וע"ש ברש"י. ומ"ש דנ"מ לענין מ"ש הר"ב בסי' צ"ב ס"ד אפשר דקאי אאם היה חצי החתיכה ברוטב או דקאי אלח בלח דבשאר איסורין בה"מ סומכין לומר דאין חנ"נ ובב"ח אף בשר עוף בחלב דרבנן עד"מ ציר בשר עוף עם חלב ונתערב אח"כ צריך ס' נגד הכל אף בה"מ וכ"מ לשון הר"ב שם דלא חילק אלא בין בב"ח לשאר איסורין ועש"ך שם אות ט"ו מ"ש על אפי רברבי שכתב בב"ח יש להחמיר כתב הש"ך דמדינא הוא וי"ל דא"ר כ"כ אבשר עוף וכדומה אפ"ה יש להחמיר אטו בב"ח דאורייתא ושם יבואר עוד: כתב בכר"ו אות ה' דנ"מ זית בשר טמא וזית בשר טהורה שנפלו לנ"ט זיתי חלב דאיסורין מבטלין זא"ז יע"ש. ולי נראה אם לומר דטמא וטהור אין טעמן שוין יש לצדד בזה אבל באמת אין זה ברור והלכך בטעמא תליא מלתא וכל שנרגש טעם הבשר ודאי אסור באכילה ולענין הנאה יש לעיין דבאכילה אסור משום טמא ג"כ דנ"ט וחיך אוכל יטעם אבל הנאה י"ל דרך בישול אסרה תורה וכל שאין בבשר טהור כדי ליתן טעם לא נעשה בב"ח ושרי בהנאה ועמ"ש בשער התערובת וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ג
ד ובשר. עש"ך דהלכה דחיה ועוף מדרבנן והולכין בספיקן לקולא ובהנאה שרי ועמ"ש באות ב': ש"ע סָעִיף ג
ה אבל. עש"ך ועמ"ש בט"ז בשם כה"נ דבחלב יש סכנה ובחמאה ובשומן הנקלט אין סכנה עסי' קי"ו דיש דיעות בסכנה אפילו ס' לא מהני: ש"ע סָעִיף ג
ו ונהגו. עש"ך הסכים דאסור לעשות כן דבאיסור דרבנן נמי שייך מ"ע ומיהו מ"ש מת"ח משמע דבצונן מותר להניח בחלב שקדים אפילו בשר בהמה זה לשון הת"ח כלל ס"ב ד"ה יש רוצים לאסור בשר עוף בחלב שקדים. ול"ד לדם שבכרת משא"כ בשר עוף דרבנן ואפילו בבהמה אין איסור כ"א בבישול וראיה דמותר לבשל בחלב טמאה ולא חששו למ"ע ואפילו להרשב"א דאוסר לבשל בחלב אשה מ"מ היינו בישול אבל אכילה שרי ודברי הרשב"א תמוהים דהא בטמאה לא חששו למ"ע עכ"ל הנה מה שחילק דם בכרת ואפשר דלא תקשי דם שבישלו דרבנן ואפ"ה כ"ז שלא כנסו עם קשקשים משמע אפילו ע"י בישול אסור. ומ"ש ואפילו בבהמה אין איסור כ"א דרך בישול לכאורה אעוף קאי וה"ק אפילו בהמה אין איסור בצונן וא"כ בעוף דאיכא כמה צדדים לא גזרו ע"י צונן אמנם ממ"ש ואפילו לרשב"א דאוסר בחלב אשה אבל שלא ע"י בישול שרי משמע להדיא אפילו בשר בהמה טהורה בחלב אשה. ומ"ש הת"ח דחלב טמאה לא חששו למ"ע קשה הכל טעמא מאי הא דם דגים גזרו בחד דרבנן אם לא כמ"ש דם בכרת החמירו טפי. ולענין דינא בסעודות גדולות ודאי ראוי להניח אצלו שקדים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז ונראה. עש"ך ובתחלה כתב דהמחבר בס"ד מיירי לרפואה או בגוונא דליכא למיחש למ"ע דמינכרי ובזה מיושב מה שתמה הת"ח על הרשב"א דאוסר בחלב אשה והא שרי לבשל בחלב טמאה דהתם מיירי לרפואה או דמינכרי. אכן קשה אמאי נקיט חלב אשה ולא נקיט טמאה היכא דאין לרפואה דאסור משום מ"ע ע"כ כתב הש"ך דלהמחבר האי אסור לבשל לאכול הוא ובס"ה דכתב המחבר אם אין גמורות אסור לבשלם ע"כ לאכול דלבשל כתב בס"ג דשרי עיין אות י"א וכן ממרוצת לשונו שכתב בס"ה אסור לבשלם אבל אם אכלם בפ"ע מותר לאכול גבינה משמע דלבשל היינו אכילה (ומיהו י"ל דבס"ג כתב דמדינא שרי ואח"כ בס"ד כתב דמ"ע אסור וה"ה חלב כו' עם בשר עוף ומש"ה בס"ה כתב דאסור לבשל אלא דביצה מנכרא) ובזה מתורץ הקושיא של הת"ח דטמאה דאין ראוי לאכילה בבישול ליכא מ"ע משא"כ לבשל ולאכול בחלב אשה באכילה שייך מ"ע. אמנם מ"ש דלהר"ב צ"ל כן הלשון מגומגם דלהר"ב ודאי אסור בישול ממש בחלב טמאה שהרי הר"ב אומר כן דאסור לבשל בחלב טמאה והיינו בישול דאין ראוי לאכילה משום טמאה ולפי דברי הש"ך יהיו דברי הר"ב סותרין דלעיל כתב דבשר בהמה אין להתיר אא"כ הניח שקדים והיינו ע"י בישול דבצונן משמע בת"ה דשרי אף בבהמה ואיך בישל מתחלה דדוחק שהניח אצל קדירה שקדים וע"כ מותר בבישול א"כ איך כתב הר"ב דלבשל בחלב טמאה אסור וע"כ צריך לדחוק דמניח בשפת הקדירה שקדים. ומיהו חמחבר דנקיט חלב אשה ה"ה דה"מ למנקט בשר עוף דבאכילה הוא דאסור ואולי סובר כלבוש דחיה ועוף מינכר יע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ח אבל. עש"ך זה להר"ב דמתיר עוף בחלב שקדים ה"ה בחלב אשה אבל לפי מה שהעלה הש"ך אות ו' דאפילו בדרבנן שייך מ"ע אסור אף עוף דרבנן אפילו בחלב אשה לאכול כמו בחלב שקדים דאסור: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ט אע"פ. עש"ך חילק בין סימן פ"ו. ומ"ש אמ"ה הוא לאו דוקא דשם מוזכר בשר מן החי ומיהו באין גמורות הוא דהוה בשר מהחי וגמורות ומעורות הוה אמ"ה: ש"ע סָעִיף ה
י אבל. עש"ך ודע דמעורות היינו דאית ביה שורייקי סומקי אפילו נגמרה החלמון והחלבון מיקרי מעורות ועמ"ש בט"ז ועפר"ח: ש"ע סָעִיף ה
יא אסור. עש"ך דלבשלם היינו אכילה וכאן אפשר כ"ע מודים דשרי לבשל ביצה המעורה בחלב דמינכר ולא אתי לאיחלופי כמש"ל: ש"ע סָעִיף ה
יב אבל. עש"ך וטעמא דבשר עוף דרבנן ובביצים לא גזרו אף דחשיב כבשר ממש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג אין. עש"ך דהמחבר כלל חלב זכר עם אינך משמע דאיכא איסור דרבנן ואם נפל לתבשיל אסור עד ס' והר"ב בהג"ה מיירי בחלב זכר אדם דליכא אלא מ"ע וכל תערובת ליכא מ"ע ושרי באין ס' ועפר"ח: ש"ע סָעִיף ו
יד בחלב. עש"ך כבר כתבנו במקום אחר חלב נבילה יש בו איסור תורה אלא שאין לוקין עליו והפרישה כאן כתב חלב מתה דרבנן כמו ביצת נבילה והב"ח בקו"א כתב דחי' לוקה עליה ובסימן פ"א כתבנו דלדעת הר"מ איסור תורה יש בו ולא מלקות: ש"ע סָעִיף ו
טו ואין. עש"ך דהמחבר כר"מ דאין לוקין משום בב"ח הא משום דם לוקה דאמה דסמיך ליה קאי ועוד המחבר השמיט בשר מתה. וחלב מתה כתבנו דאין בו מלקות אלא איסור אמ"ה עב"ח ופרישה כאן [ומיהו י"ל לדעת התוס' בכ"ה בכורות ו' לוקה אחלב מתה] ומיהו אנן קי"ל דם בעין שבישלו דרבנן וכ"ש מה שיוצא ע"י מליחה כו': ש"ע סָעִיף ו
טז וחלב. עש"ך דרמ"א מיירי חלב זכר אדם הא דבהמה אסור מדרבנן אבל המעיין באו"ה כלל ל"א ד"ג כתב חלב זכר מלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ולא גרע מחלב אשה יראה דבחלב זכר דבהמה איירי משום דלא שכיח לא גזרו דאי דאדם תיפוק דלא גרע מחלב אשה דלא כמ"ש הפר"ח אות י"ד. עוד כתב או"ה חלב של ודאי טריפה אוסר בשר מ"ה דראוי להיות אם. אם היתה מעוברת כבר עכ"ל וירצה דמחלב אמו ממעטינן חלב שחוטה הא חלב טריפה נהי שאין מתעברת ויולדת מ"מ יולדת עכ"פ. (ולולי דבריו הקדושים הייתי אומר בלא"ה דמי שראוי להיות אם היינו להניק וילדה כבר קודם שנטרפה) ואיך שיהיה למידין מיניה דחלב טריפה אסור ג"כ בהנאה ע"י בישול ומינה בשר טריפה ונבילה וכ"כ ז"ל ובד"מ אות ה' הניח דברי או"ה בצ"ע ואולי היה נוסחא אחרת לפניו יע"ש: ש"ע סָעִיף ו
יז ומי חלב. כתב הש"ך אפילו לאחר שהוציאו כל המאכל אפ"ה איכא איסור דרבנן יע"ש: ש"ע סָעִיף ו
יח י"א. עש"ך דאין העולם נזהרים בזה דאין אלא חומרא בעלמא עכר"ו אות י"ג ולדינא בשר בחלב יש בישול אחר בישול ומ"מ הבלוע שבתוך הקדירה מבשר וחלב יחד שיפלוט לחוץ ויתבשל לא חשו דזה לא הוה דרך בישול אבל בשר בקדירה ב"י מחלב ודאי הוה דרך בישול. ומ"ש הכר"ו בב"ח כל שבא לידי בב"ח אוסר אח"כ אף שנט"ל לא נהירא דנט"ל שרי מטעם חד בתרי בטל כיון דאין נותן טעם מושבח במאכל וכ"מ בכמה דוכתין ובסי' ק"ג אבאר דבלוע אף בציר חד בב' בנט"ל שרי. ומה שהקשה ממהרי"ל שצוה להגעיל הכלי שעשו בו חפיפת מים עם אפר תי' בצ"צ סי' צ"א דכיון דיש תקנה בהגעלה הוה כלכתחלה ונט"ל לכתחלה אסור עמ"ש בסי' צ"ב בט"ז וש"ך. אם מותר לערב חלב בהמה או חלב חטה ביין שיהא צלול אבאר בסי' צ"ז וצ"ט עיין צ"צ סי' פ': ש"ע סָעִיף ו
יט דאסורים. כתב הש"ך היינו רותחים וברור הוא דכשהיס"ב בכ"ר מיקרי מבשל הא כ"ש אף דמפליט ומבליע לא מבשל ושרי בהנאה: ש"ע סָעִיף ו
כ ורגילות כו'. והא דלא מיתסר לחפיפה דאין נהנה מגוף האיסור מבב"ח ש"ך: ש"ע סָעִיף ו
כא ואף. עש"ך בקדירות של מתכות יש להתיר אף לכתחלה דמתלבן ונשרף הבלוע. ובתנורים שלנו בבית החורף אין רגילים להתבשל שם כלל ודאי שרי ומיהו יש ליזהר שלא לשאוב מים בכלי חולב ואח"כ בכלי בשר דפעמים שהם מלוכלכים ולא הוה ב' נותני טעמים להיתר ויש למחות ביד העושים כן: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כב פטור. ואיסורא מיהא איכא ש"ך. והוא לשון הר"מ ז"ל בפ"ט ממ"א ה"ז והוא ברייתא חולין קי"ד ומשמע ודאי דבאכילה אסור מדרבנן עכ"פ ועמ"י בשו"ת סי' ט"ז בנמצא עצם חלול בתוך מאכל חלב והיה ספק שמא היה מוח וצידד המ"י להחמיר והבל"י בשו"ת שלו סי' צ"ט התיר דלא מחזקינן איסורא והמ"י כתב בעצמות הרכין אסורין אף העצמות עסי' צ"ט ולא הבינותי דכאן משמע דעצמות הקשים נמי אוסרין בב"ח מדרבנן אם לא שנאמר דמלת הרכים קאי נמי על עצמות וז"א וצ"ע ועיין חולין קי"ד לא הוזכר הרכים ועסי' צ"ט בש"ך אות א' ופר"ח ושם אבאר בעזה"י ✍: ודע דעור בחלב פטור אבל אסור מדרבנן ויש להסתפק באותן שעורותיהן כבשרן כמו שחשבן הר"מ ז"ל בהמ"א פ"ד הכ"א עור השליל ועור תחת האליה ועור בית הבושת דהוה מ"ה כבשר ה"ה לענין בב"ח אפשר שאסור באכילה ובהנאה ✍: כתב הכה"ג בהגהות הב"י אות מ"ג פעם אחת הביאו תורגמים דבש בנודות ואסר דאף שיבש הוא מ"מ נתלחלח תוך שיעור כבישה אם לא לצד השיער יע"ש ויראה דמש"ה אסור לצד הבשר שיש תלתלי בשר עדיין מחובר בעור משא"כ לצד השיער אף דכבוש אוסר בכולו מ"מ העור לחוד אין בו טעם כ"כ ויש לסמוך ג"כ אמ"ד בשר בדבש פוגם. ומיהו שמן זית אוכלים אף הבאים בנודות דפוגם הוא בשמן עסי' ק"ג ושם אבאר: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כג אינם. עש"ך הראה מקום לסי' פ"א ולהרא"ש קשיא דתי' דבחלב אמו ממעט כאן מי חלב דהיוצא מאם מעורב הוא משא"כ לענין אמ"ה א"כ קשיא למעט נמי מי חלב הראשון דלאו בכלל חלב אמו הוא אמנם למ"ש הש"ך שם א"ש דמימי חלב לאו בכלל הוא ואפ"ה לא הוה אמ"ה דהתורה גלי דוקא בשר הוא דאסור ועפר"ח סי' פ"א אות י"ד כתב דמי חלב שהוא נסיובי ג"כ אין אסור מן התורה וכ"כ כאן ולענין דינא אין לנו אלא דברי המחבר ואפילו בה"מ יש לאסור בהנאה ומיהו אי יש עוד ספק אי מצטרפין דליהוי ס"ס או לאו איני אומר לא איסור ולא היתר וצ"ע כעת בזה ✍: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כד אינו. עש"ך ואף דנ"ט לשבח ומעמיד הוא אפ"ה קים לחז"ל דנפיק מתורת חלב ולא הוה אלא כפירשא בעלמא ואף אם בישלו בה דהוה דאורייתא אפ"ה שדי לדיעה זו וכמבואר: ש"ע סָעִיף ט
כה ויש מי שאוסר. כתב הש"ך היינו צלול והוא דעת ר"ת ולא תימא שהוא דעת רש"י דאוסר אף קרוש דהא בסי' פ"א לא הביא המחבר בכשירה שינקה מטריפה כ"א סברת הרי"ף ור"ת והשמיט סברת רש"י ה"ה כאן ומה שהראה מקום לאות ז' אפשר דה"ק דבקרוש לכ"ע שרי הבישול להר"ב הרי מתיר בת"ח וסובר דליכא מ"ע דחזותיה מוכיח ולש"ך הא כתב באות ז' דבבישול לא שייך מ"ע: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כו לכתחלה. עש"ך הטעם דחריף וחזק הוא ויש לחוש שיפליט ויבליע ובדיעבד אין אוסר כ"א בנמלח או כבוש מעל"ע אבל לא כשיעור על האש לחוד: ש"ע סָעִיף י
כז שנמלח. עש"ך הסכים לט"ז דכאן דאיכא דיעות דצלול הוה פרשא הלכך כל דלא הוה מלוח שאין נאכל מחמת מלחו ושהה כשיעור על האש אין איסור ומיהו כ"ק בעינן עכ"פ ס' כמ"ש בט"ז. ומיהו אם נמלח מליחה מועטת ולא שהה והעמיד גבינות ובשלו הגבינות אח"כ אפשר דאין להקל דתו הוה דאורייתא והש"ך כתב הטעם ג"כ דהוה ע"י מליחה דרבנן וכל שאין ששים נגד עור הקיבה עכ"פ יש לעיין ביה ✍: ש"ע סָעִיף י
כח או שעמד יום א'. פירוש מעל"ע כ"ד שעות ש"ך ופשוט הוא דבזמן כזה הוא דהוה כבוש ועמ"ש בק"ה: ש"ע סָעִיף י
כט אסור. עש"ך וכוונתו מבואר דלכתחלה אין חילוק בין קרוש לצלול וגם הר"ב מודה דאסור מטעם בשר הנבלע בחלב הקיבה שיתן טעם בגבינה ודיעבד סמכינן לומר דהבשר הנבלע בה הוה פרשא ומיהו להמחבר אף בשר הנבלע בצלול הוה כפרש וכמ"ש כאן שסתם כדיעה א' ולהר"ב אינו כן אלא בצלול אוסר דלא הוה פרש ומ"ש רמ"א דלא בעינן ס' נגד הקיבה היינו דלא ידעינן כמה בלע וכמ"ש לקמן: ש"ע סָעִיף י
ל עד. עש"ך עשה כלומר דהלשון משמע דס' בחלב שהעמיד נגד עור הקיבה סגי ואהא כתב רמ"א דקרוש א"צ נגד עור הקיבה לזה כתב הש"ך דאינו דוודאי חלב הצלול נ"נ אף ע"י מליחה וכבישה וצריך ס' נגד כולו ומ"ש הר"ב וצריך ס' בחלב שהעמיד היינו הגבינות נגד הקיבה והיינו חלב הקיבה. ומ"ש בקרוש א"צ ס' נגד הקיבה ה"ה דא"צ ס' נגד עור הקיבה אלא דלא ידעינן כמה נפיק ועיין עוד ש"ך מה שהעלה דלא הוה מעמיד כיון דע"י מליחה נעשה הא ע"י בישול בב"ח מיקרי איסורו מגופו וכ"כ הפר"ח אות כ"ז להחמיר ע"י בישול יע"ש. ומ"ש הש"ך דהטור סובר דבר המעמיד בטל הוא עיין א"ח ה"פ תמ"ב ותמ"ז משמע דסובר דאין בטל ואולי בדאורייתא אין בטל אבל בב"ח ע"י כבישה בטל אבל להר"ב אפילו מעמיד דרבנן לא בטיל: ודע דהמ"י כלל יו"ד אות ט' כתב דם שנבלע בפרש הקורקבן אוסר אח"כ וחילק בין טעם בשר הנבלע בקרוש דאף הוא נעשה פירשא ובין דם בעין וצלול שנבלע בפרש ולפ"ז חלב גמור שנבלע בקרוש ואח"כ לבשר אוסר ומיהו יש לחלק בין שאר איסורין לבב"ח שכ"א לחודיה שרי ונבלע בפרש אין בו כח להתחבר עם בשר אח"כ והוה כעין נ"ט בר נ"ט דאיקלש ה"ה כאן ✍: ש"ע סָעִיף י
לא ואם. עש"ך ודברים פשוטים הם דכיון שנבלע בפרש איקלש טעמיה יותר מנ"ט בר נ"ט ומיהו נ"ט בר נ"ט ממש לא הוה דטעם ב' לאיסור הוא. ומיהו אי היה להיתר אף דל"ש נ"ט בר נ"ט באוכלין כמ"ש בסי' צ"ה הכא בפרש הוה כמו בכלי וש"ד: ש"ע סָעִיף י
לב ובמקום. הש"ך האריך ויש לעיין בדבריו דבב"ח י"ל כל שהיה דרך בישול בצלול ואח"כ נקרש יש להחמיר דיש פוסקים סוברים דטעם הבשר הנבלע בחלב הקיבה לא הוה פרשא הלכך די שניקל ע"י כבישה ומליחה משא"כ כשירה שינקה מטריפה הוה כעין ס"ס שמא הלכה כמאן דמתיר אף בצלול ושמא צלול ואח"כ נקרש דין קרוש יש לו ומרשב"א אין הכרע ומש"ה יש להתיר שם בה"מ וכדאמרן: ש"ע סָעִיף י
לג עור. עש"ך אבל בשר יבש כעץ אוסר וה"ה עור הקיבה ובני מעיים בבישול יש לאסור דמתרכך ונ"ט וה"ה ע"י שריה מעל"ע יש להחמיר בעור הקיבה ודוקא ע"י מליחה או כשיעור על האש הוא דמותר עכה"ג: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לד יש. עש"ך ואפילו באיסור דרבנן לא סמכינן עכשיו אקפילא ואפילו מסל"ת ג"כ עסי' צ"ח: ש"ע סָעִיף יא
לה אבל. עש"ך דהמעמיד בדבר המותר מצד עצמו בטל הוא ואפילו נבלע בו איסור משא"כ דבר האסור מגופו ואפילו שבת וטומאה חשיב איסור מגופו ועכר"ו כתב אם עשה המעמיד פעולתו אף שלא שהה מעל"ע וכיוצא אסור ונכון הוא: ש"ע סָעִיף יא
לו אבל. עש"ך הסכים לט"ז דבעינן שאין באיסור לחוד כדי להעמיד הא לאו הכי אף שיש בהיתר לחוד ג"כ אסור ועמ"ש בצ"ח וצ"ט בזה: ש"ע סָעִיף יא
ט״ז
סָעִיף א
א שאינו אסור מן התורה מותר בהנאה. רש"ל פ' כ"ה סי' ק' חולק על זה ועל מ"ש הרמב"ם והמרדכי וס"ל מסברא להחמיר בהנאה. ואנו אין לנו אלא דברי הראשונים והאחרונים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב מותרים בבישול ובהנאה. בטור כתוב אבל בשר טהורה בחלב טמאה או איפכא ובשר חיה כו' אינו אלא מדרבנן ומותר בבישול כו' הקשה ב"י דאם מין אחד טמא הא אסור באכילה מדאורייתא ולמה להו למיגזר עליו איסור בשר בחלב לאכילה ובדרישה ומו"ח ז"ל מתרצים דיש נ"מ בגזרה זו דלהוי בו דין חתיכה עצמה נעשית נבילה שס"ל לרבינו אפרים בסי' צ"ב דלא אמרינן כן אלא בבשר בחלב ולא דקו רבנן בזה כבודם במקומם מונח דהא עיקר הטעם לרבינו אפרים דמחמיר בבשר בחלב הוא מטעם שכל אחד בפני עצמו מותר רק בתערובות אסורים ונעשים גוף אחד כמו שמביא ב"י בשם התוספות בסי' צ"ב וזה לא שייך כאן במין אחד טמא דהא בלאו הכי יש בו איסור מן התורה וא"כ הוי כשאר איסורים וא"ל דרבנן גזרו בזה לומר חתיכה עצמה נ"נ אטו שאר בשר בחלב דאורייתא דא"כ גם בבישול והנאה היה להם לגזור כן כיון שאיסור אכילה יש בלאו הכי מן התורה והם החמירו על התערובת ה"נ הו"ל להחמיר בזה ומדברים אלו הוקשה גם מ"ש עוד מו"ח ז"ל דיש נ"מ לחתיכה הראויה להתכבד שנזכר בש"ע סי' ק"א דאם נאסרה מחמת שקיבלה טעם בטל מלבד בבשר בחלב גם זה ליתיה כלל דהא דהחמיר שם בבשר בחלב הוא מטעם שהחתיכה עצמה נעשית נבילה כמבואר בב"י שם בשם ת"ה וסמ"ק וסה"ת דכיון דנתבשל בשר בחלב נעשה גוף אחד של איסור משא"כ בשאר איסורין כו' עכ"ל וכאן לא שייך לומר כן דיש באחד מהם איסור דאורייתא בלאו תערובת בשר בחלב מש"ה הוי בשר בחלב שלו עכ"פ לא גריע משאר איסור בלוע ואין בו משום ראוי להתכבד ומלבד כל מה שזכרנו אין מקום לומר שרבנן גזרו שיהא איסור אכילת בשר בחלב במין א' טמא דלא מצינו זה בגמרא ולא בפוסקים כלל אלא בבשר עוף לחוד יש פלוגתא ואדרבה במתני' תנן בבהמה טמאה מותר בבישול והנאה ופירש"י אבל אכילה לא הזכיר דמותר כיון דיש איסור מחמת טומאה ש"מ דבלאו טומאה אין שום שייכות איסור בזה דאם לא כן היה למתני' להזכירו אלא פשוט דבמין אחד טמא הוי כשאר איסורין ממש אלא ברור דמ"ש הטור שאינו אלא מדרבנן לא קאי רק אבשר עוף ולא כלל בשר טמא או חלב טמא עמו רק לענין שיהא מותר בהנאה ובבישול כמ"ש ב"י ומ"ה יפה עשה בש"ע שלא העתיק זה ומו"ח ז"ל כתב דאינו נכון ולי נראה שהדין עמו בבירור ולפי מה שנמצא בשם רש"ל שהגיה בטור תיבת לא קודם ובשר חיה כו' א"ש טפי דאין כוונת הטור רק להשמיענו שיש שם היתר בישול והנאה: ש"ע סָעִיף ג
ג אבל דגים כו'. בב"י כתוב ומ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה והוא ט"ס וצ"ל עם בשר כמוזכר בא"ח סי' קע"ג וכ"כ בד"מ שנתערב להב"י כאן בשר בחלב ובלבוש העתיק כמו שהוא בב"י ואינו נכון: ש"ע סָעִיף ג
ד כמו שנתבאר לעיל סי' ס"ו גבי דם. בד"מ ות"ח כלל ס"ב כתב שרש"ל למד מדם דגים לאסור לאכול בשר עוף בחלב של שקדים אא"כ הניחו משקדים אצלו משום מראית עין ודחה דבריו שאין ראייה מדם שמצינו בו איסור כרת משא"כ בבשר עוף בחלב שהוא דרבנן ואפילו בבהמה אינו אסור אלא דרך בישול דוקא הלכך לא חשו בזה למראית עין ע"כ ואף כי דברי רמ"א נכונים וכבר נתפשט המנהג כן מ"מ נראה שיש להניח לכתחלה שקדים גם אצל בשר עוף אלא במקום שאין לו שקדים אין לאסור בשביל זה האכילה דכל מאי דאפשר לן לתקוני מתקנינן ותו דלא גרע מחלב אשה דבסמוך שחשו למראית עין אבל באם אין לו שקדים אין לאסור האכילה בשביל זה כמו בחלב אשה בסמוך וכן משמע לשון רמ"א שכתב יש להניח כו' דמשמע בדיעבד או שא"א להניח לא מעכב האכילה בשביל זה. ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה ונראה לפי זה כו'. בד"מ השאיר דברי הרשב"א אלו בחלב אשה בצ"ע דמאי שנא מחלב טמאה דמותר בבישול ודעתו כאן תמוה מאד דהא בת"ה כתב הרשב"א בהדיא דבחלב טמאה מותר בבישול והנאה ולא זכר שום איסור מראית עין ונלע"ד דאין זה ק"ו דנראה דלא גזרו משום מראית עין אלא במידי דכשר לאכילה כל אחד לחוד דאז דומה לבשר טהור וחלב טהור ומ"ה בבישול עם חלב שקדים צריך להניח שם שקדים לכתחלה ובחלב אשה שג"כ מותר כל שפירש ממנה כמ"ש בסי' פ"א ע"כ אסור לבשל עם בשר משום מראית עין משא"כ באם החלב טמא או הבשר טמא אין דומה לבשר בחלב של טהורים וע"כ לא גזרו שם מפני מראית עין כנלע"ד ברור אלא שאין בידי להקל במה שהחמיר רמ"א ומ"מ פשוט בעיני דלפי זה כל שכן שיש לאסור מפני מראית עין לבשל בשר עוף בחלב שגזרו בו רבנן בהדיא איסור בשר וחלב ולחד תנא הוי באמת דאוריי' וכן משמע מדברי ד"מ דבשר עוף בחלב גרע טפי מטמאה בחלב ולא כמ"ש בלבוש דבזה מותר מפני מראית עין משום דמנכרי דודאי מצינו לפעמים שנחתך בענין שלא מינכר ותו דהרואה לא ידע לחלק בין בשר עוף לשל בהמה ובאמת פלוגת' דתנאי היא ותו דרש"ל כתב בפ' כ"ה סי' נ"ב דבבשר עוף איכא למיחש טפי שלא יטעו לומר בשר עוף בחלב שרי כר' יוסי הגלילי עכ"ל ולשון לכתחלה שזכר רמ"א כאן וכן בסמוך גבי חלב מתה לענין בישול נראה שנתכוין שיש ליזהר במקום שאין צורך גדול אבל במקום צורך לרפואה אף שאין סכנה בדבר יש להתיר בישול בחלב במה שאין האיסור אכילה אלא מדרבנן וכ"ש חלב טמאה או בשר טמא כנלע"ד: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו ומותר לאכלה בחלב. רש"ל הקשה ע"ז פכ"ה סי' ב' מאי שנא ממה שכתב רשב"א הביאו הטור סימן פ"ו בהכה תרנגולת על זנבה כו' דאם היה מעורה בגידין הוי כבשר מן החי וא"ל שאני התם דיש איסור דאורייתא דמנא ליה לחלק ותירץ וז"ל דמ"ש לעיל שלא נגמרו היינו שלא נגמרו כל צרכן ואע"פ שיש להם חלמון וחלבון והיה ראוי לאוכלן בחלב אפי' הן מעורות בגידין והטעם לפי שאין להם טעם בשר כלל אכן כשהכה עד שהפילה כל זמן שהם מעורים חשוב כבשר מן החי ולאו בטעם תליא מילתא עכ"ל וכתב על זה שכל זה דוחק להלכה אלא כל זמן שמעורה בגידין חשוב כבשר לכל מילי כו' וכתב בשם מהרא"י וכמדומה שנהגו הנשים איסור אפי' אם הקליפה החיצונה קשה לגמרי וכו' ואין להחמיר בזה לכתחלה אבל בדיעבד כל זמן שנגמרה הקליפה אפי' בקרום לבן לחוד סגי ואין עליו דין בשר כלל עכ"ל וע"ל סי' ע"ה לענין מליחה עם בשר מ"ש בשם רש"ל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ט
ז ויש מי שאוסר. פי' בצלול דוקא והוא לדעת ר"ת ורש"י אוסר אפי' בקרוש ולא ס"ל פירשא בעלמא הוא ופסק רמ"א כר"ת ורש"ל פרק כ"ה סי' ק"ז פסק כרש"י וז"ל קולא גדולה להתיר בקרוש כי מי יודע מה שיעור הקרישה אפשר אפילו לסברתו דוקא אם הוא קרוש ואין בו לחלוחית חלב כלל והעיקר כרש"י עכ"ל: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ח שנמלח בקיבתה. והשיעור שישהה במליחה לחשוב כרותח נתבאר בסי' ס"ט סעיף י"ח ושיעור מליחתו שיהיה כרותח בסי' צ"א סעיף ה': ש"ע סָעִיף י
ט אסור להעמיד בו. פי' שלא יתן מאותו חלב שנמלח בקיבה או הועמד בה יום אחד לחלב בשביל שיקפיא לעשות ממנה גבינה. ש"ע סָעִיף י
י עד שיהא ס' בחלב. קשה לי לדעת הרא"ש שכתב כן לדעתו שכתב בסי' ק"ח דמין במינו בס' כמ"ש ב"י והא כאן מיירי לענין מליחה) והרא"ש ס"ל בסי' ק"ה ובכמה דוכתי דאין מליחה אוסרת יותר מכדי קליפה ובבישול דוקא בעינן ס' וצ"ל דכיון שיש כאן חלב הוי ליה כאיסור שמן דאסור להרא"ש כל החתיכה כמ"ש בסי' ק"ה ואע"ג דבסוף סי' ק"ה מביא ב"י בשם רשב"א וז"ל דברים אלו שאמרנו אפילו בבשר בחלב שהחלב אינו מפעפע מ"מ הרא"ש והטור לא ס"ל הכי וכן מוכח בסי' צ"ב סעיף ב' כמ"ש שם אך קשה דבסי' ק"ה סעיף ז' מוכח דלא אמרינן חלב הוי איסור שמן כמו שהוכחתי שם וצ"ע רב ליישב זה: ש"ע סָעִיף י
יא ואם היה הקיבה קרושה אינה אוסרת. דפירשא בעלמא היא וא"ל מ"מ יאסור משום טעם בשר שנבלע באותו פירשא כתב ב"י דהוי כנותן טעם בר נותן טעם כמו בדגים שעלו בקערה ובד"מ חלק על זה דלא הוי כנ"ט בר נ"ט כיון שקבלה החלב טעם מהקיבה הוי כטעם ראשון אלא הטעם דגם טעם בשר הנבלע בה הוי כפירשא בעלמא: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יב העמיד גבינה בעור כו'. פי' שנתן חתיכת העור בחלב: ש"ע סָעִיף יא
יג הוי זה וזה גורם. זה למד ממ"ש המרדכי ס"פ כ"ה וז"ל ור"ב התיר מטעם אחר דמסתמא לא העמיד כל החלב שבקדירה מקיבה שכולה אסורה דהיינו הצלול אלא מן הקרוש דאין רגילות שיתנו קיבה בקדירה להעמיד החלב שלא יהא מעט מקיבה הקרושה וגם פעמים יותר מן הקרוש דה"ל זה וזה גורם דמותר מידי דהוי גבי שאור כו' אבל אם אין באיסור לבד להחמיץ אם לא שיסייענו ההיתר לכ"ע מותר עכ"ל ומזה למד רמ"א כאן דאם יש סיוע מן ההיתר מותר אע"פ שאפשר שהיה גם באיסור לחוד כדי להעמיד דהוי ליה זה וזה גורם ותימה לי דמוכח מדברי אביי בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ט) דלא מקרי זה וזה גורם אלא אם אין באחד מהן לבד כדי לחמץ ובזה פליגי ר"א ורבנן וקי"ל דמותר אבל אם יש באיסור לבד לחמץ לא מהני מה שמסייע לו ההיתר ואין זה בכלל זו"ג וכך כתבו התוספות להדיא בפ' בתרא דעבודת כוכבים (דף ס"ח ע"ב) ד"ה ולר' שמעון וא"כ לא יועיל כאן חלב הקרוש אם לא שהוא באופן שברור לנו שלא היה בצלול לבד להעמיד וכאן משמע שלא הקפידו רק שיש סיוע מן הקרוש ולא הקפידו אם יש בצלול לבד להעמיד או לא וצ"ל דמיירי במצמצם בבירור בענין זה דודאי לא היה באיסור לחוד כדי להעמיד אבל בלא"ה אין לנו לסמוך על היתר זה ודברי המרדכי צ"ע במ"ש דאס אין באיסור לחוד לחמץ מותר לכ"ע והלא בזה פליגי ר"א ורבנן וזה עיקר זה וזה גורם וצ"ל דלא אמר כ"ע רק על רבנן ור"ש לחוד ולא על ר"א ורבנן: ש"ע סָעִיף יא
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א שאינו. עט"ז פסק כן להלכה וכן הש"ך דלא כיש"ש פכ"ה סימן ז' ומיהו בישול אסור כמ"ש באות ו' דאפילו עוף אסור משום מ"ע ומ"ש רמ"א ס"ד דעוף אין לחוש היינו בחלב אשה דהוה תרי דרבנן כמו שאבאר שם. והנה היש"ש כתב דכבוש ומליחה אסור בהנאה דהא בכל איסורין כבוש ומליחה אסור וכאן הוא גזירת הכתוב וכי גזרו רבנן לכולא מלתא גזרו משמע לכאורה בעוף וחיה דעשו רק הרחקה לא אסור בהנאה אמנם בסיום דבריו כתב וז"ל מודה אני בשר טמאה מותר בהנאה אף מדרבנן דלא מצינו שגזרו חז"ל משמע דחיה ועוף דגזרו אף בהנאה אסור וכן מדכתב דהר"מ מתיר בהנאה ול"נ יע"ש והר"מ בפ"ט ממ"א לא הזכיר בה"ד רק חיה ועוף אלמא בהא נמי חולק מהרש"ל. וסבור הייתי לומר שמ"ש הר"ב כל בב"ח דאין אסור מ"ה מותר בהנאה והא מבואר הוא בהמחבר ס"ג אלא דאי מהתם ה"א דווקא חיה ועוף שאין להם שורש בדאורייתא משא"כ ע"י כבוש ומליחה ומכ"ש לפי מ"ש היש"ש כיון דבשאר איסורין כבוש ומליחה ד"ת גזרו כאן שיהא כמו שאר איסורין לזה אשמעינן הר"ב אף ע"י כבוש ומליחה שרי בהנאה אלא דג"ז אינו דהא מבואר סימן צ"א ס"ח דע"י מליחה וכבישה שרי בהנאה. ודע דבשר חיה ועוף ע"י כבישה ומליחה אסורין אף דהוה גזירה לגזירה עפ"ת אות י"ד ועט"ז סימן צ' אות י"ב כתב כחל שפירש החלב ונכבש מעל"ע הוה גזירה לגזירה ובנה"ך השיג עליו שם דאסור ועפר"ח שם. (ומיהו הא דכתב הר"ב כל שאין אסור מ"ה מותר בהנאה דוחק לומר לדיוקא אתא הא בישול אסור דלא ליתי לאיחלופי עיין אות ה' והמחבר ס"ג שכ' דבשר חיה ועוף מותר בבישול היינו מדינא ומפני מ"ע אסור דזה דוחק) ומה שכתבנו דחיה ועוף ושאר איסורי דרבנן אסורין אף ע"י כבישה הוא ברור ואף הט"ז בסימן צ' שם יודה לזה שהרי בסי' צ"א ס"ז בההיא בר גוזלא המבואר בחולין קי"ב דאי אין נאכל מחמת מלחו אסור וכ"ת לבשל אח"כ קאמר הא בורכא די"א צלי צונן נאסר כולו אף דהוה גזירה לגזירה וע"כ דיש לחלק בין חלב שחוטה לכאן ושם יבואר עוד: והנה צלי אסור מ"ה עפר"ח אות ב' וכן הלכה וע"י טיגון אף דהפר"ח שם החליט דהוה מ"ה הנה המ"י בכלל פ"ה בסולת למנחה צידד להקל וכן משמעות רש"י ותוס' סנהדרין ד' ב' ועיין מהר"מ שי"ף בסוף הספר הביא בכבד שרצו לטגנו בשומן וטיגנו בחמאה צידד ג"כ דטיגון כו' (עוד צידד שם דכבד הוה דם וגדי אסרה תורה ולא דם וצ"ע) מכל הלין יש לצדד בה"מ להתיר מיני טיגון בהנאה ונאמר דלא היה ד"ת אמנם להקל בכבד בהנאה ע"י בישול וודאי אין להקל מכח גדי ולא דם (דמהר"ם שי"ף ז"ל לא כתב אלא לסניף בעלמא). ועכר"ו אות ב' דאנן קי"ל יש אם למקרא א"כ י"ל טיגון בכלל ולא מוכח מבב"ח ומהא דאמר כבדא עילוי בשרא אסור כחלא שרי דרבנן ותיפוק ליה דצלי דרבנן עכ"ל. והנה מ"ש אנן קיי"ל יש אם למקרא לא הבינותי דבפ"ד מה' סוכה ה"ב פסק הר"מ כרבנן דיש אם למסורת עיין פ"ב מה' פה"מ אין העת האסף פה. ומ"ש מכחל דרבנן י"ל דלפי מ"ש דם שבישלו דרבנן ע"כ צ"ל שם דם דאורייתא ומש"ה הוצרך לומר כחל דרבנן כמ"ש בפתיחה. ומיהו לדינא צלי אסור מ"ה וע"י טיגון כפי הנראה לדידן דיש אם למסורת יש לצדד בה"מ להתיר בהנאה ומעושן ומבושל בחמי טבריא הנה הר"מ בפ"ט ממ"א ה"ו והמחבר לקמן ס"ו הביאו הוה ספיקא ד"ת וכתב המ"מ בירושלמי פ' הנודר מן המבושל בעיא דלא איפשטא במעושן וחמי טבריא משמע התם דשוה למעושן והפר"ח אות ב' כתב דנפשטא האיבעיא במקום אחר פ' כלל גדול בירושלמי הצולה והשולק והמעשן והמטגן חייב משום שבת ובחמי טבריא הוה פלוגתא ואין לוקין בשבת וה"ה בב"ח זה תוכן דבריו. והנה אף שאין לדמות שבת לבב"ח דלענין שבת לאו מלאכה הוה ולענין בב"ח איפשר בישול מיקרי או להיפוך דבשבת הוה מלאכה ובב"ח לא הוה בכלל בישול אמנם ממ"ש המ"מ דנראה דחמי טבריא שוה למעושן ולכאורה לא ידענא מנלן וצ"ל מהא דמיבעיא התם הנודר ממבושל מהו שיהא מותר במטוגן ומבושל בחמי טבריא ומעושן. ובתר הכי אמרינן רבנן דקיסרין מיבעיא מעושן מהו בב"ח משמע דדין א' להם ולפ"ד ה"ה טיגון גם מ"ש המ"מ דבשבת מבואר דבחמי טבריא פטור משמע דמשוה בב"ח לשבת ע"ז שפיר כתב הפר"ח דאי אתינן להכי הרי נפשטה במקום אחר ולפ"ז ה"ה מטגן דחייב בב"ח מ"ה כמו בשבת אמנם למ"ש צ"ע ועמ"ש בש"ך וס"ו במעושן ✍: שאלה שלש קדירות בא' עירו לתוכה רוטב נבילה חם יס"ב מכ"ר. וא' היה כבוש בתוכה מעל"ע חלב (קדירה חדשה או אב"י) ובישלו בה בשר בהמה. ובא' ג"כ כבוש מעל"ע חלב ובישלו בה בשר עוף מה משפט המאכלים ההמה: תשובה שלש הקדירות זה פתרונן לדינא. קדירה א' שעירו לתוכה רוטב נבילה ובישלו בה היתר התבשיל שרי דקי"ל עירו כ"ק מבשל ולא יותר עסי' ס"ח וק"ה ויש בתבשיל ס' נגד קליפת הכלי עש"ך סימן ס"ט אות ס"ח וקל"ז ס"א יע"ש לבד קערה שהיא רחבה א"כ לא נאסר התבשיל דיש ס' ומיהו באין ה"מ יש לאסור כמ"ש סימן ק"ה דאף כ"ש מפליט ומבליע בכולו כ"ש עירוי ובה"מ הוא דשרי. ומיהו אם תבשיל צלול ישפכנו אבל אם הוא תבשיל עב כמו טטרק"י וכיוצא שמוציא בכף אם יוציא וישאר מעט בקדירה והקדירה כ"ז שיס"ב פולטת אף בלא רוטב כמבואר סימן ק"ה דדוקא מאכל אין דבר הבלוע יוצא ממנו בלא רוטב משא"כ מכלי א"כ לא יהיה במעט תבשיל ס' נגד כל הקליפה שבקדירה (עש"ך ס"ט אות ס"ח דבכל הקליפה אף במקום שאין נוגע משערין) מה תקנתיה יניחנו עד שיצטנן ואח"כ יקח בכף המאכל. הקדירה ב' שהיה כבוש חלב מעל"ע ובשלו בשר בהמה אסור בהנאה אף דבלעה הקדירה ע"י כבישה מה בכך הלא פלטה אח"כ ע"י בישול לבשר ואסור בהנאה וזה פשוט. הקדירה השלישית שבישלו בה בשר עוף לכאורה דאנן קיי"ל כבוש בכלי אוסר בכולו לא כ"ק עת"ח כלל פ"ה דבאו"ה יש סתירה פעם כתב כבוש בכלי אין אוסר כ"א כ"ק ופעם כתב דאוסר בכולו בכלי ואנן קי"ל כבוש אוסר בכולו בכלי והנה בסימן קל"ה בש"ך אות י"ג וקל"ז אות ט' צידד שם ביי"נ וכפי משמעות שאר אחרונים שם דאין אוסר כ"א כ"ק בידוע שעמד מעל"ע וצריך לחלק בין יי"נ דרבנן לאיסור תורה וסבור הייתי לומר דמ"ש או"ה בכלל ל"ז ד"א דכבוש בכלי כ"ק שם מיירי במולח בכשא"מ ודם שמלחו דרבנן מקילין ביה לומר כבוש בכלי אין אוסר כ"א כ"ק כמו יי"נ משא"כ באיסור תורה ולפ"ז ה"ה בשר עוף בחלב דרבנן י"ל כבוש אין אוסר בכלי כ"א כ"ק אמנם חלילה להקל דאף באיסור דרבנן כבוש אוסר בכל הכלי ועמ"ש בסי' ק"ה וא"כ אוסר באכילה ✍זהו הנראה לי בכאן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ב מותרים בבישול. עט"ז האריך ותוכן דבריו דבטמאה לא היה להם לגזור דבלא"ה אסור משום טומאה וכן הסכים הש"ך באות ג'. ומיהו מ"ש הט"ז דרבינו אפרים מחמיר בב"ח אין מדוקדק דבב"ח מ"ה חנ"נ גם מ"ש היכא דא' אסור בפ"ע ל"ש חנ"נ הא בשר נבילה וטריפה בחלב וכדומה חנ"נ כמ"ש הר"מ בפ"ט ממ"א ועב"ח וכ"כ הרשב"א בתה"א פ"א וכ"כ הבה"י (עמ"ש בפתיחה) וענה"ך כתב דכ"א בפ"ע אסור שייך חנ"נ וזה כדברינו יע"ש: יראה לי כזית חלב שנפל על חתיכה שיש בה נ"ט זיתי בשר ונאסרה ואח"כ נפלה החתיכה לשאר בשר ויש ס' נגד כזית חלב ולא נגד החתיכה החתיכה נשארה באיסורה בהנאה והשאר מותר בהנאה דהא לית בהו טעם חלב כלל אלא דקיבלו טעם מחתיכת איסור דנ"נ תו הוה כקיבלו טעם משאר איסורין ומותרים בהנאה אבל אם החלב עדיין נ"ט בשאר אוסרת עד אלף פעמים בהנאה ואף שכבר נאסר החלב פ"א וכבר התבאר בפתיחה דאיסורי הנאה שנתנו טעם למאכל מותר למכור דאין העובד כוכבים נותן יותר בשביל הבלוע אף דטכ"ע ד"ת כדמוכח בע"ז ס"ו כרי שנפל עליו יי"נ ולקמן בסימן קל"ד סי"א אף יי"נ ממש וכן להיפוך כזית בשר לנ"ט זיתי חלב ואח"כ נתערב עם חלב אחר (ובזה יש לעיין אי בעינן חוץ מדמי איסור שבו ועסי' ק"י דבעינן חוץ מדמי איסור בש"ך אות א') ✍ועמ"ש בצ"ד בש"ך אות ד': ש"ע סָעִיף ג
ג אבל. עט"ז ועכה"ג ובל"י אות ד' וי"ט דגים בחלב סכנה ובחמאה ובשומן הנקלט מע"ג החלב אין סכנה ומ"ש הב"י כמ"ש בא"ח קע"ג היינו דיש סכנה לאכול דגים עם בשר מפני צרעת ה"ה חלב עם דגים יע"ש ויש ליזהר שלא לבשל חלב עם דגים כי חמירא סכנתא מאיסורא ועמ"א א"ח קע"ג: ש"ע סָעִיף ג
ד כמו. עט"ז ומלשון ת"ח משמע לכאורה דלא התיר בשר עוף בחלב שקדים אלא בצונן ולא ע"י בישול ועש"ך. ומ"ש הט"ז דלא גרע מחלב אשה לא הבינותי דהתם חד דרבנן וכאן תרי דרבנן שיטעה לומר שהוא חלב ממש ואטו בשר בהמה ומ"ש הט"ז דאין לאסור אכילה כמו בחלב אשה עש"ך אות ז' דפי' לבשל היינו לאכול וי"ל דקאי אמ"ש רמ"א בעוף דרבנן אין לחוש היינו בחלב אשה דהוא תרי רבנן ה"ה בשר עוף בחלב שקדים אי אין לו שקדים אין לאסור בשביל זה האכילה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה ונראה. עט"ז העלה דאין לזוז מפסק רמ"א דאסור לבשל בדרבנן משום מ"ע וה"ה בשר עוף דלפעמים לא מינכר וכן משמע מרמ"א שכתב עוף דרבנן אין לחוש משום דהוה תרי דרבנן וקאי על חלב טמאה הא בחלב טהורה אסור: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו ומותר. עט"ז לכתחלה יש להחמיר שאין לאכול בחלב ודיעבד כל שקרום לבן עליה אין איסור ולענין מליחה כתב בסימן ע"ה אות ג' דאסור למולחם עם בשר יע"ש. ודע דהב"י כתב דביצים אין להחמיר דבשר עוף בחלב דרבנן ובמליחה דרבנן נמי אין להחמיר. לכאורה משום דם שבישלו אין עובר עליו והא בס"ו כתב דם שבישלו אין לוקין משום בב"ח הא משום דם היה לוקה כהר"מ וכמ"ש הש"ך שם א"כ קשיא ולכאורה יש לחלק בין דם בעין הוה ד"ת אף שבישלו ובין דם איברים שיוצא ע"י מליחה ובישול וענה"ך צידד בזה אמנם בב"י לא משמע כן ואנן קי"ל דם בעין שבשלו הוה דרבנן כמו שהוכחנו בפתיחה ממנחות כ"א ומתוס' חולין קכ"א ✍: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ט
ז ויש. עט"ז המחבר הביא סברת הרי"ף והר"מ דאף צלול אין איסור ודעת ר"ת דצלול אסור והשמיט דעת רש"י דאוסר בקרוש ורמ"א פסק כר"ת כמ"ש בס"י בהג"ה דקרוש אין אוסר וצלול אוסר יע"ש והט"ז הביא דעת רש"ל להחמיר אף בקרוש ולבשל בצלול דאוסר רמ"א היינו לאכול דלבשל ממש לכתחלה בלא"ה אסור משום מ"ע ועש"ך אות י' ושם אבאר: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ח שנמלח. עט"ז הביא דברי הב"י ועש"ך אות כ"ו ומשמע שהסכים לש"ך בזה דבעינן כשיעור על האש וירתיח ואין נאכל מחמת מלחו מטעם דיש דיעות דאף הצלול מיחשב פירשא וממילא טעם בשר הנבלע בה הוה פירשא כמ"ש באות י"א ובש"ך אות ל"א ויש לראות מ"מ לדידן אוסרת מליחה בכולו כמ"ש בסימן ק"ה א"כ א"צ כשיעור על האש וכ"ש חלב יש לומר דהוה שמן וצ"ל דאפ"ה מקילין כיון די"א דצלול נמי הוה פירשא ומיהו כ"ק נאסר מיד וצריך ס' נגד הקליפה ועפר"ח ועמ"ש בש"ך אות כ"ז: ש"ע סָעִיף י
ט אסור להעמיד בו. ליתן בחלב להקפות לעשות ממנו גבינות ט"ז: ש"ע סָעִיף י
י עד. עט"ז ולא ידענא דהא באות ח' הביא דברי הב"י דבעינן שיעור על האש דהוה כבוש ואוסר כולו או מעל"ע וא"כ אין קושיא על הש"ע וכמ"ש לעיל ויראה סתירה מדבריו באות ח' למ"ש כאן ושוב ראיתי בנה"ך הרגיש בזה: ש"ע סָעִיף י
יא ואם. עט"ז ועב"י יראה דכוונתו ג"כ דגרע מנ"ט בר נ"ט דהיתרא דשרי מטעם דאיקלש טעמיה ה"ה כאן דמיקלש דהוה פירשא לא דהוה ממש נ"ט בר נ"ט: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יב העמיד גבינה בעור. פי' שנתן חתיכות העור בחלב ונקפה ט"ז: ש"ע סָעִיף יא
יג היה. עט"ז האריך והעיקר דכשיש באיסור לחוד כדי לחמץ אסור אף שהיתר מסייע ובסימן צ"ח וצ"ט אבאר ועפר"ח כתב אפילו מחומצת כבר בהיתר ונפל איסור לתוכה ויש בה כדי לחמץ אוסר יע"ש: דע דאנן קי"ל מעמיד ולטעמא עבידי אין בטילין ומ"מ יש הבדל ביניהן כי מעמיד קיי"ל דהוה רק מדרבנן ובטעמא י"א דהוה ד"ת כל שנרגש הטעם אפילו באלף ומיהו אם נאבד הטעם במיעוטו ואין מרגישין כלל וודאי דבטל אף לטעמא עבידי ובצ"ח וצ"ט אבאר. ועא"ח שי"ח במ"ש הט"ז שם במלח שנתן לתבשיל בשבת דהוה זוז"ג חולק שם כיון דמלח של אתמול כבר פסק כחו והמלח אחרון עיקר וצ"ל דל"ד לשאור יע"ש ומיהו בש"ע שס פסק דאף במלח הוה זוז"ג. ומשם מוכח דכל שנתבשל בשבת הוה איסור מחמת עצמו ולקמן בשער התערובת אבאר בעזה"י: ש"ע סָעִיף יא
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א בישול. כלומר אבל לא ע"י כבוש ומליחה שאינו דרך בישול. (וצלי בכלל בישול וצונן לתוך חם אף הוא דרך בישול וכן עירוי מבשל לפחות כדי קליפה ומעושן הוי כבישול ומבושל בחמי טבריא לא אסור מן התורה. פר"ח): ש"ע סָעִיף א
ב בהנאה. אף מדרבנן ומהרש"ל חולק ופוסק דאסור בהנאה והשיג עליו הש"ך וכ' שאין דבריו מוכרחים גם הט"ז כ' ואנו אין לנו אלא דברי הראשונים והאחרונים (ולפ"ז בשר עוף בחלב ואין בו ס' מותר ליתן לעובד כוכבים והקדירה מותר בהנאה הסכמת ראשונים ואחרונים דלא כמהרש"ל המחמיר בהנאה. והרדב"ז בת' נשאל על מה שנהגו לתת בתוך הצוק"ר בזמן שמבשלין אותו חלב של בהמה טהורה ואומרים האומנים שנותנים ב' למאה אם מותר לאכול הצוק"ר עם בשר והשיב דמותר דהרי נתבטל במים ובצוק"ר עיין פר"ח): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג ובהנאה. כתב הש"ך אבל באכילה בלא"ה אסור מן התורה משום בשר טמא או חלב טמא ולא שייך לאסור משום בשר בחלב והב"ח כתב דמדרבנן אסור משום בב"ח ונ"מ לענין חנ"נ דס"ל להמחבר לקמן סי' צ"ב דאינו אלא בבשר בחלב וכן לענין חה"ל והשיג עליו הט"ז דהא עיקר הטעם לרבינו אפרים דמחמיר בבשר בחלב הוא מטעם שכ"א בפני עצמו מותר רק התערובות אסרו דנעשים גוף א' וזה לא שייך כאן במין א' טמא וכן חה"ל לא שייך כאן דלא גרע משאר איסור הבלוע ואין בו משום חה"ל וגם הש"ך חולק על הב"ח ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ד מדרבנן. והב"ח פסק דבשר עוף בחלב הוא מן התורה וחולק עליו הש"ך ומביא ל' הרמב"ם שהאומר בשר עוף בחלב אסור מן התורה עובר בבל תוסיף: ש"ע סָעִיף ג
ה איסור. ובעט"ז כתב דמ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמ"ש בא"ח סי' קע"ג וטעות הוא שלא נזכר שם אלא דגים עם בשר אסור לאכול משום סכנה אבל דגים עם חלב לא שמענו ולא ראינו וכל יום נוהגין לבשל דגים בחלב ולאכול וגם בש"ס פ' כ"ה משמע בהדיא דלית ביה משום סכנה והוא פשוט עכ"ל הש"ך: ש"ע סָעִיף ג
ו משקדים. כתב הש"ך ול"ד לדם דגים ס"ס ס"ו שמותר לגמרי ואפ"ה אם כנסו בכלי אסור מפני מראית עין אא"כ יש בו קשקשים שניכר שהוא דם דגים דהתם דם גופיה אסור מדאורייתא הלכך הרואה יאמר דאכיל דם בהמה שהוא אסור מן התורה אבל בשר עוף בחלב ממש הוא מדרבנן ליכא למיחש משום מראית עין ולפ"ז צ"ל דמיירי בבישול דאל"ה אפי' בשר בהמה ליכא איסורא דאורייתא אבל מהרש"ל פסק דגם בשר עוף בחלב שקדים אסור אא"כ מניח אצלו שקדים וכן נראה עיקר דהא מצינו דאפילו במידי דרבנן חיישינן למראית עין בכמה דוכתי וכמ"ש בא"ח סי' ש"ה ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמחזי כמאן דאזיל לשוק למכור והיינו מ"ע אע"פ שמקח וממכר בשבת אינו רק מדרבנן עכ"ל והט"ז כתב דודאי לכתחלה יש להניח שקדים אפי' אצל עוף אבל במקום שאין לו שקדים אין לאסור האכילה בשביל זה דכל מה דאפשר לתקוני מתקנינן: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז לבשל. והט"ז כתב שאין זה כ"ש מאחר שא' אסור בפני עצמו לא גזרו בו משום מראית עין דלא שייך אלא דוקא כשכ"א מותר בפ"ע כמו חלב שקדים עם עוף וכיוצא בזה אלא שאין בידי להקל במה שהחמיר רמ"א עכ"ל והש"ך כ' וא"ל דהא דכ' הט"ו בס"ג דמותר בבישול ובהנאה היינו מדינא אבל משום מראית עין לא מיירי שם ונ"מ בגווני דליכא למיחש משום מראית עין כגון לרפואה וכיוצא בו. והנה נ"ל לתרץ כל הקושיות של הט"ז וש"ך שהקשו על רמ"א ומתוך כך פסקו דלא כוותיה אלא דאף בעוף יש לחוש למראית עין. ולענ"ד נראה דרמ"א איירי בכל הסעיף בבישול לא באכילה אלא שקשה לו על הרשב"א שכ' דאסור לבשל בחלב אשה משום מראית עין ולא כ' דאסור לבשל בחלב טמאה לכתחלה והיה מסופק מאחר דאמרינן בש"ס דמותר בבישול ובהנאה אם מותר לגמרי ולא חיישינן גבי בישול משום מראית עין אלא דוקא באכילה חיישינן לזה או דלמא מה דאמרינן בש"ס דמותר בבישול מיירי לדינא אבל מפני מראית עין חיישינן לכך גבי עוף עם חלב שקדים דלא חיישינן שמא יעבור איסור כלל לבשל בשר שור עם חלב אם לא שיטעו בתרווייהו שיסבור דהאי בשר עוף הוא בשר שור והאי חלב שקדים הוא חלב גמור דע"ז לא חיישינן כלל שיטעו בתרווייהו אם לא שיטעה ויבשל בשר עוף עם חלב גמור והנה גם לזה לא חיישינן דגם אם יעבור אינו עובר אלא על איסור דרבנן שאסרו רק משום מראית עין ויכול להיות שגם על איסור משום מראית עין לא יעבור שאפשר שמותר לגמרי בבישול כדאמרינן בש"ס דבשר עוף בחלב מותר בבישול והנאה ולכך כ' רמ"א נהגו לעשות חלב משקדים ומניחין בו בשר עוף הואיל ואינו רק מדרבנן כלומר דגם אם יעבור ויבשל בשר עוף בחלב ממש אינו אלא מדרבנן משום מראית עין ולענין דינא מותר לגמרי כדאמרינן בש"ס וכה"ג לא אשכחן דאסרי רבנן משום מראית עין ובזה מתורץ מה שהקשה הש"ך מא"ח סי' ש"ה לענין שבת. אבל לאכול ודאי ס"ל לרמ"א דאסור שמא יבא לאכול בשר עוף בחלב שהוא איסור דרבנן בפי' וכן בשר בהמה טהורה עם חלב טמאה ס"ל ג"כ דאסור שמא יבא לבשל בשר טהורה עם חלב טהורה שהוא איסור' דאורייתא וכל הסעי' מיירי בבישול דוקא וכן נמי מ"ש בסוף הסעיף בעוף דרבנן אין לחוש ה"נ מיירי בעוף דרבנן כשבא לבשלו בחלב אשה או בחלב טמאה שהוא תרתי לטיבותא אין לחוש כנ"ל ודו"ק: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח מעורה. כתב הש"ך והא דמשמע לעיל סי' פ"ו ס"ד דבהכה תרנגולת על זנבה והטילה ביצים דאסורות משום אמ"ה אלמא דחשיב כבשר שאני הכא דלענין בב"ח דעוף שהוא מדרבנן הקילו ועוד נ"ל דבלא"ה ל"ק מידי דאי לאו דגלי לן קרא ארץ זבת וגו' דחלב מותר היינו אוסרין אותו משום אמ"ה ונהי דגלי לן קרא היינו דומיא דחלב דאינו מחובר בשום דבר אבל ביצים מעורות ומחוברות באיסורייהו קיימי לענין אמ"ה ולעולם לא נקראו בשר בשביל זה וזה ברור עכ"ל והט"ז כ' בשם רש"ל לתרץ דהתם לאו בטעמא תליא מילתא רק שרש"ל בעצמו כתב שזה דוחק להלכה אלא כל זמן שמעורה בגידין חשוב כבשר לכל מילי וכ' בשם מהרא"י וכמדומה שנהגו הנשים איסור אפי' אם הקליפה החיצונה קשה לגמרי ואין להחמיר בזה אלא לכתחלה אבל בדיעבד כל זמן שנגמר הקליפה אפי' בקרום לבן לחוד סגי ואין עליו דין בשר כלל עכ"ל והש"ך כ' מיהו נראה דאפי' לא נגמר אלא החלמון והן מעורות יש להקל בהפסד מרובה וכה"ג: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ג
ט לבשלם. כ' הש"ך דהלשון מגומגם דהא לבשל פשיטא דשרי דאפי' עוף גופיה נתבאר בס"ג דמותר בבישול אף מדרבנן אלא האי לבשלם ר"ל לאכלם (ומצד המנהג כתבו האחרונים שלא לאכול שום ביצים הנמצאות בעופות בחלב אפי' קליפה החיצונה קשה מהרש"ל וב"ח ובה"י אבל בדיעבד אפי' נגמר בקרום לבן לחוד סגי ט"ז בשם מהרא"י): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
י אחריהם. כ' הש"ך אפי' הם עדיין מחוברות בשדרה מותר לאכול אחריהן גבינה ודין מליחת ביצים אלו נתבאר לעיל סי' ע"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא אין לוקין. כ' הש"ך מיהו איסורא איכא וכן בכל הני שכ' המחבר יש בהם עכ"פ איסורא: ש"ע סָעִיף ו
יב מתה. פי' חלב שיוצא ממנה לאחר מיתתה ול"ש מתה מעצמה או נשחטה: ש"ע סָעִיף ו
יג בחלב. כ' הש"ך דזה ל' הרמב"ם וס"ל דאין לוקין משום בב"ח אבל משום דם משמע דהיו לוקין דס"ל דם שבישלו עובר עליו מיהו אנן קי"ל דדם שבישלו או מלחו אינו אלא מדרבנן כמ"ש בסי' ס"ט והב"ח כ' דגם הרמב"ם מודה לזה אלא דלא קאי רק על חלב מתה וכונתו דאז אין לוקין עליו משום בב"ח אבל היה לוקין עליו משום נבלה (ונ"ל ראיה לדבריו שהרי בזה הבבא כ' הרמב"ם ג"כ חלב זכר והתם בודאי אינו חייב משום דבר לכ"ע ואיך שייך לומר דאין לוקין משום בב"ח הא לא שייך ביה מידי אלא ע"כ דהדיוק לא קאי אלא על חלב מתה כנ"ל ולכך נקט בלשונו אכילתו לשון יחיד וק"ל): ש"ע סָעִיף ו
יד כלל. כתב הש"ך משמע דלית ביה אפי' איסור דרבנן ובאו"ה כ' דלא גרע מחלב אשה ומדברי הרב המגיד נראה דחלב זכר אסור מדרבנן ונ"ל דהרב המגיד מיירי בחלב זכר של בהמה אבל בחלב זכר דאדם פשיטא דלא גרע מחלב אשה ולפ"ז דברי המחבר דמשמע דחלב זכר אין לוקין אבל איסורא איכא ודברי רמ"א שכ' לא מקרי חלב כלל לא פליגי דהמחבר מיירי של בהמה ורמ"א איירי של אדם (מיהו אף בשל אדם אסור לכתחלה משום מראית עין כמו בחלב אשה וק"ל): ש"ע סָעִיף ו
טו ומי. וכ' האו"ה אפי' אותו מי חלב שנשאר אחר שעושין הגבינה אוסר המאכל: ש"ע סָעִיף ו
טז לחתות. כ' הש"ך בשם המרדכי שאסור לבשל בשר איסור בבית ישראל בקדרה של עובד כוכבים שמא יחתה הישראל לכן צריך לשפחות עובדות כוכבים שתי קדרות א' של בשר וא' של חלב מיהו אין בזה אלא חומרא בעלמא ואין העולם נזהרים בזה: ש"ע סָעִיף ו
יז לחפיפת. כ' הש"ך והא דלא מיתסר מה"ט לחפיפת הראש שהרי נהנה משום כיון דאינו דבר אכילה לא חשיב הנאה כיון שאינו נהנה מגוף האיסור וכמ"ש סי' צ"ד ועיין בסי' ק"ח ס"ד בהגה"ה וס"ס קנ"ה בהג"ה: ש"ע סָעִיף ו
יח הקדרות. כ' בת"ח משמע דבקדרות של מתכת אין להחמיר אפי' לכתחלה משום דאף אם היה ניתז היה חוזר ומתלבן ע"י האש עכ"ל (אלא שקשה לו לדעת רמ"א שאוסר לחתות תחת קדירת עובד כוכבים לפי שמבשלין פעמים בשר ופעמים חלב א"כ היאך מתיר לכתחלה לעשות מים מאפר ע"ג כירה לחפיפת הראש הא כתב שם רמ"א דרגיל להתערב בב"ח וא"כ כשמבשלים המים אתי לידי בישול בב"ח ודו"ק) ובסי' צ"ה ס"ד כ' הט"ז דמכאן מוכח דאפר אינו נט"ל דאל"כ למה אוסר לבשל בקדרה שעושין בו מים לחפיפת הראש הא נטל"פ הוא ואין שם איסור בב"ח (ויש לדחות דנטל"פ עכ"פ לכתחלה אסור וק"ל): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יט פטור. אבל איסורא איכא במבשל ובאוכל: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כ בכלל. עיין בסי' פ"א ס"ה מ"ש שם בשם הש"ך דלא תיקשי דברי הש"ע אהדדי ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כא בקיבה. דנפקא ליה מתורת אוכל וחשיב כפרש וטנופת: ש"ע סָעִיף ט
כב שאוסר. כ' הש"ך פי' בצלול וע"ז כ' רמ"א וכן נוהגין ומשמע בת"ח דאף לכתחלה מותר בקרוש מיהו בצלול דעתו דאפי' בדיעבד אסור ונראה דלכתחלה אסור אף בקרוש משום מראית עין ומהרש"ל פסק דאפי' קרוש חשוב חלב ממש מדינא וכן נראה דעת הר"ן ודעת או"ה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
כג שנמלח. כתב הש"ך משמע שצריך לשהות במליחתו כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח כמ"ש בסי' ס"ט סי"ח וצריך שיהא נמלח כ"כ שאינו נאכל מחמת מלחו כמ"ש בסי' צ"א ס"ה ונראה דאף לדידן דקי"ל במליחה לאסור מיד וכן אפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי מ"מ יש להתיר כאן בדיעבד אם העמידו בו גבינות אם לא נמלח בכה"ג כיון דבלא"ה הרבה פוסקים והמחבר מכללם חשבי ליה כפרש בעלמא אפי' לצלול עכ"ל (וכ' פר"ח אף לדידן דקי"ל כדעת המחבר שצריך שישהה במליחתו היינו לאסור כולו אבל לאסור כדי קליפה אוסר מיד ומיהו אף אם יש באותו חלב הנאסר כדי קליפה שיעור להעמיד בו לחודייהו שרי): ש"ע סָעִיף י
כד יום. פירוש מעל"ע דהוי כבוש כמבושל: ש"ע סָעִיף י
כה ס'. כ' הש"ך לכאורה יש להקשות אמאי סגי בס' כיון שהוא דבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל וי"ל דדוקא דבר המעמיד שאסור מעצמו ממש כגון נבלה הוא דאינו בטיל משא"כ הכא שאין המעמיד אסור מעצמו אלא ע"י תערובות בב"ח לכך בטיל שפיר ואפילו אי נימא דבב"ח ממש שנאסר ע"י בישול חשיב כגופו של איסור מ"מ הכא שלא נאסר אלא ע"י מליחה וכבוש דאינו אלא מדרבנן ס"ל להרב דלא חשיב כגופו של איסור שיאסור במעמיד בכ"ש (ועיין בד"מ וכנה"ג כמה תירוצים ע"ז): ש"ע סָעִיף י
כו להקל. כ' הש"ך נראה דיש להתיר אפי' בכשרה שינקה מן הטריפה בצלול ונקרש במקום הפסד מרובה דהא הרבה פוסקים מתירים אפי' בצלול וא"כ כדאי הם כל הנך פוסקים לסמוך עליהם בכה"ג ואף דיש מחמירים אפילו בקרוש ממש מ"מ הכא בצלול ונקרש יש להקל ג"כ בהפסד מרובה: ש"ע סָעִיף י
כז ומייבשין. כ' הש"ך וה"ה שאר בני מעיים כשמייבשין אותן עד שנעשו כעץ מ"מ נראה דלכתחלה אין לעשות כן: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
כח טעם. [כלומר שאין בגבינה ס' נגדו דאזיל לשיטתו לקמן ר"ס צ"ח שסומכין אטעימת עובד כוכבים]. ולדידן אין משערין בטעם דלא סמכינן אטעימת עובד כוכבים הלכך לעולם משערין בס': ש"ע סָעִיף יא
כט נבילה. החילוק בזה כתבו הפוסקים דעור קיבת כשרה הוא מותר בפני עצמו ולית ביה איסור אלא משום חבורו בגבינה כל אימת דלא יהיב טעמא לאו בב"ח הוא אלא כל חד באפיה נפשיה קאי אבל עור נבלה וכיוצא בו שאסור מעצמו כיון שהוא מעמיד אנו רואין כאילו האיסור בעין: ש"ע סָעִיף יא
ל היתר. כ' הש"ך נראה דדוקא כשאין האיסור יכול להעמיד לבדו בלא ההיתר הא לאו הכי אסור וצ"ע לדינא וע"ל סי' קמ"ג ס"ד וסי"א עי"ש: ש"ע סָעִיף יא
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א לאיסור אכילה. ואף שלא כדרך אכילה והנאה אסור והיה לוקה עליו משא"כ בשאר איסורים חוץ מכלאי הכרם כ"כ הרמב"ם ספי"ד מהלכות מ"א הביאו הפמ"ג בפתיחה: ש"ע סָעִיף א
ב לאיסור הנאה. ואי היה לוקה על הנאה דעת הרמב"ם דאינו לוקה ושאר פוסקים סוברים דלוקה והנ"מ בזה"ז אי לוקה עבה"ט לעיל סי' ט"ז סק"י. ועיין פמ"ג בפתיחה שנסתפק אי אסור ח"ש בבישול והנאה מה"ת. דבאכילה קיי"ל ח"ש אסור מה"ת ובישול והנאה צ"ע ע"ש ועיין בצל"ח בפסחים ד' כ"ב בד"ה והרי אמ"ה שנסתפק בזה ג"כ לענין הנאה לחוד ואח"כ כתב בפשיטות דלדעת הרמב"ם שאינו לוקה על הנאה ודאי לענין איסור גם ח"ש אסור בהנאה מה"ת אך לשאר פוסקים שלוקה על הנאה ודאי אינו לוקה על הנאה כ"א בכזית ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ק"ץ שהביא ראיה מסוגיא דב"ק ד' מ"א דשיעורו בהנאת פרוטה ע"ש. ובשר בחלב הנאסר בהנאה קוברין אותו. ואם שרפו גם אפרו אסור בהנאה מה"ת. ולענין אי מותר להאכילו לכלבים עמ"ש לקמן סימן צ"ד ס"ק ה': ש"ע סָעִיף א
ג דרך בישול. עבה"ט ועיין פר"ח דגם טיגון בכלל בישול אך המ"י בסל"מ כלל פ"ה ומהר"ם שיף בסוף הספר על חולין צידדו להקל דטיגון לא הוי בכלל בישול ואינו אסור בהנאה. ובהפ"מ יש להקל פמ"ג. וחם בחם בלא רוטב כתב הפמ"ג בפתיחה בשם רש"ל דלא הוי דרך בישול ומותר בהנאה ע"ש. [ועי' בתשובת ח"ס סי' צ"ז מ"ש בזה"ז ומ"מ אף באלו שאינם אלא דרבנן ומותר בהנאה צריך ליתנם לעובד כוכבים כך ולא יבשל מתחלה דא"כ עובר על הבישול ואסור בהנאה מה"ת דאף דהחתיכה בלעה שלא כדרך בישול מ"מ הרי אח"כ נתבשל הבשר עם החלב הבלוע בו וזה פשוט וכ"כ בתשובת נו"ב חיו"ד סי' כ"ו בד"ה ומזה: ש"ע סָעִיף א
ד בהנאה. עבה"ט ועי' בתשובת שער אפרים סי' ל"ח שפסק בחמאה שנתבשלה בקדרה של בשר ב"י אסור להדליק בה להאיר הבית מטעם שאסור בהנאה וגם להדליק בה נ"ח אף דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ אסור כיון דבנ"ח בעי שיעור ובב"ח כיון שאסור בהנאה כתותי מכתת שיעורא ע"ש (עי' פמ"ג שהעתיק בשמו דלנ"ח שרי ובמח"כ לא עיין שם היטב וכ"כ בש"ת בא"ח סי' תרע"ג משמו דאף לנ"ח אסור) ועיין בתשובת בשמים ראש ר"ס רפ"ה בהגהת כס"ד שם מ"ש על דברי ש"א הנ"ל ועי' בא"ז בא"ח שם שתמה דהא בלא"ה אסור משום בישול בב"ח ועי' בתשובת שבו"י ח"א סי' ל"ח ובש"ת שם מ"ש בזה ועי' בתשובת רע"א בהשמטות לסי' פ"ד: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ה בבשר. עי' מהר"מ שיף בסוף חולין שכתב בכבד שרצו לטגנו בשומן וטיגנו בחמאה וצידד להקל דכבד הוי דם וגדי אסרה תורה ולא דם (עוד צידד שם דטיגון לא הוי בישול) ועי' פמ"ג שכתב דע"ז לחוד ודאי אין לסמוך ולהקל מכח גדי ולא דם ומהר"מ שיף לא כתב זה רק לסניף בעלמא. ועי' בתשובת בשמים ראש ר"ס רפ"ה בהגהת כס"ד שם מה שכתב על דברי מהרמ"ש הנ"ל: ש"ע סָעִיף ג
ו טמאה. עי' בדגמ"ר שכ' וז"ל ובשר נבילה וכן חלב אסור לבשל בחלב מן התורה ולוקה על בישולו אבל באכילה אין בו איסור בב"ח וכ"ז מבואר ברמב"ם פ"ט ממ"א דין ו' ואמנם אם הוא אסור בהנאה אינו מבואר שם אבל בפי' המשניות פ"ג דכריתות מבואר שאינו אסור בהנאה ואף שלדברי התוס' בחולין ק"א בד"ה איסור כולל שכתבו שאיסור הנאה לא מיקרי איסור מוסיף אין הכרח לדברי הרמב"ם שם מ"מ לא מצינו להתוס' בפי' שיחלקו על דינו של הרמב"ם שהיכא שאינו אסור באכילה משום בב"ח אינו אסור בהנאה ולכן הסומך ע"ז במקום הפסד לא יפסיד עכ"ל ועי' פמ"ג בפתיחה שכתב דנקטינן דאסור בהנאה מן התורה ע"ש. (ועי' בתשובת ח"ס סי' צ"ב שנשאל ג"כ על ענין זה והביא דברי הגאון מעיל צדקה בספר כנפי יונה ר"ס פ"ז בעובדא שהאומנים עירבו חמאה בחלב לעשות מהם נרות כי היה החלב ביוקר ופשיט ליה לאוסרו בהנאה והגם כי מטעם תרבא י"ל לפי דנרות של חלב אינם עשוין מחלב הכליות והקרב לבד דמערבים בהם כמה מיני חלבים וקרומים שאין בהם כרת וא"כ שפיר איכא בב"ח משום תערובת דהני חלבים אך עכ"פ משום נבילה איכא דהא רוב בהמות של עובדי כוכבים אינם נשחטים ואפ"ה אסרו הגאון בהנאה ע"כ דס"ל אע"ג דאיסור אכילה ליכא מ"מ איסור הנאה איכא. והאריך בזה ומסיק דודאי המורה ובא כהגאון דגמ"ר אין מזחיחים אותו אבל אי קמי דידי אתי אני אוסר כהגאון כנפי יונה הנ"ל וכן משמע בהרבה גדולי האחרונים. ואפי' להדגמ"ר הוא לא מיירי מהנאת הדליק' אבל נר קרוזי"ל להדליקו בידים יש לחוש למבשל בב"ח שהטפה שסביבות השלהבת מתבשלת ואף דלענין שבת לא חשיב בישול בכה"ג אך לענין בב"ח אפשר דהוי בישול. וכתב עוד אמנם נר קרוזי"ל שנאסר כנ"ל ונתערב באחרים פשוט שבטל דאין כאן דבר שבמנין אלא דוקא נר חנוכה שבכל לילה מונין מנין הנרות למצותו ע"ש. ועי' בתשובת שבו"י ח"א סי' ס'): ש"ע סָעִיף ג
ז ובשר חיה ועוף כו'. וה"ה איפכא בשר בהמה טהורה בחלב חיה טהורה אינו אסור מה"ת. תפל"מ ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ח מותר בבישול. עי' בס' חמודי דניאל הי' י"ח שכ' דמותר לבשל בשר לעובד כוכבים בקדרה של חלב אינו ב"י דכל שאינו אסור רק מדרבנן לא גזרו בבישול והנאה וכאן ליכא מראית עין דמי יודע אם הוא קדירה של בשר או של חלב מ"מ יש להחמיר מדכתב רמ"א סעיף ו' דאסור לחתות וכו'. ואפשר משום דמתחלה היה חלב גמור החמירו בו קצת ע"ש. ש"ע סָעִיף ג
ט איסור. עבה"ט ועיין בתשובת חינוך ב"י סי' ס"א שמקיים דברי הלבוש דאסור לאכול בחלב משום דחקר אצל חכמי הרופאים דדוקא דגים המטוגנים עם חמאה מותר לאכול אבל דגים המבושלים בחלב יש בו סכנת חולי דדגים מקררים מאד וגם החלב רע ומזיק לגוף ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סימן ק"א שכתב דזה אינו אמת ונאמן עלינו הרמב"ם גדול הרופאים] וכ"כ הפמ"ג בשם בה"ג דדגים עם חלב יש סכנה ובחמאה ושומן הנקלט מע"ג החלב אין סכנה וע"ש דמשמע דעתו דאף עם חלב דוקא לכתחלה יש ליזהר אבל בדיעבד אין לאסור ועיין בתשובת אדני פז סימן מ"ב שכתב בשם הבחיי פרשת משפטים דיש סכנה גמורה בדג עם גבינה וה"ה עם חלב ולכן פסק דאף בדיעבד אסור אבל בדג עם חמאה כתב דשרי כיון שכל העולם עושים כן ע"ש ונ"ל דהאידנא שכל העולם מבשלים גם עם חלב שרי דכיון דדשו בה רבים כו': ש"ע סָעִיף ג
י חלב משקדים. עבה"ט מ"ש אבל מהרש"ל פסק כו' ועיין בנ"צ שכתבתי דמ"מ אין לאסור להניח בשר עוף בחלב שקדים בלי שיניח שקדים אצלו אלא אם הוא בפני הרואים כמו בסעודות גדולות דאיכא מ"ע גמור אבל בביתו מותר ע"ש ומ"ש הבה"ט וט"ז כתב כו' אין לאסור האכילה כו' עט"ז דמשמע מדבריו דגם בבשר בהמה הדין כן: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
יא אבל אם אין לה. עש"ך ס"ק יו"ד מה שהשיג על הב"י בפירוש מעורה בגידים ועיין בשער המלך פ"ט מהלכות מאכלות אסורות מ"ש ליישב דעת מרן הב"י ז"ל ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
יב לבשלם. עבה"ט ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ק"ב שכתב דאף לפי המנהג דוקא בנמצאת במעי אמה אחר שחיטה אבל אם הטילה אותה בחייה כדרכה אפילו אם הקליפה רכה מותר לאכלה בחלב לכתחלה ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג אין לוקין עליו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש בשם הש"ך ובמח"כ העתיק שלא כדת דנהפוך הוא דהרמ"א מיירי בשל אדם והמחבר מיירי בשל בהמה: ש"ע סָעִיף ו
יד או בחלב מתה. עבה"ט. ושמעתי בשם הגאון החסיד מוהר"ר עקיבא איגר נר"ו שנסתפק המבשל בשר בחלב של בת פקועה מהו מי אמרינן דכיון דאינו טעון שחיטה כדלעיל סימן י"ג הוי כחלב שחוטה ופטור או דילמא כיון דראויה לילד מקרי שפיר בחלב אמו והביא ראיה מש"ס דבכורות ד' ו' דאמר התם חלב מנ"ל דשרי אילימא מדאסר רחמנא בב"ח הא לחודיה שרי כו' ודו"ק ושוב מצאתי בשער המלך פ"ג מהלכות איסורי מזבח הלכה י"א שגם הוא ז"ל כתב כן בפשיטות שוב ראיתי בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוס"י ל"ו שגם הוא ז"ל חקר בזה ותופס עיקר להיפך שיש בו איסור תורה כיון שראויה להיות אם וכתב דסוגיא דבכורות הנ"ל אזלא לר' מאיר דאמר בחולין ד' ע"ז השוחט בהמה ומצא בן ט' חי טעון שחיטה ע"ש ועיין בנ"צ מ"ש בענין זה. [שוב נדפס תשובת ח"ס וראיתי בסי' י"ד שהביא דברי שעה"מ הנ"ל וכתב עליו דהראיה מש"ס דבכורות יש לדחות [ממש כמו שכתבתי בנ"צ. שלי"ת שזכיתי לכוון לדעתו] (אך יש ראיה אחרת מתוספות סנהדרין דף ד' ע"ב ד"ה דרך בישול במ"ש בשם י"מ ע"ש): ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טו פטור. עבה"ט ועיין בשו"ת שבסוף ס' מנחת יעקב סימן ט"ז בתבשיל של חלב שנמצא בתוכו עצם חלול ויש להסתפק דלמא היה בתוכו מוח ונמס תוך התבשיל וליכא' ס' בתבשיל נגד אותו החלול שבעצם אסור דספק איסור דאורייתא לחומרא ע"ש והבל"י בשו"ת שלו סימן צ"ט התיר בזה דלא מחזקינן איסורא לומר שהיה בתוכו מוח ע"ש ועיין פמ"ג שתמה עליהם דהרי כאן משמע דעצמות הקשים בלי מוח אוסרים ג"כ מדרבנן ע"ש. עוד כתב הפמ"ג דיש להסתפק לענין עור בחלב. דאינו אלא דרבנן. אפשר באותן שעורותיהן כבשרן כגון עור השליל ועור שתחת האניה ועור בית הבושת כמ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות מ"א שמא דינם כבשר גם לענין בב"ח ואסור באכילה ובהנאה ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף י
טז שנמלח בקיבתה. עבה"ט בשם ש"ך. ועיין פמ"ג שכתב דאם נמלח מליחה מועטת ולא שהה והעמיד גבינות ובישלו הגבינות אח"כ אפשר דאין להקל דתו הוי דאורייתא ע"ש ועמ"ש לעיל סק"ג: ש"ע סָעִיף י
יז עד שיהא ס' בחלב. [עש"ך סק"ל מ"ש די"ל דהטור ס"ל כר"ת דמעמיד בטל בס' ועיין בתשובת ח"ס סימן ע"ט מ"ש בזה וע"ש עוד בסי' פ"א]: ש"ע סָעִיף י
יח קרושה. פי' החלב שבקיבה קרושה אינה אוסרת דפירשא בעלמא הוא. וא"ל דמ"מ אסור משום טעם בשר שנבלע באותו פירשא י"ל דאין כח בטעם שקיבל פרש זה מן העור להתחבר עם הגבינה להיות נעשה בב"ח. ב"י וש"ך ע"ש. ועיין פמ"ג שכתב דמ"מ אם נבלע חלב גמור בקרוש ואח"כ לבשר אוסר דדוקא טעם הנבלע נעשה פירשא ג"כ אבל בעין לא ושוב פקפק בזה ע"ש: ש"ע סָעִיף י
יט מותר. עש"ך דלכתחלה אין לעשות כן ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ר"ז דזה דוקא היכא דליכא ס' אבל באיכא ס' וליכא חשש רק מדין אין מבטלין איסור לכתחלה מותר להעמיד בו לכתחלה ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס סי' פ"א אודות בן תורה א' דדחיקא ליה שעתא ואין פרנסתו כ"א מעשיות גבינות ומבקש להמציא לו היתר להעמיד החלב בעור קיבה כי ההעמדה בקיבה בלא עור מקלקל הגבינות וגם צריך זמן רב וזה מעשהו אחר שנתייבשה עור הקיבה חוזרים ומרככין אותה במים ויי"ש מעורבים ואח"כ מוצצין הלחלוחית מהעור אל תוך החלב וזורקין העור ומהמיץ הזה נגמרה ההעמדה עצהיו"ט וכתב הנה אין נראה להמציא היתר מפני שהעור כבר נעשה יבש כעץ דמאן לימא לן שהגיע לשיעור הזה. ועוד דהכא שחוזר ומתרכך ע"י המשקין דינו כבשר ממש אך יש להמציא היתר אחר והוא מאחר דודאי איכא ס' ואפילו ק' בחלב נגד מיץ עור הקיבה וליכא נ"ט כלל דאע"ג דעור הקיבה יהיב עוד טעם חמוץ טפי מס' וק' שהרי ממנו הועמדה כל החלב מ"מ הרי כתבו התוס' בחולין נ"ט ע"ב (צ"ל צ"ט ע"ב והוא בסד"ה לא במאה) שזה לא מקרי טעם כלל. ומשום דבר המעמיד ליכא דלרוב הפוסקים ליכא בבב"ח משום מעמיד. ורק לחוש לדברי המרדכי ותשובת מיימוני דס"ל גם בכה"ג איכא משום מעמיד יקח ג"כ מהקיבה עצמו מצורף לעור הקיבה ויהיה זוז"ג ובלבד שלא נודע בוודאי שבעור לחוד נמי היה עומד דאז לא הוי זוז"ג. מעתה לא נשאר עלינו אלא משום דלכתחלה אסור לבטל אפי' איסור דרבנן בס' וגם זוז"ג לכתחלה מיהת אסור לזה י"ל דהא הט"ז סוף סי' צ' מתיר להדיא בשר כבוש בחלב שחוטה משום דה"ל תרי דרבנן והנה הכא נמי ה"ל תרי דרבנן דכל משקה היוצא ע"י מציצה ומליחה ליתא ביה משום טכ"ע רק משום משקה היוצא מהם וזה לא מצינו אלא בדבר האסור אבל חתיכת בשר היתר שלא נאסר עדיין ומוצצין ממנו ציר לא מצינו שתהיה זאת הציר כעיקר גדי לאסור משום בב"ח מן התורה אם בשלוה עם חלב ואין לך בו אלא חידושו (עפמ"ג לעיל ר"ס פ"א שדעתו אינו כן) וגם בשר גמור הנכבש עם חלב לא מיתסר אלא מדרבנן והשתא בנ"ד שכובש המשקה היוצא מעור הקיבה עם חלב הו"ל תרי דרבנן וכיון דלט"ז מותר לגמרי נהי שאין דבריו מוסכמים עכ"פ נוכל לסמוך להתיר לבטל בס' לכתחלה ולהתיר זוז"ג לכתחלה. אמנם כ"ז אם נתרכך בזמן מועט אבל אם צריך שיעור כבישה ה"ל כמבושל והוי טעם כעיקר ממש. ולזאת עצה היעוצה שאם צריך לכובשו זמן רב יסירנו משם סוף כל יום כמו שעה כדי שלא יהיה כבוש יום שלם בב"א ויחזור אח"כ ויתנהו לתוכו ואין מצטרף זמן הכבישה (עמש"ל סי' ס"ט ס"ק ל"ב מזה) וכן אנו נוהגים בלולב ומיניו בשבת שבתוך החג להסירו מן המים ע"י עובד כוכבים בסוף היום כדי שלא יהיו כבושים ויופסלו (לכאורה לא שמענו כבוש פסול רק באתרוג בא"ח סי' תרמ"ח סט"ו ובמג"א שם דהוא דבר מאכל אבל לא בלולב והדס וערבה ועי' ברא"ש ר"פ לולב הגזול ויש לעיין) ומצורף לזה כיון דהוא עני וה"ל הפ"מ נ"ל להתיר כנ"ל עכ"ד ע"ש: ש"ע סָעִיף י
כ שנתייבש. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ע"ג שכתב בתולעים אדומים שמייבשים אותם וצובעים בהם משקה יי"ש דמותר ג"כ מטעם זה ע"ש: ש"ע סָעִיף י
כא כעץ בעלמא. עבה"ט ס"ק כ"ז דה"ה שאר מעיים כו' אבל בשר יבש כעץ אוסר וה"ה עור הקיבה בבישול יש לאסור דמתרכך וה"ה ע"י שריה מעל"ע יש להחמיר ודוקא ע"י מליחה או כשיעור על האש הוא דמותר פמ"ג. ובזה נסתר מ"ש בס' לה"פ ס"ק כ"ו באחד שתחב אצבעו לתוך עין של בהמה לרפואה ונתייבש עד שלא יוכל להסירו והניחו בתוך כלי עם חלב רותח כדי שיתרכך ולא היה ס' נגד העין ונשאל על החלב ועל הכלי והורה להתיר דמאחר דנתייבש הוי כעץ בעלמא ע"ש ולדברי הפ"מ לא טוב הורה דהא בשר יבש כעץ אוסר ועוד דהא כאן היה בישול [ועיין בס' בל"י שהשיג ג"כ על הלה"פ בזה] אמנם בתשובת תפארת צבי הנ"ל מבואר דלא כהפמ"ג אלא דגם בשר יבש אינו אוסר וגם מבואר דאף ע"י שריה מעל"ע נמי שרי וכן מבואר בתשו' נו"ב חיו"ד ריש סי' כ"ו אלא שכ' שם דזה דוקא בבשר בחלב דכיון שנתייבש מקודם הבשר לא נשאר בו טעם לאסור החלב ולא חל עליו שם בב"ח אבל בשר איסור לא נפקע ממנו שם איסור ע"י שנתייבש ע"ש וגם בזה חולק עליו בתשובת תפארת צבי שם ע"ש ועיין בש"ך לקמן סי' קי"ד ס"ק כ"א בענין הכרכום שכתב דאף אם ימצא חוט בבשר יבש לית לן בה כמו בעור הקיבה ע"ש מבואר דלא כהפמ"ג וגם דלא כהנו"ב וכן מבואר בתשובת שבו"י ק"ב סי' ע' אביאנו לקמן סי' קנ"ה סק"ה. ועיין בתשובת דת אש סי' י"ג: ש"ע סָעִיף י
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א שאינו כו'. שם ק"ח א' וערש"י שם ק"ד ב' ד"ה מתקיף כו' וכל שע"י האור הוא דרך בישול כמש"ש גזירה שמא יעלה ול"ק רק לאפוקי כבוש כמש"ל ס"ס צ"א וכמ"ש בפ"ג דפסחים (מ"ד ב') ופ"ו דנזיר: ש"ע סָעִיף א
ב אבל מדרבנן כו'. רש"י בפסחים שם וכמ"ש במתני' דחולין קט"ז המעמיד בעור כו' ועתוס' דפ"ב דע"ז ל"ה א' ד"ה מפני כו': ש"ע סָעִיף א
ג כל בשר כו'. (בע"ז) שם ב' בין לרב חסדא בין כו' אבל לשמואל לא פריך. מרדכי שם (עיין בחידושי ר"ע וי"ל דהמרדכי ס"ל כמ"ש הרמב"ן והריטב"א בע"ז שם דקושטא דמילתא נקט דסתם עור קיבה שלהם נבילה היא. וז"ש במרדכי שם ויש דוחין היינו לפי תירוץ הרי"מ וכן לתורוץ תוס' דחולין קט"ז א' ד"ה המעמיד והרמב"ן וריטב"א בע"ז שם בשם הראב"ד): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד ול"ש כו'. קי"ד א': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה ובשר חיה כו'. כר"ע שם דרב אשי מוקים שם ק"ד א' מתני' כוותיה ואביי שם דחה דברי רב יוסף וכן לשון גמ' קי"ג ב' גדי אפילו פרה ורחל ועתוס' שם נ"ח א' ד"ה ושוין וא"ת כו' ותי' בה"ג כו' וכן התניא אגרא לחד תי' דתוס' שם ק"ד ב': ש"ע סָעִיף ג
ו מותר כו'. שם ק"ד א' אמר דאסור מד"ס לבשל וכתב מ"מ דמפרש דל"ד אלא לישנא דקרא נקט ור"ל לאכול ולמד מבשר או חלב טמאה אף דיש לדחות דשאני התם שאחד מהם כבר אסור באכילה ואין לחוש שמא יאכלם לגזור עליהם משא"כ בחיה ועוף וכמו שגזרו בהעלאה ע"ש וכ"מ שם קי"ו א' דקאמר אב"א עוף כו' וריה"ג אמר לבשל ש"מ דלר"ע אסור מד"ס: ש"ע סָעִיף ג
ז מדרבנן. כמ"ש רב אשי שם כנ"ל ושם קי"ו א' אב"א כו' ובכמה מקומות: ש"ע סָעִיף ג
ח ונהגו לעשות כו'. עש"ך ופר"ח: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט אסור לבשל כו' ואם כו'. כמש"ל סי' ס"ו ס"י ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
י ודוקא כו'. כמ"ש בס' שקדם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא אע"פ כו'. כת"ק: ש"ע סָעִיף ה
יב אבל כו'. כיון דבשר עוף בחלב דרבנן. ב"י. ולשון א"ח בשם הר"י מותר בלא קינוח ובלא נט"י ומפ' תני אגרא כפי' תוס' שם עוף ואח"כ גבינה וזה שהקיל בכה"ג: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג המעושן. ירושלמי פ"ו דנדרים רבנן דקסרין שאלון מעושן מהו שיהא בו משום תבשילי שבת מהו שיהא בו משום בשר בחלב. אבל בפ"ז דשבת שם הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהו משום מבשל וא"כ ה"ה לענין בב"ח. פר"ח: ש"ע סָעִיף ו
יד והמבושל כו'. כמ"ש בשבת מ' ב' ופסחים מ"א א': ש"ע סָעִיף ו
טו או בחלב מתה. מימרא דשמואל קי"ג ב' ולא בחלב שחוטה: ש"ע סָעִיף ו
טז דם בחלב. שם וקי"ד א': ש"ע סָעִיף ו
יז וחלב זכר כו'. כמ"ש בפ"ו דמכשירין שאינו משקה אפי' להכשיר את הזרעים ואינו אף כמי חלב שם קי"ד א': ש"ע סָעִיף ו
יח אבל חלב כו'. שם צ"ז ב' ושם קי"א א' חלב שחוטה דרבנן: ש"ע סָעִיף ו
יט ומי חלב. פ"ג (מ"ג א') ופ"ז (ע"ו) דפסחים ופכ"ה (קי"א ב' קי"ב א') ועתוס' שם קי"ד א' ד"ה המבשל כו': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כ או עור. כמו שליא דאמר שם ל"צ קרא כו' וכ"ש עור כמש"ש ע"ז ב' העור והשליא כו' עור ששלקו והשליא כו' וכמו גידים כו' כמש"ש בנבלתה ולא בעור ועתוס' שם קי"ג ב' ד"ה דם כו': ש"ע סָעִיף ז
כא וגידים כו'. קי"ד א': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף י
כב לכתחלה אין כו'. שהוא חריף וחמוץ שהרי מעמידין בו. או"ה: ש"ע סָעִיף י
כג אבל בדיעבד כו'. דיש לסמוך אסברת הפוסקים דלא אסור אלא ע"י מליחה. שם: ש"ע סָעִיף י
כד שנמלח. כשיעור שנתבאר בסי' ס"ט סי"ח: ש"ע סָעִיף י
כה או שעמד. כמ"ש בר"ס ק"ה: ש"ע סָעִיף י
כו אם הוא הצלול כו'. הולך לשיטתו שפסק בס"ט כר"ת: ש"ע סָעִיף י
כז ואם היה כו'. דטעם היוצא מן הבשר נעשה פרש כשנבלע בקיבה ר"ל בחלב כמו החלב עצמו וע' מרדכי וכ"ד הטור [וכ"כ תוס' שם סד"ה ה"נ ואותו הקרוש כו'. ומש"ש סד"ה כאן. ומיהו היכא כו' היינו לגי' רש"י וכמ"ש רש"י]. וכתב ב"י אבל רי"ו כ' דאף להגאונים דמתירין אף בצלול כאן אסור שקבלה טעם הבשר ואסור בכ"ע וכ' ב"י דלכתחלה יש להחמיר כדבריו ובדיעבד יש לסמוך על המתירין וז"ש בש"ע אסור להעמיד בו ר"ל לכתחלה אבל בדיעבד מותר בכ"ע כשיטתו שפסק בב"י בשיטת הגאונים ורי"ף ורמב"ם: ש"ע סָעִיף י
כח ואם כו' ויש כו'. עפר"ח: ש"ע סָעִיף י
כט עור כו'. ער"ש פ"ז דכלאים מתני' א' ד"ה אפילו. ומשום זרעים כו': ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ל אבל המעמיד כו'. כמש"ו בהג"ה משום כו' ועבה"ג וכמ"ש בפ"ב רע"ז ל"ה א' כיון דאוקומי כו' ועתוס' שם ד"ה מפני וא"ת כו'. אבל הר"ן כתב בשם הר"י מיגש משום בב"ח היה בטל בס' וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' מ"א גזרו על גבינות כו' וא"ת והלא עוד הקבה דבר קטן הוא עד מאד ולמה לא יבטל במיעוטו מפני שהוא מעמיד הואיל ודבר אסור הוא שהעמיד הרי הכל אסור וע"ש פ"ט הלכה ט"ז וכ"כ הר"ן בספ"ח דחולין המעמיד בעור קיבת כו' מאי קמ"ל פשיטא ותי' דקמ"ל דל"ת דאפילו באלף לא בטיל וכנ"ל ע"ש וכמ"ש ק"ח א' דרך בישול כו' שיתן טעם. שם: ש"ע סָעִיף יא
לא ודוקא כו'. כמ"ש בפ"ב דפסחים ובספ"ג דע"ז ופ"א דתמורה: ש"ע סָעִיף יא
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.