בכורות לה.

תלמוד בבלי · סדר קדשים · מסכת בכורות — הדף השלם עם רש״י ותוספות שזורים בסוגיות; הרי״ף והרא״ש מקושרים למטה.

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים תּוֹסָפוֹת רִאשׁוֹנִים רֹא״שׁ

א טימא טהרות ומת לא קנסו בנו אחריו מ"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק קנסא דרבנן לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן:

רַשִׁ״י טימא טהרותיו של חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו לשלם אע"ג דלדידיה קנסו כדאמרי' בפ' ארבעה אבות נזיקין (ב"ק ד: ) שאינו ניכר שהרי טהרות מונחות לפניו ואין היזק ניכר בהן לא שמיה היזק לחיוביה אפי' לדידיה מדאורייתא

ב מתני׳ מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסטור אחד ואמר מה טיבו של זה אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא א"כ היה בו מום נטל פיגום וצרם אזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירו ואחר שהתירו הלך וצירם באזני בכורות אחרים ואסרו

רַשִׁ״י מתני' ושערו מדולדל לפי שלא היה נגזז מעולם קסדור ממונה מה טיבו של זה שהניחוהו להזקין כל כך פיגום רומח והתירו שהרי אין לומר שהעובד כוכבים הזה להתירו נתכוין שהרי אינו יודע שע"י מום שיעשה בו ישחט אלא א"כ נפל מאליו

ג פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה וקשרו זנבי טלאים זה בזה ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בכור ובא מעשה לפני חכמים והתירו ראו שהתירו הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור שלא לדעתו מותר:

רַשִׁ״י כל שהוא לדעת שלהטיל מום נתכוין להתירו

ד גמ׳ פעם אחרת היה כו': וצריכא דאי אשמעינן עובד כוכבים דלא אתי למיסרך אבל קטן דאתי למיסרך אימא לא

רַשִׁ״י גמ' דאי אשמעינן עובד כוכבים דהתירו בכור ראשון על ידו משום דליכא למימר אתי האי עובד כוכבים למיסרך ללמד להטיל מום בקדשים דסירכיה דעובד כוכבים לא איכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורא ולא אתי לאיחלופי בגדול דמאן דחזי דהתירו חכמים במום הבא לו ע"י תינוקות לא אתי למימר אי שדי גדול מומא מישתרי דגדול בקטן לא מיחלף

ה ואי אשמועינן קטן משום דלא אתי לאיחלופי בגדול אבל עובד כוכבים דאתי לאיחלופי בגדול אימא לא צריכא

ו א"ר חסדא אמר רב קטינא לא שנו אלא דא"ל אא"כ היה בו מום אבל אם א"ל אם נעשה בו מום כמאן דא"ל זיל עביד ביה מומא דמי

רַשִׁ״י לא שנו דמותר הבכור ע"י העובד כוכבים אלא דאמרו ליה לקסדור אינו נשחט אלא א"כ היה בו מום דמשמע שיפול בו מום ממילא דליכא למימר דמדבריהם למד עובד כוכבים דניחא להו שיפיל בו מום נעשה משמע ע"י אדם

ז אמר רבא מכדי ממילא הוא מה לי היה מה לי נעשה אלא נעשה נמי ממילא הוא ולא שנא:

רַשִׁ״י ממילא הוא שלא היה יודע העובד כוכבים שיהא מותר על ידו ולא להתיר נתכוין

ח זה הכלל כל שהוא לדעת אסור: לאיתויי מאי לאיתויי גרמא:

רַשִׁ״י גרמא אם הניח בצק ודבילה ע"ג אוזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו

ט שלא לדעת: לאיתויי מסיח לפי תומו:

רַשִׁ״י מסיח לפי תומו שלא שאלם קסדור מה טיבו אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע"י מום ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום

י מתני׳ היה בכור רדפו בעטו ועשה בו מום ה"ז שוחטין עליו:

רַשִׁ״י מתני' היה בכור איל מנגח רודפו לאדם לנגחו ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום ישחט עליו ואפי' כהן לפי שלהצלתו נתכוין גמ' צעריה מה שרדפו

יא גמ׳ א"ר פפא לא שנו אלא שבעטו בשעת רדיפה אבל לאחר רדיפה לא פשיטא

יב מהו דתימא צעריה הוא דמדכר קמ"ל

יג איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין אבל שלא בשעת רדיפה לא אלא אפילו לאחר רדיפה נמי מאי טעמא צעריה דמדכר

רַשִׁ״י מאי טעמא הוי פנימיות מום אפילו בעיקרה מתני' הראויין לבא ע"י אדם שיש לומר אדם הטילו בו כגון נסמית עינו נקטעה ידו נסדקה אזנו

יד א"ר יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם אמר רבא גדיא באודניה אימרא בשפוותיה איכא דאמרי אימרא נמי באודניה אימור דרך צדעיו נפק

רַשִׁ״י קודם שיצא לאויר העולם דבכור אינו קדוש עד שתקדשו רחם גדיא באודניה גדי אזניו ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראין אזניו ויכול להטיל מום דכל זמן שלא יצא כל ראשו אינו כילוד אימרא בשיפתיה ששפתיו נראין תחלה ואזניו קשורות ואינן נראות עד שיצא כל ראשו צדעיו טונפל"ש אכיל ולא מיחזי אם לבכור יש לו מום בתוך פיו וכי אכיל לא מיחזי אפילו הכי כי פעי מיחזי הוי מום שבגלוי ונשחט עליו דאמרי' בפירקין דלקמן (בכורות דף לז.) דאינו נשחט אלא על מום שבגלוי

טו אמר רבא אכל ולא מיחזי פעי ומיחזי הוי מומא מאי קמ"ל תנינא החוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו הפנימיות שנעקרו מ"ט לאו משום דכי פעי מיחזי

רַשִׁ״י פעי צועק ופותח פיו הרבה חוטין החיצונות ככי דשיני שקורין ינציב"ה. החיצונות אותם שלפנים כנגד חוטמו שניטל שנפגמו מהם מעט או שנגממו שנחתכו ברחבן מלמעלה בעומק ולא חיסרו כלום הוי מום הואיל ונראו אותן חוטין פנימיות שהשיניים הגדולות קבועות בהן שקורין מיישיליר"ש שנעקרו לגמרי הוי מום כדמפרש ואזיל הואיל וכי פעי מיחזי אבל פגימה או גימום אינו ניכר בהם שהרי חבואות בפה

טז אמר רב פפא רבא נמי טעמא דמתני' מפרש מאי טעמא נעקרו הוי מומא משום דכי פעי מיחזי:

יז מתני׳ כל המומין הראויין לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנין רועים כהנים אינן נאמנין רשב"ג אומר נאמן הוא על של חבירו ואין נאמן על של עצמו ר"מ אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו:

רַשִׁ״י רועי ישראל נאמנין לומר מאליהן נארעו לו על של חבירו בין רבו בין אחר דלא נחשדו כהנים אלא על הבכור עצמו שכבר נתנו לו ישראל החשוד על הדבר דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות לא דנו ולא מעידו ולקמיה פריך ר"מ היינו ת"ק

יח גמ׳ ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר רועי ישראל בי כהנים נאמנין ללגימא לא חיישינן

רַשִׁ״י גמ' חד אמר מתני' דקתני רועי ישראל נאמנין אפילו הן עומדים בבית הכהנים שהבכור שלהם ללגימא לא חיישינן דליחשדיה שמא על ידי אדם בא לו בכוונה ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטו רבו כהן ויאכילנו ממנו עמו והא דקתני רועי כהנים אין נאמנין הכי קאמר רועים שהן כהנים אין נאמנין אם הבכור ביד ישראל דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטילו בו דמימר אמר לא שביק לדידי ויהיב ליה לכהן אחרינא וה"ה כהן לכהן כלומר ומסברא נפקא לן דכהן רועה אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר דחיישינן לגומלין דסבר אעידנו עכשיו והוא יגמול לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום ויבא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו מום

יט רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין מימר אמר כיון דקא טרחנא ביה לא שביק לדידי ויהיב לאחריני

רַשִׁ״י רועי כהנים אין נאמנין דנחשדו בדבר. ובגמרא מפרש מאי קרי רועי ישראל ומאי קרי רועי כהנים. האי דנקט ראויין לבא בידי אדם לפי שיש מומין שאין ראויין לבא בידי אדם כגון בעל חמש רגלים או עינו אחת גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז דהוי מום שאין אדם נחשד עליו: דרשב"ג ור"מ מפרש בגמ'

כ והוא הדין כהן לכהן דחיישינן לגומלין

כא ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו ואתא רבי מאיר למימר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו

כב וחד אמר רועי ישראל והן כהנים נאמנין

רַשִׁ״י וחד אמר מתניתין דקתני רועי ישראל נאמנין ה"ק רועי בהמות ישראל אע"פ שהן כהנים הרועין נאמנין דמה לו לשקר

מְפָרְשִׁים

תּוֹסָפוֹת

א גדיא באודניה כשרואה שמיעוט הראש בחוץ יכול להטיל מום באוזן ואין לו לחוש מרישא האוזן שמא יצא רוב הראש וחזר דמתוך שאזני הגדי גדולות דרך אזנים לצאת במיעוט הראש אימרא בשפוותיה אבל באזניה לא ויש לו לחוש שמא יצא רוב הראש וחזר איכא דאמרי אימרא נמי באודניה [אימור] דרך צדעין נפק כיון שרואה עכשיו מיעוט אוזן אין לומר שמא יצא ראשו ורובו וחזר והא אימר כמו ודאי כמו חיישי' שמא חוץ לחומה לנו דפרק השואל בשבת (דף קנא.) ודחיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו דפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב.) ורבא דהכא ס"ל כרב חסדא דפ' בהמה המקשה (חולין סט: ) דלרב הונא דאמר התם יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים ויצא שליש אחר קדוש ולא חלה המכירה כלל כיון דנפק לבסוף רובא דאיתגלי מילתא דלמפרע קדוש א"כ הכא נמי שיצא רוב אחרי כן איגלאי מילתא דהוה קדוש מעיקרא ונתחייב ממה שמטיל מום בבכור ואיכא לאוקמי הא דרב יהודה אליבא דרב הונא כשלא יצא כלל וסוגיא נמי דריש כיצד מערימין (תמורה כד: ) דמוקי דרב יהודה בזמן הזה ולא חזי להקרבה ופריך אי בזמן הזה מאי למימרא ומשני מהו דתימא נגזר דילמא נפיק רוב ראשו וקא שדי מומא קמ"ל ההיא נמי דלא כרב הונא דלדידיה במיעוט ראשו נמי איכא איסורא ולא ה"ל למינקט רוב ראשו ועוד התם דקאמר ליה רב עמרם לרב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה עולה הוי או בכור הוי נמי דלא כרב הונא דמשמע דפשיטא דקודם יציאת רובו יכול להפקיע קדושת בכור אם לא נחלק בין מכירה להנך

רִאשׁוֹנִים עַל מַסֶּכֶת זוֹ: רֹא״שׁ

Hebrew text: Wikisource Talmud Bavli, CC-BY-SA 3.0.

↑ חֲזָרָה לְמַעְלָה