שבועות כט:

תלמוד בבלי · סדר נזיקין · מסכת שבועות — הדף השלם עם רש״י ותוספות שזורים בסוגיות; הרי״ף והרא״ש מקושרים למטה.

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים תּוֹסָפוֹת רִאשׁוֹנִים רִי״ף וְהָר״ן

א אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו:

רַשִׁ״י אלא הכי קאמר להו לא על דעתכם כי היכי דתהוי שבועתכם על דעת אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה

ב ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד: ולא והא ההוא דהוה בשני שבור מלכא הוה חד דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא

רַשִׁ״י ולא הוי נחש עב כקורת בית הבד בתמיה והא ההוא נחש בשני שבור מלכא דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא מלא שלש עשרה אורוות סוסים תבן שהיה בולע בני אדם ועשו חבילות תבן ונתנו בהן בהמות וחיות וגחלי אש טמונים בהן ובלעם ובערו בגופו ומת לישנא אחרינא גרסינן ארידתא חבילות

ג אמר שמואל בטרוף כולהו נמי מיטרף טריפין בשגבו טרוף:

רַשִׁ״י בטרוף הא דקאמר כקורת בית הבד שיש בו חריצים כך ראיתי נחש מנומר כולהו נמי מיטרף טריפי ומשני בשגבו טרוף נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצות וקיים שבועתו אינו עובר משום שוא והרי כשיצאה השבועה מפיו יצאה לשקר על דבר שאי אפשר לו ומאותה שעה הוא עובר אפי' קיים שבועתו

ד שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה כו': השתא משום שבועת ביטוי מיחייב משום שבועת שוא לא מיחייב הרי יצתה שבועה לשוא

ה אמר ר' ירמיה תני אף על שבועת ביטוי:

רַשִׁ״י תני אף על שבועת ביטוי והכי קאמר אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע"פ שקיימה

ו מתני׳ שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים בקרובים וברחוקים בכשרין ובפסולין בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד

רַשִׁ״י מתני' נוהגת באנשים ובנשים כו' משום דבעי למיתני בשבועת העדות (לקמן שבועות ד' ל.) באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים וכו' תני בהנך נוהגת בכל אלו ברחוקים כגון שאתן לפלוני רחוק או קרוב בכשרין לעדות או בפסולין מפי עצמו שמוציא הוא שבועה מפיו כדכתיב קרא והוא הדין נמי למושבע מפי אחרים ואמר אמן כדקתני סיפא ואחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב אבל לא אמר אמן פטור כגון משביעני עליך אם אכלת אם לא אכלת ואמר לו אכלתי או לא אכלתי שבועת שוא בקרובין וברחוקים אמר על האיש שהוא אשה בין קרוב ובין רחוק גמ' כמוציא שבועה מפיו לכל דבר בין להתחייב משום ביטוי דבעינן שיוציא בשפתיו בין לענין שבועת עדות דמחייב ר' מאיר מפי עצמו אף שלא בבית דין

ז שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרין ובפסולין בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד ומפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור

ח אחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב (אם) לא אכלתי היום ולא הנחתי תפלין היום משביעך אני ואמר אמן חייב:

ט גמ׳ אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה בפיו דמי דכתיב (במדבר ה, כב) ואמרה האשה אמן אמן

י אמר רב פפא משמיה דרבא מתני' וברייתא נמי דיקא דקתני שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרין ולא בפסולין ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד ובפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד דברי רבי מאיר

רַשִׁ״י מתני' וברייתא נמי דיקא מדמקשינן מתניתין וברייתא אהדדי ולא מיתריץ אלא בהכי אלא בראויין להעיד מפרש לקמן למעוטי מלך דתנן (סנהדרין ד' יח.) המלך לא מעיד עד שיכפרו בו בב"ד דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד במקום הראוי להגדה הכתוב מדבר וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ושמעה קול אלה אבל מפי עצמו בין בב"ד בין שלא בב"ד חייבין דיליף ליה ר"מ בפרק דלקמן (שבועות ד' לא.) בג"ש משביעני עליכם ואמרו אמן בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד חייבין ה"ג

יא ותניא בברייתא שבועת העדות כיצד אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו (לו) אמן בין בפני ב"ד בין שלא בפני בית דין בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפרו בהם חייבין דברי רבי מאיר

יב קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ הא דענה אמן הא דלא ענה אמן ש"מ

רַשִׁ״י קשיין אהדדי דהא הכא מפי אחרים הוא ומחייב ר"מ שלא בב"ד דוקיא דמתני' קמ"ל אשמעינן דדוקא תנן מפי עצמו בשבועת ביטוי אבל מפי אחרים פטור ודקתני מתניתין סיפא אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב דדוקא בענו אמן תנן כדקתני ואמרו אמן דלא תימא אורחא דמילתא קתני

יג אמר רבינא משמיה דרבא מתניתין דהכא נמי דיקא דקא תני שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרין ובפסולין בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו אין מפי אחרים לא וקתני סיפא זה וזה מושבע מפי אחרים חייב

יד קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ הא דענה אמן הא דלא ענה אמן

טו ואלא שמואל מאי קא משמע לן דוקיא דמתניתין קא משמע לן:

טז הדרן עלך שבועת שתים

מְפָרְשִׁים

תּוֹסָפוֹת

א כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו. הא דאמרינן (גיטין דף לו.) נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה אין ללמוד מכאן דהיינו שנים לחודיה דדלמא דעת הקב"ה שאני ואם תאמר ואותן חרמות שאנו גוזרין על דעת הקב"ה ועל דעת הקהל היאך יש להן היתר דאפי' על דעת הקהל גרידא הוה על דעת רבים ועוד היכי מישתרי בלא חרטה וי"ל דדעת הקהל כך הוא שיתירו כשירצו ואפי' בלא חרטה ומה שמסכימים דעת הקב"ה תקנו הגאונים לחומרא בעלמא ולא דמי למה שהשביע משה שהקב"ה צוה להשביע אבל חרמות שאנו גוזרים הכל תלוי בדעת הקהל לחוד

ב גבו טרוף קאמר. במסכת נדרים (ד' כה.) פריך וליתני טרוף ומשני מילתא אגב אורחיה קמ"ל דקורת בית הבד טרוף ונפקא מינה למקח וממכר

ג שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא. תימה דשניהם שבועת ביטוי דשבועה שאוכל היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל דאמר רבא לעיל (שבועות ד' כז: ) דחייב אם אכל כזית ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה כדאמר רבא נמי לעיל ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל

ד שבועת העדות נוהגת באנשים אבל לא בנשים. בריש פרק שבועת העדות נפקא לן מועמדו שני האנשים אם כן אשה פסולה לדון דהא תנן פ' בא סימן (נדה ד' מט: ושם) כל הכשר לדון כשר להעיד והא דכתיב (שופטים ד) והיא שפטה את ישראל איכא למימר שהיתה מלמדת להם הדינים א"נ לפי שהיתה נביאה היו מקבלים אותה עליהם וכן יש בירושלמי מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה מיהו תימה דספ"ק דב"ק (ד' טו. ושם) ובקדושין (ד' לה.) דרשינן מאשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל הדינים ואי אשה פסולה לדון הא לא מיירי לפניהם אלא בכשרים לדון כדדריש פרק המגרש (גיטין ד' פח: ושם) לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים לפניהם ולא לפני הדיוטות וי"ל דקרא איירי בתרוייהו בדיינים ובנידונים וממעט עובדי כוכבים והדיוטות משום דלפניהם קאי אאלהים דמשמע מומחין וקאי נמי אנידונין וכל ישראל האנשים ונשים בכלל זה

רִאשׁוֹנִים עַל מַסֶּכֶת זוֹ: רִי״ף וְהָר״ן

Hebrew text: Wikisource Talmud Bavli, CC-BY-SA 3.0.

↑ חֲזָרָה לְמַעְלָה