בְּמִדְבַּר יז

פָּרָשַׁת קֹרַח

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

ב אֱמֹר אֶל־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת־הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת־הָאֵשׁ זְרֵה־הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ׃

רַשִׁ״י ואת האש. שֶׁבְּתוֹךְ הַמַּחְתּוֹת: זרה הלאה. לָאָרֶץ מֵעַל הַמַּחְתּוֹת: כי קדשו. הַמַּחְתּוֹת וַאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאוּם כְּלֵי שָׁרֵת:

אוּנְקְלוֹס אֱמַר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא וְיַפְרֵשׁ יָת מַחְתְּיָתָא מִבֵּין יְקִידַיָא וְיָת אֶשָׁתָא יַרְחִיק לְהָלָא אֲרֵי אִתְקַדָשׁוּ

אִבְּן עֶזְרָא זרה הלאה. מהמזבח: כי קדשו. כי אחר שהקריבום לשם הנם קדושים:

רַמְבַּ״ן כי קדשו המחתות והם אסורין בהנאה שכבר עשאום כלי שרת לשון רש"י (רש"י על במדבר י״ז:ב׳) ולא ידעתי טעם לאיסור הזה שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש אבל יש לומר כי בעבור שעשו כן על פי משה היו קדש כי הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלהים באש ותהיינה המחתות האלה כלי שרת באהל מועד לעולם והנכון בעיני כי יאמר הכתוב (במדבר י״ז:ג׳) כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל כלומר אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו אותם לפני כדי שיהיו לאות לבני ישראל:

סְפוֹרְנוֹ ואת האש זרה הלאה. לא אל שפך הדשן מפני שהיתה קטרת זרה: כי קדשו. ואין ראוי להניחם בבזיון:

אוֹר הַחַיִּים אמור אל אלעזר. טעם אלעזר לצד שלא החשיב ה' הדבר שיעשה על ידי אהרן שהוא כהן גדול, או לצד שעל ידי אהרן נעשה המשפט ומתו מקריבי המחתות לא רצה ה' שיעשה על ידו הרמת המחתות: וירם את המחתות. צריך לדעת למה אמר וירם - בוא"ו, כיון שזה הוא התחלת המצוה. ונראה שנתכוון להוסיף על ענין ראשון שהוא בליעת קרח ועדתו שראו עם בני ישראל כי מה' יצא דבר כהונת אהרן ועוד הוסיף תוקף וחוזק הכהונה ביד אהרן לדורות שירם המחתות וגו' ועשו אותם רקועי פחים וגו' ויהיו לאות לבני ישראל וגו' זכרון לבני ישראל וגו':

מַלְבִּי״ם וירם את המהתות וכו' ואת האש היינו הגחלים שישנם בתוך המחתות זרה הלאה לכבותם. והנה הגחלים בודאי נלקחו מן המערכה כמו שלמד בספרא (צו סימן וא"ו) וביומא (דף מ"ה) שאש מחתה ומטרה תנטל ממזבח החיצון והדין הוא דאם כבה אש המזבח אפי' גחלת אחת ואפי' הורידה מעל המזבח וכבה לוקה, כמ"ש בזבחים (דף צא ע"ב), אמנם בכבה אש מחתה ומנורה אפי' בראש המזבח פטור שהרי נתקה למצוה אחרת ואין אני קורא בה אש המזבח, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' תו"מ ה"ו) אולם בגחלים שבמחתות האלה שהי' ההקטרה שלא כדין י"ל שלא נתקה למצוה אחרת ואסור לכבות הגחלים, לכן אמר לו ה' את האש זרה הלאה ואל תחוש שאתה עובר על לא תכבה, כי קדשו ר"ל שהמחתות קדשו והם כלי שרת והיו הקטורת ראוים להקטיר אותם כהן, א"כ אנתיק למצוה אחרת ויכול לכבות את האש:

ג אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי־הִקְרִיבֻם לִפְנֵי־יְהוָה וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י החטאים האלה בנפשתם. שֶׁנַּעֲשׂוּ פוֹשְׁעִים בְּנַפְשׁוֹתָם, שֶׁנֶּחְלְקוּ עַל הַקָּבָּ"ה: רקעי. רְדוּדִין: פחים. טַסִּים מְרֻדָּדִין, טינדי"ש בלעז: צפוי למזבח. לְמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת: ויהיו לאות. לְזִכָּרוֹן — שֶׁיֹּאמְרוּ, אֵלּוּ הָיוּ מֵאוֹתָן שֶׁנֶּחְלְקוּ עַל הַכְּהֻנָּה וְנִשְׂרְפוּ:

אוּנְקְלוֹס יָת מַחְתְּיַת חַיָיבַיָא הָאִלֵין דְאִתְחַיְיבוּ בְּנַפְשָׁתֵיהוֹן וְיַעְבְּדוּן יַתְהוֹן טַסִין רְדִידִין חוֹפָאָה לְמַדְבְּחָא אֲרֵי קָרֵבֻנוּן קֳדָם יְיָ וְאִתְקַדָשׁוּ וִיהֶוְיָן לְאָת לִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל

אִבְּן עֶזְרָא את מחתות החטאים. פי' המחתות: ועשו אותם. האומנים: רקועי פחים. כמו וירקעו את פחי הזהב: ופי' כי קדשו כי הקריבום לפני ה': ויהיו לאות. לזכר ולסימן:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי את מחתות החטאים האלה בנפשותם. הוסיף בנפשותם לענין שרמזתי לך למעלה.

סְפוֹרְנוֹ כי הקריבום לפני ה' ויקדשו. שהקדישום להיות כלי שרת גם בשאר עבודות מלבד עבודתם הפסולה ובזה הם ראויות לעשות צפוי בקדש:

אוֹר הַחַיִּים (ג) החטאים האלה בנפשותם. אולי שנתכוון להוציא מלבם לבל ידאגו על היות הדבר בסיבתם, גם לבל יחשוב אדם מישראל כי הם היו להם סיבה, לזה אמר החטאים האלה בנפשותם פירוש שהם חבלו בעצמן וחסרו נפשם ולא היה להם סיבה מזולתם, ואף על פי כן מצינו שלא הרגישו ישראל בכונת ה' בדברים אלו וילונו על משה וגו' אתם המיתם את עם ה': כי הקריבום לפני ה' ויקדשו. פירוש: טעם שאני מצוך להרים המחתות לא שנתרציתי בקטורת שהקריבו לפני אלא במה שהקריבום פירוש לגופן של מחתות, וקודם שנתנו עליהם קטורת אשר היא זרה ומאוסה אצלי כבר נתקדשו המחתות, והוא אומרו ויקדשו, ומידי דהוה כמקריב כלי כסף וכלי זהב למקדש שהם קודש, והגע עצמך אם המקריבין היו נמלכים וחוזרים בהם ולא היו נותנים הקטורת על האש מי היו יוצאין המחתות לחולין, ומעתה לא מפני שנתנו הקטורת עליהן יצאו המחתות מקדושתן, ומה שטען רמב"ן כנגד רש"י וזה לשונו זה דומה לזר שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ, עליו אמר הכתוב הקריבום לפני ה' באוהל מועד פירוש שהקדישום והביאום למקום המקודש:

מַלְבִּי״ם את מחתות מפרש מ"ש וירם את המחתות היינו את מחתות החטאים האלה [אשר חטאו] בנפשותם שאבדו א"ע לדעת, כי ידעו שסם המות נתון בקטורת ויומת המקטיר שלא כהלכה, וחטאו במה שאבדו את נפשם כמ"ש את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ומפרש לאיזה צורך ירים אותם ועשו אותם רקועי פחים עתה מפרש דבריו מ"ש שירים את מחתות החטאים שכבר תמה הרמב"ן עמ"ש רש"י ז"ל שהם אסורים בהנאה שהרי עשאום כלי שרת, ותמה הרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ באיסור אינו מקודש, עז"א כי הקריבום לפני ה' ר"ל שבעלי המחתות הקדישו אותם לכלי שרת, שמ"ש למעלה (טז יז) והקרבתם לפני ה' איש מחתתו פי' והקרבתם והקדשתם שמצאנו לשון הקרבה על ההקדש כמ"ש באילת השחר [כלל שע"א] וא"כ הקדישו אותם לכלי שרת תחלה עי"כ הוקדשו, עתה מפרש מה שיעשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח שזה כדי שיהיו לאות לבני ישראל שזר שירצה לקרב אל המזבח יזכר באות הזה של צפוי המזבח שזר הקרב יומת, ואחר שהם הקדש מעלין בקדש ואין מורידין ותחת שהיו תחלה תשמישי מזבח יהיו מן המזבח עצמו כמ"ש במנחות (דף צ"ט):

ד וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ׃

רַשִׁ״י וירקעום. איטינ"דריש בְּלַעַז:

אוּנְקְלוֹס וּנְסִיב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא יָת מַחְתְּיָתָא דִנְחָשָׁא דְקָרִיבוּ יוֹקִידַיָא וְרַדִידֻנוּן חוֹפָאָה לְמַדְבְּחָא

אִבְּן עֶזְרָא וירקעום. המרקעים:

מַלְבִּי״ם ויקח וכו' אשר הקריבו השרופים פי' הקדישו כנ"ל, זכרון לבני ישראל ה' אמר ויהיו לאות לב"י, והאות הוא רק לדור הזה וי"ל שאינו אות רק כ"ז שאהרן קיים לא יחלוק איש על כהונתו כמו שעשו עדת קרח, אבל אחרי מות אהרן תופסק הכהונה מבניו, אך במה שצוה צווי זה ע"י אלעזר שהוא מזרע אהרן מבואר שהוא זכרון לבני ישראל גם לדורות הבאים אחרי מיתת אהרן [שזה ההבדל בין אות ובין זכרון כמ"ש בס' יהושע סי' ד"] שגם לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא, שגם נגד זרע אהרן לא יקרב איש זר כי הכהונה נתנה גם לזרעו, ולא יהיה וגם שיהיה זכרון שלא ימצא עוד חולק על שליחות משה ועל תורתו כקרח וכעדתו כי ע"י צפוי הזה יזכרו הסבה שעל ידו בא לידי כך שזה הי' ע"י שחלקו על משה ושליחותו ותורתו וע"כ נעשה בהם משפט חרוץ, כאשר דבר ה' זה מוסב עמ"ש ויקח אלעזר הכהן כאשר דבר ה' ביד משה לו לאלעזר כמ"ש אמור אל אלעזר, ור"ל שע"י שדבר ביד משה לו דוקא שהוא ירים את המחתות ידע שהוא לזכרון לדורות גם לבני אהרן לא אות לאהרן לבד:

ה זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא־יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה וְלֹא־יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה לוֹ׃

רַשִׁ״י ולא יהיה כקרח. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְקֹרַח: כאשר דבר ה' ביד משה לו. כְּמוֹ עָלָיו — עַל אַהֲרֹן דִּבֵּר אֶל מֹשֶׁה שֶׁיִּהְיוּ הוּא וּבָנָיו כֹּהֲנִים, לְפִיכָךְ "לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן" וְגוֹ'; וְכֵן כָּל לִי וְלוֹ וְלָהֶם הַסְּמוּכִים אֵצֶל דִּבּוּר, פִּתְרוֹנָם כְּמוֹ עַל. וּמִדְרָשׁוֹ — עַל קֹרַח, וּמַהוּ "בְיַד מֹשֶׁה" וְלֹא כָתַב "אֶל מֹשֶׁה"? רֶמֶז לַחוֹלְקִים עַל הַכְּהֻנָּה שֶׁלּוֹקִין בְּצָרַעַת כְּמוֹ שֶׁלָּקָה מֹשֶׁה בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (שמות ד'), וְעַל כֵּן לָקָה עֻזִּיָּהוּ בְּצָרַעַת (דברי הימים ב' כ"ו):

אוּנְקְלוֹס דָכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִיל דִי לָא יִקְרַב גְבַר חִלוֹנַי דִי לָא מִזַרְעָא דְאַהֲרֹן הוּא לְאַסָקָא קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ וְלָא יְהֵי כְקֹרַח וְכִכְנִשְׁתֵּיהּ כְּמָא דִי מַלֵיל יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה לֵיהּ

רַשְׁבַּ״ם כאשר דבר ה' ביד משה לו: מוסב למעלה ויקח אלעזר הכהן את מחתת הנחשת מבין השריפה כאשר דבר ה' ביד משה לו לאלעזר שכך ציוהו הק' למשה אמר אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתת:

אִבְּן עֶזְרָא כאשר דבר ה' ביד משה לו. לאהרן וי"א כי לו שב אל קרח והוא רחוק בעיני:

רַמְבַּ״ן כאשר דבר ה' ביד משה לו כמו עליו על קרח ומהו ביד משה ולא כתב אל משה רמז לחולקים על הכהונה שלוקין בצרעת כמו שלקה משה בידו ועל זה לקה עזיהו בצרעת ולפי פשוטו ולא יהיה בלוע ושרוף כקרח וכעדתו אך כאשר נעשה למשה בידו שלקה בצרעת ויש פותרים למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא כאשר דבר ה' ביד משה לאהרן שיהיו הוא ובניו כהנים ולא זר לשון רש"י (רש"י על במדבר י״ז:ה׳) והנכון שהוא רומז אל אלעזר הנזכר שאמר הכתוב (במדבר י״ז:ב׳) אמור אל אלעזר בן אהרן וגו' ושיעורו ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחושת אשר הקריבו השרופים וירקעום צפוי למזבח כאשר דבר ה' ביד משה לו זכרון לבני ישראל וגו':

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולא יהיה כקרח וכעדתו. מכאן הוכיחו רז"ל כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו. ובאור הכתוב ולא יהיה כקרח וכעדתו מן הנבלעים והנשרפים רק שילקה בצרעת, זהו כאשר דבר ה' ביד משה לו, רמז על החולקים על הכהונה שלוקין בצרעת כשם שלקה משה בצרעת בידו, דכתיב (שמות ד) ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך.

כְּלִי יָקָר ולא יהיה כקרח ועדתו וגו'. פירש"י שלא ילקה בצרעת כמו שלקה משה בצרעת בידו ומלת לו שב אל החולק על הכהונה. וכאן הבן שואל מה ענין צרעת של משה אל החולק על הכהונה, ויותר היה נכון אם היה מביא לראיה צרעת של מרים שהיה מעין מחלוקתו של קרח כי מחלוקתו על הכהונה נמשך ממה שחלק על נבואתו של משה לא שלחך ה' ומזה המין היה צרעת של מרים שאמרה הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר. וכן אמר קרח כי כל העדה כלם קדושים, לא אתם לבדכם שמעתם בהר סיני אנכי ולא יהיה לך. אבל צרעת ידו של משה מה שייכות יש לו למחלוקתו של קרח. ועתה שא נא עיניך וראה, כי הנני מקרב הענינים והיו לאחדים בידך וילקה הדומה בדומה ומשם תקח ראיה בריאה וטובה שהחולק על נבואתו של משה לוקה בצרעת וזה לפי שארז"ל החושד בכשרים לוקה בגופו מנלן ממשה כו', וכפי שורת הדין שראוי לעשות אל החושד כאשר זמם לעשות לאחיו. א"כ החושד נלקה באותו מכה שהיתה ראויה לבא על הנחשד אם היה הדבר אמת, ומשה חשד את ישראל בבלתי מאמינים בנבואתו כמ"ש והן לא יאמינו לי וגו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'. והיינו ממש דברי קרח שאמר לא נראה אליך ה' ואתה בודה הכל מלבך, מדהוצרך משה לומר כי ה' שלחני כי לא מלבי, כך חשד משה את ישראל שיכחישו נבואתו ויאמרו לא נראה אליך ה' ומלבך אתה בודה כדי לנהג שררתך עלינו. ומדאנו רואין שנלקה משה בצרעת על שחשדם במה שאין בהם ש"מ שאילו היה הדבר אמת שהיו ישראל מכחישין נבואתו אז היו ישראל לוקין בצרעת זה, ולפי שחשדם במה שאין בהם נלקה הוא באותה מכה שהיתה ראויה לבא עליהם, דאל"כ לא יהיה מדה כנגד מדה וצריך להיות כאשר זמם לעשות לאחיו ומכאן ראיה ברורה שהחולק על הכהונה לוקה בצרעת כי כל החולק על הכהונה חולק על נבואתו של משה ואומר לא נראה אליו ה' ליתן לו רשות שיתן הכהונה לאהרן דווקא וחושדו שמשה מלבו נתנה לאחיו וזה פירוש יקר. וטעם לצרעת דווקא, היינו לפי שמצינו שהצרעת בא על גסות הרוח, ועל לשון הרע. שכן עוזיהו נצטרע על שגבה לבו עד להשחית ומדברי קבלה ילפינן שנאמר גבר יהיר ולא ינוה. שלא ישאר בנוה שלו לפי שסופו לישב בדד מחוץ למחנה. ואילו היו ישראל בלתי מאמינים בנבואת משה מסתמא היו חושדים אותו כי לבעבור השתרר עליהם הוא רוצה למושכם אחריו ואילו היו אומרים אליו לא נראה אליך ה' בלשון נוכח היו ודאי בכלל מספרי לה"ר ומב' צדדים אלו היו נלקין בצרעת וע"כ חזר הדין על משה שחשדם שלא כדין, וצרעת ביד דווקא כארז"ל כתיב מות וחיים ביד הלשון . וכי יש יד ללשון אלא מה היד ממית אף הלשון ממית שנאמר חץ שחוט לשונם, שוחט כתיב כי הרי זה בא להיות שוחט לאחרים ונמצא שחוט כי לה"ר תלתא קטיל וכן קרח היה בכלל כת ליצים כדאיתא במדרש (שו"ט תהלים א.) וסימן לדבר קרח ר"ת קשת רומח חרב על שם שנאמר בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה. ומה שלא נענש קרח בצרעת כמשה לפי שהיה קים ליה בדרבה מיניה, שהרי כפר בעיקר ובתורת משה ורצה לבטל השררה אשר מזה הצד נתן הדין שיהיה מן הבלועים, ועוד שכבר ראה מעשה ה' הגדול מה שלא ראו ישראל בשליחות ראשון של משה, וזה"ש זכרון לבני ישראל וגו' למען אשר לא יקרב איש זר להקטיר קטורת. כי הזר הקרב מסתמא הוא חולק על נבואת משה. ומ"מ הזר הקרב לא יהיה כקרח ועדתו שוה בעונש כי קרח ועדתו היו בו חטאים גדולים זולת זה. אלא יהיה כאשר דבר ה' ביד משה לו. כמשה שלקה בידו בצרעת כך ילקה בצרעת כל החולק על הכהונה.

אוֹר הַחַיִּים למען אשר לא יקרב וגו' ולא יהיה וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר ולא יהיה וגו', ורז"ל אמרו שבאה אזהרה למחזיק במחלוקת שעובר בלאו של ולא יהיה וגו', וחוץ מדרכם ז"ל נראה שנתכוון ה' לתת טעם למה הוצרך לזכרון זה ולא הספיק באזהרה בתורה לא יקרב איש זר וכל הקרב וגומר תבלענו הארץ, לזה אמר ולא יהיה כקרח פירוש אם אני מצוה בלא זכרון זה אני חושש שלא יועיל לאיזה אדם מהם באזהרה וימות כקרח ועדתו, וזכרון זה יועיל שלא יסובב לו להיות כמו שהיה לקרח ולעדתו: כאשר דבר ה' ביד משה לו. פירוש לצד שאמר ולא יהיה כקרח וגו' ממוצא דבר אתה למד שכל העומד מקודם לערער על הכהונה יהיה לו כקרח וכעדתו ודבר זה לא מצינו שהתרה ה' כן, לזה אמר כאשר דבר ה' ביד משה לו פירוש לקרח הא למדת שהדברים שאמר משה לקרח ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה וגו' היו דברי ה' ביד משה להתרותו ולא אמרן משה מעצמו, והוא אומרו ביד משה לו פירוש לקרח המוזכר בסמוך:

ו וַיִּלֹּנוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת־עַם יְהוָה׃

אוּנְקְלוֹס וְאִתְרַעֲמוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לְמֵימָר אַתּוּן גְרַמְתּוּן דְמִית עַמָא דַיְיָ

רַשְׁבַּ״ם אתם המתם את עם ה': על דתן ואבירם הבלועים אנו מודים שחטאו, אבל מאתים וחמשים איש שמתו כמיתת נדב ואביהוא אתם הרגתם אותו שציויתם להקטיר קטרת:

אִבְּן עֶזְרָא ממחרת. זה היום כי לעולם הוא סמוך: אתם המתם. הטעם מה ראיה היתה זאת ששבט לוי הוא הנבחר ונבחר אהרן לכהן גדול ויתכן שבתפלתכם או החכמה שידעתם שרפתם המקריבים:

רַמְבַּ״ן אתם המתם את עם ה' אמר אונקלוס (תרגום אונקלוס על במדבר י״ז:ו׳) אתון גרמתון דמית עמא דה' יפתור כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה' מדעתם שהמקריבים אותם נשרפים כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת והוא לא אמר לישראל בשם ה' לעשות כן אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו ור"א אמר (אבן עזרא על במדבר י״ז:ו׳) מה ראיה זו ששבט לוי נבחר ונבחר אהרן לכהן גדול ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים וכן נראה שלא האמינו כי מה שאמר אחרי כן (פסוק יז כ) דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו' והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי וגו' ראיה שלא האמינו העם בשריפה הזאת שנבחרו הלוים והוחלפו הבכורות בהם רק חשבו כי משה ואהרן גרמו השריפה או שהיה העונש בקטורת אש זרה אשר לא צוה אותם וקטורת אהרן היתה קטורת הבקר כאשר פירשתי (ויקרא י ב) ולא היתה התלונה רק על השריפה לא על הבליעה כי השם אמר למשה העלו מסביב וגו' וזה ירמוז על פתיחת פי הארץ ומשה הגיד זה לישראל בשם ה' ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו והנכון בעיני שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן שכבר יצאה אש מלפני ה' ותאכל את קרבנותיו אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים ולא ירצו בחלופין שעשו בהם כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה' והנה יתלוננו אתם המיתם אותם שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטורת ככהנים והם היו ראוים לעבודת לוים לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (במדבר י״ז:כ״ג):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וילונו כל עדת בני ישראל. אחר שנעשו בהם שני דינין בליעה ושרפה מה נשאר להם להתלונן שלא יאמינו בענין אמונה שלמה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב, הנכון לפרש כי אחר השרפה היו מאמינים בכהונת אהרן שכבר יצא אש מלפני ה' ותאכל קרבנותיו, אבל היו ישראל חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים ולא ירצו בחליפין שיעשו בהן, כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה', ועתה יתלוננו אתם המיתם את עם ה', שנתת העצה הזאת שיקריבו קטרת ככהנים, והם היו ראוין לעבודת לויה לא שיהיו ככהנים מקריבים קטרת, וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי, עד כאן.

סְפוֹרְנוֹ אתם המתם. שאמרתם להם שינסו בקטרת שאין ראוי שיקטירנה אלא המקריב עולת התמיד והיה לכם לנסות בזבחים הראוים לכהנים רבים יחד:

אוֹר הַחַיִּים וילונו כל וגו' לאמר אתם וגו'. צריך לדעת אומרו לאמר אחר שהתלונה היא על משה ועל אהרן מה מקום לומר לאמר, ואולי כי העם לא אמרו הדברים ככתבן אתם המיתם את עם ה' אלא אמרו דברי תלונות שכונת כללות דבריהם היא אתם המיתם וגו', לזה אמר וילונו וגו' וכוונת תלונתם היא לאמר להם אתם המיתם וגו': עוד ירצה בהעיר עוד איך טח מראות עיניהם לעשות תלונה על משה בלא סיבה מה פשעו ומה חטאתו, ומה גם אחר שראו כמה השפיל עצמו לפני דתן ואבירם אולי ישובו וכו' זה יגיד שהשתדל לבל ימותו. אכן תרעומת העדה היתה על מה שעשה משה המבחן של הקטרת בכולן יחד שהיה לו לעשות המבחן בקרח לבד וכשהיה ה' עושה בו המשפט לא היו נגשים המאתים וחמשים נשיאי עדה ולא היו מתים, והוא אומרו לאמר אתם המיתם וגו' פירוש במאמרכם שאמרתם להם קחו איש מחתתו וגו' חמשים ומאתים בזה המיתם את עם ה', ולא התרעמו העדה על מיתת קרח דתן ואבירם אלא על המאתים וחמשים שכולן היו ראשי סנהדראות, ולדברי רז"ל שאמרו שתרעומת העדה היתה למה שציום להקטיר הקטורת שהיא עבודה יותר קדושה וחמורה ולא עשה המבחן באחד משאר עבודות, יתבאר גם כן על זה הדרך לאמר אתם המיתם פירוש במאמרכם שאמרתם להם להקטיר קטורת אתם הייתם סיבה שימותו:

מַלְבִּי״ם וילונו כל עדת ב"י פי' הראב"ע שאמרו שמשה פעל זאת בתפלתו או בחכמתו שישרפו, והרמב"ן פי' שהגם שהאמינו בכהונת אהרן לא האמינו עדיין שנבחרו הלוים ורצו שכל ישראל יהי' להם חלק בעבודת הלויה, וגם שחרה להם על שיעצם להקטיר קטורת שידע שעי"ז יהיו לשרפה:

ז וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן וַיִּפְנוּ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן וַיֵּרָא כְּבוֹד יְהוָה׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְּאִתְכַּנָשׁוּת כְּנִשְׁתָּא עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וְאִתְפְּנִיאוּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְהָא חֲפָהִי עֲנָנָא וְאִתְגְלִי יְקָרָא דַיְיָ

אִבְּן עֶזְרָא בהקהל העדה. כל קהלה ואחריה על היא למריבה:

ח וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד׃

אוּנְקְלוֹס וְעָאל משֶׁה וְאַהֲרֹן לָקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא

אִבְּן עֶזְרָא ויבא משה ואהרן. בעבור שראו שנראה הכבוד:

ט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

י הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם׃

אוּנְקְלוֹס אִתְפְרָשׁוּ מִגוֹ כְּנִשְׁתָּא הָדָא וְאֱשֵׁיצֵי יָתְהוֹן כְּשָׁעָה וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן

רַשְׁבַּ״ם הרמו: כמו המולו לה', אבל בשביל הרי"ש נהפך החירק לאי, כמו ברך ברך משקל דגש, ולמעלה אומר הבדלו וכאן אומר הרמו שמשמע להבדל יותר לפי שכבר יצא הקצף:

אִבְּן עֶזְרָא הרמו. שישבו במקום המרומם במחנה הלויה והוא האהל כאשר פירשתי במלת העלו: ויפלו על פניהם. להתפלל:

רַמְבַּ״ן הרמו מתוך העדה הזאת לא הבינותי טעם הכתוב הזה וחברו למעלה (במדבר ט״ז:כ״א) הבדלו מתוך העדה הזאת כי יש באלהים להמית בדבר רבים סביב צדיק אחד והוא לבדו נשאר כאשר היה בבכורי מצרים וכן היה בכל המגפות שלשה ישנים בטלית אחת השנים מתים והאמצעי נמלט ונראה שהיה הקצף יוצא להמית גם כל העדה כמיתת החטאים האלה שנמשכו אחריהם בפתיחת פי הארץ או באש היוצאת והם מכות כוללות ראויות להמית כל העומדים שם ביחד זולתי אם יעשה נס שינוי בנמלטים או שאמר הקב"ה כן לכבוד הצדיקים שכל זמן שהם בתוכם לא ישלח ידו בהם והכוונה באלה וכיוצא בהם להודיע שהם צריכים בקשת רחמים וכפרה ומשה הוא המזרז לעשות כן מיד:

אוֹר הַחַיִּים הרמו מתוך וגו'. פירוש לא על משה ואהרן הוא מדבר אלא על אותם שלא היו בכלל המלינים, והעד הנאמן אומרו וידבר וגו' לאמר ופירוש לאחרים, ודקדק הכתוב לומר הזאת להראות באצבע במלינים לשלול זולתם שאינן בכלל הכליון, ובזה נתיישב למה הוצרך לומר הרמו והרי יכול ה' להמית רשע לפני צדיק כמעשה הריגת בכורי מצרים, ולפי דברינו שעל שאר העם שלא היו בכלל המלינים הוא אומר לפי שהיו בכלל גזירת המרגלים יש צורך בדבר להתרחק לבל תפגע בהם מדת הדין, ומאמר כרגע פירשתי למעלה (ט"ז כ"א):

יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן קַח אֶת־הַמַּחְתָּה וְתֶן־עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל־הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי־יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהוָה הֵחֵל הַנָּגֶף׃

רַשִׁ״י וכפר עליהם. רָז זֶה מָסַר לוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת כְּשֶׁעָלָה לָרָקִיעַ, שֶׁהַקְּטֹרֶת עוֹצֵר הַמַּגֵּפָה, כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת שַׁבָּת (דף פ"ט):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן סַב יָת מַחְתִּיתָא וְהַב עֲלַהּ אֶשָׁתָא מֵעִלָוֵי מַדְבְּחָא וְשַׁו קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וְאוֹבִיל בִּפְרִיעַ לִכְנִשְׁתָּא וְכַפֵּר עֲלֵיהוֹן אֲרֵי נְפַק רָגְזָא מִן קֳדָם יְיָ שָׁרֵי מוֹתָנָא

רַשְׁבַּ״ם ושים קטרת: להודיע שהקטרת ממיתה בשאינם כהנים, היא הנותנת חיים ביד כהנים לדעת שהן ראוים לעבודה:

אִבְּן עֶזְרָא את המחתה. הידועה: ושים קטרת. ולא אמר הקטרת והמשכיל יבין: והולך. לשון צווי כמו הושב את אביך ושרשו כמו הוליכי וטעמו הובילי כמו ילך עמך:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. מלאך יש ששמו קצף, ענף וכח נמשך ממדת הדין, ולכך החל הנגף. ומשה היה מכירו ממתן תורה, והוא שדרשו בתנחומא בפסוק (שמות לב) לך רד כיון שעשו העגל פגעו בו מלאכי חבלה חמשה, ואלו הן, אף וחמה וקצף והשמד וחרון, כיון שהזכיר שלשה אבות ננערו ממנו שלשה, נשארו אף וחמה, זהו שנאמר (דברים ט) כי יגורתי מפני האף והחמה, אמר לו עמוד אתה באחת שנאמר (תהלים ז) קומה ה' באפך, ואני באחת שנאמר (שם קו) לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית. ומה שאמר ויעמוד בין המתים ובין החיים, נראה לי שאלו אמר בין המתים והחיים היה משמע שהיו המתים לפניו ואין חיים ביניהם, והחיים לאחריו ואין מת ביניהם, ועמד אהרן באמצע, אבל עתה שאמר בין המתים ובין החיים יורה כי היו המתים לפניו ואחריו וכן החיים לפניו ואחריו והוא באמצע, וזהו לשון ויעמוד בין המתים ובין החיים, וזה היה כשבא ונתן הקטרת כי אז נעצרה המגפה מיד ונשארו ישראל כמו שמצאם, חי שהיה מוצא בין המתים לא היה מת, ומת שהיה בין החיים לא היה נעקר. ונלמוד מזה כי מתחלה קודם בואו היה המלאך משחית ומחבל את הכל, ממית את החיים ועוקר את המתים. וכן תמצא במדרש תנחומא, מהו החל, א"ר יהודה בר סימון היה המלאך נוטל על סדר ולא היה מניח לא מת בין החיים ולא חי בין המתים אלא על סדר, שנאמר והנה החל הנגף בעם, כד"א (דברים טז) מהחל חרמש בקמה, כשם שהקוצר קוצר על סדר, עד כאן.

אוֹר הַחַיִּים קח את המחתה. להיות שאמרו כי סיבת השרופים היתה בשביל הקטרת הקטורת שהוא סבב מיתת עם ה' לזה הראה להם כי הגם שהקטורת היה חוץ לזמנו וחוץ למקומו אדרבא עצר המיתה מעל ישראל, ובזה יצדיקו כי הכל מעשה ה' כי הוא ממית לחייב באין סובב, ורז"ל אמרו כי דבר זה למדו מס"מ בעלותו לקבל תורה:

מַלְבִּי״ם קח את המחתה והולך מהרה אל העדה וירץ אל תוך הקהל כבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' רמ"א) שיש הבדל בין עדה ובין קהל, שבשם עדה נקראו כשבאו בסדר נכון וזקניהם בראשיהם, ובשם קהל נקראו כשנקהלו שלא בסדר הנכון, ולפעמים יקרא את המון העם בשם קהל ואת הזקנים בפ"ע בשם עדה עיי"ש באורך. והנה פה נקהלו עם זקניהם בראשיהם כמ"ש וילונו כל עדת ב"י, ויהי בהקהל העדה, והעדה שהם הסנהדרין וזקני העם עמדו קרוב אל אהל מועד בראש העם והעם והקהל שהם המון העם עמדו אחריהם רחוק מאהל מועד, וכאשר יצא הקצף מלפני ה' שהוא המשחית שיצא מאהל מועד חשב משה שיתחיל להכות בהעדה שהם הזקנים שבהם יפגע ראשונה וצוה שאהרן ישים הקטרת באהל מועד ויולך אל העדה שהם הזקנים שבהם יחל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה ששם הקטרת בפנים וכוון לכפר בו על העדה שהם הזקנים, אבל המשחית לא התחיל להכות בצד שבו עומדים העדה רק בצד האחר שבו עמדו הקהל שהם העם ההמונים, שעז"א והנה החל הנגף בעם ר"ל שלא היה כפי שחשב משה שהנגף יחל בהעדה שהם הזקנים שקרובים אל אהל מועד כי הנגף החל בעם שהם ההמון שעמדו אחורי העדה, וע"כ הוצרך לרוץ אל תוך הקהל שהם ההמון, ורץ אל תוכם כי הנגף היה בצד האחר שלא יכול להגיע לשם אלא דרך הקהל שבצד של אהל מועד שלא הגיע המשחית אליהם, ובאשר הקטורת ששם על האש באהל מועד הושם ע"ד לכפר על הזקנים, ועתה נודע לו שצריך לכפר על העם ההמון, והכפרה צריך שיהי' לשם המתכפר, הוצרך ליתן קטורת מחדש שבו יתכפרו ההמון, ולכן ויתן את הקטרת נתן קטורת פעם שנית לכפר על העם ההמונים:

יב וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל־תּוֹך הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת־הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל־הָעָם׃

אוּנְקְלוֹס וּנְסֵיב אַהֲרֹן כְּמָא דְמַלֵיל משֶׁה וּרְהַט לְגוֹ קְהָלָא וְהָא שָׁרֵי מוֹתָנָא בְּעַמָא וִיהַב יָת קְטּוֹרֶת בּוּסְמַיָא וְכַפֵּר עַל עַמָא

אוֹר הַחַיִּים ויקח אהרן כאשר וגו'. פירוש סמוך לדיבורו של משה ללמדך שלא שהה אפילו רגע. עוד ירצה לצד שהענין כאן הוא הפך הדין להקטיר קטורת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, לזה אמר ויקח אהרן וטעם ויקח הוא כאשר דבר משה פירוש על פי נביא, ויאמן נביא כשיאמר לעבור על מצוה אחת ממצות התורה לפי שעה, וכאליהו בהר הכרמל :

יג וַיַּעֲמֹד בֵּין־הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה׃

רַשִׁ״י ויעמד בין המתים וגו'. אָחַז אֶת הַמַּלְאָךְ וְהֶעֱמִידוֹ עַל כָּרְחוֹ, אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ, הַנַּח לִי לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתִי, אָמַר לוֹ מֹשֶׁה צִוַּנִי לְעַכֵּב עַל יָדְךָ, אָמַר לוֹ אֲנִי שְׁלוּחוֹ שֶׁל מָקוֹם וְאַתָּה שְׁלוּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, אָמַר לוֹ אֵין מֹשֶׁה אוֹמֵר כְּלוּם מִלִּבּוֹ אֶלָּא מִפִּי הַגְּבוּרָה, אִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין, הֲרֵי הַקָּבָּ"ה וּמֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, בֹּא עִמִּי וּשְׁאַל, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וישב אהרן אל משה; דָּ"אַ, לָמָּה בַקְּטֹרֶת? לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְלִיזִים וּמְרַנְּנִים אַחַר הַקְּטֹרֶת לוֹמַר סַם הַמָּוֶת הוּא — עַל יָדוֹ מֵתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא, עַל יָדוֹ נִשְׂרְפוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ — אָמַר הַקָּבָּ"ה, תִּרְאוּ שֶׁעוֹצֵר מַגֵּפָה הוּא וְהַחֵטְא הוּא הַמֵּמִית (מכילתא שמות י"ז):

אוּנְקְלוֹס וְקָם בֵּין מֵתַיָא וּבֵין חַיַיָא וְאִתְכְּלִי מוֹתָנָא

רַשְׁבַּ״ם ויעמוד בין המתים ובין החיים: שלא עבר המשחית את מקום ההקטרה:

סְפוֹרְנוֹ ויעמוד בין המתים ובין החיים. אחר שכבר התיצב שם והתעכב להגין על החולים שלא ימותו על הפך הבדלו מתוך העדה: ותעצר המגפה. שלא חלה עוד שום אחד מהם בחולי מגפה:

אוֹר הַחַיִּים ויעמוד בין המתים וגו'. יתבאר על פי דבריהם ז"ל (תנחומא תצוה סי' טו) שאמרו שתפסו למלאך המשחית ומנעו מהשחית ומנה המומתים לבל יוסיף עליהם, והוא אומרו ויעמוד בין המתים ובין החיים פירוש שהגביל מספר המתים מבין החיים לבל יוסיף הכות עוד, ולזה אמר ויהיו המתים במגפה י"ד אלף וז' מאות, לומר אלה הם שעמדו במספר המתים ותעצר המגפה שלא יוסיף עוד הכות על מספר זה:

מַלְבִּי״ם ויעמד בין המתים ובין החיים. שאם הי' הנגף מתחיל בצד הקרוב אל אהל מועד כמו שחשב משה היה אהרן פוגע תחלה בצד שבו המתים והי' הולך משם אל צד שבו עומדים החיים, ר"ל אלה שלא הגיע המשחית אליהם, והי' עומד דין החיים והמתים, כי פגע בהחיים ושם עצר את המגפה, אבל אחר שהנגף התחיל בצד האחר עבר אהרן תחלה את הצד שבו החיים עד שהגיע אל המתים ששם פגע את המשחית ועצר בעדו ועמד בין המתים ובין החיים:

יד וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל־דְּבַר־קֹרַח׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲווֹ דְמִיתוּ בְּמוֹתָנָא אַרְבַּעַת עֲשַׂר אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה בַּר מִדְמִיתוּ עַל פְּלֻגְתָּא דְקֹרַח

מַלְבִּי״ם ויהיו המתים בעת שעמד אהרן בין המתים והחיים היו המתים י"ד אלף ושבע מאות, והגם שכבר אמר ותעצר המגפה דהיינו שהמשחית לא הכה יותר אבל הלא באין ספק היו הרבה שנגף אותם המשחית והיו חולים וגוססים ולא מתו עדיין, וע"ז לא היה די בקטורת שהקטיר אהרן וכמבואר בזהר פ' וירא בדבר שהי' בכפר טורשא, שבטל רב אחא את הדבר ע"י אמירת פ' קטורת בארבע רוחות העיר, ואח"כ היה צריך ללכת ביחוד לרפאות את החולים שהוכו מן הדבר, ובזה לא הספיק זכות אהרן לבד רק אחר ששב אהרן אל משה והשתתף משה עמו בתפלה אז המגפה נעצרה, ר"ל שגם אלה שהיו נגפים נרפאו וחיו עד שלא העדיף על מספר המתים שהי' בעת שבא אהרן אל תוך הקהל אף אחד, אמנם מ"ש מלבד המתים על דם קרח, כי במד' אומר שמ"ש הרומו מתוך העדה הוא מלשון תרומה שה' הודיע למשה שלא נמצא ביניהם צדיקים רק א' מארבעים שהוא שעור תרומה של עין יפה, והמותר ראוים לכליה, וע"י הקטורת מתו א' מארבעים והמותר נשארו, וזה בחסדי ה' שנחשבו אל החשבון גם המתים על דבר קרח שהיו ס"ה ארבעה עשר אלף ותשע מאות וחמשים, שהוא קרוב מחלק ארבעים משש מאות אלף, ועז"א מלבד המתים על דבר קרח, וכ"כ המקובל אזולאי בעל חסד לאברהם. והנה אלה היו ראוים לכליה בפעם הראשון וע"י תפלת משה שאמר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף לא מתו רק ר"ן אנשים שהם חלק ששים מט"ו אלף, כתרומה של עין רעה, ורמז כ"ז במ"ש מלבד המתים על דבר קרח:

טו וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל־מֹשֶׁה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה׃

אוּנְקְלוֹס וְתָב אַהֲרֹן לְמשֶׁה לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וּמוֹתָנָא אִתְכְּלִי

אִבְּן עֶזְרָא וטעם וישב אהרן. דבק עם הפרשה הבאה ואם נפסקה וכבר הראיתיך רבות כהנה וכהנה וכאשר שב אהרן ונעצרה המגפה דבר השם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה. כבר העיד הכתוב כי מיד שבא אהרן ונתן הקטרת מיד ותעצר המגפה קודם שישוב אל פתח אהל מועד, וא"כ למה הוצרך פסוק זה. אלא למדך שכפפו אהרן למלאך להוליכו לפני משה פתח אהל מועד. וכן דרשו רז"ל מצא אהרן למלאך עומד ומחבל עמד כנגדו ולא היה מניחו לחבל אלא ויעמוד בין המתים ובין החיים, אמר לו אהרן, משה שלחני, אמר לו המלאך אתה שלוחו של בשר ודם ואני שלוחו של הקב"ה, אמר לו אהרן הרי הקב"ה ומשה פתח אהל מועד נלך אצלם, לא השגיח המלאך עד שעצרו אהרן במתניו והוליכו לשם, שנאמר וישב אהרן אל משה פתח אהל מועד והמגפה נעצרה, א"ר יצחק מלמד שהוליכו פתח אהל מועד ועצרו לשם, זהו פתח אהל מועד והמגפה נעצרה. כשבא ליפטר מן העולם מה כתיב (שם לג) ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, זהו הקטורת שבידו שכפף את המלאך ועצרו במתניו, להודיעך כמה הקטורת חביבה, עד כאן בתנחומא.

סְפוֹרְנוֹ והמגפה נעצרה. שנרפאו החולים במגפה:

אוֹר הַחַיִּים וישב אהרן וגו' והמגפה נעצרה. חזר לומר והמגפה נעצרה אחר שכבר אמר ותעצר המגפה, לומר שאפילו אחר שכלה ענן הקטורת ושב אהרן אל משה נשארה המגפה עצורה, שלא תאמר שלא נעצרה אלא כל זמן שהיה עולה ענן הקטורת על דרך אומרו כאשר ירים משה ידו וגו': עוד יתבאר ע"פ דבריהם ז"ל (תנחומא שם) שאמרו שלא קבל המשחית מאהרן שאמר לו אני שלוחו של מקום עד שהביאו אל פתח אהל מועד ושמע מפי השכינה, והוא אומרו והמגפה פירוש מלאך המשחית נקרא מגפה גם הוא החליט להעצר, ולזה דקדק לומר והמגפה נעצרה ולמעלה אמר ותעצר המגפה פירוש היתה לה מניעה מאהרן אבל הוא לא היה רוצה לימנע מה שאין כן אחר כך גם המגפה הסכימה להיות נעצרה:

טז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר

יז דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל־נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת־שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל־מַטֵּהוּ׃

אוּנְקְלוֹס מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְסַב מִנְהוֹן חוּטְרָא חוּטְרָא לְבֵית אַבָּא מִן כָּל רַבְרְבָנֵיהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תְּרֵי עֲשַׂר חוּטְרִין גְבַר יָת שְׁמֵיהּ תִּכְתּוֹב עַל חוּטְרֵיהּ

רַשְׁבַּ״ם קח מאתם מטה מטה וגו': מאחר שמתלוננים על דבר הקטרת ואומרים אתם המתם את עם ה', ואינה הוכחה שבחרתי בכהנים, אני אעשה הוכחה אחרת שלא יוכלו לערער על הכהונה, כי מטהו יפרח על ידי:

אִבְּן עֶזְרָא מטה. י"א כי מטה לוי איננו מטה האלהים כי כבר היה ניכר ומה צורך לכתוב עליו שם אהרן וי"א כי המטה היה כשאר המטות אין הפרש ביניהם וזה הישר בעיני: וטעם לבית אב. שבטי ישראל כמו ראובן ושמעון:

רַמְבַּ״ן שנים עשר מטות מטה אהרן הוא בי"ב כי לא אמר ותקח מטה לבית לוי ותכתוב עליו שם אהרן אבל הוא במנין הנזכר והנה לא נחשב יוסף רק לשבט אחד והטעם כי לא ימנו שבטי ישראל לעולם רק שנים עשר ומפני שיחשוב לוי יחשוב יוסף רק אחד ועוד אפרש זה בסדר וזאת הברכה (דברים לג ו) אם יברכני ה' להגיע לשם: איש את שמו תכתב על מטהו יש מפרשים שם ראש השבט ראובן שמעון לוי ויהודה והנכון שם הנשיאים ועשה אהרן נשיא לשבט לוי והוצרך לפרש כי הם מטה אחד ונשיא אחד להם לומר אע"פ שחלקתים לשתי משפחות כהונה לבד ולויה לבד מכל מקום שבט אחד הוא ונשיא אחד להם והטעם כאשר פירשתי (רמב"ן על במדבר י״ז:ו׳) כי לא הוצרכו ראיה רק שנבחר השבט ההוא מכל שבטי ישראל:

אוֹר הַחַיִּים דבר אל בני ישראל וקח מאתם. אומרו דבר וגו' וקח מאתם שנראה שהם ב' ענינים, לצד שיצו ה' על ישראל להביא המטות ועל משה לקחת מאתם לזה אמר דבר וקח, והגם שלא הזכיר הבאת ישראל, רמזה בכח ו' של וקח, עוד נראה טעם אומרו וקח בתוספות וא"ו להוסיף על ענין ראשון מלבד זכרון המחתות אשר עשאום ריקועי פחים וגו' עוד קח מאתם וגו' להראותם כי באהרן בחר לו יה: מאתם וגו' מאת כל נשיאיהם. טעם שהוצרך לומר מאתם ולא הספיק לומר מאת כל נשיאיהם, לעכב שלא יקח המטות אלא מאתם ולא יקח משה בעדם, ואם היה אומר קח מאת נשיאיהם מטה מטה לא הייתי מתחייב לומר שהם יביאו והייתי אומר שהוא הדין שיקח משה בשבילם ושלוחו של אדם כמותו, או הייתי אומר שכוונת אומרו מאת נשיאיהם וגו' שיהיה משלהם ולעולם משה יקח, לזה בא מאמר מאתם לעיכוב, וטעם הדבר כדי שלא יהיה מקום לומר כי משה בחר להם עץ לא יצלח:

מַלְבִּי״ם דבר אל בני ישראל וקח מאתם הנה היה צריך לברר ע"י אות ומופת מי הנבחר לכ"ג ומי השבט הנבחר לעבודת לויה וכ"ז ברר ע"י המטות, שכל שבט היה לו מטה מיוחד שע"ש המטה נקרא כלל השבט בשם מטה, והמטה הזה שהיה אות השבט היה נמצא ביד הנשיא, וצוה שיקח מטה מאת כל שבט שבו מציין כלל השבט, ושיכתוב על המטה את שם הנשיא, שבזה יציין את הנשיא בעצמו מצד ששמו כתוב על המטה, ומשה הגיד להם שמי שיבחר בו ה' להיות כ"ג גם שבטו הוא הנבחר ללויה כמו ששבט לוי נבחר ללויה מצד שאהרן נבחר לכהונה, ולא יצויר שאיש הנבחר לכהונה יהי' משבט שלא נבחר ללויה, וצוהו לקחת י"ב מטות, ובזה נחלקו המפ' י"א שהיו י"ב מטות חוץ משבט לוי, וי"א שהיו עם שבט לוי, ולפ"ז צ"ל שבית יוסף היו למטה אחד, ולא לקחו מטה רק מאפרים כי ידעו מברכת יעקב שלא יבחר במנשה נגד אפרים:

יח וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל־מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם׃

רַשִׁ״י כי מטה אחד. אַעַ"פִּ שֶׁחִלַּקְתִּים לִשְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת, מִשְׁפַּחַת כְּהֻנָּה לְבַד וּלְוִיָּה לְבַד, מִכָּל מָקוֹם שֵׁבֶט אֶחָד הוּא:

אוּנְקְלוֹס וְיָת שְׁמָא דְאַהֲרֹן תִּכְתּוֹב עַל חוּטְרָא דְלֵוִי אֲרֵי חוּטְרָא חָד לְרֵישׁ בֵּית אֲבָהַתְהוֹן

אִבְּן עֶזְרָא וטעם כי מטה אחד. בעבור שנחלק השבט לכהנים וללוים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי מטה אחד לראש בית אבותם. כלומר אף על פי שנחלק השבט לכהנים ולוים, מטה אחד לראש בית אבותם.

אוֹר הַחַיִּים ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי וגו'. ממה שלא צוה מקודם לקחת מטה למטה לוי יגיד כי הוא בכלל הי"ב מטות שאמר בסמוך שנים עשר מטות ומטה לוי בכלל הי"ב, ואפשר לומר שככה עשו שלקחו עץ אחד וחלקוהו לי"ב חלקים וכל שבט לקח שיבא מכשורא ואין הפרש בין של אהרן לשל כולן שבזה יצדק המבחן, ובזה ידוייק מאמר הכתוב ויתנו אליו כל נשיאיהם וגו' ומטה אהרן בתוך מטותם פירוש חלק א' מתוך העץ שממנו לקחו מטותם. שוב בא לידי מאמר רז"ל (במד"ר פי"ח) שאמרו כדברינו:

מַלְבִּי״ם ואת שם אהרן ר"ל הגם ששבט לוי הי"ל ג' נשיאים אלעזר ואיתמר ואליצפן בן עזיאל כנז' בפ' במדבר לא יכתב שמם על המטה כי מטה אחד לראש בית אבותם, ולכן יכתב שם אהרן שהוא הנבחר מן השבט:

יט וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה׃

אוּנְקְלוֹס וְתַצְנְעִינוּן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם סַהֲדוּתָא דִי אֲזַמִין מֵימְרִי לְכוֹן תַּמָן

אִבְּן עֶזְרָא אשר אועד לכם. תמיד:

מַלְבִּי״ם והנחתם באהל מועד לרמוז כי השבט שיבחר ה' ללויה והנשיא שלו שיבחר לכהונה יהי' כזית רענן בבית אלהים וישב בבית ה' כל ימי חייו:

כ וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר־בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת־תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם׃

רַשִׁ״י והשכתי. כְּמוֹ "וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (בראשית ח'), "וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (אסתר ז'):

אוּנְקְלוֹס וִיהֵי גַבְרָא דִי אִתְרְעֵי בֵּהּ חוּטְרֵיהּ יִנְעֵי וַאֲנִיחַ מִן קֳדָמַי יָת תּוּרְעֲמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי אִנוּן מִתְרַעֲמִין עֲלֵיכוֹן

רַשְׁבַּ״ם והשיכותי: מן וחמת המלך שככה כמו הסבותה מן סבב:

אִבְּן עֶזְרָא והשכותי. מפעלי הכפל כמו והתמותי (טמאתך) מגזרת וחמת המלך שככה וטעם והשכותי. כדרך בני אדם למצוא מנוחה ומטה לוי בתוך השנים עשר והנה יוסף במטה אחד:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכתי מעלי. הכתוב הזה יורה כי עדיין היו מתלוננים אחר שנעשו בהם שלשה שפטים בליעה ושרפה ומגפה, ועל כן הוצרך הש"י לעשות להם אות פריחת המטה אחר שלשת השפטים האלה, כי בליעת קרח וחבריו היה אות ומופת שהקב"ה פסל הבכורות שהרי קרח בכור היה, וכמו שבארתי למעלה, והשרפה למקריבי הקטרת אות על הכהונה שהקב"ה בחר באהרן להיות כהן גדול ולהקטיר לפניו, ועל כן נשרפו מקריבי הקטרת ויותר הוא לבדו, ועל התלונה שעשו שלא היו רוצים בחליפין בא להם עונש המגפה, ועדיין היו מתלוננים אחרי המגפה, שנאמר והשכתי מעלי את תלונות, ועל כן הוצרך אות פריחת המטה להורות צמיחת פורענות לכל החולקים והיה לאות ברית על הלויה, כי הקב"ה בחר בלוים תחת הבכורות, וזה שאמר הכתוב לבית לוי, למדך הכתוב שפריחת המטה היה אות ומופת על הלויה. והנה נתבאר בכל האותות האלה כי נבואת משה אמתית וקיימת, ונשתברו דברי החולקים המסתפקים בדברי משה האומרים עליו כי הוא היה עושה המעשים מדעתו ואז ידעו בבירור כי הכל מאת הש"י.

אוֹר הַחַיִּים והיה האיש אשר אבחר בו וגו'. ולא הספיק כל מה שעשה ה' בקרח, אולי שהיו חושבים כי מה שאירע לקרח הוא על שדבר נגד משה וחלק עליו וה' ינקום נקם על כבוד נביאו נאמן ביתו ולעולם אפשר שיבחר בשאר השבטים לשרתו, לזה צוה ה' לעשות מבחן המטות:

מַלְבִּי״ם והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח שזה סימן שמטהו שמציין את הנשיא עם שבטו יתעורר בו רוח אלהים ויוציא פרי קדש הלולים וכמו שהתעורר במטה פעולה נפשיית שהיא הפריחה שבא ע"י התעוררות נפש הצומחת:

כא וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל־נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם׃

רַשִׁ״י בתוך מטותם. הִנִּיח בָּאֶמְצַע, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁהִנִּיחוֹ בְצַד שְׁכִינָה פָּרַח (תנחומא אחרי מות):

אוּנְקְלוֹס וּמַלֵיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהָבוּ לֵיהּ כָּל רַבְרְבָנֵיהוֹן חוּטְרָא לְרַבָּא חָד חוּטְרָא לְרַבָּא חָד לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן תְּרֵי עֲשַׂר חוּטְרִין וְחוּטְרָא דְאַהֲרֹן בְּגוֹ חוּטְרֵיהוֹן

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ומטה אהרן בתוך מטותם. שלא יאמרו לפי שהניחו לצד השכינה פרח.

כב וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת־הַמַּטֹּת לִפְנֵי יְהוָה בְּאֹהֶל הָעֵדֻת׃

אוּנְקְלוֹס וְאַצְנַע משֶׁה יָת חוּטְּרַיָא קֳדָם יְיָ בְּמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא

כג וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה־אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים׃

רַשִׁ״י ויצא פרח. כְּמַשְׁמָעוֹ: ציץ. הוּא חֲנָטַת הַפְּרִי כְּשֶׁהַפֶּרַח נוֹפֵל: ויגמל שקדים. כְּשֶׁהֻכַּר הַפְּרִי הֻכַּר שֶׁהֵן שְׁקֵדִים, לְשׁוֹן "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל" (בראשית כ"א), וְלָשׁוֹן זֶה מָצוּי בִּפְרִי הָאִילָן, כְּמוֹ "וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה" (ישעיהו י"ח), וְלָמָּה שְׁקֵדִים? הוּא הַפְּרִי הַמְמַהֵר לְהַפְרִיחַ מִכָּל הַפֵּרוֹת, אַף הַמְעוֹרֵר עַל הַכְּהֻנָּה פֻּרְעֲנוּתוֹ מְמַהֶרֶת לָבֹא, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְעֻזִּיָּהוּ "וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ" (דברי הימים ב' כ"ו); תַּרְגּוּמוֹ "וְכָפִית שִׁגְדִּין", כְּמִין אֶשְׁכּוֹל שְׁקֵדִים יַחַד כְּפוּתִים זֶה עַל זֶה:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וְעַאל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְהָא נְעָא חוּטְרָא דְאַהֲרֹן לְבֵית לְוֵי וְאַפֵּק לַבְלְבִין וְאָנֵץ נֵץ וְכָפֵית שִׁיגְדִין

רַשְׁבַּ״ם ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים: נראה לפי הפשט כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר כדכתיב והנה פרח מטה אהרן, אבל אחר כן ויצץ ציץ לעיני כל ישראל, ואחרי כן ויגמול שקדים, שכן הוא העניין בפירות האילן, שאם הכל היה בבת אחת אם כן כשהוציאו משה נגמר כל אותו העניין תחלה, והנה לא היתה נראית לא הפריחה ולא הניצה, וגם לא היה לו לכתוב והנה פרח אלא והנה גמל שקדים מטה אהרן לבית לוי:

אִבְּן עֶזְרָא לבית לוי. מטה משרת עצמו ואחר עמו מטה אהרן מטה לבית לוי: ויגמול. מגזרת ויגדל הילד ויגמל ורבים אמרו בעבור שקדים כי המטה היה ממין האילן ואינה ראיה ודרך דרש כי שקדים כמו כי שוקד אני:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. שהוא מטה בית לוי. ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. מה שגמל שקדים ולא פרי אחר, שהוא פרי מכובד וממהר לצאת משנה לשנה יותר משאר פירות, ומפני זה נקראו שקדים מלשון שקידה, כמ"ש (ירמיה א) כי שוקד אני על דברי לעשותו. והפרי הזה מר מתחלתו. וכן לשון זה של שקדים נזכר על מדת הדין לעולם, ויגמול שקדים, מקל שקד אני רואה, כלומר ענף עם השקדים שבו שהם מרים, רמז על פורענות ועל מרירות מדת הדין המתוחה בחורבן בית המקדש על ידי נבוכדנצר שכן אמר ג"כ (שם) סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה, וכן כתוב מפורש (דניאל ט) וישקד ה' על הרעה. וא"כ המטה הזה שגמל שקדים, מתוך שם הפרי ומהירתו וטעמו אנו למדין שכל המערער על הכהונה הקב"ה ממהר להפרע ממנו ומותח כנגדו מדת הדין, כמו שמצינו בעזיהו המלך ששלח ידו להקטיר קטרת במקום כהן, וכתיב בו (דברי הימים ב כו) והצרעת זרחה במצחו.

כְּלִי יָקָר והנה פרח מטה אהרן וגו'. רמז כי לא למראה עיני האדם ישפוט ה' כ"א נראה אחד עץ יבש בלי לחלוחית מים תורה וחכמה הקב"ה מפריחו וכך בהפך כדמסיק בילקוט (ביחזקאל יז.קח עיי"ש) שדרש על קרח ואהרן פסוק הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש. ויכול להיות שמשם נמשך המקור שכל מה שהיה במקדש היה מלבלב ועושה פירות ואפילו הזהב שנקרא פרוים, ויוצא פרח, זה היה סימן לכהנים קטנים שנקראו פרחי כהונה, ויצץ ציץ. זה סימן לכהנים גדולים נושאים ציץ נזר הקודש, ויגמול שקדים. בזכות וירץ אל תוך הקהל וגו' כדי לעצור המגפה ובזכות שכהנים זריזים הם כגמול ידו השיב לו להצמיח שקדים שיש בהם משמעות לשון שקידות ומהירות, וזכה למתנות שנאמר ואני הנה נתתי לך. ולשון הנה מורה על הזריזות וכן פירש"י פר' וישב (וישב לז.יג) ויאמר הנני. לשון ענוה וזריזות. ורש"י פירש כאן הנה בשמחה, כד"א הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. וטעמו של דבר שכל הנה לשון זריזות הוא וכל מה שהאדם עושה בזריזות ודאי הוא שמח בעשייתו וכשם שאהרן היה שמח לקראת משה אחיו הקטן ממנו ולא נתקנא בשררתו בזכות זה ניתן לאהרן שררת הכהונה למשחה בה בשמחה זה"ש ואני הנה נתתי לך. בזכות הנה הוא יוצא לקראתך. ולמעלה בפסוק בקר ויודע ה' שנתן לו ה' המתנות בבוקר בפנים מאירות בשמחה כמשפט כל דבר הניתן אל השואל כהוגן. ורז"ל אמרו שבזכות וראך ושמח בלבו. זכה לחשן משפט על הלב לפי שנאמר ידרך ענוים במשפט. כדרך שנתבאר למעלה פר' משפטים (משפטים כא.א) ודרך זה ענוה לו ששמח על שררת אחיו ורז"ל אמרו גדול מה שנאמר במשה ואהרן שנאמר ונחנו מה. וכן באהרן כתיב ואהרן מה הוא. שהוא מחשב את עצמו לבלי מה כאילו הוא עץ יבש שאין בו שום לחלוחית ע"כ זכה שפרח מטה אהרן היבש. ומה שנתנו לו כ"ד מתנות, כנגד כ"ד ספרים, כדאר"ש בר נחמני א"ר יונתן מנין שאין נותנים מתנות לכהן עם הארץ שנאמר לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וגו'. ובילקוט (יח.תשנה עיי"ש) מנה כ"ד מתנות י"ב במקדש וי"ב בגבולין רמז לדבר זה יהיה לך מקודש הקדשים. כמספר זה דהיינו י"ב יהיה לך מקודש הקדשים דהיינו י"ב שבמקדש, וזה יהיה לך תרומת מתנם לכל תנופות בני ישראל. זהו כנגד י"ב שבגבולין כי אין שם מקדש. ולמעלה פרשת נשא (נשא ו.כג) פרשנו שיש עוד עבודת מתנה והיא ברכת כהנים כה תברכו. כי בה יהיו כ"ה וכאן היא רמוזה ביתור לשון. הנה (יח.ח) עולה ששים כמספר ששים גבורים סביב לה. הרמוזים בברכת כהנים ושם נאמרו פנים מאירות יאר ה' פניו אליך, והיינו הנה בשמחה.

אוֹר הַחַיִּים ויגמול שקדים. רז"ל אמרו (שם) טעם שקדים להעיר שכל המערער על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא ע"כ, ונראה שהוכרחו לומר כן שאין ראוי לבעל הנס לבקש פרי הממהר להפריח שנראה ח"ו הפחתת היכולת שמבקש אחר פרי שממהר, לזה אמרו כי יש טעם בדבר שהוצרך להפריח שקדים ולא פרי אחר לומר שממהר ליפרע וכו' שזולת זה היה מוציא חרוב:

מַלְבִּי״ם והנה פרח מטה אהרן מצד שהיה שם אהרן כתוב עליו ברר כהונת אהרן ומצד שהי' מטה לוי הרר שהלויה מגיע לבית לוי ועז"א מטה אהרן לבית לוי, ויצץ ציץ כתב הרשב"ם כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר כדכתיב והנה פרח מטה אהרן אבל אח"כ ויצץ ציץ לעיני כל ישראל ואח"כ ויגמל שקדים, שאלו היה זה תחלה לא היה נראה לא הפריחה ולא הניצה וגם לא היה לו לכתוב והנה פרח אלא והנה גמל שקדים מטה אהרן לבית לוי, ולדעתי כ"ז היה באהל העדות כמו שמשמע ממ"ש ויוצא משה את כל המטות, שמשמע שגם מטה אהרן הוציא אח"ז וכן בת"י ואנץ נצין ביה בליליא גמר ועבד לוזין, רק שהיה בזה נס אחר, שדרך האילנות שבעת הנצה כבר נפל הפרח, ובעת שגמל הפרי לא נמצא הנץ עוד, ובמטה זה היה הנס שלא נפל הפרח ולא הנץ והיה נמצא עליו הפרח כמו שהתחיל לפרוח שעז"א והנה פרח ועוד פרחים שנגמרה פריחתן שעז"א ויוצא פרח וגם נמצא עליו הנץ וגם הפרי שנגמרה, ונס זה היה מוכרח להעשות, שאם היה פריחה לבד היה אומר שמשה כרת בד של אילן שקדים בעת שהפרח עליו, ובד זה היה דומה עם מטה אהרן וכתב עליו שם אהרן, אבל דבר זה שימצא הפרח והציץ והפרי לא נמצא במציאות:

כד וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת־כָּל־הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי יְהוָה אֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ׃

אוּנְקְלוֹס וְאַפֵיק משֶׁה יָת כָּל חוּטְרַיָא מִן קֳדָם יְיָ לְוָת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ וּנְסִיבוּ גְבַר חוּטְרֵיהּ

אִבְּן עֶזְרָא ויראו. מכתב יד כל אחד:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויראו ויקחו איש מטהו. כי הכיר כל אחד מהם מטהו מתוך שכתב בו את שמו.

סְפוֹרְנוֹ ויראו ויקחו איש מטהו. לכוין סימנם בבתיהם שמא הוחלף:

מַלְבִּי״ם ויוצא ולבל יאמרו שפרח עוד מטה אחד ומשה העלימו או החליפו, הוציא את כל המטות, וירא ר"ל שכל אחד הכיר כתב ידו שכתב שמו על המטה:

כה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הָשֵׁב אֶת־מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי־מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ׃

רַשִׁ״י למשמרת לאות. לְזִכָּרוֹן שֶׁבָּחַרְתִּי בְּאַהֲרֹן לְכֹהֵן וְלֹא יִלּוֹנוּ עוֹד עַל הַכְּהֻנָּה: ותכל תלונתם. כְּמוֹ וּתְכַלֶּה תְּלֻנּוֹתָם; לָשׁוֹן זֶה שֵׁם מִפְעָל יָחִיד לְשׁוֹן נְקֵבָה, כְּמוֹ תְלֻנָּתָם, מרמור"יש בלעז; וְיֵשׁ חִלּוּק בֵּין תְּלֻנּוֹתָם לִתְלֻנָּתָם, תְּלֻנָּתָם תְּלֻנָּה אַחַת, תְּלֻנּוֹתָם שֵׁם דָּבָר בִּלְשׁוֹן יָחִיד וַאֲפִלּוּ הֵם תְּלֻנּוֹת הַרְבֵּה:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אָתֵיב יַת חוּטְרָא דְאַהֲרֹן לְקֳדָם סַהֲדוּתָא לְמַטָרָא לְאָת לְעַמָא סַרְבָנָא וִיסוּפַן תּוּרְעֲמַתְהוֹן מִן קֳדָמַי וְלָא יְמוּתוּן

רַשְׁבַּ״ם לאות לבני מרי: לדורות הבאים שירצו למרוד כגון עזיה: ותכל תלונותם: ותכלה את תלונותם של ישראל כמו צו מן צוה:

רַמְבַּ״ן למשמרת לאות לזכרון שבחרתי לאהרן לכהן ולא ילינו עוד על הכהונה לשון רש"י (רש"י על במדבר י״ז:כ״ה) ואין המטה הזה אות רק על מטה לוי שנבחר משאר השבטים לא על אהרן שתהיה לו הכהונה והנכון למשמרת לאות על שבט לוי תמורי הבכורות כי השריפה אות על הכהונה והפרח על הלויה כמו שפירשתי (רמב"ן על במדבר י״ז:ו׳) וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (במדבר י״ז:כ״ג) כי לכל בית לוי פרח ובזכותם ואפשר שכיון שנודע במטה שאין השם חפץ בבכורות והוא חפץ בשבט לוי שתהיה הכהונה לאהרן בלא תרעומת כי הוא הנכבד בשבט והנשיא בהם במטה ולו תאות שררת השבט ההוא ואינו נכון בעיני כי גרשון בכור לוי:

סְפוֹרְנוֹ ותכל תלונותם. וזאת המשמרת והאות תכלה את תלונותם שלא יוסיפו להתלונן:

מַלְבִּי״ם השב את מטה אהרן לפני העדות וזה משני טעמים: [א] למשמרת להיות ציון אל אהרן עצמו שהוא ושבטו שהמטה מורה עליו יהי' תמיד לפני העדות שומרי משמרת ה' ועמדתו, [ב] שיהיה לאות לבני מרי שלא יחלקו עוד על הכהונה כי בא האות והמופת על הכהונה והלויה, ותכל פעל יוצא המשמרת והאות תכלה את תלונתם תמנע אותם מלהתלונן בעתיד:

כו וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה׃

אוּנְקְלוֹס וַעֲבַד משֶׁה כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָתֵיה כֵּן עֲבָד

אוֹר הַחַיִּים ויעש משה כאשר וגו' כן עשה. טעם שכפל הדבר ירצה על זה הדרך ויעש כאשר צוה ה' וגו' פירוש תיכף ומיד כשציוהו ולא איחר, כאשר צוה ה' פירוש להשיב כן עשה, וכפי זה מאמר כאשר נמשך למעלה ולמטה:

מַלְבִּי״ם ויעש משה שהניח את המטה לפני העדות, וגם כן עשה הוא בעצמו קיים מה שהנחה זו מורה עליו שיהי' למשמרת היינו שהלוי יהיה תמיד לפני העדות ומתמדד עם ה' השוכן שם וזה עשה משה כל ימי חייו:

כז וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה לְמֵימָר הָא מִנָנָא קְטָלַת חַרְבָּא הָא מִנָנָא בְּלָעַת אַרְעָא וְהָא מִנָנָא דְמִיתוּ בְמוֹתָנָא

רַשְׁבַּ״ם אבדנו: ויאבדו מתוך הקהל, אם כן כולנו אובדים מדי יום ביום, כיצד כל הקרב הקרב כל איש ואיש אשר יקרב אל המשכן לשומרו או אל כלי המשכן עם הלוים ימות, שעדיין לא התרה בם הקב"ה שעדיין לא נכתב והזר הקרב יומת, ולכך הוא מזהירם בפרשה זו וזר לא יקרב אליכם, והזר הקרב יומת, שמכאן ואילך לא יקרבו כלל ולא ימותו, שאפילו בפרשת אמור אל הכהנים שכתב שם דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יגש להקריב לחם אלהיו, שם לא פסל אלא בעלי מומים, אבל זרים לא פסל, ומה שפסל בפרשה שלאחריה אמור אליהם כל איש אשר יקרב וגו', באוכל בטומאת הגוף מדבר, אבל בעבודת זרים במשכן ובכליו לא ראינו עדיין חיוב מיתה:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמרו בני ישראל. די לנו שגוענו ואבדנו והנה עוד כל הקרב אל המשכן ה' ימות כמות השרופים ומי יתן ותמנו לגוע אז אמר השם לאהרן שהוא הנגיד על שבט לוי להזהירו שלא יכשילו הלוים את ישראל. וטעם לאהרן על יד משה או כאשר הוא כי גם אהרן נביא היה גם זאת הפרשה לאות כי במדבר סיני היתה כאשר הוקם המשכן ונבחרו הלוים ונפסלו הבכורים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הן גוענו. די לנו שגוענו ואבדנו, והנה כל הקרב אל משכן ה' ימות. וכפל הקריבה שהזכיר קריבה אחר קריבה לומר כל מי שיקרב אל האהל יותר מחברו ימות כמות השרופים, ומי יתן ותמנו לגוע. אז אמר הש"י לאהרן שמנהו נשיא על שבט לוי להזהיר שלא יכשילו הלוים את ישראל. ויתכן לפרש הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו, שבאר הכתוב שלשת השפטים הנעשים במחלוקת הזה, הבליעה והשרפה והמגפה, וכמו שבארתי כבר, ויאמר הן גוענו בשרפה, אבדנו בבליעה, הוא שכתוב ויאבדו מתוך הקהל, כלנו אבדנו במגפה, שהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות. וכן תרגם אונקלוס הא מננא קטלת חרבא הא מננא בלעת ארעא הא מננא דמיתו במותנא, תרגום גוענו קטלת חרבא, והוא כנוי לאש שיצאה מאת ה' שהוא מדת הדין, וכן חרבו של הקב"ה היא מדת דינו כענין שנאמר (ישעיה כז) יפקד ה' בחרבו הקשה וגו'.

מַלְבִּי״ם הן גוענו עתה שראו הפלא הזה נכנס בלבם האימה והפחד ממשכן ה' והשוכן בו ונתנו אל לבם הלא הם בסכנה תמיד אם יתקרבו אל המקדש יותר מדאי ימותו, ועז"א הן גוענו אבדנו במות קרח ועדתו, וכן כלנו אבדנו בעת יצא הנגף שהיתה הגזרה על כלם:

כח כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל־מִשְׁכַּן יְהוָה יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֺעַ׃

רַשִׁ״י כל הקרב הקרב וגו'. אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לִהְיוֹת זְהִירִין בְּכָךְ, כֻּלָּנוּ רַשָּׁאִין לְהִכָּנֵס לַחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶחָד שֶׁיַּקְרִיב עַצְמוֹ יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ וְיִכָּנֵס לְתוֹךְ אֹהֶל מוֹעֵד יָמוּת: האם תמנו לגוע. שֶׁמָּא הֻפְקַרְנוּ לְמִיתָה?:

אוּנְקְלוֹס כֹּל דְקָרֵב מִקְרַב לְמַשְׁכְּנָא דַיְיָ מָאִית הָא אַנַחְנָא סַיְפִין לִמְמָת

אוֹר הַחַיִּים כל הקרב הקרב וגו'. נתעוררו עתה ולא קודם הגם שכבר נאמר להם דבר זה, על דרך אומרם (שהש"ר בפ' ישקני) מאן דנכיס ליה חויא מהבלא וכו':

מַלְבִּי״ם כל הקרב ר"ל האם תמנו לגוע ר"ל האם שלמה ותמה הגויעה שנהיה בטוחים מלגוע עוד, לא כן, שעדן לא תמנו לגוע כי כל הקרב אל משכן ה' ימות גם להבא והננו בסכנת מות בתמידות:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.