כניסה

בְּמִדְבַּר טו

פָּרָשַׁת שְׁלַח
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

ב דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל־אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם׃

רַשִׁ״י ‬כי תבאו. בִּשֵּׂר לָהֶם שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ:
אוּנְקְלוֹס מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵעֲלוּן לַאֲרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן
אִבְּן עֶזְרָא כי תבואו אל ארץ מושבתיכם. נסמכה זאת הפרשה בעבור שנחלשו ויתאבלו לנחם הבנים להודיעם כי יבאו אל הארץ והנכון בעבור שנשאו קול כל העדה (וחטאו) ונסלח להם בעבור תפלת משה אמר וכי תשגו והעד ונסלח להם והוצרך להזכיר משפט מנחות כל עולה וזבח ובסוף והנפש אשר תעשה ביד רמה רמז למעשיהם והזכיר דבר המקושש כי עשה ביד רמה ומרוב חמלת השם על ישראל שם הציצית לזכר שלא יעשה האדם ביד רמה או שלא ישכח:
רַמְבַּ״ן כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אחר שהבטיח את הבנים שיבאו אל הארץ השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים לאמר מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה ואם יחטאו גם הבנים ולכן ראה הקב"ה לנחמם כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה והנה צוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים כי במדבר לא נתחייבו בנסכים לבד בתמיד שנאמר בו (שמות כט מ) ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד כי שם נאמר (שם פסוק מב) פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים ורבותינו נחלקו בזה מהם שאמרו בספרי (שלח קז) בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך וכו' ומהם שאמרו שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך: והשלים עוד תורת כהנים וצוה על החלה שלא נהגה במדבר. כי התרומה והמעשר בידוע שלא ינהגו שם כי הם מרוח הגוי ובחוצה לארץ. ויש עוד שנוי בחלה על דעת רבותינו (כתובות כה א) שנתחייבו בחלה כשנכנסו לארץ מיד ולא נתחייבו במעשרות ובתרומה אלא לאחר ירושה וישיבה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו' ועשיתם אשה לה'. נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים כדי לחזק לב הבנים המתאבלים ולנחם אותם ולהודיעם שיבאו אל הארץ ויקריבו שם קרבנות. ובמדרש כשם שהאב משתדל על בנו בחמשה דברים, למולו וללמדו תורה ולפדותו מן הכהן וללמדו אומנות ולהשיאו אשה, כך עשה הקב"ה לישראל. מל אותם ע"י יהושע שנאמר (יהושע ה) עשה לך חרבות צורים. מה האב חייב לפדות, אף הקב"ה פדה לישראל, שנאמר (שמואל ב) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם. ללמדו תורה אף הקב"ה למדם תורה, שנאמר (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם, וכתיב (ישעיה מח) אני ה' מלמדך להועיל. ללמדו אומנות אף הקב"ה למדם את המצות, שנאמר (ויקרא כז ) אלה המצות אשר צוה ה'. להשיאו אשה אף הקב"ה אמר להם (בראשית א) פרו ורבו. מה האב מאכיל ומשקה וסך ורוחץ ומלביש את בנו אף הקב"ה לישראל, שנאמר (יחזקאל טז) וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך ואסוכך בשמן ואלבישך רקמה וגו', (שם ) ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך, (במדבר כא) עלי באר ענו לה. מה האב נותן נכסים לבן ובנו חייב להעלות לפניו דורון, אף הקב"ה אמר לישראל כי תבאו אל ארץ מושבותיכם.
אוֹר הַחַיִּים כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו'. לצד שראה ה' מדוה לבם בגזרת טלטולם במדבר ארבעים שנה מופלגים מביאת הארץ, לזה סעד לבם במצות התלויות בארץ לכונן רוחם כי יעלו וירשו את אדמתם, והפלגת הזמן לא תריע לדבר המוחזק לבא, ודקדק לומר אשר אני נותן לכם הגם שהדור ההוא פגריהם יפלו במדבר כל העם היוצא ממצרים בן עשרים, בא לומר כי מעשה בנים יתיחס גם להאבות כי את בניהם הקים תחתם: עוד נראה לומר כי אומרו נותן לכם על דרך אומרם ז"ל מנין לתחית המתים מן התורה דכתיב אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם לכם לא נאמר אלא להם וגו' עד כאן. כמו כן הבטיחם שיקומו בתחית המתים וירשו את אדמתם:
מַלְבִּי״ם כי תבואו אל ארץ מושבותיכם דברי הספרי מבוארים בקדושין (דף ל"ז) ובזבחים (דף קי"א), שר' ישמעאל ס"ל שמ"ש אל ארץ מושבותיכם היינו אחר ירושה וישיבה כי לא קרבו נסכים במדבר ולא נתחייבו בנסכים עד אחר ירושה וישיבה, שמ"ש מושבותיכם הוא דוגמת מ"ש וירשתה וישבת בה, ובזבחים מוסיף שרק בבמה גדולה, או אינו אלא אפילו בבמה קטנה, ת"ל אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם הרי בבמה הנוהגת לכלכם הכתוב מדבר, וזה לא נזכר בספרי, וי"ל שזה נשמע מן מושבותיכם שהוא לאחר ירושה וישיבה ומאז נאסרו הבמות, ולא היה עוד במה קטנה, שאף שאמר במשנה (פי"ד דזבחים) באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות, י"ל ר' ישמעאל לשטתו דס"ל בזבחים (דף קי"ט) זו וזו שילה ולשטתי' פירשו התוס' (זבחים דף ס"א) שמזמן שילה ואילך לא הותרו הבמות, ורש"י שפי' שהלמוד למעט במה קטנה הוא ממ"ש אשר אני נותן לכם הוא לשטתו שמפ' שם שגם לר' ישמעאל יש היתר במות, [ומ"ש הואיל ונאמרו ביאות סתם וכו' יש לדחוק וטוב למחקו כי זה משמע כאידך דר"י בקדושין שם] ור"ע ס"ל דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע וקרבו נסכים במדבר ואח"כ בבמה קטנה עי' בגמ' שם, וכבר פרש"י ותוס' בקדושין דאף לר' ישמעאל קרבו במדבר בקרבן צבור, דכתיב במלואים וזה אשר תעשה על המזבח וכתב שם נסכים בעולת תמיד רק שלא קרב בקרבן יחיד אלא מביאתן לארץ, וזה כונת א' מתלמידי ר' ישמעאל וכמ"ש התוס' (זבחים דף קי"א) ד"ה לדברי, ורשב"י יסביר כר"ע דמושבותיכם בכ"מ שאתם יושבים משמע, או שהגם שיסגור דמושבותיכם לאחר ירושה וישיבה משמע הולך לשטתו בזבחים (דף קי"ט) שזו וזו ירושלים, ועד שנבנה הבית לא נאסרו הבמות, וס"ל שאחר ירושה וישיבה היו נסכים נוהגים גם בבמה למ"ש שאין הלמוד ממ"ש אשר אני נותן לכם רק ממה שאחר ירושה וישיבה לא הותרו הבמות כנ"ל, וא"כ לרשב"י שהיו שם במות היו נסכים קרבים בבמה, ואבא חנן משום ר"א ס"ל ג"כ שהיו נסכים נוהגים גם בא"מ [ובשגם למ"ש בקדושין שר"א חולק על ר' ישמעאל ומ"ש אל ארץ מושבותיכם ללמד שנסכי בית עולמים שוים עם נסכי א"מ:

ג וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה אוֹ־זֶבַח לְפַלֵּא־נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה מִן־הַבָּקָר אוֹ מִן־הַצֹּאן׃

רַשִׁ״י ועשיתם אשה. אֵין זֶה צִוּוּי, אֶלָּא כְּשֶׁתָּבֹאוּ שָׁם וְתַעֲלֶה עַל לְבַבְכֶם לַעֲשׂוֹת אִשֶּׁה לַה': לפלא נדר או בנדבה וגו'. אוֹ שֶׁתַּעֲשׂוּ הָאִשֶּׁה בִּשְׁבִיל חוֹבַת מוֹעֲדֵיכֶם, שֶׁחִיַּבְתִּי אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בַּמּוֹעֵד: ריח ניחח. נַחַת רוּחַ לְפָנַי:
אוּנְקְלוֹס וְתַעְבְּדוּן קֻרְבָּנָא קָדָם יְיָ עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְאַפְרָשָׁא נִדְרָא אוֹ בִנְדַבְתָּא אוֹ בְּמוֹעֲדֵיכוֹן לְמֶעְבַּד לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ מִן תּוֹרֵי אוֹ מִן עָנָא
אִבְּן עֶזְרָא לפלא. לפרש וכן והפלה ה' ואם הוא בה"א כי אותיות אהו"י מתחלפות:
סְפוֹרְנוֹ לעשות ריח ניחוח...והקריב המקריב. הנה עד העגל היה הקרבן ריח ניחוח בזולת מנחה ונסכים כענין בהבל ובנח ובאברהם וכענין וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים לא זולת זה ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהיא קרבן צבור ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד:
מַלְבִּי״ם ועשיתם אשה לה' עולה או זבח וכו' אם יאמר רק ועשיתם אשה כולל כל הקרבי לאשים אף המנחה לכן אמר עולה או זבח, וזבח הוא שלמים, אולם שם זבח כולל גם חטאת ואשם (כמ"ש בספרא ויקרא סי' קנ"ו צו סי' קט"ו וסי' קמ"ו ובכ"מ) לכן אמר לפלא נדר שרק דברים הבאים בנו"נ ומיעט חטאת ואשם וה"ה בכור ומעשר ופסח. והנה בקרבנות ר"ח ורגלים הגם שהם חובה מבואר בגופייהו שעולה ושלמים שלהם טעונים נסכים, רק נסתפק בעולת ראיה ושלמי חגיגה שהם חובה, לכן הוסיף או במועדיכם, ועדיין י"ל שבמ"ש או במועדיכם כולל גם שעירי חטאת של מועדות, לכן אמר שנית וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים, שמ"ש שנית לפלא נדר מיותר שכבר אמר ועשיתם אשה לפלא נדר, רק שכפל זאת בבן בקר ללמד על הכלל כאלו נכפל גם בבן צאן, וכל דבר הנכפל בא לדייק שרק נדר לא שעירי רגלים שאין באים בנדר שאם היו צריכים נסכים הי"ל לומר ושעיר חטאת אחד ונסכו, וכל דברים אלה מובאים במנחות (דף צ' ע"ב): לעשות אשה וכו' בבקר או בצאן מ"ש בבקר או בצאן מיותר ופי' ר' יאשיה שבא למעט עולת העוף שהיא בכלל מ"ש לעשות עולה, ור' יונתן ס"ל שא"צ למעט זה שכמו שזבח שהוא שלמים אינו בעוף כן עולה היא עולת בהמה, ומפ' שאמר זה להוציא שלא נטעה במ"ש מן הבקר ומן הצאן תקריבו היינו שהנודר עולה יביא משניהם יחדו, ובגמ' (מנחות צ"א) פי' שאע"ג שר' יונתן ס"ל עד שיפרוט לך הכתוב יחדו, סד"א הואיל וכתיב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדו דמי, ופרשתי זה בהתו"ה קדושים (סי' ק"א) משום שלא פליג ר' יונתן רק במאמר תנאי אבל בצווי פשוט ס"ל דצריך או לחלק, והיל"ל מן הבקר או מן הצאן, וא"כ יש לטעות שצריך להביא בקר וצאן יחדו לכן אמר פה מן הבקר או מן הצאן לחלק. והנה גם בפסח כתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו ושם הוא צווי פשוט והיל"ל או מן העזים, ויש לטעות שצריך שניהם, ומשיב שיש ק"ו מעולה, ודבר זה מובא במכלתא פ' בא (סי' כ"ו) עיי"ש. ואיסי בן עקביא הראה שא"א ללמוד בדרכי הלמודים, לא מכבשי עצרת שלא נמצא שלמי צבור זולתם, ולא משעירי יוהכ"פ שהגם שנמצא זולתם שעירי ר"ח ושל מועדות אינם נוהגים בכל ימות השנה, ולא מסתם חטאת שאינה באה בנדר ונדבה, ולכן צריך קרא מן הבקר או מלת הצאן לחלק:

ד וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַיהוָה מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן׃

רַשִׁ״י והקריב המקריב. תַּקְרִיבוּ נְסָכִים וּמִנְחָה לְכָל בְּהֵמָה; הַמִּנְחָה כָּלִיל וְהַשֶּׁמֶן נִבְלָל בְּתוֹכָהּ, וְהַיַּיִן לַסְּפָלִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְמַסֶּכֶת סֻכָּה (דף מ"ח):
אוּנְקְלוֹס וִיקָרֵב דִמְקָרֵב קֻרְבָּנֵהּ קֳדָם יְיָ מִנְחָתָא סֻלְתָּא עַשְׂרוֹנָא דְפִילָא בְּרַבְעוּת הִינָא מִשְׁחָא
אוֹר הַחַיִּים והקריב וגו'. טעם שהגביל ה' בנסכים ובשמן המנחה רביעית שמן לעשרון שהם ג' לוגין, וכמו כן רביעית יין לנסך, ובב' עשרונים יצו ה' שלישית ההין שמן ושלישית ההין יין שהם ד' לוגין ובג' עשרונים חצי ההין שמן וחצי ההין יין שהוא ששה לוגין שעולה כפי החשבון ב' לוגין לעשרון בין במנחת ב' עשרונים בין במנחת ג' עשרונים, ולמה במנחת עשרון הצריך ה' ג' לוגין, על דרך מה שכתוב במשנה במנחות וכתבו רמב"ם בפרק י"ז מהלכות מעשה הקרבנות וזה לשונו מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו ואין מתנדבין לוג יין ולא ב' לוגין שאין בנסכים לא לוג ולא שנים עד כאן. והוא טעם הכתוב שלא נתן לעשרון ב' לוגין הגם שהספיק בשני עשרונים שלישית ההין שהם ד' לוגין להעירך שאין קרבן מהיין מב' לוגין: ואם תאמר יוצדקו הדברים לגבי היין אבל השמן שגם הוא מצינו שבא לבדו בנדבה שאמר ר' טרפון (זבחים צא) מתנדב אדם שמן, ונחלקו רבותינו במנחות (שם) מהם אמרו שלא יפחות מג' לוגין ומהם אמרו מתנדב אפילו לוג מטעם דון מינה ואוקי באתרה אם כן בשלמא למאן דאמר לא יפחות מג' לוגין הוא הטעם שהצריך ה' ג' לוגין בעשרון, אלא למאן דאמר אפילו לוג למה לא עשה כפי החשבון, יש לומר שהשוה ה' מדות שמן ומדות יין בקרבניהם כדין ב' וג' עשרונים:
מַלְבִּי״ם והקריב המקריב קרבנו מפני שאומר דבר אל ב"י וכ"מ שאומר ב"י צריך ריבוי על נשים כמ"ש ויקרא (סי' ח') לכן הוסיף מלת המקריב כל מקריב שהוא, וכבר בארתי (ויקרא סי' י"ג) שכ"מ שבא שם הפעולה נוסף על הפעל כמו הקריב קרבנו יש בו דרוש, ולמד ר' נתן שמלמדנו שזה שעור הראוי להיות קרבן והקדש ופחות מכאן לא יתנדב [ועי' במנחות (דף פ"ט) לרבנן למד זה מן למנחה ולוג שמן, וי"ל שר"נ יסבור כר' נחמיה ור"א שם, ולא ס"ל דתרתי שמעת מינה] ודייק בכולם שכתב בלולה אצל שמן ונסך אצל יין ללמד שלא ינסך השמן ולא יבלול היין:

ה וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל־הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד׃

רַשִׁ״י לכבש האחד. עַל כָּל הָאָמוּר לְמַעְלָה הוּא מוּסָב — עַל הַמִּנְחָה וְעַל הַשֶּׁמֶן וְעַל הַיָּיִן:
אוּנְקְלוֹס וְחַמְרָא לְנִסְכָּא רַבְעוּת הִינָא תַּעְבֵּד עַל עֲלָתָא אוֹ לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְאִמְרָא חָד
מַלְבִּי״ם תעשה על העולה או לזבח זה מיותר לגמרי, ופי' חז"ל שיש לטעות שמ"ש ועשיתם אשה עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה הוא מאמר מקביל, אם העולה ברדר והזבח בנדבה אז צריך נסך מיוחד לכ"א אבל אם שניהם בנדר או שניהם בנדבה די בנסך אחד דשם נדר חד הוא, לכן חזר ואמר על העולה או לזבח שפה לא הזכיר נדר ונדבה ללמד שכ"א צריך נסך מיוחד אף ששניהם בנדר, והגמ' מנחות (דף צ"א) למד זה במלת או, והספרי לא דריש מלת או שכתוב בפרשה זו ולמד ממ"ש שנית על העולה או לזבח. ואבא חנן אומר שבא ללמד לבל נטעה להבדיל בין עולה ובין שלמים בשעור הנסכים כמו שיש הבדל בין שור ואיל וכבש אף שמעשיהם שוה: תעשה על העולה או לזבח כבר כתבנו שזה מיותר, וגם למה אמר על העולה בשמוש מלת על, או לזבח בשמוש הלמ"ד, וכבר הנחנו יסוד מוסד (ויקרא סי' שצ"א) שיש הבדל בין שמוש מלת על ובין שמוש הלמ"ד, שהלמ"ד מורה החלוקה ומלת על מורה הצירוף, שאם ירצה לאמר לכל אחד ואחד יאמר בלמ"ד וארבעה פנים לאחד שמ העומר לאחד פי' לכל אחד, אבל מלת על מציין הכל ביחד, והקרבתם על הלחם והקריב על בן הבקר, וכמ"ש עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד, וכן במ"ש על העולה או לזבח שפי' על עולה אחת ולכל זבח וזבח ביחוד, בהכרח רומז למקום א' שנמצא שם עולה אחת ושני מיני זבחים שונים ושכלם אינם נדר או נדבה רק חובה, וזה ימצא בקרבן מצורע שמביא עולה וחטאת ואשם, וז"ש לזבח להביא חטאת מצורע או לזבח להביא אשמו, ר"ל שהלמ"ד מורה החלוקה, וכן מלת או בא על ענינים נבדלים, ומבואר אצלי (תזריע סי' כג) שבא על ענין שיש בו רבותא יותר ומוסיף אף לכל זבח, וכבר הבאתי כן בהתו"ה מצורע (סי' מ"א) שיש דרוש זה גם בספרא שם ושם פרשתי מה שפלפלו ע"ז במנחות (דף צ"א): על העולה או לזבח לכבש האחד, מספר האחד מיותר ונדרש תמיד כשבא על שם היחיד, בשגם שאח"כ אמר או לאיל, ואינו אומר לאיל האחד, ופי' חז"ל שמפני שדריש מ"ש על העולה או לזבח על קרבנות מצורע שהם שלשה כבשים, אמר שכן תעשה לעולה או לזבח לכבש האחד, ר"ל במקום שנמצא רק כבש אחד. והנה במ"ש על העולה לכבש האחד מציין עולת יולדת שאינה מביאה רק כבש אחד לעולה, ומ"ש או לזבח לכבש האחד מציין אחד עשר שבמעשר שדינו שיקרב שלמים והוא ג"כ כבש אחד שקרא לאחד עשר עשירי, ובזה מיושב ג"כ מ"ש לכבש האחד בפת"ח תחת הלמ"ד שמורה על הידוע, ובה' האחד ולא אמר לכבש אחד, ולכן דריש על כבש הא' הידוע גבי יולדת ואחד עשר שבמעשר. ומ"ש בספרים או אינו מדבר אלא באיל מחק הגר"א וגריס כגי' הגמרא ולפי גי' הספרים דרש גם מלת כבש, שגם אם לא יכתוב כבש נדע שמדבר בכבש לא באיל דהא אמר שלאיל יעשה שני עשרונים, ומ"ש שלא שמענו בכל התורה גריס זה בגמ' על אחד עשר שבמעשר ופרש"י שלא שמענו שיהיה הטפל חמור מן העקר כי מעשר א"צ נסכים:

ו אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין׃

רַשִׁ״י או לאיל. וְאִם אַיִל הוּא; וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ "אוֹ" — לְרַבּוֹת אֶת הַפַּלְגָּס לְנִסְכֵּי אַיִל (מנחות צ"א):
אוּנְקְלוֹס אוֹ לְדִכְרָא תַּעְבֵּד מִנְחָתָא סֻלְתָּא תְּרֵין עַשְׂרוֹנִין דְפִילָא בִמְשַׁח תַּלְתּוּת הִינָא
מַלְבִּי״ם או לאיל תעשה דרך הלשון בענין כזה שיבואו כל החלוקות בסדר א' או שיקדים הגבלת הכמות והמספר אל הנושאים הנגבלים, כמו בכל פרשת המוספים שאמר שלשה עשרונים לפר שני עשרונים לאיל עשרון לכבש, ונסכיהם חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש, וכן כשיקדים המספר אל הנמנה בכמה חלוקות יקדים המספר בכולם, כמו והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים, וכשיקדים הנמנה אל המספר יקדימנו בכל החלוקות, מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו (בראשית ז׳:ב׳), ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה, וא"כ פה היל"ל מנחה סלת שני עשרונים וכו' לאיל, כמ"ש במנחה סלת עשרון לכבש, והקדים או לאיל, שזה מורה שיש איזה חדוש באיל, שלכן הקדים שם איל מצד החדוש שיש בו (כמ"ש בכללי הלשון באילת השחר פרק כ"ב) ופי' חז"ל שהחדוש הוא מפני שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור וה"ה שאין לחלק בנסכי איל, ואבא חנן מוסיף שמדין ק"ו הייתי אומר שאין חילוק בין איל לכבש, ומ"ש ד"א או לאיל מחקו הגר"א, ולדעתי מלת כו' הוא ר"ת של כפורים, ר"ל אילו של אהרן ביוהכ"פ, וכמ"ש במנחות (דף צ"א ע"ב) לאיל למה לי, אמר רב ששת לרבות אילו של אהרן, דלא נפקא לי' מן במועדיכם שהוא קרבן יחיד ולא מכבש יולדת מפני שקבוע לו זמן, והלמוד הוא ממ"ש לאיל בקמ"ץ תחת הלמ"ד שמורה האיל הידוע שהוא אילו של אהרן כמו שדריש בסי' הקודם מ"ש לכבש בפת"ח כנ"ל: תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין הנה בסדר המוספים דפ' פינחס לא הזכיר בשום אחד מדת השמן רק מדת נסכי היין (זולת בעולת התמיד לבד) כי מובן ממילא שמדת השמן כמדת היין ונכלל במ"ש בכל אחד מדת היין, ולמה הזכיר פה ביחוד מדת השמן, היה די שיאמר בלולה בשמן ויין לנסך שלישית ההין, ונדע מדת השמן ממדת הסלת שהיו שמ עשרונים ומדת היין שהיה שלישית ההין, ומשיב שא"א לדעת מדת השמן ממדת העשרונים, מפני שמצאנו בכבש העומר שאעפ"י שכפל לעשרונותיו לא כפל לנסכיו כמו שהתבאר בספרא אמור (סי' קנ"ט) ומנחות (דף פ"ט), וכן א"א לדעת מדת השמן ממדת היין, שהשמן הוא לבילה והיין הוא לנסוך ואין ענינם דומה, לכן הוצרך לפרט מדת השמן, ומכאן למדנו לכ"מ שמדת השמן כמדת היין וע"כ סתם בפ' המוספים:

ז וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ־נִיחֹחַ לַיהוָה׃

אוּנְקְלוֹס וְחַמְרָא לְנִסְכָּא תַּלְתּוּת הִינָא תְּקָרֵב לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ

ח וְכִי־תַעֲשֶׂה בֶן־בָּקָר עֹלָה אוֹ־זָבַח לְפַלֵּא־נֶדֶר אוֹ־שְׁלָמִים לַיהוָה׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲרֵי תַעְבֵּד בַּר תּוֹרֵי עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַּׁיָא לְפָרָשָׁא נִדְרָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ
מַלְבִּי״ם וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים מ"ש לפלא נדר שכבר אמר לפלא נדר או בנדבה בא למעט שעירי חטאת של רגלים, ומ"ש יצאו חטאת שאין באים בנדר פי' חטאת חובה הבאים ברגלים והוא הדרוש שהתבאר למעלה סוף (סי' ב') ובז"א גריס פה יצאו חטאת חובה הבאה ברגלים, והגר"א מחק מ"ש יצאו חטאת ואשם שאין טעון נסכים. ומ"ש שנית עולה או זבח, מפני שממ"ש על העולה או לזבח מרבה שמביא נסכים על עולה בפ"ע ועל שלמים בפ"ע והוא הדרוש שנתבאר בסי' ה"א, והוסיף פה שנית עולה או זבח שאף אם מביא ממין אחד כולם עולה או שלמים יביא על כ"א נסך בפ"ע, ואבא חנן ס"ל שאם לא יכתוב עולה או זבח רק לפלא נדר או שלמים נאמר ששעור זה של ג' עשרונים הוא רק בשלמים אבל בעולה יש שעור אחר, לכן מלמדני שעולה ושלמים שעור נסכיהם שוה:

ט וְהִקְרִיב עַל־בֶּן־הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין׃

אוּנְקְלוֹס וִיקָרֵב עַל בַּר תּוֹרֵי מִנְחָתָא סֻלְתָּא תְּלָתָא עַשְׂרוֹנִין דְפִילָא בִמְשַׁח פַּלְגוּת הִינָא
אִבְּן עֶזְרָא מנחה סלת. עשרון לאחד מן הצאן:

י וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחֹחַ לַיהוָה׃

רַשִׁ״י אשה ריח. אֵינוֹ מוּסָב אֶלָּא עַל הַמִּנְחָה וְהַשֶּׁמֶן, אֲבָל הַיַּיִן אֵינוֹ אִשֶּׁה, שֶׁאֵינוֹ נִתָּן עַל הָאֵשׁ:
אוּנְקְלוֹס וְחַמְרָא תְּקָרֵב לְנִסְכָּא פַּלְגוּת הִינָא קֻרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ
מַלְבִּי״ם ויין תקריב לנסך וגו' אשה ריח אין הפי' לנסך אשה שינסכנו על האש שא"כ מכבה את המדורה [ואתיא ברייתא זו דלא כר"ש עי' זבחים דף צ"א] רק פי' לנסך אל הספלים ועי"ז אשה ריח ר"ל כל הקרבן הנתון על האש עולה לריח ניחוח שנעשה רצונו של מקום:

יא כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ־לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים׃

רַשִׁ״י או לשה וגו'. בֵּין שֶׁהוּא בַכְּבָשִׂים בֵּין שֶׁהוּא בָעִזִּים; כֶּבֶשׂ וָשֶׂה קְרוּיִם בְּתוֹךְ שְׁנָתָם, אַיִל בֶּן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד:
אוּנְקְלוֹס כְּדֵין יִתְעֲבֵיד לְתוֹרָא חַד אוֹ לְּדִכְרָא חָד אוֹ לְאִמַר בְּאִמְרַיָא אוֹ בְעִזַיָא
אִבְּן עֶזְרָא שה כבשים. או עזים וכן פירש בסוף לכבש האחד או אם הקריב איל תהא מנחתו כפלים כי הכבש הוא קטן. ולא הזכיר עם בן הבקר נדבה והזכיר שלמים בעבור שלא הזכירו בתחלה ומשפט הכל אחד:
מַלְבִּי״ם ככה יעשה לשור האחד זה מיותר שכבר אמר והקריב על בן הבקר, ולמה למעלה קוראהו בשם בן הבקר וכאן בשם שור, ואמרו חז"ל משום דבן הבקר מציין הגדלות כשהוא בן שתים או שלש, כמ"ש בארך ויקרא (סי' ר"ח) ונאמר שנסכי עגל הם חצי מג' עשרונים כמו שנסכי כבש הם חצי מנסכי איל, לכן קוראהו פה בשם שור, ששור בן יומו קרוי שור, ללמדך שגם העגל נסכיו הם ג' עשרונים ועז"א השור האחד לבל נטעה ששעור ג' עשרונים יספיקו לשני שוורים דהיינו עגלים, כמו שנסכי איל אחד יספיקו לשני כבשים, וזה מובא במנחות (דף צ"א ע"ב): או לאיל האחד מלמדני ששעור שני עשרונים שוה בכל איל אף באיל בין ארבע שנים, ולא תחשוב שיש לענין נסכים שני מיני אילים וכ"ה בגמ' שם. והנה בנקבות שבצאן לא הבדילה התורה בנסכיהן בין גדול לקטן, וכן בעזים לא הבדילה בין גדי לתיש, ומן הסברא הייתי דן ללמוד מן מה שהבדיל בין כבש לאיל, שה"ה בין כבשה לרחלה שהיא נקבה שבצאן שהיא יותר מבת שנתה, וכן בין גדי ותיש, ולכן אמר או לשה בכבשים כי שה מלל זכר ונקבה וגדול וקטן, ללמד שאין הבדל בנקמת שבצאן, ושה בעזים כולל כל מין עז גדי ותיש, כמ"ש הסר משם כל שה נקוד וטלוא בעזים, ויסר את התישים ואת כל העזים, ללמדך שבהם אין חילוק ונסכיהם רק ג' לוגין:

יב כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם׃

רַשִׁ״י כמספר אשר תעשו. כְּמִסְפַּר הַבְּהֵמוֹת אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לְקָרְבָּן, ככה תעשו נְסָכִים לְכָל אֶחָד מֵהֶם — כְּמִסְפָּרָם שֶׁל בְּהֵמוֹת מִסְפָּרָם שֶׁל נְסָכִים:
אוּנְקְלוֹס כְּמִנְיָן דִי תַעְבְּדוּן כְּדֵין תַּעְבְּדוּן לְחַד כְּמִנְיָנֵהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא וטעם כמספרם. על המנחה והשמן והיין:
מַלְבִּי״ם כמספר אשר תעשו ר"ל שלפי מספר הקרבנות יהיו הנסכים, וכפל הלשון שבמ"ש כמספר אשר תעשו נדע שלא ימעיט בנסכים ובמה שהוסיף ככה תעשו לאחד מדייק שגם אין לו להרבות הגם שאם מתנדב נסכים בפ"ע יכול להרבות, זה דעת ר' יאשיה, ור' יונתן ס"ל שזה שלא ירבה מלמד במ"ש כל האזרח יעשה ככה את אלה שככה מציין עכובא, ומה שכפל פה ככה תעשו כמספרם הוא שלא יכפול וס"ל לר' יונתן שמ"ש כל האזרח יעשה ככה קאי על נסכים שמביאים עם הקרבן, ור' יאשיה ס"ל שמ"ש כל האזרח יעשה ככה קאי על נסכים שמתנדבים בפ"ע כמ"ש בסימן שאח"ז ולא מוכח מזה שלא ירבה בנסכים הבאים עם הקרבן, ומ"ש תמורותיהם מנין בגמ' (דף צ"א) למד תמורות מלמוד אחר, ונראה שר"ל שאם המיר איל בכבש לא נאמר שיביא נסכי קרבן הקודם רק יבוא נסכי התמורה שנאמר אשר תעשו והוא עושה ומקריב את התמורה: כל האזרח יעשה ככה הגהתי דברי הספרי עפ"י הגהת הגר"א ומ"ש האזרח מלמד שמתנדבים נסכים כ"ה במנחות (דף ק"ד) ופי' שכל אזרח יוכל להתנדב כנסכים אלה להקטירם על האש, וזה כר' יאשיה בסי' הקודם, וכן במ"ש דמשמע לוג א' שא"ל שום באור הגהתי כפי גי' הגר"א וז"א, והוא עפ"י דברי המשנה במנחות שם, ומ"ש להביא אחד עשר שבמעשר מחקו הגר"א, וכבר למד אחד עשר שבמעשר למעלה (סי' ז') ממ"ש לכבש האחד, וי"ל דאתיא כר' יהודה שס"ל בבכורות (דף ס"א) דאחד עשר שבמעשר משום תמורה היא. ולמד שלא יקריב בנסכים כמו העשירי רק כמו האחד עשר שהוא תמורתו וכנ"ל בסי' י"ג:

יג כָּל־הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה־כָּכָה אֶת־אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחֹחַ לַיהוָה׃

אוּנְקְלוֹס כָּל יַצִיבָא יַעְבֵּד כְדֵין יָת אִלֵין לְקָרָבָא קֻרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ
מַלְבִּי״ם כל האזרח בא למעט עכו"ם שלא יביא נסכים בפ"ע אף למ"ד בספרא אמור (סי' ק"ה) ובמנחות (דף ע"ג) ובכ"מ שהנכרי אינו מביא רק עולה וא"כ ל"ל למעט שלא יביא נסכים בפ"ע, י"ל כיון שעם העולה שמביא מביא גם נסכים לכ"ע, שכן משמע ממ"ש סתמא ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה היינו בע"מ אבל עולות תמימים תקריבו וממילא צריכים להקריב גם הנסכים כמ"ש והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סלת הרי חל החיוב על המקריב, וא"כ גם העכו"ם מביא נסכים עם העולה ה"א שה"ה שיביא נסכים גם בפ"ע לכן אמר שנסכים בפ"ע לא יביא רק האזרח לא עכו"ם מכאן אמרו נכרי ששלח עולותיו, והוא במנחות (שם דף נא ושקלים פ"ו):

יד וְכִי־יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר־בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ־נִיחֹחַ לַיהוָה כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמְכוֹן גִיוֹרָא אוֹ דִי בֵינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן וְיַעְבֵּד קֻרְבַּן דְמִתְקַּבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי תַעְבְּדוּן כֵּן יַעְבֵּד
אִבְּן עֶזְרָא או אשר בתוככם. היום:
מַלְבִּי״ם וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם כבר בארתי בהתו"ה אחרי (סי' ע"ה) שהיה לחז"ל הבדל בין הגר אתכם ובין הגר בתוככם, שהגר אתכם מציין שנתגייר מקרוב והגר בתוככם מציין שנתגייר מימים רבים, וז"ש שנתגייר מנין ר"ל שנתגייר כבר כי אתכם משמע שנתגייר מקרוב, ובא לומר שגם הגרים שנכנסו לברית בעת מ"ת היו צריכים להביא עולת העוף: ועשה אשה וגו' לה' פי' חז"ל שמלמד שגר הבא להתגייר אינו כשר לאכול בקדשים עד שיעשה אשה לה', אמנם לא פירש איזה אשה יעשה כי גם מנחה נקראת אשה שניתנה ע"ג האשה, לכן פי' כאשר תעשו כן יעשה, וישראל נכנסו לברית במילה וטבילה ובהרצאת דמים, וכו אשה של הגר צריך להיות מין הדמים, וז"ש ת"ל כן יעשה (כ"ג בגמ' כריתות ט' וכן הגיה הגר"א) אולם הלא הרצאת דמים של אבותינו היו עולה ושלמים ושניהם בהמה, כמ"ש ויעלו עולות ויזבחו זבחים (שמות כ״ד:ה׳) וכן נאמר שהגר ירצה בדם בהמה, ולמד ממ"ש הקהל חקה אחת לכם ולגר וגו' ככם כגר יהיה, כי כניסת אבותינו בהרצאת דמים היה רק בדור המדבר אבל הדורות שאחריהם א"צ לזה כי כניסת האבות לברית חל על בניהם, ודעת חז"ל שכן גם בדורות הבאים יש זכר לזה מה שהיולדת צריכה טבילה והרצאת דמים ואז תכשר לקדשים, והרצאה זו תכניס גם הנולד כמו שבדור המדבר זרקו את הדם על האנשים והנשים ועי"כ נכנסו גם הטף בברית, ובזה ישוה הגר שאינו נכנס לברית ע"י אבותיו רק ע"י עצמו צריך להביא קן ודי בדם עופות ועז"א ככם כגר יהיה שאינו מציין שישוה במעשה שעשיתם בשעת מ"ת רק שישוה לכם במה שיש הרצאת דמים של עוף, שתביא היולדת ומועיל אל הנולד, וז"ש לכם הקשתיו במה שגם לדורות יש הרצאת דמים של עוף ורבי למד שהוא של עוף ממ"ש יעשה אשה לה' היינו דבר שכולו עולה לאשים ואין כהן נהנה ממנו דבעולת בהמה עורה לכהנים: כאשר תעשו כן יעשה כבר התבאר שאינו עושה ממש כפי שעשו שהם הביאו עולה ושלמים של בהמה, רק ר"ל שהגם שהגר יכול להביא עופות בכ"ז יוכל להביא גם עולת בהמה כמ"ש בכריתות (דף ח' ע"ב) וה"א אחר שאינו מביא רק החצי של קרבן אבותינו שהיה עולה ושלמים, כן כשמביא עולה לא יביא רק חצי הנסכים שלה, עז"א שכן יעשה, ובזה חוזר לדיני הנסכים שמהם מדבר בפ' זו, ומלמד שכמספר אשר תעשו כן יעשה ומוסיף כל האזרח יעשה ככה שאם מקריב נסכים נדבה לא יפחות מן השעור ומוסיף שגם הגר המתגייר ומביא עולת בהמה לא יפחות בנסכים מן השעור האמור:

טו הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יְהוָה׃

רַשִׁ״י ככם כגר. כְּמוֹתְכֶם כֵּן גֵּר, וְכֵן דֶּרֶךְ לְשׁוֹן עִבְרִית, "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית י"ג) — כֵּן אֶרֶץ מִצְרַיִם, "כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ" (מלכים א כ"ב):
אוּנְקְלוֹס קְהָלָא קְיָמָא חַד לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיָר קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן כְּוַתְכוֹן כְּגִיוֹרָא יְהֵי קָדָם יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא הקהל. יש אומרים כי זה הה"א הוא לקריאה ולפי דעתי שאין סימן קריאה בלשון הקדש והעד הארבעה והאחד מהם משה משה רק זה הה"א הוא ה"א הדעת וסימן הקריאה איננו: ככם כגר. כבר ביארתי משפט הכפי"ן בהתחברם:
מַלְבִּי״ם הקהל חקה אחת לכם ולגר. הנה למעלה ריבה נשים לענין נסכים ממ"ש והקריב המקריב. אולם עדיין י"ל שנשים גיורות דינם משונה כי הם אין מילה נוהג בם, והגר הוא שם זכר ומנין שכן הדין גבי גיורת, ולמד ממ"ש חקה אחת יהיה לכם ולגר ובישראל אין הבדל בין אנשים ונשים וה"ה גבי גרים, וכבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' קצא), שבהרבה מצות התורה פרטה בפירוש שנוהג גם בגרים ובהרבה מצות לא פרטה זאת, ובארתי שם באורך שכ"מ דכתיב בני ישראל צריך רבוי מיוחד לרבות גרים, וז"ש לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים ושם בארתי בפרטות עיי"ש, ומ"ש לדורותיכם מלמד שינהיג הדבר לדורות ובארו זה בגמ' כריתות (דף ט) משום דיש לטעות דהאידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, ובארתי זה באורך בפ' קדושים (סי' קא) עיי"ש: ככם כגר יהיה לפני ה' זה מיותר לגמרי, ופי' חז"ל משום דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וכ"מ דכתיב בני ישראל מוציא גרים וה"א שעל קדשי גרים אין הציץ מרצה, לכן למד ככם כגר יהיה לפני ה' ר"ל בענין מ"ש לרצון להם לפני ה' שהציץ שעליו שם הויה מרצה בזה דומה הגר לאזרח וכמ"ש ג"כ בספרא (ויקרא סי' לב) ומ"ש תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר בא ללמד שבכל המקומות שאין כתוב בני ישראל שוה הגר לאזרח, והתבאר זה באורך ויקרא (סי' קצא) עיי"ש:

טז תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם׃

אוּנְקְלוֹס אוֹרַיְתָא חֲדָא וְדִינָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיַר עִמְכוֹן
אִבְּן עֶזְרָא וטעם תורה אחת. לבד מהעולות כי העולות הם בחיוב חקה ועוד אמר השם כאשר תביאו מנחה על העולה מהסלת כן תתנו גם מעריסותיכם ואין צורך להזכיר מה שקבלו קדמונינו ז"ל כי הם שתים חלה ותרומה ושיעורן לפי שכל דבריהם אמת וזולתם הבל הנה שעור נוסף בין שעשו בשגגה מה שצוו שלא לעשות ובין שלא עשו בשגגה מה שצוו לעשות:

יז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

יח דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה׃

רַשִׁ״י בבאכם אל הארץ. מְשֻׁנָּה בִּיאָה זוֹ מִכָּל בִּיאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁבְּכֻלָּן נֶאֱמַר כִּי תָבֹא, כִּי תָבֹאוּ, לְפִיכָךְ כֻּלָּן לְמֵדוֹת זוֹ מִזּוֹ, וְכֵיוָן שֶׁפֵּרֵט לְךָ הַכָּתוּב בְּאַחַת מֵהֶן שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא לְאַחַר יְרֻשָּׁה וִישִׁיבָה, אַף כֻּלָּן כֵּן, אֲבָל זוֹ נֶאֱמַר בָּהּ "בְּבֹאֲכֶם" — מִשֶּׁנִּכְנְסוּ בָהּ וְאָכְלוּ מִלַּחְמָהּ נִתְחַיְּבוּ בְחַלָּה (ספרי):
אוּנְקְלוֹס מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן בְּמֵעַלְכוֹן לְאַרְעָא דִי אֲנָא מָעֵל יָתְכוֹן לְתַמָן
מַלְבִּי״ם בבואכם כבר בארתי בהתו"ה (ויקרא סי' יב) ההבדל בין כשבא המאמר התנאי בציון מלת כי או אם ובין כשבא בצורת המקור עם שמוש ב' או כ'. בבואכם שאז מציין לפעמים התמדת הזמן, כמו בבואם אל אהל מועד ירחצו מים, ולפעמים מציין שפעולת התנאי מוכרח שיהיה, ולפעמים מציין התכיפות, ופה מציין התכיפות, ואתיא כאידך תנא דר"י בקדושין (דף לט) שסתם ביאה הוא לאחר ירושה וישיבה, ולכן אמר בבואכם שחייבים מיד (ועי' כתובות דף כה נדה דף מו): אשר אני מביא אתכם שמה ברייתא זו מובא בירושלמי (פ"ב דחלה ה"א), דת"ק הוא ר"מ, ומפרש דר"ע מדייק מ"ש אשר אני מביא אתכם שמה, ששם חייב אף בפירות חו"ל, ור"א מדייק מ"ש מלחם הארץ, וזה נכון לדברי ר' יהודה וא"כ לר"א פירות הארץ חייבים אף בחו"ל ולר"ע רק שמה בארץ ישראל חייבים אף בפירות חו"ל. אמנם לדעת ר"מ יקשה למה מחייב ר"א בפירות חו"ל שנכנסו לארץ. וראיתי בירו' (שם) חבריא בשם ר"א כך משיב ר"ע את ר"א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחים וסלתות שהן חייבים בחלה ולא גדולי פטור הן והוא מקבל מניה, אמר ר' יוסי תמיהני איך ר"ע מותיב את ר"א והוא מקבל, תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו, דאמר ר"ה בשם רשב"נ לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי כבר נתתי. והנה מ"ש ר' יוסי תמיהני איך ר"ע מותיב את ר"א והוא מקבל מניה, משמע שלא תמה רק על מה שר"א קבל תשובתו, ולא תמה על ר"ע שהשיב, משום דר' אליעזר לשטתו שאמר בב"ב (דף קו"ף) הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו, דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, הרי ס"ל שאאע"ה קנה את א"י בחזקה וא"כ בודאי קנה לאלתר דאל"כ לא מהני החזקה כמ"ש התוספות בקדושין (דף סג), ע"כ תמה על ר"א ולא תמה על ר"ע דהוא יסבור כחכמים שם דהילוך לא קנה, וא"כ י"ל דר"מ סבר דר"א קבל מר"ע והודה שלא זכו בארץ עד שבאו לשם, ולכן אף שר"א מחייב בפירות א"י שיצאו לחו"ל מודה שחייב בפירות חו"ל שנכנסו לא"י מכח קושית ר"ע וכמו שאמרו חבריא שר"א קבל תשובת ר"ע ור' יהודה ס"ל כר' יוסי שלא קבל תשובת ר"ע כי ר"א ס"ל דא"י מוחזקת מאבותינו, ועי' בפר"ד (דרוש ט') מה שהאריך בזה, וגרסתי כגי' הגר"א והז"א:

יט וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיהוָה׃

אוּנְקְלוֹס וִיהֵי בְמֵיכַלְכוֹן מִלַחְמָא דְאַרְעָא תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ
מַלְבִּי״ם מלחם הארץ ממה שלא אמר מתבואת הארץ כמ"ש (יהושע ה׳:י״ב) ויאכלו מתבואת ארץ כנען או מפרי הארץ, למד שצריך שיהיה לחם דוגמת המצה שלמד (במכלתא סי' נג ופסחים לה ומנחות ע') שדוקא מחמשת המינים שבאים לידי חימוץ: תרימו תרומה לה' מ"ש שלש פעמים תרימו תרומה הם דברים מיותרים, ופי' ר' יאשיה שמ"ש פה תרימו תרומה כולל כל התרומות, ר"ל כשתאכלו מלחם הארץ תרימו תחלה תרומה גדולה קודם החלה ומדבר כשלא הפריש תרומה עד שנעשה עסה יפריש תחלה תרומה גדולה ואח"כ חלה תרימו הוא הפרשת חלה, וקמ"ל דחיוב הפרשת תרומה לא פקע ואם לא הפריש תחלה יפריש אח"כ, ור' יונתן ס"ל ג"כ שמדבר בתרומה גדולה, ובא ללמד שמ"ש ראשית דגנך תתן לו הוא חובה. והנה כדרוש הזה נמצא בפ' קרח (פסקא קיא), שפליגי ג"כ ר' יאשיה ור' יונתן ושם דריש ר' יונתן ג"כ הלמוד שהוא חובה. ונתקשה בז"א ל"ל שני למודים וגם קשה מאד איך יעלה על הדעת שמ"ש ראשית דגנך תתן לו הוא רשות, ובספרים ליתא מ"ש לפי שהוא אומר ראשית דגנך רק שבז"א הגיה כן עפ"י הילקוט. ולפ"ז צ"ל ת"ל תתנו את כל תרומת ה' והוא הפסוק הנדרש בפרשת קרח, כי במ"ש פה תרימו תרומה לה' מודה לדרשת ר' יאשיה רק שר' יונתן ק"ל למה אמר שנית בפרשת קרח גבי לוים מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' ושם אמר ג"כ בשם ר' יאשיה שבתרומה גדולה הכתוב מדבר ופי' שמלמד שאם הקדים הלוי ולקח המעשר אתר שנתמרח בכרי קודם שיטול הכהן תרומה גדולה מן הכרי צריך הלוי להפריש מן המעשר תחלה אחד מחמשים לתרומה גדולה כמו שפרש"י ז"ל שם, ור' יונתן ס"ל שלזה א"צ קרא שידעינן זה מכאן שאחר שנתמרח בכרי אין פטור לתרומה גדולה אף אם אפה לחם, כמו שלמד ר' יאשיה בכאן, רק שם משמע דבר חדש שמ"ש ראשית דגנך תתן לו הוא חובה, ופי' הדבר כי שם אומר וזה משפט הכהנים מאת העם ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה ראשית דגנך וכו' תתן לו, וס"ל לר' יונתן כמ"ד בחולין (דף קלא) הלוי פטור מזרוע ולחיים וקבה דלוים לא נקראו עם דשם אומר שפליגי תנאי בזה, וא"כ נוכל לטעות שכן פטור הלוי מתרומה גדולה דהא כתיב וזה משפט הכהני' מאת העם ולוים לא נקרא עם לכן קמ"ל שהלוי צריך להפריש תרומה גדולה שמ"ש וזה משפט הכהנים מאת העם לא קאי רק עמ"ש ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה לא עמ"ש ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו, שבזה מחויבים גם הלוים. שוב ראיתי שהרמב"ן בהשגותיו על מנין המצות בשרש הי"ב הביא דברי הספרי דפה וגריס כמו שהוא בספרים ר' יונתן אומר לפי שהוא אומר ראשית דגנך תתן לו חובה או אינו אלא רשות ת"ל תרימו תרומה לה' חובה ולא רשות, ופי' שבא ללמד שההרמה וההפרשה הם שתי מצות, שלא נאמר שדי בהרמה לבד אף שלא נתנה לכהן. לכן אמר בכאן תרימו ושם תתן לו, ועמ"ש בזה לקמן (סימן למ"ד):

כ רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ׃

רַשִׁ״י ראשית ערסתכם. כְּשֶׁתָּלוּשׁוּ כְדֵי עִסַּתְכֶם שֶׁאַתֶּם רְגִילִין לָלוּשׁ בַּמִּדְבָּר — וְכַמָּה הִיא? "וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר" (שמות ט"ז), "עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת" (שם) — תָּרִימוּ מֵרֵאשִׁיתָהּ, כְּלוֹמַר קֹדֶם שֶׁתֹּאכְלוּ מִמֶּנָּה, רֵאשִׁית חֶלְקָהּ חלה אַחַת תרימו תרומה לְשֵׁם ה' (עירובין פ"ג): חלה. טורטי"ל בְּלַעַז: כתרומת גרן. שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהּ שִׁעוּר וְלֹא כִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ שִׁעוּר (ספרי), אֲבָל חֲכָמִים נָתְנוּ שִׁעוּר — לְבַעַל הַבַּיִת אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה וּלְנַחְתּוֹם אֶחָד מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה (חלה ב'):
אוּנְקְלוֹס רֵישׁ אַצְוַתְכוֹן חַלְתָא תַּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא כְּמָא דִי מַפְרְשִׁין מִן אִדְרָא כֵּן תַּפְרְשׁוּן יָתַהּ
רַשְׁבַּ״ם כתרומת גורן: שהיא ראשית דגנך אף זו מראשית עריסותיכם, וכן שנינו בע"ז ובשבת:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. מצות חלה אינה נוהגת במדבר, אבל נתחייבו בה מיד בכניסתן לארץ. ומה שהזכיר לשון מלחם הארץ הוצרך לומר כן לפי שבמדבר היו אוכלים לחם השמים שהיה קדוש, ולכך צוה כי כשיבאו לארץ ויאכלו מלחם הארץ שיקדשו אותה במצוה והיא מצות חלה ועל כן הזכיר בו את השם, ואמר מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ומצוה מן התורה להפריש החלה מן העיסה, שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. והמפריש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה, בין בארץ בין בחוצה לארץ. ועקר מצות חלה מן התורה אינו אלא בארץ, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבאכם, בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם ולפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בא"י אינו אלא מדברי סופרים. ומה שאנו מפרישין חלה בחוצה לארץ עכשיו מדברי סופרים הוא כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ואין לחלה שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה, אבל מדברי סופרים שמפרישין אחד מכ"ד מהעיסה כדי שיהא בה מתנה לכהן, שנאמר (דברים יח) תתן לו, תן לו דבר הראוי ליתן במתנה. וחלה בזמן הזה הואיל ועקר החיוב מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצאה מגופו, כגון בעלי קרין וזבין וזבות ונדות ויולדות ומצורעים אבל שאר הטמאים במגע הטומאות ואפילו טמא מת מותרין באכילה, לפיכך נותנין אותה לכהן קטן שלא ראה קרי עדיין או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה ואין צריך להפריש שניהם לאש. וע"ד הקבלה מצות החלה שהיא מצוה יחידה בעיסה תרמוז לכנסת ישראל שכתוב בה (שיר ו) אחת היא יונתי תמתי, והיא המעשר והתרומה, כי נקראת תרומה שנאמר חלה תרימו תרומה, ונקראת ראשית שנאמר ראשית עריסותיכם, כי היא כלולה מן החכמה העליונה הנקראת גם כן ראשית שהיא ראשית הראשית הנרמזת במלת בראשית. ואם תשכיל זאת תדע עקר הטעם במה שאין חיוב המצוה מן התורה אלא בארץ ובזמן שהשכינה שורה במקדש, זהו בביאת כלכם ולא בביאת מקצתכם, ואולי מפני זה הוקבעו בכתוב הזה עשר תיבות.
סְפוֹרְנוֹ חלה תרימו תרומה. אחר חטא המרגלים הצריך גם החלה למען יהיו ראויים שתחול ברכה בבתיהם כאמרו וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך וכן אליהו עשי לי משם עגה קטנה בראשונה והוצאת לי (ולך ולבנך תעשי באחרונה) כי כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה:
מַלְבִּי״ם ראשית עריסותיכם שם לחם בדרך ההרחבה נאמר על המזון בכלל, לחם לא אכל, אשר יאכל לחם עד הערב (ש"א יד) והשבועה היתה בל יטעמו מאומה, ובדיוק יציין רק האפוי בתנור (אילת השחר סי' תז). וממ"ש והיה באכלכם מלחם הארץ י"ל שבא על צד ההרחבה וכולל אף הקמח לכן אמר מראשית עריסותיכם, שהוא הקמח הנגבל במים, וס"ל לר"ע שלכן תפס שם לחם מלחם הארץ ללמד שצריך שיקרום בתנור שאז נקרא חם בדיוק כמ"ש צו (סי' קה) שאין הלחם מתקדש עד שיקרמו פניה בתנור [ועי' במשנה ו' פ"ג דחלה ובתוי"ט שם], וריב"נ דייק שעקר הוא מ"ש ראשית עריסותיכם מלמד שהחיוב הוא בעודה עסה טרם שנקרא לחם. ומ"ש והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שאם לא הפריש מן העסה יפריש מן הלחם, וגם י"ל כמ"ש בברייתא שהביא הרי"ף בפרק אלו עוברין עמש"ש (דף מח) אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו ופי' הר"ן אלמא דזימנין דלא מחייב מעיסה ומחייב בתר הכי דהוה לחם והוא ע"י צירוף סל. ויש הבדל בין עיסה ועריסה ובין בצק, שעסה נקרא תיכף משנגבל במים ונתערב עמו, שמזה בא פעל ועסותם רשעים (מלאכי ג') וכן שם עסיס בא על פירות שנתמעכו, משא"כ בצק נקרא אחר שמחחלת העיסה לנפוח טרם שנעשה חמץ וגם אח"כ, שמאז ראוי לאפות כמ"ש ויאפו את הבצק עגות מצות כי לא חמץ, ומזה ורגלך לא בצקה שהבשר מתחיל לנפוח, וע"כ אמר בספרי ובמשנה א' פ"ג דחלה אוכלים עראי מן העסה עד שתגלגל בחטים וכו' שעיסה מציין העירוב, ומ"ש כיון שנותנות את המים הוא תקנת חכמים, ועכ"פ מוכח שגם בתחלת העירוב יכול להפריש חלה שנקרא עריסותיכם. ומ"ש לבד שתהא שם חמשת רבעים קמח ועוד יש פלוגתא בזה (פ"ק דעדיות מ"ב) אי בעינן ועוד, ועי' בתוי"ט (פ"א דחלה משנה ד) שהאריך בזה, ושעור זה ילפינן ממן שהיה עומר לגלגלת ובמכלתא בשלח על פסוק והעומר עשירית האיפה הוא אחד משבעה רבעים ועוד, עוד זה א"י כמה היא א' מחמשה ברביעית: כתרומת גרן כן תרימו אותה ר"ל שדינה כתרומה שחטה אחת פוטרת את כל הכרי, וכשנפלה סאה של תרומה לפחות ממאה חולין מדמעת וכשנפלה לק"א סאין בטלה כמו שלמד בספרי פ' קרח במש"ש (יח כט) את חלבו את מקדשו ממנו וכמ"ש בתרומות (פרק ה') וזר האוכלה חייב מיתה וחומש, כמש"ש (פרק וא"ו), כ"ה גם בחלה, ומ"ש כתרומת גרן שאם היה אומר סתם כתרומה הייתי מקיש לתרומת מעשר שי"ל שעור א' מעשר כמו ששאל ר' יונתן. לכן אמר כתרומת גרן שהיא תרומה גדולה, והגהתי כנוסחת הגר"א:

כא מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַיהוָה תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם׃

רַשִׁ״י מראשית ערסתיכם. לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם", שׁוֹמֵעַ אֲנִי רִאשׁוֹנָה שֶׁבָּעִסּוֹת, תַּ"ל מראשית — מִקְצָתָהּ וְלֹא כֻלָּהּ (ספרי): תתנו לה' תרומה. לְפִי שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ שִׁעוּר לְחַלָּה נֶאֱמַר "תִּתְּנוּ" — שֶׁיְּהֵא בָהּ כְּדֵי נְתִינָה (שם):
אוּנְקְלוֹס מֵרֵישׁ אַצְוַתְכוֹן תִּתְּנוּן קֳדָם יְיָ אַפְרָשׁוּתָא לְדָרֵיכוֹן
מַלְבִּי״ם מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה תחלה אמר ראשית עריסותיכם ויש במשמעותה שאם לש כמה עיסות יתן העסה הראשונה כולה והשאר פטורות, לזה אמר מראשית עריסותיכם, שיתן מקצת מן הראשית ולא כולה: מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה זה מיותר לגמרי שכבר אמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרימה, ופי' חז"ל שבא ללמד על לקט שכחה ופאה שחייבים בחלה, אף שלקט שכחה ופאה פטורים מתרומות ומעשרות כמ"ש בחלה (פ"א מ"ג), וכן פי' הכתובים, תחלה אמר והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' שכולל גם תרומה גדולה כמ"ש (בסי' כד) ואחר התרומה גדולה ראשית עריסותיכם חלה תרימו ואמר ע"ז כתרומת גורן כן תרימו אותה שיהיה דין החלה כדין התרומה שהורמה לפניה (כנ"ל סי' כו) ועתה אמר שגם במקום שאין מרימין תרומת גרן לפני חלה כגון בלקט שכחה ופאה שפטורים מתרומות ומעשרות בכ"ז תתנו לה' תרומה ר"ל שבכ"ז חייבים בתרומת חלה: מראשית עריסותיכם כבר התבאר (בסי' כז) שמפני שאמר תחלה ראשית עריסותיכם חלה תרימו שמלשון זה יש לטעות שיתן את הראשונה שבעיסות כולה. לכן הוצרך לומר שנית מראשית עריסותיכם לפרש שיתן רק מראשית ולא כל הראשית, אבל הא גופא קשיא למה כתב תחלה ראשית והוצרך לומר שנית מראשית, היה לו לכתוב תחלה מראשית ולא יצטרך לפרש שנית מראשית, ופי' חז"ל מפני שלמדנו ממ"ש והיה באכלכם מלחם הארץ שאין חייב בחלה רק מחמשת המינים (כנ"ל סי' כג) ולכן הוצרך לכתוב ראשית עריסותיכם שעור הכתוב והיה באכלכם מלחם הארץ [ר"ל ראשית עריסותיכם, [שהוא מלחם הארץ היינו מחמשת המינים] חלה תרימו, משא"כ אם יאמר תחלה מראשית יהיה ענין בפ"ע, ואין קשר עם מ"ש מלחם הארץ: ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה הרמת התרומה מציין שמרים הקדש מן החול, או הקדש החמור מן הקדש הקל בזה ירים אותו למעלה ולהרמת ראש, וזה מציין שמרים החלה מן עסת חולין והיא תוקדש, ומזה מבואר שעסה של תרומה אינה חייבת, ובעסת מעשר שני פליגי ר"מ וחכמים (בסוכה דף לה ופסחים דף לז) וחכמים ס"ל דמעשר שני ממון הדיוט הוא ועז"א אבל אמרו ר"ל אמרו חכמים ומבואר בסנהדרין (דף קיב), שמעשר שני חוץ לירושלים לכ"ע אינו חייב בחלה עיי"ש, ועל זה אמר מעשר שני בירושלים חייבת: תתנו לה' תרומה ותחלה אמר תרימו תרומה, והדבר מבואר עפ"י מה שהעלה בשו"ת נוב"י מהד"ת (סי' ר"א) שהמצוה של הפרשת חלה הגם שהיא מצוה א' יש בה שני ענינים, [א] להפקיע איסור טבל מן העסה שאחר שהפריש החלה העסה מותרת באכילה אף שיחזיק בעל העסה את החלה לעצמו ולא יתנם לכהן אין כאן רק גזל השבט והעסה הותרה באכילה, והענין השני שמצוה שיתן החלה לכהן, ושני הענינים האלה חלוקים זה מזה שלפטור את העסה אין לו שעור כלל מן התורה וכתרומה שחטה אחת פוטרת כל הכרי וכמ"ש למעלה (סי' כ"ו) מה תרומת גורן אחד לאלף אף חלה, אמנם כדי לקיים מצות נתינה לכהן זה י"ל שעור דכיון דכתיב תתנו צריך שיהא בו כדי נתינה, וכשהפריש רק חטה אחת קיים מצות תרומה ולא קיים מצות נתינה והוא מעוות לא יוכל לתקן כי כבר יצא העסה מתורת טבל. וא"א עוד להוסיף על התרומה, וכן כתב הריטב"א (סוף פ' האיש מקדש) לענין תרומה דאף שחטה אחת פוטרת כל הכרי מ"מ אין מקיים בזה מצות נתינה לכהן עד שיוסיף עליו כדי שעור נתינה, ועי' בספר המצות להרמב"ם בשרש השנים עשר פליגי בזה הרמב"ם והרמב"ן אם מצות הפרשה ומצות נתינה לכהן נחשבים לשתי מצות או למצוה אחת, אולם בענין זה לקיים מצות נתינה לכהן יש דאורייתא ודרבנן שמדאו' אם נתן אחד מכ"ד או א' ממ"ח בעשרון קיים מצות נתינה אפי' אם הוא עסה של ששים עשרון, דהא כבר יש בשעור זה כדי נתינה, אבל חכמים תקנו שיתן א' מכ"ד או א' ממ"ח לפי גודל העסה, ואם העסה גדולה כ"ד עשרונות צריך ליתן עשרון שלם, והגאון הנז' האריך בזה מאד וברר דבר זה מכל צדדיו, ולפ"ז אין סתירה בין מ"ש בספרי בסי' כ"ו שמ"ש כתרומת גרן כן תרימו אותה היינו שדינה כתרומה שנותן א' מאלף ופה אמר תתנו לה' שיהא בו כדי נתינה ומשמע שהוא ג"כ דאו', כי בכאן מיירי לענין לקיים מצות נתינה לכהן, ובזה יתכוננו הכתובים יחדו ראשית עריסותיכם תרימו תרומה שאינו מדבר בנתינת כהן רק מהרמת התרומה להוציא העסה מידי טבל עז"א כתרומת גרן כן תרימו אותה דהיינו א' לאלף כתרומה שחטה אחת פוטרת כל הכרי, והוסיף לאמר מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה ר"ל שהגם שלענין שיקרא הרמה ושיחול עליו שם תרומה לפטור את העסה די בכ"ש [וז"ש בספרי אבל לא שמענו שעור חלה ר"ל לענין זה אין שעור] בכ"ז מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה מצוה שתתנו [שנתינה י"ל שעור] שיהא בה כדי מתנה לכהן, ובהכי יש לפרש ג"כ מ"ש תחלה ראשית ואח"כ מראשית כי יצויר גם להפך שרצה לעשות כל העסה חלה חוץ מדבר מועט שאז חל על הכל שם חלה ובכ"ז א"צ ליתן לכהן רק השעור הראוי מאותה עסה והיותר ימכר לכהן, ולכן אמר תחלה ראשית עריסותיכם תרימו שמציין שמרים כל העסה אם רק השירים נכרים, ובכ"ז א"צ לתת הכל לכהן רק מראשית תתנו ולא כל ראשית. והנה גי' הספרים לפי שהאיש עינו יפה, הגיה בז"א עפ"י הילקוט א"ר יהודה מ"מ אמרו חלה של בעה"ב א' מכ"ד ושל בעה"ב א' ממ"ח לפי שהאיש עינו יפה וכו', והגר"א גריס ושל נחתום א' ממ"ח לפי שבעה"ב עיסתו מעוטה ואין בה כדי מתנה לכהן נחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן, רי"א לא מפני זה אלא בעה"ב עינו יפה בעיסתו ונחתום עינו רעה בעיסתו וכשיפחות לא פחות ממ"ח מכאן אמרו בעה"ב שעושה משתה וכו' והיא גי' נכונה עפ"י הירושלמי (פ"ג דחלה מ"ז) ועי' בשו"ת נוב"י הנ"ל מ"ש בזה: לדורותיכם כבר בארתי בפ' אמור (סי' ס"ו) מטעם הרשב"ם בב"ב (דף ק"כ) שכל מצות הסתומות בתורה ידעינן שנוהג לדורות, ושם בארתי טעם לכ"מ שכתבה תורה לדורותיכם ופה מפרשי שמלמד שאין לו הפסק בזמן בשנת השמטה ומובא בבכורות (דף י"ב) וכן למד במנחות (דף פ"ד) מטעם זה שעומר בא בשביעית:

כב וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל־הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה׃

רַשִׁ״י וכי תשגו ולא תעשו. עֲ"זָ הָיְתָה בִּכְלַל כל המצוות שֶׁהַצִּבּוּר מְבִיאִין עָלֵיהָ פַר, וַהֲרֵי הַכָּתוּב מוֹצִיאָהּ כָּאן מִכְּלָלָן, לִדּוֹן בְּפַר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת (ספרי): וכי תשגו וגו'. בַּעֲ"זָ הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְאַחַת מִכָּל הַמִּצְוֹת, תַּ"ל את כל המצות האלה — מִצְוָה אַחַת שֶׁהִיא כְּכָל הַמִּצְוֹת, מַה הָעוֹבֵר עַל כָּל הַמִּצְוֹת פּוֹרֵק עֹל וּמֵפֵר בְּרִית וּמְגַלֶּה פָנִים, אַף מִצְוָה זוֹ פּוֹרֵק בָּהּ עֹל וּמֵפֵר בְּרִית וּמְגַלֶּה פָנִים, וְאֵיזוֹ? זוֹ עֲ"זָ (שם): אשר דבר ה' אל משה. אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעְנוּם כְּדִכְתִיב (תהילים ס"ב) "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְנוּ" (הוריות ח'):
אוּנְקְלוֹס וַאֲרֵי תִשְׁתְּלוּן וְלָא תַעְבְּדוּן יָת כָּל פִּקוֹדַיָא הָאִלֵין דִי מַלִיל יְיָ עִם משֶׁה
רַשְׁבַּ״ם וכי תשגו: בעובד ע"ז בשוגג פירשו חכמים, ופרשת העלם דבר שבויקרא בשאר של מצות כרת::
רַמְבַּ״ן וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה הפרשה הזו סתומה במשמעה ויטעו בה בעלי הפשט לומר שהוא קרבן על מי שלא עשה מה שצוה לעשות והוא שוגג ודבריהם דברי רוח שאם כן יהיה חיוב קרבן בכל מצות עשה שבתורה כשלא קיים את כולם ושגג באחת מהם ויהיה חיוב כרת בכל מי שאינו מקיים את כולם כשיעבור על אחת מהן במזיד כי הכתוב אומר (במדבר ט״ו:כ״ג) את כל אשר צוה ה' (אותו) אליכם ועוד שאמר כאן (במדבר ט״ו:כ״ד) והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה כי שגגתם במעשה שעשו לא שישבו ולא עשו וכן אשר תעשה ביד רמה (במדבר ט״ו:ל׳) אבל טעמו שתשגו ולא תעשו מה שצוה השם אבל תעשו הפכו או יאמר שתשגו ולא תעשו מצותיו במה שהזהיר אתכם שלא לעשות כי המניעות בלא תעשה יקראו מצות כמו שאמר (ויקרא ד ב) כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה והנה חיוב הקרבן הזה בשגגת העדה משונה מן הקרבן האמור בפרשת ויקרא כי שם חייב להביא פר לחטאת (שם פסוק טו) וכאן פר לעולה ושעיר לחטאת ועל כן הוצרכו רבותינו לומר (הוריות ח) שזה הקרבן על שגגת ע"ז ולשון הכתוב שלא נוציא אותו מפשוטו ומשמעו יאמר וכי תשגו מכל המצות ותעברו על כל מה שצוה השם לכם ביד משה שלא תעשו דבר מכל מה שצוה אתכם תקריבו הקרבן הזה ולכך לא הזכיר בכאן כאשר יאמר בקרבנות החטא אחת מכל מצות ה' והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל ויהיה כל זה בשוגג כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם או שיאמרו כמו שזכר בספרי (שלח קטו) מפני מה אמר המקום לא שנעשה ונטול שכר אנו לא עושים ולא נוטלין שכר כענין שהיו ישראל אומרים ושואלים את יחזקאל שנאמר (יחזקאל כ א) באו אנשים מזקני ישראל וישבו לפני אמרו לו רבינו יחזקאל הרי עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו וכו' או שישכחו את התורה וכבר אירע לנו כן בעונותינו (כי) בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני וזהו שמוש לשון הכתוב שהשגגה הזאת הנזכרת כאן היא בתורה ובמצות בכללן ועל כן ייחדו להם רבותינו מצוה אחת שבשגגתה יצא מכלל ישראל ומכל המצוה בהם והיא עבודה זרה ויהיה שיעור הכתוב וכי תשגו ללכת אחרי אלהים אחרים ולא תעשו דבר מכל מצות ה' כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד בין במצות עשה בין במצות לא תעשה שאם יש אלוה זולתו יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום ובאה זאת הפרשה להשלים בתורת כהנים דין שגגת עבודה זרה כי הספר הזה ישלים דיני הקרבנות כאשר פירשתי (בתחלת הספר) ונכנסה כאן בעבור שהם מרו דבר השם ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר י״ד:ד׳) להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצות והנה באה הפרשה להודיעם כי אפילו בע"ז יכפר על השוגגים אבל העושים ביד רמה יכרית אותם וכבר פירשתי הכרת הזה בסדר אחרי מות (ויקרא יח כט):
סְפוֹרְנוֹ וכי תשגו. כבר התבאר בקבלה שבשגגת עבודה זרה הכתוב מדבר וזה כי מאחר שנגזר עליהם להפיל זרעם בגויים (תהלים קו, כו) לא היה נמנע שישגו בעבודה זרה בשובם לארצם: ולא תעשו את כל. המצות האלה אשר דבר ה' אל משה. מכיון שתשגו בעבודה זרה הנה אף על פי שתעשו כל פעולות המצות לא תעשו אותן המצות אשר דבר ה' אל משה כי הוא יתברך הקדים לכולן ידיעת אלהותו, באמרו אנכי ה' אלהיך וכן אמרו ז"ל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה:
אוֹר הַחַיִּים וכי תשגו ולא תעשו וגו'. רז"ל אמרו שכתוב זה מדבר בעובד עבודה זרה, ויש בו כפל אומרו את כל המצות וגו' את כל אשר צוה וגו' שבא לומר שכופר בעשרת הדברות ובכל שאר מצוות שנצטוו על ידי משה, וחוץ מדבריהם נראה שבא לומר שהעובד עבודה זרה הרי הוא כעובר על כל מצות לא תעשה ומבטל כל מצות עשה, כנגד ביטול מצות עשה אמר ולא תעשו את כל המצות הרי ביטול כל מצות עשה, וכנגד עברת על כל מצות לא תעשה אמר את כל אשר צוה ה' אליכם, וחידוש השמיענו הכתוב במצות עשה ובמצות לא תעשה, כי יש במצות עשה ששקולה כנגד כל התורה אף על פי כן העובד עבודה זרה. הרי הוא ככופר גם בה, וכמו כן יש במצות לא תעשה חמורות הרי הוא גם כן ככופר בכולן ועונשו שקול לכל:
מַלְבִּי״ם וכי תשגו פרשה זו באה להשלים דיני החטאת הנזכר בפ' ויקרא על חטא שחטאו הצבור והכהן משיח והנשיא והיחיד ביתר מצות שהצבור מביאין פר וכן כהן משיח, והנשיא שעיר, והיחיד כשבה או שעירה. ולולא פ' זו י"ל שכן הדין גם בשגגת עכו"ם לכן אמר פה שבשגגת עכו"ם הצבור מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת, והמשיח והנשיא והיחיד יביאו שעירה: וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה שטחיות הלשון משמע שאומר שאם לא קיימו שום מצוה ופרקו עול כל המצות מעליהם אז מחויבים בקרבן זה, אך ממ"ש והיה אם מעיני העדה נעשתה משמע שמדבר בשעשו איזה דבר, לא בשלא עשו, וכן לשון נעשתה לשון יחיד מדבר במצוה א', ואיך אמר את כל המצות, וע"כ קבלו חז"ל שמדבר במי שעבר על מצוה אחת שהוא עובר בזה על כל המצות, וזה ימצא רק בעובד ע"ג, והוא כי לא יצויר ישמע האדם מצות מְצַוה רק אם מאמין שה' משגיח על בני האדם ונתגלה לנביאיו לצוות ולהזהיר על מעשיהם, אבל אם יכחיש ההשגחה והנבואה תורה מן השמים לא יצויר שיעשה שום מצוה מפני צוו ה', וגם אם לא עבר שום עבירה אינו מפני אזהרת ה', וא"כ אם עובד עו"ג שאז כופר בהשגחה וכ"ש שכופר במצות ה' ואזהרותיו ממילא אינו חושש לכל המצות הגם שלא עבר עליהם בפועל, כי הקוצץ את השורש כורת את הענפים ג"כ, לז"א שכמו שהעובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים כן העובד עו"ג כי שניהם שוים שזה עבר בפועל וזה מוכן לעבור בפועל מצד שמכחיש את היסוד אשר כל המצות נשענים עליו ותלוים בו: ולהבין מ"ש רבי נאמר כאן כל ונאמר להלן כל צריך להשוות דבריו עם מה שהביאו בהוריות (דף ח') בשם דבי רבי, וז"ל דבי רבי תנא אמר קרא אשר דבר ה' אל משה וכתיב אשר צוה ה' אליכם ביד משה איזהו מצוה שהוא בדבורו של הקב"ה וצוה ע"י משה זו ע"ג, דתנא דבי ר' ישמעאל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ר"ל שכבר בארתי (צו סי' א', נשא סי' א') שיש הבדל בין הדבור ובין הצווי, שהמצוה מכריח את המצווה לשמוע פקודתו, והמדבר הוא בלא הכרח, המלך מצוה, והמוכיח מדבר, הצווי לא תצויר רק אם נקבע בלב המצווה שי"ל איזה הכרח או חיוב לקבל הצווי, מפני המורא או הכבוד או התועלת, וכשיבא איש מוכיח להוכיח לו בראיות מן השכל שראוי הוא לעשות כן זה נקרא מדבר לא מצוה, כי לא תתחיל הצווי טרם יצויר בלבו ההכרח ע"י הדבור וההוכחה וראיות השכל. והנה שני דברות הראשונות אנכי ולא יהיה לך היו בבחינת דבור לא בבחינת צווי, כי בהם באר להם ההכרח שבעבורו יתקשרו לקיים מצותיו, שזה ע"י שברר להם שיש מצוי ראשון ממציא כל נמצא משגיח וגומל ושהוא אלוה לבדו ואין זולתו ובידו להעניש ולגמול ואין מעכב בידו, ואחר שבירר להם הפנות האלה שכ"ז נקרא דבור כמ"ש וידבר אלהים את כל הדברים האלה אז החל לצוות, וכמ"ש במכלתא קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי, ומה שצוה על ע"ג מכאן ואילך נקרא צווי, כי כבר ידעו שמוכרחים לשמוע פקודתו, וז"ש את כל אשר דבר ה' אל משה, אשר צוה ה' אליכם ביד משה, וז"ש איזהו מצוה שהוא בדבורו של הקב"ה וצוה ע"י משה, וכאשר תעיין על סדר הכתובים מן פ' ואתחנן עד פ' ראה תראה כי כל הפרשיות שבאו ממ"ת ואילך מדברים מן אזהרת ע"ג, שאחר שאמר (דברים ה) ענין מתן תורה אמר (שם ו') שמע ישראל, שצוה על האמנת האחדות וצוה בל ישכחו את ה' (י' י"ג) ושלא ילכו אחרי אלהים אחרים (יג טז) ושלא ינסו את ה' (טז כה) ושיתרחקו מז' עממים ומזבחותם תתוצון (ז' א' ה' י"ב) ולא תעבד את אלהיהם (יב טז) וכן חזר ושנה והזהיר על ע"ג עד פ' ראה ובתוך דבריו אמר (ו' כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, ושם (ח א') כל המצוה הזאת וכו' תשמרון לעשות, ושם (יא כב) כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, שמבואר שהוא על ע"ג שעליה צוה בכל פרשיות אלה, וז"ש רבי אומר נאמר כאן כל ונאמר להלן כל, ר"ל כל המצוה, אשר דבר שכופר בעשרת הדברות, מנין אף במה שנצטוה וכו' ומובן בהנ"ל, ולפ"ז פי' הכתובים אם תשגו ולא תעשו המצוה הידועה שהיא שרש לכל המצות שתחלה דבר אותה אל משה בעשרת הדברות בבחינת דבור ואח"כ צוה בבחינת צווי וכן קדמה צווי זו מן היום אשר צוה ה' בפעם ראשון לאדם הראשון כמ"ש ויצו ה' אלהים על האדם על עכו"ם וכן והלאה ר"ל שמצוה זו שצוה על ע"ג נשארה קיימת לעולם, וכן לדורותיכם הוא מצות הנביאים בכל דור ודור, וז"ש בהוריות שם דבי ר"י תנא למן היום אשר צוה ה' והלאה איזהו מצוה שנאמרה בתחלה זו ע"ג, ר"ל שמצוה זו נשארה קיימת להלאה, וע"ז מקשה מגמ' והאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה, ר"ל שמקשה עמ"ש שמ"ש והלאה היינו שמצוה שצוה לאדם ולנח קיימת גם הלאה, והא עשר מצות נצטוו במרה ובתוכם ז' מצות בני נח ממאר שמצות ב"נ לא נאמרו לישראל שא"כ למה הוצרך לאמרם במרה, ובזה תבין מ"ש בקדושין (דף כט) וימל אברהם וגו' כאשר צוה אותו אלהים, לדורות מנלן, תנא דבי ר' ישמעאל אומר שנאמר למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם, ותמהו המפ' הא הלמוד שכ"מ שנאמר צווי הוא לדורות למד לה בספרי נשא (סי' א') משלוח טמאים ונרות, אך כונתו שממ"ש אשר צוה ה' והלאה מבואר שצווי של האבות קיים להלאה לדורות וה"ה מצות מילה שנצטוה בה אברהם קיים לדורות, ור' ישמעאל שם כשטת תנא דבי ר"י בהוריות:

כג אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּיַד־מֹשֶׁה מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם׃

רַשִׁ״י את כל אשר צוה וגו'. מַגִּיד שֶׁכָּל הַמּוֹדֶה בַּעֲ"זָ כְּכוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וּבְכָל מַה שֶּׁנִּתְנַבְּאוּ הַנְּבִיאִים, שֶׁנֶּאֱמַר מן היום אשר צוה ה' והלאה:
אוּנְקְלוֹס יָת כָּל דִי פַקִיד יְיָ יָתְכוֹן בִּידָא דְמשֶׁה מִן יוֹמָא דִי פָקִיד יְיָ וּלְהָלָא לְדָרֵיכוֹן

כד וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל־הָעֵדָה פַּר בֶּן־בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת׃

רַשִׁ״י אם מעיני העדה נעשתה לשגגה. אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה עֲבֵרָה זוֹ עַל יְדֵי שׁוֹגֵג — שֶׁשָּׁגוּ וְהוֹרוּ עַל אַחַת מִן הָעֲבוֹדוֹת שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לַעֲבֹד עֲ"זָ בְּכָךְ (שם ה'): לחטת. חָסֵר א', שֶׁאֵינוֹ כִשְׁאָר חַטָּאוֹת, שֶׁכָּל חַטָּאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הַבָּאוֹת עִם עוֹלָה הַחַטָּאת קוֹדֶמֶת לָעוֹלָה, שֶׁנֶּא' (ויקרא ה'), "וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה", וְזוֹ עוֹלָה קוֹדֶמֶת לְחַטָּאת (שם ט"ו):
אוּנְקְלוֹס וִיהֵי אִם מֵעֵינֵי כְנִשְׁתָּא אִתְעֲבִדַת לְשָׁלוּ וְיַעְבְּדוּן כָּל כְּנִשְׁתָּא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי חַד לַעֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתֵהּ וְנִסְכֵּהּ כִּדְחָזֵי וּצְפִיר בַּר עִזֵי חַד לְחַטָּאתָא
אִבְּן עֶזְרָא הנה שעיר נוסף בין שעשו בשגגה מה שצֻוו שלא לעשות ובין שלא עשו בשגגה מה שצוו לעשות:
כְּלִי יָקָר ושעיר עזים אחד לחטת. חטת כתיב חסר אל"ף, ועוד יש כאן שינוי כי בכ"מ שמקריבין חטאת ועולה החטאת קודמת לעולה וכאן העולה קודמת לחטאת הלא דבר הוא, ואומר אני לפי שחטא זה מדבר בחטא ע"ז שנאמר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות. זו ע"ז שהמודה בה ככופר בכל התורה, ובכל עבירה האדם חוטא במחשבה ובמעשה כי כל מעשה קדמה לו המחשבה כי אם יעשה בלא כוונה כלל אין זה נקרא שוגג אלא אונס, וע"כ כל חוטא צריך להביא ב' כפרות העולה על הרהור הלב, וחטאת על חטא המעשה, ואע"פ שכל הרהור קודם למעשה מ"מ המעשה קשה מן ההרהור שהרי לעולם אין הקב"ה מעניש על המחשבה אם לא יצאה מחשבתו לפועל כמ"ש און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' אע"פ שגם על המעשה אינו מעניש כשהוא נעשה בלא מחשבה וכוונה כלל, מ"מ המעשה עיקר החטא ע"כ מביא תחילה חטאת להסיר העון הגדול תחילה ואח"כ עולה להסיר עון ההרהור, חוץ מבע"ז שנאמר בה למען תפוש את בית ישראל בלבם. לפי שהמחשבה בע"ז הוא עיקר החטא כי זה דבר התלוי באמונת הלב וכל המעשים כקיטור, וזיבוח, וניסוך, והשתחויה, כולם טפלים אל המחשבה, וכן התחלת הסמ"ג, שלא להעלות במחשבה שיש אלוה אחר כו', ע"כ הוא מקדים עולה לחטאת כדי להסיר החטא הגדול תחילה והוא ההרהור אשר עליו באה העולה שנאמר והעולה על רוחכם ואח"כ הקטן והוא המעשה. וע"כ כתיב לחטת חסר א' כי הא' אות ראשונה ומספרה אחד מורה בכ"מ על אחדות של ראשון לכל נוצר ית', וזה החוטא בע"ז מכחיש אחדותו ית' ואין אלהים מזימותיו וע"כ חסר א' בחטת לומר שחסרון האל"ף היינו חטאו כי הוא מדבר בע"ז, ובדבר זה נבדל ה' מכל ברואיו כי כולם בשתים במחשבה ובמעשה ואצל הקב"ה נאמר והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש. כי מיד כאשר יחשוב ה' על איזו דבר לעשותו מיד הוא עשוי כאשר אותה נפשו וחישב עליו לעשותו.
מַלְבִּי״ם פר בן בקר אחר ושעיר עזים אחד כבר התבאר בתורה אור מצורע (סי' י"ז) שכ"מ שבא שם יחיד א"צ לומר מספר אחד, שנדע בעצמנו שהוא אחד, וכ"מ שכתוב כבש אחד איל אחד וכדומה הראו חז"ל שהיה מקום טעות מן הסברא שיהי' יותר מאחד, לכן פי' פה שיש ג"כ לטעות שיביא שני פרים אחד לעולה ואחד לחטאת, וכן שיביא שני שעירים, לכן אמר פר אחד שעיר אחד, ומ"ש ומנחתו ונסכו כמשפט, בל נטעה שיביאו נסכים גם על החטאת כמו בחטאת מצורע שטעון נסכים לכן אמר כמשפט ר"ל כסדר האמור בנסכים שכל שאינו בא בנדר ונדבה אין טעון נסכים כמ"ש לפלא נדר או לנדבה:

כה וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי־שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת־קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַיהוָה וְחַטָּאתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל־שִׁגְגָתָם׃

רַשִׁ״י הביאו את קרבנם אשה לה'. זֶה הָאָמוּר בַּפָּרָשָׁה, הוּא פַר הָעוֹלָה שֶׁנֶּאֱמַר "אִשֶּׁה לַה'" (ספרי): וחטאתם. זֶה הַשָּׂעִיר:
אוּנְקְלוֹס וִיכַפַּר כַּהֲנָא עַל כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִשְׁתְּבֵק לְהוֹן אֲרֵי שָׁלוּתָא הִיא וְאִנוּן אַיְתִיאוּ יָת קֻרְבַּנְהוֹן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וְחוֹבַתְהוֹן קֳדָם יְיָ עַל שָׁלוּתְהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא וחטאתם. היא השעיר ובעבור שהוא סמוך אל עזים הוא קטן והעתיד הפך:
רַמְבַּ״ן וטעם והם הביאו את קרבנם אשה לה' על פר העולה הנזכר וחטאתם על שעיר החטאת והזכיר כן לגודל החטא שהוא בכל מצות השם לאמר כי אע"פ שהחטא גדול במאד מאד כיון שהוא שגגה והם הביאו עליה קרבנם עולה וחטאת ראוי לכפר להם ובספרי (שלח קיא) דרשו הכתוב ליתורו רבי יאשיה אומר כל שבט שעשה על הוראת בית דינו ועשו שאר שבטים מנין שהיו מביאים על ידם תלמוד לומר והם הביאו את קרבנם אשה לה' רבי יונתן אומר וכו' ועל דרך האמת כבר הודעתיך כי כל מקום שנאמר ה' במדת רחמים ולפני השם כמו על פני והרי זו כמו שאמרו הוא ובית דינו והנה אמר כי הם הביאו את קרבנם לשם המיוחד וחטאתם לפני והנה החטא מכופר במדת רחמים ובמדת הדין והזכיר זה בע"ז אבל בסדר ויקרא בשאר המצות הזכיר פעמים רבים לפני ה' וזה מבואר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והם הביאו את קרבנם אשה לה' וחטאתם לפני ה'. כתב הרמב"ן ז"ל הרי זה כמו שאמרו הוא ובית דינו. אמר כי הם הביאו את קרבנם לשם המיוחד וחטאתם לפניו, והנה החטא מכופר במדת רחמים ובמדת הדין, והזכיר זה בעבודה זרה. והזכיר ולגר הגר בתוכם, כי הגרים מוכשלים תמיד בחטא זה, עד כאן. באור דבריו כי לפני ה' ברוב המקומות מדת הדין בלבד, ואין כן לפני ה' שבכאן אך הכוונה בו הוא ובית דינו, ויאמר הכתוב והם הביאו את קרבנם. אשה לה', הוא השם העליון מקום העולה, וחטאתם הביאו לפניו, כלומר אל פניו, שהם הוא ובית דינו. והזכיר ונסלח שני פעמים כי החטא מכופר במדת רחמים ובמדת הדין, והזכיר לשון שגגה בתחלה ובסוף. וכן בתחלת הפרשה ובסופו, לומר כי ראוי לסלוח להם כיון שהם הקריבו את קרבנם עולה ועשו חיובם בכל, שהרי שגגה היא.
מַלְבִּי״ם וכפר הכהן על כל עדת מבואר שצריך שיתכפרו כולם ואם חטאו כולם שצריכים להביא י"ב פרים (למ"ד צבור מביאים) ושבט א' לא הביא לא נגמרה הכפרה, ומ"ש כי שגגה היא בא להוציא אם חטאו בזדון, ופי' ר' אליעזר מפני שממ"ש והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה שמדבר מן הב"ד שהורו בשגגה כמו שהתבאר במס' הוריות, וי"ל שרק הב"ד צריכים להיות שוגגים אבל הצבור גם אם הם מזידים חייבים, לכן אמר כי שגגה היא, ובזה עדיין י"ל שדי אם מקצתם שוגגים, ע"ז אמר רבי שלכן אמר שנית כי לכל העם בשגגה, שצריך שיהיה שגגה מרוב הצבור וזה כמ"ש בהוריות (דף ו' ע"ב) דאי כתב מעיני העדה נעשתה לשגגה ה"א אפי' מיעוטא, להכי כתב כי לכל העם בשגגה, [ונוסחת הגר"א ת"ל כי שגגה היא לפי שנאמר אם מעיני העדה נעשתה לשגגה שומעני שהוראת ב"ד בשגגה ולא בזדון אבל עשיית צבור זדון כשגגה ת"ל בני ישראל כי שגגה היא, מקצת מזידין יכול יהיו בשגגה ת"ל על כל עדת ב"י כי שגגה היא]: ר' יאשיה סובר שאם עשו כל השבטים עפ"י הוראת בית דינו של שבט אחד כלם חייבים, י"ל שלמד זה דפה לא כתיב עדת ישראל שלמד מזה בספרא ויקרא (סי' רמ"א) העדה המיוחדת שהוא ב"ד הגדול, רק כתיב מעיני העדה נעשתה משמע אפי' ב"ד של שבט אחד. ור' יונתן ס"ל שעל הוראת ב"ד של שבט אחד רק אותו שבט חייב לא יתר השבטים אף שעשו ג"כ עפ"י הוראה זו, ואם עשה שבט אחד עפ"י הוראת ב"ד הגדול גורר כל השבטים, וכן ס"ל לר' יהודה רק שר"י מוסיף שהשבטים מביאים י"ב פרים, ובהוריות פליגי בזה ר"מ ור"י ור"ש, לר' מאיר ב"ד מביאים פר אחד לכל, ולר' יהודה צבור מביאים י"ב פרים, ולר"ש שמהם מביאים ב"ד וצבור, וע"כ אמר ר"ש פר אחד לב"ד ר"ל חוץ מן י"ב פרים של שבטים, והגר"א מחק דברי ר' יאשי' ור' יונתן וגרס תחתיהם דברי ר"מ ור' יהודה כמו שהוא בגמ', ובגוף פלוגתתן כבר דברתי בארך בפי' הספרא (ויקרא סי' רמ"ח), ומה שציינו פלוגתתן עמ"ש והם הביאו את קרבנם ר"ל ובזה פליגי על מה רומז במלת והם שכ"א מפרש כשטתיה: והם הביאו את קרבנם אשה לה' וחטאתם על שגגתם ר"ל כי בשגגת עכו"ם מביא פר לעולה שכולו כליל לאשים שעז"א את קרבנם אשה לה', והשעיר בא לחטאת, וקיי"ל דבכ"מ חטאת קודם לעולה ובעכו"ם עולה קודם לחטאת כמ"ש בזבחים (דף צ' ע"ב), וכתבתי הטעם בארצות החיים (סי' אל"ף ס"ק וא"ו) משום דתמיד חטאת קודם לעולה דריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו, אע"ג דגם עולה מכפרת אעשה ועל המחשבה, הנה על העשה נמחל לו תחלה ע"י התשובה כמ"ש בזבחים (דף ז') ועל המחשבה אין עונשים, אבל בחטא ע"ג שעונשים גם על המחשבה גם העולה באה לכפר ולזה עולה קודמת. והנה החטאת אינה מכפרת רק על השוגג אבל העולה מכפרת על המחשבה שהוא ענין מזיד, ועז"א וחטאתם על שגגתם, כי העולה בא על המזיד ר"ל על המחשבה שאינו מעניש עליה רק בעכו"ם אבל חטאתם בא על שגגתם גם ביתר מצות, וז"ש בזבחים (דף מ"א) על שגגתם זו שעירי עכו"ם, אולם למה אמר זה פי' שבא ללמד שחטאת שבא על השגגות דומות, וצריך לנהוג בשעירי עכו"ם כמו בפר העלם דבר לבנין הקטרת אימורין ויתר דברים ועי' בזבחיס שם, ועי' בספרא ויקרא (סי' ר"ל) למד לה ממ"ש ואת חלב פר החטאת שגבי כהן משיח עיי"ש ובסי' רנ"ג, ואכמ"ל:

כו וְנִסְלַח לְכָל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל־הָעָם בִּשְׁגָגָה׃

אוּנְקְלוֹס וְיִשְׁתְּבֵק לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיַר בֵּינֵיהוֹן אֲרֵי לְכָל עַמָא בְּשָׁלוּתָא
רַמְבַּ״ן והזכיר ולגר הגר כי הגרים בחטא הזה מוכשלים תמיד ומכשילים את ישראל:
מַלְבִּי״ם ונסלח לכל עדת בני ישראל כבר התבאר ויקרא (סי' ח') שכ"מ שכתוב בני ישראל צריך ריבוי על נשים שי"ל שבא בדיוק בנים לא בנות, וכן בא בדיוק בני ישראל ולא גרים, והתבאר אצלי דכ"מ שמפורש שגם גרים בכלל ידעינן שגם נשים בכלל, שכמו שלא בא שם בני ישראל בדיוק לענין גרים כן לא בא בדיוק לענין נשים, ועז"א נשים מנין ת"ל ונסלח ולגר הגר, ר"ל וה"ה נשים, ומ"ש לפי שמעשה בישראל צריך להביא גרים התבאר בארך ויקרא (סי' קצ"א): כי לכל העם בשגגה, הנה בחטאת עכו"ם לא כתבה תורה הבדל הקרבנות רק בין צבור ליחיד, לא בין יחיד ליחיד כמו בחטאת הבא על כל המצות שיש הבדל בין משיח ונשיא ואחד מן העם, ובכ"ז הייתי דן מצד הסברא שהמשיח שמביא פר על יתר מצות יביא פר עולה גם על עכו"ם, בפרט שיפה כחו לענין הבאת פר מן הצבור שמביא פר ביוהכ"פ. לכן אמר שקרבן הנזכר פה הוא רק אם לכל העם בשגגה דהיינו שגגת צבור לא שגגת יחיד אף שהוא כהן משיח:

כז וְאִם־נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת־שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת׃

רַשִׁ״י תחטא בשגגה. בַּעֲ"זָ: עז בת שנתה. שְׁאָר עֲבֵרוֹת יָחִיד מֵבִיא כִשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה, וּבְזוֹ קָבַע לָהּ שְׂעִירָה (שם):
אוּנְקְלוֹס וְאִם אֱנַשׁ חַד יֵחוֹב בְּשָׁלוּ וִיקָרֵב עִזָא בַּת שַׁתַּהּ לְחַטָאתָא
אִבְּן עֶזְרָא עז בת שנתה. פירוש שעירת וזה החטא הוא שלא עשו מה שצוה לעשות והוא שוגג והנה הוא כמשפט העושה בשגגה מה שצוה שלא לעשות:
מַלְבִּי״ם ואם נפש אחת תחטא בתטאת הבא על כל המצות אמר (ויקרא ד' כז) ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ, שהוסיף תנאי מעם הארץ להוציא משיח ונשיא שקרבנם חלוק מחטאת יחיד (כמ"ש בספרא ויקרא סי' ר"פ) ופה לא אמר זה כי גם המשיח והנשיא דינם כיחיד להביא חטאת קבוע עז בת שנתה, והגר"א מוחק מלות להתמיר עליהם ולידון בקבוע. ויש לקיים הגי' שר"ל שהוא קבוע רק עז לא כבש כיחיד שמביא שעירה או כשבה, שכן אמר בספרא ויקרא (סי' רפג) לא א"א בחטאת עכו"ם שהיא קבועה: ואם נפש אחת תחטא מדבר ג"כ בחטא עכו"ם שנלמד מן הענין את ה' הוא מגדף למ"ד דמגדף עובד ע"ג, וכן נלמד מן מה שהוציא צבור מכלל דיני החטאת שנאמרה בסדר ויקרא שמפרש שהוא בעבודת כו"ם כן מ"ש ואם נפש אחת תחטא היינו בעבודת כו"ם: תחטא בשגה. להוציא אם חטא במזיד ולא התרו בו שאין ללמדו משאר מצות שיש לטעות שבעכו"ם החמורה מלבד שהונח זדונם ליוהכ"פ יביא חטאת ג"כ, כן פי' בספרא ויקרא (סי' קצב) ושם התבאר: והקריבה עז בת שנתה. למד מכאן גם על חטאת יחיד, ומבואר בספרא ויקרא (סי' רפג) שעיקר הלמוד ממ"ש תורה אחת יהיה לכם עיי"ש:

כח וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל־הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו וְנִסְלַח לוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וִיכַפַּר כַּהֲנָא עַל אֱנַשׁ דְאִשְׁתְּלֵי בְּמֵחֲבֵהּ בְּשָׁלוּ קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ
רַשְׁבַּ״ם את כל אשר ציוה ה' אליכם ביד משה: את הכל יעברו בשוגג, וזהו עב"ז שהעובדה כופר בכל המצות: מן היום אשר ציוה ה' והלאה: כל המצות כולן נצטוו אחר אנכי ולא יהיה לך כי ראשונות:
מַלְבִּי״ם וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה דרשו שמ"ש בחטאה בשגגה היינו שעבירה גוררת עבירה, שבודאי תחלה עבר עבירה קלה בשוגג ועי"כ שגג בע"ג, וז"ש בחטאה בשגגה להוציא את דקדוקי עכו"ם, ופי' בז"א מגפף ומנשק שהוא רק בלאו ושמ"ש שיהיה חייב בדקדוקיו היינו שיהיה חייב סקילה כמו ביתר מצות למשל בעריות עשו המערה כגומר והדברים זרים מאד כמובן, והגר"א מחק פסקא זו. ויל"פ עפמ"ש במנחות (דף קט) וכפר הכהן על הנפש השוגגת מכאן שהכהן מתכפר ע"י עצמו, ר"ל ממ"ש וכפר על הנפש יצייר הנפש כנושא בפ"ע שגוף הכהן מכפר על נפשו כשחטאה, ושם מוכיח לרב ששת דמיירי שחטא בשחיטה בשוגג ששחיטה אינה שירות וכמ"ש הרמב"ם (סוף פ"ט מה' באהמ"ק) וזה קרא פה דקדוקי עכו"ם ר"ל הדין הנאמר לדקדק על עכו"ם שכהן שעבד לע"ג נפסל מעבודה לא שייך אם שחט לע"ג, ועז"א שהיה בדין שדקדוק זה יהיה גם בשחיטה, שהרי מצות קלות של עכו"ם כגון אם גפף ונשק הרי הוא חייב בדקדוקיו ר"ל צריך לשמור דקדוקיו שלא יעבוד עוד במקדש אף שאין בהם רק לאו, עבודה חמורה היינו שחט לע"ז א"ד שיהיה חייב בדקדוקיו, ר"ל שצריך לשמור דקדוקיו שלא יעבוד עוד במקדש, ת"ל בחטאה בשגגה שמזה למד שהכהן מתכפר ע"י עצמו, והרי נפסל לעבודה ע"י שעבד עכו"ם בשוגג, מזה מבואר שאם שחט בשוגג לעכו"ם אינו חייב בדקדוק הזה שהחמיר עליו שלא יעבוד במקדש: לכפר עליו ונסלח לו. זה מיותר לגמרי, ופי' חז"ל שבא לומר שעל ספקו אינו מביא אשם תלוי, שאם בהכ"נ ובית עכו"ם לפניו והשתחוה וא"י לאיזה השתחוה פטור מאשם תלוי, דממ"נ אם לבו לשמים פטור ואם לבו לעכו"ם אפילו הוא בהכ"נ חייב, כן פי' בזית רענן, ועז"א לכפר עליו ונסלח לו, שכבר בארתי (ויקרא סי' רעז) שגדר הסליחה הוא שלא ישאר רושם מן החטא וכאילו לא היה לו מציאות כלל, וז"ש בכאן סליחה גמורה ככל סליחות שבתורה, ואם מביא א"ת אין כאן סליחה גמורה, כי אשם תלוי רק תולה להגן מן היסורים, ולבל תאמר שאינו ממעט מאשם תלוי רק הצבור והמשיח עז"א שהצבור והמשיח בלא"ה אין מביאים א"ת אפילו בשאר מצות:

כט הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה׃

אוּנְקְלוֹס יַצִיבָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרָא דְיִתְגַיַר בֵּינֵיהוֹן אוֹרַיְתָא חֲדָא יְהֵי לְכוֹן לִדְיַעְבֵּד בְּשָׁלוּ
אִבְּן עֶזְרָא תורה אחת. כזאת תורת החטאת:
מַלְבִּי״ם האזרח בבני ישראל גרסת הספרים פרשתי בפי' הספרא אחרי (סי' עה), אולם הגם שהפי' חריף בכ"ז קשה להלום גירסא זו דהא נשים מביאות חטאת ע"ז כאנשים, ודברי המפרשים דחוקים, וע"כ החזקתי גירסת הגר"א שבא לרבות גרים, ובמ"ש ד"א וכו' והגרים נצטוו צ"ל הגוים, כמו שהעתקתי בפנים: תורה אחת יהיה לכם ר"ל שבקרבן זה השוה המשיח והנשיא עם היחיד, וכבר למד למוד זה בעצמו למעלה (סי' לט) ממה שכתוב כי לכל העם בשגגה ללמד שהשוו בחטאת הצבור ופה למד שהשוו בחטאת היחיד: לעושה בשגגה ר"ל תורה יהיה לכם היינו לאזרח ולגר, ותורה אחת יהיה לעושה בשגגה, שצריך שידמה לעכו"ם שיהיה במעשה לא בשוא"ת ושיהיה זדונה כרת ואז שגגתה חטאת, וכמ"ש בספרא ויקרא (סוף סי' קצו) וכדמקרי ליה ריב"ל לבריה (יבמות דף ט שבת דף סט הוריות דף ח):

ל וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן־הָאֶזְרָח וּמִן־הַגֵּר אֶת־יְהוָה הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ׃

רַשִׁ״י ביד רמה. בְמֵזִיד: מגדף. מְחָרֵף, כְּמוֹ "וְהָיְתָה חֶרְפָּה וּגְדוּפָה" (יחזקאל ה'), "אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (ישעיהו ל"ז), וְעוֹד דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ מִכָּאן לַמְּבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם שֶׁהוּא בְכָרֵת (כריתות ז'):
אוּנְקְלוֹס וֶאֱנַשׁ דְיַעְבֵּד בְּרֵישׁ גְלֵי מִן יַצִיבַיָא וּמִן גִיוֹרַיָא קֳדָם יְיָ הוּא מַרְגֵז וְיִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מִגוֹ עַמֵהּ
רַשְׁבַּ״ם ביד רמה וגו' מגדף: זו ע"ז לפי הפשט:
אִבְּן עֶזְרָא ביד רמה להראות הכל שאיננו ירא מהשם: מגדף. כדרך לשון בני אדם:
סְפוֹרְנוֹ את ה' הוא מגדף. ואין לו כפרה בעולם הזה אפילו בתשובה הנעשת מיראת עונש עד שימות ולפיכך לא הועילה תשובת ישראל בענין המרגלים כאמרו ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם:
אוֹר הַחַיִּים והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו'. פירוש שהעובד עבודה זרה במזיד מעלה עליו הכתוב כאלו גדף את ה' ח"ו ולזה עונשו ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה ואמר עוד כי דבר ה' בזה וגו' פירוש ולטעם ששקולה כנגד כל התורה הרי זה בטל כל מצות עשה והוא אומרו דבר ה' בזה ועבר גם כן על כל מצות לא תעשה והוא אומרו ואת מצותו הפר ולזה הכרת תכרת הנפש ההיא הכרת כנגד גידי הנשמה תכרת כנגד אבריה לפי שהנשמות יש להם רמ"ח אברים ושס"ה גידים שכנגדם נתן ה' רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה וכשעבר על כולן לא נשאר לה ענף שממנו תחיה ואין לה תקומה עוד ונקבע בה העון לעולם ועד והוא מאמר עונה בה ורז"ל דרשו (ספרי, סנהדרין צ ב) הכתוב בענין אחר ושבעים פנים לתורה:
מַלְבִּי״ם והנפש אשר תעשה ביד רמה בארה התורה שיש הבדל בין החוטא מצד התאוה שהוא מאמין בה' ובתורתו רק שיצרו הסיתו לחטוא, וזה יש לו תקנה בתשובה כי אחר שסר תאותו ממנו ישוב ויתחרט ואם חטא בשוגג די לו בקרבן, אבל מי שחוטא מצד הכפירה ויוצא ביד רמה לחלוק על תורה מן השמים כמנשה בן חזקיה שהיה לועג על משה רבינו שכתב בתורה דברים שאין בם צורך לפי דעתו וחשב שמשה מפי עצמו כתב, כי אין ה' מנבא בני אדם ואין תורה מן השמים כי השוה דברות התורה כדברות ב"א וספוריהם ולא העלה על לבו שדברות ה' שגבו מדעת האדם, ויש בספורי התורה סודות גדולים לא יבינם כל איש, ועז"א דמית היות אהיה כמוך, ועז"א הוי מושכי העון בחבלי השוא, וזה יתבאר לך עפ"י מה שפרשתי שם שיש הבדל בין החוטא מצד התאוה שזה יתחרט אח"כ ובין החוטא מצד הכפירה שזה לא יתחרט לעולם, הראשון נקרא בשם חטא והשני בשם עון שהוא עוות השכל, אמר שהם מושכים את העון שהיא הכפירה בעקרי האמונה ובהשגחת ה' ובתורה מן השמים בראיות ובטענות שאין בם ממש שזה קרא חבלי השוא, ועז"א תחלתו של חטא דומה לחוט של בוכיא, ומן העון יבואו לידי חטאים גדולים ועצומים שהם חזקים כעבות העגלה ועז"א שעברה גוררת עברה ומצוה גוררת מצוה, ועז"א והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף, ולא באר מה שתעשה כי הגם שתעשה עברה קלה אחר שנעשית ביד רמה וע"י מינות תביאהו לחטאים גדולים עד שיגדף את ה', כי לא עשה החטא מצד התאוה שיתחרט תיכף רק מצד שדבר ה' בזה, ועז"א הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה כי החטא שמצד התאוה אין שרשו בנפש רק בבשר שהוא נושא כח התאוה וא"א להעניש הנפש בעבור הבשר, אבל החטא שמצד הכפירה שרשו היא בנפש, שהיא המשכלת והמעיינת בכח העיון והשכל, וא"כ עונה בה בהנפש לא בהבשר: את ה' הוא מגדף יש הבדל בין חרוף וגדוף שהגדוף לא יצדק רק במבזה דברים המקודשים, וכשבא על ישראל מציין שמבזה קדושת ישראל ותורתם, וכשבא על ה' מציין שמגדף קדושת השם, וס"ל לראב"ע דמגדף היינו מברך ה', ואיסי ס"ל שהוא עובד כו"ם, והעובד כו"ם מאמין בבורא כל רק שאומר שחלק מכבודו לשריו ועבדיו שהם מנהיגים עולם התחתון, והמברך את השם יכחיש ענינו לגמרי או יאמר שברא בריותיו לרעתם, וזה מגרף את כל הקערה ולא משייר כלום משא"כ העובד כו"ם לא נגע בהקערה עצמה, רק בהנתון בתוכה שהוא הנהגת העולם התחתון, ולשון הגמ' כריתות (ז' ע"ב) לאיסי גרפת וחסרת ולראב"ע גרפת ולא חסרת. ומ"ש ונכרתה התבאר בפ' צו (סי' קל"ב):

לא כִּי דְבַר־יְהוָה בָּזָה וְאֶת־מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֺנָה בָהּ׃

רַשִׁ״י דבר ה'. אַזְהָרַת עֲ"זָ מִפִּי הַגְּבוּרָה וְהַשְּׁאָר מִפִּי מֹשֶׁה (סנהדרין צ"ט): עונה בה. בִּזְמַן שֶׁעֲוֹנָהּ בָּהּ — שֶׁלֹּא עָשָׂה תְשׁוּבָה:
אוּנְקְלוֹס אֲרֵי עַל מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַר וְיָת פִּקוּדוֹהִי אַשְׁנֵי אִשְׁתֵּצָאָה תִשְׁתֵּצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא חוֹבֵיהּ בֵּיהּ
אִבְּן עֶזְרָא כי דבר ה' בזה. זה הוא ביד רמה: ואת מצותו הפר. שצוהו שלא לעשות ביד רמה ויש אומרים או אם יפר מצותו בסתר: הנפש ההיא. איננה המשכלת כדברי תועה רוח רק הוא חבור נפש עם הגוף: עונה בה. כמו דמו בראשו:
רַמְבַּ״ן וטעם עונה בה בזמן שעונה בה ולא בזמן שעשה תשובה לשון רש"י (רש"י על במדבר ט״ו:ל״א) מדברי רבותינו (שבועות יג) ועל דרך הפשט הוא כמו דמיהם בם (ויקרא כ כז) חטאם ישאו ערירים ימותו (שם פסוק כ) ערות אחותו גלה עונו ישא (שם פסוק יז) וראיתי בפרקי דרך ארץ מהו עונה בה מלמד שהנפש נכרתה ועונה עמה כלומר שהעון דבק בה אחרי הכרת להיות נדונת ביסורין לעולם כענין כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעיהו סו כד):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי דבר ה' בזה. כל התורה בכלל קרא דבר ה' שכיון שהוא עובד עבודה זרה במזיד הרי הוא בוזה כל התורה כלה. ויתכן לפרש דבר ה' ע"ד הפשט על דבור ראשון של עשרת הדברות שהוא עובר על מצות אנכי ובוזה האלהות, ואת מצותו הפר היא מצות לא תעשה של לא יהיה לך שהפר אותה ועבר עליה, וכלל הדבר כי בזה אנכי ובטל לא יהיה לך. וע"ד המדרש כי דבר ה' בזה זה המגלה פנים בתורה ואפיקורוס. ולמדו רז"ל בכאן כי תלמיד חכם הוא דבר ה' מפני שהוא מגיד דבר ה' והמצדיק את הרבים, וכענין שכתוב (תהלים קג) גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, והאפיקורס המבזה אותו הוא בוזה את דבר ה'.
מַלְבִּי״ם כי את דבר ה' בזה ואת מצותו הפר דבר ה' מציין לפעמים תורה שבע"פ בכללה, כמ"ש ויקרא (סימן ג'), ועז"א זה צדוקי, שמפר בתורה שבע"פ, וגם מציין ספורי התורה שבזה דבור מקביל נגד צווי, עז"א זה המגלה פנים בתורה. ומ"ש את מצותו הפר, יל"פ שהוא שם הכלל הכולל כל המצות וזה אפיקורוס שאומר אין תורה מן השמים, וגם יציין מצוה אחת וזה ברית מילה, שאצלו בא תמיד לשון הפרה, ומכאן אמר ר"א המודעי (אבות פ"ד) המחלל את הקדשים זה מרמז על אפיקורוס שאומר שלא נמצא קדש בעולם, והמבזה את המועדות חוש"מ שהוא מתורה שבע"פ כמ"ש (אמור סי' קפז) והמפר ברית שזה את מצותי הפר, וגם מרמז עולם שנה נפש, מחלל הקדשים היא הקדושה שבעולם, מבזה המועדות היא הקדושה שבשנה ובזמן, והמפר ברית היא הקדושה שבנפש, ומוסיף דבר ה' לשון יחיד אפי' דבר אחד בין אם אמר שאינו מקבל דבר א' ואף שאמר שמקבל אותו מפני שצוה אותו משה מפי עצמו לא מפי ה', ומוסיף שנכלל בזה שאינו מכבד התורה ללמוד בעצמו וללמד לאחרים, ור' ישמעאל אומר, ר' ישמעאל לשטתו שס"ל מגדף היינו עובד ע"ז לכן אמר בע"ז הכתוב מדבר, ור"ע שס"ל בכריתות (דף ז') דמגדף היינו מברך ה' יסבור כדרושים הקודמים ואזלי ג"כ לשטתם שכתבתי בין ר"י ור"ע בפ' יתרו בפסוק לא יהיה לך עיי"ש: הכרת תכרת מימרא זו בא בסנהדרין (דף צ) ושם גריס א"ל ראב"ע, ולגי' הספרי י"ל ר' ישמעאל לשטתו דמגדף היינו עע"ז ור"ע ס"ל דמגדף היינו מברך ה' וא"כ מ"ש את ה' הוא מגדף ונכרתה היינו כרת למברך ודבר ה' בזה הכרת תכרת היינו כרת לעבודת מ"ם, וגם פליגי אם אמרינן דברה תורה כלשון ב"א עי' ברכות (דף לא) דפליגי בזה ר' ישמעאל ור"ע: עונה בה ר"ל שתכרת גם בעוה"ב כי לא נתכפר במיתה וגם שם עונה בה, ומבואר שזה רק אם לא עשה תשובה, שאז אין עונה בה, ור' ישמעאל מפרש שר"ל שלא ינהג עמו במדת ארך אפים לחלק העונש עד דור רביעי של בניו רק יפרע ממנו בעצמו, ור' נתן ס"ל שמ"ש עונה בה שיפרעו מגופו לאחר מיתה ורשב"א פי' שר"ל שעוד עתיד ליתן דין וחשבון לעת"ל:

לב וַיִּהְיוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת׃

רַשִׁ״י ויהיו … במדבר וימצאו. בִּגְנוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל דִּבֵּר הַכָּתוּב, שֶׁלֹא שָׁמְרוּ אֶלָּא שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁנִיָּה בָא זֶה וְחִלְּלָהּ (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וַהֲווֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא וְאַשְׁכָּחוּ גַבְרָא כַּד מְגַבֵּב אָעִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא
אִבְּן עֶזְרָא במדבר. לפי דעתי שהוא מדבר סיני וכבר הזכרתי למה נסמכה הפרשה גם יתכן שעשה המקושש ביד רמה והזהירוהו ולא הועיל. יש אומרים ויקריבו אותו ליל ראשון:
רַמְבַּ״ן ולפרשה הזאת סמך אחריה ענין המקושש כי היה בזמן הזה אחר מעשה המרגלים על דרך הפשט. וזה טעם ויהיו בני ישראל במדבר כי בהתאחר שם העם בגזרה הנזכרת היה המאורע הזה ואחר כן (במדבר ט״ו:ל״ח) צוה במצות ציצית שיזכרו בו המצות כולן ולא ישכחו את השבת או זולתה מן המצות וטעם הזכרון הזה שיהיה בציצית לכל המצות כתב רש"י (רש"י על במדבר ט״ו:ל״ט) מפני המנין של ציצית בגימטריא שש מאות ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי תרי"ג ולא הבינותי זה שהציצת בתורה חסר יו"ד ואין מנינם אלא חמש מאות ותשעים ועוד שהחוטין לדעת בית הלל אינם אלא שלשה (מנחות מא) והקשרים מן התורה אינם אלא שנים כמו שאמרו (שם לט) שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים בציצית דשרא רחמנא למה לי הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור אבל הזכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל ולכן אמר וזכרתם את כל שהיא מצות השם וזהו שאמרו (שם מג) מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו' והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא ולפיכך נקרא תכלת:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויהיו בני ישראל במדבר. ידוע כי כל ענין המרגלים וענין מקושש עצים גם קרח במדבר היה ומה טעם שיזכיר בכאן ויהיו בני ישראל במדבר. ויתכן לפרש כי הוא להפליג על גודל חטא המקושש, ולכך הוצרך להזכיר במדבר ולומר כי במדבר שהיו בו ישראל והמן יורד בכל יום שהוא מן הנסים המפורסמים המורים על חדוש העולם, שם נמצא מקושש זה לחלל שבת ולבא כנגד החדוש. או יאמר ויהיו בני ישראל במדבר לפי שנגזרה גזרה בחטא מרגלים שיתעכבו שם כענין שכתוב למעלה במדבר הזה יתמו ושם ימותו, הוצרך לומר עוד ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש כלומר בדין היה שיהיו בני ישראל במדבר מלבד הגזרה שנגזרה בחטא המרגלים, לפי שיש ביניהם עברות אחרות כגון מחללי שבתות ומזלזלים במצות ציצית, וזהו סמיכות הפרשיות, והרי כל ישראל ערבים זה לזה ממה שדרשו רז"ל (ויקרא כו) וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו. ויתכן לפרש עוד כי לפי שאמר למעלה והעמלקי והכנעני יושב בעמק כלומר לארוב לכם, מחר פנו וסעו לכם המדבר, שיחזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הגיד בכאן הכתוב כי עשו כדבר השם יתברך ונסעו לאחוריהם המדבר דרך ים סוף, ותכף בואם שם במצות ה' יתעלה אירע ענין המקושש, ולפיכך אמר ויהיו בני ישראל, לבאר כי הם גרמו עברה זו מפני חטאם שהוצרכו לחזור לאחוריהם, שהרי עבירה גוררת עבירה. או אפשר לפרש עוד כי הוא דבק עם פרשת עבודה זרה הסמוכה לה, כי התחילה הפרשה וכי תשגו לבאר משפט הצבור העובדים עבודה זרה בשוגג, ותסיים במשפט עובד עבודה זרה במזיד, והנפש אשר תעשה ביד רמה הכרת תכרת עונה בה, ודרשו רז"ל בזמן שעונה בה כלומר שלא עשה תשובה, ולכך הזכיר ויהיו בני ישראל כי כן היה ענין בני ישראל במדבר בעשותם העגל שעבדו שם עבודה זרה תחלתן שוגג, הוא שאמרו (שמות לב) קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש, ולבסוף מזידין היו הוא שכתוב (שם) וישתחוו ויזבחו לו, ואע"פ כן נסלח להם הוא אמרו (במדבר יד) סלחתי כדברך. עוד אפשר לומר שיכלול עוד מה שהזכיר המדבר בחטא המקושש לרמוז על כל מי שהולך במדבר בדרך רחוקה ואינו יודע איזה יום הוא, שחייב לשמור את השבת ואינו רשאי להפטר בכך, כיצד יעשה מונה ששה ושובת יום אחד כמו שהזכירו רז"ל. והטעם בזה על דרך האמת לפי שכל אחד ואחד מן השבעה הוא שבת, שהרי בששת ימי בראשית כל השבעה פעלו ושבתו וכאשר באה שבת ופעלה פעולתה המנוחה והתענוג אז שבתו כלן בפעולתם ואז היתה מנוחה לכלן גם לעצמה. ואע"פ שישראל במדבר היו מכוונים הימים והשנים על פי החשבון ואי אפשר להם לטעות, רמז לך הכתוב על כל מי שהולך בדרך ואינו יודע באיזה יום שבת שהוא חייב מיתה אם לא ישמור את השבת אפילו במדבר. וע"ד המדרש ויהיו בני ישראל במדבר, צלפחד בן חפר היה, כתיב הכא במדבר וכתיב התם (במדבר כז) אבינו מת במדבר.
אוֹר הַחַיִּים ויהיו בני ישראל במדבר וגו'. קשה מה בא הכתוב להשמיענו שהיו ישראל במדבר ויתבאר על פי מה שאמרו במסכת שבת וזה לשונם אמר רב יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ד' אמות ברשות הרבים היה עד כאן. גם אמרו במסכת שבת פרק א' (ו ב) וזה לשונם ת"ר סרטיא ופלטיה וכו' זו היא רשות הרבים, והקשו בש"ס ולחשוב נמי מדבר דהא תניא איזהו רשות הרבים סרטיא וכו' והמדבר, ותירץ אביי לא קשיא כאן בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר כאן בזמן הזה, ופירש"י וזה לשונו בזמן ההוא חשוב רשות הרבים בזמן הזה אינו מקום הלוך לרבים פירוש וברייתא דקתני והמדבר הא קא משמע לן דאי איכא רבים מצויים עכשיו במדבר תדיר גם כן הוא בכלל רשות הרבים: והוא מה שאמר הכתוב כשרצה להודיע עון המקושש שהוא מעביר ד' אמות לסברת רב יהודה הקדים לומר ויהיו בני ישראל במדבר פירוש ובזה הוא שנחשב לו חילול השבת להתחייב מיתה, אבל אם לא היו ישראל במדבר הגם שהיה מעביר ד' אמות שם אינו חייב שאין לו דין רשות הרבים: ולפי סברת רמב"ם (הל' שבת פי"ד) כפי מה שנשמע מדבריו ממה שמנה המדבר בכלל רשות הרבים ולא חלק אם מצויים ישראל לשאינם מצויים, ופירשתי בו בחיבורי חפץ ה' שחברתי בימי חורפי שהרמב"ם מפרש דברי אביי על זה הדרך כאן בזמן שהיו ישראל פירוש תנא שהזכיר המדבר מדבר על אותו זמן לזה מנאו גם כן ותנא שלא הזכיר אינו מדבר אלא בזמן הזה וזמן הזה אינן מצויים הולכי מדברות ולצד שאינם מצויים לא טרח להשמיענו דינו, ואין הכי נמי שאפילו בזמן הזה המדבר רשות הרבים, אם כן נחזור לקושיתנו לדרך זה למה הוצרך הכתוב לומר ויהיו בני ישראל במדבר: ויתבאר על פי מה שאמרו עוד שם וזה לשונם במתניתא תנא מקושש תולש הוה עד כאן, ולצד שתקשה לדברי התנא והלא אמרו רבותינו בדיני כיסוי דם חיה ועוף אין מכסין בעפר המדבר מפני שהיא מלחה ואינה מצמחת עד כאן. אם כן מנין יצאו צמחים במדבר שתלשם מקושש, לזה הקדים לומר ויהיו בני ישראל במדבר, ואמרו ז"ל (במד"ר פי"ט) שבארה של מרים היה משקה והיה מעלה גנות ופרדסים ואם כן היו גדלים צמחים במדבר לתלוש, גם לסברת רב אחא בר יעקב שאמר (שבת שם) מעמר היה יתישב גם כן הכתוב בדרך זה: וימצאו איש וגו'. אמר לשון מציאה יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ילקוט) שאמר להם משה צאו וראו אם יש אדם שחלל את השבת וכו' עד כאן. לזה אמר וימצאו על דרך אומרו ויבוקש הדבר וימצא: מקושש עצים ביום השבת. הקדים זכרון המעשה קודם זכרון היום ולא אמר ביום השבת מקושש עצים, לומר שלא נתעלם ממנו שבת כשעשה מעשיו, ואם היה מקדים זכרון שבת היה נשמע שמצאוהו ביום השבת פירוש הידוע אצלם, אבל מאומרו מקושש עצים ביום השבת חוזר זכרון השבת אל המקושש שיודע כי שבת הוא, ורז"ל (ספרי) נתחכמו להוציא דבר זה שיודע היה שהוא שבת ממה שכפל לומר בפסוק שאחר זה מקושש עצים שבא לומר שאחר שהודיעוהו שבת הוא חזר לקושש, ולדרכנו טעם שכפל לומר פעם ב' מקושש להודיענו שלא היתה לו שגגת מלאכה אלא הודיעוהו כי היא מלאכה שחייב עליה, והוא אומרו אותו מקושש פירוש הוא היה יודע כי עושה מלאכה, ובזה היו לו זדון שבת וזדון מלאכה:
מַלְבִּי״ם ויהיו בני ישראל במדבר לשון זה סתום דפשיטא שהיו במדבר כל ארבעים שנה, ופי' חז"ל שלמד שמעשה זה היה בתחלת חנייתם במדבר, שבעת שנסעו מים סוף הלכו ג' ימים במדבר שור וחנו במרה ובאילם ושבו לים סוף, ואח"כ יצאו מן המדבר ומשם שבו למדבר וחנו במדבר סין ומאז היו ונשארו במדבר בקביעות, ובמרה נצטוו על השבת, ובט"ו לחדש אייר שבאו למדבר סין ויהיו ונשארו במדבר היו שבת ראשונה ושמרו אותו, ובט"ז אייר ירד להם המן ויהי ביום השביעי [והוא שבת שני"] יצאו מן העם ללקוט, ואז היה גם מעשה דמקושש, וכן אמר ר' שמעון סתמא דספרי בספרי זוטא שמקושש היה בשנה ראשונה באחד ועשרים לחדש השני, ועי' ברא"ם ובתוס' שבת (דף פז ע"ב ד"ה כאשר צוך), וי"ל מה שהק' עמ"ש בשבת (דף קיח) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בם אומה ולשון, שי"ל שמ"ד זה ס"ל כמ"ש רש"י ז"ל בפי' החומש בפרשת המן שאעפ"י שמשה נצטוה במרה לא הגיד לישראל עד אח"כ גבי המן: וימצאו איש מקושש עצים פעל קשש מצאנוהו על האוסף גדולי קרקע, כמו וקוששו להם תבן, וזה נקרא בשם מעמר, ומצאנוהו על התולש מן המחובר כמו והנני מקוששת שנים עצים (מלכים א י״ז:י״ב), שעל שנים לא יצדק לשון קשוש ואסיפה, ופי' שקוצצת שני עצים מן המחובר, ועז"א בשבת (דף צו ע"ב) מקושש במתניתא תנא תולש הוה, ראב"י אמר מעמר הוה. ולפ"ז מקושש הוא פעל בינוני, ושמואל אמר שם דמקושש מעביר ד"א בר"ה היה, וצריך לומר דשמואל מפרש שמקושש אינו בינוני פועל, רק שם תואר על שם אומנותו שאומנות האיש הי' שהיה מקושש עצים ומצאוהו ביום השבת שיצא להביא העצים הביתה, והיה מעביר, כי כלל הוא שהפעל הבינוני, כמו סופר רוקם, לפעמים בא על הפועל ולפעמים בא כשם תואר. אמנם בספרי מוכיח שהוא פועל בינוני והי' אז מקושש ותולש מן הקרקע ולא תאמר שר"ל איש ששמו מקושש ר"ל שהוא שם תואר על שם אומנותו ושבעת ההיא הי' מעביר לא תולש כדעת שמואל, דהא כתיב המוצאים אותו מקושש עצים, שמצאוהו עוסק בפעולה זאת, ומ"ש ומי הי' צלפחד, בגמ' שם, ושם הלשון בין כך ובין כך עתיד אתה ליתן את הדין וסי': וימצאו איש לשון מציאה מציין תמיד שמצא דבר המחופש והמבוקש, ויחפש ולא מצא, אשר תאבד ומצאת, והיל"ל ויראו איש מקושש, כמו ויראו השומרים איש יוצא מן העיר (שופטים א׳:כ״ד) וע"כ פי' חז"ל שמשה העמיד שומרים לזה, כי הי' בשבת שני' של המן, ואמר במכלתא הביאו רש"י ז"ל בפ' בשלח שראה אותם דואגים, והעמיד שומרים, והתרו בהיוצאים והניחו כליהם, וע"כ לא נתחייבו מיתה, רק המקושש קבל התראה ונתחייב מיתה:

לג וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן וְאֶל כָּל־הָעֵדָה׃

רַשִׁ״י המצאים אתו מקשש. שֶׁהִתְרוּ בוֹ וְלֹא הִנִּיחַ מִלְּקוֹשֵׁשׁ, אַף מִשֶׁמְּצָאוּהוּ וְהִתְרוּ בוֹ (שם; סנהדרין מ"א):
אוּנְקְלוֹס וְקָרִיבוּ יָתֵהּ דְאַשְׁכַּחוּ יָתֵהּ כַּד מְגַבֵּב אָעִין לְוָת משֶׁה וּלְוָת אַהֲרֹן וּלְוָת כָּל כְּנִשְׁתָּא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויקריבו אותו. ליל מוצאי שבת. המוצאים אותו. היה לו לומר אשר מצאו אותו, אלא למדך שעדיין היו מוצאין אותו מקושש עצים אחר ההתראה, לפי שהתרו בו ולא היה מניח עצמו מלקושש. ויש להתעורר במה שהזכיר בפרשה זו כמה פעמים אותו, ויקריבו אותו המוצאים אותו ויניחו אותו, ולא אמר ויניחוהו כמו שאמר במקלל, והנה הם בכלל הפרישה, ועוד למה נקרא בלשון מקושש היה לומר מלקט עצים בשבת, כי לשון קשישה אינו נופל כי אם על תבן וקש שנאמר (שמות ה) הם ילכו וקששו להם תבן, וכן (שם) לקושש קש לתבן, ולשון לקיטה נופל על עצים שנאמר (ירמיה ז) האבות מבערים את האש והבנים מלקטים עצים. יש בזה ענין, ידוע כי העולם ששה קצוות, ונבראו בכח השם הנעלם בששה חותמות, כל קצה וקצה בחותם אחד, ונבראו בששה ימים, והנה השבת נקראת אות, והמקושש הזה כפר באותו האות ובחדוש העולם ועשה הקדש חול והשבת כשאר הששה, ועל כן נקרא מקושש כלומר מקו ששה, כי יצא מהקו האמצעי של ששה קצוות וכפר בשביעי שהוא היכל הקדש, והבן זה.
מַלְבִּי״ם ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים די בשיאמר ויקריבו אותו אל משה, ופי' חז"ל שמלמד שהתרו בו, וכמ"ש בסנהדרין (דף מא) שהתרו בו ועדיין הוא מקושש ור' יצחק אומר שזה נלמד מעיר הנדחת שהוא חמור יותר שממונו אבד וצריך התראה כמו שלמד בספרי ראה (פסקא צג) ממ"ש וידיחו את יושבי עירם לאמר, רק מלמד שהתרו בו מעין מלאכתו שהוא מקושש שחייב משום קוצר, וי"ל דת"ק יסבור כמ"ד דעיר הנדחת א"צ התראה גמורה, דבתוספתא דסנהדרין (מ"ד) קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגים, ר' אליעזר אומר נהרגין, א"ל ר"ע מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך אם לרחם על הגדולים כבר נאמר הכה תכה ומה אני מקיים ונתן לך רחמים אלו קטנים שבתוכה, ר' אליעזר אומר אף גדולים אין נהרגים אלא עפ"י עדים והתראה ומה אני מקיים וכו', משמע שלר"ע נהרגים בלא התראה, וכבר תראה שלדעת הכ"מ (פ"ד מה' עכו"ם הלכה וא"ו) יסבור הרמב"ם שאנשי עיר הנדחת א"צ התראה גמורה והוא כדעת ר"ע, וכן יסבור ת"ק דספרי, ולכן לא למד ק"ו מעכו"ם, ור' יצחק ס"ל כר' אליעזר דעיר הנדחת צריך התראה גמורה ומיותר התראה דמקושש ללמד שצריך להתרות בו מעין מלאכתו, והגהתי גירסת הספרי עפ"י גירסת הגר"א: אל משה ואל אהרן כמימרא זו נמצא בפ' בהעלותך על פסוק ויקרבו לפני משה ולפני אהרן. ובפ' פינחס בפ' ותעמודנה לפני משה, ושם בפ' בהעלותך בארתי טעם פלוגתתן:

לד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה־יֵּעָשֶׂה לוֹ׃

רַשִׁ״י כי לא פרש מה יעשה לו. בְּאֵיזוֹ מִיתָה יָמוּת, אֲבָל יוֹדְעִים הָיוּ שֶׁמְּחַלֵּל שַׁבָּת בְּמִיתָה (שם ע"ח):
אוּנְקְלוֹס וַאֲסָרוּ יָתֵהּ בְּבֵית מַטְרָא אֲרֵי לָא אִתְפְּרֵשׁ לְהוֹן מָה דְיַעֲבְּדוּן לֵהּ
רַשְׁבַּ״ם כי לא פורש: באיזו מיתה:
אִבְּן עֶזְרָא במשמר. בפתחות הבי"ת מקום היה ידוע: מה יעשה לו. אי זו מיתה ימות:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי לא פורש מה יעשה לו. באיזו מיתה ימות, אבל יודעין היו כי מחלליה מות יומת, והשם יתעלה פירש ואמר מות יומת האיש רגום אותו באבנים, כלומר מות יומת שכתוב מחלליה מות יומת פירושו סקילה.
מַלְבִּי״ם ויניחו אותו במשמר מכאן למד חבישה כי מגדף הי' הוראת שעה כמ"ש בסנהדרין (דף ע"ח ע"ב). והנה במגדף כתיב ויניחוהו במשמר לפרוש להם עפ"י ה' כי לא ידעו כלל אם חייב מיתה, אבל במקושש ידעו שחייב מיתה רק שלא ידעו באיזה מיתה יומת כתיב כי לא פורש מה יעשה לו, שידעו שיעשה לו מיתה רק לא ידעו איזה מיתה ומובא בסנהדרין (דף פ') ובב"ב (דף קי"ט):

לה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל־הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה׃

רַשִׁ״י רגום. עָשֹׂה, פשנ"ט, וְכֵן הָלוֹךְ אלנ"ט, וְכֵן "זָכוֹר" (שמות כ, ח) וְ"שָׁמוֹר" (דברים ה, יב):
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל גַבְרָא רְגוּמוּ יָתֵיהּ בְּאַבְנַיָא כָּל כְּנִשְׁתָּא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא
מַלְבִּי״ם מות יומת נראה שהספרי אזיל בשטת ר' יהודה דס"ל בסנהדרין (דף פ') דמקושש הוראת שעה הי' כי לא התרו בו במיתת סקילה כי לא ידעו באיזה מיתה נהרג, וס"ל שמה שהי' הוראת שעה הוא רק מה שסקלו אותו, אבל מה שהמיתו אותו היה כדין, כי עכ"פ התרו בו למיתה קלה, והדין הוא שאם א"י להרגו במיתה הכתובה יכול להמיתו בכל מיתה ואז היה דינו למות במיתה הקלה כמ"ש מחלליה מות יומת ובמיתה סתם התרו בו, וא"כ במ"ש מות יומת היה לדורות ולא הוראת שעה רק מ"ש רגום ירגמו זה הוה לשעה ר"ל הוראת שעה:

לו וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל־הָעֵדָה אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃

רַשִׁ״י ויציאו אתו. מִכָּאן שֶׁבֵּית הַסְּקִילָה חוּץ וְרָחוֹק מִבֵּית דִּין (ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְאַפִּיקוּ יָתֵיהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּרְגָמוּ יָתֵהּ בְּאַבְנַיָא וּמִית כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה
אִבְּן עֶזְרָא כאשר צוה ה'. מיתת הרגימה:
מַלְבִּי״ם ויוציאו אותו אל מחוץ למחנה כבר נלמד זה ממגדף שכתוב הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה, ופי' בסנהדרין (דף מ"ד) חוץ לג' מחנות, וכבר תמה הרא"ם הלא נלמד ממגדף, ולדעתי דבר גדול למד בזה כי המגדף והמקושש היו ביום א' כנ"ל, ודנו את המגדף תחלה ונשארו הב"ד קבועים חוץ למחנה לדון את המקושש אח"כ וכמ"ש ויקריבו אותו אל משה ואל אהרן ופי' למעלה (בסי' נ"ו) בבהמ"ד היו יושבים, כי היו יושבים שם מכבר מדין המקלל שלא יכלו לדון שניהם כאחד כמ"ש בסנהדרין (דף ל"ה ודף מ"ו), ובזה אמר בסנהדרין דאי נפיק ב"ד ויתיב חוץ לג' מחנות עבדינן בית הסקילה חוץ לב"ד ועי' ברמב"ם (פי"ב מה' סנהדרין) דשיעור זה ג"כ במרחק ג' מחנות וזה שאמר מלמד שכל חייבי מיתות נהרגים חוץ לב"ד היינו אם יתבי ב"ד אבראי צריך שיתרחק שנית ממקום מושב הב"ד וזה לא נלמד ממגדף רק ממקושש: וירגמו אותו באבנים במולך ואוב וידעוני ומקלל כתוב אבן, ובשבעה מקומות כתוב באבנים ועפ"ז נוסדו דברי הספרי, ועמ"ש בזה בפ' קדושים (סי' צ"ב) ור' אליעזר לשטתו שס"ל שכל הנסקלים נתלים מפרש מ"ש כאשר צוה ה' את משה שתלו אותו, ויתר הדברים מבוארים ומובא בב"ב (דף קי"ט):

לז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר
אוֹר הַחַיִּים ויאמר ה' אל משה. טעם שינוי פרשה זו שאמר ויאמר מה שאין כן בכל התורה שבכולן הוא אומר וידבר יתבאר על פי מאמרם ז"ל (ילקוט) שאמרו כשראה משה מעשה המקושש אמר לפני ה' בימי החול לובשין ישראל תפילין וזוכרין המצות ביום השבת במה יזכרו והשיב הקדוש ברוך הוא הריני נותן להם מצות ציצית שבה יזכרו וכו' עד כאן, לזה אמר ויאמר פירוש אמירה המסעדת את הלב במבוקשו:

לח דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל־כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת׃

רַשִׁ״י ועשו להם ציצת. עַל שֵׁם הַפְּתִילִים הַתְּלוּיִם בָּהּ, כְּמוֹ (יחזקאל ח'), "וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי" (מנחות מ"ב). דָּ"אַ: ציצת עַל שֵׁם וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, כְּמוֹ "מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב'): תכלת. צֶבַע יָרֹק שֶׁל חִלָּזוֹן:
אוּנְקְלוֹס מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן וְיַעֲבְּדוּן לְהוֹן כְּרוּסְפְּדִין עַל כַּנְפֵי כְסוּתְהוֹן לְדָרֵיהוֹן וְיִתְּנוּן עַל כְּרוּסְפְּדָא דְכַנְפָא חוּטָא דִתְכֶלְתָּא
רַשְׁבַּ״ם ציצית: כמו בציצת ראשי, קבוצת פתילים תלוין כשער הראש:
אִבְּן עֶזְרָא ועשו להם ציצית. יתכן על שני פירושים האחד שיעשו ציצית כמו בציצית ראשי והם החוטים היוצאים שאינם ארוגים: על כנפי בגדיהם. על כל בגד חלוק או מכנסים כי אם תחלקוה הנה הוא כדמות כנף: פתיל תכלת. על הציצית. וטעם תכלת. בעבור שהוא כעין השמים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי דבר אל בני ישראל. מצות ציצת בכלל. ואמרת אליהם, פרטי המצוה. וכן הדין בכל הפרשיות שבשאר מצות שיאמר בהן דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שפירושו כן, כי כל מצוה יש לה כלל ופרט, וכבר הזכרתי זה בראש סדר ויקרא. ועשו להם ציצית. על שם ארבע פתילים התלוין בה, כמו (יחזקאל ח) ויקחני בציצת ראשי. ועשו להם ציצית ולא מן העשוי, שלא יוציא נימין מן הטלית ויעשה מהן ציצית. וכיצד עשית הציצית וכמה חוטין נותן בה, ארבע, שתוחב בה ארבע חוטין בחור הטלית וכופל באמצע והוו להו שמונה, ומניחן בתוך שלש אצבעות בכנף הטלית, וצריך להרחיק קביעות הציצית משפת הבגד כמלא קשר גודל, כשיעור הצפורן ובשר עד פרק הראשון, ולא יהיה אורך החוטין מתחלתן פחות מארבע אצבעות בגודל, אבל אם נתמעטו אחר כך ולא נשתייר מהן אלא כדי לענבן וכן אם נתמעטו זויות הבגד שבין מקום קביעות החוטין ובין סוף האריג אפילו לא נשתייר מן האריג אלא כל שהוא כשר, אבל אם נפסק אפילו חוט אחד מעקרו הרי זו פסולה. ולוקח אחד מן החוטין וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן, וזהו הנקרא גדיל, ומניח שני שלישי ענף פנוי, והקפת החוט שלש פעמים על שאר החוטין נקרא חוליא, והפוחת לא יפחות משבעה חוליות בכל כנף והמוסיף לא יוסיף על י"ג, כנגד שבעה רקיעים וששה אוירין שביניהם, ועל שם שהתכלת דומה לים והים דומה לרקיע אנו מדמים סדוריו לסדורי הרקיע כדי לזכרנו לטובה. וכתב הרמב"ן ז"ל במנין חוטין שהם שמונה, שהשבעה לבנים ר"ל שאינן צבועין, והשמיני תכלת משום שנאמר פתיל תכלת, משמע חד. וזה התכלת הוא חוט של צמר צבוע בדם חלזון שהוא דג שדומה עינו לעין הים ודמו שחור כדיו, ובים המלח הוא מצוי, ושורין אותו צמר תחלה בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי, ומטילין ביורה רותחת הדם ההוא והצמר עם סמנין כמו אהל וצריף כדרך שעושין הצבעין כדי שיקלוט הצמר את העין. ויש אומרים שהשנים חוטים של תכלת והששי לבן. וכיצד הוא עושה, לוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטים בצד הבגד ומניחו, ולוקח חוט התכלת וכורך בו שני כריכות בצד כריכה של לבן וקושר, ואלו השלש כריכות נקראות חוליא כמו שאמרנו, וזהו הנקרא קשר העליון, ומרחיק מעט ועושה חוליא שניה בחוט של תכלת לבדו, ומרחיק מעט ועושה חוליא שלישית, וכן עד חוליא אחרונה שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת וכריכה אחרונה של לבן, מפני שהתחיל בלבן מסיים בו, שכך כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, ואמרו רז"ל הכנף מין כנף, שיהא סמוך לכנף מינה, ואחר כך פתיל תכלת, ומסיים בלבן משום דמעלין בקדש ולא מורידין, וכיון שהקדימו הכתוב למין כנף שמע מינה חשוב הוא ואם היה מסיים בתכלת מוריד הוא. ולפי שהמצוה של תכלת שיהיה הפתיל כלו תכלת לא נעשה מהלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף מין כנף, ושאר החוליא עם החוליות כלן בתכלת, חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו, וכן כתבו הגאונים ז"ל בחבוריהם ובתשובות שאלות שלהן. ועכשיו שאין לנו תכלת עושין לבן בלא תכלת, דקיימא לן התכלת אינה מעכבת את הלבן וכן הלבן אינו מעכב את התכלת, כלומר שאם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר. והלבן הן חוטי הענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד. ונקרא ציצית לפי שהוא דומה לציצית הראש, דכתיב (יחזקאל ח) ויקחני בציצת ראשי, וענף זה נקרא לבן לפי שאין אנו מצווים לצבעו. ואף על פי שאין אחד מהם מעכב חברו אינן שתי מצות אלא מצוה אחת, והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי זה קיים מצות עשה אחת, משום שנאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית, מלמד ששניהם מצוה אחת. ותניא היה ר' מאיר אומר קשה ענשו של לבן כשאינו מניחו מענשה של תכלת, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו הביאו לי שתי חותמות, שהיו עושין לעבד חותם להיות סימן עבדות כשקונין אותו, לאחד אמר לו חותם של זהב, לאחד אמר לו חותם של טיט, פשעו שניהם ולא הביאו איזהו ענשו מרובה הוי אומר זה שאומר לו של טיט שהוא מצוי ולא היה לו להמנע. וכן זה שלא הטיל לבן שהוא מצוי יותר מן התכלת. ועכשיו שעושין הכל לבן לוקח אחד משמונה חוטין וכורך אותו עד שלישן ומניח שני שלישיתן ענף. וכריכה זו אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות כעין שכורך בתכלת הרשות בידו וזהו מנהגנו, ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה, כללו של דבר יתכוין להיות הכרוך שליש והוא למעלה, והענף שני שלישין והן למטה. וכן אמרו רז"ל במזוזה מצוה להניח בשליש העליון. ומה שאנו עושין חמשה קשרים, לפי שאמרו שקולה מצות ציצית ככל התורה כולה, שכל המצות שהן תרי"ג רמוזות במצות ציצית, ציצי"ת בגימטריא ת"ר, ושמונה חוטין וחמשה קשרים הם י"ג, הרי תרי"ג. וזהו שכתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. ואל תקשה עלי ממלת ציצית הנזכרת בפרשה שלשה פעמים שהיא חסרה יו"ד ציצת כתיב, שהרי למ"ד של לציצית באה להשלים שלשה היודי"ן. והטעם שהזכיר בפרשה שלשה פעמים, כנגד שלש מצות שכל אחת שקולה כנגד כל התורה, ואלו הן, עבודה זרה ושבת וציצית, והוא סדר הפרשיות. וכתב רש"י ז"ל שמונה חוטין שבו כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים, עד כאן. ודבר ברור הוא שבשביעי של פסח אמרו ישראל שירה על הים ולא בשמיני, אבל באור דבריו משיצאו ממצרים משעה שנתן להם רשות, ויום י"ד של שחיטת הפסח הוא בכלל זה, לפי שהפסח הוא קדשים ובקדשים אין היום הולך אחר הלילה, הוא שכתוב (ויקרא ז) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר, אבל ללילה ראוי הוא, ולפיכך כשאמרו ישראל שירה על הים היה שביעי לימי הפסח ושמיני ליציאת מצרים משעה שנתן להם רשות, והיא ליל ט"ו שהיא מיום י"ד שעבר. וע"ד המדרש ועשו להם ציצית, ציצית לשון ראיה מלשון (שיר ב) מציץ מן החרכים, והלובש ציצית צריך שיזהר מן העברות שהרי כסא הכבוד רואהו, שהוא דומה לתכלת, ובלשון החכמים נקרא טלית, והוא מלשון עלוי ורוממות מלשון (דניאל ז) ונטילת מן ארעא, וזה רמז להקב"ה שהוא מעולה ומרומם על הכל, ונצטוינו להתעטף בו ממה שדרשו (שמות לד) ויעבור ה' על פניו, אלמלא מקרא כתיב אי אפשר לאמרו כביכול מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה בסיני ואמרו לו כל זמן שישראל חוטאים עשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. והכוונה במאמר הזה שבא ללמדנו סדר תפלה ובקשה איך נתחנן לפניו, שנתעטף בטלית ושנזכור לפניו שלש עשרה מדות בכוונה וימחול לנו בזה. ובאמרו נתעטף פירוש בטלית לבנה שהוא סימן סליחה וכפרה, כשם שהדבר האדום סימן החטא כך הלובן סימן המחילה, הוא שכתוב (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. ומה שהאדם לובש הטלית ומתכסה בו רמז להקב"ה שהוא מכסה בריותיו ומלבישן, כענין שכתוב (בראשית ג) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וגם רמז לעתיד שהקב"ה עתיד להחיות המתים ולהקימם בלבושיהם, הוא שכתוב (איוב לח) תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש, ולפי שמצוה זו רמז לתחיה לגוף האדם תמצא שכוללת את הגוף, כי הציצית הם פתילים תלוים בדמיון שער הראש, הוא שכתוב (יחזקאל ח) ויקחני בציצת ראשי, הנקבים שעושין בטלית לתלות בהן החוטין הם בדמיון העינים וחמשה קשרים כנגד ה' חושים שבו, שמונה חוטין כנגד יום שמונה שנמול בו, ומזה אמרו שכל מי שאינו נמול אינו זוכה לתחית המתים, ובכל כנף וכנף תמצא חמשה קשרים והם עשרים קשרים לארבע כנפים, כחשבון הידים והרגלים שבהם עשרים אצבעות, והרי לך כלל הגוף. ומה שכל כנף היוצא מנקבי הטלית שליש מחובר וכרוך כאחד למעלה ושני שלישין הם מפוזרין ומחולקין זה מזה למטה, הענין לרמוז שאע"פ שישראל עכשיו מפוזרין בגלות בין האומות והם במדרגה התחתונה, עתידין הם בזמן הגאולה שתהיה ידן על העליונה כאמרו (דברים כו) ולתתך עליון על כל גויי הארץ. וכבר רמז הענין הזה הנביא שאמר (זכריה יג) והיה בכל הארץ נאם ה' פי שנים בה יכרתו יגועו והשלישית יותר בה, ואמרו במדרש והשלישית יותר בה אלו ישראל, שנאמר (ישעיה יט) והיה ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה. ודרשו עוד כל המקיים מצות ציצית זוכה ומשמשין אותו אלפים ושמונה מאות עבדים שנאמר (זכריה ח) והיה ביום ההוא והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם, שבעים אומות הם עשרה אנשים מכל אומה הרי שבע מאות בכנף אחד, ולארבע כנפות אלפים ושמונה מאות וכל המבזה מצות ציצית עליו הכתוב אומר (איוב לח) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. וע"ד הקבלה ועשו להם ציצית, המצוה הזאת בשלשים ושתים חוטין שבה תרמוז לכלה שבשיר השירים המעוטפת וכלולה משלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה, ועליה הזכיר שם (שיר ד) וריח שלמותיך כריח לבנון, וידוע כי אין השלמת דבר זולתה, וכמו שדרשו רז"ל בבראשית רבה (דניאל יב) ויאמר לאיש לבוש הבדים, כהדין קמצא דלבושיה מניה, ולכך נצטוינו בעטיפת הטלית בשלשים ושתים חוטין משום שנאמר (דברים כח) והלכת בדרכיו, ומצוה זו שקולה ככל המצות שבתורה לפי שהיא האבן הראשה הכוללת תרי"ג אבנים יקרות ושלשים ושתים נתיבות, וכל נתיב ונתיב מתחלק לשנים, טוב ורע, בזכור ושמור, מצות עשה ומצות ל"ת, והנה הם ס"ד וכל אחד כלול מעשר ספירות הרי תר"ם, הוצא מהן כ"ז אותיות התורה הם תרי"ג מצות, וזהו שאמר במסכת שבועות וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כלן, כן כתב החכם רבי עזריאל ז"ל בפירוש שיר השירים שחבר. ועוד יש במצוה הזאת סוד נפלא והוא שבה ישראל מתדמין לחיות המרכבה. וכבר ידעת כי כל המצות כולן שני חלקים מקובלות ומושכלות, וחכמי האמת ז"ל תקנו לנו נוסח הברכות למצות המקובלות ולא תקנו למצות המושכלות, לפי שהמקובלות הן הן עקר הקדושה, ועליהן אנו נקראים קדושים, על כן תקנו בהם ברכה לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו. וידוע למשכיל כי המצות המקובלות שנצטוינו לעשותן בכלים גופניים כלן רמז ודוגמא לענינים שכליים. והנה החכמים ז"ל המשילו את האדם בעמדו מתפלל לפני הש"י לחיות הקדש, והוא שאמרו רז"ל המתפלל צריך שיכוון רגליו, שנאמר (יחזקאל א) ורגליהם רגל ישרה, הביאו ראיה אל המתפלל מחיות הקדש. ומעתה שמע לפירוש המצוה הזאת אשר בה ישראל מתדמין לחיות הקדש. דע כי ארבע חיות הן נושאות הכבוד והם לו מרכבה, ועל כן נקראו חיות המרכבה, ואין ארבעתן כי אם חיה אחת ומה שנבראו ארבע חיות זהו מתוך מציאות הענן והחשך ושאר המראות המקיפות אותו, והנה זה בדמיון האילן, כי עצם האילן וגופו אחד והענפים רבים מתחלקים זה מזה אע"פ שכלן משרש אחד, ועל כן הזכיר הכתוב (שם) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא וגו', כי אחר שהזכיר ארבע חיות חזר להזכירן חיה אחת ולא אמר על ראשי החיות, והנה לכל חיה וחיה מארבע חיות יש לה ארבע כנפים שהן שש עשרה כנפים לארבע חיות, ויש לכל אחד ארבעה פנים שהן שש עשרה פנים לארבע חיות, הוא שכתוב (שם) וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם. והנה הן ל"ב בין הכנפים והפנים, ויש לכל זה שרשים וענינים עצומים. ולדעת יונתן בתרגומו מנין הפנים לארבע חיות ס"ד, ומנין הכנפים לארבע חיות נו"ר, ויהיה באור הכתוב וארבעה פנים לאחד לכל חיה וחיה ארבעה פנים, וכל פן ופן מרובעת הרי ששה עשר פנים שיש לכל חיה וחיה, ועומדת בארבעה פנים לכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם והן ס"ד פנים לארבעתן, ומה שאמר וארבע פנים לאחת להם, פירוש לכל פן ופן, וכיון שיש לכל חיה וחיה שש עשרה פנים והן ארבעה פנים לכל פן ופן הרי ס"ד כנפים שיש לחיה אחת, וכן לכל חיה וחיה הן ס"ד כנפים לחיה שבמזרח וס"ד לחיה שבמערב וכן לצפון ולדרום, נמצאו כנפי ארבע חיות במספר נו"ר, וסימנך (דניאל ז) גלגלוהי נו"ר דליק, וכן תרגם יונתן שיתא עשרה גפין לכל אפא ואפא, שתין וארבעה גפין לבריתא חדא והוי מנין גפיא דארבע בריתא מאתן וחמשין ושיתא גפין. ומשחרב בהמ"ק נתמעטו כנפי החיות, שכן דרשו רז"ל בחגיגה פרק אין דורשין, כתוב אחד אומר (ישעיה ו) שש כנפים לאחד, וכתוב אחד אומר (יחזקאל א) וארבע כנפים לאחת להן, לא קשיא כאן בזמן שבהמ"ק קיים כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים, כביכול נתמעטו כנפי החיות, הי מנייהו אמעוט, אמר רב חננאל אמר רב אותן שאומרות בהן שירה, כתיב הכא (ישעיה ו) ובשתים יעופף וגו', וכתיב התם (משלי כג) התעיף עיניך בו ואיננו, רבנן אמרי אותן שמכסות בהן את רגליהם, שנאמר (יחזקאל א) ורגליהם רגל ישרה, אי דלא אמעוט מנא ידע עד כאן. מספר הכנפים שנתמעטו היו שמונה, לכל חיה וחיה שנים, ולדעת רבנן הן אותן שהיו מכסות בהן רגליהם, והיה זה כדי להזכיר עון העגל, ונשארו להן רמ"ח כנפים שבהן משרתים להקב"ה ואומרים שירה כנגד רמ"ח מצות שנצטוינו לעבוד בהן השם יתעלה, וכנגד אותן שמונה שנתמעטו יש לנו מצות ברית מילה לשמונה והיא המגינה עלינו בכל הדורות. ויש לך להשכיל כי הקב"ה כוון בבריאת האדם להיותו בארץ כאחד מן המלאכים שבשמים או כחיות הקדש, והנה האדם גוף אחד ומשתרגים ממנו חלקים מיוחדים כדמיון גוף האילן שמשתרגין ממנו ענפים ועלים, כן משתרגים מגוף האדם ארבעה אברים מיוחדים להיות האדם מרכבה כמו חיות הקדש ותשרה השכינה עליו, והם המוח והלב וברית לשון וברית מילה, ועל כן נצטוה בעטיפת הטלית להיות ארבע כנפות הטלית מחופפין על החיה, הוא שכתוב (דברים כב) גדילים תעשה לך על ארבעה כנפות כסותך, וזהו סוד הלשון שהזכיר במצוה זו מלת כנפים והיה יכול לומר על ארבעה צדי או רבועי. וכן הזכיר בכאן, על כנפי בגדיהם, הכנף פתיל תכלת, וכדי לרמוז מנין הכנפים והפנים שבכל חיה וחיה באה הקבלה להיות שמונה חוטין בכל כנף כדי שיהיו שלשים ושתים חוטין. וכשם שהחיה הנחלקת לארבע חיות מחופפין עליה הכבוד ושכינת עזו, כן גוף האדם שממנו נחלקים ארבעה אברים שהזכרנו נצטוה בטלית המחופף עלינו שיהיה הציצית לבן ושיתן בו פתיל תכלת כדי שיתדמה לחיות המרכבה, ואמנם הלבן הוא העקר, וזהו שאמרו מתחיל בלבן, ומסיים בלבן כי הוא בסוד התרועה שיש פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. והנה הציצית והתכלת בדמיון הלולב והאתרוג, וכשם שהלולב והאתרוג מעכבין זה את זה כן הציצית והתכלת מעכבין זה את זה בזמן שהיה התכלת מצוי, אבל עכשיו שאין לנו תכלת מניח הלבן בלא תכלת כי הוא העיקר, והנה התכלת הוא האתרוג שנקרא הדר. ובמדרש תהלים (תהלים צ) והדרך על בניהם, והדרך זו תכלת שבמצות ציצית שישראל מתכסין בה שנקראו בנים למקום. ועוד דרשו, ציצית אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה, וכן דרשו בלולב לולב אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. וכדי שלא יפריד האדם בין הציצית והתכלת ולא יקצץ בנטיעות הוצרכו רז"ל לדרוש ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, כלומר שלא יחשבו בה לומר שתי רשויות יש, רק ליחד בכל ביחוד שלם. ועוד אני מוסיף באור אם תסתכל בפסוק הנמרץ שאמר שלמה (משלי כד) ירא את ה' בני ומלך, שענינו על הדרך הזה, ירא ה' זו מצות ציצית, ומלך זו התכלת שהיא מדת המלכות ותכלית הספירות, וכדי שתיחד יחוד שלם ולא תקצץ אמר עם שונים אל תתערב, אל תחשוב בלבך שניות כי אם יחוד שלם, וזהו שדרשו רז"ל ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, ולפי הענין הנזכר יהיה וראיתם אותו מלשון אות וסימן, כאלו אמר וראיתם חותמו, והוא חותם התכלת, ואם תזכה תבין. ובספר הבהיר תמצא מפורש, מאי טעמא דתכלת, משל למה הדבר דומה למלך ובתו שבקשו לילך למרחוק פחדו מאימת המלך נתן להם סימנים, פחדו מן הבת נתנה להם סימן, אמרו מעתה בשני סימנין אלו ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך. ובמדרש תנחומא ועשו להם ציצית, זש"ה (ישעיה מב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, הקב"ה נתן תורה לישראל להנחילם חיי העולם הבא ולא הניח דבר שלא נתן בו מצוה לישראל, יצא לחרוש צוהו (דברים כב) לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, לזרוע (שם) לא תזרע כרמך כלאים, לקצור (שם כד) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו, למרוח, תרומה ומעשרות, ללוש (במדבר טו) ראשית עריסותיכם חלה תרימו, אכל, יברך על מזונו, לגזוז (דברים יח) וראשית גז צאנך תתן לו, ילדה, יתן בכורה לכהן, לשחוט (שם) ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, (שם כב) כי יקרא קן צפור, שלח תשלח, שחט חיה ועוף (ויקרא יז) ושפך את דמו וכסהו בעפר, בא ללבוש (דברים כב) לא תלבש שעטנז, נולד לו בן ימול אותו וישמר מאשתו עתים ידועים, נטע נטיעות (ויקרא יט) וערלתם ערלתו, קבר מתו (דברים יד) לא תתגודדו, גלח שערו (ויקרא יט) לא תקיפו, בנה בית (דברים כב) ועשית מעקה לגגך, קבע שערים (שם ו) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, נתכסה בטליתו ועשו להם ציצית. משל לאדם שטבע במים מה עשה הקברניט, הושיט לו את החבל, אמר לו הנח החבל בידך ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים, אף כאן אמר הקב"ה לישראל כל זמן שאתם מדובקין במצות יש לכם חיים שנאמר (שם ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, עד כאן.
כְּלִי יָקָר ועשו להם ציצית וגו'. כל תוכן הפר' צריך ביאור כי איך יזכור את כל מצות ה' ע"י שיסתכל בחוט של תכלת, ונ"ל זה הענין בשני דרכים. הדרך הראשון הוא, ע"ד שאמרו בספרי ומביאו הילקוט פר' האזינו (לב.תתקמב) א"ל הקב"ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שנו מדתם או שמא עלה גלגל חמה מן המערב, ולא עוד אלא ששמח לעשות וכו', וכן הוא אומר לענין הים האותי לא תיראו וגו' אשר שמתי חול גבול לים. שמא שינה מדתו ולא עוד אלא שמצטער לעשות ואין יכול שנאמר (שם ה.כב) ויתגעשו ולא יוכלו. מכאן ראיה שהים אינו משנה מדתו מיראה שהרי מצטער לעשות ואינו רשאי, והשמים אינן משנים מדתם מאהבה כמ"ש ולא עוד אלה ששמח לעשות. והנה בענין התכלת ארז"ל תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא כבוד, ובודאי פירושו שצבעים אלו בדומה לדומה כי אין תכלת דומה לרקיע אלא כל אחד נוטה בצבעו אל הדומה לו וכל אחד עמוק מחבירו. ובמאמר זה חתם כל הענין לומר מה ענין הסתכלות בחוט של תכלת לשיזכור ע"י זה כל מצות ה' ולא יצא מן המדה אפילו כמלא נימא, אלא לפי שתכלת דומה לים וע"י שיסתכל בחוט זה יזכור אל הים הדומה לו בצבעו ויהיה דומה כאלו היה הים תמיד נגד עיניו, ואז יתבונן במעשה הים שאינו יוצא מן המדה אפילו כמלא נימא וממנו יראה וכן יעשה בק"ו שהזכיר בעל המדרש האומר הסתכלו בים כי הסתכלו היינו לשון ציצית שהוא נגזר מלשון מציץ מן החרכים. דהיינו שיהיה מציץ ומסתכל בים שאינו משנה מדתו כך הוא לא ישנה בק"ו ואם יעבור אפילו על אחת מכל מצות ה' הרי הוא יוצא מן המדה אשר מדד לו ה' לומר עד פה תבא ולא תוסיף בזה מותר וזה אסור. אך לפי שמן הים אין ללמוד כי אם לעבוד את ה' מיראה, שהרי אמר בים ולא עוד אלא שמצטער לעשות כו' וכמ"ש האותי לא תיראו נאום ה' אשר שמתי חול גבול לים. ש"מ שמן הים אין ללמוד כי אם היראה מילתא זוטרתי לגבי משה ולגבי כל דכוותיה אבל אין זה סוף השלימות, כי העושה מאהבה ועובד את ה' בשמחה גדול מן הירא אלהים והוא הנהנה מיגיעת כפיו בתורה שארז"ל , כי העושה בשמחה מאהבה נהנה מעצם היגיעה, אבל הירא אינו נהנה מעצם המעשה, ע"כ אמר וים דומה לרקיע כי ע"י שיזכור תמיד במעשה הים יהיה דומה כאלו הים תמיד נגד עיניו ואחר כך יהיה דומה גם כן כאלו הוא מסתכל ברקיע תמיד כי ים דומה לרקיע וממנו יראה וכן יעשה, מה הרקיע אינה משנה מדתו ולא עוד אלא ששמח לעבוד כך יעבוד גם הוא את ה' בשמחה מאהבה, ואם יאמר העובד ה' מה יתרון לעושה מאהבה על העושה מיראה, ע"ז אמר ורקיע דומה לכסא כבוד, כי ע"י זה יזכור שמתוך האהבה יבא לדביקות השכינה מקום חוצבה של הנשמה כי כל ירא מתרחק מן זה שהוא ירא ממנו, והאוהב משתדל תמיד לדבק בנאהב לו כי על כן יבא על שכרו נמצא שהאהבה תכלית ההצלחה כי על ידה יזכה לדבק בכסא כבוד וע"י שיציץ ויסתכל ברקיע יהיה נזכר לכסא כבוד ע"י דמיון הצבעים. ולפי שיש כאן רמז לשכר נגלה של העה"ז הבא בזכות היראה, ולשכר נסתר הבא בזכות האהבה, כמ"ש בנהנה מיגיע כפיו אשריך בעה"ז, וטוב לך לעה"ב. ע"כ נאמרה פרשה זו ועשו להם ציצית בלשון נסתר, ואח"כ והיה לכם לציצית בלשון נוכח ונגלה וזה פירוש יקר, וזהו טעם ח' חוטין ה' קשרים סך הכל י"ג כמספר אהבה. הדרך הב' הוא, שכל המצות נמשלו לבגד שנאמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים. אמנם יש הבדל ביניהם כי סתם בגד ארוג דוקא מן חוטין הרבה כי חוט אחד אין בו כדי להתכסות אבל מלבוש הנשמה אינו כן אלא אפילו בחוט אחד יש בו כדי לכסותה, כדדרש ר' יוחנן לבלי חק למי שלא שמר אפילו חק אחד הא אם שמר אפילו חק אחד ניצול מגיהנם, וטעמו של דבר לפי שברית כרותה שמצוה גוררת מצוה, וא"כ מיד כשעשה רק מצוה אחת היו כל המצות בכחו לעשות אע"פ שלא יצאו מן הכח אל הפועל מ"מ הדבר שהוא בכח דומה כאלו עשאו, וזהו סוד החוט של תכלת המזכיר את כל מצות ה' כי על ידו נעשה בגד שלם לנשמה ואינו נקבר ערום עד שיהיה כאדה"ר שרק מצוה אחת היתה בידו ונתערטל ממנה, ויש עוד מצוה אחת המזכרת את כל מצות והוא ואהבת לרעך כמוך וא"כ חוט אחד יכול להביא את האדם לידי תכלית כהוראת לשון תכלת וזהו סוד מסודות התורה.
אוֹר הַחַיִּים דבר וגו' ואמרת. לצד שיש בזה חיוב המצוה, ויש גם כן מעלה וכבוד הנמשך ממנה, לזה אמר דיבור ואמירה: ועשו להם וגו'. טעם אומרו וא"ו בתחילת הענין, לפי מה שאמרו ז"ל שכתבתי בפסוק ויאמר שאמר משה לה' בימי החול לובשין תפילין וזוכרים וכו' עד כאן. לזה כשבא לומר לו שיעשו ציצית יש מקום לטעות כי מצוה זו תהיה במקום תפילין רצה לובש תפילין רצה לובש ציצית בלא תפילין ואפילו בשאר ימים שבאחד מהם יספיק לזכירת המצות, לזה אמר ועשו וא"ו מוסיף שמצות תפילין במקומה עומדת ומוסיף מצות ציצית: לדורותם ונתנו וגו'. הוצרך לומר לדורותם, לצד שלא באה מצוה זו אלא לזכרון המצות כשיראו אותו, תבא הסברא לומר כשיבא דור קדוש וטהור שאין צריכין לזכרון זה אין צורך בציצית תלמוד לומר לדורותם. עוד ירצה בהעיר למה כתב לדורותם באמצע פרטי המצוה. אכן לצד שיש במצות ציצית ב' דברים הלבן והתכלת, הלבן ישנו בכל זמן, והתכלת יש זמן שאינו מצוי, ונתחכם ה' ואמר לדורותם קודם זכרון התכלת לומר שהלבן לדורותם אבל תכלת כשאינו בנמצא אין חיוב בו, והגם שהתכלת אינו מעכב את הלבן ולא הלבן את התכלת , אף על פי כן הלבן הוא בנמצא לדורות בלא הפסק מה שאין כן התכלת:
מַלְבִּי״ם ועשו להם ציצת פעל החוזר המצוין במלת להם לכם מציין שאחרים עושים להם כמ"ש בספרא קדושים (סימן ט') ואלהי מסכה לא תעשו יכול יעשו להם אחרים ת"ל לא תעשו לכם, וע"כ אמר במנחות (דף מ"ב) דבר אל ב"י ועשו להם ציצית ב"י יעשו ולא הנכרים יעשו, וא"כ אין ראיה למעט נשים מב"י, כי בא למעט נכרים מעשית ציצית, משא"כ אם היה כתוב ועשו ציצית שמשמע שהם עצמם יעשו ובזה א"צ למעט נכרים, הייתי אומר שבני ישראל ממעט נשים, וז"ש ועשו להם אף הנשים במשמע, וסובר שלילה זמן ציצית, ור"ש סובר דלילה אין זמן ציצית ונשים פטורות, ומ"ש ונוהג באנשים ולא בנשים, יל"פ לפמ"ש בהגמ"י (פ"ג דציצית) בשם מהר"ם שהאשה פסולה לעשות ציצית דממועט מבני ישראל, אמר שמ"ש בני ישראל שא"צ למעט נשים גם לר"ש דהא מה שמ"ע שהז"ג נשים פטורות למד בקדושין (דף לד ול"ה) מלמודים אחרים רק שבא למעט נשים ונכרים מעשית ציצית, ולדעת הש"ע (סי' י"ד) שהאשה כשרה לעשות ציצית מ"ש שא"נ בנשים היינו שאינם חייבות, ומ"ש לא בפסולים היינו שאין כשרים לעשות ציצית והגר"א מחק מ"ש ונוהג באנשים ולא בנשים בכשרים ולא בפסולים, ומ"ש ריב"ב ביחוד פטרו את הרדיד, מיירי במכסה בו ראשו ורובו וכמו שהעליתי במ"ל (סי' יו"ד סקמ"ב בארך) דבכה"ג באיש חייב בציצית: ציצית שם ציץ הונח על התגלות הצמח קודם הפרחה או אחריו, ומורה דבר קצת הבולט לחוץ, ומזה מציץ מן החרכים, שלפי פרושי היינו שמושיט ראשו מן החרך אל הבית, ושרשו הוא הצל כמ"ש הרש"פ, שמורה על היציאהלחוץ, כמ"ש (ירמיהו מ״ח:ט׳) תנו ציץ למואב כי נצא תצא עי' פי' שם, ובא ויקחני בציצת ראשי (יחזק' ח) שכבר צמחו כל השערות ועז"א אין ציצית אלא דבר היוצא ודבר כל שהוא ר"ל היוצא כל שהוא והגר"א גרס כן דבר היוצא כל שהוא ושערו שהוא ד' או וא"ו או י"ב גודלין ואין לו שעור למעלה דהא ציצית ראשו כבר גדלו כל צרכן והובא במנחות (דף מ"א ע"ב): ועשו להם ציצית ובפ' תצא גדלים תעשה לך, וציצית משמע גם חוט א' וגדיל הוא הנגדל משלשה חוטין, וא"כ ידעינן שצריך ג' חוטין, ולב"ש מ"ש פתיל תכלת הוא חוץ מגדיל של לבן, ועי' בתוס' (ריש פרק התכלת) האריכו בזה וי"ל גי' אחרת בספרי, ודעת הרמב"ם שרק חוט א' של תכלת, וכבר הארכתי בזה בס' אה"ח, וממ"ש ציצית וגדילים ידעינן שצריך שניהם, ועי' במנחות (דף לט ע"ב) ובתוס' שם: על כנפי בגדיהם משמע על כל הכנפים שי"ל, ופירש בפ' תצא על ארבע כנפות למעט בעלת ג' ובעלת ה', וכבר הארכתי בזה בארצות החיים (ריש סי' יו"ד) אם ממעט בת חמש לגמרי או רק שלא יטיל ציצית לכנף החמישי ופי' בפ' תצא אשר תכסה בה להוציא כריס וכסתות ועי' בש"ע (סי' י"ח) בשם הרא"ש לפטור סדינים מציצית, ועיי"ש במ"ל (סקי"ד וט"ו), ונראה שהמחייבים ס"ל דשטת הגמ' שאמר דאשר תכסה מרבה כסות סומא פליג אספרי, והספרי לשטתו שלמד כסות סומא מן והי' לכם לציצית, ועי' מ"ש באר"י (סי"ז סק"א) ובמ"ל (שם) וכבר הארכתי בענינים אלו בספר אה"ח ולכן קצרתי פה: פתיל תכלת ת' ירושלמי פתיל שזור תכלא, משמע שלשון פתיל היינו שזור יחד, וכן פי' בסמ"ג ובהגמ"י דברי הספרי, אבל הראב"ד בהשגה והרמב"ם ס"ל דיליף ממשכן, ועמ"ש בזה במ"ל ה' ציצית (סי' י"א סק"ט): ונתנו על מקום האריג שהוא עקר הבגד, עי' בגמ' (דף מ"ב) ובפרש"י, ומ"ש לפסול על הקרן עי' באר"י (סי' י"א ס"ק י"א), ומ"ש תחלה לשון ועשו ואח"כ ונתנו, כי מן ועשו יל"פ שיעשה כן בשעת אריגת הבגד לכן אמר ונתנו שאחר שיהיה הבגד עשוי יקשור הציצית אל הבגד:

לט וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת־כָּל־מִצְוֺת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא־תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם׃

רַשִׁ״י וזכרתם את כל מצות ה'. שֶׁמִּנְיַן גִּימַטְרִיָּא שֶׁל צִיצִית שֵׁשׁ מֵאוֹת, וּשְׁמוֹנָה חוּטִין וַחֲמִשָּׁה קְשָׁרִים הֲרֵי תרי"ג (תנחומא): ולא תתורו אחרי לבבכם. כְּמוֹ "מִתּוּר הָאָרֶץ" (במדבר י"ג); הַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵם מְרַגְּלִים לַגּוּף, מְסַרְסְרִים לוֹ אֶת הָעֲבֵרוֹת, הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד וְהַגּוּף עוֹשֶׂה אֶת הָעֲבֵרָה (תנחומא):
אוּנְקְלוֹס וִיהוֹן לְכוֹן לִכְרוּסְפְּדִין וְתֶחֱזוּן יָתֵיהּ וְתִדְכְּרוּן יָת כָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְלָא תִטְעוּן בָּתַר הִרְהוּר לִבְּכוֹן וּבָתַר חֵיזוּ עֵינֵיכוֹן דִי אַתּוּן טָּעַן בַּתְרֵיהוֹן
רַשְׁבַּ״ם והיה לכם לציצית: פתיל הציצית הזה יהיה לכם לראייה שתראו אותו, כמו מציץ מן החרכים, וכן מצאתי בסיפרי, וגם פתיל תכלת פירשו רבותינו לפי שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד:
אִבְּן עֶזְרָא והיה לכם לציצת. והנה ישוב הפתיל להיותו בקצה כמו הציצית. והפירוש השני כאשר העתיקו חז"ל ובעבור שיש עדים נאמנים על הפירוש השני בטל הראשון והם העתיקו כי זאת המצוה עם בגד שיש לו ארבע כנפים והציצית הם הגדילים ועוד אפרשנו. והנה מצוה על כל מי שיש לו בגד בארבע כנפים שיתכסה בו ביום תמיד ולא יסירנו מעליו למען יזכרו והמתפללים בטלית בשעת התפלה יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע והיה לכם לציצית ועשו להם ציצית רק לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפלה למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה: וראיתם אותו. מצוה להיות נראה: אחרי לבבכם. המתאוה והעין רואה והלב חומד והנה יהיה הציצית לאות ולסימן שלא ירדוף אדם אחר הרהור לבו וכל אשר שאלו עיניו: אשר אתם זונים. כי מי שילך אחרי תאותו הוא זונה מתחת עבודת אלהיו:
רַמְבַּ״ן ואמר ולא תתורו אחרי לבבכם להזהיר ממנה שלא יטעו בה וזה הוא שדרשו רבותינו (ספרי שלח קטו) אחרי לבבכם זו המינות אשר אתם זונים זו ע"ז שלא יהרהרו מן התכלת במינות או בע"ז אבל יהיה לכם הכל לציצית וראיתם אותו וזכרתם ואמרו ואחרי עיניכם זו זנות כענין שכתוב ואנכי היודע ועד נאם ה' (ירמיהו כט כג) והמשכיל יבין ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בפסוק ויתרון ארץ בכל הוא (קהלת ה ח) ומאי ניהו ארץ דנחצבה ממנו שמים והוא כסאו של הקב"ה והיא אבן יקרה והיא ים החכמה וכנגדה תכלת בטלית ציצית דאמר רבי מאיר מה נשתנה תכלת וכו':
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וראיתם אותו. מצוה שיהא נראה, ומכאן שאין מצות ציצית בלילה, ולפיכך הנשים פטורות בה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם. הראיה מביא לידי זכרון והזכרון מביא לידי מעשה. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. הלב והעין מסרסרים העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה העבירה. ואם עשה כן כאלו רואה כסא הכבוד שהוא דומה לתכלת. והנה הציצית יהיה לאות ולסימן שלא ירדוף האדם אחרי הרהור הלב וכל אשר שאלו עיניו. ומה שהקדים הלב, לפי שהלב מנהיג את כל הגוף וכל האברים שבגוף נמשכין אחריו.
סְפוֹרְנוֹ וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. תזכרו שאתם עבדים לאל יתברך ושקבלתם מצותיו באלה ובשבועה וזה בראותם הציצית שהוא כחותם המלך בעבדיו ובזה תחדלו מתור אחרי לבבכם להשיג שרירות לבכם בעושר וכבוד אפילו בגזל: ואחרי עיניכם. להשיג תאוות שנתתם עיניכם בהן: אשר אתם זונים אחריהם. מטים נפשכם השכלית בהן מדרכי חיי עולם לדרכי אבדון ומות:
אוֹר הַחַיִּים והיה לכם לציצית. אין ידוע מכוון מאמר זה שיהיה לציצית, ולדברי התוספות שכתבו במסכת מנחות דף מ"ג בדברי רבי מאיר שאמר שם וזה לשונו גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת, משל למלך שאמר לב' עבדיו לאחד אמר הביא לי חותם של טיט ולאחד אמר הביא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהם עונשו מרובה וכו', כתבו התוספות מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכך עושים לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי ה' כדאיתא במסכת שבת כבלא דעבדא תנן עד כאן, ירצה במאמר והיה לכם לציצית לצד שהם עבדים לה' והעבד עושה כבלא יהיה לכם סימן זה לכבלא דעבדא, ואמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' פירוש כשיביטו בסימן עבדותם יתנו לב שאינם בני חורין לעשות כחפצם במאכלם במלבושם בדיבורם ובכל מעשיהם כעבד שאימת רבו עליו ולעמוד בשעה שהאדון מצוה לעמוד ולעשות כל מלאכות אשר צוה ה' לעשות, ואמר ולא תתורו וגו' פירוש לצד שהנגלה הוא דבר שהעין חפצה וחושקת בו, ומצות המלך היא ציווי עשות הפך הרצון הטבעי ושנוא הערב המורגש, ומן הנמנע שיעמוד בדבר אלא בהערת סימן עבדותו הוא יכופהו להפך אשר עינו ולבו שם יחפוץ: ואמר למען תזכרו ועשיתם, יתבאר על דרך אומרם ז"ל מעשה באדם אחד וכו' כיון שעלה וכו' טפחו לו ציציותיו על פניו וכו', והוא אומרו למען תזכרו פירוש שהציצית הוא יזכיר אתכם וימנע אתכם מחטא מכל מין חטא, ולזה דקדק לומר ועשיתם על דרך אומרם ז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה והעמידוה בבאה לידו עבירה ופירש ממנה, ואמר והייתם קדושים על דרך אומרם ז"ל (ויק"ר כד) אין נקרא קדוש אלא הפורש מן העריות ואומרו אני ה' אלהיכם וגו' פירוש חיוב העבדות שאני מחייב אתכם לעשות עליו סימן לצד שהוצאתי אתכם וגו', וכפל לומר פעם ב' אני ה' אלהיכם הוא חיוב מושכל, ועיין מה שפירשתי בפסוק (סוף פ' בהר) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו': ומעתה באנו להשכיל על דבר אמת אשר צוה ה' במצוה זו שאין לעשות ציצית אלא בכסות בת ד' כנפות ולא בת ג' ובת ה' כי לצד שהציצית הוא סימן העבדות יצו ה' שיהיה הסימן גם כן יגיד מי לנו אדון, כי ימצא גם כן דבר זה במלכי ארץ שכל אחד יעשה מין סימן אחד לעבדיו וניכר הסימן של כל אחד, וכמו כן גזר ה' שלא נעשה סימן עבדותנו לה' אלא בטלית בת ד' כנפות לרמוז כי מלכנו הוא הבורא ארבע קצות העולם ושליט עליה, ולזה בהיות הטלית בת ג' ובת ה' אבדה הכונה ואין לעשות בה ציצית: וצוה שיהיו החוטין לבן לרשום סימניו יתברך כי מדותיו הם מדת הרחמים והטוב הרמוז במין הלבן, גם התכלת לרמוז על שליטתו בשמים כי התכלת דומה לרקיע, גם במספר החוטין ד' שהם ח' ירמוז לשמו יתברך שהוא שם בן ארבע ויחודו בהיכלו הוא בן ח' בסוד השילוב של הוי"ה ואדנות, גם רשם בדת האל (מנחות לט) לעשות קשר התכלת עם הלבן להעיר במושכל נעלם כי הלבן הוא סוד החסד והתכלת הוא סוד הרחמים, והוא סוד בחינת שמים, ומדה זו מתיחסת ליעקב אבינו שהוא סוד התפארת ואמרו מביני נסתרי התורה כי מדת התפארת תתאב למדת החסד שהיא מתיחסת לאברהם, ולזה יקיף התכלת להלבן כאשר יקיף רוח לנשמה כידוע ליודעי חן: וראיתי להעיר למה לא הכשיר ה' צבע התכלת אלא מדג עולה מהים ולא משאר דברים שיש להם צבע זה עצמו, ואולי שהוא מטעם עצמו שזה הוא סודו כאומרם ז"ל ים דומה לרקיע והבן גם להעיר שהרחמים ימשכו מהתורה הנרמזת בים, גם לרמוז כי הרחמים נמשכים מבחינה הנרמזת בדג בסוד עינא פקיחא כידוע לרואים באור החיים: חסלת פרשת שלח
מַלְבִּי״ם והיה לכם לציצת כבר בארתי באילת השחר (כלל קסט) שכשמזכיר דין אחד על כמה דברים יבא הפעל בלשון רבים, ואם בא בלשון יחיד מורה שהם מצטרפין זב"ז וכן ממה שלא אמר והיו לכם לציצית למדו שארבעתן מצוה אחת, ור' ישמעאל ס"ל שבא פעל והיה בלשון יחיד להורות שכל כנף מצוה בפ"ע וגם כנף אחד מובן למצוה, ומובא במנחות (דף לז ע"ב): והיה לכם לציצת הטלית עם הציצית רומזים לאור הנעלם הסובב כל עלמין ומעטיף אותם כמ"ש מלמד שנתעטף הקב"ה כשמלה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, ואמרו מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ, וארבע כנפות הטלית הם ארבע האורות המתפשטות בכל עולם ועולם עד שראום החוזים בעולם היצירה כארבע חיות נושאות את כסא הכבוד, והחיה הרביעית הוא מדת מלכות שהוא מראה תכלת והוא גם כן מדה"ד ועז"א למה נקרא שמה תכלת ע"ש שנתכלי המצרים כי במדה זו הכה אותם כמ"ש וה' הכה כל בכור הוא ובית דינו, ויתר המדות מצוין בגוון הלובן ובצבע ממין הכנף והם מורים על החסד וההשגחה שבה מציץ מן החרכים, ועז"א והיה לכם לציצית שעמכם יתנהג במדותיו של רחמים, וידוע ששבעים שרים עומדים אחורי המרכבה ויונקים השפע מד' ציציות שבארבע כנפות הארץ העליונה וע"כ כל המקיים מצות ציצית יחזיקו בו עשרה אנשים מהכנענים, כי כל כח רוחני יש בו עשרה כתות והם שבע מאות בכל כנף. כי כ"א מושך יניקתו מארבע כנפות וכנגדן למטה עשרה מכל לשון בכל כנף וע"כ אמרו בשבת (דף לב) שכל אחד זוכה ומשמשים לו ב' אלפים ושמונה מאות עבדים, ובהפך יתנערו רשעים מכנפות הארץ העליונה כי פסק חיותם ושפעם, ור"מ דייק מה שאמר וראיתם אותו בלשון יחיד שר"ל אות שלו, כמש"פ מ"ש וה' אותי כגבור עריץ, (ירמיה כ) ה' אות שלי, שהוא אות ודגל של שכינה שהוא מראה התכלת הדומה לכסא הכבוד שבזה יזכור במלכות שמים שמשם יצאו התרי"ג מצות כמ"ש קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי, ומובא במנחות (דף מג). וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' דרשו חז"ל שרמז שבעת יראו התכלת והלבן ויכירו צבעם אז זמן ק"ש, שמקבל עליו עול מלכות שמים ועול כל המצות, כמ"ש זמן ק"ש משיכר בין תכלת ללבן כמ"ש בברכות (דף ט) ומנחות (דף מג), כי במ"ש אני ה' אלהיכם מרמז על פרשה שיש בה קבלת עול ע"ש ומ"ש שתקדום שמע לוהיה אם שמוע כ"ה בברכות (דף יג) במשנה, וכפי פי' שם בגמ' (דף י"ד ע"ב), וממ"ש וראיתם אותו למדו דאין ציצית נוהג בלילה, והגירסא שהעתקתי הוא גי' הגר"א וכבר בארתי (בחקותי סי' ב'), שהזכירה בא על זכירה מחשביית וגם בא על זכירה בפה ופי' פה שיזכור פ' ק"ש בפירוש, וגם דרשו בצד הדרוש על זכירת הלב שאם יזכור כל המצות ע"י מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו עשאם בפועל ומקבל שכר על המחשבה כמעשה: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו' הלב מציין בינת הלב והעיון, שלא ישלח מחשבתו לחשוב דברי מינות, והעינים מציינים את החושים שהם מסבבים התאוה לזנות. והנה לא מצאנו לשון זנה אחרי רק בע"ג, וע"כ אמר אשר אתם זונים אחריהם זו עכו"ם, כי עם עבודת כו"ם היה מקושר מינות כנודע, ור' נתן ס"ל שמצאנו זאת מקושר עם מלת אחרי פעם א' בתנ"ך, ואחריך לא זונה (יחזקאל סי' טז) ובא לפי פירושי שם על הזונה במחשבתו, שלא נתעורר אצל הזונים תאוה אליך שיזנו אחריך במחשבתם בך, ועז"א שלא יהיה שותה בכוסו וכו' שזה זנות במחשבה ומובא נדרים (דף כ"ף). והנה דעת רבים שהתעוררות חמדת הלב אל העברה בא מסבת החושים כמ"ש העין רואה והלב חומד, ואמרו שאין אדם מתאוה אלא מניה שראו עיניו. אמנם חז"ל דייקו ההפך כי בצד א' לולא קדמו ציורי התאוה למשול בלבו בדרך רע או דרכי המינות שמשלו בלבו להסיר מפניו יראת ה' ופחדו לא הי' נפעל ממראה עינו, ומה שנפעל ממראה עיניו אל התאוה זה אות כי כבר סללו ציורי התאוה מסלה בלבבו מקודם, וכן שקדמו בלבו מחשבות און להקל ביראת ה' המשקיף על נסתריו ונגלהו, ומזה הסביר הראב"ע מה שצוה לא תתאוה בית רעך לא תחמוד אשת רעך שאם ישפיל ציורי התאוה ולא יעלה על פני הלב וכן אם יזכור תמיד שה' צוה והזהיר ועומד עליו ורואה במעשיו לא יגיע לידו חיבה כלל כמו שלא יחמוד הכפרי בבת המלך, וז"ש שהעינים הולכים אחר הלב שלולא ציורי התאוה שקננו בלבו לא יתפעל מראות עיניו, וע"כ הקדים ולא תתורו אחרי לבבכם שהוא הקודם לצייר ציורי התאוה ומדות הרעות ואז יתור אחר עיניו, והביאו ראי' נגד האומרים שלא יתפעל הלב אל הציורים הרעים רק ע"י שהובילו אותם העינים אל הנפש פנימה דהא גם הסומא יעשה תועבות גדולות אף שלא ראה בעיניו, ור' ישמעאל חדש לנו דבר אחר שדייק מ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ולא אמר ולא תלכו אחרי לבבכם, עז"א שנפש האדם וכחותיה נבראו בארח ישר וטבע הלב והנפש נוטה אל הטוב רק שהאדם מקלקל את טבעו ומעלה על לבו ציורים רעים ומחשבות הפוכות מטבע הנפש, וע"כ לא יכול לאמר ולא תלכו אחרי לבבכם שאם הי' הולך לפי מה שדרכי הלב סלולות בטבע יצירתו היו דרכים טובים וישרים, ולכן אמר החכם שמח בחור בילדותך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך שמדבר ממי שהולך בדרכי לבו הטובים אשר לא נשחתו עדיין, ורק מי שנוטה מטבע נפשו אשר היא טובה וטהורה בעצם יצירתה, ותר ומרגל בלבבו ובעיניו ומבקש חשבונות רבים על זה הזהיר, וז"ש שמח בחור בילדותך בדרך ישר ר"ל והלך בדרכי לבך הישרים בטבע כמ"ש אשר עשה האלהים את האדם ישר, או בדרך שתרצה שעז"א והמה בקשו חשבונות רבים עז"א ולא תתורו:

מ לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת־כָּל־מִצְוֺתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם׃

אוּנְקְלוֹס בְּדִיל דְתִדְכְּרוּן וְתַעְבְּדוּן יָת כָּל פִּקוּדָי וּתְהוֹן קַדִישִׁין קֳדָם אֱלָּהָכוֹן
אִבְּן עֶזְרָא וטעם למען תזכרו. וכבר אמר וזכרתם את כל מצות ה'. שאם תזכרו תהיו קדושים ולא תתגאלו בתאות הלב המטנפת הרוח המשכלת:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. דרשו רז"ל בחיוב קריאת שמע בבקר ובערב צריך להתיז זי"ן של תזכרו, והטעם בזה כדי שלא תתבלבל המלה אצלנו ושלא יובן מזה תשכרו בשי"ן שהוא לשון שכירות לפי שאין לעשות המצות על מנת לקבל פרס. נוכל לומר בזה שהוא כדי לרמוז על חמשה חומשי תורה הנחלקים לשבעה, שהרי שקולה מצוה זו כנגד כל התורה. עוד אפשר לומר בהתזת הזי"ן שירמוז אל השבת הגדול, וענין הכתוב לומר אני מצוה לכם מצוה זו בתכלת שתעשוה למטה למען תזכרו למעלה המדה שהיא בתוך מדת הכל שהיא השבת הגדול, ואמר ועשיתם את כל מצותי לפי שכל המצות נכללות שם, וזה מבואר.
סְפוֹרְנוֹ למען תזכרו. למען תהיו פנוים ממחשבות הבליכם ובזה תזכרו מופתי התורה אשר בם תכירו גודל האל וחסדו: ועשיתם את כל מצותי. ובזה תעשו כל מצותי מאהבה ומיראה: והייתם קדושים לאלהיכם. ובזה תהיו קדושים לפניו לחיי עולם כאשר כיון הוא באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש:
מַלְבִּי״ם למען תזכרו ועשיתם כבר אמר וראיתם וזכרתם ועשיתם, ופי' חז"ל ששם אמר שעל ידי הראי' שתראו אותו יעלה לכם כאלו קיים כל המצות ופה אמר שע"י הזכירה יעלה כאלו עשיתם במעשה, כי ענין מצות ציצית הוא בצד א' כעבד שנושא עליו חותם לסימן עבדות, כמ"ש במנחות משל למלך שאמר לעבדיו עשו חותם של טיט, וכשנושא עליו החותם בזה מראה שהוא עבד מוכן לזכור ולעשות, ופה אמר שיש עוד טעם בציצית שע"י נזכר בתרי"ג מצות וכמו שפרש"י ז"ל, וע"י זכירת התרי"ג שמרומזים בציצית מעלה עליהם כאלו עשאום בפועל אחר שזוכר אותם ומוכן לעשותם כשיזדמנו לפניו. והנה ה' צוה שנעשה זכר לעבודתו, ע"י ציצית ותפלין ומילה ומזוזה כמ"ש במנחות על פסוק למנצח על השמינית, ובאו מילה ותפלין על ג' חלקי הנפש, והנפש הצומחת שממנה התאוה הבשרית נגדה בא אות המילה, ותש"י נגד הלב לשעבד כחות נפש החיונית, ותש"ר על המוח לשעבד העיון והמחשבה שהם כחות נפש המשכלת, והציצית הם לאות על הבגדים החיצונים והמזוזה על הבית והדירה, וכל אלה הם לאות ולזכרון ונחשב הזכרון כמעשה ועז"א למען תזכרו ועשיתם: והייתם קדושים לאלהיכם לפי' א' ר"ל שע"י כל המצות תהיו קדושים, ולרבי ר"ל שע"י ציצית לבדו תהיו קדושים, וי"ל שתלוי בפלוגתת ר"י ור"ל בסנהדרין (דף קא) על ופערה פיה לבלי חק אם צריך להשלים כל התרי"ג מצות או די בשיקיים מצוה אחת לבד בשלמותה כמ"ש במק"א:

מא אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃

רַשִׁ״י אני ה'. נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר: אלהיכם. נֶאֱמָן לִפָּרַע: אשר הוצאתי אתכם. עַל מְנָת כֵּן פָּדִיתִי אֶתְכֶם שֶׁתְּקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם גְּזֵרוֹתַי: אני ה' אלהיכם. עוֹד לָמָּה נֶאֱמַר? כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מָה אָמַר הַמָּקוֹם? לֹא שֶׁנַּעֲשֶׂה וְנִטֹּל שָֹכָר? אָנוּ לֹא עוֹשִׂים וְלֹא נוֹטְלִים שָׂכָר עַל כָּרְחֲכֶם אֲנִי מַלְכְּכֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל כ'), "אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה … אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" (ספרי). דָּ"אַ, לָמָּה נֶאֱמַר יְצִיאַת מִצְרַיִם? אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְמִצְרַיִם בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְשֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, אֲנִי הוּא עָתִיד לְהַבְחִין וְלִפָּרַע מִן הַתּוֹלֶה קָלָא אִילָן בְּבִגְדּוֹ וְאוֹמֵר תְּכֵלֶת הִיא. וּמִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן הֶעְתַּקְתִּי: לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת מְקוֹשֵׁשׁ לְפָרָשַׁת עֲ"זָ? לוֹמַר שֶׁהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת כְּעוֹבֵד עֲ"זָ, שֶׁאַף הִיא שְׁקוּלָה כְּכָל הַמִּצְוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּעֶזְרָא (נחמיה ט׳:י״ד) "וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וַתִּתֵּן לְעַמְּךָ תּוֹרָה וּמִצְוֹת וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָ לָהֶם"; וְאַף פָּרָשַׁת צִיצִית לְכָךְ נִסְמְכָה לָאֵלּוּ לְפִי שֶׁאַף הִיא שְׁקוּלָה כְנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי: על כנפי בגדיהם. כְּנֶגֶד "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" (שמות יט, ד) ; עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת, וְלֹא בַעֲלַת שָׁלֹשׁ וְלֹא בַעֲלַת חָמֵשׁ, כְּנֶגֶד אַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת שֶׁל גְּאֻלָּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִצְרַיִם "וְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי וְלָקַחְתִּי" (שמות ו'): פתיל תכלת. עַל שֵׁם שִׁכּוּל בְּכוֹרוֹת — תַּרְגּוּמוֹ שֶׁל שִׁכּוּל תִּכְלָא — וּמַכָּתָם הָיְתָה בַלַּיְלָה, וְכֵן צֶבַע הַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לָרָקִיעַ הַמַּשְׁחִיר לְעֵת עֶרֶב; וּשְׁמוֹנָה חוּטִין שֶׁבָּהּ כְּנֶגֶד שְׁמוֹנָה יָמִים שֶׁשָּׁהוּ יִשְׂרָאֵל מִשֶּׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם עַד שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה עַל הַיָּם:
אוּנְקְלוֹס אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִי אַפֵּקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵהֲוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהָא אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן
אִבְּן עֶזְרָא אני ה' אלהיכם. אני הוא שהוצאתי אתכם להיות לכם לאלהים על כן אמרתי לכם אני ה' אלהיכם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם. באר בכאן כי ההוצאה היתה כדי שיהיה לנו לאלהים, וא"כ אין הענין צורך הדיוט בלבד כי אם צורך גבוה, וזהו שאמר יהושע (יהושע ז) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול, כי אם אין עם אין מלכותו של מלך מתפרסמת. והפסוק הזה התחיל אני ה' אלהיכם וסיים אני ה' אלהיכם, כלומר בעוה"ז ובעוה"ב. או יאמר אני ה' אלהיכם בגאולה ראשונה, זהו שאמר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים בגאולה אחרונה של קבוץ גליות. והבטיחנו בכאן בחזרת שכינה בקבוץ גליות כמו שהיתה בגאולת מצרים, מה שלא מצינו בגאולת בבל שלא שרתה שכינה בבית שני, שזה מכלל החמשה דברים שחסר משם, ממה שכתוב (חגי א) וארצה בו ואכבדה, ואכבד כתיב. והשוה הכתוב גאולה אחרונה לגאולה ראשונה, וזהו דבר הנביא (ישעיה יא) יוסיף ה' שנית ידו, וכתיב (מיכה ז) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
סְפוֹרְנוֹ אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם וכו'. אני ה' שמצד שאני אלהיכם שאתם מכירים שאני הוא אותו הקדמון הראוי שתעבדוהו ואליו תתפללו: הוצאתי אתכם מארץ מצרים. כדי שתזכו שאהיה לכם לאלהים שתהיה התמדת מציאותכם ממני בלתי אמצעי שמציאות כזה לא ישתנה ולא יפסד בשום אופן כמו שהוא הענין במציאות שאר הנצחיים: אני ה' אלהיכם. אני עתה לזה התכלית בעצמו צויתי לכם זאת המצוה כדי שתזכו לזה המכוון כמו שאמר והייתם קדושים לאלהיכם:
מַלְבִּי״ם אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים פי' חז"ל ששם הבחנתי בין טפה של בכור לאינה של בכור וכן אבחין בין המוכר קלא אילן במקום תכלת כמ"ש בב"מ (דף סא) ועוד פירש שבעת יציאת מצרים נעשיתם לי עבדים, וצריכים לשאת ציצית שהוא חותם העבדות כנ"ל ולקיים יתר מצות כעבדים המשועבדים לעבודת אדוניהם: אני ה' אלהיכם ר"ל אני ה' מצד שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ואף כשתהיו שמת בגולה ע"י חטאיכם לא תאמרו שהותר הקשר שבינינו אחר שחזרתם לשעבוד, כי בכ"ז אני ה' אלהיכם תמיד כי המכירה לגולה יהיה על מנת לחזור ותהיו תמיד תחת רשותי: אני ה' אלהיכם פי' אמ ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ואני מוכן לתת שכר לשומרי מצותי כטוב שעשיתי לכם בעת יציאת מצרים, ואני ה' אלהיכם דיין וגומל ומעניש לעוברי מצותי, וכמ"ש חז"ל דבעידן רתחא ענשינן על עשה של בטול מצות ציצית:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.