שבת צ:

תלמוד בבלי · סדר מועד · מסכת שבת — הדף השלם עם רש״י ותוספות שזורים בסוגיות; הרי״ף והרא״ש מקושרים למטה.

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים תּוֹסָפוֹת רִאשׁוֹנִים רִי״ף וְהָר״ן רֹא״שׁ

א זרע קישואין שנים זרע דילועין שנים זרע פול המצרי שנים חגב חי טהור כל שהוא מת כגרוגרת צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא שמצניעין אותה לרפואה ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו:

רַשִׁ״י זרע קישואין חשוב הוא וחייב בשני גרגרין המוציא חגב חי כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחק בו כדמפרש רבי יהודה בסיפא דמתני' מת הרי הוא כשאר אוכלין וחייב בכגרוגרת

ב גמ׳ ורמינהי זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר"ע וחכמים אומרים כדי לזבל כרישא אמר רב פפא הא דזריע הא דלא זריע לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה:

רַשִׁ״י גמ' כדי לזבל אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשיב הא דזריע מאחר שהן זרועין חשיב כל אחד ואחד ואדם טורח לזבל אחד מהם אבל דלא זריע אין אדם טורח לזרוע גרגיר אחד אחת דחזיא לאושכפי לתת בראש המשיחה של תפירה צורי דקלים נצרים קלופים לעשות סלים

ג זרע קישואין: ת"ר המוציא גרעינין אם לנטיעה שתים אם לאכילה כמלא פי חזיר וכמה מלא פי חזיר אחת אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה אם לחשבון שתים אחרים אומרים חמש ת"ר המוציא שני נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה חייב שמצניעין אותן לנישבין מקשה של חזיר אחת צורי דקל שתים תורי דקל אחת:

רַשִׁ״י המוציא גרעינין גרעיני תמרה ביצה קלה כגרוגרת מביצה שהיא קלה לבשל וזו של תרנגולת לחשבון כמו שנותנים לסימן עדות לכל דינר פשוט אחרים אומרים ה' דעד ד' כללות חשיב איניש ולא מינשי ואין צריך לתת סימן אבל חמש מינשי ומותיב סימנא לכולהו לנישבין לצוד עופות ובלע"ז ליצ"ש מקשה של חזיר נימין קשין שבשדרה של חזיר שתים לשתי בתי נירין תורי דקל דקין מצורי והן מן הסיב הגדל סביבותיו ולא ידעתי למאי חזי פיילי ביירי כך שמו ואי לא אכיל ליה אלא שדי ליה

ד ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא: מאי ציפורת כרמים אמר רב פליא ביארי אמר אביי ומשתכח בדיקלא דחד נבארא ועבדי לה לחוכמא אכיל ליה לפלגא דימיני' ופלגא דשמאליה רמי לה בגובתא דנחשא וחתים לה בשיתין גושפנקי ותלי לה באיברא דשמאלא וסימניך (קהלת י, ב) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו וחכים כמה דבעי וגמר כמה דבעי ואכיל ליה לאידך פלגא דאי לא מיעקר תלמודו:

רַשִׁ״י ציפורת כרמים לקמיה מפרש מאי היא ומאי רפואתו שמצניעים אותו לקטן כו' ות"ק מהאי טעמא נמי מחייב ליה בחגב טהור ומיהו אטמא פליג דלא מצנעי ליה לשחק דילמא אכיל ליה כדלקמן ומשתכח בדיקלא דחד נבארא בדקל בחור שלא נכרך עדיין אלא בסיב א' שגדל סביבותיו וכורכו לחוכמא לפתוח הלב גובתא קנה שיתין לאו דוקא אלא מכסהו כסויין הרבה כגון זפת ושעוה על גבה ואדמה גושפנקי חותמות ותלי ליה באיברא דשמאל' בזרוע השמאלי וסימן לב כסיל כגון זה שצריך לפקח לב לשמאלו ואכיל לאידך פלגא בתר דאחכים מיעקר תלמודו וחכמתו שלמד על ידו נעקר ממנו אלא לאו משום דחייש דילמא אכיל לי' חי אלא דילמא מיית ואכיל לי' וקאכיל טמא אבל טהור ש"ד

ה ר' יהודה אומר אף המוציא כו': ותנא קמא סבר לא מאי טעמא דילמא אכיל ליה אי הכי טהור נמי דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב והוה קמעבר שושיבא אפומיה אמר ליה שקליה דלא לימרו מיכל קאכיל ליה וקעבר משום (ויקרא יא, מג) בל תשקצו את נפשותיכם אלא דילמא מיית ואכיל ליה ורבי יהודה אי מיית קטן מיספד ספיד ליה:

רַשִׁ״י ות"ק סבר חגב טמא לא מצנעי' ליה לקטן לשחק דילמא אכיל ואפי' למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצויין עליו להפרישו מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים דתניא (יבמות דף קד.) לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים אי הכי טהור חי נמי דילמא אכיל ליה ואי משום דאין בו איסור אבר מן החי דחגב אין טעון שחיטה אית ביה מיהא משום בל תשקצו במסכת מכות (דף טז: ) כדרב כהנא כו' שושיבא מין חגב טהור מיספד ספיד ליה תינוק ולאו אורחיה למיכליה

ו הדרן עלך אמר רבי עקיבא

ז מתני׳ המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב בכל שהוא וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו:

רַשִׁ״י מתני' המצניע בכל שהוא דהא אחשביה אלא כשיעורו בכל אחד שיעור המפורש לו בזרעונין חמשה זרע קישואין או דילועין או פול המצרי שנים ובשאר ובשאר דברים כגון יין או אוכלין או גמי כשיעור המפורש בכלל גדול ובהמוציא חזר והכניסו זה שהצניע פחות מכשיעור והוציאו אם חזר ונמלך שלא לזורעו והכניסו אינו חייב בהכנסה זו אלא אם כן יש בו שיעור שלם דכיון דנמלך עליו שלא לזורעו ביטל מחשבתו והרי הוא ככל אדם גמ' ליתני המוציא זרע בכל שהוא חייב ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא להכי דהא דבעינן שיעורא היינו טעמא כדאמרן שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה הלכך מוציא סתם פטור עד שיהא בו שיעור אבל זה שהוציא נימא אחת לזריעה בהדיא גלי דעתיה דטרח ואחשביה

ח גמ׳ למה ליה למיתני המצניע ליתני המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק ליה סתמא

מְפָרְשִׁים

תּוֹסָפוֹת

א שמצניעין אותו לחזיר פירוש שראוי ליתן לעובד כוכבים או למכור לו אבל ישראל אסור לגדל חזיר

ב אם לנטיעה שתים פי' אותם שהם ראויים לנטיעה אי נמי כלומר במקום שרגילין לנוטען והוי סתמא לנטוע דאי במוציא ממש לנטיעה הא אמר בריש פ' המצניע (לקמן שבת צא.) מחייב היה ר' מאיר במוציא חטה א' לזריעה

ג דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה ועבר משום בל תשקצו אומר רשב"א דמשמע מכאן דחגב טהור אין טעון שחיטה מדלא קאמר דלא לימרו דקאכיל ליה בלא שחיטה ועוד דת"ק קאמר בסמוך בחגב חי טמא דילמא מיית ואכיל ליה ובטהור לא חייש והיינו משום דמותר בלא שחיטה ובתוספתא דמסכת תרומות תניא אוכל אדם חגבים בין חיין בין שחוטין ואע"ג דאסור לאכול חי משום בל תשקצו מ"מ מותר לחתוך ממנו אבר ולאוכלו על ידי רחיצה ואין בו משום אבר מן החי ורש"י הביאו באלו טרפות (חולין דף סו.) מה"ג דמפיק חגבים אין טעונין שחיטה מדכתיב ואת כל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ואת כל נפש השורצת אלו חגבים מדכתיב חגבים אחר דגים משמע דאין טעונין שחיטה כדגים ואפילו עוף הוה פטרינן ליה בולא כלום אי לאו דהוקש לבהמה כדאמר בהשוחט (שם כז: ) ועובר משום בל תשקצו משמע דשושיבא שרי ואומר ר"ת דבפ"ב דמס' ע"ז (דך לז.) גבי איל קמצא דמפרש רב פפא דהיינו שושיבא ורב חייא בר אשי אמר משמיה דעולא סוסבל וקאמר התם דבראשו ארוך היינו שושיבא כ"ע לא פליגי דאסור ל"ג דאסור אלא גרס כ"ע לא פליגי דשרי דהכא משמע דשושיבא שרי ולית ביה אלא משום בל תשקצו וסתם מתניתין דפרק אלו טריפות (חולין דף סה: ) שרי ראשו ארוך לכך נראה לר"ת דגרס כ"ע לא פליגי דשרי

ד מתני' המצניע וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו תימה לר"י דאמאי איצטריך למיתני ליה הא תנא ליה חדא זימנא בפרק כלל גדול (לעיל שבת דף עה: ) ושאינו כשר להצניע אינו חייב אלא המצניע

רִאשׁוֹנִים עַל מַסֶּכֶת זוֹ: רִי״ף וְהָר״ן רֹא״שׁ

Hebrew text: Wikisource Talmud Bavli, CC-BY-SA 3.0.

↑ חֲזָרָה לְמַעְלָה