שולחן ערוך, יורה דעה צט
א חֲתִיכַת נְבֵלָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת שֶׁנָּפְלָה לִקְדֵרַת הֶתֵּר, עַצְמוֹת הָאִסוּר מִצְטָרְפִים עִם הַהֶתֵּר לְבַטֵּל הָאִסוּר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁעַצְמוֹת הַהֶתֵּר מִצְטָרְפִין עִם הַהֶתֵּר, אֲבָל הַמֹּחַ שֶׁבְּעַצְמוֹת אִסוּר מִצְטָרֵף עִם הָאִסוּר. וְגוּף הַקְּדֵרָה אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת, לֹא עִם הָאִסוּר וְלֹא עִם הַהֶתֵּר. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִים שֶׁלֹּא לְצָרֵף עַצְמוֹת הָאִסּוּר עִם הַהֶתֵּר לְבַטֵּל (הַגָּהָה אַחַת בְּש"ד בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ) וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד יֵשׁ לִסְמֹךְ אַמְּקִלִּין וּמַתִּירִין, כִּי כֵן עִקָּר.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁעַצְמוֹת הָאִסוּר מִצְטָרְפִין עִם הַהֶתֵּר, כְּשֶׁנָּפְלָה חֲתִיכַת הַנְּבֵלָה לִקְדֵרַת הֶתֵּר כְּשֶׁהָיְתָה חַיָּה, אֲבָל אִם נִתְבַּשְּׁלָה (תְּחִלָּה) וְאַחַר כָּךְ נָפְלָה לִקְדֵרַת הֶתֵּר, עֲצָמוֹת שֶׁבָּהּ מִצְטָרְפִים עִם הָאִסוּר, לְפִי שֶׁבָּלְעוּ מִבְּשָׂר הַנְּבֵלָה כְּשֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה לְבַדָּהּ.
ג בִּשְׁאָר אִסוּרִים, חוּץ מִבָּשָׂר בְּחָלָב, חֲתִיכָה הַבְּלוּעָה מֵאִסוּר מִצְטָרֶפֶת לְבַטֵּל הָאִסוּר. הַגָּה: וְאֵין נוֹהֲגִין כֵּן, כִּי קַיְמָא לָן בְּכָל אִסּוּרִים חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה, כְּדִלְעֵיל סִימָן צ"ב.
ד מְשַׁעֲרִים בָּרֹטֶב וּבַקִּיפָה (פֵּרוּשׁ הַדַּק דַּק שֶׁל בָּשָׂר וְתַבְלִין הַמִּתְאַסֵף בְּשׁוּלֵי קְדֵרָה) וּבַחֲתִיכוֹת. וּמְשַׁעֲרִין הַהֶתֵּר וְהָאִסוּר כְּמוֹ שֶׁבָּא לְפָנֵינוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בַּהֶתֵּר יוֹתֵר מִתְּחִלָּה וְנִתְמַעֵט בְּבִשּׁוּלוֹ וְנִבְלַע בַּקְּדֵרָה. וְהָנֵי מִלֵּי בְּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, אֲבָל אִם הוּא מִין בְּמִינוֹ מְשַׁעֲרִין גַּם בַּמֶּה שֶּׁבָּלְעָה הַקְּדֵרָה, וְעוֹמֵד בְּדָפְנֵי הַקְּדֵרָה. וּמְשַׁעֲרִים זֶה בְּאֹמֶד יָפֶה, וְרוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּעַיִן, אֲבָל מַה שֶּׁכָּלָה וְאָבַד מֵחֲמַת הָאוּר אֵינוֹ מִצְטָרֵף, שֶׁזֶּה כָּלָה לְגַמְרֵי.
ה אֵין מְבַטְּלִין אִסוּר לְכַתְּחִלָּה. וַאֲפִלּוּ נָפַל לְתוֹךְ הֵתֶּר שֶׁאֵין בּוֹ שִׁעוּר לְבַטְּלוֹ, אֵין מוֹסִיפִין עָלָיו הֶתֵּר כְּדֵי לְבַטְּלוֹ. עָבַר וּבִטְּלוֹ, אוֹ שֶׁרִבָּה עָלָיו, אִם בְּשׁוֹגֵג, מֻתָּר. וְאִם בְּמֵזִיד, אָסוּר לַמְבַטֵּל עַצְמוֹ, אִם הוּא שֶׁלּוֹ, וְכֵן לְמִי שֶׁנִּתְבַּטֵּל בִּשְׁבִילוֹ. וַאֲסוּרִים לְמָכְרוֹ גַּם כֵּן לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, שֶׁלֹּא יֵהָנוּ מִמַּה שֶּׁבִּטְּלוּ (אָרֹךְ כְּלָל כ"ד). וְלִשְׁאָר כָּל אָדָם, מֻתָּר. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁנִּתְעָרֵב יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ, אוֹ אֲפִלּוּ לַח בְּלַח לְמָאן דְּאָמַר שֶׁאֵין אוֹמְרִים בּוֹ חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה, כְּדִלְעֵיל סי' צ"ב. אֲבָל חֲתִיכָה שֶׁבָּלְעָה אִסּוּר, לֹא מְהַנֵּי שֶׁנִּתּוֹסֵף אַחַר כָּךְ הַהֶתֵּר, דְּהָא אָמְרִינָן בֵּהּ חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה. (רַשְׁבָּ"א סי' תצ"ה עי' ס"ק י"ד). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם דְּלָא אַמְרִינָן חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה לֹא מְהַנֵּי הַהֶתֵּר לְבַטֵּל, אֶלָּא אִם נִתּוֹסֵף קֹדֶם שֶׁנּוֹדַע הַתַּעֲרוֹבוֹת, אֲבָל אִם נוֹדַע הַתַּעֲרוֹבֶת קֹדֶם, לֹא מְהַנֵּי מַה שֶׁנִּתּוֹסֵף אַחַר כָּךְ. וּלְפִי זֶה, הָיָה צָרִיךְ הֶחָכָם הַמּוֹרֶה לְבַטֵּל אִסּוּר לַחֲקֹר אִם נִתּוֹסֵף הַהֶתֵּר לְאַחַר שֶׁנּוֹדַע (אָרֹךְ כ' ל"ז). וְלֹא נָהֲגוּ כֵן.
ו אִסוּר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, אֵין מְעָרְבִין אוֹתוֹ בְּיָדַיִם כְּדֵי לְבַטְּלוֹ. וְאִם עָשָׂה כֵן, בְּמֵזִיד, אָסוּר. אֲבָל אִם נָפַל מֵעַצְמוֹ, וְאֵין בַּהֶתֵּר כְּדֵי לְבַטְּלוֹ, מַרְבֶּה עָלָיו וּמְבַטְּלוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְבַטֵּל אִסּוּר דְּרַבָּנָן אוֹ לְהוֹסִיף עָלָיו, כְּמוֹ בְּאִסּוּר דְּאוֹרַיְיתָא. וְכֵן נוֹהֲגִין, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וּבת"ה סִימָן צ"ד וּבְהַגָּהַת ש"ד וּרא"ה בב"ה ור"ן וּמָרְדְּכַי וַאֲגֻדָּה פ"ק דְּבֵיצָה). אִסּוּר שֶׁנִּתְבַּטֵּל, כְּגוֹן שֶׁהָיָה ס' כְּנֶגְדּוֹ, וְנִתּוֹסֵף בּוֹ אַחַר כָּךְ מִן הָאִסּוּר הָרִאשׁוֹן, חוֹזֵר וְנֵעוֹר וְנֶאֱסָר, לָא שְׁנָא מִין בְּמִינוֹ לָא שְׁנָא מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, לָא שְׁנָא יָבֵשׁ לָא שְׁנָא לַח, לָא שְׁנָא נוֹדַע בֵּינְתַיִם אוֹ לֹא נוֹדַע בֵּינְתַיִם. (הַגָּהוֹת ש"ד סִימָן נ"ט). כַּזַּיִת חָלָב שֶׁנָּפַל לַמַּיִם וְנִתְבַּטֵּל בְּס', וְאַחַר כָּךְ נָפַל מִן הַמַּיִם לִקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר, מֻתָּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּבָּשָׂר ס' נֶגֶד הֶחָלָב, שֶׁהֲרֵי נִתְבַּטֵּל בַּמַּיִם (בְּאָרֹךְ). וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּזֶה.
ז אִם נִבְלַע אִסוּר מֻעָט לְתוֹךְ כְּלִי בָּשָׂר, אִם דַּרְכּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ כְּלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּשֶׁפַע הֶתֵּר, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְכַתְּחִלָּה, כֵּיוָן שֶׁהָאִסוּר מֻעָט וְאִי אֶפְשָׁר לָבֹא לִידֵי נְתִינַת טַעַם, וּלְפִיכָךְ אִסוּר מַשֶּׁהוּ שֶׁנִּבְלַע בִּקְדֵרָה אוֹ בְּתוֹךְ קַנְקַנִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְכַתְּחִלָּה, וַאֲפִלּוּ בְּבֶן יוֹמוֹ, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָבֹא לִידֵי נְתִינַת טַעַם. אֲבָל אִם נִבְלַע בִּכְלִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְעִתִּים בְּדָבָר מֻעָט כִּקְעָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ אֲפִלּוּ בְּשֶׁפַע, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּדָבָר מֻעָט וְיָבֹא לִידֵי נְתִינַת טַעַם.
ש״ך
סָעִיף א
א עצמות האיסור כו'. ולפעד"נ בש"ס וירושלמי כדעת הרא"ה בס' ב"ה (דף צ"ו ע"ב) והר"ן פג"ה דהעצמות הרכות מצטרפים לאיסור מפני מוח שבהן ומחמת רכותן שיצא לחות אבל עצמות יבשים או קליפות של ביצים וכה"ג אף אותן של איסור מצטרפין לבטל האיסור וכן דעת האו"ה כלל כ"ח ד"ה בשם הא"ז וכן דעת הב"ח: ש"ע סָעִיף א
ב ויש מחמירים שלא לצרף עצמות האיסור עם ההיתר לבטל. וגם לא לאיסור אבל עצמות ההיתר מצטרפים להיתר והכי איתא בהגהת ש"ד סימן נ"ה בשם א"ז: ש"ע סָעִיף א
ג כי כן עיקר. ז"ל הב"ח ויש לתמוה דה"ל לפסוק דהעצמות האיסור מצטרפים אל האיסור דכיון שהם דבוקים בבשר קבלו תחלה טעם האיסור ונ"נ ואיהו סובר (לעיל סימן צ"ח ס"ה) דאף בדבר שאין לו טעם מעצמו אמרינן חנ"נ ואין כאן תימה דע"כ לא כתב הרב לעיל בסי' צ"ח ס"ה דיש לחוש לחומרא בכלי חרס חדש דנ"נ אע"פ שאין לו טעם מעצמו אלא משום דאין לו תקנה בהגעלה וא"א להפריד האיסור וכמ"ש שם וא"כ כלי עצם דיש להם תקנה בהגעלה וכמו שנתבאר בא"ח סימן תנ"א ודאי דדמי לכלי מתכת דס"ל להרב דלא נ"נ אא"כ הוא ישן דאז הבלוע בו נ"נ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד חתיכה הבלועה כו'. פי' החתיכה הבלוע מאיסור שנפלה להיתר ואין בהיתר ס' לבטל האיסור אלא בצירוף החתיכה מצטרפין גם החתיכה לבטלה מיהו החתיכה עצמה אסורה לפי שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי וכמו שכתבו הרשב"א והמחבר בר"ס ק"ו ועמ"ש בסי' צ"ב סק"י: ש"ע סָעִיף ג
ה ואין נוהגין כן. אלא צריך ס' נגד כל החתיכה ואפ"ה החתיכה עצמה אסורה כדלקמן ר"ס ק"ו בהג"ה ועמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו אע"פ שהיה בהיתר יותר מתחלה ונתמעט בבשולו ונבלע בקדרה. אפילו הכי אין משערים אלא כמו שבא לפנינו שגם באיסור היה יותר ונתמעט ונבלע בקדרה עכ"ל הטור והוא מדברי רש"י והרא"ש וכתב מהרש"ל פג"ה סי' ל"ד וז"ל ונראה בעיני פי' היכא שראינו שנפל האיסור כו' אין לשער במאי דבלעה קדרה כי אין לעמוד על שורש הדבר ולא ידוע כמה בלעה הקדרה וכמה פעמים יבא קלקול מזה אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו ורש"י לא פסק הכי אלא מדינא אבל מ"מ עיקר הדבר שלא לשער אלא כמו שבא לפנינו כן הוא הדרך נכון לכתחילה ע"כ: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז אין מבטלין איסור לכתחילה. כתב הרשב"א בתה"א בית ד' ריש שער ג' והר"ן פג"ה דהיינו מדרבנן לדעת התוס' אבל לדעת הראב"ד אסור מדאורייתא מיהו בדיעבד גם דעת הראב"ד כמ"ש המחבר וכמ"ש הרשב"א והר"ן על שמו ע"ש ומדברי הרב ר' מנחם עזריה בתשובה סי' כ"ז מבואר שסובר כמ"ד דהיינו מדרבנן: ש"ע סָעִיף ה
ח ואפילו נפל כו'. כלומר לא מיבעיא לערב איסור בעין לתוך היתר לבטלו דאסור אלא אפילו נפל לתוך היתר כו': ש"ע סָעִיף ה
ט אם בשוגג מותר. והיינו דוקא בשאר איסורים לדעת הט"ו דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים אבל בבשר בחלב דנ"נ אפי' בשוגג אסור אא"כ ריבה עליו ס' כנגד כלמה שנעשה נבילה והרב דס"ל חנ"נ בכל האיסורים הוצרך לכתוב ודוקא שנתערב יבש ביבש כו': ש"ע סָעִיף ה
י אסור למבטל עצמו כו'. וכב"י ומשמע דאם לא היה שלו וגם לא נתכוין לבטל בשביל עצמו שרי לדידיה דכיון דלא שרית למי שנתכוין לבטלו בשבילו וגם לא היה שלו לא אהני מעשיו הרעים ע"כ: ש"ע סָעִיף ה
יא וכן למי שנתבטל בשבילו. דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לעובד כוכבים או לעבד שיבטלנו הלכך קנסינן ליה ב": ש"ע סָעִיף ה
יב אסורים למכרו לישראל. דאע"ג דהאיסור עצמו היה מותר בהנאה מ"מ היה אסור באכילה ועתה היה נהנה בתוספת זה להתיר אף באכילה הלכך צריך ליתנו לאחר בחנם עכ"ל או"ה שם ולי נראה דדוקא כשהישראל לוקח ביוקר מהעובדי כוכבים אסור דאי לאו הכי אין טעם לאסרו למכור לישראל דהא לא אהני מעשיו הרעים כנ"ל ואולי מ"ש צריך ליתנו לאחר בחנם הוא לאו דוקא: ש"ע סָעִיף ה
יג למ"ד שאין אומרים בו חנ"נ. וקי"ל הכי בשאר איסורים בהפסד מרובה וכדלעיל סי' צ"ב ס"ד בהג"ה: ש"ע סָעִיף ה
יד אבל חתיכה שבלעה איסור כו' דהא אמרי' חנ"נ. לכאורה קשיא מה ענין זה לחנ"נ דאפי' למאן דאמר דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים מכ"מ חתיכה שבלעה איסור וניתוסף עליהם היתר אח"כ החתיכה עצמה נשארת באיסורה וכמ"ש הרשב"א והמחבר לקמן ר"ס ק"ו שהאיסור שבה אינו נפלט לגמרי אלא הרב אתא לאשמועינן דחתיכה שבלעה איסור ונתוסף אח"כ היתר דאפי' התוספת אסור כי ליכא ששים נגד כל החתיכה אבל אם ריבה עליו בשוגג נגד כל מה שנ"נ בלח בלח למ"ד חנ"נ וכן אפי' בבשר בחלב בלח בלח הכל מותר אבל בחתיכה שבלעה איסור אפי' ריבה עליו ששים נגד כל החתיכה החתיכה עצמה אסורה כדלקמן סי' ק"ו וע"ש ומ"מ מה שנרשם כאן בש"ע תשובת הרשב"א סימן תצ"ה אמת שכ"כ בד"מ ע"ש הרשב"א שם דלא אמרינן חנ"נ רק בחתיכה בלוע מאיסור אבל בלח בלח קים לן כל האיסורים שריבה עליהם שוגג מותרים ובהכי מתורצים דברי הטור דכתב דא"צ לחקור אם נתנו אח"כ מים אחר שניתן בו האיסור דהא בבשר בחלב חנ"נ וה"ל לפרש דבבשר בחלב צריך לחקור אלא היינו טעמא דבלח בלח ל"א חנ"נ עכ"ל אבל א"א לומר כן דהא בש"ס פכ"ה (דף ק"ח ריש ע"ב) גבי הא דפריך התם חלב אמאי שרי חלב נבילה היא כו' מוכח להדיא דאף בלח בלח חנ"נ בבשר בחלב וכ"כ הרשב"א בתה"א דף צ"ח בהדיא והכי משמע להדיא מדברי הרא"ש ס"פ ג"ה גבי הגעלת כלי מדין ובפ' בתרא דעבודת כוכבים גבי יין נסך שנפל לבור דאין לחלק בהכי לענין חנ"נ ע"ש ואע"ג דיש פוסקים מחלקים בהכי וכמו שנתבאר לעיל סימן צ"ב ס"ד היינו בשאר איסורים אבל בבשר בחלב א"א לחלק בהכי ועוד דהרשב"א והטור ע"כ לא ס"ל הכי וכמ"ש ומ"ש בשם תשובת הרשב"א ליתא דא"כ יסתור דברי עצמו בת"ה וגם יהיה נגד הש"ס אבל המעיין בתשובת הרשב"א שם יראה לעין דלא כתב שם אלא בשאר איסורים במקום דלא אמרינן חנ"נ דמחלק בין לח לחתיכה דבלח אם ניתוסף אח"כ עד ס' הכל מותר ובחתיכה נשארה באיסורה משום דאין האיסור נפלט ממנה לגמרי ונתבאר לקמן ר"ס ק"י ואין ענין זה לכאן (ודברי הטור ישבתי בספרי באופן אחר ע"ש) וא"כ דברי הרב צ"ע: ש"ע סָעִיף ה
טו וי"א דאפי' במקום כו'. באו"ה כלל כ"ד ד"י כתב בהדיא דאפילו היכא דאמרינן חנ"נ כגון לח בלח או לח ביבש או יבש בלח יש ג"כ חילוק בין נודע או לא דאע"ג דנעשה פעם אחת נבילה כולו כיון שלא היה בהיתר ס' נגדו מאחר שלא נודע לו באותו פעם ולא טעים ביה עתה טעם דאיסורא נוכל לומר שפיר דמצטרף כל ההיתר יחד לבטלו עכ"ל ופסק כמותו בד"מ ובת"ח כלל פ"ה ד"ח ולפי זה מ"ש כאן בהג"ה דאפי' במקום דל"א חנ"נ כו' ה"ק לא מיבעיא במקום דאמרינן חנ"נ דיש חילוק בין נודע או לא אלא אפילו במקום דל"א חנ"נ לא תימא דאפי' נודע שרי כל שריבה בשוגג אלא כל שנודע אסור והכי איתא באו"ה שם דבמקום דל"א חנ"נ יש ג"כ חילוק בין נודע או לא ומ"מ דברי האו"ה והרב צ"ע דכיון דקי"ל חנ"נ א"כ מיד שנתערבה נ"נ ומה בזה שלא נודע מ"מ מיד נחשב כחתיכה נבילה ולא מצינו בשום פוסק לחלק בין נודע או לא והכי משמע בש"ס פכ"ה (דף ק"ח) דפריך אמאי דאמר רב כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא פרש"י הרי חלב מעט שנבלע בבשר נ"נ שהרי נאסר וכשחזר ונפלט בשאר החלב הוה ליה מין במינו חלב איסור בחלב היתר ורב אית ליה מין במינו לא בטיל ע"כ ומשני ביורה רותחת דמיבלע בלע מיפלט לא פליט וע"ש ודוק והכי מוכח נמי מדברי כל הפוסקים שהקשו למאי דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים מהמדומע והמחומץ שאין אוסרים אלא לפי חשבון וכהנה קושיות רבות ויישבו בדוחק ויש מהן שפסקו מתוך כך דל"א בשאר איסורים חנ"נ ואם איתא הוה ליה לתרוצי דהתם מיירי בלא נודע והכי מוכח נמי להדיא ממה שכתב הסמ"ק והט"ו בסימן צ"ד ס"ב דאם תחב כף של חלב בקדרה של בשר ב' פעמים ולא נודע בנתים צריך ב' פעמים ס' והיינו מטעם שכתב הגהמ"ר דחולין ומהרי"ל בתשובה ותרומת הדשן דבפעם א' חיישי' שנשאר בו מעט חלב ונעשה כל הכף נבילה וכיון דלא נודע בנתים לא נתבטל וצריך שוב פעם שני לבטל וכמ"ש שם וכן מוכח מדברי הב"י בסי' צ"ב ומהרש"ל פ' ג"ה סי' נ"ז והב"ח והדרישה בס"ס צ"ח ושאר אחרונים שכתבו דממה שכ' הרא"ש בתשו' על קדרה שהיו בה כ"ט זיתים של היתר ונפל לתוכה כזית דם וקדרה אחרת שהיה בה ל' זיתים דהיתר ונפל בה כזית חלב ונתערבו יחד בשוגג דהכל מותר מפני שכ"א מבטל טעם חבירו ומוכח דס"ל דל"א חתיכה נ"נ בשאר איסורים ואם איתא הא הרא"ש לא בא אלא לומר דכל איסור מבטל טעם איסור חבירו אבל מענין חנ"נ לא מיירי ודלמא מיירי כשנתערבו יחד קודם שנודע התערובות וכדפירש האו"ה גופיה שם הך דתשובת הרא"ש הכי א"ו ל"ש וכן משמע להדיא נמי דעת הב"י בסימן זה גבי מ"ש סה"ת שצריך החכם לחקור כו' ע"ש ודו"ק גם מ"ש בת"ח שם דדברי הטור מוכיחים כמ"ש האו"ה מדכתב דאפי' מין במינו שצריך ס' מדרבנן אינו מותר אלא כשריבה בשוגג ש"מ דבלח בלח מיירי דביבש חד בתרי בטל עכ"ד לא ירדתי לסוף דעתו דהטור אזיל לטעמיה דס"ל דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורים והכי משמע נמי מדברי מהרא"י בהגהת ש"ד ומהרש"ל פג"ה סי' צ"ט שסתמו וכתבו דהא דקי"ל כל האיסורים שריבה עליהן בשוגג מותרים דוקא בדבר יבש יש לנהוג הכי אבל לא בדבר לח שיש בנותן טעם דקי"ל חנ"נ ע"כ ולא מחלקים בין נודע או לא (ומ"ש האו"ה דאפי' לח ביבש ונתוסף קודם שנודע התערובות דאפי' החתיכה עצמה מותרת בלא"ה ליתא כדקי"ל לקמן ר"ס ק"ו דאין האיסור נפלט ממנה לגמרי ע"פ) ואולי גם הרב חזר בו ולכך לא כ' דין זה בהגהותיו וצ"ע. גם מ"ש האו"ה שם דאפי' במקום דל"א חנ"נ אם נודע אסור אף בשוגג ומפרש דמ"ש הטור וז"ל כתוב בספר המצות שצריך החכם לחקור אם נתנו מים בקדרה אחר שנתנו האיסור שאותן המים אין מצטרפין לבטל האיסור ונ"ל דא"צ שאפי' הוסיף מים אח"כ הא קי"ל כל האיסורים שריבה עליהן בשוגג מותרים ואין לחוש שמא כיוון להרבות במזיד שאם באנו לחוש לזה גם לא נאמין לו מה שאמר שלא ריבה עכ"ל דהיינו בלא נודע בנתיים אבל בנודע גם הטור מודה דאסור ולא נהירא ועוד דא"כ מה השיג על ספר המצות דלמא סה"מ חייש שנתנו בו מים בשוגג אחר שנודע וכדפירש באו"ה גופיה בסוף כלל ל"ז דברי סה"מ הכי ואף שבד"מ נדחק ליישב את זה דס"ל להטור דלהא לא חיישי' דמסתמא אלו נודע בנתיים מיד היה בא לחכם לשאול ע"כ מ"מ מ"ש הטור ואין לחוש שמא כוון להרבות במזיד כו' לא א"ש לפי זה ודו"ק (ועד"ר סי"א) א"ו אפי' נודע בנתיים שרי כיון שריבה בשוגג והכי משמע מדברי הפוסקים ועוד תימא דאי תימא אפי' היכא דלא שייך לומר חנ"נ אינו מותר כשריבה בשוגג אלא בלא נודע א"כ הא דתנן בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ואח"כ נפלו בה עוד חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור וקאמר עלה בירושלמי דה"ה לכל האיסורים שריבה עליהם בשוגג מותר במזיד אסור והכי אמרי' בכמה דוכתי כל האיסורים שריבה עליהם בשוגג מותרים מזיד אסורים א"כ האי שוגג יהיה מוכרח לפרש קודם שנודע וא"כ איך יפול שוב עליו ואם במזיד כו' היאך שייך מזיד כשלא ידע ונצטרך לדחוק ולומר דשוגג היינו קודם שנודע התערובות ומזיד היינו אחר שנודע התערובות דהשוגג הוי כמזיד וזה הדברשאין הדעת סובלתו א"ו כדאמרן וכן פירש ראב"ן סוף עבודת כוכבים (דף נ"ז ריש ע"ב) וז"ל פירוש אם נפלו בשוגג שלא נתכוין לבטל מותר במזיד שנתכוין לבטל אסור שאין מבטלין איסור לכתחלה עכ"ל וכ"כ הסמ"ג לאוין ע"ח (דף ל' ע"א) א"ו דאין לחלק בזה כלל בין נודע או לא אלא בין שוגג ומזיד וכדמשמע מדברי הט"ו וכל הפוסקים: ש"ע סָעִיף ה
טז ולפ"ז כו' ולא נהגו כן. כלומר לפ"ז דהתוספת לא מהני א"כ למ"ד לח בלח חנ"נ או חתיכה שבלעה איסור לכ"ע או נודע התערובות להאו"ה היה צריך לחקור אלא שלא נהגו לחקור בכל זה ובעט"ז משמע שהבין דהאי ולא נהגו כן לא קאי אלא אהי"א והא ודאי ליתא דמאי שנא וכן מוכח בת"ח שם ד"ז כאשר פירשתי והטעם דלא נהגו לחקור נראה לי דאחזוקי איסורא לא מחזקינן דמהיכי תיתי נימא שהוסיפו עליו אח"כ ובת"ח שם כתב טעם אחר ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יז איסור של דבריהם כו'. בספרי הארכתי בביאור הדברים דאיסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא וכפירוש דברי הרשב"א והטור וביארתי הכל על נכון ע"ש ואין להאריך כאן לפי שנ"ל עיקר לדינא דאפי' איסורים של דבריהם שאין להם עיקר כלל בתורה אין לבטלו או להוסיף עליו וכדעת הרב וכמו שכתבתי שם ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
יח ואם עשה כן במזיד אסור. היינו כמו שנתבאר בס"ה אבל שאר כל אדם פשיטא דמותר: ש"ע סָעִיף ו
יט מרבה עליו ומבטלו. קשה דבא"ח סי' תרע"ז סתם המחבר וכתב דמותר השמן שבנר חנוכה שנתערב בשמן אחר ואין בו ס' לבטלו יש מי שאומר שאין להוסיף עליו לבטלו עכ"ל והרי חנוכה אינו אלא מדרבנן גם בב"י שם לא הביא שום פוסק שחולק על זה ושמא יש לחלק דהתם כיון דהוקצה למצותו חמיר טפי ודוחק ועוד דהאי ויש מי שאומר הוא מהר"ם מרוטנבורג שהביא הטור שם ומוכרח דלא ס"ל לחלק בהכי דכתב שם ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט שמרבה עליהן עצים מוכנים ומבטלן (וכמו שנתבאר בא"ח סי' תק"ו ס"ב) דשאני התם שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק עכ"ל ואם איתא הוי ליה למימר דשאני הכא דהוקצה למצותו וצ"ע: ש"ע סָעִיף ו
כ חוזר וניעור ונאסר. היינו דוקא במין איסור אחד אבל בב' מיני איסורים שחלוקים בטעמא כל אחד מבטל טעם חבירו וכמו שנתבאר בס"ס צ"ח וע"ש מזה וע"ל סי' קכ"א ס"ק כ': ש"ע סָעִיף ו
כא לא שנא נודע בנתיים או לא. כ"כ בת"ח כלל פ"ה ד"י בשם מהרא"י בהגהת ש"ד אבל באמת משמע דלא כ' שם מהרא"י (בהגהת ש"ד ל"ט) דאפי' נודע בנתיים אסור אלא אאיסור שנותן טעם דכ' שם וראבי"ה אוסר אפי' ידע יראה דמסברת אשיר"י קאמר לה דסברא גדולה היא דכיון דנתרבה האיסור הרי היכר הוא ומרגישין הטעם כו' עכ"ל אבל באיסור יבש ביבש במין במינו שנתבטל ברוב כשנודע תו לא מצטרף לאסור דכיון דמדאורייתא וגם מדרבנן חד בתרי בטל א"כ כבר נתבטל ואדרבה נראה דגם האיסור מצטרף להעלות ההיתר וכדתנן (פ"ב דערלה) הערלה מעלה את הערלה ומפרש בירושלמי דהיינו בנודע מיהו באשיר"י פג"ה משמע להדיא דאפי' יבש ביבש במינו חוזר ונאסר אפי' נודע אבל הך מתני' דהערלה דוחק ליישב להרא"ש וכמ"ש בספרי וכתבתי שם דהעיקר כפי' הר"ש פ"ב דערלה משנה ג' דאפי' לרבנן בשאר איסורים ביבש ביבש כל שאין נותן טעם הידיעה גורמת היתר ושוב אין חוזר ונאסר ושאני תרומה דצריכה להרים וכן דעת הראב"ד שהביאו הרמב"ן והר"ן סוף מסכת עבודת כוכבים והרשב"א בתה"א ע"ש (וגדולה מזו משמע דעת הראב"ד שם דאפי' לא נודע בנתיים אינו חוזר ונאסר דקמא קמא בטיל אפילו בדבר שנ"ט) ואף הם לא פליגי שם עליו אלא מטעם דטעמא לא בטיל והרי הטעם נרגש ואפי' במין במינו דליכא למיקם אטעמא מ"מ כיון שנפל שם שיעור בכדי דיהיב טעמא בשכנגדו באינו מינו אסור עכ"ל וע"ל סי' קל"ד ס"ק י"ח משא"כ יבש ביבש במין במינו ועוד דהא כ' המרדכי פרק הגוזל עצים בשם רשב"ם וראב"ן וריב"א והכי איתא בהגהת ש"ד סי' ל"ט בשם רבי יואל וא"ז וכ"כ הגהמ"ר דחולין וכן הוא בשאר פוסקים דחתיכה של איסור שנפלה בששים חתיכות דהיתר ונודע ואח"כ נפלה אחרת ראשון ראשון בטל וא"כ אף דלא קי"ל הכי אלא כסברת ראבי"ה היינו מטעם שכ' מהרא"י דסברא גדולה היא כיון שנרגש הטעם כו' אבל בדבר יבש במין במינו דלא שייך האי טעמא א"כ כל שנפל לרוב היתר ונתבטל אין חוזר וניעור ואדרבה אפשר שגם האיסור מצטרף להעלות וכ"פ האו"ה כלל כ"ד ד"י אך מה שפסק עוד שם דאפי' נפל איסור יבש ביבש שלא במינו בששים ונודע וא"כ נפל איסור אחר אמרינן קמא קמא בטיל וכדעת הא"ז ורבינו יואל וסייעתם בזה נראה דלא קי"ל הכי דכיון דטעמא דבשלא במינו ביבש צריך ששים משום דאם יבשלם יתן טעם אם כן ה"ה הכא ונראה דהאו"ה אזיל לטעמיה דס"ל דשלא במינו ביבש אין הטעם משום דאם יבשלם יתן טעם וכמ"ש בשמו בסי' צ"ח ס"ק ו' אבל לפי מ"ש שם דהטעם כמ"ש א"כ ה"ה הכא והיינו דכתבו הפוסקים הנ"ל דראבי"ה אוסר אפי' בחתיכת איסור שנפלה לתוך ששים חתיכות דהיתר ומשמע דהיינו שלא במינו ביבש דאל"כ הל"ל לתוך ששי' דהיתר וכ' מהרא"י עלה דסברא גדולה כיון דהטעם נרגש כו' והיינו כדפי' דיתן טעם כשיבשלה והיינו דכ' בהגהת ש"ד וראבי"ה אסר אפי' ידע אלא א"כ הגביה אותם לחוץ כו' ואי בלח בלח מאי מועיל הגבהה הא מכל מקום פלט האיסור הטעם ובמהרש"ל פג"ה סי' נ"ז כ' וז"ל אבל מ"ש ראבי"ה אא"כ הגביה לחוץ לא ס"ל למהרא"י כותיה דמאחר שנותן טעם בקדרה כו' מה לי שסלקו או לא כו' עכ"ל וליתא אלא כדפירשתי וגם מדברי מהרש"ל שם נראה כדעת הרב דאפי' ביבש במינו ונודע חוזר וניעור ונאסר ומה אעשה בטלה דעתי נגד דעתם ובפרט שאני מקיל והם מחמירים אכן בהפסד מרובה וכה"ג אפשר להקל מהנך טעמים דלעיל בשגם שי"ל דמ"ש הרב לא שנא נודע בנתים קאי אהיכא דצריך ס' וכדכ' ברישא כגון שהיה ס' כו' וכן יש לפרש דברי מהרש"ל שם: ש"ע סָעִיף ו
כב ואח"כ נפל מן המים כו'. ובת"ח כלל פ"ה די"א כ' דאפילו לכתחלה מותר ליתן המים לקדרה של בשר כיון דכבר נתבטל ואין להקשות אגוף הדין פשיטא דהא כל איסור בטל בששים י"ל משום דלקמן סי' רצ"ט ס"ק א' נתבאר דהיתר בהיתר לא שייך ביטול קמ"ל דהכא לא אמרינן הכי וע"ש וכן הוא באו"ה כלל כ"ד ד"ח שמעינן דהיתר בהיתר מיהא בטל ואם נפל חלב למים כו': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כג אם נבלע כו'. כל הסעיף זה הוא כפול לקמן סימן קכ"ב ס"ה ושם יתבאר בס"ד: ש"ע סָעִיף ז
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך
סָעִיף א
א עצמות. עש"ך ובגמרא אמרינן צ"ז ב' מ"ד בס' בשר ועצם בהרי בשר ועצם משערין והיינו דעצמות שבזרוע רכין הם ויש לחלוחית ומצטרפות לאיסור וכמ"ש הר"ן ולענין הלכה אם נפל עצם רך מנבילה להתיר בא"מ יראה לאסור באין ה"מ אבל בה"מ המיקל לא הפסיד עי' מ"י שאלה ט"ו ובמינו המיקל אף בהפסד קצת אין גוערין בו ואפי' לצרף איפשר לצדד: כתב המ"י בש"ת סימן ט"ז עצם חלול בחלב ויש לחוש שמא היה מוח ונמס יש לאסור אף דאחזוקי איסורא לא מחזקי' והביא ראי' מפי"ז דשא"ה ח"ו שפסק הר"מ כגרעין של אוכל וכו' דספק הרגיל הוא דגרעין בלא אוכל זורקין לחוץ תולין דאוכל היה ונפל לתבשיל ונימא ה"ה כאן ועיין בית לחם יהודה בצ"ט ובשו"ת הרבה להשיב עליו אפו דכפי מה שפי' הרא"ש בפ"ד דטהרות מ"ד אין ראיה יע"ש היטב והעלה אחזוקי איסורא לא מחזקינן יע"ש והנה באמת מ"ש הד"מ דהאוכל נימוח צ"ע כיון דגרעין של גפת הוא זית ואין בזית כדי טומאה לטמא אחרים ואולי י"ל ועיין פסחים ענבים שנטמאו דורכן פחות מכביצה. ומ"ש דמשקה טופח אמאי לא אמרינן דמגרעין ואוכל טמא הא י"ל דמשקין לטמא אחרים מדרבנן וספיקו להקל עיין ט"א פ"ד. והמ"י לא החמיר אלא בספיקא דאורייתא בא"מ ומיהו ודאי הכל לפי ראות עיני המורה עצם יבש וישן ודאי אין חוששין אבל עצם ובתוכו היה מוח ואח"כ מצאו בתבשיל (וא"א להכיר השומן שעב הוא) ולא ידענא אי נפל המוח לארץ זה שכיח לאיסורא טפי וכמו שכתב המ"ב בס"ט כל ששכיח לאיסור תולין ודאי כדמוכח בה"פ גרעין בקערה על תרנגולת אי לאו ס"ס לא היינו תולין יע"ש וה"נ שכיח שנמס באוכל ממה דנימא שנפל המוח לארץ בעודנו חי ובא"מ דספיקא לחומרא אסור ואף במינו יש לעיין ויראה לי אם העצם סתום מכל צד ויש בו מוח אף שלא נחסר מהמוח כי אם קצת משערין נגד כל המוח כמו בכל חתיכה דלא ידעינן כמה טעם נפיק מיניה דלא כבל"י שם ואם נימוח כל המוח יכולין לשער נגד כל החלל ואין דומה ללב דאי אפשר לשער נגד חללו משא"כ כאן נ"ל ✍: ש"ע סָעִיף א
ב ויש מחמירים. עש"ך בט"ז הארכנו וכאן אבאר בקוצר הנה יש ד' דעות י"א בטור דאיסור לאיסור והיתר להיתר כמשמעות גמרא חולין צ"ז ב' מ"ס בשר ועצם בהדי בשר ועצם וקיי"ל בששים כו' והרא"ש ור"ש דאיסור מצטרפין להיתר ודעת רי"ו בשם הר' אברהם בן אסמעא"ל דהיתר אין מצטרפין בא"מ ודעת הא"ז הובא בהגהות ש"ד דאיסור לא לאיסור ולא להיתר. והר"ב שכתב ויש מחמירין באין הפסד כא"ז אבל לצרף האיסור לאיסור כי"א אפי' באין הפסד לא החמיר מדכתב שאין לצרף איסור להיתר משמע גם לא לאיסור וזה דעת א"ז (ומה שכתב הש"ך אות א' וכן דעת או"ה בשם א"ז צ"ע ועב"ח). ומ"מ טעמא דא"ז לא ידענא כיון דהיתר מצטרפין להיתר דאיסור אמאי אין מצטרפין להיתר כיון דאין מצטרפין לאיסור ואולי משום שלא יבוא לטעות באם בשל הנבילה תחילה: ש"ע סָעִיף א
ג כי כן עיקר. עש"ך ובהפסד יודה הר"ב בצ"ח דאין גוף החרס נעשה נבילה אלא הכי קאמר באין הפסד אמאי כתב י"מ שלא לצרף עם ההיתר ותיפוק לי' דלאיסור מצטרפין ותי' הש"ך כט"ז אות א' דכלי עצם מהני הגעלה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ד חתיכה. עש"ך המחבר כאן עמד בסברתו שכתב בק"ו דחתיכה עכ"פ אסורה דנעשה נבילה לא אמרינן אבל אפשר לסוחטו אמרינן כשאר איסורין ועכ"פ מצטרפת החתיכה עצמה לס' והר"ב הגיה דנ"נ כולו אסור ואין מצטרפת עיין תשובת הרשב"א תצ"ד ומיהו ביש ששים עם החתיכה נגד האיסור אפילו נפלה החתיכה בא"מ וספק אי יש ששים נגד החתיכה בנשפך לקולא דנ"נ בשאר איסורין דרבנן: ש"ע סָעִיף ג
ה ואין נוהגין. עש"ך דאפ"ה החתיכה אסורה וכן להמחבר אפי' טעים קפילא ולית בה טעמא מ"מ משהו נשאר ואפשר לסוחטו אסור להמחבר ולדידן אף נעשה נבילה והנה חתיכה שנאסרה מחמת משהו דלא נ"נ עס"י צ"ב בטור ובט"ז לכאורה אף לדידן יצויר דחתיכה גופא מצטרפת שוב ראיתי שזה טעות דממ"נ תוך הפסח לט"ז א"ש ולש"ך תרי משהו אמרינן אוסר הכל ואי לאחר הפסח ושהה במזיד אף אותה חתיכה שריא ע' או"ח תט"ז במ"א אות מ"ג וח"י אות מ"ה וכבר תמהנו לעיל בצ"ב על מה שכתב הש"ך בנה"ך דחתיכה במשהו ועבר הפסח אין צריך ששים נגד החתיכה והא חתיכה גופא חוזרת להיתר שלא עבר בב"י: אמנם כן לא שקר מילי בחתיכה שבלעה זית חמץ קודם ה' ובשלה עם אחרות בזמן היתר ויש ששים עם החתיכה שבלעה היא מצטרפת ולאחר איסורה נמי שריא והוא הדין בצלים בסכין חולבת אם שיעור הסכין זית ובצלים ג' זיתים מצטרפין הבצלים עם הבשר ובין הכל ס' נגד הסכין הכל שרי וראוי שתדע שיש בכאן חקירה קלה כמו שאתה רואה והוא דהא דאמרינן בבלע היתר דלא נעשה נבילה לדידן כמו בצלים בסכין חולבת או חתיכה בלועה מחמץ קודם ה' דמצטרפת היא גופא חילוק יש והוא דאם בלעה חתיכה עד"מ שיש בה עשרה זיתים זית אחד איסור אם יש עוד חמשים זיתים ובין הכל ששים הטעם נחלק לכולן בשוה והכל מותר כמ"ש אמנם אם חתיכה שגדולה עשרה זיתים בלעה מהתיכת איסור שגדולה ג"כ עשרה זיתים דצריך לשער בכולה דלא ידעינן כמה בלעה ורואין כאלו בלעה עשרה זיתי איסור מעתה צריך בקדירה חמשים ותשעה פעמים עשרה זיתים והחתיכה שבלעה והרי בין הכל ששים ואמור כך עשר פעמים ס' הן פ' פעמים עשר ותרין לבצלים אם הסכין גדול או יותר מבצלים תצטרך נ"מ פעמים כמו הבצל ע' שו"ת מור"ם לובלין כ"ה. ואף למה שכתב הר"מ ז"ל בטעם הכחל דמפני שהוא דרבנן די בכך אין חולק ע"ז אלא דקשיא ליה נימא כחל נ"נ ומיהו לא יצדק זה למה שכתב בבשר עוף בפט"ו מרבה ע' סימן צ' בט"ז אות ג' ומ"מ לדידן דכל איסורי דרבנן בעינן ששים והוא ובכחל נ"ט והוא כדאמרן ועיין פ"ת אות ג' ותבין דבריו: ולאיש ההמוניי כמוני שדרכי הוראה והחכמה נעלמו ממני לא אוכל להבין לה במ"ש הנה"ך בסימן צ"ב בענין תרי משהו ובשם או"ה כלל כ"ד יעוין שם והעולה מדבריו חתיכת מצה שנאסרה מחמץ בשש במשהו מדשיל"מ (למאן דאית ליה חמץ דשיל"מ ע' סי' ק"ב) ואח"כ נפלה לא"מ שא"צ ששים כ"א נגד האיסור יע"ש ולמה לי ס' נגד האיסור כיון שיש בחתיכה ראשונה ששים נגד האיסור אף שאין באחרות ששים מ"מ מתחלק חאיסור לפי ערך ויש בחתיכה קטנה לפי החלק הס' וכדאמרן. וד' או"ה כלל כ"ד ד"ג י"ל בדוחק יעוין שם. גם בב' משהו פסק להחמיר ובעצמות פסק דאין בהם לחלוחית משום הכי מצטרפין להיתר ובט"ז הערנו מזה וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו אע"פ עש"ך בשם יש"ש וכ"ה בט"ז ומיהו בראינו האיסור והיתר ובמקום הפסד יראה לצדד וכמ"ש בט"ז אות ה' ועיין פר"ח אות ז' יעוין שם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז אין מבטלין. עש"ך והם דברים פשוטים דרשב"א בתה"א קנ"ב א' הביא דעת האוסר והר"א ז"ל ומיהו דיעבד בשוגג מותר ואף מזיד לא הוה אלא קנס דל"ת כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כמו שכתבו התוס' בתמורה ד"ב ד"ה רבא (עיי"ש ד"ה ורבי יעקב ומלת רבא הוא דיבור בפני עצמו יעוין שם בדפוס) דאי מעצמו שרי ה"ה עשה איהו וכ"כ פר"ח בס"ד אות כ"ו יעוין שם. ומה שלא הזכיר מהר"מ ז"ל פט"ו ממ"א הלכה כ"ה יראה דאין הכרע דה"ק אסור לבטל איסור תורה ואם ביטל מותר ואעפ"כ קנסו היינו לאחרים מותר ולדידיה אסור. והנה לכאורה הנ"מ אי ספק אי נפל איסור תורה לתבשיל בא"מ אין מבטלין מ"ה אסור להוסיף ואי מדרבנן הוה ספק דרבנן ולקולא ול"ד למ"ש בצ"ח באינו מינו ונשפך דאסור ואמאי לוסיף השתא עד ששים התם הספק מצ"ע ד"ת שיש כאן חשש איסור מה שאין כן בספק אי יש כאן איסור כלל ומ"מ יראה דגם זה אסור דלא מיקרי ספק דרבנן כה"ג ע' בקונטרס הספיקות ובמנחת יעקב שם אות ל"ג. ועוד נראה דלא שייך כאן לומר דלא גזרו רבנן וקנסו בספק איסור דכי אמרינן ספק דרבנן להקל באירע כך אבל לעשות מעשה ולעשות ספק דרבנן בהא לא אמרינן. ובהכי ניחא ההיא דקי"א ב' קדירות באיסור תורה אסור לרבות עד ששים ומיהו כבר הקשינו בט"ז אהא דב' קדירות היתר ואיסור דרבנן אסורות שתיהן כשאין בשתיהן ששים או שאין עתיד להתערב ומשמע אפילו באיסור גופא דרבנן (לא בשיעור דרבנן) וכ"כ הפ"ת בקי"א ואמאי לוסיף עד ס' להמחבר בדרבנן דלא נ"נ ושם יבואר: עיין בכה"ג בהגהות הטור אות י"ו הא דאין מבטלים בודאי איסור לא בספק איסור והראה מקום לקט"ו בש"ך אות כ"ה ולקי"ד אות כ"א ולהפרישה קט"ו אות ט' ות"ה קע"א. אל תטעה לומר בספק איסור תורה שמבטלין ודאי ליתא ובמקומות האלו בחטים מתולעים בת"ה המבואר בפ"ד שמא יברחו ר"ל כי כן הדרך ואם תמצא לומר ישארו נתבטל ועוד שאין כוונתינו אלא לטחנן ובחמאה ש"ג מותר לבשל שאני אומר שילכו הצחצוחין ע"י אש ואת"ל ישאר כיון שאין כוונתינו לכך לא הוי מבטל משא"כ בספק איסור תורה וכדאמרן ובהא דחמאה יש לנו הרהורי דברים דלהר"מ בלא"ה איסור דרבנן מבטלים ושמא י"ל דוקא בשר עוף בחלב אבל חמאה דיש דררא דאורייתא אף שהשיעור דרבנן אפילו הכי אין מבטלין. אלא שרשב"א כתב בתה"א גבינת הכותים מבטלין וכ"ש חמאה ובסי' קט"ו אי"ה אבאר ואולי נ"מ לחשוד לאיסור דרבנן אין חשוד לאיסור תורה מיהו הש"ך ופר"ח נראה הסכמתם דמדרבנן אין מבטלין והפ"ת מסיק דמ"ה הוא: כתב הכה"ג בהגהות הב"י אות כ"ב אף למ"ד אין מבטלין מ"ה בלע שבקדירה דרבנן הוא מ"ה ק"ט ואמת שבמשמרת חבית ק"ט ב' עמד על מה שחקר הרא"ה ז"ל אי בלע שבקדירה שאב"י עדיין ראוי לגר ובתערובות פוגם הוא איך אמרינן קדירה שאב"י מותר מן התורה והא אין מבטלין איסור ע"ז תי' המ"ה דבלע כיון שאין מתכוין לבטל (אלא לבשל) מן התורה מותר ורבנן גזרו יע"ש: יראה לי המבשל במזיד בקדירת איסור שאב"י אסור התבשיל כדין מבטל איסור דרבנן אף להמחבר וע' סי' ל"ט. אמנם ראיתי בתשובת בנימין זאב שי"ט כתב באשה שפשעה ובשלה לאחר מעל"ע וכפי הנראה שם דהתיר התבשיל דיעבד ולא אבין לה כי לע"ד דאסור במזיד ✍וצ"ע: ש"ע סָעִיף ה
ח ואפי'. עש"ך ועיין מ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף ה
ט אם בשוגג. עש"ך ועיין מה שכתוב בט"ז דלדידן דנ"נ א"כ איסור דרבנן לא יצויר להוסיף אפילו אם הלכה כהמחבר דמוסיף בדרבנן נ"נ אלא ביבש באין רוב או לח בלח בה"מ. עמ"ש בט"ז אות ח' והקשינו דמשנה הוא ועכשיו ראינו שהרשב"א בערוך קכ"ב א' והרא"ש בג"ה הביאו הירושלמי ומקשה והלא מתניתין היא ומשני ה"א תרומה ור"י אשמעינן שאר איסורין א"ש יע"ש ופירושו יראה דה"א תרומה שאין בנ"מ קמ"ל א"מ אפ"ה דיעבר מותר: ש"ע סָעִיף ה
י אסור. עש"ך דאי לא כוון ולא היה שלו יע"ש: ש"ע סָעִיף ה
יא וכן. עש"ך והשמיט הא דהביא הט"ז בשם רש"ל ועיין פר"ח ועמ"ש בט"ז: ראיתי לכתוב בכאן קצת בהנהגות הוראות או"ה בי"ט ושבת. כתב הט"ז באו"ח תצ"ח אות ט' דאם נתערב איסור לח בהיתר לח בפחות מששים או ביבש ואין רוב ואחר כך ניתוסף היתר דאסור להורות ביו"ט יעויין שם וירצה לח בלח בה"מ או יבש דלא נ"נ או ניתוסף אח"כ ששים מחדש ויש להסתפק בדבריו אי ר"ל שנוסף ביו"ט או אפילו נוסף מערב יו"ט כיון דהיה האיסור מבורר ובכור כה"ג אף בהיה המום מערב יו"ט אסור. וצ"ע ומ"מ הא בוודאי בנתוסף ביו"ט הוה מוקצה אפילו לר"ש עיין מ"א שם אות ח"י (וא"ר אות ח"י) מי יימר דמזדקק ליה חכם ה"ה כאן וודאי אין יושב ומצפה שיתוסף היתר. ולפ"ז יראה לי ה"ה דבר חשוב שנתרסק ביו"ט או נפל א' מהם לים ביו"ט דאסור להורות ביו"ט דמ"ש. וכ"ת כיון דאיסור דרבנן הוא מ"מ אין לחלק. ויש לעיין בשבת כה"ג מאי עס"י תצ"ה ס"ד ושי"ח בט"ז אות ב' ובמג"א אות ד' ולט"ז י"ל אם נפל לפחות מס' ובשבת ניתוסף דאסור וודאי כה"ג מפעם מוקצה כי הא יע"ש ובסי' רע"ט באו"ח: כתב החק יעקב בסי' תמ"ו אות ד' ראוי לכל מורה לייחד לו חדר שאם יאסור ישליך שם דמוקצה הוא והעולם נהגו היתר דע"פ הרוב חומרות הם ועכ"פ שרי בהנאה לדעת קצת פוסקים יע"ש והנה בב"ח ושאר איסורי הנאה וודאי אין לטלטלו דלא ראוי לכלום אלא אפילו איסורי אכילה קשה להמעיין בתמ"ז במ"א אות ג' דע"כ שרי אלא בשבת ע"פ דדעתיה מאתמול עליו ליתן לכלב כו' הא נאסר בשבת באכילה הוה ליה נולד ולמאן דאסור נולד אסור זה ולפ"ז ביו"ט דקיי"ל לאסור בתצ"ה ה"ה היתר שנאסר ביו"ט באכילה דאסור לטלטלו ואף בשבת למאן דאית ליה נולד אסור כמ"ש המ"א ולפיכך מיד כשאומר המורה שאסור אין לטלטלו: כתב המ"א בסי' שכ"ג אות י"ד אסור לבטל איסור בשבת ויו"ט דאין לך תיקון גדול מזה כמ"ש בי"ד צ"מ ס"ו ומיקלא שרי ומותר לשער בס' אפילו נתערב מע"ש ולא נודע עד שבת ויבש ביבש להשליך א' שרי דאינו אלא חומרא וכ"מ ריש נוטל עכ"ל. מ"ש דאין מבטלין היינו להמחבר דפסק בצ"ט ס"ו דשרי להוסיף בדרבנן עיין תרע"ז במ"א אבל במיקלא מבואר מעצים שנשרו דכה"ג מבטלין ביו"ט וי"ל בביצה דפריך ואין מבטלין ה"מ ד"ת ואכתי איך הונח לו ואין מבטלין ביו"ט דמתקן וע"כ דמיקלא ומה לו לפירכא אחרת. ומ"ש דלשער בס' כ"כ הת"ה סי' נ"ד ומשמע לא נודע הא נתערב מע"ש ונודע אסור ואולי משום דהוה לשאול מע"ש. ומ"ש להשליך א' שרי כ"מ פ' נוטל קמ"ב ב' דר"י מעלין מדומע היינו שמרים סאה ועושה מעשה כיון דאפשר ליתן עיניו בצד זה העלה נמי שרי ה"ה ביבש להשליך א' כיון דאינו אלא חומרא לא הוי מתקן ומיהו כי שרינן לשער בשבת באומד הדעת הא למדוד בשבת שיעור ששים וודאי אסור ועוד דכשעושה מעשה מתקן הוא כדמוכח מתשובת הת"ה: יש להסתפק יבש ביבש שנתבטל חד בתרי שמותר להוסיף עליו ס' ולבטלו כמבואר סי' ק"ט מאחר שכ"א מותר (ולא דמי לבשר שאסור לבטל בחלב) וכן מים שלא לנו באו"ה תנ"ה ובמ"א אות ט"ו דמותר לבטלו לכתחילה ואף שהניח שם בצ"ע מ"מ העולם נוהגין כן ובא"ר אות י' התיר בשעת הדחק אי מותר בשבת וביו"ט לערב דהמעיין באו"ח שכ"ג במ"א אות י' דטומאה דרבנן לא הוי תיקון בטבילת כלים וחילק המ"מ דווקא כלים טמאין דחזיא לאוכלין טמאין משא"כ כלי חדש דאין חזי' לכלום אף בדרבנן הוה תיקון ולפ"ז איסור דרבנן שאין להוסיף ולבטלו דלא חזי' לכלום והוי מתקן אף בדרבנן מה שאין כן יבש ביבש דחזי' ליה לבשל כ"א בפ"ע וכן מים שלא לנו דאינו אלא חומרא בעלמא דהא בדיעבד מתירין בסי' תנ"ה א"כ דמיא לטבילת כלים מטומאתן בוולד דלא הוי תיקון והאי נמי חזי בלאו הכי ומים נמי לשאר דברים. אלא שראיתי לחכם א' כתב בפשיטות דאין מבטלין בשבת כה"ג ולא ידענא מנא ליה הא: עוד לו ראיתי שכתב השוחט בן פקועה בשבת לחולה שנחלה בשבת דאסור לבריא דלא שייך טעם הב"י דלא היה לו שוחט עס"י ש"ח ס"ב. והנה בן פקועה שהפריס טעון שחיטה מדבריהם אלא בלא הפריס או תרי תמיהי ולמה ליה לציורים כאלו והלא בשולה דג ממים מכונסים בחבית קטן בשבת לחולה שנחלה היום יצויר זה בפשיטות: מצינו לפעמים שמבטלין איסור לכתחילה חמץ קודם ה' עיין או"ח תרכ"ז בט"ז וסכך פסול קודם יו"ט ובמ"א שם ובלבוש ויתבאר לקמן בעז"ה ועי' סי' צ"ה: שאלה שומן או חלב הנאסר מבב"ח האסור בהנאה אי שרי להדליק נר חנוכה ממנו ואם תמצא לומר אסור אכתי אי שרי לבטולי לכתחילה בששים ולהדליק ממנו ואם יש חילוק בין שומן לחלב. גם אתרוג של ערלה ותרומה טמאה אי שרי לבטולי בשיעורן או לאו ואם יש חילוק בין יום ראשון לב': תשובה בקצרה. דע כי אין מבטלין מקורו מסוף תרומות עיין רש"י ביצה ד' ולאו דווקא איסורי אכילה ה"ה איסורי הנאה אין מבטלין כמו חלב בחלב דאסור בהנאה אסור להוסיף חלב ולהתיר בהנאה וכל הפוסקים לא חילקו. ✍ולענין להדליק בחנוכה עיין שו"ת שער אפרים סי' ל"ה ותליא אי מצות דרבנן ליהנות נתנו או לאו ועיין אליהו זוטא וא"ר סי' תרע"ג אות א' תמה עליו דבלא"ה אסור דהוה מבשל דיש בישול אחר בישול כדקיי"ל שי"ח יע"ש והנה כבר כתבנו בפתיחה לבב"ח דלא תליא הא בהא ומ"מ לדינא וודאי בכ"ח יש בישול אחר בישול מ"ה ואף שלא נתקרר עדיין יע"ש והשתא אי שרי לבטל לנ"ח לכאורה למ"ש הב"ח בסי' תרכ"ו באו"ח בשם אגודה דמבטלין סכך פסול (אפילו בח"ה) דמצות לאו ליהנות נתנו עיין בט"ז ומ"א שם א"כ שרי לבטולי אפילו בעין ואפי' למ"ד מצות דרבנן ליהנות נתנו דכאן ה"ק דכל שאין מבטל להנאת הגוף שרינן ליה וה"ה אתרוג כה"ג שיש ב' כשירים של עובדי כוכבים וכדומה יכול לבטל כה"ג ויראה דאסור כיון דאי מבטל ליה שרי באכילה תו אתי למימר דשרי לבטל לאכילה ול"מ באתרוג דאסור אפילו נ"ח שמקצה למצותו דאסור וכ"ש לפי הטעם דמבטלין קודם יו"ט אין ראיה כלל וא"כ אף במצות אין מבטלין איסור וכדאמרן ✍: ש"ע סָעִיף ה
יב ואסורים עש"ך. והפר"ח אות י"ד התיר אפילו למוכרו לישראל וראיה מהלין תורין ב"מ פרק השוכר את הפועלים צ' ב' ובר"ו אות ז' השיג עליו מפני שהוא ענין עמוק לדעתי מוכרח אני להאריך: גרסי' בב"מ צ' ב' שלחו לאבוה דשמואל הלין תורין דגנבין ארמאין ומנגחין יתהון כו' ופירש"י אוהבו של ישראל אערימו עלייהו ויזדבנין סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה אמר אביי דיין שקנסת מכירה ופרש"י דיין דלא טרח ביה כולי האי אלא שיחרוש בה והוא לא מקיים מחשבתו מר סבר רצוני לומר הפר"ח כל דלא מקיים מחשבתו אף דמטרשי כי התם דלחרישה הוא ביוקר שרי ה"ה כאן למוכרו לישראל אחר שרי ביוקר וכר"ו סבר דהתם קנסו דאסור לדידיה לשחיטה ודי בכך אבל כאן אי שרית למכור לישראל אחר ליכא קנס כלל דמטרשי וקודם הביטול הוה קאי למכור לעובד כוכבים ולא לדידיה זה תורף כוונתו וברש"י ד"ה דיין משמע כפר"ח דלא נתקיים מחשבתו דאל"כ לו דמחשבתו הוה למכור לחרישה אכתי קנס הוא דמוכר וכפשטיה דגמרא דיין שקנסת מכירה אלא כמ"ש הפר"ח והנך רואה דעכ"פ לדידיה אסור אף לשחיטה וכן משמע מרבא דהוי ס"ד ימכרו לשחיטה ואפ"ה לדידיה לא ואביי אמר דיין איכא למימר דלדידיה לשחיטה שרי ובתרתי פליג אלא דהא מנ"ל וראיתי להב"ש באבן העזר סי' ה' אות י"ז אם סירס אסור לאכול ממנו כמ"ש בי"ד צ"ט ובסי' ט"ו באו"ב הביא פלוגתא ול"ד לכלאים בי"ד רצ"ו דהתם אין ניכר האיסור ועיין פרישה עכ"ל מ"ש בי"ד צ"ט לא ידענא דכאן מבטל איסור וקנסו משא"כ בסירוס דאין מעלה כ"א לחרישה אכילה אין לאסור בשביל זה דלא אהני ליה מעשיו הרעים לאכילה ודוחק לומר שהשור משובח בכך: וראיתי להתב"ש בסי' ט"ו אות ז' פסק דשוחט או"ב אסור אף לאחרים בו ביום וכללא כייל מי איכא מידי דעובר על דברי תורה ולא קנסו שלא יהנו מעשיו הרעים ול"ד למבטל איסור דלא עבר אלא דרבנן והלין תורין הערמה בעלמא ואה"נ דאי סירסו או אמר לעובד כוכבים (דעבר על ל"ע) דאסור בין לו ולאחרים וראיה מצורם אוזן בכור בכורות ל"ד יע"ש היטב. ואני תמה ע"ז מה שהחליט הדבר כל שעבר אדאורייתא במזיד אפילו לאחרים לא יהנו מעשיו הרעים וראיה מפסחים חמץ שעבר בב"י אפילו לאחרים דקנסות מדמית להדדי א"כ בנו אמאי מותר לשחוט אטו חמץ אם מת יהא מותר לבנו זה לא שמענו ועס"י שי"ג בש"ך אות ב' דהבשר באמת מותר לאחרים. והרי בסימן רצ"ז פסקינן אף שהרכיב ועבר אדאורייתא אפ"ה הוולד מותר וכ"ת שיש לחלק איזה חילוק הרי חזינן דלאו כללא הוא. והן אמת שמ"ש הר"מ פ"ט מהלכות כלאים מי שעבר והרכיב הוולד מותר ועיין באר הגולה רצ"ז ממשנה פ"ה דכלאים ויומא כוי חלבו אסור הא בשרו מותר אין ראיה דמעצמו ומנלן דאם עבד דעביד איסורא דלא קנסו. וע"כ אתה רואה שהר"מ ז"ל לשיטתיה בפי"ב מה"ש וכמ"ש המחבר בסי' ט"ו בסתם דעה א' שהשוחט או"ב שרי דל"ד להלין תורין דניכר האיסור תמיד ויש מחמירין דל"ד לכלאים ע"כ אין ראיה כלל מזה ובמקום שקנסו קנסו ואין ללמוד מזה למקומות אחרים. כללא דמלתא משבת דחמירי אין ללמוד אלא קולא ומש"ה כתב הכ"מ בפט"ו ממ"א הכ"ה דלאחרים שרי משבת לקולא אף דהתם אסור עד מ"ש כאן אין לומר כך ולעולם לא קנסו לאחרים הילכך שרי מיד מה שאין כן בשבת קנסו ליומא. ומיהו אין זה נכון אלא דבשבת קנסו דחמירא שלא יהנו אחרים ממלאכת שבת ומדחזינן שלא קנסו אחרים לעולם למידין מכ"ש לשאר איסורים דאין קונסין אחרים ומשום דאיכא למימר דבשבת לא קנסו לאחרים לעולם דלמ"ש תו לא מהני מעשיו הרעים מה שאין כן כל היכא דמהני מעשיו הרעים קנסינן לעולם אף לאחרים מש"ה תלה הר"מ ז"ל ביראה לי יע"ש בפט"ו ממ"א הכ"ד וכ"ה. ומחמץ לאחר הפסח אין ללמוד דקנסו אף לאחרים דכמה חומרות החמירו ביה ועוד דאתא לאערומי ואין למידין ולדמות גזירות חז"ל זה לזה. ומיהו בכור בצורם אסור לשחוט עליו ואם עבר ושחט מותר הבשר לאחרים עס"י שי"ג בש"ך וזה ברור: ואכתי פש גבן לברורי אם מבטל איסור במזיד שרי לאחרים בשכר או בחנם דווקא. הנה מבואר כאן בש"ך דמותר אם מוכר לו בזול כמו שהיה מקודם והיינו באיסורי אכילה ובאיסורי הנאה חוץ מדמי איסור שבו שרי לאחרינא ולא לדידיה וראיית הפר"ח מהלין תורין יש לדחות דהתם הערמה בעלמא מש"ה דיין שקנסת משא"כ כשעבר הוא בעצמו וכדאמרן: ואם ביטל דשיל"מ איסור תורה ביצה ביו"ט אחר שבת שהוסיף עד ס' באינו מינו אפ"ה שוגג מותר ליומא ומזיד אסור לדידיה ולאחרינא מותר ביומא דלא דמי למעשה שבת דלא יהנה ממלאכת שבת וכאמור: ואם ביטל במזיד וסבר שמותר לבטל שטעה בדין כבר הכריע הס"ז אות ט' דמותר והפר"ח אות י"ב מודה מיהת דרמי לשאר שוגג יע"ש. אלא שראיתי למשנה למלך בפט"ו ממ"א הכ"ה הראה מקום לפ"ה מהלכות תרומות שסותר זה ועיינתי שם בה"ח וז"ל הר"מ ז"ל אין תורמין מטמא על טהור ואם תרם בשוגג תרומה בד"א שלא ידע שטמא אבל ידע ושגג שמותר לתרום מטמא לטהור הרי הוא כמזיד ושם ציינו המדפיסים שחזר רבינו ממ"ש בפירוש המשנה תרומות פ"ב מ"ב ששם פסק כת"ק וכאן כר' יהודה ולי ההדיוט הכותב נראה שאין כאן חזרה כי במשנה פי' על מ"ש ר' יהודה אבל אם ידע בתחילה ושכח אין תרומה ופי' הר"מ שהיה יודע תחילה שטבל ואח"כ שכח שהוא טבל וכן פסק הרע"ב שם (בין לטבל ובין לטומאה) ובזה אין הלכה כר' יהודה אבל בידע שטמא ושגג בדין פסק הר"מ ז"ל שפיר דטועה בדין מיקרי קרוב למזיד ומירושלמי הוציא זה כמו שכתב הכ"מ שם וז"ל הירושלמי ר' יוסי אומר במזיד תרומה ר' פנחס בעי קומי ר' יוסא עד כדון כסבור שהם טהורים היה יודע שטמאים וסבר שמותר לתרום מטמא על טהור אמר ליה יאות ר' סבר כר' יהודה ברם כר' יוסי היא הדא היא הדא ועיין בכ"מ שם ואפשר שגם כוונת הכ"מ כמו שאומר דר' יוסא ה"ק דר' יהודא אמר יודע בתחילה מורה שכל שידע בטומאה בתחילה אף שעכשיו שכח קרוב למזיד מיקרי ובזה אין הלכה כר' יהודא אלא כת"ק וקסבר שמותר לתרום בזה הלכה כר' יהודה דטועה בדין מיקרי מזיד אבל לר' יוסי היא הדא כו' כלומד דא ודא אחת היא דאפילו מזיד גמור תרומה ולפ"ז אין כאן חזרה. וא"כ לכאורה בטועה בדין קרוב למזיד הוא ואמנם למה שהראה מקום הרב המאירי ז"ל (הוא בעל משנה למלך) שם לתוס' מנחות כ"ה ב' ד"ה בשוגג ויבמות פ"ט א' ד"ה אין יש ליישב קצת דטמא על הטהור לאו משום הפסד כהן לחוד אלא דגזרו אטו לא היה ש"ה ולכך בשוגג קרוב למזיד גזרו טפי ואין ללמוד ממנו לשאר איסורים ותרומה עון מיתה החמירו ביה טפי ואין להאריך ✍: ש"ע סָעִיף ה
יג למ"ד שא"א עש"ך. ועיין מ"ש בצ"ב ודע דלח בלח בה"מ בשאר איסורין לא נעשה נבילה אין חילוק כין שנתערב איסור לח בהיתר לח עד"מ רוטב איסור ברוטב היתר ואחר כך לרוטב אחר או להיתר יבש אח"כ וכן שומן איסור בשומן היתר ואח"כ בהיתר אחר כל שהאיסור נמחה ונבלל יפה עם היתר האחרון וכמ"ש הב"י בצ"ב בשם האגור שומן בחלב והש"ך בצ"ב אות י"ד יע"ש: והנה אפילו איסור גוש עד"מ זית נבילה במ' זיתי רוטב ואחר כך נתוסף עוד כ' זיתי רוטב וזית נבילה עדיין בתוכו א"צ כ"א נגד הזית דמה שנפלט למ' לח הוא ומה שיוצא עכשיו מזית גוש עכשיו יש ששים ופשוט: נסתפקתי חתיכת היתר שבלעה איסור ונעשה נבילה ואח"כ נתוסף רוטב וחתיכות היתר שיש ס' נגד איסור הראשון גם חתיכת היתר שנאסרה אין ניכרת עכשיו ויש רוב בין חתיכות היתר נגדה עס"י ק"ט בש"ך אות ד' מהו. דלכאורה י"ל הטעם דבגוש נעשה נבילה היינו כיון דהחתיכה עצמה כ"ע מודים דנאסרה אף בשאר איסורים אף דטעמא קפילא ונסחט האיסור מ"מ משהו נשאר בו ואפשר לסוחטו עכ"פ אסור בשאר איסורין כמו שכתב המחבר בק"ו דלא כמו שכתב המחבר בצ"ב וא"כ מה שפולטת החתיכה אח"כ באחרות מיקרי איסור כיון דחז"ל עשאוהו כנבילה ומש"ה בעינן ס' נגד כולה משא"כ כשהחתיכה אין ניכרת אח"כ אימא דכולה חוזר להיתרו דיש ס' בין הכל נגד האיסור הראשון וחתיכה גופה חד בתרי בטל א"כ אין נעשה נבילה והמעיין ברשב"א בתה"א צ"ח ב' יראה די"ל כן אמנם ממ"ש המרדכי הביאו ב"י בצ"ב והט"ז והש"ך בצ"ב דחתיכה ניכר ומובדל הוא אין לומר כן והלכך כל שאין ס' נגד החתיכה הוי איסור וכן נראה להלכה ודאי: אי לאו דמסתפינא מחבראי וכ"ש מרבותיי אמינא מלתא חדתא. והוא אם נבלע איסור בגריסין ועדשים וכדומה בפירות שדרכן להיות נימוחים בבישול כמו פלוימי"ן וכדומה ואין בהם ס' ואח"כ ניתוסף עוד ונאסרו הכל כיון דלא היה ס' נגד היתר הא' שנעשה נבילה ואח"כ נתרסקו ונימוחו הכל עד שנעשה במין משקה חוזר להיתרו מאחר שעכשיו לח וכלל ונתערב איסור הא' בהיתר האחרון ובתנאי שנתרסקו בשוגג הא מזיד הוה מבטל איסור דומי' דברים חשובים ונתפצעו מזיד אסור וכדלקמן ק"א יע"ש. וא"ל כיון דחל שם איסור אין חוזר להכשירו דהא בחהר"ל נמי הכין הוא וביין נסך נמי הכין הוא עס"י קל"ז ואף שיש לחלק קצת ומנא אמינא לה מהא דכתב הראב"ד ז"ל בס' תמים דעים סימן ז' בשו"ת מהרב ר' משה ברבי יהודה ז"ל. וז"ל שם על מה ששנינו במס' ערלה פ"ב משנה ז' גריסין תרומה לעדשים חולין בנ"ט קאמר עלה בגמ' ירושלמי רבה עליהם עדשים חולין נגד כולה מותר וכתב הראב"ד דמש"ה צריך נגד כל העדשים הראשונים שהם בעין ונעשה נבילה אבל דבר הנימוח ונבלל אינו צריך כי אם ביטול טעם לבד ואם עדשים הללו שקבלו טעם תרומה נימוחו ונתערבו אח"כ אינו צריך כי אם לבטל טעם הגריסין שבהם יעוין שם הרי משמע כמו שכתבתי: שוב ראיתי דשפיר עבידנא דמסתפי דמאן לימא לן דהפירוש הוא שקיבלו טעם ואח"כ נימוחו אימא דה"ק שהיו נמוחים כבר ואף שהלשון דחוק גם מלשון הרשב"א בתה"א צ"ה שכתב בשם הראב"ד וז"ל וה"מ בחתיכה שאין איסור זה יוצא ומתערב עם אחרות אלמא כל שמתערב שפיר דמי מ"מ חלילה להקל בה"מ וצורך גדול אלא דוקא בנתערב תחלה באיסור לח ולא בע"א. ומיהו איסור שנפל לקטניות נימוחים ופלוימי"ן כעין פאווידל"י לח מיקרי וכדאמרן ✍ועיין מה שכתבתי באות שאחר זה: ש"ע סָעִיף ה
יד אבל חתיכה. עש"ך ואפשר כוונתו להעמיס זה בהרב מדכתב לא מהני מה שנתוסף דהיל"ל רבותא דכל הנוסף אסור ומשמעות הרב משמע דלא מהני לחתיכה שנאסרה ותי' דהרב תרתי קאמר דמה שאמרנו בשוגג מותר הכל ה"מ בלח או ביבש אבל חתיכת איסור כו' לא מהני לחתיכה בשום ענין דאף אם יש ס' בנוסף נגד החתיכה אפ"ה החתיכה אסורה ואפילו טעם קפילא כמבואר בסי' ק"ו (וט"ס ק"י) ואילו לח בלח אף בב"ה דודאי נעשה נבילה אפי' הכי אם נתוסף ס' נגד כולו הכל שרי ועוד השמיענו הר"ב דחנ"נ בגוש ואם לא ניתוסף ס' נגד כולו אף הנוסף אסור ומיהו באם יש רוב אחר כך נגד החתיכה וס' נגד הכל אף החתיכה מותרת כדלקמן ק"ט בש"ך אות ד' יע"ש: ומה שתמה הש"ך על הר"ב הוא במה שציין הרשב"א תצ"ה משמע שהראה מקום לשם דבלח לא נעשה נבילה דאי להורות דהתיכה גופא אסור אין ענינו לכאן ובק"ו מבואר זה (ולפי מה שכתוב בסמוך י"ל זה) וע"כ אהא דלח בלח לא נעשה נבילה ואין צריך נגד הכל ס' על זה הראה מקום מרשב"א ובד"מ תי' בזה מה שכתב הטור על מה שכתב ספר המצות דצריך לחקור שמא הוסיף אח"כ מים וכתב הטור דאין צריך כי קיי"ל כל איסורין שריבה שוגג מותרים וכתב הב"י דהטור לשיטתי' דאין הנ"נ בשאר איסורין ותמה הד"מ דאיך כתב כל האיסורים (והוא מגמ' ירושלמי פ"ה דתרומות עיין ט"ז אות ח' משמע אף בב"ח והיינו לח בלח דאף בב"ח לנ"נ (ואה"נ דחתיכה שבלעה חלב צריך חקירת חכם אף להטור) ועל זה הביא ראיה מרשב"א. ועל זה תמה הש"ך דא"כ יהיו דברי הרשב"א סותרים מתשובה לתה"א צ"ח שהקשה מההיא דחלב נבילה והעלה דבב"ח לכ"ע חנ"נ בלח גם הרא"ש בספג"ה וע"ז לית ליה האי חילוקא כלל שהרי הוקשה לו מיי"נ שנפל לתוך מים עד שהוצרך לתרץ דיין נסך נאסר במשהו עס"י צ"ב בב"י בשם האגור דלרא"ש אין חילוק ועל כל פנים בבשר בחלב סובר הרא"ש דלא נעשה נבילה א"כ קשיא על הטור איך כתב קיי"ל "כל האיסורים אף בב"ח והטור סובר מסתמא כאביו הרא"ש. גם מדכתב הר"ב למ"ד ולא כתב והכי קיי"ל אלמא איכא מ"ד דבב"ח בלח לא נ"נ וא"צ להוסיף כ"א נגד איסור הראשון והמעיין בתשובת הרשב"א יראה לענין אם הלח מותר בזה חילק בין לח לגוש וחלב הוא בציר"י והיינו בשאר איסורים אבל בב"ח ודאי דלח נ"נ אלא שאם נפל היתר נגד הכל ס' אז הלח מותר ובגוש החתיכה אסורה אא"כ יש רוב נגד החתיכה וס' כדלקמן ק"ט אות ד'. וכן הכריע הש"ך בצ"ב אות י"ד. והעולה לדינא בב"ח בלח מן התורה נ"נ ובנשפך אח"כ וספק אי נתוסף ס' נגד הכל בב"ח אסור ובשאר איסורין שרי והשיג שם על אפי רברבי זה תורף דברי הש"ך: אמנם כן במ"י כלל פ"ה אות ל"ב כתב כשזכה ללמוד בס' תמים דעים סי' ז' ראה שהראב"ד תי' ההיא דחולין שזה לר' יהודה דמינו לא בטיל משא"כ לדידן העיקר תלוי בטעם אף בב"ח בלח לא נ"נ וע"כ העלה אי איכא עוד צד נוכל לסמוך בה"מ אף בב"ח יע"ש היטב ואני בעניי זכיתי ג"כ לעיי"ש בסי' ז' בתמים דעים שאלה המתחלת מעשה וגוף הענין לא ידענא איזו חילוק יש דגם לר"י דמינו בטל מ"מ אי לח לא נ"נ לא קשה תו חלב נבילה כיון דאין איסור החלב אלא מטעם הבשר שיש בו ובשר בחלב שביורה אינו מינו הוא וליבטל וע"כ דנ"נ גוף החלב א"כ ה"ה לדידן לענין שיהא צריך ס' נגד הכל. והכר"ו אות י' בסי' צ"ב כתב מסברא דנפשיה כן שהראב"ד לר"י אמרה ונתן תבלין לזה דלר"י אדרבה לח חמור מיבש ור"ל דבלח מין במינו לא בטיל ואילו יבש בטל אף במינו יע"ש וכ"ז איננו שוה לי דבמינו הוא כן ואכתי חלב בבשר ובשר בחלב א"מ הוא. ואמנם אציע לפניך תשובת הראב"ד אמרתי אשיחה וירוח לי וז"ל בקצרה: ירושלמי (ערלה פ"ב מ"ז) גריסין תרומה שנתבשלו עם עדשים חולין ויש בנ"ט רבה עדשים חולין מותר. עד כמה ירבה פלוגתא דרבי ורבי ישמעאל בר"י על דעתי' דרבי עד שירבה על כולהון על דעתי' דר"י בר"י שירבה על הטפלים (בקצת נוסחאות על כל הנפלים) ורבי סובר חנ"נ וצריך שירבה עליהן להעלותן במאה וא'. ואני תמה על דברי רבי שחשב כל עדשים של חולין כאלו הם תרומה בשלמא לר' יהודא דאמר הנ"נ ואוסרת כל החתיכות משום דסבירא ליה במינו במשהו וכיון שטיפת חלב נותנת טעם בחתיכה כל מה שיוצא מהחתיכה בב"ח הוא ושם הבשר האסור אוסר השאר במשהו משא"כ לרבי דבמינו בטל ס"ל ואין נאסרות אלא מפני הטעם של גריסין מה לנו לבטל שיעור עדשים של חולין והיכן מצינו בנ"ט שיהפוך המקבל למינו והא אמרינן הנח לכותח דליכא כזית בכא"פ. ונראה לי דלא אמר רבי אלא בתרומה וכיוצא בלבד דבר שהוא בעינו והוא נאסר מטעם איסור ובא לבטלו מין במינו שהוא צריך ביטול אחד חוץ מביטול הטעם כעדשיפ הללו שנאסרו מטעם גריסין תרומה וכיון שנאסרו והרי הוא בעין שנחשוב אותן כאילו הן תרומה וצריכות ק"א לבטלן אע"פ שבטל בהם טעם תרומה וכן לערלה וכ"ה אבל דבר הנימוח ובלול שאין ניכר בעינו שא"צ כ"א בטול הטעם לבד כיון שנוסף עליו לבטל טעם איסור שבו הכל מותר ואין ההיתר מסייע לאיסור לאסור. ואם עדשים הללו שקיבלו טעם תרומה נימוחו ונתערבו במין אחד שאין ניכרין בו א"צ כ"א לבטל טעם תרומה שבו וקא נגעה הא מילתא בהא דאמרינן רואין ההיתר כאילו אינו וא"מ רבה ומבטלו אלמא אין היתר מצטרף לאיסור עכ"ל. ולי העני נראה דהמובן מתשובה זו כמ"ש בתה"א משמו דקשיא ליה בשלמא בב"ח דנעשה גוף אחד הוה ליה מין במינו משא"כ לרבי בתרומה מה"ת לומר דנעשה נבילה הכל אף עדשים יהיו תרומה ויצטרך אח"כ בעדשים אחרים ק"א נגד עדשים הראשונים. ומ"ש לר"י מין במינו ולרבי במינו כו' הוא אשיגרת לישנא ועיקר הקושיא דל"ד שאר איסורים לבב"ח וע"ז תי' דמכל מקום בגוש שעומד בעינו דחתיכה גופא א"א להתיר לעולם דלא נסחט האיסור ממנו הלכך אנו חושבין כל העדשים תרומה ואה"נ בנימוחו (ויהיה הפירוש נימוחו אח"כ או תחלה כמ"ש באות הקדום) כיון שהאיסור הא' נבלל יפה עם היתר האחרון הכל שרי וא"צ כ"א לבטל טעם הגריסין. וראוי שתדע דאפילו אם נבלע מלח איסור או בשמים של ע"ז בחתיכה ולא היה ששים ונ"נ ואח"כ נפל לקדירה לא אמרינן דרואין החתיכה כאילו כולה בשמים ואפילו באלף לא בטל ז"א דאם יש ששים נגד החתיכה עכ"פ השאר מותר בשלמא תרומה דלאו בטעמא תליא דהא בעינן ק"א מש"ה רואין עדשים כאילו הן תרומה משא"כ דברים העבידים לטעמא דבטעמא תליא מלתא וגרגיר א' אין אוסר עצ"ח והבן: ובדברי קדשו של הראב"ד ז"ל אני רואה דבר חדש ואיכא לעיונא ביה טובא שמ"ש שם בדברי ר"י בו"י דצריך שירבה על כל הטפלים דסובר אפשר לסוחטו מותר ואפילו הכי כיון שעדשים קיבלו טעם תרומה אינם עוזרים לא לאסור ולא להתיר. וכן מ"ש בנימוח שאין ההיתר מסייע לאיסור ולא כתב רבותא טפי דמסייע להיתר האחרון וכן ממ"ש וקא נגעה האי מילתא ברואין היתר כאלו אינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו אלמא אף לח בלח לפי דבריו על כל פנים צריך בהיתר האחרון הנוסף שיעור כדי לבטל על כל פנים איסור הראשון ואין היתר הראשון מצטרף עם היתר שני לבטל איסור א' דאין בדין שיעזרו להיתר מאחר שכבר נאסרו וכן יי"נ לבור וקיתון מים המים לחוד מבטלין ואם כן לכאורה צע"ג לדינא לח בלח ואחר כך נתוסף היתר ובין הכל ששים נגד האיסור הא' היכי לידוני' להאי דינא. אמנם מסתימת הפוסקים משמע דבין הכל מצטרף וכן משמע מד"מ כאן דכל ההיתר מצטרף. ועוד הדרא קושיא לדוכתין על הטור שכתב כל איסורין אף בב"ח והיינו לח בלח ואכתי צריך הקירה אם נוסף ס' בהיתר האחרון לחוד גם כל איסורין שריבה היינו על ידי צירוף ס' והבן: באופן דנקטינא מהני מילי מעליותא דכתיבנא דבב"ח לח בלח נ"נ מן התורה וצריך ששים נגד כולו ואי איכא ספק אם היה ששים נגד כולו ספיקא דאורייתא לחומרא ובשאר איסורין לח בלח אי ניתוסף ויש בין הכל ששים עם ההיתר הראשון בה"מ שרינן ובב"ח אף שיש בהיתר האחרון לבד ס' נגד האיסור לחוד אסור אף בה"מ וכמה צדדים אין מועילין ואם יש ששים נגד היתר ואיסור הכל שרי בלח אף בב"ח וחתיכה אסורה עכ"פ החתיכה אם לא שיש רוב חתיכות וששים נגד החתיכה שרי. ושפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא ✍: ש"ע סָעִיף ה
טו וי"א. הש"ך האריך ותוכן כוונתו אבאר. הנה או"ה כלל כ"ד ד"י כתב ג' דינים. הא' בנודע אף במקום דלא נ"נ אפילו הכי אסור דקנסו שוגג אטו מזיד כר' יהודא ור"מ וכההיא דק"י במפיל א' לים וההיא דצ"ח דכתב הטור דמותר בשוגג היינו בלא נודע דלא שייך כה"ג למיקנסי' אטו מזיד ותי' בזה קושית הב"י עט"ז אות ח'. הב' בלא נודע אף במקום דנ"נ אפילו הכי לא נ"נ בלא נודע. הג' דאפילו חתיכה גופא חוזרת להיות מותר בלא נודע והר"ב בד"מ הסכים לב' דינים של או"ה בנודע קנסו ובלא נודע להתיר דלא אמרינן נ"נ וז"ש הר"ב כאן וי"א דאפילו במקום דלא נעשה נבילה ר"ל ל"מ במקום דנ"נ דאין היתר בנודע דנ"נ אלא אפילו במקום דלא נעשה נבילה אפילו הכי נודע אסור דקנסו וחתיכה עצמה דהיינו אפשר לסוחטו אף לא נודע אוסר הר"ב. וע"ז השיג הש"ך דאין הלכה כן הן במה שמיקל בלא נודע דלא נ"נ דמוכח בגמרא בב"ח דאורייתא ומשאר פוסקים אף באיסורין דרבנן שאין בב"ח דאין לחלק מדהוצרך הרא"ש לתרץ ההיא דיי"נ במשהו ושאר הפוסקים תירצו דלח לא נ"נ ולא תירצו בלא נודע. ובנודע נמי שרי במקום דלא נ"נ בלח בה"מ ולא קנסו וההיא דמפיל יש לחלק ובסימן ק"י יבואר וראיה מהא דפ"ה דתרומות וממשנה אין ראיה דאימא כר' יוסי ור' שמעון אלא מר"א דאמר להלכה כל איסורין בשוגג שרי אף שנודע מדמחלק בין מזיד לשוגג. ולהלכה בשונג אף שנודע לא קנסינן אבל בלא נודע לענין חנ"נ בב"ח ודאי אסור מ"ה ובשאר איסורין בהפסד מרובה אין בידי להקל ואף בנה"ך בנו בהג"ה פקפק עליו וע' במנחת יעקב כלל פ"ה אות ל"א מ"מ לענ"ד כן: ש"ע סָעִיף ה
טז ולפ"ז. עש"ך ולא הבינותי דרמ"א שכתב ולפ"ז צריך לחקור אם נוסף "לאחר שנודע" וכ"כ הלבוש ולא יותר ולא נהנו כמו שכתוב בד"מ דאם היה נודע מיד היה בא לשאול לפי שלא נודע לא איכפת לן במה שנתוסף אח"כ אף בב"ח ומ"ש להלכה ודאי לא קיי"ל אלא כמ"ש הט"ז והש"ך דאחזוקי איסורא לא מחזקינן והפר"ח אות ט"ו כתב וראוי לשאול אח"ז יע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יז איסור. עש"ך ובט"ז הארכנו בזה לפסק הלכה ודע להמחבר איסור דרבנן אף שיש לו שורש מ"ה אם לא היה ששים והוסיף שרי ולדידן יצויר זה לח בלח או יבש ביבש ואין רוב אלא נתערב שוה בשוה או אפילו בפחות ואיכא רובא דאיסורא אפילו מרבה עליו כההיא דעצים שנשרו להמחבר: מעשה אירע בקהלה אחת שא' לקח ממומר אחר הפסח כמה חביות יי"ש סך גדול ובודאי נעשה תוך הפסח והורה מודה אחד כיון שי"ל דחבית א' נעשה לאחר הפסח אותו חבית מותר דספק חביות שעבר הפסח שרי כמבואר ותו יש לסמוך אהמחבר וט"ז ויש"ש דמותר להוסיף עליו ולבטלו. ונראה דיפה הורה בה"מ ושעת הדחק ועמ"ש בט"ז: ועיין בערלה פרק א' ובפי' המשניות שם והפר"ח הביאו ועיין גיטין נ"ד דלא שכיח הוא ועיין בר"ש בירושלמי פרק א' דערלה שיאמר מריל הוא וצ"ע אם מתכוין מה בכך ועיין בר"מ שם ומ"ש בחבורו ואין העת האסף פה: ש"ע סָעִיף ו
יח ואם. עש"ך דל"ת מ"ש המחבר בס"ה פירושו עבר ובטלו שנתרסק או הוסיף כפירוש הפר"ח שם ומש"ה באיסור בעין דרבנן כתב המחבר דאסור היינו לכל העולם וז"א דודאי קנס לא שייך באחרים ועיין לעיל אות ח': ש"ע סָעִיף ו
יט מרבה. עש"ך ועמ"א תי' לזה ועט"ז שם פסק דמוסיף והיינו לח בלח בה"מ אבל במקום דנ"נ וצריך להוסיף נגד הכל הוה כמו איסור בעין לדידן ועא"ש לעיל והר"מ ז"ל דפסק בפט"ו ממ"א הכ"ז דבשר מרבה הא איהו סובר דלא נ"נ אף בשר עוף בחלב עס"י צ' בט"ז. ולפ"ז מימי חלב בפ"ז ופ"א לאחר הנסיובי דהוה דרבנן אם נפל לשומן דהוה לח בלח ואין ששים יש לצדד בה"מ וכדאמרן ✍: ש"ע סָעִיף ו
כ חוזר. עש"ך דב' מינים שחלוקין בטעמן מבטלין וכבר התבאר סימן צ"ה באורך: ש"ע סָעִיף ו
כא ל"ש. עש"ך פסק דבלח אף במינו אטו א"מ ובא"מ הוה דאורייתא כל שטעמו נרגש וחיך אוכל יטעם ואף נודע אסור ובמינו ביבש כל שנודע יש להקל ומשמע אף האיסור מעלה כו'. והפר"ח אות כ"א התיר אפילו בלח במינו כל שנודע אין חוזר וניעור ומיהו אם נתרבה ורוב באיסור אסור אף במינו יע"ש. ויראה לי מין באינו מינו אף באיסור דרבנן כל שטעמו נרגש לא מהני ידיעה ✍: ש"ע סָעִיף ו
כב ואחר כך. עש"ך והם דברים פשיטים דלא דמי לשעטנז דשניהם היתר וא' מחזק חבירו כו' ולהר"ן בנדרים בדבר שיש לו מתירין עס"י ק"א ק"ב א"ש דאשמעינן היתר בהיתר במינו לא בטל ובאינו מינו בטל. ומה שכתב הש"ך לכתחלה היינו ליתן לקדירה אבל לערב החלב עם המים ליתן בבשר אסור כמו שכתב הצ"צ סימן פ' וכבר ביארנו לעיל דלא כבל"י ומ"מ קשה פשיטא דאי נמי דלא בטל היתר בהיתר אפי' הכי עכשיו בטל הוא ויש בילה ובשלמא או"ה אשמעינן דלכתחילה מותר וצ"ע: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כג אם. עש"ך ובקכ"ב אות ג' פסק כהט"ז דאסור. ובקדירה שאב"י ואיסור מועט אפילו הכי אסור ועיין מה שכתב בט"ז אות ט"ו וכאן אין להאריך ועיין מה שכתב בק"ג וקכ"ב בדין נטל"פ יע"ש: ש"ע סָעִיף ז
ט״ז
סָעִיף א
א עצמות האיסור מצטרפין. לפי שאינם בני אכילה אינם בכלל האיסור ומ"מ בולעים הם על ידי הבישול ע"כ מצטרפין לבטל האיסור כי האיסור מתפשט גם לתוכן ויש בהם ג"כ לחלוחית לבלבל האיסור שבולעים מן הבשר האסור ומו"ח ז"ל הקשה על רמ"א דכתב בת"ח הבאתיו בסי' צ"ח סעיף ה' דאפילו החרס שבכלי צריך ס' נגדו א"כ גם כאן נימא דהעצמות נ"נ כיון שדבוקים הם לבשר האיסור ומאי שנא מחתיכת בשר שהלב דבוק בו ובכבד לעיל שאותה חתיכה נ"נ וכן הקשה בפרישה ואני אומר משה אמת ותורתו אמת דעצם זה דומה ממש לכלי דאמרינן ביה בסימן צ"ח סעיף ה' דלא אמרינן ביה חתיכה ענ"נ אם הוא מתכות לדברי מרדכי כיון דיש לו היתר בהגעלה הכי נמי האי עצם דאפשר להפריד הנבלע בו עכשיו על ידי בישול עם בשר שעליו בהגעלה דהא קי"ל בא"ח סימן תנ"א דכלי עצם ניתרים בהגעלה וע"כ לא שייך כאן חתיכה עצמה נ"נ והוא מצטרף עם ההיתר: ש"ע סָעִיף א
ב וגוף הקדירה כו'. פי' אותה הקדירה שמבשל בה עכשיו איסור והיתר אבל פשוט שקדירה שכבר נאסרה ואח"כ מבשל בה היתר גוף הקדירה ודאי מצטרף לאיסור וע"ז כתב הטור לעיל סי' צ"ח דלהחמיר מצטרף הקדירה והטעם שאין גוף הקדירה מצטרף כלל דבגמ' איכא תרי לישני במאי שמצטרף לבטל חד אמר בקדירה עצמה בחרסית הקדירה וחד אמר במאי דבלעה הקדרה ולא בחרסית ממילא לישנא בתרא מחמיר כן משמע מפרש"י וכ' ע"ז וכיון דאיפלגי לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדירה ועיקר הדבר כמות שהוא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדירה כו' עכ"ל משמע דקי"ל דלא כתרווייהו לישני אבל הרשב"א מביא מקצת מפרשים דס"ל דמ"ש בקדירה היינו חומרא כלומר דלא משערינן רק במה שבתוך הקדירה דהיינו קופה ורוטב אבל לא בבלוע בקדירה ולישנא בתרא מיקל דאפילו בבלוע משערינן וקי"ל כלישנא בתרא והיינו כדעת רמב"ם שהביא הש"ע בסעיף ד' שמשערינן באומד יפה בבלועה וזה ס"ל גם לרשב"א להכריע כן במין במינו וא"כ מ"ש הש"ע וגוף הקדירה לא מצטרף היינו החרס לחוד וכלישנא בתרא אלא דאלישנא בתרא לא סמכינן אלא במינו אבל בטור אצ"ל כך אלא אפשר דלגמרי לא מצטרף הקדירה אפי' הבלוע אלא דאח"כ מביא דהרשב"א חולק ומכריע בזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג ובקיפה. הוא דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי הקדירה: ש"ע סָעִיף ד
ד אע"פ שהיה בהיתר יותר כו'. הרשב"א בחידושיו והר"ן כתבו דאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר משערין ההיתר שנבלע בקדרה ומצטרפין אותו למה שבתוך הקדירה ומשערינן האיסור כשעת נפילתו להיתר. וכ' רש"ל פג"ה סי' ל"ד להחמיר אפי' בראינו כי אין לעמוד על שורש הדבר ולא ידע כמה בלעה הקדירה אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו עכ"ל ולפ"ז אין להורות היתר במ"ש הש"ע בסעי' זה ומשערין באומד יפה כו': ש"ע סָעִיף ד
ה וה"מ מין בשאינו מינו. שבזה צריך ששים מן התורה כיון שנ"ט ע"כ אין לשער הבלוע וא"ל אמאי אנו מתירין ביש עכשיו ששים לפנינו שמא בעת נפילת האיסור היה האיסור גדול מאוד ונצטמק ממנו הרבה ממה שנצטמק ההיתר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כיון שעכשיו אין ריעותא ויש ס' ובזה מיושב מה שהאריך בדרישה להקשות במה שאנו מצרפין העצמות אל ההיתר והם אינם מתמעטים בבישול והאיסור אפשר שהיה יותר ונתמעט דמסתמא אמרינן כאשר נמצא כן היה כדי שלא לאחזוקי ריעותא לומר שהיה שינוי בזה הקדירה תחלה ממה שיש עכשיו ומ"ש הטור שגם האיסור היה יותר כו' היינו כיון שאתה רוצה להקל בקדרה זחת ולחשוב גם הבלוע כיון שידוע שהיה בתחלה יותר א"כ נימא לך שגם באיסור היה יותר בקדרה זו כיון שאינו כקדרה דעלמא ובחנם טרח הרב בזה: ש"ע סָעִיף ד
ו אבל במינו. שמן התורה בטל ברוב רק שחכמים הצריכו ס' תולין להקל ומשערין באומד יפה כו' וכבר נתבאר דלא קי"ל כן: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז אין מבטלין איסור לכתחלה כו'. בסי' פ"ד סעיף י"ג מבואר דאם אין כוונתו רק לדבר אחר כגון לתקן הדבש מותר ובסי' קל"ז סעיף ב' כתבתי דהיינו דוקא באי אפשר בענין אחר. ומ"ש כאן עבר ובטלו או שריבה כו'. לכאורה הוא כפל דביטול היינו ריבה ונראה דה"ק עבר ובטל שזרק איסור מועט לתוך היתר מרובה שיש ס' נגדו או שנפל מעצמו לאין ס' בהיתר אלא שריבה אח"כ ומ"ש בשוגג מותר צ"ל דה"ק שעבר במזיד אלא שחשב שדבר זה מותר וזה סיוע למה שכתבתי בסמוך דטועה בדין מקרי שוגג: ש"ע סָעִיף ה
ח אם בשוגג מותר. הטור הביא זה בלשון זה דקי"ל כל האיסורים שריבה עליהם שוגג מותרים והביא ב"י מראה מקום לזה פלוגתא דר"מ ור' יודא ור' יוסי ור"ש גבי נפלו ונתפצעו שמביא ב"י אח"כ בדף זה והקשה דברי הטור אהדדי דכאן פסק כרבי יוסי ור"ש לקולא דלא קנסינן שוגג אטו מזיד ובסי' ק"י פוסק דדוקא בנפל מעצמו אבל הפילה הוא אפילו שוגג קנסו אטו מזיד ולע"ד נראה דאין מקור דין זה משם אלא מימרא מפורשת היא בירושלמי דתרומה פרק סאה תרומה וז"ל אמר ר' אבהו בשם ר' יוחני כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר ובמזיד אסורולפ"ז לא קשה מידי דודאי ר' יוחנן פוסק כר' יוסי ור"ש בהדיא והוא מטעם דכל שההיתר תלוי ברבוי וכן בההיא דנפלו ונתפצעו דכשבאו לפנינו אנו רואים פצועים והרי כשבא לשאול הרי מותרת ממילא דכבר נתרבה או נתפצע דבר החשוב ואם שתק ולא אמר מידי אנן מתירין לו דאפשר דבשעה שנפל שם האיסור היה כך ולא נתרבה אלא איהו דגלי לן שנתרבה אח"כ וע"כ ודאי מהימן בזה דשוגג היה דאי בעי שתיק משא"כ בההיא דסי' ק"י כשבא התערובות לפנינו אנו אוסרין אותו אלא שהוא רוצה להתיר על פי עדותו שהפיל א' לים בזה אין אנו מאמינים לו להקל איסור מבורר ע"פ עדותו נמצא ששתיקתו לא היתה מתרת וראייה לחילוק זה מצינו בבכורות (דף ל"ו) דאמרינן התם מהו דתימא התם דאי בעי לא אמרה כו' ע"ש וכן בההיא דנפלו ונתפצעו קי"ל כר' יוסי לקולא דהוה ממש כי הך דמרבה על האיסור וזה נראה לי מכוון בדברי הטור שכתב ונראה שא"צ שאפי' אם הוסיף כו' ואין לחוש שמא כיוון לרבות במזיד (כן העתיק הגירסא ברש"ל פרק ג"ה סי' נ"ט ובת"ח כלל פ"ה) ונ"ל דהטור למד בדברי הסמ"ג דודאי לא חייש שמא נתרבה אחר שנפל איסור שם ונשתהה קצת דא"כ היה חתיכה עצמה נעשית נבילה כבשר בחלב ולא מהני אח"כ תוספת מים אלא א"כ יש שם ס' נגד התבשיל כולו וגם נגד הקדירה וזה א"א ובב"י כתוב אם היה באותן המים ס' נגד כל מה שבקדירה מודה סמ"ג דשרי אם נתנם בשוגג והוא תמוה מאד דהא גם נגד הקדירה עצמה בעינן ס' ומשום זה למד הטור בדעת הסמ"ג דלזה ודאי לא חיישינן דלא מחזקינן ריעותא בשום דוכתא לומר שהיה בדרך שיהיה אסור וכמ"ש לעיל בסימן זה בסמוך אלא ע"כ דכאן יש חשש בענין שיש תקנה לבטל האיסור ע"י הרבוי בזה חשדינן ליה שבמזיד עשה התיקון נמצא שכאן הוה החשש שמא תכף שנפל האיסור ריבה שם מים קודם שנתפשט האיסור וכענין שאמרינן בסי' צ"ב בדין טפת חלב לענין נוער הקדירה וע"כ אמר הסמ"ג שצריך לחקור אחר זה אם נעשה שם ריבוי ועל זה מקשה הטור דלאיזה צורך יחקור דבשלמא אם היו קונסים בזה שוגג אטו מזיד היה סברא לחקור אם יאמר שריבה בשוגג נאמר לו שאפ"ה אסור דקנסינן אטו מזיד אבל באמת אינו כן אלא בשוגג מותר בזה מטעם שזכרנו לעיל ועל זה אמר דקי"ל כל האיסורין כו' ואמר אח"כ שמא כיוון לרבות במזיד פי' דהא דאמרינן כל האיסורין שריבה שוגג מותר היינו באם ידוע לנו שנעשה בשוגג כגון שנעשה ע"י אחר או שברור לנו שהוא לא ידע מנפילת האיסור וריבה ואז מותר ולא קנסינן שוגג אטו מזיד אבל כאן שלא נודע לנו ע"כ אפי' אם יאמר שנעשה בשוגג נאסר מטעם שמא כיוון במזיד ומשקר ואומר שהוא שוגג ומ"ה אנו צריכים לחקור אם נעשה שום ריבוי כדי לאסור אפי' אם יאמר שוגג הייתי זה אינו דאם כן שאתה מחזיקו לשקרן בשעת החקירה מה תועיל החקירה אף אם יאמר לא נתרבה לא יהא נאמן אם אנו ניחוש שיאמר שקר. ע"כ אין צורך להחקירה כלל אפילו בבשר בחלב ושל שכן בשאר איסורים אלא דבשאר איסורים אין אנו צריכים לומר דמיירי ברבוי תיכף אחר הנפילה דהא לדעת הטור אין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה ואם כן מהני רבוי בשוגג גם אחר כך לתקן האיסור ובזה צריך חקירת חכם להסמ"ג שמא עשה התיקון של ריבוי אחר כך וע"ז חולק הטור דהא שוגג מותר וכדרך שזכרתי לענין בשר בחלב אם ריבה תיכף נמצא מתורץ תמיה רבתי בזה היאך כתב הטור בשוגג מותר הא בבשר בחלב אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה והיה לו להטור לומר אבל בבשר בחלב צריך חקירת חכם ועוד מתורץ מה שקשה במ"ש הטור ואין לחוש שמא כיוון לרבות במזיד כו' למה לי זה כיון שכבר הביא קי"ל להיתר מן הגמרא מה לו להקשות כאן על הסמ"ג טפי מעל הגמרא ולפי מה שכתבתי הכל ניחא בסייעתא דשמיא והוא פירוש כפתור ופרח: ש"ע סָעִיף ה
ט ואם במזיד כו'. לכאורה נראה מלשון הטור שכתב כאן אם לא כיוון לבטל האיסור כו' וכן אחר כך שכתב אבל המכוון לרבות כו' דהעיקר תלוי בכוונה להרבות אם נתכוין בזה אע"ג דטעה בדין וסבר שמותר להרבות לבטל האיסור מ"מ מקרי מזיד כיון שנתכוין במזיד לבטל האיסור וכן משמע מדברי רש"ל שאזכיר בסמוך אחר זה ס"ק י' ובאמת לא נראה כך דא"כ קשה על הטור שכתב כאן שאם באנו לחוש לזה גם לא נאמין לו מה שאמר שלא ריבה כו' ואם איתא שמי שטועה בדין מקרי מזיד כיון שמרבה בכוונה לבטל האיסור תקשי לך מאי מקשה הטור על הסמ"ג אכתי נימא שצריך לחקור אם עשאו במזיד שכוון להרבות על האיסור לבטלו וטעה בדין וסבר שהוא מותר ובזה לא ישקר ויאמר האמת כי אין עליו חשד שעשה עבירה אלא טעות ואמאי לא נדרשנו אם טעה אם לאו אלא ע"כ שגם זה מקרי שוגג וראייה משבת פרק כלל גדול דאמרינן במשנה ראשונה שם אם שכח שיש איסור מלאכה בזה אע"ג שיודע שהיום שבת מקרי שוגג והכא נמי דכוותיה ואין לומר דיש איזה חילוק בין שוגג דשבת לשוגג דשאר איסורים דהא בפרק הניזקין (גיטין דף נ"ג ונ"ד) מייתי שוגג דשבת לשאר איסורים בזה. ועוד נראה להביא ראייה מתשובת מהרי"ק שורש קס"ז שפסק באשה שזינתה והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג וטרח למצוא סברות דלא מחשיב שוגג מטעם שעכ"פ היא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה' דלישתמע במתכוונת דווקא לאיסור אלא ומעלה בו מעל כתיב עכ"ל שמע מיניה בשאר דוכתי דלא שייך האי טעמא שפיר מקרי שוגג אם טעה בדין ומש"ה נ"ל דמה שכתב הטור אבל המכוון להרבות פירושו שיודע שיש איסור בדבר ואפ"ה עושיהו זה מקרי מזיד כן נראה לי. שוב מצאתי כן בדברי התוס' בבכורות (דף כ"ג) דיבור המתחיל סבר כו' דאפילו למ"ד קניס שוגג אטו מזיד במבטל איסור מ"מ בשוגג שקסבר שמותר לבטל מותר: ש"ע סָעִיף ה
י וכן למי שנתבטל בשבילו. פירש רש"ל שם בפרק ג"ה דהיינו דוקא שידע זה שנתבטל עבורו וניחא ליה אפילו לא צוה אותו לבטלו אבל אם לא ידע ממנו שרי ליה דהרי הוא כשוגג ובמקום האסור לו אסור גם כן לבני ביתו כן פירש רש"ל שם: ש"ע סָעִיף ה
יא ולא נהגו כן. וזהו הטעם הטור שחולק על הסמ"ג שכתב שצריך לשאול אם ניתוסף ההיתר אח"כ וכת' הטור שא"צ כו' וכ' רש"ל דטעם סמ"ג דאם ניתוסף אפי' בשוגג אסור במקום שחתיכה גופה נעשה נבלה אם כן מה מועיל מה שניתוסף הרי צריך אח"כ לבטל גם את ההיתר וכ"כ ב"י אלא שתיקן דברי הטור דס"ל לא אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב ובזה לא תיקן דאכתי עכ"פ בבשר בחלב היה צריך לחקור אם ניתוסף אח"כ אבל נלע"ד דברי הטור נכונים מצד מה שזכרתי בסמוך ואין לנו לחוש שמא ניתוסף אחר שנעשה נבילה דלא מחזקינן איסורא וכמו שנמצא כן היה וגם הסמ"ג לא חש אלא במקום שמועיל הריבוי וכמו שזכרתי דבזה אדם נחשד לתקן במזיד כיון דעכ"פ ליכא איסור והטור חולק וכמו שזכרנו וכן עיקר.) אמנם אם ידוע להמורה שניתוסף אלא שאין ידוע אימתי בזה ודאי יש לחקור אחר זה אימתי נתוסף כן נראה לע"ד להלכה אף שרש"ל מחמיר בכל ענין לשאול אחריו מ"מ אין אחר המנהג כלום זולת בדרך שכתבתי כנלע"ד. ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יב מרבה עליו ומבטלו. וראייה לזה מעצים שנשרו מדקל לתוך התנור בי"ט שמרבה עליהם עצים מוכנים ומדליקן כדאיתא בריש ביצה כן הוא דעת הרשב"א והרא"ש שהוא י"א שמביא רמ"א וס"ל דשאני התם בעצים דמקלי קלי לאיסורא פי' שאין נהנה מהם עד שעת ביעורן מן העולם ואז אין ממש באיסור ותימה על בעל הש"ע שכאן פוסק כרשב"א ובא"ח סימן תרע"ז גבי נר חנוכה פוסק כמהר"ם דס"ל כהרא"ש דאסור להוסיף כו' וכתב רש"ל פג"ה סימן נ"ט דהעיקר כהרשב"א שרוב המחברים ס"ל כן והא דאמרינן בריש ביצה דההיתר בעצים משום מקלי קלי לאיסורא התם הוה דשיל"מ אבל בדשאל"מ בכל איסורי דרבנן מרבה עליו ומבטלו על כן פסק דבדיעבד אפי' כוון לבטלם ולא ידע שאסור לעשות כן שרי ע"כ ואני הוכחתי לעיל דאם לא ידע שיש איסור בדבר שרי בכל הביטולים. ש"ע סָעִיף ו
יג מן האיסור הראשון. דאם הוא מין איסור אחר אדרבה אחד מהני לבטל חבירו כדלעיל סי' צ"ח בסופו: ש"ע סָעִיף ו
יד לא שנא נודע בינתיים כו'. לא דמי לתחיבת כף שתי פעמים דסי' צ"ד דהכא איכא איסור חדש. ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טו אם נבלע איסור מועט כו'. הרשב"א בתה"א דף קכ"ו למד דין זה וז"ל מדאיתא פרק אין מעמידין קנקנים שעובד כוכבים נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכם מים כלומר ושותה אותם ואיבעיא להו התם מהו לתת לתוכה שכר ואסיקנא דשרי דגרס התם ר' יצחק בריה דרב יהודה שרי לרב חייא למירמי ביה שיכרא ואזיל רמי ביה חמרא ואפ"ה לא חש למילתיה לאסור לו שכר משום יין אמר אקראי בעלמא הוא וטעמא דהא מילתא דיין הבלוע בכלי דבר מועט הוא דכל שמשתמשין בו בצונן אין בלעו אלא מועט וכיון שכן וכלי זה משתמשין בו היתר בשפע א"א לבוא לידי נותן טעם לפיכך אפילו לכתחלה מותר לפיכך איסור משהו שנבלע בתוך הקדירה או בתוך הקנקנים וכיוצא בזה מותר להשתמש בהם לכתחלה ואפי' בבן יומא לפי שאי אפשר לעולם לבא לידי נותן טעם אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש בו לעתים בדבר מועט כמו קערה וכיוצא בו אסור להשתמש בו אפי' בשפע גזירה שמא ישתמש בו בדבר מועט ויבוא לידי נותן טעם עכ"ל ויש להקשות בזה מנא ליה ללמוד מזה כן דילמא שאני הכא דמותר לתת שם שאר משקין משום דהם פוגמין ביין כדפירש רש"י בפרק א"מ (דף ל"ג) דשיכרא מבטל ליה לטעמא דחמרא וכתבו התוס' שם בשם ר"י דמים וכל המשקים מותרים כמו שיכרא ולכאורה י"ל דס"ל לרשב"א דאין המשקין פוגמין היין וחולק על רש"י ותו' וכן כתב בספר הפרישה ואין נכון זה דהרשב"א עצמו בתה"א דף קנ"ה כתב וז"ל כל הכלים אם בא להשתמש בהם בשאר משקים קודם שהוכשרו מותר ובלבד שידיח תחילה לכלוכי היין שעל פי הכלים דתניא קנקנים כו' עכ"ל וכאן אין ההיתר משום דהיין הוא דבר מועט ותשמיש הכלי הוא בשפע דוקא דהא כל הכלים השוה להיתר משמע אפי' קטנים אלא ודאי משום דהם פוגמין היין הוה ההיתר א"כ הדרא קושיא לדוכתא מנא ליה לומר דהטעם משום דהבלוע הוא מעט. והרא"ה בבדק הבית הקשה על הרשב"א בזה דאם כן יין נמי לישתמש בו הישראל וא"ל דיין ביין אוסר בכל שהוא דהא אמרינן שם בגמרא דהקנקנים אינם אסורים בהנאה וכל שאינו אסור בהנאה אינו אוסר במשהו. ואין זה קושיא על הרשב"א דכבר מוכח מדבריו בתה"א דף קמ"ט דאפי' במקום שאין אסור בהנאה אוסר במשהו. והר"ן בפרק א"מ הביא דברי רשב"א אלו שכן כתב בשם הר"ר יונה והראב"ד וז"ל ומיהו שמעינן שהמים של מילוי ועירוי מותרי' בשתייה והקשה הרשב"א אם כן מצינו שמבטלין איסור לכתחלה שהרי נותנין מים או שכר בכלי זה כדי לבטל טעם היין והמים והכלים מותרים. ותירץ לו הר"י שבליעת היין אינו אלא משהו וכיון שאי אפשר לבוא לידי נותן טעם מבטלין אותו לכתחלה ומכאן ראייה למה שהתירו קצת רבני צרפת כלי עץ שנשתמש בו יין נסך שצריך עירוי בקליפה בעלמא כדין כל איסור משהו דסגי ליה בקליפה וכן כתב הראב"ד דמהא שמעינן דמבטלין איסור משהו לכתחלה ואפי' בשאר איסורין כגון חלב ודם שנפל לקדירה ודוקא כשאיסור שנפל שם הוא משהו שאי אפשר לבא לידי נותן טעם או שנפל בכלי שאין מבשלין בו אלא בישול מרובה כו' ואיני רואה לדינם ראייה מכאן לפי שהכשר של מילוי ועירוי אינו מטעם שיפליטו את הכלי מהיין שהרי לא מצינו בשום מקום שהצונן פולט אלא ודאי שאין המים מכשירין אלא מפני שהמים מפיגים היין הנבלע בתוך הכלי ומבטלין טעמא ולא שמערבין אותו עם ההיתר אלא הרי הוא כאלו שורפין אותו במקומו ועוד שאפי' תאמר שהן מוציאין אותו ומערבין אותו עם היתר לא נאסר לבטל איסור לכתחלה אלא למי שנתכוין לבטלו כדי להנות ממנו כו' אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מהאיסור שרי ולפיכך אין ראייה מכאן שבליעת היין לא תהא אלא משהו שיספיק בה קליפה עכ"ל והנה מזה נמשך לי קושיא על הטור שכתב בסי' קכ"ב על דברי הרשב"א ואינו נראה להתיר מקל וחומר דאפי' קדירה שאינה בת יומא שהיא מותרת אסורה משום גזירה אטו בת יומא כל שכן באותו כלי עצמו אע"פ שאין דרך להשתמש בו בדבר מועט יש לנו לגזור אטו שמא ישתמש בו בדבר מועט עכ"ל כיון שהוא חולק על הרשב"א ממילא סבירא ליה כהר"ן דאין כאן איסור משהו לחוד ממילא לא סגי לכלי של עובד כוכבים קליפה ואמאי הביא בסי' קל"ה דברי הרשב"א דסגי בקליפה הא הני מילי סתרי אהדדי דאי קיימא הא דסגי בקליפה ממילא לא הוי רק איסור משהו לא קיימא הא דחולק עליו במה שהתיר איסור מועט בכלי שמשתמשין בו בשפע. והנראה לע"ד לתרץ הכל על נכון גם מה שהקשה ב"י על הטור בסי' קכ"ב דאין קושייתו קושיא כלל על הרשב"א דעל כרחך לא שרי אלא לפי שאינו מצוי בדבר מועט ומה ענין זה לקדירה בן יומו כו' שמצוי לבשל בזו ובזו עכ"ל ובודאי ראוי לתרץ דברי הטור מקושיא של ב"י בזה דהיאך דימה אותם רבינו הטור להדדי וההפרש הוא לפנינו בתחילת העיון. ע"כ נראה לי דשיטת הרשב"א שיש לפנינו שני קושיות: האחד למה התירו לתת שאר משקים בקנקנים של עובד כוכבים בזה יש לתרץ מפני שהם נותן טעם לפגם אלא דקשה קושיא אחרת הא על כל פנים אין מבטלין איסור לכתחלה ובהך שאתה מערב האיסור בהיתר ופוגמו אתה מבטלו לאיסור ודבר זה אסור הוא ועל זה תירץ דכאן לא הוה אלא איסור משהו ואי אפשר לבוא לידי נותן טעם ע"כ מבטלין אותו וכיון שבאנו לתירוץ זה סבירא ליה לרשב"א ורבותיו דאין צריך לתירוץ שזכרנו במה שהוא פוגם אלא אפילו אינו פוגם כגון חלב ודם מותר בזה כיון שאי אפשר לבוא לידי נותן טעם כיון שהוא כלי גדול ואין אנו צריכים לתירוץ דפוגם אלא אם הוא בכלי קטן דיש לגזור בו שמא ישתמש בהיתר מועט בזה מהני תירוץ דפוגם וע"כ כתב הרשב"א כל הכלים שנתן עובד כוכבים לתוכן יין מותרים בשאר משקים דהיינו אפילו קטנים מטעם שהם פוגמים ושם אין שייך לגזור משום שמא ישתמש במועט ויבטל איסור לכתחלה דאין שום גזירה מצד איסור זה דאין מבטלין אלא הגזירה היא משום שמא יבוא לידי איסור של נותן טעם ובזה מהני תירוץ דפוגם וע"כ כתב הרשב"א בזה וטעמא דהא מילתא דיין הבלוע בכלי הוא דבר מועט וסיים בזה ולפיכך מותר אפילו לכתחלה כוונתו בזה דלענין טעם ההיתר היה לנו אפשר לומר מטעם שהם פוגמים אלא דאם כן היה על כל פנים אסור לכתחלה כיון דאין מבטלין איסור לכתחלה על כן אני מפרש הטעם דאינו אלא איסור מועט משום הכי מהני אפי' לכתחלה בזה שהוא כלי גדול ועל זה הקשה הטור בדרך זה דודאי קושיא דאין מבטלין יפה אמרת כיון שהכלי גדול דבזה אין שייך שום גזירה דהא על כל פנים פוגם הוא אלא דאתה בא לתרץ גם קושיא הראשונה בזה לענין היתר ונ"מ לשאר איסורין כגון חלב ודם מהני סברא זאת וזה אינו דכיון דאין לך ראייה מן הגמרא על זה דהגמרא איירי מדבר שפוגם מנא לך לומר באינו פוגם דמהני כלי גדול דילמא התם גזרינן גם כן משום היתר מועט כדגזרינן בקדירה שאינה בת יומא ואע"ג שיש לחלק בין גזרות אלו מצד מצוי כמ"ש ב"י מכל מקום קשה מנא לן לחלק בשלמא אם היה מוכח מן הגמרא) הייתי מוכרח מה שאין כן עכשיו דודאי נימא כי היכי דגזרינן באינה בן יומו גזירה רחוקה קל וחומר לגזירה רחוקה כזאת ומנא לן לחלק ביניהם נמצא לפי זה גם הטור סבירא ליה התי' של רשב"א דמהני כלי גדול לענין שאין מבטלין איסור לכתחלה כיון דאינו אלא משהו והיינו במידי דפוגם אבל במידי דאינו פוגם לא מהני כיון דאיכא על כל פנים למיגזור משום הכי שפיר כתב בסי' קל"ה דמהני קליפה כיון שאינו אלא משהו וקליפה עכ"פ בעינן דשמא ישתמש במועט דהא שם קאי איין ביין דאינו פוגם וכיון שהטור והר"ן חולקים על הרשב"א והם בתראי ראוי להחמיר כמותם דלא מהני כלי גדול אלא במקום שהוא פוגם דבזה שוים הטור והר"ן גם הרמב"ן ס"ל כהר"ן כדמייתי בתה"ה דף קמ"ה דאין קליפה מתרת אלא שתה"ה כתב עליו ובשל דבריהם שומעין להקל וזה אין שייך כאן לענין איסור תורה כגון חלב ודם שאין שם פגם דגם בזה התיר רשב"א ורבותיו ולהרמב"ן והר"ן והטור אסור בזה ושומעין להם כיון שהוא של תורה ובאמת סברת הטור שזכרנו היא נכונה מאד דאין מן הגמרא שום ראייה להתיר אפי' בכלי גדול באיסור שאינו פוגם דבגמרא לא מהני כלי גדול אלא לענין פוגם ושלא תקשה הא אין מבטלין לכתחלה. והכי קי"ל לחומרא דלא מהני כלי גדול במקום שאין פוגם כרמב"ן ור"ן והטור והרא"ה בב"ה וכ"פ מו"ח ז"ל ובעל הלבוש. ש"ע סָעִיף ז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז
סָעִיף א
א עצמות האיסור וכו'. עט"ז. ראשונה אקדים הקדמה אחת קטנה וזו צורתה. דע כי חתיכת נבלה שנפלה לא"מ צריך ס' לבד האיסור והטעה דלא ידעינן כמה נפיק מיניה ואף שוודאי אין פולטת כמותה או דאפשר נותנת טעם בכמותה (וכמדומה שי"א כן) ונשפך אף דידעינן שהיה ס' בערך חצי חתיכה אין להקל כלל וכלל כי ספק זה לא נחשב לספק בדרבנן ולא לס"ס בדאורייתא ואף למאן דאמר ספק חסרון ידיעה הוה ס"ס בכאן ודאי לא כיון דלא מקרה הוא וכ"א יבוא לשער (או מטעם דנותנת טעם בכמותה) וזה מוסכם אין בו מחלוקת ואף להראב"ד דחולק בעץ ומתכות גם שם לא קיימא לן כן. והנה כל איסורין בטילין בס' הן לח והן יבש ואם נפל חתיכת נבילה לחתיכות ולרוטב הכל מצטרף ולא חיישינן שמא נתנה החתיכה טעם בא' יותר מחברתה כי הרוטב מחלק הטעם בשוה א"כ אם זית איסור גוש נפל לשלשים זיתי גוש היתר ושלשים רוטב הכל מותר לפי שהמיחל היוצא מזית איסור נחלק לס' חלקים ונתבטל מעוצם מיעוט ואף אחר כך כשיוצא כבר היתר הוא ומיהו לומר שהשלשים זיתי גוש פולטין מיחל כשיעור האיסור זה אין ברור אלא כדאמרן ואם נ"ט זיתי היתר וזית א' איסור והוא גוש אוסר ודאי לבד בכחל דהוא עצמו ממנין ואי קשיא אמאי כיון דאמרינן שזית האיסור פולט או נותן טעם כמותו אכתי מתחלק הטעם בשוה ויש בכל זית חלק ס' באיסור דגם באיסור גופא נכנס חלק שלשים דהא להמחבר ס"ג הדין כן בשאר איסורים והוא מתשובת הרשב"א תצ"ד אם כן באיסור נמי נימא הכי י"ל דמכל מקום גם אחר כך יוצא טעם מן האיסור ויתן טעם באחרות מה שאין כן בכולו היתר כבר נתבטל: והנה בעצמות איכא ג' דעות. הא' דעצמות האיסור מצטרפות להיתר וכ"ש דהיתר ויש בו ב' בחינות הבחינה הא' דודאי אין בהם שום לחלוחית אלא דהטעם האיסור מתפשט לכל בשוה וכ"ת סוף סוף הדר פליט וליכא למימר שנתבטל בעצם דעץ יבש הוא וכמונח בקופסא דמי הרגיש בזה הפ"ת אות א' ותוכן כוונתו דמתו' חולין ק' ד"ה כשקדם מוכח דמשהו אין בו כח לצאת וסובר דאף מכלי ועצם אין בו כח לצאת ועס"י צ"ב בט"ז אות ט"ו ובא"ח סימן תס"ז אות י"ז פסק תרי משהו לא אמרינן וכתבנו שם דמשהו אין בו כח לצאת כלל חוצה וכן פי' באליהו זוטא ואליהו רבא בא"ח תמ"ז אות א' אלא שחילק שם בין בלוע באוכל דאין כח במשהו לצאת משא"כ בכלי ליישב ההיא דרוקח בא"ח תס"ז יע"ש ועמ"ש לעיל צ"ב. ואי קשיא אמאי אין גוף הקדירה מצטרפת להיתר ר"ל בקדירת היתר תי' הפרישה אות ב' דשבע מלבלוע (ואפשר לומר כ"ח כן ועצמות לא דמי לכ"ח) וחדשה משום לא פלוג והפ"ת תי' דקדירה שבפנים יש רוטב ובחוץ מגולה אין מחלק בשוה ואין הכי נמי שאם יש בקדירה בתוך הרוטב חרסי אדמה הכל מצטרף להיתרא הבחינה הב' דודאי יש מיחל בעצמות והא דמצטרפין להיתר דטעם עצמות לא חשיב ולא אסרה תורה וכ"כ הפ"ת והכר"ו אות א' וכן משמע ברא"ש פג"ה שם דלא עדיף מג"ה דודאי יש בו לחלוחית ואפילו הכי אין אוסר פליטתו וכיון שכן ה"ה עצמות ושפיר בטל המשהו שנכנס לתוכן ומבלבל עם לחלוחית שבהן וכ"ת מנא ידעינן כמה לחלוחית יש בהן חז"ל ידעו ושיערו כך לפ"ז בחרסי קדירה בין חדשים או ישנים המונחים תוך הקדירה אין מצטרפין לבחינה שניה וכן קליפי ביצים אין מצטרפין דיעה ב' דעצמות האיסור לאיסור והיתר להיתר כי יש בהן טעם הדיעה ג' היא דעת רמ"א בהג"ה דהיתר להיתר ודאיסור אין מצטרפין לא לאיסור ולא להיתר כמ"ש הש"ך אות ב' וטעמא לא ידענא כיון דהיתר מצטרפין ע"כ דאיסור או יצטרפו להיתר או לאיסור והן אמת שברייתא המובא בירושלמי הוא בר"ש פ"ה דתרומות מ"י וברא"ש פג"ה דגרסינן התם לית את יכול דתניא טנופת של תרומה אין מצטרף לאסור אבל של חולין מצטרף אלמא משמע כן ובש"ך אבאר: והט"ז כתב דמתחלק בשוה ויש בהם לחלוחית אלמא סובר כדיעה א' בבחינה ב' וכמו שנתבאר. וקשיא לי טובא א' דבסי' פ"ו כתב אות י"ב משמע דקליפי ביצים מעלים אי לאו גזירה אטו בלא קליפה. ב' דלפי מה שפסק בא"ח תס"ז אף בכף אין כח בבלוע לצאת א"כ למה לי טעמא דיש לחלוחית בעצמות וי"ל זה. ג' א"כ קשיא קושית הב"ח נהי דעצם לא נ"נ מכל מקום לחלוחית א"א להפריד עס"י צ"ח בט"ז אות ז'. ובעיקר קושית הב"ח היינו דאמאי כתב יש מחמירין באין הפסד שלא לצרף להיתר עדיפא הל"ל שמצטרפין לאיסור אבל ביש הפסד לק"מ דהר"ב בצ"ח לא החמיר בגוף החרס אלא באין הפסד גם י"ל בין בב"ח לשאר איסורים. וממ"ש דקיי"ל כלי עצם ניתרים בהגעלה יראה לכאורה שמ"ש בא"ח תנ"א ס"ז וס"ח כפות מקרן חייס כלי עצם צריך הגעלה ולחלק כמ"ש הכה"ג בסי' קכ"א דכלי עצם לא חיים. דא"ל כן היל"ל דאפשר להפריד בהגעלה אלא משום חיים כו' ולקמן בקכ"א ובא"ח אבאר אי"ה: ויצא לנו הדין במ"ש המחבר בצ"ה ס"ג שיהא במים ששים ולדידן אף באין מלוכלך ודאי שצריך ששים לבד הקדירות דאי משום שמחלק בשוה מה בכך הקדירות של בשר אסורין מכאן ולהבא שבלועים מבשר בחלב אמנם הא קאימנא שאם הדיח קערה חולבת בין כלי בשר ונתן מאותן מים לתבשיל וכדומה לכאורה י"ל דהמים לא נ"נ כיון שטעם החלב מתפשט לגוף החרס של בשר ויש בין הכל ששים נגד החלב ואין כאן טעם כלל רק טעם בשר והמים שרי עכ"פ דיעבד עם בשר ולפרישה יש לחלק ולומר שבע מלבלוע והדבר צ"ע ✍. ועיין ש"ך דאפילו קליפי ביצים מעלין האיסור. ולפ"ז הקדירה אין מצטרפת דהיא חוץ לרוטב מה שאין כן כשהדיח והמים מכסין אותן כאמור. עוד אעורר דבר אחד והוא כמו שאתה רואה שמ"ש המחבר בס"ב בד"א והוא מדברי הר"ש והרא"ש והמחבר קיצר והטור סיים דשמא נתמעט מבשר הנבילה ונכנס בעצמות וכ"ה כוונת המחבר ואם ראה תחילה כמה היתה הנבילה אין לחוש ואם בישלה עם אחרות עדיין יש חשש כמבואר כ"ז היטב בב"ח יע"ס מה שאין כן לדידן דנ"נ בשאר איסורין א"כ אף ידוע כמה היתה קודם בישול א' ונתבשלה לבדה במים עכ"ז אין עצמות מצטרפין אלא לאיסור שהרי בלעו מרוטב ומים הנ"נ וצריך נגד הכל וזה שסיים הלבוש והוסיף ב' מלות "ונעשין נבילה" ולדעתי כיון לזה ולבושיה כעמר נקי. וכ"ת לו יהא כן מידי דהוה אשני מיני איסורין שאין טעמן שוה כבר דברנו מזה במקום אחר ובפתיחה דאם זית נבילה שנתבשל עם זית מים ונ"נ ונפלו שניהן לנ"ט ירקות לא אמרינן כ"א בטל דנידון הכל כבשר נבילה וצ"ע ש"ע סָעִיף א
ב וגוף. עט"ז יראה לפרש כוונתו דהמחבר ע"כ אחרסי הקדירה קאי דאי אבלוע הכריע בס"ד להקל במינו כרשב"א וכדבעינן למימר שם וע"כ אגוף החרס קאי וסובר דיש לחלק בין קליפת איסור דמצטרפין להיתר אף שאין בהם לחלוחית לגוף החרס דאין הרוטב מכסה אותו בחוץ כמ"ש הפ"ת הבאתיו באות הקדום ומיהו בלחלוחית בתוך דופני הקדירה סובר המחבר דמצטרף שפיר דמקושר הוא עם רוטב שבתוך חלל הקדירה וכמ"ש לקמן וא"כ אף המחבר סובר דגוף החרס אפילו במינו אין מצטרף להיתר ויהיה דברי המחבר במ"ש לא לאיסור מיותרין דמה"ת שיצטרף גוף החרס לאיסור מה שאין כן להטור א"צ לדחוק ולומר איידי דהיתר נקיט איסור אלא ה"ק וקדירה עצמה אין מצטרף ר"ל הבלוע לא להיתר דאטו היתרא בלע כו' ולא לאיסור כלומר שאם עכשיו יש ס' לא מחמירין שמא בשעה שנפל לא היה ונבלע מאיסור לדופני הקדירה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן וכמ"ש לקמן. והטור מביא תחילה דעת אביו הרא"ש שאין הבלוע מצטרף אף במינו ואח"כ מביא דעת הרשב"א שהכריע להקל במינו וא"א הרא"ש לא חילק כלומר אף במינו אסור ועמ"ש באות ד"ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ג ובקיפה. הוא דק דק של בשר ותבלין ט"ז ול"ש איסור גוש שנפל הכל מצטרף ול"ש צלול ומיהו בגוש פעמים הרוטב מותר והחתיכות אסורות באין רוב או בחהר"ל עיין סימן ק"ט ואילו בצלול הכל אף הגוף מצטרף ואף הרוטב מותר אף שאין ברוטב לבדו ס' כמבואר בצ"ב בטיפת חלב אם יש בכלל קדירה ס' הכל שרי עיין מ"ש בפתיחה ✍: ש"ע סָעִיף ד
ד אע"פ. עט"ז: הנה הדין מתחלק לכמה גוונים כמו שאבאר אם ידוע האיסור והיתר בעת נפילה והאיסור מרובה לית דין צריך עיונא דאף עתה האיסור נצטמק מחמת האור מ"מ תחלה נתן טעם ואף למאן דאמר אפשר לסוחט בשאר איסורים שרי וכן לדידן הוה דאורייתא לא דרבנן כן נראה לי. ואם היתר מרובה ועתה נצטמק היתר ואין ס' מרש"י משמע דמותר דלא דחה ל"ב אלא דהתירא בלע כו' הא ידעינן כמות האיסור והיתר שרי דלא נדחה זה ואדרבה ההיא מעשה דיקולא בצ"ח חולין יסייע לזה יע"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בג"ה יע"ש היטיב ומה שכ' דכהר"ם פט"ו ממ"א הכ"ד היינו לומר שאין משערין מה שכלה מחמת האש הא מה שבלע קדירה מהיתר משערין ול"ד לקדירה ישנה של היתר שאין משערין דמאן נימא לן דיש בלוע מה שאין כן אם ראינו שנתמעט היתר ונבלע בקדירה באומד יפה לבד מה שכלה באש. והרשב"א בחידושיו הביא כן ואף שתמה ע"ז מ"מ המעיין שם יראה דממ"ש הרמב"ם פט"ו הכ"ד משערין באומד יפה הונח לו והיינו כדכתיבנא דתמיהתו היתה דאיך נצרף מה שכלה אבל הבלוע מצטרף אם נודע כמות היתר ואיסור בעת שנפל ובארוך צ"ה ב' וצ"ו א' משמע דהא דמתיר הרשב"א במינו כשידוע והיה תחילה ס' בהיתר ובתנאי באומד יפה לא מה שכלה האש היקל במינו ומיניה באינו מינו אף כה"ג אין להקל בו: אמנם המעיין בב"י יראה דרשב"א מיקל במינו אף שלא ידוע האיסור תולין יע"ש ובספרי ראש יוסף הארכנו בזה דיש לומר מה שכתב הטור וא"א לא חילק היינו בידוע בא"מ נמי שרי ובא"י אף במינו אסור ועתה ראיתי בפ"ת אות ד' העיר קצת בזה יע"ש ומ"מ המעיין בארוך שם ובקצר ב"ד ש"א דף ל"ז ב' דפוס קרימוני יראה כמו שכתבתי מתחילה וא"כ לדינא יראה דאם לא ראינו ועתה היתר יותר אף בא"מ לא מחזקינן אסורה ואמרינן נמי היתר יותר ואם עכשיו האיסור יותר ומתחלה לא נודע אף במינו אוקמיה אחזקה דהשתא ואסור. ואם ראינו שהיה היתר מרובה ואח"כ נצטמק ואיסור לא נצטמק ובאומד יפה במה שבלע קדירה יש ס' עתה באינו מינו יראה להחמיר אף בה"מ וצורך ע"ש כי משמעות הרשב"א בארוך ובקצר כן דשמא אין הבלוע בקדירה מסייע שאין מכוסה תוך הרוטב גם א"א לשער באומד יפה. ומיהו הא ודאי אי היה היתר מרובה וסילקו לאיסור אח"כ קודם שנצטמק ההיתר או שהאיסור לח בהא משתריא אף בא"מ דלמה נחזיק ריעותא וכדאמרן. ואם במינו באין ה"מ אין לסמוך אפסק ש"ע. וכמ"ש יש"ש וכמ"ש הש"ך אות ו' שזה נכון לכתחילה אבל בה"מ וצורך גדול יראה להתיר במינו באומד יפה מה שנבלע בקדירה לא מה שכלה מאש ובתנאי שידוע בעת נפילת האיסור שהיתר היה ס' וכמשמעות הרשב"א בארוך ובקצר ומ"מ לדינא צ"ע עמ"ש בש"ך אות ו' ועיין פר"ח בצ' אות ו' וכאן: ש"ע סָעִיף ד
ה וה"מ מבש"מ. עט"ז והם דברים פשוטים שאפילו בא"מ ולא ראינו בעת שנפל האיסור והיתר ועכשיו יש ס' ל"מ בשניהם אוכלין למה נחזיק ריעותא ואמרינן שמתחלה ג"כ היה כך אפילו עצמות דאין מצטמקין ובשר דרכו להצטמק א"כ בלא ראינו האיסור בשעה שנפל ועכשיו יש ס' נימא דמסתמא נצטמק האיסור ובתחלה לא היה ס' אפ"ה לא מחזקינן איסורא אפילו בא"מ. והנה המחבר פסק כהר"מ ז"ל ממש אלא שהר"ם לשיטתיה טכ"ע דרבנן מש"ה היקל בא"מ והמחבר פסק בצ"ח ד"ת מש"ה חולק ובזה נתישב מ"ש המ"י כלל פ"ה אות צ"ו יע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ו אבל במינו. עט"ז וכבר כתבנו בזה באות ד' מה שנלע"ד בזה: גם הא דמצטרפין במינו מה שבלע הקדירה באומד יפה להמחבר ולדידן לעת הצורך נגד התבשיל אבל מה שנצטמק אין הריקן מצטרף עיין פ"ת ופשוט הוא עס"י צ"ב בט"ח יע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז אין מבטלין. עט"ז דווקא היכא שמפסיד היתר ע"י כך כמו רגלי הדבורים שא"א לברר משא"כ בסימן קל"ז אות ד' אסור להוציא יין דרן הנקב שבלוע מיין שבנקב אף דאין מתכוין לכך ויש ס' כיון דאפשר בע"א ועמ"ש המחבר כאן ס"ז באיסור מועט דא"א לבוא לידי איסור שרי הא לא"ה אסור אף שאין כוונה לבטל ועיין א"ח תנ"ב בט"ז אות ה' במ"ש דמותר להגעיל כלי איסור בכלי היתר אם יש ס' ולא הוה מבטל כיון דאין כוונה לכך. וכבר הקשה לי חכם אחד שזה סותר למ"ש כאן אם אפשר בע"א אסור. ול"נ דוודאי בכלי איסור אי אפשר להגעיל וטוב להגעיל בהיתר והא דלא מכשיר היורה אחר כן כיון דבעינן גדנפא הוי טרחא וכל כהאי גוונא תו שרינן: ומ"ש עבר וביטלו פי' הט"ז ה"ק בין ביטל אסור בעין לתוך ס' או נפל לפחות מס' וריבה עד ס' בשוגג מותר והוכיח דאומר מותר שוגג מיקרי דבשלמא ריבה משכחת ששכח שנפל או לא נודע התערובות עד לאחר כן מה שאין כן איסור בעין איך משכחת שוגג דדוחק לומר דמיירי שנתחלף חלב בשומן ועירבם: ודע דגם הש"ך אות ט' פי' כן כט"ז דאפילו איסור תורה בא"מ או איסור בעין שביטל בס' בשוגג מותר ולא קנסי שוגג אטו מזיד אבל הפר"ח אות י"ב דעת אחרת אתו דכל שאיסור תורה ובעין או א"מ לדידן טכ"ע ד"ת קנסו שוגג אטו מזיד והמחבר ה"ק עבר וביטלו חהר"ל שפצע וריסקו דלא הוה מ"ה דבר חשוב מדרבנן אסור או ריבה מין במינו דמ"ה ברובא ומדרבנן בלח ס' לא גזרו שוגג אטו מזיד הא איסור בעין והוא מ"ה שביטלו או בא"מ אף שוגג אסור ואף טועה וכסבור שמותר לבטל קנסו דלא כט"ז אות ט' שהביא מתו' בכורות דאפילו למ"ד קנסו בטועה בדין לא קנסו והשיג הפר"ח דאדרבא שוגג זה גרע טפי יע"ש. ומ"מ לענין הלכה קיי"ל כט"ז וש"ך דאיסור תורה בעין שביטל לא קנסו וכדבעינן למימר קמן ואפילו בשוגג ששכח אם נתערב לא קנסו. ואל תטעה בלשון הט"ז שכתב וצ"ל דשוגג כו' לומר דוקא בכה"ג דהא באות ט' כתב דגם זה מיקרי שוגג משמע ה"ה לא נודע או שכח שנתערב נמי לא קנסו. והטעם שאין מבטלין איסור הוא רק מדרבנן כמ"ש הש"ך אות ז' א"כ ל"ד למבשל דקנסו שלא יעשה איסור וכבר עמד הפ"ת אות ח' והכר"ו אות ה' בזה. אלא דהכר"ו כתב דלישנא דגמרא גיטין נ"ד ב' והא הכא דמ"ה חד בתרי בטיל וקניס אלמא אי מ"ה ד"ח אין בטל אף דאין מבטלין איסור דרבנן קניס ר"י כיון דגוף האיסור הוה ד"ת יע"ש אי משום הא יש לומר דעדיפא פריך דאין בו כלל איסור תורה. והמעיין בהלכות שמטה פ"א הי"ב הזרוע יעקר שיאמר המזיד שוגג הייתי משמע הא לא"ה לא קנסו: והנה הפ"ת ר"ל דמש"ה המבשל וזורע בשביעית קנסו למ"ש ולעקור ולזרוע דלא מפסיד כ"כ משא"כ מבטל דלעולם הוא לא קנסו ולפ"ז במבטל חמץ לאחר שש בס' היה ראוי לאסור אף בשוגג עד לאחר הפסח אלא דהוא ז"ל לא החליט זה. ומה שאסור בשבת אין ראיה דגזרו שלא יהנה ממלאכת שבת עי' חולין ט"ז ורש"י ובמהרש"א שם דסוגיא דחולין חולקת עם גיטין ועי' או"ח רנ"ד ס"ג ושי"ח ס"א ואליהו זוטא שי"ח ואין להאריך. ולפי"ז וודאי בדשיל"מ דבטל באינו מינו כמו ביצה שנולדה ביו"ט או בשבת שאחר יו"ט וביטלו בא"מ בשוגג לא קנסו ומותר ביו"ט וכדאמרן ✍: ש"ע סָעִיף ה
ח אם בשוגג. עט"ז חילק כל היכא דא"צ לעדותו ושתיקתו היה מתירתה כמו ריבה או נתפצעו מהימן. דראה דה"ק דוודאי אף שלא נודע המעשה כלל אי נפל איסורא כל שבא לשאול ואומר שאיסור יש כאן ואי הוה שתק היינו מתירין מהימן משא"כ התם עדיין צ"ל שנפל לים כנסו ובזה מיושב מה שהקשה בכר"ו אות ו'. ויש לראות איך תלוי זה במה שהניח דהטור מירושלמי למד זה א"נ מר"י ור"ש א"ש דיש לחלק כן. וי"ל בדוחק דאי מקור הדין מר"י ור"ש אימא דווקא נתפצעו דלא עביד מעשה כ"א משנה האיסור מכמות שהיה דבהא ר' יהושע בתרומות מיקל ואף במזיד אימא ר"י ור"ש בשוגג לא קנסו אבל ריבה לא אלא שאין לחלק א"כ פשיטא שאין לחלק כמ"ש הט"ז אבל אם מקור הדק מירושלמי התם מבואר אפילו ריבה שוגג מותר ומינה דווקא כל ששתיקתו היה מתיר לא בע"א: קשיא לי ✍על מ"ש הב"י והט"ז דמקור הדין מהא דערלה ר"י ור"ש (והוא ברייתא) או מירושלמי והוא משנה מפורשת בתרומות פ"ה מ"ט סאה תרומה שנפל לפחות ממאה ואח"כ נפלו עוד אם שוגג ביותר ומזיד אסור כמ"ש הר"מ והרע"ב דאין מבטלין איסור ופסקה הר"מ ז"ל בפ' י"ג דתרומות ה"י ולמה תפס הט"ז ממימרא בפ' סאה תרומה ולא המשנה עצמה ועל הב"י ג"כ קשה: ועל מה שכתב הטור על ספר המצות דהצריך לחקור לחכם אם לא ריבה דא"צ דבשוגג מותר ואם לחוש שמא כיון במזיד (לא כגירסת שמא יביאו כו') שאם באנו לחוש לזה לא נאמין שלא ריבה. וקשיא חדא דהסמ"ג לשיטתיה ומטעם חנ"נ קאמר וכמ"ש הב"י ואף דטור לא סבירא כן מ"מ היל"ל כן ועוד מ"ש שמא במזיד היינו שיודע שאסור ואפילו הכי הוסיף א"כ מאין הרגלים לומר כן פשיטא שישקר ויכחיש. ועוד קשה אכתי לטור בב"ח אמאי א"צ חקירת חכם דנ"נ ע"כ פי' הט"ז דה"ק מדכתב הסמ"ג שאותן המים אין מצטרפין לבטל האיסור ליכא למימר מטעם נ"נ קאמר דא"כ איך כתב שאין מצטרפין עם הקדום אפילו היה במים שהוסיף לחוד לבטל כל מה שבקדירה אין מהני דהבלוע בקדירה נ"נ וליכא ס' בתבשיל מסתמא נגד הבלוע דבכולה משערין ובתוחב כף בצ"ד מבואר דבלוע נ"נ (ועל הב"י תמה בזה דכתב נגד התבשיל הא נגד כל הקדירה בעינן דבלוע נ"נ) א"ו להא לא חיישינן דריבה לאחר שנ"נ כמו באות ה' דלא אחזוקי איסורא וא"צ לשואלו אלא החששא שמא קודם שנתפשט האיסור ריבה כמו בט"ח בצ"ב יע"ש דעדיין לא נ"נ וחששא שמא כוון לרבות בשוגג שסבור מותר או לא ידע מנפילה ואנו אוסרין שמא שקרן הוא ומזיד ריבה והא דכל האיסורין שוגג מותר היינו בידוע ע"פ עדות כו' לז"א דא"כ שאנו אוסרין בשוגג שחושדין אותו לשקרן שמא מזיד הוא ואומר שקר ששגג א"כ חקירה זו מה צורך בה אכתי ישקר הכל ויאמר שלא ריבה. ואם באמת ששגג מותר הוא ואפילו בב"ח א"צ לחקור לטור שמא נ"נ דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כן הצעת דברי הט"ז: כתב הכה"ג בהגהות הטור אות ט"ז דאם משנה האיסור מכמות שהיה לערבם מותר לבטל תי"ט פ"ד דתרומות מ"ט וקרוב לזה כתב ש"ג בפ"ה פ"ו עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמ"ח שם חמשים שחורות ונ' לבנות ונפלה שחורה ר' יהושע מתיר דאי בעי דרסן יחד וכתב התי"ט דסובר כה"ג שאין מוסיף אלא מערבין יחד שרי ור"א ור"ע פליגי התם וכן פסק הר"מ ז"ל בפי"ד מה"ת הא"ב דכה"ג נמי אין מבטלין וכ"מ מריש ביצה ומגיטין נ"ד דנתפצעו מזיד עכ"פ אסור ולא שייך לבטל כן אף שאין מוסיף ✍. ועמ"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף ה
ט ואם במזיד. הט"ז הוכיח מטור דמזיד היינו שיודע שאסור לעשות כן הא טועה בדין שוגג הוא כ"ש שכח בתערובות ופשיטא בלא נודע כלל. דלא כבל"י אות י"א בזה. ומ"ש ראיה מתוס' בכורות הפר"ח אות י"ב וכר"ו אות ו' השיגו עליו דמתוס' בכורות כ"ג א' ד"ה סבר אין ראיה דה"ק ושמא כסבור שמותר שוגג מיקרי וכמ"ד שוגג מותר ובאמת צ"ע. ומ"מ לדינא ה"מ דשוגג הוה וא"כ לדידן אפי' איסור תורה ובעין ששגג הן שכח דהוה קרוב למזיד הן טעה בדין שוגג מיקרי ולא קנסו דלא כפר"ח. וכ"כ המ"א בא"ח סי"ח אות ג' דע"פ הוראות חכם מיקרי שוכח וה"ה טועה עצמו בדין. ואם אנסוהו לערב נמי לא קנסו פר"ח ומיהו לא נודע התערובת כלל כ"ע מודים דלא שייך למיקנסיה עס"י ק"י. ובבכורות יש לעיין אמאי לא גזירה שמא יפול מעצמו ויסבור שטהור ובאמת שטומאה מעורר טומאה וצ"ע: ש"ע סָעִיף ה
י וכן. עט"ז והפר"ח אות י"ג כתב אפי' לא ידע מי שנתבטל בשבילו והפ"ת הסכים לט"ז ורש"ל דהוה זה שנתבטלו בשבילו שוגג ואין בדין לאסור עליו: ש"ע סָעִיף ה
יא ולא נהגו. עט"ז דבין בשאר איסורין או בב"ח א"צ לחקור דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אבל נודע שנתרבה צריך לחקור אימתי ועמ"ש בש"ך לענין חנ"נ: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יב מרבה עליו. עט"ז מוכרח אני להאריך כאן קצת: הנה מסתימת המחבר דאיסור דאורייתא אף שהשיעור דרבנן כמו מינו פחות מס' וד"ח בנתפצעו מזיד אסור שוגג אפי' איסור בעין וביטלו לא קנסינן כט"ז לעיל ובאיסור דרבנן אף שיש לו שורש מ"ה כמו בשר עוף בחלב בעין אין מבטלין ובשוגג מותר ולא קניס אפילו בדרבנן דקיל אטו שוגג אבל להוסיף שרי וכמ"ש הר"מ ז"ל פט"ו ממ"א הלכה כהו"ז בשר עוף מרבה כו' והוא מביצה עצים לתוך התנור משמע דיש שם בלא"ה עצי היתר מרבה ומבטל הא בעין לא והא דקאמר התם מיקלא קלי היינו משום דבר שיש לו מתירין אבל אין מבטלין הונח לו במה דאמר ה"מ בדאורייתא ואין מחלק בין שורש מ"ה או לאו וכ"כ הפר"ח אות י"ז יע"ש. ויש לראות נהי דמעיגול בין עגולים אין קושי דהוה דאורייתא שאר פירות כמ"ש ס"ב מה"ת ה"א וכ"פ כמחבר לקמן של"א סי"ג והר"ב אודי ליה מדשתק עיין ט"ז שם אות ה' מ"מ הא בריש ביצה ג' ב' אמר האי תנא דאפי' בדרבנן כו' וע"כ מיירי תרומת ח"ל או בזה"ז ואיך שיהיה מוכח עכ"ל דשורש מ"ה אפי' להוסיף אסור עיין ביצה ד"ב תוס' ד"ה ותנן: והנה הט"ז באו"ח תרע"ז אות ד' העלה שקי"ל כש"ע כאן להתיר משמע לגמרי פסק כמותו אפי' יש לו שורש מ"ה ומותר להוסיף במזיד כל שאין בעין בפ"ע וכ"כ הפ"ת אות י"ח. אלא שביש"ש ג"ה נ"ט וביצה ז' דווקא באין שורשו מ"ה כמו מוקצה הא בשר עוף בחלב וכדומה לא ומט"ז אין הכרע כל כך. ומה דקשיא לי טובא הוא מה שכתב המחבר לקמן קי"א ס"א שומן ג"ה תולין והלא טוב יותר להוסיף ואם נסבול זה אכתי בס"ה שם משמע אפי' איסור ממש דרבנן ומה החרדה הזאת יוסיף עד ס'. ושם אבאר: ומדי דברי בו זכור אזכרנו מה שיש לעיין בההיא דעצים שנשרו מן הדקל כי איכא לעיונא ביה טובא כמו שאגיד. הנה אומרו והוא מהפך באיסורא היינו טלטול כפרש"י שם ומשני בהיתרא דבטיל ברוב כפרש"י והרא"ש שם א"כ קשי' הא דבר שיש לו מתירין הוא ומיקלי קלי לא מהני אלא אחר שנשרף להנות ממנו אבל בטלטול בעודו בעין איך בטל גם הרא"ש שפירש דמיקל' הוא דמבטלין קשה מטלטול בעודו בעין ואם היינו מפרשים בהיתרא מהפך שתולין מה שמוליך מזויות כו' הוא של היתר כמ"ש היש"ש ביצה סי' א' אבל רש"י ורא"ש פירשו בטל הוא. ואם היינו אומרים דבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו אכילה אבל טלטול בעלמא לא אמרו כנראה ממרוצת דברי הר"ן בפ"ק די"ט הוה א"ש ועיין מהר"מ שי"ף דס"ד מרבה הוה זוז"ג ופריך טלטול והא אין מבטלין יע"ש ויש לתמוה זוז"ג אסור לכתחלה וי"ל ואיך שיהיה ע"כ מוכח דמוקצה עכ"פ יש שבח עצים בפת דאם לא כן למה לי מיקל' קלי והתוס' בעבודת כוכבים ס"ו ב' ד"ה אמר רבא ופסחים כ"ו ב' ד"ה חדש דאין שבח מוקצה בפת והמ"א באו"ח שכ"ה אות ד' הביאו א"כ מה היא דמשני מיקלי קלי כו': גם דברי המ"א בשכ"ה אות ד' שכתב בפסחים מ"ז ב' משמע דאסור לבשל בעצי מוקצה הם קושי ההבנה דהתם אמר אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה משמע דאהבערה לא מחייב הואיל וחזי לצורך היתר אלמא אם בישל בעצי מוקצה אף למה דס"ד מוקצה ד"ת אפ"ה התבשיל שרי אלא עייל מוקצה ולקי שהשתמש במוקצה כו'. ואף לאוכל נפש אסור מ"ה לס"ד אלא דרש"י ד"ה ועייל י"ל זה וצ"ע. גם מ"ש בתק"ז אות ג' דתוס' פסחים ה' ד"ה ואמר כתבו דאין יכול להנות תחילה אסור לשרוף לא הבינותי דומי' דנדרים דעיקרן לגבוה אסור וה"ה חמץ דמכוין להשביח מה שאין כן זה כל עיקרו לצורך הדיוט מה בכך שתחילת ביעורו אין ראוי. גם מ"ש דמוקצה מותר בהנאה כבר כתבנו דא"כ לאיזה צורך אמר מקלי קלי. ומה אעשה שעוונותי גרמו לי ולא זכיתי להבין כל זה: סוף דבר הכל נשמע בדאורייתא אפי' השיעור דרבנן אין מבטלין אפי' מיקלא קלי ובדרבנן היכא דמיקלו כ"ע מודים דשרי להוסיף ולא לבטל האיסור בעין ונ"ח בסימן תרע"ז הוה איסור בעין כמ"ש מהר"מ מרוטנבורג שם בטור ע"ש במ"א כיון דמשתמש לאורו והיכא דלא מיקלי המחבר פסק כאן דאפילו איסור שיש לו שורש מ"ה מוסיף עליו ובא"ח תי' המ"א אות י"ב דהוה קצת דבר שיש לו מתירין אף דבסימן ק"ב אין ברור כ"כ מ"מ משום חומרא די"א החמיר ומתחילה היה נ"ח ועומד לכך ל"ד לחתיכה לאחר ג"י בסימן ס"ט: וראוי שתדע בשר עוף בחלב להמחבר דנ"נ עס"י צ"ו ולדידן בשאר איסורים לא משכחת שמותר להוסיף בידים איסור דרבנן להט"ז אלא לח בלח בה"מ דמבואר בצ"ב דמותר אבל בע"א הוה כולה איסור ואין לבטל איסור דרבנן אף להמחבר וזה ברור ולפ"ז בנ"ח דהתיר הט"ז שם היינו בה"מ דווקא דאל"כ אפשר דנ"נ כה"ג ועיין במ"י: אם נפל חלב לשומן בהמה ונאסר ואח"כ נפל לשומן אחר ואין ס' נגד שומן האסור אף בה"מ דלא נ"נ והוה לח בלח ואף שנקרש השומן מה בכך דעיקר תלוי שיהיה האיסור והיתר מעורב יפה לא נ"נ בה"מ וה"ה שומן זה מהותך שנבלל יפה אף שנקרש אחר כך ודבר ברור הוא מ"מ אין להוסיף ולבטלו ולהדליק ממנו חדא דבאיסור תורה אף מיקלי אין להוסיף ועוד דנהנה מאורו הוה בעין ובשומן אווז כה"ג הא קיי"ל דמותר בהנאה וליש"ש בסימן פ"ז יע"ש דאוסר בהנאה מה שנהנה הוה בעין. ויראה לי אם מכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו שרי אבל לעצמו לא מהני הולכת הנאה ליה"מ עס"י ק"י בש"ך אות א' ושם יבואר. ומה שיש לעיין בנ"ח לענין זוז"ג אין העת האסף פה ובש"ך אות ח' אבאר עוד ובדין ביטול האיסורים בשבת ויו"ט: ש"ע סָעִיף ו
יג מן האיסור עט"ז. דמין אחר מבטלים ומשמע נמי היתר ואיסור השוין בטעמן שנפלו לא"מ בטילין כל שיש ס' נגד האיסור ובפתיחה הארכנו יעיין שם: ש"ע סָעִיף ו
יד לא שנא עט"ז. דהתם כף אחד הוא וליכא למיגזר אטו שא"מ גם יש קולא בלוע ועש"ך שם: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טו ואם נבלע עט"ז. מפני שיש בכאן דברים קושי ההבנה אבאר על הסדר: הנה הרשב"א בארוך קכ"ו ב' חידש דין אפילו נבלע איסור תורה בכלי והוא מועט שא"א לבוא לידי נתינת טעם שרי והמכוון בזה דודאי איסור בעין אסור לבטל ולהוסיף אבל בלוע בכלי שאין כוונתו לבטל אלא לבשל בתוכו לא מקרי מבטל ומיהו כיון דאפשר שלא להשתמש בכלי זה ואין הפסד אוכלין אסרי' לכתחלה כמ"ש הט"ז בסימן קל"ז אות ד' ולעיל אות ז' ודבר זה ל"מ למ"ד דאין מבטלין הוה דרבנן אלא אפילו למ"ד אין מבטלין מ"ה אפשר בכלי דאין מכוין הוה דרבנן שמא פעם אחר יתן טעם ומש"ה באם דרכו בשפע שא"א לידי טעם לא שייך למיגזר ולמד זה מע"ז ל"ג א"ב כו' נותן לתוכו מים כלומר ושותה. עשה כלומר דרש"י פי' שם מים מלוי ועירוי ודומיא דסיפא ציר ומורייס הוה הכשר דציר שורף היין במקומו א"כ אין ראיה מכאן ועיין בתה"א דף קנ"ג א' הביא פרש"י ונתן תבלין לדבריו דכייל להו עם ציר דבהכשירן קעסק ולבסוף כתב הרשב"א דנראה לו דברייתא תרתי קתני נותן מים ושותה כו' הרי שהרשב"א עצמו כתב כל זה. והפר"ח בקכ"ב באות ג' הקשה מרישא לסיפא והרי הרשב"א כתב כ"ז בקנ"ג וכדכתיבנא. והתוס' בעבודת כוכבים ל"ג ב' ד"ה שרא ה"ה מים וזה כפירש"י דאל"כ מים הוזכר בפי' להתיר ומיהו בתה"א קכ"ה א' כתב בשם מורו רבינו יונה ז"ל דדי בקליפה דבצונן. אין מבליע יותר מכ"ק ומש"ה שנינו ישראל נותן מים ואינו חושש כלומר ומשתמש בהם ע"י מים ואע"פ שיין הנפלט למים וקיי"ל אין מבטלין איסור הכא שרי לפי שיין מועט א"א לנתינת טעם ומותר לבטל לכתחילה עכ"ל הנה כאן פי' רבינו יונה ז"ל כרש"י מים ע"י עירוי וז"ש משתמש בהם על ידי מים ובהר"ן פרק אין מעמידין מבואר יותר דרבינו יונה סובר כרש"י ודייק לה דהמים של מילוי מותר והא אין מבטלין כו' ואיך שיהיה אפילו לרש"י עכ"פ מוכח מהא דשרי דיתן שכר היינו לשתות השכר וכמ"ש הפר"ח בקכ"ב אות ד': והט"ז הקשה דלמא משום דשאר משקים פוגמים ומש"ה שרי וכ"כ הרא"ש בע"ז שם דבכולי משערינן (וחולק ארשב"א דדי בקליפה) אלא דפגום מעיקרא הוא יע"ש ודחה הט"ז דברי הפרישה בקכ"ב אות ה' (בדרישה) דהרשב"א סובר דאין פוגמין מים ושאר משקים אלא מבטלין כו' דהא בתה"א דף קנ"ה ב' (ומ"ש קמ"ה ט"ס) כתב כל הכלים משמע אפילו שדרכן להשתמש מעט וע"כ הטעם דפוגמין אם כן סותר הרשב"א מ"ש בקכ"ו דהטעם משום דא"א לבוא לידי טעם וכ"ת כיון דסובר הרשב"א דבצונן אין בלוע רק כ"ק ויש בכלי אפילו קטן ס' נגד הקליפה כמ"ש הש"ך בס"ט אות ס"ד ואפילו שימש במקצת כלי אפשר דבכבוש אין מפליט בכל הכלי עס"י ק"ה ושם אבאר. ז"א דהא כתוב בקכ"ו א' דהיתר הוא דרכו להשתמש בשפע משמע בלא"ה אסור ואיך התיר בקנ"ה ב' כל הכלים: ועל מה שהקשה הרא"ה ז"ל בקכ"ו ב' דא"כ לשתמש יין תי' דלרשב"א אף שאין אוסר בהנאה אוסר במשהו והוא בתה"א קמ"ט א' בקנקנים ועיין ש"ך קל"ז אות ג' כיון שהיין תחילתו אסור בהנאה אוסר הבלוע במשהו יע"ש ויש לראות לכאורה הר"ב ז"ל זיכה שטרא לבי תרי דכאן לא הגיה כלום ובת"ח כלל פ"ה דין י"ב משמע דעתו כן וא"כ בקל"ז ס"ד דמותר ליתן מים או שאר משקין הא יין אסור ושתק הר"ב והא לדידן סתם יינם בס' כמבואר בקל"ד ס"ב בהג"ה א"כ ה"ה יין כקושית הרא"ה ז"ל וכמו שהגיה בקל"ז ס"א וכמ"ש הש"ך בס"ט אות ס"ד ואולי הט"ז סובר דמסתמא אין ששים נגד קליפת הקנקנים ועיין בסימן קל"ד בט"ז אות ז' צ"ע מ"ש דאין מבטלין לכתחלה והא מים מותר ליתן לכתחילה לכלי עובד כוכבים וסלק היין כמו שאינו כו'. ועמ"ש לקמן בדברי הט"ז בקל"ז ז' יע"ש ומה שיש לעיין בד' הר"ן שהביא הט"ז עיין פר"ח קכ"ב ואין להאריך כאן: והקשה הט"ז על הטור מדברי הר"ן שמשמע דהא דמותר קנקנים בקליפה הוא מדהתירו ליתן מים ושכר לקנקנים משום דמשהו מבטלין בכלים ומש"ה מהני קליפה לאיסור משהו א"כ הטור שהשיג בקכ"ב ע"כ בקנקנים הטעם דמותר כמ"ש הרא"ש בפסקיו בע"ז דפוגמים היין א"כ אין ראיה דקנקנים בצונן בלע שלהם מועט ולא די בקליפה. ואפילו הכי כתב בסימן קל"ה דברי הרשב"א דסגי בקליפה גם קושית הבית יוסף בקכ"ב על הטור דאין כאן קל וחומר דאב"י גזרו אטו ב"י דמצוי הוא לבשל בזו ובזו משא"כ אטו לא בשפע בכלי זו כיון דאין מצוי אלא בשפע דיש ס': ע"כ תירוץ הט"ז דהכי קאמר דיש כאן ב' קושיות א' איך התירו דיעבד המים ושכר ולזה י"ל דפוגמין היין אבל קשה קושיא ב' איך התירו נ"ט לפגם לכתחילה והא אין מבטלין איסור לכתחילה וכ"ת דכאן א"א לבוא לידי נתינת טעם כלל דפוגמין מ"מ נ"ט לפגם אין לעשות לכתחילה בשום ענין דגזרו אטו לשבח וע"כ תי' הרשב"א דמהא שמעינן דבלע הקנקן בצונן הוה דבר מועט וא"א לבוא לידי נתינת טעם ומש"ה אף בכלים קטנים מותר ליתן לכתחילה מים ושכר דיש ס' נגד המעט וכ"ת אין מבטלין איסור לכתחילה י"ל דלמא יתן טעם והרי פוגמין וליכא למיגזר והלכך לא גזרינן אטו לא ישתמש בשפע לכלים קטנים דמ"מ לא יבוא לידי טעם דפוגמין מים ושכר ביין ומש"ה עכ"פ כי משתמש בכל הכלי עכ"פ יש ס' ושרי וכ"ש כלי גדול דאין דרכו להשתמש אלא בשפע דאפילו לאו טעמא דפוגם שרי דא"א לבוא לידי טעם דמש"ש מכלים קטנים משום דא"א לבא לידי טעם ה"ה גדולים וחלב ודם מה"ט שרי לבטל והטור סובר דוודאי הוא מוכח דאין בלעו של קנקנין בצונן כ"א דבר מועט דאל"כ איך התירו לעשות נ"ט לפגם לכתחילה כל שאין ס' נגדו אלא וודאי מועט הוא ויש ששים ומשום הכי שרי דאי אפשר לבוא לידי טעם דאי נמי לא יהיה ששים נותן טעם לפגם הוא ואין חילוק בין כלים גדולים או קטנים. ובגדולים בטעם מושבח כמו חלב ודם אפילו שיש ששים ואין דרכו להשתמש אלא בשפע אפ"ה אפשר דגזרינן אטו ישתמש במועט ומנלן להקל. ועכ"פ שפיר מוכח דבלע מועט הוא ודי בקליפה דאל"כ איך מותר נט"ל באין ס' לכתחילה ומ"ש הט"ז וקליפה בעי ביין דאינו פוגם פשוט הוא ואפילו ס' לא מהני לחד דעה בסתם יינם: ומ"ש הט"ז דפוגם שרי משמע באיסור הפוגם מבטלין בס' הבלוע בכלי אף בקטן ול"ד גדול דא"נ ישתמש במועט הוה נט"ל ולא יבוא לידי טעם. גם מ"ש שהרמב"ן כהר"ן הוא בתה"א קנ"ה א' (וט"ס קמ"ה) דאין קליפה מותרת וע"כ הא דמותר ליתן מים ושכר דנ"ט לפגם ושורפין במקומו ואפי' משהו ליכא ועדיף משאר נ"ט לפגם והרשב"א סיים שם דבשל דבריהם שומעין להקל היינו סתה יינם. משא"כ באיסור תורה כתב הט"ז דלא שייך שומעין להקל להרשב"א ואף כלי גדול אסור ומשמע באיסור מועט דרבנן שומעין להרשב"א להקל. ומיהו מ"ש שהב"ח פסק להחמיר הוא בקכ"ב ס"ד ומ"ש הלבוש כתב כן הנה בצ"ט כתב היתר ובקכ"ב כתב דעה א' בסתם וי"א משמע כדעה א' וצ"ע: ועמ"ש הט"ז בקל"ז אות ז' דבצונן הקילו יע"ש וקשה מכאן. גם מ"ש דהוה גזירה לגזירה הנה נט"ל אסור אף באיסור דרבנן ובק"ג וקכ"ב אבאר דקדירה שאב"י מאיסור דרבנן נמי אסור ולדינא צ"ע באיסור דרבנן בכלי גדול עכ"פ שדרכו להשתמש בשפע אולי יש לצדד. והש"ך בקכ"ב אות ד' החמיר ג"כ ובנה"כ כאן יע"ש: מ"ש הרשב"א אין מבטלין איסור אף שסתם יינם דרבנן מוסיף אבל לא מבטלין ומה שראוי להזכיר בכאן הוא דעם כל הטורח הזה יש לחקור בשלמא הרשב"א סובר אין חנ"נ בשאר איסורים א"ש משא"כ לדידן א"כ איסור מועט בכלי גדול ובישלו הרבה היתר ועירו משם התבשיל והקדירה חמה מחום אש וודאי מפליט ומבליע בדופני הקדירה ולגבי הבלוע אין ס' נגד המועט א"כ איך יצויר דין זה לדידן כלל עס"י צ"ב וצ"ג ואולי בצונן בכבוש שייך זה ובצ"ב בטיפת חלב על הקדירה חקרנו שם וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ז
בְּאֵר הֵיטֵב
סָעִיף א
א עצמות. כ' הט"ז וז"ל לפי שאינם בני אכילה אינם בכלל האיסור ומ"מ בולעים הם ע"י הבישול ע"כ מצטרפים לבטל האיסור ומו"ח ז"ל הקשה על רמ"א ממ"ש בת"ח דאפי' החרס שבכלי צריך ס' נגדו אם כן גם כאן נימא דהעצמות נ"נ ואני אומר משה אמת ותורתו אמת דעצם זה דומה ממש לכלי מתכות דלא אמרינן ביה חנ"נ משום דיש לו היתר בהגעלה ה"נ בעצם דמבואר בא"ח סי' תנ"א דכלי עצם ניתרים בהגעלה ע"כ לא שייך כאן חנ"נ עכ"ל והר"ן פ' ג"ה כ' דהעצמות הרכות מצטרפים לאיסור מפני מוח שבהן ומחמת רכותן שיצא לחות אבל עצמות יבשים או קליפות של ביצים וכה"ג אף אותן של איסור מצטרפין לבטל האיסור וכן דעת האו"ה וב"ח: ש"ע סָעִיף א
ב הקדרה. פי' אותה קדרה שמבשל בה עכשיו איסור והיתר: ש"ע סָעִיף א
ג מחמירים. ומ"מ גם לאיסור אין מצטרפין אבל עצמות ההיתר מצטרפין להיתר. ש"ך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד שבלעו. ולא סגי בס' נגד בשר הנבלה דשמא נתמעט הבשר בבישולו ונכנס בעצמות כן איתא בטור: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה הבלועה. פירוש חתיכה הבלוע מאיסור שנפלה להיתר ואין בהיתר ששים לבטל האיסור אלא בצירוף החתיכה מצטרפין גם החתיכה לבטל מיהו החתיכה עצמה אסורה כמ"ש המחבר בר"ס ק"ו אבל אין נוהגין כן לדידן אלא צריך ס' נגד כל החתיכה ואפ"ה החתיכה עצמה אסורה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו ונתמעט. כתב מהרש"ל נראה אפילו היכא שראינו שנפל האיסור ולא נתמעט בשיעור א' עם ההיתר אפ"ה אין לשער במה דבלעה הקדרה כי אין לעמוד על שורש הדבר ולא ידע כמה בלעה הקדרה וכמה פעמים יבא קלקול מזה אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו וכתב הט"ז לפי זה אין להורות היתר במ"ש הש"ע בסעיף זה ומשערין באומד יפה וכו': ש"ע סָעִיף ד
ז שבלעה. כתב הט"ז א"ל שמא בנפילת האיסור היה האיסור גדל מאד ועכשיו נצטמק דאחזוקי איסורא לא מחזקינן מיהו כבר כתבתי לעיל שאין להקל בזה אף במין במינו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח לכתחלה. כ' הש"ך דיש אומרים דאסור לבטלו מדאורייתא מיהו בדיעבד לכ"ע דינו כמ"ש המחבר אחר כך עכ"ל וכתב בט"ז דבסימן פ"ד סי"ג מבואר דאם אין כוונתו רק לדבר אחר כגון לתקן הדבש מותר ובסימן קל"ז ס"ב כתבתי דהיינו דוקא באם א"א בענין אחר: ש"ע סָעִיף ה
ט עבר. פי' שזרק איסור מועט לתוך היתר מרובה שיש ס' נגדו או שנפל מעצמו לאין ס' בהיתר אלא שריבה אח"כ: ש"ע סָעִיף ה
י בשבילו. דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דלמא אתי למימר לעובד כוכבים או לעבד שיבטלנו הלכך קנסינן ליה אבל אם לא היה שלו וגם לא נתכוון לבטל בשביל עצמו שרי לדידיה דלא אהני מעשיו הרעים ב"י וכתב רש"ל ודוקא שידע זה שנתבטל עבורו ניחא ליה אפילו לא צוה אותו לבטלו אבל אם לא ידע ממנו שרי ליה דהרי הוא כשוגג ובמקום דאסור לו אסור גם לבני ביתו וכתב הט"ז דאם טעה בדין וסבר שמותר לבטל האיסור מקרי שוגג וראיה משבת פ' כלל גדול במתני' דאם שכח שיש איסור מלאכה בזה אף על גב שיודע שהיום שבת מקרי שוגג ה"נ דכוותיה וכן איתא מפורש בתוספות בבכורות דף כ"ג ד"ה סבר וכו': ש"ע סָעִיף ה
יא למכרו. כתב הש"ך ונראה דדוקא כשישראל לוקח ביוקר מעובד כוכבים הוא דאסור דאל"ה אין טעם לאסרו למכור לישראל דהא לא אהני מעשיו הרעים: ש"ע סָעִיף ה
יב נבלה. כ' הש"ך לכאורה קשיא מה ענין זה לחנ"נ דאפי' למ"ד דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורי' מ"מ חתיכה שבלעה איסור ונתוסף עליה היתר אח"כ החתיכה עצמה נשארה באיסור' כמ"ש כל הפוסקים ר"ס ק"י שהאיסור שבה אינו נפלט לגמרי אלא הרב אתי לאשמועינן דחתיכה שבלעה איסור ונתוסף אח"כ היתר אפי' התוספת אסור כי ליכא ס' נגד כל החתיכה אבל אם ריבה עליו בשוגג נגד כל מה שנ"נ אפילו בבב"ח בלח בלח הכל מותר אבל בחתיכה שבלעה איסור אפילו ריבה עליו ס' נגד כל החתיכה נשארה החתיכה עצמה באיסורה וכ' עוד דמדברי הר"ב משמע דאפילו בבב"ח לא אמרינן חנ"נ בלח בלח והוא חולק עליו ע"ש שהניח דברי רמ"א בצ"ע: ש"ע סָעִיף ה
יג נהגו. כתב הט"ז הטעם דאין לנו לחוש שמא נתוסף אחר שנעשה נבלה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אמנם אם ידוע להמורה שנתוסף אלא שאין ידוע אימתי בזה ודאי יש לחקור אחר זה אימתי נתוסף כנ"ל להלכה עכ"ל וכתב בש"ך אפי' למ"ד דלח בלח נ"נ וכן חתיכה שבלעה איסור לכ"ע בכולהו לא נהגו לחקור דלא מחזקינן איסורא אך מ"ש הרב לחלק בין נודע התערובת או לא ואפי' בחנ"נ יש חילוק זה חולק עליו הש"ך שהרי למ"ד חנ"נ א"כ תיכף כשלא היה ס' נתן טעם ומה לי אם נודע או לא והכי מוכח נמי מסימן צ"ב גבי תחב כף חולבת בקדרה של בשר ב' פעמים ולא נודע בנתים דצריך ב"פ ס' מטעם דבפעם הא' נעשה כל הכף נבלה וכן כמה שאר ראיות ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יד מרבה. הקשה הש"ך דבא"ח סי' תרע"ז כתב המחבר דמותר השמן שבנר חנוכה שנתערב בשמן אחר ואין בו ס' לבטל יש מי שאומר שאין להוסיף עליו לבטלו עכ"ל והרי נר חנוכה אינו אלא מדרבנן ודוחק לחלק דהתם כיון דהוקצה למצותו חמיר טפי וצ"ע עכ"ל. (והמ"א רוצה לתרץ שם דחנוכה הוי דבר שיש לו מתירין לשנה הבאה ולא אוכל להבין דבריו דא"כ אפילו באלף לא בטיל ולמה כ' המחבר שם ואין בו ס' לבטלו): ש"ע סָעִיף ו
טו לשנות. כתב הט"ז ול"ד לעצים שנשרו מן הדקל בי"ט לתוך התנור שמרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן דהתם מקלי קלי לאיסורא ואינו נהנה מהם עד שעת ביעורן מן העולם ואז אין ממש באיסור וכ' מהרש"ל דהא דאמרינן התם טעמא דמקלי קלי הוא דוקא משום דהוי דשיל"מ אבל בדשאל"מ בכל איסורי דרבנן מרבה ומבטלן ע"כ פסק דבדיעבד אפילו כוון לבטלם ולא ידע שאסור לעשות כן שרי ע"כ ואני הוכחתי לעיל דאם לא ידע שיש איסור בדבר שרי בכל הביטולים עכ"ל: ש"ע סָעִיף ו
טז יבש. והש"ך כתב דנ"ל להתיר בהפסד מרובה אם הוא יבש ביבש ומין במינו ונודע בינתים ע"ש שמביא כמה ראיות לדבריו וכל זה אם יש להם טעם א' אבל ב' איסורים שחלוקים בטעמם אז כל א' מבטל את חבירו ע"ל סי' צ"ח וכ' הט"ז ול"ד לתחיבת כף ב' פעמים בסי' צ"ד דהכא איכא איסור חדש: ש"ע סָעִיף ו
יז בבשר. כתב הש"ך וא"ל פשיטא דהא כל איסור בטל בששים יש לפרש משום דבסימן רצ"ט יתבאר דגבי היתר בהיתר לא שייך ביטול קמ"ל דהכא לא אמרינן כן עיין שם ובת"ח כתב דאפילו לכתחלה מותר ליתן המים בקדרה של בשר כיון דכבר נתבטל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יח להשתמש. והט"ז חולק על דין זה ומביא כמה ראיות דלא אמרינן כן אלא במקום שהוא פוגם גם כן ופסק כן הב"ח והלבוש ע"ש ועיין בסימן קכ"ב ס"ה: ש"ע סָעִיף ז
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה
סָעִיף א
א עצמות האיסור מצטרפים. עש"ך שפסק כהר"ן דעצמות רכות מצטרפים לאיסור ועיין בשו"ת מהר"י הלוי סי' כ"ח שלא פסק כן אלא דמצטרפין להיתר ע"ש ראייתו. וע"ש עוד בסי' כ"ז שכתב דאיכא לספוקי אי דוקא בבישול מצטרפין עצמות איסור להיתר ולא במליחה או ל"ש ולכן באיסור כחוש שמן הדין לא בעי ס' אלא מחמת חומרא שמדמין לבישול מצטרפים ממ"נ אבל איסור שמן דבעי ששים מחמת שהאיסור מפעפע אפשר דאין מפעפע בעצמות ולא מצטרף אפילו של היתר ע"ש. ועיין בספר תיבת גמא פ' וירא אות ט' שכתב דאף אבר מ"ה שנפל להיתר. עצמות שבו מצטרפים להיתר אע"ג דבאבר מ"ה מצטרף עצם לכזית חידוש הוא. ודוקא בעיניה לא פליטתו ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ב ברוטב. עיין בתשובת בית יעקב סוף סי' נ"ז שכתב דמה שעולה הזיעה למעלה חסר מן המאכל וכשמשערים בס' צריך לשער מה שחסר ע"י הזיעה ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ג אין מבטלין איסור. עש"ך שכתב בשם פוסקים שהוא מדרבנן ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' מ"ה שכתב דדוקא לבטל הטעם של איסור הוא מדרבנן אבל ממשות האיסור יבש ביבש ברוב הוא מדאורייתא וה"ה לבטל בס' ע"ש (ובזה מתורץ מה שהקשה בספר תפארת ישראל על משניות במעשר שני פ"ב משנה ד' ע"ש ועיין בנ"צ מה שכתבתי בזה) אבל בלח בלח לבטל בס' משמע שם דמותר מדאורייתא ועיין בזה בתשובת פני אריה ס"ב באורך ועיין בנו"ב קמא חי"ד סי' כ"ו ד"ה ועכ"פ אומר אני. ועיין בתשובת שמן רוקח חלק שני סי' י"ד שהאריך מאד בענין זה וביאר פרטים הרבה בדין זה: ש"ע סָעִיף ה
ד לכתחלה. [עבה"ט בשם ט"ז דהא דמותר אם אין כוונתו דוקא בא"א בענין אחר. ובפמ"ג מבואר דאף אם אפשר רק שהוא טירחא נמי שרי ע"ש ועיין בספר בית יהודא שכתב עפ"ז נראה בפרי העץ שקורין מאלינש שמבשלין במים ואח"כ סוחטין את המאליניש וזורקים אותן ומסננין את הסאק ומבשלין אותו בדבש לטבל בהם פת ובשר דא"צ לבדוק מקודם אח המאלינש אחד אחד לראות בתוך הנקבים לבדוק מתולעים דשכיחא בהם מאחר דאיכא טירחא מרובה לבדוק כולם אך אין דברי הפמ"ג מוכרחים ע"ש] ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' כ"ו על דבר הקרו"ק ויש קורין אותו הוזין בלאזין והוא שלפוחית של דג טמא ומייבשין אותו ונותנים אותו לתוך משקה מי דבש וטבעו להצהיל המשקה ונתעוררו גדולי הדור ע"ז שיש לאסור שהרי זה נשאר תוך המשקה וכבוש כמבושל ואי משום שבטל בששים אין מבטלין איסור לכתחלה והוא ז"ל האריך בזה ומסיק דהיתר גמור הוא מהרבה טעמים ע"ש ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ע"ג: ש"ע סָעִיף ה
ה בשבילו. עבה"ט בשם ט"ז דאומר מותר שוגג הוא ועיין בתשובת צמח צדק סי' מ"ס שכתב דאם הוא מסופק בהוראה ושאל ללומדים ולא שאל לבעלי הוראה המפורסמים לא מקרי שוגג ע"ש ובזה נדחה דברי תשובת בית יעקב סי' פ"ה שרצה לדמות אם עשתה ע"פ דבורה של אשה אחרת לעשתה עפ"י חכם דמאי שנא ע"ש ועיין עוד בבי"ע שם שחולק על הט"ז בזה. [ועיין מג"א סי' שי"ח סק"ג ועיין בתשובת ח"ס סי' פ"ח מ"ש בזה ומשמעות דבריו שמסכים עם הט"ז בזה ע"ש]: ש"ע סָעִיף ה
ו אבל אם נודע. עש"ך שחולק ע"ז שאין לחלק כלל בין נודע או לא אלא בין שוגג למזיד. ועיין עוד בש"ך שהאריך לסתור דעת האו"ה שכתב דאפילו היכא דאמרינן חנ"נ יש ג"כ חילוק בין נודע או לא דליתא והעלה דגם בלא נודע אמרינן חנ"נ וסיים אף דהרמ"א בד"מ ובת"ח הביא דברי האו"ה דבלא נודע לא אמרינן חנ"נ דילמא הרב חזר בו ולכך לא כתב דין זה בהגהותיו ע"ש וכן העלו הפר"ח והמנ"י כלל פ"ה ס"ק ל"ח אלא דהמנ"י כתב שם דבלח בלח כיון דבהפ"מ לא אמרינן ביה חנ"נ יש להקל בזה בלא נודע ע"ש. והפמ"ג כתב ולענין דינא בלא נודע בבשר בחלב ודאי אסור מה"ת ובשאר איסורים בהפ"מ אין בידי להקל ע"ש ומשמע דגם להחמיר לא ברירא ליה ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר נ"ע ס"ס ס"ז שתמה על הש"ך במ"ש אולי הרב חזר בו דלכאורה לית ביה ספיקא דבודאי חזר הרב דהא לעיל סי' ע"ג ס"ו בנמצא כבד דבוק שכתב בהג"ה דנ"נ וצריך ס' נגד כל העוף. ולשון נמצא משמע דלא הרגישו שהכבד נשאר בעוף עד אח"כ שנמצא כן הרי אף בלא נודע אמרינן נ"נ וכן פסקינן סימן ע"ב ס"ג גבי לב. וכיון שכן אף דהפמ"ג כתב דלא ברירא ליה להקל בהפ"מ לפענ"ד ברירא להחמיר דהא בההוא דלב וכבד לא נזכר שם דעה להקל בהפ"מ. ושוב כתב ליישב דברי הש"ך דכיון דהש"ך כתב בפשיטות דאותה חתיכה ודאי אסור אף בלא נודע דלמא נשאר בו מהאיסור הרבה כיון שכן ממילא האחרות אסורות אם אין ס' נגד כל החתיכה דנהי דנימא דבלא נודע לא אמרינן חנ"נ מ"מ אחר שנודע התערובות והחתיכה קיימא באיסורה החנ"נ ואוסר עתה את האחרת דאילו נפלה לקדרה אחרת היתה אוסרת הכי נמי אוסרת לחתיכות שבקדרה זו. וא"כ י"ל דה"ט דבלב וכבד בעי ס' נגד כל העוף דמיירי שנמצא דבוק בעוד שהקדרה רותחת וכיון דהעוף נשאר באיסורו נעשה עתה אחר הידיעה העוף נבלה ואוסר לאחרות כאילו עתה נפלה לקדירה אחרת אבל היכא דלא שייך כן כגון שסילקו להעוף מהקדרה קודם שנודע או דנצטנן הקדרה קודם שנודע בזה הוא דנסתפק הש"ך אם הרמ"א חזר בו או לא ובזה כתב הפמ"ג דלא ברירא ליה להקל בהפ"מ גם להחמיר לא ברירא ליה ולכן מאן דמקיל בזה בהפ"מ או צורך שבת אין מזחיחים אותו עכ"ד ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז מרבה עליו. עבה"ט ומה שהקשה על המג"א עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר בהשמטות לסי' ל"ח שגם הוא נ"ע הקשה כן וכתב ליישב הסתירה בטוב טעם ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ח נבלע איסור מועט. ע' בתשובת שער נפתלי מסי' ז' עד סי' יו"ד מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף ז
בִּיאוּר הַגְרָ״א
סָעִיף א
א חתיכת כו' ירושלמי פ"ה דתרומות אין תנופת תרומה מצטרפות עם התרומה לאסור על החולין אבל תנופת חולין מצטרפות עם החולין להעלות התרומה ובפ"א דערלה ופ"ו דנזיר ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין משערין אותן כאלו הן בצל וקפליט מאי כדון ההן אמר נ"ט א' במאה וההן אמר נ"ט א' בששים מ"ד בששים אין את עושה את הזרוע א' מק' לאיל מ"ד בק' את עושה את הזרוע א' מק' לאיל מ"ר בק' את מוציא את העצמות מן הזרוע ומ"ד בס' אין את מוציא את העצמות מן הזרוע. וכשם שאת מוציא את העצמות מן הזרוע כך את מוציא מן האיל לית את יכול דתני אין תנופת תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור על החולין אבל תנופת חולין מצטרפות עם החולין להעלות את התרומה רב ביבי בעי תנופת תרומה מהו שמצטרף עם החולין להעלות את התרומה מן מה דא"ר הונא קליפי איסור מצטרפין להיתר הדא אמרה תנופת תרומה מצטרפות עם החולין להעלות את התרומה ובפ"י דתרומות ביצה בס' א"ר חנינא הירק והקליפה מצטרפין א"ר זעירא ואיסורו מתוכו ר"ל דאין משערין אלא באוכל שבביצה רב הונא אמר קליפי איסור מעלין את ההיתר וירושלמי דלעיל פליגא אהך דשם אמר למ"ד בס' עצמות הזרוע מצטרפין לאיסור וכ"ש שאין מצטרפין להיתר וסוגיא דפ' ג"ה צ"ח ב' פליגא יותר דלמ"ד במאה אף קליפי היתר אין מצטרפין להיתר דאמר בשר בהדי כו' וכס"ד דירושלמי הנ"ל וכשם שאת מוצא כו' אלא די"ל דלאו דוקא ואיידי דנקט בשר בזרוע נקט נמי בשר באיל מיהא שמעינן דלכל הסוגיות עצמות ההיתר מצטרפין להיתר וכ"ש למ"ד בס' כמ"ש בגמ' בשר ועצמות בהדי כו' אלא דלמ"ד בס' בין לסוגיא דגמ' בין לסוגיא דירושלמי הנ"ל עצמות האיסור מצטרפין לאיסור וכ"ש שאין מצטרפין להיתר ולכאורה פליגא אההיא דפ"י דתרומות כנ"ל וכתב הר"ן דשאני עצמות שבזרוע דמצטרפות לאיסור מפני המוח שבתוכן ומחמת רכותן שיוצא מהן ליחה אבל עצמות יבשין הוי כמו קליפין דפ"י דתרומות דלא עדיף מג"ה למ"ד אין בגידין בנ"ט דאין אוסר וכמ"ש בפי"א דתרומות עצמות הקדשים בזמן כו' ר' אבהו בשם ר"י בראשי הכנפים והסחוסין היא מתני' וכן בגמ' דפסחים פ"ג א' ה"ד אילימא דלית בהו מוח כו' ובהא פליגי דלמ"ד בק' אפי' אותן שיש בהן מוח אין מצטרפין לאיסור וקי"ל כמ"ד בס' וז"ש בירושלמי הנ"ל וכשם שאת כו' לית את יכול דתני אין ולכאורה ההיא ברייתא תיובתא אמ"ד בס' ולא היא דאף מ"ד בס' מודה בתנופת וקליפין אלא דלמ"ד בק' אף אותן שיש בהן מוח הוי כתנופת וז"ש לית כו' וז"ש בש"ע אבל המוח כו' ועש"ך דה"ה עצמות דכין וכנ"ל מירושלמי הנ"ל בראשי הכנפים כו': ש"ע סָעִיף א
ב וגוף הקדירה כו'. פ' ג"ה צ"ז ב' אר"ח כשהן משערין כו' וקי"ל דלא כלישנא קמא כמ"ש רש"י וכ"ש לפי' הרשב"א כמ"ש בס"ד ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג ויש מחמירין כו'. כ"כ הרא"ש בפ' ג"ה דמתוך הברייתא אין תנופת כו' משמע לא לאיסור ולא להיתר ועוד דקאמר אבל תנופת של חולין כו' משמע אבל דתרומה לא וכן משמע לכאורה מירושלמי הנ"ל דקאמר מ"ד בק' את מוציא כו' משמע דאין מצטרף לא לאיסור ולא להיתר ועדיין לא ידענו מפשיטותא דבעיא דרב ביבי ולא פריך שם אלא על עצמות האיל וכשם כו' ונמצא ששיער ק' בלא עצם הזרוע וא"כ אף למסקנא ע"כ אין מצטרף. אבל י"ל דקס"ד כן אבל למסקנא ק' הוא עם העצם וז"ש כי כן עיקר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד בד"א כו' דלא גרע מקדירה דאמרינן בפ' ד"ח (צ"ו ב') ובפ' ג"ה ובפ' כ"ה קדירה שבשל כו' בנ"ט: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה ומשערין ההיתר כו'. וה"מ כו'. ערש"י שם ד"ה במאי כו' ועיקר הדבר כו' ור"ל אם לא ראינו האיסור בשעת נפילתו ור' חנינא מיירי שראינו האיסור בשעת נפילתו והוא עכשיו כמו שהיה ולא נצטמק וההיתר נצטמק. וכתב הרשב"א ומשמע מדבריו דבכה"ג אף מה שכלה ואבד מחמת האור ג"כ מצטרף ול"נ דמה לנו מה שהיה בתחילה עכשיו נתמעט וחוזר האיסור ואוסר וכמ"ש (שם) וכחל עצמו אסור דאי נפל כו' וכ"מ מדברי הרמב"ם שכתב במה שבלעה הקדירה ועומד בדופני כו' ומשערין כו' כמ"ש בש"ע. וראיה ממ"ש בספ"ה דתרומות כשם שפחתו החולין כך כו' משמע הא לא פיחתה התרומה אסור וכתב עוד די"מ דלישנא קמא בקדירה עצמה ר"ל במה שהוא עכשיו בקדירה ולא במה שבלע הקדירה ולישנא בתרא אף במה שבלעה ופסקו כלישנא בתרא דמר בר רב אשי צ"ח א' ס"ל כוותיה ולא הקשו עליו אלא אטו כו' ובלא ידעינן שיעור האיסור כנ"ל וכ' ומסתברא דוקא מין במינו אבל מין בשא"מ הלכה כלישנא קמא לחומרא דספיקא דאורייתא היא וצ"ל דס"ל חלב ובשר הוי מין במינו לכך היקל מר בר רב אשי וע"ל סי' צ"ח ס"א מש"ש [והנה דעת הרמב"ם ורש"י כלישנא בתרא דבלע קדירה אלא דלרש"י אם לא ראינוהו בנפילה משערינן כמות שהוא בלא קדירה וכן ס"ל לרשב"א במין במינו וכמ"ש אטו דאיסורא כו' וכמש"ש דהלכה כלישנא בתרא דמר בר רב אשי כו' ולא הקשו כו' אלא דבמין בשא"מ פ' כלישנא קמא וכי"מ ור"ל אפילו ראינוהו בעת נפילה ולא נצטמק וזהו החילוק בין לישנא קמא ללישנא בתרא וכ"ה בטור ומשערין ההיתר כו' שגם באיסור כו' והרשב"א כו'. ודברי ש"ע אינן מדוקדקין שהתחיל בלשון הטור וסיים וה"מ מין בשא"מ כו']: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו ואפילו נפל כו'. מתני' ספ"ה דתרומות ואח"כ נפל שם חולין כו' וירושלמי שם ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותרין מזיד אסורין ולא מתני' היא שוגג מותר מזיד אסור מתני' בתרומה אתא מימר לך אפילו שאר כל הדברים: ש"ע סָעִיף ה
ז עבר כו'. מתני' וירושלמי הנ"ל וגמ' דגטין נ"ד ב' וכר' יוסי דהלכה כמותו מחבריו כמ"ש בפ"ד דעירובין (מ"ו ב'): ש"ע סָעִיף ה
ח למבטל כו'. כמו מבשל בשבת לר"י דקי"ל כוותיהו שניהם משום קנסא כמ"ש בגטין שם נ"ג ורמי דר"י אדר"י דתניא המבשל כו' כי לא קניס כו' ושם ורמי דר"י אדר"י בדרבנן כו': ש"ע סָעִיף ה
ט וכן למי כו'. כמ"ש בפ"ג די"מ (כ"ה א') הבא בשביל ישראל זה כו' ובב"מ צ' ב' שלח להו הערמה כו' פשיטא בנו גדול כו': ש"ע סָעִיף ה
י ואסורים למכרו כו'. כמו דס"ד שם ימכרו לשחיטה ואף למסקנא שם משום דבלא"ה היה יכול ליהנות ממנו וערש"י שם ד"ה דיין כו' משא"כ כאן וכמ"ש בספ"מ דשביעית ימכרו לאוכליהן ודמיהן כו': ש"ע סָעִיף ה
יא ודוקא כו'. כמש"ל בסי' צ"ב שמכאן מוכח דביבש ביבש לא אמרינן חנ"נ וכן לח בלח בשאר איסורים וכמ"ש בפ"ה דע"ז (ע"ג ב') שני כוסות כו': ש"ע סָעִיף ה
יב וי"א דאפילו כו'. למד ממ"ש בפ"ה דתרומות ולא הספיק להגביה כו' ואמרו בירושלמי שם רש"א ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה ואף רבנן ל"פ אלא בתרומה דצריך הרמה וה"ה לחומרא וכמ"ש בזבחים ק"ד א' והאיכא נמצאת טריפה כו' וערש"י שם ד"ה מרצה וכמ"ש הרא"ש בפ' ג"ה. אבל באמת לא דמי לשם ותרי אמרו במזיד אסור וא"א אלא בשנודע וערש"י בגטין נ"ד ב' ד"ה יעלו כו' וכ"ש בשלא נודע: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יג איסור של דבריהם כו'. דלא אמרו בפ"ק די"ט (ד' ב') עצים שנשרו כו' אלא שנשרו לתוך עצים וכגי' ספרים מוסיף ומרבה כו' ואף שאמרו ברפ"ד דבכורות תרומת ח"ל רבה כו' לא אמרו אלא בתרומת ח"ל דקילא ובטלה ברוב משא"כ בשאר איסורין דרבנן כמש"ל סי' צ"ח (בס"ק ל') ועתוס' דפסחים ל' א' ד"ה לישהינהו כו': (ליקוט) איסור כו'. עסי' שכ"ג ומותר לבטלה כו' וי"ל דחלת ח"ל שאני שהקילו בה כמה דברים שם אבל הרמב"ן כתב (בפ"ג דפסחים במלחמות ובחידושיו על יבמות בק"א) דגם שם דיעבד דוקא וז"ש בפ"ג דפסחים (מ"ו א' במתני') כיצד מפרישין חלה כו' ואף בח"ל כמ"ש הרי"ף וש"פ ואם איתא הרי ראוי אף לכהן טמא בביטול ברוב וער"נ (ע"כ): (ליקוט) איסור של כו' אבל כו'. ממ"ש בבכורות כ"ז א' הלכך נדה כו' ואי ליכא כו' ואם איתא אפילו לגדול שלא טבל ראוי ע"י ביטול כמש"ש אלא דאין ביטול אלא אם נתערבה כבר וכה"ג אמר שם רבה מבטל כו'. ר"נ בפ"ג דפסחים (הראיה מבכורות ליתא שם) ותוס' שם ד"ה הלכך כו' תי' (מחמת ד"א) משום דדבר מועט כו' ותוס' ס"ל בפסחים שם במתני' דאפילו לא נתערבה יכול לערב ברוב ולאכלה (ע"כ): (ליקוט) איסור כו' אבל כו'. כמ"ש בירושלמי רפ"ב דכלאים והביאו הר"ש שם כיצד ימעט או יוסיף על סאה כו' תמן כו' [וודאי לא גרע מן שאר דרבנן] ואמר שם אי לערב אפילו כ"ש אסור אלמא לערב אפילו בדרבנן אסור אע"פ שאין מתכוין לזרוע ועסי' רצ"ו ס"ה וס"ז (ע"כ): ש"ע סָעִיף ו
יד וי"א דאין כו'. דמ"ש שם אבל בדרבנן מבטלין היינו כמסקנא דשם היכא דמקלי קלי איסורא דאל"כ עיגולי דבילה דשם יוסיף עליו וכן בחצי זיתא תרבא דפ' ג"ה ועתוס' שם ד"ה ותנן כו': ש"ע סָעִיף ו
טו איסור שנתבטל כו'. כמ"ש בזבחים ל"א א' ויקץ כישן הפיגול ואף מאן דמתיר שם משום עירוב מחשבות ובבכורות כ"ב א' אר"י ל"ש אלא כו' ואף אביי דפליג מודה דמומאה מעוררת טומאה כמ"ש שם ממתני' דפ"ה דתרומות ואמרינן (ס"ז דכלאים וש"מ) המעביר עציץ נקוב כו' ואמרינן (ב"ק ק' וש"מ) נפרצה א"ל גדוד כו' ולא אמרינן ראשון ראשון בטיל ובפ"ו דשבת (ס"ה ב') שמא ירבו הנוטפים כו' ואפילו לקולא אמרינן דחוזר וניעור כמ"ש בספ"ז דנדרים גידולי היתר מעלין את האיסור וכל הסוגיא דשם וכ"ש לחומרא כמ"ש שם ודלמא לחומרא שאני ובספ"ה דתרומות ואם ידוע שהחטין של חולין כו' ושם סאה כו' ואח"כ נפלו שם כו' ובירושלמי שם כל האיסורין שריבה עליהן כו' ובפ"ה דע"ז (ע"ג ב') שני כוסות כו' ובירושלמי פ"ב דערלה גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין ואין בהן בנ"ט ריבה עליהן גריסין מין מעורר מינו לאסור לא תהא גדולה מיי"נ כמה דתימר ביי"נ אתה רואה את ההיתר כמו שאינו ואותו האיסור אם יש בו בנ"ט אסור ואם לאו מותר הדא דאמר ריבה עליהן גריסין של תרומה אסור והא דאמרינן בפ"ה רע"ז (ע"ג א') דראשון ראשון בטיל פי' תוס' שם ובבכורות שם ובפ' הערל (פ"ב ב') ושאר מקומות דהיינו באיסור משהו אבל בנ"ט חוזר וניעור דהא הטעם ניכר בהן ובכה"נ דאמרינן בפ"ב דערלה התרומה מעלה כו' ושם הערלה מעלה כו' והערלה מעלה את הערלה בשאינו נ"ט וכמ"ש שם רא"א מצטרפין בנ"ט אבל לא לאסור ובפ"ה דתרומות ולא הספיק להגביה כו' ובירושלמי שם רש"א ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה וז"ש ל"ש כו' דוק ותשכח בכל הנ"ל אבל הרמב"ם בפי"ג דתרומה פסק דידיעתה מקדשתה וכמ"ש בתוספתא פ"ו דתרומות אמתני' הנ"ל אמר ראב"ש בד"א בזמן שלא ידע בה ואח"כ נפלה אבל אם ידע בה ואח"כ נפלה אחרת ה"ז מותרת שכבר היה לו להעלות ומפרש הרמב"ם דראב"ש מפרש דברי ת"ק. ואף שהעיקר כדעת הראב"ד וראב"ש כאבוה סבירא ליה כמ"ש בירושלמי הנ"ל וז"ש שכבר ה"ל להעלות וכמ"ש בפסחים י"ג ב' וראב"ש כאבוה כו' מ"מ אף רבנן ל"פ אלא בתרומה שצריך להרים ולאו כמורם דמי אבל בשאר איסורין מודי כמ"ש בתוספתא שם סאה ערלה שנפלה למאתים ידע בה ואח"כ נפלה. אחרת ה"ז מותרת כו' עד שתרבה אסור על המותר וכמ"ש בתרומה שהוגבהה כמ"ש במתני' שם הגביה ונפלה אחרת כו' אלמא דוקא בתרומה צריך הגבהה ובשאר איסורין בידיעה וכה"ג אמרינן בתוספתא פ"ח שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו ואח"כ נתחמץ מותר שאור של שביעית שנפל לתוך העיסה ידע בו ואח"כ נתחמץ מותר ובירושלמי פ"ב דערלה הלכה ב' פשיטא שידיעתו מתירתו ידיעת חבירו מה שתתיר כו' ידיעת ספק כו' ובזבחים ק"ד א' והאיכא נמצאת טריפה כו' כנ"ל וכ"כ המרדכי בפ"ט דב"ק אהא דאמרינן שם נפרצה א"ל גדור כו' והמעביר עציץ כו' דמיירי בלא נודע דאל"כ קשה מהא דפ"ח דע"ז דאמרינן ראשון ראשון בטל וא"א לומר כמ"ש תוס' שם דביותר מס' דהא הנך נמי במאתים. ומ"מ ברובו לא מהני ידיעה כמ"ש בתוספתא הנ"ל עד שתרבה כו' וכן הרמה בתרומה כמ"ש במתני' הנ"ל עד שתרבה תרומה כו' וכן אמרו בפ' הערל (פ"ב ב') נתן סאה כו' עד רובו ועתוס' שם ד"ה א"ר יוחנן כו'. וכלל הענין כי בדאורייתא אסרינן חוזר וניער אפילו בידיעה בשאר איסורין והרמה בתרומה כנ"ל וכמ"ש בירושלמי פ"ה דתרומות אמתני' הנ"ל עד שירבה כו' א"ר יוסי זאת אומרת דבר שהוא בטל דבר תורה מעורר את מינו לאסור וכן יבש ביבש וכן לח בלח מין בשאינו מינו עד פ' דטעם כעיקר דאורייתא ומין במינו ברובא אבל בס' שהוא דרבנן אינו חוזר וניעור אם ידע וכן כל העולין במאה או מאתים או במשהו כולן אין חוזרין וניעור כיון שהוא מדרבנן וכמ"ש בגטין נ"ד ב' (וע"ל סי' ק"א ס"ק ו') וכן בתרומה וערלה אע"ג דילפינן מקראי אסמכתא בעלמא הוא כמ"ש תוס' ב"מ ג"ג א' ד"ה ועולה כו' וראיה דבפ' כ"ש יליף בב"ח מק"ו מערלה ולא פריך שכן צריכה א' ומאתים וכן בפ' הערל דחשיב מחפ"ז ולא חשיב שעולה במאה (ועבתוס' שם עוד ב' ראיות ואינן מוכרחין) וז"ש התרומה מעלה כו' הערלה מעלה כו' ובפ"ה דע"ז ראשון ראשון בטל ואפילו בפחות מס' כיון שהוא מין במינו וכמ"ש בתוספתא הנ"ל עד שתרבה כו' והכל בשידע מיירי דבלא ידע אוסר הכל כדינו במאה ומאתים ומשהו וס' ובזה יבא הכל על נכון והנך דגידולי היתר כו' ונפרצה א"ל גדור כו' והמעביר כו' לא כתי' המרדכי בלא ידע דכל המתני' סתמן בידע אלא דגידולים שאני כיון דממילא קא רבי כבבת אחת דמי ולכן לא אשכחן לאיסור רק בגידולין. ותוס' תי' כיון שהוא בלא הפסק כבב"א דמי: ש"ע סָעִיף ו
טז כזית חלב כו'. כמ"ש בפ"ה דתרומות הגביהה ונפלה למקום אחר כו' וחכ"א אין מדמע אלא כו'. ר"ל ומותר לגמרי דלא כפי' הרמב"ם שם שהוא תמוה וכבר הקשו עליו ואף לכתחלה מותר כמ"ש בפ"ט דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן כו': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יז אם נבלע כו'. כמ"ש בע"ז ל"ג ב' איבעיא להו כו' ועתוס' ד"ה שרא כו' וכתב הרשב"א משום דהכלי תשמישו בצונן ואין בלוע כו' אלא דבר מועט ומשתמשין בכלי בשפע וא"א לבא לידי נ"ט אבל יין אסור דבמשהו וע"ש ע"ג א' במתני'. ובזה מתורץ קושית תוס' דפסחים ל' א' ד"ה ולישהינהו תימא כו' דאע"ג דשימוש החמץ הוא כ"ש מ"מ השימוש בו בשפע אלא שהחמץ בתוכו מעט וא"א שהכל נ"נ כיון דהתירא כמ"ש תוס' סוף ע"ז וכמש"ל סי' צ"ד ס"ו. וז"ש בקדירה כי ההיא דפסחים או קנקנים כנ"ל ודלא כתי' תוס' בפסחים שם ומפ' הר' יוסף כו' דהא בפ"ה דע"ז (ס"ח ב') מספקא לרבא אי ס"ל לרב נטל"פ אסור או מותר וע"ש בתוס' שדחקו וז"ש ואפילו בבן יומו וכן שלא כתי' השני שם בשם ר"י משום דחשיב דיעבד כיון שא"א בהגעלה דהא קנקנים אפשר בהגעלה ועירוי וז"ש בקדירה או בתוך קנקנים אלא שתוס' ס"ל דהא דקנקנים משום דפוגם וכתי' הר' יוסף אלא שהוצרכו לתי' הר"י משום קושיא הנ"ל דלרב ספוקי מספקא כנ"ל. אבל הרשב"א סובר דנ"ט לשבח וכמ"ש (בע"ז) ע"ג א' יין במים בנ"ט: (ליקוט) אם נבלע כו'. וראיה מפי"א דתרומות דאף איסור בעין במועט מותר המערה מכד לכד כו' חבית שנשפכה אין מחייבין להיות יושב ומטפח כו' וכן מנורה כו' ודלא כהרמב"ם שסובר דמקולי תרומה היא ועסי' קכ"ב (בס"ק ט"ו) (ע"כ): ש"ע סָעִיף ז
יח אבל אם כו'. כמ"ש בפסחים שם גזירה דלמא אתי כו' אלמא אם דרך להשתמש במה שאוסר אסור בכ"ע וגדולה מזו אמרו בסוף ע"ז דאסור קדירה שאינה בת יומא כו' וכ"ש באותו כלי עצמו ול"ד לקנקנין כמ"ש שם אקראי בעלמא הוא ודמי לבבא ראשונה שדרכו להשתמש בשפע דל"ג שמא ישתמש במועט: ש"ע סָעִיף ז
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.