ערכין יח.
תלמוד בבלי · סדר קדשים · מסכת ערכין — הדף השלם עם רש״י ותוספות שזורים בסוגיות; הרי״ף והרא״ש מקושרים למטה.
א ואח"כ מתה בתו פקח ונתחרש וחזר ונתפקח פתוח ונסתמא ואח"כ נתפתח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר
ב שאני התם דאמר קרא (ויקרא ה, א) או ראה אם לא יגיד בראייה והגדה תלא רחמנא מילתא והא איכא ואלא והוא למה לי
ג לכדתניא ראה סיאה של בני אדם עומדין ועידיו ביניהן ואמר משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני יכול יהו חייבין ת"ל (ויקרא ה, א) והוא עד והרי לא ייחד עידיו
ד יכול אפילו אמר כל מי ת"ל והוא עד והרי ייחד עידיו:
ה אבל בקרבנות אינו כן וכו': אביו מת והניח לו ריבוא עשיר הוא אמר ר' אבהו אימא מניח לו ריבוא
ו פשיטא כשהיה אביו גוסס מהו דתימא רוב גוססין למיתה קמ"ל
ז ספינתו בים ובאה לו בריבואות עשיר הוא אמר רב חסדא כשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים והאיכא שכירות שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף
ח ותיפוק ליה משום ספינה הא מני ר"א היא דתנן רבי אליעזר אומר אם היה איכר נותן לו צמדו וחמר נותן לו חמורו:
ט מתני׳ השנים בנידר כיצד ילד שהעריך זקן נותן ערך זקן וזקן שהעריך את הילד נותן ערך ילד הערכין בנערך כיצד איש שהעריך האשה נותן ערך אשה ואשה שהעריכה איש נותנת ערך איש
י והערך בזמן הערך כיצד העריכו פחות מבן חמש ונעשה יתר על בן חמש פחות מבן עשרים ונעשה יתר על בן עשרים נותן בזמן הערך:
יא גמ׳ ת"ר אתה הקשית דמים לערכין מרגלית לקלים ולידון בכבודו
יב יכול נקיש ערכין לדמים שיתן כשעת נתינה ת"ל (ויקרא כז, יב) כערכך (כן) יקום אינו נותן אלא בזמן הערך:
יג מתני׳ יום שלשים כלמטה הימנה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהם שנאמר (ויקרא כז, ז) ואם מבן ששים שנה ומעלה הרי אנו למדים בכולן משנת ששים מה שנת ששים כלמטה הימנה אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה
יד הן אם עשה שנת ששים כלמטה ממנה להחמיר נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו להקל
טו ת"ל שנה שנה לגזירה שוה מה שנה האמורה בשנת ששים כלמטה אף שנה האמורה משנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו בין להקל ובין להחמיר ר"א אומר עד שיהו יתירות על השנים חדש ויום אחד:
טז גמ׳ מופנה דאי לא מופנה איכא למיפרך כדפרכינן שנה שנה יתירי כתיבי
יז לימא מתני' דלא כרבי דאי רבי האמר עד ועד בכלל
יח דתניא (שמות יב, טו) מיום הראשון ועד יום השביעי יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל
תּוֹסָפוֹת
א ואלא והוא ל"ל לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו וקשיא לרבי מאי דרשי רבנן (הכא הוא) ואם מך הוא מערכך ושמא יש דרשא בשום מקום מהאי הוא דהכא ודרשי' ליה
ב לא צריכא שהיה אביו גוסס כו' פירש בקונט' אבל בערכין בדעת הכהן תליא רחמנא ואי חזי דאביו גוסס אינו מעריכו עד שימות אביו ולא נהירא דלקמן אמרינן אין בהקדש אלא מקומו ושעתו ובסמוך נמי מייתי לה אתה הקשת דמים לערכין ומרגלית לקלים פירוש עני שהעריך עצמו ויש לו מרגלית שאינה שוה עכשיו כי אם כ' סלעים אין אומרים נמתין עד שיבא יום השוק ותעלה לנ' סלעים אלא שמין אותה כמו שהיא עכשיו ולא יתן כ"א כ' סלעים וא"כ למה אנו צריכין להמתין עד שימות אביו לכן נראה לר"י דלא קאי אבל בקרבנות אינו כן אמת אביו אלא אהא דלעיל קאי וסוף מילתא דר' יהודה היא והא דמפרש אח"כ אפי' מת אביו והניח לו כו' מילתא באפי נפשה היא וקרבנות וערכין שוין בו
ג שיתן כשעת נתינה פי' רש"י דבדמים פשיטא ליה דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת הנדר דהא כעבד בשוק שמין אותו ואם אמר דמי עלי בתשרי ובניסן בא לב"ד מי יודע מה היה שוה בשעת הנדר ושעת נתינה היינו [שעה] שהוא בא לב"ד לשון רש"י ותימה מאי סברא הוא זה דלמה יש לנו לומר שהיה שוה יותר מעכשיו ואם אנו רואים שהוא חלש עכשיו ואז היה גבור אז ידענו בודאי שהיה שוה יותר ונפסיד ההקדש מאחר שאנו רואים שהיה שוה יותר סלע לכל הפחות לכך אור"י דאין זו סברא אלא שום ראיה מקרא יש בו ועוד דתנן לקמן פרק האומר משקלי (ערכין דף כ. ושם) מת הנידר לא יתנו היורשים לפי שאין דמים למתים ואם היה הטעם מסברא דאזלינן בתר נתינה התם לא שייך למימר הך סברא שהרי ידענו שהיה שוה בחייו סלע לכל הפחות וא"כ מפני מה אנו פוטרים היורשים מכל וכל אלא ודאי שום קרא יש בו
ד יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל וא"ת היאך אפשר לומר כן והכתיב (שמות י״ג: ו׳) שבעת ימים תאכל מצות וי"ל דלחיוב כרת קאמר דכרת בהאי קרא כתיב דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה מיום הראשון עד יום השביעי מש"ה מייתי ת"ל עד יום האחד ועשרים בערב והאי קרא כרת נמי כתיב ביה
Hebrew text: Wikisource Talmud Bavli, CC-BY-SA 3.0.