כתובות פ.

תלמוד בבלי · סדר נשים · מסכת כתובות — הדף השלם עם רש״י ותוספות שזורים בסוגיות; הרי״ף והרא״ש מקושרים למטה.

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים תּוֹסָפוֹת רִאשׁוֹנִים רִי״ף וְהָר״ן רֹא״שׁ

א רבי אבא אמרי בי רב אפי' שיגרא דתמרי בעי רב ביבי חובצא דתמרי מאי תיקו

רַשִׁ״י רבי אבא אמר אפי' שיגרא דתמרי תמרים נידוכין יחד כדרך שדורסין תאנים יחד ליטראות ליטראות אף אלו כן ומיקרי שיגרא ואני שמעתי שיגרא טרויות כמין אשכול תמרים וקשיא לי מאי אפי' דרבי אבא הא גרוגרות גריעי מתמרים כדתנן אכל גרוגרות ושילם תמרים תבא עליו ברכה ואי הוה גרסי' להא דרבי אבא ברישא מקמי דר' אסי לא הוה קשיא לי מידי יש ספרים משובשים וכתוב בהן וכמה הרבה אמר ר' אבא כו' וגירסת שוטים היא זו כמה הרבה למאי הלכתא איבעיא להו ומאי נפקא לן מינה כל כמה דהוי יותר על גרוגרת אחת הוי הרבה עד לעולם חובצא דתמרי לאחר שעשו בהן שכר ונשאר הפסולת אי נמי נידוכין הרבה כדי לעשות מהן שכר

ב לא אכלה דרך כבוד מאי אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר בכאיסר וחד אמר בכדינר

רַשִׁ״י לא אכלה דרך כבוד מאי בכמה הויא אכילה בכאיסר שוה איסר אכלה לוקח שני ערלה שאין הנאתן אלא בזמורות שהפרי אסור בהנאה או שביעית שהוא הפקר או שזרעה כלאים והזמורות לא נאסרו הרי זו חזקה עולין לו למנין שלש שנים אי אחת מהשלש שנים אחת מאלו: הרי זו חזקה גרסינן הכא ובבבא בתרא

ג אמרי דייני דפומבדיתא עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר רב יהודה אכלה ערלה שביעית וכלאים ה"ז חזקה

רַשִׁ״י דייני דפומבדיתא רב פפא בר שמואל בפ"ק דסנהדרין (דף יז: ) עבד רב יהודה עובדא דחשבה אכילה בחבילי זמורות שהן מאכל לפילין והאכיל מהן הבעל לבהמתו וגירש את אשתו ואמר רב יהודה מה שאכל אכל

ד א"ר יעקב אמר רב חסדא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי מ"ט עבדו בה רבנן תקנתא כי היכי דלא ניפסדינהו:

רַשִׁ״י אשתו קטנה יתומה שהשיאתה אמה ואחיה יכולה למאן שמוציא על נכסי אחר ואם מיאנה בו שמין לו שבח שהשביח ונוטל כמשפט אריסי המדינה עבדו ליה רבנן הך תקנתא דשמין לו כאריס כי היכי דלא ליפסדינהו שלא יכסיף ויקלקל הקרקעות ויאכל ולא ישביח שדואג שמא תמאן וכיון דשיימינן ליה כאריס תו לא מפסיד להו מימר אמר שמא לא תמאן ואם תמאן הרי אטול שבחי לפי עמלי

ה ההיא איתתא דנפלו לה ארבע מאה זוזי בי חוזאי אזיל גברא אפיק שית מאה אייתי ארבע מאה בהדי דקאתי איצטריך ליה חד זוזא ושקל מנייהו אתא לקמיה דר' אמי א"ל מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל

רַשִׁ״י חוזאי שם מקום והיה רחוק הימנה והיה מפיק עליה שית מאה בהולכת הדרך משלו שהיה שבח כנגד יציאה הוא דאמרי' ישבע ויטול

ו אמרו ליה רבנן לר' אמי ה"מ היכא דקאכיל פירא הא קרנא קאכיל והוצאה היא א"כ הוה ליה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול:

ז ישבע כמה הוציא ויטול: א"ר אסי והוא שיש שבח כנגד הוצאה למאי הלכתא אמר אביי שאם היה שבח יתר על הוצאה נוטל את ההוצאה בלא שבועה

רַשִׁ״י למאי הלכתא קאמר והוא שהיה שבח כנגד יציאה לאקולי עליה דאי איכא שבח טפי לא בעי שבועה או לאחמורי עליה ולמימר דאי יציאה יתירה לא שקיל אלא כשיעור שבח ואפילו בשבועה לא אמרי' ישבע כמה הוציא ויטול

ח א"ל רבא א"כ אתי לאיערומי אלא אמר רבא שאם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה

רַשִׁ״י אתי לאיערומי ואמר בציר משבחא פורתא דלישקול בלא שבועה ואע"ג דלא אפיק כולי האי אלא אמר רבא הא דרבי יוסי לאחמורי עליה אתא ולומר שאם יציאה יתירה על שבח שהשביחה לא אמרינן יטול כל מה שהוציא אלא מן היציאה יחזירו לו שיעור השבח ובשבועה שישביעוהו שכך הוציא

ט איבעיא להו בעל שהוריד אריסין תחתיו מהו אדעתא דבעל נחית איסתליק ליה בעל איסתליקו להו או דלמא אדעתא דארעא נחית וארעא כי קיימא לאריסי קיימא

רַשִׁ״י שהוריד אריסין בנכסי אשתו ליטול מחצה או שליש ועמד וגרשה משאכל קימעא מהו שיטלו האריסין כפי שבחם אדעתא דבעל נחית הוא הכניסם ולא היא וכי איסתלק ליה בעל איסתלקו אינהו ולא שקלי מידי כי דיניה דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל לאריסי קיימא אם לא הורידם הבעל היתה היא מורידה לתוכה אריסין

י מתקיף לה רבא בר רב חנן מ"ש מהיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה

רַשִׁ״י שמין לו וידו על התחתונה ליטול היציאה כשיעור שבח כדאמר בב"מ בהשואל והכא אמר בעי לסלוקי בלא כלום ליכא למאן דטרח ראה זה שלא היה איש משביחן וירד להן ומה הפסידן הלכך יציאה שיעור שבח מיהת יהיב ליה

יא התם ליכא איניש דטרח הכא איכא בעל דטרח

רַשִׁ״י הכא איכא בעל שיטריח בהן ואמרה להו אי לא נחתיתו אתון איהו עביד ולא הוה שקיל השתא מידי אי בעל זה אריס הוא ויודע בטיב אריסות שאם לא ירדו אלו היה הוא עצמו עובדה

יב מאי הוי עלה אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינן אי בעל אריס הוא איסתלק ליה בעל אסתלקו להו אי בעל לאו אריס הוא ארעא לאריסי קיימא

רַשִׁ״י אסתלקו להו דאמרה להו קא מפסידתו לי דאי לא נחתיתו הוה איהו נחית ועביד ולא הוה שקיל השתא מידי

יג איבעיא להו בעל שמכר קרקע לפירות מהו מי אמרינן מאי דקני (לה) אקני או דלמא כי תקינו ליה רבנן פירות לבעל

רַשִׁ״י שמכר קרקע לפירות מכר לאחרים קרקע מלוג שיעשה הלוקח ויאכל פירות

מְפָרְשִׁים

תּוֹסָפוֹת

א שיגרא דתמרי הקשה בקונטרס מאי אפילו והא תמרים עדיפי מגרוגרות כדאמרי' אכל גרוגרות ושילם תמרים תבא עליו ברכה ותירץ ר"ת דהא לא קאמר אפילו תמרי אלא שיגרא קבוצים הרבה יחד דאינן טובות כל כך

ב אכלה ערלה והא דאמר רב יהודה בחזקת הבתים (ב"ב דף לו.) אכלה שביעית וכלאים אינה חזקה פירש שם רשב"א כגון שאכל פירות דאיסורא ולכך לא הוי חזקה שלא אכל כדרך האוכלים ומיהו מדלא מקשה להו אהדדי נראה דהתם נמי גרסינן הרי זו חזקה וכן גריס ר"ח וכן נמצא בספר של רבינו גרשום וא"ת דהכא משמע דעצי כלאים מותרים ומ"ש מקשין של כלאי הכרם דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף כו: ) תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אלמא אסורין וי"ל דהתם בזרוע מעיקרא דאז הכל נאסר אבל הכא איירי בזרוע ובא והוסיפו הפירות מאתים ולא בעצים דאמרינן בפר' כל שעה (פסחים דף כה. ושובפרק כל הבשר (חולין דף קטז. ושם) זרוע ובא הוסיף מאתים אין לא הוסיף מאתים לא ואין זה דוחק שהפירות הוסיפו מאתים ולא העצים דאורחא דמילתא הוי הכי דזמורות כבר הוי גדולות לפני זריעת כלאים

ג ישבע כמה הוציא ויטול בפי' רבינו חננאל מקשין אמאי לא תנא האי נשבע ונוטל בהדי נשבעים ונוטלים דשבועות (דף מד: ) ומשני דלא חשיב אלא מידי שמכחישין את הנשבע כגון שכיר וחשוד וחנווני על פנקסו אע"ג דאין הבעל הבית מכחישו מ"מ חנווני ופועלים מכחישין זה את זה אבל הכא ליכא שום הכחשה ומהאי טעמא נמי לא חשיב הבא ליפרע מנכסי יתומים ומיהו ההוא אפי' ביתומים מכחישים נוטל בשבועה ונראה דהתם לא חשיב אלא אותם שצריך להשמיענו דנוטלין דאי לאו דאשמעינן ה"א דאפילו בשבועה אין נוטלין ואע"פ דשכיר למאי דחשיב ליה טרוד בפועליו מן הדין היה לו ליטול בלא שבועה דהוי ליה כאומר הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך דחייב ואינו נשבע אלא להפיס דעתו של בעל הבית מ"מ אי לאו דאשמועינן לא הוה ידעינן דחשיב כאיני יודע ואפילו בשבועה לא היה נוטל אבל הנהו דחשיב בהדי הבא ליפרע מנכסי יתומים אי לאו דאשמועינן הוה אמינא דנוטלין בלא שבועה מחמת השטר לא חשיב להו התם והלשון מוכיח כן דהתם קתני נשבעין ונוטלין משמע דאתא לאשמועינן דנוטלין והכא קתני לא יפרעו אלא בשבועה משמע דאי לאו דאשמועינן הוה אמינא דנוטלין בלא שבועה ואע"ג דתנא דברייתא בהכותב (לקמן כתובות דף פז: ) חשיב פוגם שטרו בהדי הנהו דנשבעין ונוטלין ההוא תנא לא מחלק אי נמי איכא למימר טעמא כמו שאפרש לקמן בעזרת השם

ד איסתלק ליה בעל אסתלקו להו אע"ג דאמרינן (ב"מ דף עו.) השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם יש לומר דהכא האריסין יודעין שהקרקע של אשה היא ועל מנת כן נכנסו שאם תתגרש ויפסיד הבעל הכל אין להם עליו כלום דזה הם יודעים שהבעל לא יניח מלגרש אשתו בשבילם ודעתם להפסיד עמו כיון שלא התנו

רִאשׁוֹנִים עַל מַסֶּכֶת זוֹ: רִי״ף וְהָר״ן רֹא״שׁ

Hebrew text: Wikisource Talmud Bavli, CC-BY-SA 3.0.

↑ חֲזָרָה לְמַעְלָה