כניסה

בְּמִדְבַּר יט

פָּרָשַׁת חֻקַּת
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר׃

אוּנְקְלוֹס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר
מַלְבִּי״ם תורה אור במדרש תנחומא, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה עוסק בפרשת פרה ואומר אליעזר בני אומר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר לפניו רבש"ע העליונים והתחתונים ברשותך ואתה אומר הלכה בשם [ב"ו, נ"א בשם יחיד] א"ל עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ועתיר לפתוח בפרשת פרה תחלה ואמר לפניו יה"ר שיצא מחלצי א"ל חייך שהוא מחלציך הה"ד ושם האחד אליעזר, באשר הענין של פרה והחוקים והפליאות הנמצאים במצוה זו הם עומדים ברום עולם, עד שאמרו ז"ל ששלמה ע"ה אמר ע"ז אמרתי אחכמה והיא רחוק' ממני, המליצו במליצתם בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה עוסק בפ' זו, כי הדבר הקשה והפליאה הוא העסק האחרון אצלנו שכל ההשגות שלנו הולכים מלמטה למעלה עד שפ' פרה הוא אצלנו הלמוד האחרון ואצל ה' הוא הלמוד הראשון כי אצלו ילך הלמוד מהקודם אל המאוחר מלמעלה למטה, אמנם מה רצו במליצתם שאמר הלכה שפרה בת שתים, ומ"ש עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפ' פרה תחלה, הלא ר' אליעזר עתיד לפתוח במשנה ראשונה שבששה סדרי משנה תחלה, מאימתי קורין וכו' עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר"א (למ"ד שרישא ר"א הוא) ומה ענין לזה הפסוק ושם האחד אליעזר שמדבר מן אליעזר בן משה. מזה ראינו כי רז"ל דברו בזה במשל וחידה תפוחי זהב במשכיות כסף למען נבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם: וכבר באר בעל העקדה כי אחר שכל דבר אשר יופסד יופסד אל הפכו יחויב מזה שהדבר שהוא יותר טוב ושלם יופסד אל דבר היותר רע ויותר נמאס, ומן השרש הזה נמשכו דיני הטומאה כי המיתה הוא הפסד הבע"ח או הצומח, הנה כשימות האילן שאין בו רק נפש הצומחת יתהוה ממנו רקב ועפר ואין בו שום טומאה אבל כשיופסד הבע"ח שיש בו נפש חיונית יקרא נבלה ויש בה טומאת מגע ומשא, אולם כשיופסד האדם השומר תורה ומצות שיש בו נפש אלהית נבלתו פחותה ומאוסה יותר מפגרי בע"ח ויש בו טומאת אהל וטומאת שבעה, כי הנפש הזאת כשתופסד לא תעדר לבד אבל ישאר ממנה מציאת רע ורוח טומאה כפי מעלת הנפש שנפסדה, ולכן הכותים אין מטמאין טומאת אהל כי אין להם שלמות הנפש הזאת, וכבר התבאר אצלי שהנשמה האלהית הבאה אל האדם ממרומים שעליה אמר ויפח באפיו נשמת חיים היא אין לה שום הרכבה עם הגוף, ובמות האדם לא תופסד רק תתפרד ממנו ותשוב אל שרשה אל צרור החיים, אמנם נפשו ההיולאנית הנקראת בשם רוח, שהיא נולדת עם הגוף והאדם בימי חייו יעשה בה מלאכת האלכימיא להפכה לעצם רוחני נבדל היא דבוקה עם הגוף דבוק חזק ונקשרה עמו בקשר אמיץ כי היא מולדת בית מכח החומר, והגם שקודם חטא אה"ר היה יכול להפשיטה מן הגוף בעודו בחיים, אחר חטא אה"ר נתמזגה עמו ולא תפרד ממנו עד יום מותו. והנה המלאכה אשר האדם עושה בה בימי חייו להפכה אל עצם רוחני נבדל ע"י העיון והמעשה שעל ידם יפרדו מהם החומריות ויהיו לעצם נבדל רוחני, מלאכה זו לא יצליחו בה רוב בני אדם לעשותה בשלמות, והנפש הזאת לא תתפרד מחברת החומר תיכף אחר המות לגמרי, באשר גם המעשה והעיון שהם האמצעיים האלכימיים העוסקים במלאכה זאת כל ימי חייו אינם נקיים מתערובות פניות זרות וכונות חוץ פונים להנאת חומריים ואהבת עצמו, ועי"ז תתקלקל המלאכה הזאת ולא תגיע לשלמותה, וע"כ גם אחר המות נשארו חלקים אלה הרוחנים מעורבים עם הבשר המת ונפסדים עמו ובהם שורה רוח טומאה גדולה אשר מטמא באהל טומאת שבעה, עד שיתבלה הגוף בעפר שאז יתפרדו החלקים האלה וכמ"ש בפי' שה"ש בפסוק אחות לנו קטנה, וכבר אמרו בשבת (דף קנ"ב) כל מה שאומרים בפני המת וכו' וחד אמר עד שיתעכל הבשר דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, כי כ"ז שלא נתעכל הבשר עדיין חלקי נפש סבוכים בבשר ומתערבים עמו, וכבר פי' בצל"ח מ"ש בברכות (דף י"ט) במעשה של החסיד שלן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זל"ז ואמרה לחברתה בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות באה לעולם ואמרה לה איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים, שר"ל שמפני שנקברה במחצלת של קנים לא נתעכל הבשר ולא יכלה להתפשט מן הבשר ולעלות למעלה, וחלקי הנפש הזאת הנפסדת אשר רוח טומאה שורה בם כשיגעו באדם החי או אם יהי' עם האדם החי באהל יטמאו אותו טומאה חמורה, והיה התקנה לזה לקחת פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום ולשרוף אותה לאפר, שהפרה תציין גוף החזק והעצום, ושכח החיים ממלאה אותו שע"ז מורה מראה האדומה, וישרף אותו לאפר עד שיפרד ממנו כל כח נפשי כי האפר אין בו טומאה, וכשיזה ממנו על מי שטמא ע"י חלקי הרוח הנפסד, יוציא את הטומאה, שסגולתו יהי' לשאוב כח הטומאה אל האפר הטהור, וכמ"ש במד' במשל מי שנכנסה בו רוח חזזית מביאים עקרים ומעשנים תחתיו והיא בורחת, וכן יהי' סגולה זאת באפר פרה, ומזה נתן ג"כ רמז למעשה פרה שיעשה האדם בעצמו להטהר מטומאתו אם יוכל לבטל כל כחות הנתלים בחומר ולהפשיט הנפש מן הגויה ע"י שיעשה בה מלאכת האלכימיא בחייו, שהנפש ההיולאנית תשוב עצם רוחני נבדל טהורה ונקיה מתערובות החומר,שמלאכה זו עשה משה בחייו שלחם לא אכל ומים לא שתה וקרן עור פניו, כי נתבטלו כל כחות החומר ויהיו כאפר משרפת הפרה וצדיקים כמוהו אין מטמאים וכמ"ש במד' ויקחו אליך פרה רמז רמז לו שכל הפרות כלות ושלך עומדת, ר"ל מדוע אמר ויקחו אליך ולא אמר קח לך רמז שפרת משה עומדת ר"ל מה שהוא בטל את חמרו והיה כאין וכאפר זה נשאר בקביעות, אבל יתר בני אדם שהשתדלו לעשות פרה ר"ל לבטל החומריות שלהם לא נשארה קיימת. והנה מרע"ה נפרד מן חשכת החומר לגמרי ויהי שם עם ה' כאחד מצבא המרום הרוחנים כמ"ש בסוף פ' משפטים, ואמרו במליצתם שפי' מן האשה, שחוץ מפשוטו פי' ג"כ מן האשה הראשונה שהיא החומר שהיא הזווג הראשון של האדם כמ"ש בפי' מעשה בראשית, אולם אם יש בכח אדם אחר חוץ ממשה להגיע למדרגה זו שיהיה מופשט מן החומר לגמרי עד שיהי' הגוף אל הנפש רק כלבוש שיכול לפשטו וללבשו בכל פעם ושהנפש הפנימית לא תרגיש כלל במכאוב הגוף ובצערו או בענגו וטובו, בזאת נחלקו החכמים בדור ודור ורבים היו שפרשו את עצמם מן הישוב למדבריות והמיתו את חומרם לגמרי כמ"ש שאם ימות יחיה ועזבו את העולם ומאסו בו והם הנקראים במליצת חז"ל מתי מדבר כמו שית' אח"ז, ויש שהי' דעתם שאחר שנתערבו כחות הנפשיות בהחומר אחר חטא אדם הראשון א"א שיתפשט מן החומר לגמרי כל עודו בחיים, וכבר בארתי במקום אחר שהי' בזה חלוקי דעות בין ב"ש לב"ה, ששמאי הי' אומר על כל בהמה נאה זו לשבת והלל היה אומר ברוך ה' יום יום, ששמאי הי' פורש א"ע מעניני העולם לגמרי ועסק רק בצרכי השבת שמורה על השבת הגדול שהוא עוה"ב כמ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ולא נהנה מהעולם רק מה שהוא הנאה רוחניית שהיא ענין השבת, והלל הי' דעתו שאין לעזוב את העולם לגמרי והי' אומר ברוך ה' יום יום, ומי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב"ש פוסלים וב"ה מכשירים, שהסוכה מציין עזיבת העולם ועניניו שיוצא מדירת קבע לדירת עראי, ולשטת ב"ה די אם ראשו ורובו בסוכה הגם ששלחנו בתוך הבית, ר"ל הגם שאוכל ושותה ושלחן ערוך לו בתוך הבית שהוא בחיי העוה"ז ואינו פורש מן העולם לגמרי לענות נפשו ולצער עצמו באכילה ושתיה, וב"ש פוסלים כי הם ס"ל שצריך לפרוש מעניני העולם מכל וכל ושלא ליהנות שום הנאה גשמיית רק לומר זו לשבת: ואמרו בחידותם בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף עג ע"ב) אמר רבב"ח א"ל ההוא טעיא תא אחוי לך מתי מדבר אזלי חזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי וגנו אפרקיד, והוה זקיפא ברכא דחד מינייהו ועייל טייעא תותי ברכיה כי רכיב גמלא ולא נגע בי' פסקי חדא קדרא דתכלתא דחד מינייהו ולא הוה מסתגי לן, אמר לי דלמא שקלית מידי מינייהו אהדרינן, דגמירי דמאן דשקיל מידי מינייהו לא מסתגי ליה כו', אתי לקמי' דרבנן א"ל כל אבא חמרא, למאי הלכתא עבדית הכי למידע אי כב"ש אי כב"ה איבעי' לך למימני חוטין ולמימני חוליות, ר"ל שהאי טעיא הראה לו כת האנשים שברחו מן הישוב והתבודדו במדבריות והמיתו את חומרם ע"י חיי העוני והצער בשכנם חררים במדבר הקוטפים מלוח עלי שיח ודכאו חייתם ברעב ובצמא ובחוסר כל וע"כ קראם בחידתו בשם מתי מדבר, כי שכנו במדבר באשמנים כמתים מן העוה"ז, וצייר אותם שנדמו כשכורים מיין, שההתלהבות הנפשי בבטול כחות הגוף יכונה במליצה כשכורי יין, שעל מליצה זו אמרו בנו"א שתויי יין נכנסו (וכמו שכתבתי בס' שירי הנפש על פסוק כי טובים דודיך מיין, נזכירה דודיך מיין, הביאני אל בית היין), וגנו אפרקיד, שהיו פניהם פונים למעלה אל הרוחנים, ומצייר ששכבו ולא עשו מעשים בפועל, כי הי' ענינם רק העיון במושכלות שזה ציור היין ופניות פנים למעלה, וראה שבעת יעסקו במעשה המצות ויגביהו רגליהם לרוץ בדרך המצות אז רצו במהירות כ"כ עד שטעיא רכיב גמלי לא נגע ביה, וזה כמליצה שאמרו חז"ל על פסוק את רגלים רצת וילאוך ואיך? תתחרה את הסוסים, צדיקים שרצים לפני ?סוסים על אחת כו"כ, ר"ל שאז גם צדיק הרץ במהירות לעבודת ה' שדומה כרוכב גמל ורומח בידו ללחום מלחמת ה' לא הגיע למדרגתם ולזריזותם. עפ"ז אמר שפסיק קרנא דתכלתא דחד מינייהו. כי ידוע שמצות תכלת היה ענינו שילמד האדם לצמצם תאותיו להנהגת הפרישות, כי מראה התכלת הוא המצמצם את ראות העין, אולם הצמצום התוריי הוא שיתנהג בדרך האמצעי, שהתכלת הוא הממוצע בין מראה הלבן שמפזר את הראות לגמרי ובין מראה השחור שמצמצם אותו לגמרי, כי הפרישות התוריי היא מוגבלת שישמור התרי"ג מצות שהציצית רומזות עליהם, כמ"ש וזכרתם את כל מצות ה' וכו' ולא תתורו וכו', לא הפרישות היוצא מגבול התוריי שיקוץ בחיים לגמרי, וע"כ כשרצה לקחת קרנא דתכלתא דחד מינייהו, ר"ל להתנהג בפרישות כפי דרך מתי מדבר האלה לא יכול ללכת בו, כי הוא תהו לא דרך כי זה יוצא מדרך האמצעי שהוא הדרך הסלול לפנינו ללכת בו בחיים, וע"כ הי' מוכרח לעזוב דרך הזה שא"א ללכת בו, וע"ז אמרו לו חכמים למאי הלכתא עבדית הכי, ר"ל למה נסית ללכת בדרך מתי מדבר אלה, למידע אי כב"ש אי כב"ה, באשר נסתפקתי אם יש להתנהג בהנהגה כב"ש שהיה דעתם שטוב לפרוש מן העולם לגמרי או כב"ה שדעתם שאין לעזוב את החיים והעולם יותר מגבול התורה, היה לך למימני חוטין ולמימני חוליות, הלא ממנין החוטין והחוליות נרמז מנין תרי"ג כמ"ש הפוסקים, הרי מבואר שלא צותה להגביל את הפרישות יותר מתרי"ג מצות אשר נצטוינו ללכת בם ולא הוסיף עליהם דבר אשר לא צוה ה' אותם: והנה נמצא לחז"ל על ענין זה אגדה נפלאה סתומה וחתומה בב"מ פרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פ"ו), שספר שם ממיתתו של רבה בר נחמני שהיה נרדף מן המלכות, וז"ל. ערק ואזל לאגמא הוה יתיב אגירדא דדקולא (פרש"י על גזע דקל קצוץ) וקא גריס, קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא, אם בהרת קורמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע' אמרי טמא, אמרי מאן נוכח נוכח רבה ב"נ דאמר רבב"נ אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות, שדרו שליחא בתריה לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה מדלא הוה פסק פומיה מגרסא, אדהכי נשב זיקא ואווש ביני קני סבר גונדא דפרשי הוא אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא, כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור, יצתה בת קול ואמרה אשריך רבב"נ שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה. נפל פתקא מרקיע רבב"נ נתבקש בישיבה של מעלה, נפקי אביי ורבא וכולהו רבנן לאעסוקי ביה לא הוו ידעי דוכתיה, אזלי לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי אמרי ש"מ התם הוא ספדוהו תלתא יומין ותלתא לילותא נפל פתקא כל הפורש יהא בנדוי ספדוהו שבעא יומי נפל פתקא לכו לבתיכם לשלום, המאמר הזה אשר היה לצחוק וללעג בפי כל הדוברים עתק על אגדות חז"ל הוא כולו חידה נפלאה אוצר בתוכו משל ומליצה והון יקר ונעים, ספר כי רבב"נ אחר שנרדף מן המלכות ולא יכול עוד ללמוד עם המון תלמידים ערק ואזל לאגמא, המליצה שפירש א"ע מכל עניני החומר והעולם עד שהיתה נפשו מופרדת מגופו בלתי מרגשת בעניניו כלל, ובזה אזיל לאגמא, אם כפשוטו על הפרישות מן הישוב אל המדבר כמתי מדבר הנ"ל שהם הפורשים א"ע מן הישוב, ואם לפי המליצה שנפשו יצאה מן העיר אל המדבר ר"ל שפרשה א"ע מן הגוף שהוא העיר הקטנה שבספר קהלת שאנשים בה מעט, שהיא הגויה וכחותיה, אל האגם שהוא חוץ לעיר, כמו שתמצא מליצה זו בכל ספר שיר השירים שבכל עת שנפרדה הנפש מן החומר והוכנה אל הנבואה ימליץ שיצאה הרעיה הקדושה מן העיר אל המדבר כמו שכתבתי בפירושי לשיר הזה בספר שירי הנפש: יתיב אגירדא דדקולא וקא גריס עתה מתחיל לספר ענין נפלא אשר ראו ברבה בר נחמני בעת מיתתו. הנה כשהגיע זמנו לפטור מן העולם וחכמי ישראל התאספו ועמדו סביב מטתו, ראו בו דבר חדש ונפלא מאד, שמצד אחד ראו שכל חלקי הגויה כבר מתו ופסק כח חיותם ולא נשאר חיות הגוף רק בלב ובאברים הקרובים אליו, ורבה בר נחמני העקרי שהוא נפשו [שהוא עקר אשר נקרא בשם רבה ב"נ כי הגויה אינו האדם העצמי רק הלבוש אליו או המקום או הכסא שעליו תעמוד או תשב הנפש הפנימית שהיא נקראת בשם רבה ב"נ], ע"ז יספר שרבה ב"נ הפנימי ר"ל נפשו האלהית יתיב אגירדא דדקולא, ר"ל שהגוף לפי כח הצומח שבו שמצדו נמשל לדקל ולעץ השדה, כבר מת, והדקל שלו, ר"ל גופו, כבר נקצצו סעיפיו וענפיו, וכל הדקל היינו שכל גופו כבר מת ונקצץ, ולא נשאר בו רק הגזע והשרש שהוא הלב הריאה והכבד שהיה בם עוד חיות ויתר כחות הצומח שלו כמו כח הזן והמגדל ודומיהם כבר חדלו מלחיות, ועל הגזע של הדקל הקצוץ הזה יתיב רבב"נ, ר"ל שעל מעט חיות שהיה בו עוד בשרש גופו שהוא הלב ישבה נפשו והיתה עוד בגוי', ובכ"ז קא גריס היה עוסק עדיין בתורה ולא הפסיק מלמודו, עד שמזה ראו שנפשו הפנימית איננה מרגשת כלל במיתת הגויה, כי כבר היא מופשטת ונפרדת מחברתו עד שאינה מרגשת בחליו וצרתו ואבדונו כלל, ואחרי שראו בו זה החדוש איך הגיע למדרגה כזאת שהנפש תהיה מופרדת מן הגוף לגמרי עד שלא תתפעל ולא תרגיש כלל במיתתו, הלבישו דבריהם במשל ומליצה, וישאו משלם שיש פלוגתא במתיבתא דרקיע בספק אם בהרת קודמת לשער לבן או שער לבן קודם לבהרת, וכוונת המליצה הזאת כי הטעם מה שבהרת קודמת לשער לבן טמא ובהפך טהור, כי הנגעים הם באים ע"י חטא כמ"ש ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם שרושם החטא בוקע ועולה דרך העור ועושה רושם בגוף החוטא, וכמ"ש בספרא תזריע (סי' מ"א) והיה בעור בשרו נגע מלמד שהוא מצטער ממנו, וע"י הנגעים והיסורים יתעורר לשוב בתשובה וישוב אל ה' וירחמהו, ואם אחרי ההסגר ביסוריו לא פשה הנגע ולא צמח בו שער לבן זה סימן שהיטיב מעשיו ועשה תשובה, שאל"כ הרי הוא עומד במרדו אחרי היסורים וזה מגדיל חטאו שלא נכנע גם אחרי נגעים ויסורים וראוי שיפשה הנגע כפי שהגדיל את פשעיו, ואם לא פשה הרי שב בתשובה וטהר, אבל אם פשה הנגע טמא, כי זה סימן שלא עשה תשובה שלכן פשה הנגע, וכן אם צמח בה שער לבן שזה מורה שנשתרש בו הנגע עד שהזקינה וגם שיבה זרקה בו ג"כ טמא, אבל אם שער לבן קודם לבהרת אין ראיה שעמד ברשעו, אחר שלא נתחדש סימן טומאה אחר ההסגר, עפ"ז אמרו במליצתם שעתה לפי מה שראו ברבה ב"נ ימצא מציאות שיהיה ספק אם בהרת קודמת לשער לבן או שער לבן קודם לבהרת, והוא אם ימצא איש כרבב"נ אשר הפשיט את נפשו מגופו עד שנפשו לא תרגיש ולא תדע כלל מיסורי הגוף, ובכ"ז באו עליו נגעים בעבור חטא קל, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ולדעת חז"ל בברכות (דף ה) ימצאו נגעים שהם יסורים של אהבה כמש"ש הא לן והא להו ואבע"א הא בצנעא הא בפרהסיא, ובכ"ז הוא אינו משים על לבו לשוב בעבור הנגעים אחר שאינו מרגיש בנגעי הגוף כלל, ובזה יפול ספק אם שער לבן קודם לבהרת או אח"כ, כי יוכל להיות שלא הרגיש ביסוריו כלל ולא ידעינן אם נתחדש השער לבן אחרי הרגישו בנגעים שיהי' טמא מצד שלא נכנע מן הנגעים, כי הלא לא הרגיש אותם ולא ידע בהם, אולם כלל מציאות זה שיוכל אדם להפשיט את נפשו מגופו באופן זה עד שיהי' ספק אם קדמו השער לבן או קדמה הבהרת דהיינו שנפשו לא תרגיש כלל בנגעי גופו, יש בזה חילוק בין הקב"ה ובין מתיבתא דרקיע, ר"ל מצד הנהגת הטבע ומערכת השמים הפועלים בעולם השפל שזה נקרא מתיבתא דרקיע הוא דבר שאי אפשר, כי כפי הטבע הרכבו החמריים והצורות בקשר אמיץ וע"י תנועות המתיבתא דרקיע והמערכת שע"י יתמזגו התימרים עם צורותיהם יחויב שהנפש תרגיש בנגעי הגוף ויסוריו, ובודאי הרגיש בנגעיו ובהרת קודמת לשער לבן, אבל מצד עצם בריאת ה' שברא את אדם הראשון באופן שתפרד נפשו מגופו כמו שהי' באדם קודם החטא, יצויר זה שהנפש תתפשט מן הגוף עד שלא תרגיש ביסורין, ועז"א שהקב"ה אמר טהור, ר"ל שלפי ההנהגה הנסיית שזה מיוחס להנהגת ה' לבדו למעלה מהטבע יצויר ספק זה והוא אומר טהור, ומתיבתא דרקיעא אמרי טמא, ר"ל אבל לפי תהלוכות הטבע והמערכת לא יצויר זה, ור"ל שזה יצויר. כפי הנס ולא יצויר כפי הטבע, ובזה אמרו מאן נוכח נוכח רבב"נ, ר"ל שע"י רבב"נ נמצא הוכחה שיצויר מציאות כזה שיפשיט את נפשו מגופו באופן זה עד שלא ירגיש בנגעיו כלל, דאמר אני יחיד בנגעים, שרבב"נ הוא יאמר שאינו דומה לשאר בני אדם שאם יבואו עליו נגעים ירגישו בהם שני חלקיו שהם הגוף והנפש, אבל אני כשיבואו עלי נגעים אין מרגיש בהם רק הגוף לבד לא הנפש, ורק יחיד ר"ל חלק אחד מרגיש אותם, ויותר מזה כי גם אני יחיד באהלות שגם בעת המות שחלקי הגוף גועים ומתים לא תרגיש הנפש במיתת הגוף ולא ירגיש רק יחיד שהוא הגוף לבד, שדרי שליחא בתרי' אח"כ הגיע רבב"נ עד שערי מות והתחיל להיות גוסס שזה סימן המות, ועז"א ששלחו את מלאך המות שימיתהו היינו שכבר התחיל למות, בכ"ז לא מצי מלאך המות למקרב ליה, הגם שהמלאך קרב אל גופו לא יכול לקרב אליו בעצמו, ר"ל אל נפשו הפנימית (כי הגוף ששלט בו המות הוא רק לבושו של רבב"נ לא הוא עצמו ר"ל נפשו שהיא היא העקר), כי נפשו הפנימית לא הרגישה בו כלל, ומאין ידעו זאת שלא קרב אל נפשו ? אומד, מדלא הוה פסק פומיה מגרסא, שזה הכירו ממה שראו שגם בהיותו גוסס לא הפסיק מלמודו הרי שנפשו לא הרגישה כלל מיתת גופו. אדהכי נשב זיקא ידוע שהלב הוא המת לבסוף, שכל עוד חייתו בו הלב חי והריאה מרחפת עליו ברוח חיים, וברגע האחרונה של הגויעה יצא הרוח מן הריאה ונשמע מן קני הריאה קול חצוצרה כרוח יוצא ומוציא קול מקני הריאה, על מליצה זו אמרו אדהכי נשב זיקא ואווש ביני קני ר"ל ברגע הגויעה אז הרגישה נפשו את המות, אבל לא הרגיש כי הרוח נושב ומוציא קול בחדרי לבו רק נדמה לו כי הקול הזה בא מבחוץ. סבר גונדא דפרשי הוא ואמר תינח נפשי' דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא מזה ראו איך היתה נפשו מופשטת מגופו באופן שגם בעת מות הגויה היתה הגויה בעיני נפשו כדבר חוצה לו, ולא ידע כלל שנעשה איזה שנוי בגופו, כי ניחא נפשיה אמר טהור טהור ר"ל שאצלו לא יצויר מציאת הטומאה אחרי מותו, כי שני חלקיו היו טהורים במותו, אחרי שנפשו היתה נפרדת מגופו לגמרי בעוד בחיים חייתו, לא נשאר שום טומאה לא בגופו כי לא נשארו בו חלקים רוחנים מחלקי הנפש סבוכים בבשרו שהם הגורמים טומאת המת, אחר שנתפרדו מגופו לגמרי, ועז"א אשריך רבב"נ שגופך טהור ולא יצויר בו טומאה מצד הנפש כי היתה טהורה מופשטת מכל טומאת הגויה בעודה בחיים כמ"ש ויצאה נשמתך בטהרה וע"ז כפל ואמר טהור טהור, נפל פתקא מרקיעא רבב"נ נתבקש בישיבה של מעלה מספר כי לפי מדרגת רבב"נ שהיתה נפשו מופשטה מן הגוף לגמרי לא היה ראוי שימות כי המיתה נגזרה על אה"ר אחר החטא שהתמזגה הנפש עם הגוף עד שלא תוכל להפרד ממנו עד ימות ולזה המיתה מוכרחת, אבל רבב"נ שהפשיט את נפשו מגופו בעודו בחיים, שב אל מדרגת אה"ר קודם החטא שהיתה נפשו נפרדת מן גופו ואכל מעץ החיים וחי לעולם, א"כ לא היה צריך שימות, מזה ראו שמיתתו לא היה כדי שיעזוב את הגוף המעכב ומשבית את הנפש משלמותה, רק שהיה גזרת עירין מצד הגזרה הכוללת שגזר על מין האנושי בכלל, וכמ"ש חז"ל בשבת (דף נה) והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו ? ומשיב מקרה אחד לצדיק ולרשע, והמליצו זה כאלו נפל פתקא מרקיעא ר"ל שמיתתו לא היה מחויב מצד עצמו וטבעו רק מצד גזרת שמים, שנתבקש בישיבה של מעלה ר"ל שקוראים אותו לעלות מישיבת עולם השפל אל ישיבה העליונה, כאדם הנוסע ממקום זה לשבת במקום אחר (וגם רמז שאינו כשאר מתים שהנפש תעמוד תחלה בג"ע התחתון עד שתפרד לגמרי מן הגוף אחר י"ב חדש ואז תעלה למעלה כמ"ש במק"א כי נפשו ההיולאנית נפרדה כבר מגופה ותעלה תיכף לישיבה של מעלה). נפקי אביי ורבא וכולהו רבנן לאעסוקי ביה לא הוו ידעי דוכתיה ר"ל שאז התאספו החכמים להתעסק בדבר הזה, ר"ל לעסוק בדרך הזה שהלך בו רבב"נ שפירש א"ע מן החיים והחומר לגמרי ולעסוק אם ראוי שיתנהגו גם הם כמוהו, ולא ידעו דוכתי' ומקומו, ר"ל את מדרגתו, שכבר כתב הרמב"ם במו"נ ששם מקום הונח על המעלה והמדרגה, שלא יכלו לדעת ענין זה ומדרגתו, כי נפל אצלם ספיקות בענין הזה ולא היה להם ציור נכון לדעת מהותו. נפקי לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי אמרי ש"מ התם הוא ר"ל אז נפקי לאגמא היינו שנסו א"ע לצאת מן העיר שהוא הגויה ולפרוש א"ע מכל עניני העולם והחיים, כמ"ש למעלה על ערק ואזיל לאגמא, ואז חזו צפרי דמטללי וקיימי, החכמים בחידותיהם יכנו את הנפשות בשם עוף השמים וצפרים, כי כמו שהצפור מתנשא לעוף בין ארץ ושמים כן הנפש הוא מגבהי ערומים, כמ"ש בסנהדרין הנשמה אומרת מיום שנפרדתי וכו' הריני כצפור, ובמדרש קהלת על עוף השמים יוליך את הקול, וגם המלאכים מכונים בשם זה כמ"ש בב"ר (פ"ג) בחמישי נבראו מלאכים שנאמר ועוף יעופף, ויש הבדל בין הצפרים האלה, שהשכלים הנפרדים שהם המלאכים הם קיימים בהשכלתם, כי הם תמיד שכל משכיל בפועל, לא כן השכלים המורכבים בגויות שהשכלתם יוצאת תמיד מכח אל הפועל אינם קיימים בהשכלתם, כי עוסקים תמיד להוציא שכלם אל הפועל, וזה מעלה להמלאכים, לעומת זה יש מעלה לשכל הנקשר בגויה שיש לו צל שהם משיגים השכלות התלוים בזמן ובמקום, ועי"ז משיגים מעניני העוה"ז, משא"כ המלאכים שאין משיגים השכלות כאלה, או אמור שהמלאכים לא ישיגו רק דברים הכוללים אבל אין משיגים דברים המיוחדים המושגים על ידי החושים, וכמו שהמליץ ע"ז בע"י (שער יו"ד) מ"ש במד' אתה מוצא מי שהוא בחשך רואה מה שבאור ומי שהוא באור אינו רואה מה שהוא בחשך אבל הקב"ה הוא אור ויושב באור ורואה מה שהוא בחשך שהאדם מצד שהוא בחשכת החומר הוא משיג דברים החומרים המוחשים בחוש שהם דברים שבחשך ומפשיט מענינים המיוחדים השגות הכוללים, ובזה משיג גם מה שבאור, אבל המלאך שהוא באור בהיר ואין צל בינו ובין האור אינו משיג רק דברים הכוללים לא דברים המיוחדים, שעז"א שאינו משיג מה שבחשך, וכמ"ש בב"ר (פט"ז) שהקב"ה שאל לאדם על שמות בע"ח ואמר לזה נאה לקרותו שור ולזה נשר וכו', ואמר הקב"ה למלאכי השרת חכמתו של אדם מרובה משלכם, שהכרת הפרטים בשמותיהם אין זה בחק המלאכים רק בחק האדם ששכלו מורכב בחומר, וזה מעלה להאדם שי"ל צל ומציל, וראו כי רבב"נ היו לו שתי המעלות שאמר ע"ז שחזו צפרי דמטללי וקיימי היינו שכליים שיש להם צל, ר"ל שהם נתונים בחומר ועי"כ הם משיגים גם דברים חומריים ופרטים כהשגת בני אדם, וגם וקיימי ר"ל שהם ג"כ שכל בפועל שעומדים על מצב אחד, כי ע"י שמפשיט נפשו מן החומר ישיג השגה פתאומית ברוה"ק כהשגת השכלים הנפרדים. ספרוהו תלתא יומי ותלתא לילותא הנה אמרו ג' ימים לבכי וז' להספד, ר"ל שג' ימים הראשונים בוכים על הפרד הנפש מעה"ז וד' ימים האחרונים מספידים את הגוף הבלה בעפר, והם חשבו שעל רבב"נ א"צ הספד על הגוף כי כבר נפרדה ממנו נפשו בחיים ונפל פתקא כל הפורש יהא בנדוי, כי צריך שיספידו גם על הגוף ככל המתים, והם אחר שנפקו לאגמא שפרשו א"ע מכל עניני החומר ורצו להתנהג כרבה ולהגיע למדרגתו אבל הנהגה זאת לא יגיע אליה רק אחד בדור והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, ולכן נפל פתקא לכו לבתיכם לשלום שיחזרו לעסוק בעניני עולם ובעניני בתיהם: וכבר אמרנו שבענין זה היו מחולקים בית שמאי וב"ה ששמאי והנמשכים אחריו היה דרכם למאס בעה"ז ולעזוב כל עניני החומר, והלל והנמשכים אחריו היו אומרי' שאין לעזוב את העולם, וכבר אמרו שב"ש וב"ה נחלקו אם טוב לו לאדם שנברא משלא נברא כי ב"ש קצו בעה"ז ורעותיו ומאסו בו, והשתדלו תמיד להפשיט הנפש מן הגוף, והיו אומרים שטוב היה לו לאדם אם לא הי' נברא לחיות עם הגויה שהושמה הנפש במאסרו לרעתה, וכבר כתב האריז"ל שמה שאין הלכה כב"ש וכרשב"י הוא מפני גודל מעלתם שלא עסקו בתורת העה"ז כלל רק בתורת עולם האצילות כי התורה מתפשטת בכל עולם ועולם והם נפרדו מן העה"ז ועסקו בתורת השכליים הנפרדים, והתורה כפי סודותיה בעולמות העליונים הלכותיה משונים מכפי ענינה בעולם הגופים, ואמרו שבשמים פוסקים כב"ש וכרשב"י, ושכן יפסקו ההלכה לעת"ל כשיתפשטו הנפשות מן הגופים שאז תהיה ההלכה למטה כמו שהוא בעולם העליון, ועז"א כי תורה חדשה מאתי תצא, שתהיה התורה למטה כמו שהיא אתי למעלה עכ"ד, ובזה יל"פ מ"ש אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום, ר"ל שאם תראה ב"ש ור"ש שאין הלכה כמותם אל תבזם, ואל תהי מפליג לדברים שנאמרו בשמם, כי אין לך אדם שאין לו שעה שלעתיד יהיה הלכה כמותם ואל תאמר שא"כ יהי' שנוי בהלכות התורה, ע"ז משיב ואין לך דבר שאין לו מקום, שבעולם העליון יש מקום להלכות אלה שנאמרו לפי הסוד והרוחני וע"כ כן יהי' לעתיד כשיהיה העולם ברוחניותו: ובזה נעמוד על המאמר תמוה לרבותינו בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ט) תנן התם חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים, וזה תנורו של עכנאי וכו', אמר ר"א אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו וכו' א"ל אין מביאים ראי' מן החרוב, חזר ואמר אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו המים לאחוריהם א"ל אין מביאין ראיה מאמת המים, חזר ואמר אם הלכה כמותי כותלי בהמ"ד יוכיחו הטו כותלי בהמ"ד ליפול וכו' חזר ואמר אם הלכה כמותי מן השמים יוכיתו יצתה ב"ק ואמרה שהלכה כר"א, אמר ר' יהושע לא בשמים היא שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחים בב"ק. שידוע שר' אליעזר שמותי היינו מתלמידי ב"ש כמו שפי' התוס' והוא היה נמשך אחר שטת שמאי שיכול האדם להפשיט את נפשו מגופו עד שיהיה כאחד מן השכליים הנפרדים מחומר כנ"ל, והחכמים נמשכו אחר שטת ב"ה שזה דבר שא"א אחר זוהמת הנחש הקדמוני שנתערבו כחות הנפשיים עם החומר ונרכבו עמו, ועפ"ז עמדה המחלוקת בתנורו של עכנאי שידוע שהאדם נמשל לכלי חרס שאינו מתטהר מטומאתו כ"ז שהוא שלם עד שישבר ויתבטל מתורת כלי, וכן האדם לא יטהר עד שימות ויבלה בעפר, אמנם מי שהמית את עצמו בחייו וגופו נשבר ונדכה והיה כעפר ועודו חי, זה דומה כתנורו של עכנאי שהגם שהתנור נחתך ונחלק לחוליות, בכל זה הוא מחובר ע"י החול שבין החוליות, וכן הגוף הנדכה ונשבר בכ"ז אחר שעדן הוא חי יש שאלה אם דומה ככלי שנשבר או לא, ור' אליעזר שסובר שהתנור הזה הגם שהוא עומד שלם ע"י חבור החול בכ"ז אחר שהוא מחותך לחוליות הוא טהור, וכן האדם הזה שנדכה ונשבר ע"י שבטל אותו בחייו הרי הוא כעפר ואפר ואין בו טומאה וכמ"ש רבב"נ טהור טהור, וחכמים לשטתם כשטת ב"ה שא"א שיבטל הגוף בחייו לגמרי כי כל עודו חי נחשב ככלי שלם ועודו מקבל טומאה, כי כן ס"ל בתנורו של עכנאי שאף שהוא מחותך אחר שמחובר ע"י החול לא בטיל מתורת כלי, וע"ז קראו אותו תנורו של עכנאי, ר"ל התנור של הנחש הקדמוני כי היה עיקר המחלוקת בענין הנחש הקדמוני והזוהמא והטומאה שהטיל באדם, אם יוכל לטהר אותה בעודו חי אם לא. ואמר ר' אליעזר אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח ואמת המים וכותלי בהמ"ד יוכיחו, הנה גוף האדם נמצאים בו שלש נפשות, שהם נפש הצומחת ונפש החיונית ונפש המשכלת, ומי שירצה לדכא ולבטל כחות גופו שיהו כאין וכאפס והרוחניית תגבר על החומריית צריך שיבטל כחות נפש הצומחת, כמו שהיה במשה שלחם לא אכל ומים לא שתה ופרש מן האשה שבזה בטל כח הזן והמוליד שהם מפעולות נפש הצומחת, וצריך לבטל כל התכונות והמדות הרעות שהם מפעולות נפש החיונית, כמו שהיה במשה שהיה עמו מכל האדם, וצריך לבטל הצמצום של הנפש המשכלת כי מצד שהשכל נתן בחומר כנפיו קצוצים ולא יכול להגביה עוף להשכיל השגות גבוהות באמתת האלהות ובענינים מופשטי החומר ולא להיות משכיל בפועל, אבל כשיפשיט מלבושי החומר מעליו תצא נפש השכליית ממאסרה ותשיג השגות פתאומיות גם בדברים מופשטי החומר, כהשגת השכליים הנפרדים מחומר, וכבר בארתי בפי' בראשית (סי' אל"ף פסוק כו) בתורה אור שם, שרז"ל במשליהם מליצה חידות להם ע"ז, שבבריאת האדם ברא ה' שלש כתות של מלאכי השרת ונתן אצבעו ביניהם ושרפן שהוא האפשריות שנתן לאדם לבטל שלש כחות הגופנים של נפש הצומחת והחיונית והמשכלת ולדכא אותם בכח בחירתו שיהיו כאין וכאפס עיי"ש, ויסוד מוסד אצל חכמי חרשים שהקב"ה ערך את האדם כעולם קטן, אשר מצויר בו כל כחות מעשה בראשית אשר בעולם הגדול שהעולם הגדול, כולו נערך כדמות אדם שכל חלקי העולמות הם אברים פרטים של האדם הגדול הזה ורוח אלהים המתפשט בכל העולמות להנהיגם ולהחיותם הוא הרוח והנפש של האדם הגדול הזה, ונגדו ברא את האדם שהוא עולם קטן כי נמצאו בו כל הכחות שנמצאו בעולם הגדול ונפש אלהות המחיה את גופו נדמה כאלהות המתפשט בעולם הגדול ומחיה כל פרטיו, וה' ערך שני עולמות האלה על אופן שהנהגת רוח אלהים חיים את העולם הגדול ימשך לפי מה שינהיגו הנפשות את עולמיהם הקטנים ר"ל את גויותיהם, שאם הם מושלים על גויותיהם ומנהיגות אותם בבחירה החפשיית לדכא כל כחות הגויה תחת ממשלת הנפש, כן גם בעולם הגדול יתבטלו הטבעיים לפני האלהות ואז תבוטל הטבע גם בעולם הגדול ויתנהגו העולמות בהנהגה אלהית נסיית למעלה מן הטבע, אבל אם לא יכניעו את הגויות תחת ממשלת הנפש, והעבדים שהם כחות החומרים יתפרצו מתחת אדוניהם שהם הנפשות כן גם בעולם הגדול תגבר הטבע והנהגה הנסיית האלהית תתעלם ותסתתר ובזה יש כח להצדיקים למשול בכל מעשה בראשית, שלפי מה שתמשול נפשם האלהית על גויתם כן ימשלי על החומריים שבעולם הגדול כמ"ש ר' פנחס בן יאיר לגינאי נהרא פלוג לי מימך דלדבר מצוה קא אזילנא, לפ"ז נאמר בפרטות שמי שימשול על נפשו הצומחת בעולמו הקטן לדכא כחות נפש הצומחת תחת ממשלת הנפש, כן ימשול על כל עץ וצמח אשר בעולם הגדול, וכן אם יכניע כחות נפש החיונית שבגופו יכנעו לפניו כל בע"ח אשר בעולם הגדול, ובזה רצה ר' אליעזר לברר כי הוא הגיע למדרגה זו לבטל כל כחות גופו תחת ממשלת נפשו האלהית וכולם היו לפניה כאין וכאפס, ולברר שבטל כל כחות נפש הצומחת אשר בגויתו אמר חרוב זה יוכיח, שע"י שהחרוב ישמע פקודתו ויבטל טבעו אשר הטבע בו שיהיה מושרש במקום הזה יבורר שכבר בטל את כח הצומח אשר בגויתו והיה כאין לפני נפשו, ולברר שבטל כל כחות נפש החיונית אשר בגויתו אמר אמת המים יוכיחו, שכבר התבאר כי שרש נפש החיונית הוא מיסוד המים, שלכן התחלת בריאת בע"ח היה ביסוד המים כמ"ש ישרצו המים שרץ נפש חיה, וממה שיסוד המים אשר בעולם הגדול ישמע פקודתו יתברר כי בטל את כחות החיים ששרשו מיסוד המים אשר בגויתו, ולברר כי בטל את כת השכל ההיולאני ושלחו חפשי ממאסריו שלא יהיה עוד כשכל כלוא בחומר מוגבל תחת גבולות החומר ותנאיו רק כשכל מופשט מן החומר ומשכיל בבלי גבול אמר כותלי בהמ"ד יוכיחו, כי כותלי המוח המקיפים את השכל הנתון בקרבם, דומים כבית המדרש המקיף על המשכילים בתוכו שכל טוב, וכמו שהוא פרץ את כותלי בהמ"ד הקטן שהם כותלי המוח המגבילים את השכל להיות בעל גבול, והוא הרס את הגבול ונעשה שכל נפרד מן הגויה, כן שמעו כותלי בהמ"ד אשר בעולם הגדול לפקודתו ליפול ולהרוס את הגבול, ראה כי סדר את המופתים שהביא ממטה למעלה כי קל יותר שימשול האדם על נפשו הצומחת לעצור א"ע מאכילה ולהתענות משימשול על נפש החיונית ולעצור רגשותיהם במתג ורסן כמו הגאוה והכעס ויתר המדות, וכן קל יותר שימשול בשתי אלה משימשול על כחות החומר העוצרים בעד שכלו שישוב משכיל בפועל בהשגה נקיה כחק השכליים המופשטים מחומר, וכן במה שימשול על העולם הגדול קל יותר שימשול על הצמחים משימשול על בעלי הרצון ובע"ח וקל יותר שימשול על בעלי הרצון מעל בעלי הבחירה. וכאשר ראה ר' אליעזר שלא קבלו ראיותיו. כי הם אמרו שזה דבר שא"א בטבע שיבטל את חמרו לגמרי בעודו חי, ותנורו של עכנאי טמא, אמר אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, ר"ל גם לפי דבריכם שאתם אומרים שזה א"א בטבע שיתבטל חמרו לגמרי עד שיהיה כשכל נבדל הלא יצויר זה מצד הנס ועזר ממרום, וכמ"ש במעשה דרבב"נ שאף שמתיבתא דרקיע אמרו טמא הקב"ה אמר טהור, וע"ז יצאה ב"ק שהלכה כר"א, כי הקב"ה אומר טהור, והשיב ר' יהושע שכבר נתנה תורה בהר סיני שהגם שבהר סיני הופיעו נסי ה' ונפלאותיו כמו אלה שכל ישראל התפשטה נפשם מגופם וידבקו בשכל הנפלא אחר הר סיני יתנהגו בזה כפי הטבע שהם בעלי חומר וא"א שיפשיטו את חמרם בעודם חיים ותנורו של עכנאי טמא: ועתה נשוב אל הענין אשר החלנו בו באשר כל מצות פרה סובבת על הציר הזה, שא"א לסלק הטומאה מן האדם עד יבטל כל גופו להיות כעפר שרפת החטאת על כן פליגי ר' אליעזר וחכמים שר"א אומר פרה בת שתים וחכ"א פרה בת שלש, וכ"א הולך לשטתו שלדעת חכמים שהוא כשטת ב"ה, שא"א ואין מן הראוי שיעזוב האדם את עולמו ויפרוש מעניני העולם לגמרי, ס"ל דגם מי שירצה לעשות הפרה היינו להמית את גופו ולפרוש מן העולם אין לעשות זה בנעוריו קודם שקיים פו"ר ועשה את המוטל עליו לישוב העולם כי לא תהו בראה, וע"כ אמרו שהפרה בת שלש שכבר אמרו בבכורות שהלוקח פרה בת שלש וילדה ודאי לכהן שא"א שתלד קודם שלש, וע"כ א"א שתהיה בת שתים קודם שהיתה ראויה ללדת, ובנמשל שלא יפרוש האדם מעולמו עד שקיים פו"ר, ור' אליעזר בשטת בית שמאי שיכול לפרוש מן העולם בנעוריו גם קודם שקיים פו"ר, וע"כ אמר שה"ה פרה שמורה על ענין זה יכולה להיות בת שתים, והשי"ת אמר למשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי שצוה למשה לפרוש מן האשה ומכל עניני העולם ולעלות למרום לעמוד בעולם הנצחיים, וזה היה קודם שקיים פו"ר לדעת ב"ה שס"ל שמצות פו"ר זכר ונקבה, כי היה לו שני זכרים וכדעת ב"ש כמ"ש ביבמות (דף ס"ב) א"כ פסק הקב"ה כשטת ב"ש. והודיע למשה שיעשה הפרה ר"ל הפרישות מן העולם קודם שקיים פו"ר דהיינו כב"ש וכר"א שפרה בת שתים, על מליצה זו אמרו שבשעה שעלה משה למרום מצא להקב"ה אומר פרה בת שתים, ר"ל שכן פסק ממה שא"ל שיעמוד במרום פרוש מן העולם קודם שקיים פו"ר, וע"ז המליצו שמשה שאל ע"ז והלא העליונים והתחתונים ברשותך. ר"ל הלא תכלית בריאת האדם היה לחבר בו העולם העליון עם העולם התחתון, ע"י קשור הנפש שהיא מהעולם העליון עם הגוף מהעולם התחתון כמ"ש במד' שבראו חציו מן העליונים וחציו מן התחתונים, ואתה אומר הלכה בשם יחיד ר"ל ואיך תצוה שיפשיט האדם מעליו את לבושו החמרי עד שיבוטל החבור הזה של עליונים ותחתונים וישאר יחיד ר"ל הנפש לבדי מופרדת מן הגוף וכן לגי' ואתה אומר הלכה בשם ב"ו ר"ל שישאר ב"ו יחידי מופרש מן הנפש, והשיב לו עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי. שיהיה צדיק א' שיעלה מעולם החומריי אל העולם הרוחני שהוא עולמי, ויהיה דומה כמלאכים העומדים ברום עולם ועתיד לפתוח בפ' פרה תחלה. ר"ל שהוא יבטל את גופו ויתטהר מטומאת הגויה בעודו בימי נעוריו, גם קודם שיקיים השארת המין, שתחלת עמנו יהיה לפתוח בפ' פרה שמציין בטול החומר ועזיבת העולם, ומשה בקש שצדיק כזה יהיה מחלציו כי נדמה לו בפרישות ובקדושה, עתה בארו חז"ל פתרון חידתם ומליצתם במ"ש הה"ד ושם האחד אליעזר. ר"ל שספור הזה המליציי יסדוהו המושלים על מ"ש ושם האחד אליעזר, שמבואר שמשה לא היה לו זכר ונקבה רק שני זכרים שעדיין לא קיים פו"ר ועלה למרום לפרוש מן האשה והגויה והעולם שהוא המליצה בפרה בת שתים, וע"ז יסדו הספור הזה המליציי:

ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין־בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא־עָלָה עָלֶיהָ עֹל׃

רַשִׁ״י זאת חקת התורה. לְפִי שֶׁהַשָּׂטָן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל, לוֹמַר מַה הַמִּצְוָה הַזֹּאת וּמַה טַּעַם יֵשׁ בָּהּ? לְפִיכָךְ כָּתַב בָּהּ חֻקָּה — גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ (יומא ס"ז): ויקחו אליך. לְעוֹלָם הִיא נִקְרֵאת עַל שִׁמְךָ — פָּרָה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בַּמִּדְבָּר: אדמה תמימה. שֶׁתְּהֵא תְמִימָה בְּאַדְמִימוּת, שֶׁאִם הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחֹרוֹת פְּסוּלָה (פרה פ"ב):
אוּנְקְלוֹס דָא גְזֵירַת אוֹרַיְתָא דִי פַקִיד יְיָ לְמֵימָר מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ תּוֹרְתָא סִמוּקְתָּא שְׁלֶמְתָּא דִי לֵית בָּהּ מוּמָא דְלָא סְלִיק עֲלַהּ נִירָא
רַשְׁבַּ״ם זאת חקת התורה: ולפנינו מפרש באיזו תורה הוא מדבר, דכתיב וזאת התורה אדם כי ימות באהל, כלומר חקת התורה שאמר למטה זאת התורה, פרה אדומה צוה לקחת, לעשות תורת טהרתו של אדם כי ימות באהל, להיטהר בו נוגע ונושא ומאהיל:
אִבְּן עֶזְרָא זאת חקת. גם זאת הפרשה במדבר סיני נאמרה כאשר צוה השם וישלחו מן המחנה ובפסח היו טמאי מתים. ונסמכה זאת הפרשה בעבור שהיא לכהן: פרה אדמה תמימה. שלא תהיה קטנה. אמר הגאון כי מי נדה כמו הדבש שיזיק לבעל המרה האדומה ויועיל לבעל הלחה ואין צורך:
רַמְבַּ״ן זאת חקת התורה לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת לפיכך כתב בה חקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה לשון רש"י (רש"י על במדבר י״ט:ב׳) מדברי רבותינו (יומא סז) וכבר כתבתי בענין שעיר המשתלח (ויקרא טז ח) מה טעם לאומות שיהיו מונין אותנו בזאת יותר משאר הקרבנות שיכפרו ויש מהם שיטהרו כקרבנות הזב והיולדת כי מפני היותה נעשית בחוץ יראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה והאמת שהיא להעביר רוח טומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץ וטעם טומאת המת בעטיו של נחש כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין ולכך אמר הכתוב זאת חקת התורה כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבע"פ על כן היא פרה והיא אדומה ממדת הדין ונתנה לאלעזר להעשות לפניו אפילו על ידי זר אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות והשטן והפרשה הזאת תשלום תורת הכהנים ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה לומר שגם טהרתן של ישראל על ידי כהן תהיה וטעם זאת חקת התורה אשר צוה ה' כטעם ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א) או הוא כמו מסורס דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר: דבר ולא דברו כי משה הוא העיקר: וטעם אליך שיעשו כן במדבר לשעתם ואחרי כן (במדבר י״ט:י׳) יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם שיעשו כן לדורותם וכן ויקחו אליך שמן זית זך וגו' (שמות כז כ) ואחרי כן חקת עולם לדורותם (שם פסוק כא) ואמר ונתתם ולא ונתת להכניס אהרן עמו לכבודו כי שניהם יצוו לאלעזר לשחוט לפניו או אמר ונתתם לרבים עכשיו ולדורות והטעם כי אלעזר השוחט מיד ב"ד יקחנה שיתנוה לו שתעשה בהכשר ועל דעתם כענין ששנינו (פרה פ"ג מ"ה) ומי עשאן הראשונה עשה משה רבינו והשניה עשה עזרא שבע מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים וכו':
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בני שמור אמרי ומצותי תצפון אתך, שמור מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך (משלי ב, א) שלמה המלך ע"ה ידבר תמיד בספר משלי בשם החכמה וקרא כל המצות שבתורה שהן תרי"ג אמרים ומצות, וכן קראן דוד ע"ה אמרות, הוא שאמר (תהלים יב) אמרות ה' אמרות טהורות. המצות כלן נחלקות על שלשה חלקים, מצות מקובלות, ומצות מושכלות, ומצות שאין טעמן נגלה ומבואר. מצות מקובלות הן המצות שאין האדם מוצאם בשכלו בלתי קבלה. כמצות התפילין והציצית והמילה והסכה והשופר והלולב וכיוצא בהן, והנה כלן הן מצות אלהיות והן הנקראות עדות לפי שהן עדות גמורה על האלהות ועדות גמורה על חדוש העולם, כמצות השבת והשמטה והיובל, ומזה יקרא החלק הזה בכתובים עדות (שם קיט) ואדברה בעדותיך וגו', (שם) גם עדותיך שעשועי. מצות מושכלות הן המצות שהאדם ימצאם בשכלו אלו לא נתנם התורה, כענין הגזל והאונאה והרציחה והגנבה וכיוצא בהן, ומצות הללו יקראם הכתוב משפטים. מצות שאין טעמן נגלה ומבואר הן מצות הכלאים ובשר בחלב ושעיר המשתלח ופרה אדומה ואלה יקראם הכתוב חקים. וזהו שנזכר במשנה תורה (דברים ו) כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' וגו', באר הכתוב כי האלהות התחיל להתפרסם בין האומות בצאת ישראל ממצרים, ולפי שנתפרסם בשבילנו ושעשה עמנו להפליא לכך נתחייבנו לקבל מצותיו אלה שהם שלשה חלקים, עדות וחקים ומשפטים, הזכיר עדות על המצות המקובלות, והזכיר משפטים על המצות ההמושכלות, והזכיר חקים על המצות שאין טעמן נגלה בתורה. וכן אמר שלמה ע"ה בכאן בני שמור אמרי על המצות המקובלות שמור מצותי וחיה על המצות המושכלות שבהן יחיה האדם ובהן ישובי המדינות, ואמר ומצותי תצפון אתך על החקים שהם צפונים ונעלמים ואין טעמן נגלה בתורה אלא שהן חקה וגזרת חמלך כענין פרה אדומה הנקרא חקה, וזהו שכתוב. זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'. נסמכה פרשה זו לפרשת מתנות כהונה, לפי שפרה אדומה היא טהרתן של ישראל ללמדך שאף טהרתן של ישראל על ידי כהן. חקת התורה. פירשו המפרשים לשון חק וגזרת מלך כדבר שאין טעמו נודע לבריות והן תמהין עליו, כענין פרה אדומה שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאת את העוסקים בעבודתה. והאמת כי פרה אדומה מכלל החקים שאין טעמן נגלה ונודע, אבל עקר לשון חקה מלשון חקיקה, ירמוז לדבר החקוק ומצויר למעלה והנרמז לישראל בפרה אדומה, ולכך נקרא חלק אחד מן המצות חקים. נאמר כאן חקת התורה ונאמר בשעיר המשתלח (ויקרא טז) והיתה לכם לחקת עולם, ובכלאים (שם יט) את חקותי תשמרו. ועוד נקראים חקים מלשון גבול, כענין שכתוב (ירמיה ה) אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו, (שם לא) חקות ירח וכוכבים לאור לילה, כלומר גבולי היום והלילה, וזה להורות שנעצור המחשבה מלהרהר בהם ולא נעבור גבול מפני עומק השגתם. וצריך אתה לדעת שיש הפרש בין חק לחקה, כי המצוה הנקראת חק היא הנמשכת ממדת זכור, כענין שכתוב בפסח מצרים (שמות יב) לחק לך ולבניך, כי חק הוא מכריע, וכן בספר יצירה ולשון חק מכריע בינתים. ובברכת מילה חק בשארו שם. ובתפלת יום הזכרון (תהלים פא) כי חק לישראל הוא. והמצוה הנקראת חקה נמשכת ממדת שמור, וזהו את חקותי תשמרו הנאמרת בכלאים ובאשת אח והזכיר לשון שמירה, וכן (שמות יג) ושמרת את החקה הזאת למועדה, וכן בכאן הזכיר זאת חקת התורה, והיתה זאת לכם לחקת עולם. אשר צוה ה'. היה לו לומר אשר צויתי, אבל הוא כלשון (שם כד) ואל משה אמר עלה אל ה'. דבר אל בני ישראל. ולא אמר דברו, לפי שמשה הוא העיקר. ויקחו אליך. טעם אליך, שיעשה כן במדבר לשעה. ואחרי כן יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם שיעשו כן לדורות, וכן (שם כז) ויקחו אליך שמן זית זך, וכמו שכתבתי שם. פרה אדומה תמימה. ולא תמימות קומה, שאם היתה ננסה כשרה כשאר קדשים, אלא תמימה באדמימות שאם היו בה שתי שערות שחורות או לבנות פסולה לכך היו לוקחין אותה בדמים יקרים. וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות פרה, מצות פרה אדומה שתהיה בת ארבע שנים או בת שלש, ואם היתה זקנה כשרה, ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, לא מצאו פרה אלא עגלה פוסקין עליה דמים ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותעשה פרה, שנאמר ויקחו אליך פרה אדומה. מותר ליקח מן העו"ג פרה אדומה ואין חוששין שמא רבעה שאין אדם מפסיד בהמתו. כל המומין הפוסלין בקדשים פוסלין בפרה אדומה, שנאמר אשר אין בה מום, בא ללמד שהמום פוסל בה כקדשים אע"פ שאינה קריבה לגבי המזבח הואיל והכתוב קראה חטאת. יתירה פרה על הקדשים שהעבודה פוסלת בה שנאמר אשר לא עלה עליה עול, ובעגלה ערופה הוא אומר (דברים כא) אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, מה עול האמור בעגלה ערופה עשה בה שאר עבודות כעול אף עול האמור בפרה פוסל בה שאר עבודות כעול, אלא שהעול פוסל בה בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ושאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה. כיצד קשר עליה עול אע"פ שלא חרשה בו פסולה, הכניסה לדוש אינה נפסלת עד שידוש בה, וכן כל כיוצא בזה, רכב עליה נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר כפל עליה את המוסרה נתן עליה טלית אפילו כסות של סדין, פסולה. אבל קשרה במוסרה אם היתה מורדת וצריכה שמירה, כשרה, ואם לא היתה צריכה שמירה פסולה, שכל שאינה צריכה שמירה משוי הוא. עשה לה סנדל שלא תחליק פרש עליה טליתו מפני הזבובין כשרה, זה הכלל כל שהוא לצרכה כשרה ולצורך אחר פסולה. נעשה בה מלאכה מאליה או שעלה עליה עול מאליו, אם מרצונו פסולה, שנאמר (דברים כא) אשר לא עובד בה, ולרצונו הרי זה כמי שעבד בה. לפיכך אם שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר פסולה ואין צ"ל שהמעוברת פסולה. הכניסה לפטמה בתבואה ודשה מאליה כשרה, הכניסה כדי שתינק ותדוש פסולה שהרי עשתה לרצונו וכן כל כיוצא בזה. פרה שנולד בה פסול תפדה, וכן אם מתה תפדה מפני עורה אבל לא להאכיל בשרה לכלבים. נשחטה לשם חולין אינה מכפרת. לקחו פרה מצא אחרת נאה הימנה הרי זו תפדה אע"פ שאין בה מום. אף כהן הדיוט כשר לפרה בשרפתה שנאמר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, קבלת חכמים היא שזו היתה מצותה בסגן אע"פ שעדיין אהרן קיים ושאר הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט נשרפות בארבעה בגדי כהן הדיוט. אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית שנאמר והוציא אותה אל מחוץ למחנה, חוץ להר הבית לשלש מחנות, ובהר המשחה היו שורפין אותה. ושחט אותה לפניו, זר שוחט ואלעזר רואה. אותה, שלא ישחט דבר אחר עמה ולא יתעסק במלאכה אחרת, שנאמר ושרף את הפרה לעיניו, שיהיו עיניו בה עד שתעשה אפר. ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו, שלא יקבל דמה בכלי אלא שוחט בימין ומקבל הדם בשמאלו ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים, ומכוין בהזאותיו ממקומו כנגד פתח אוהל מועד, וצריך שיהא רואהו משם שנאמר והזה אל נכח פני אהל מועד. גמר מלהזות מקנח ידיו בגופה של פרה ויורד מן המערכה ומצית את האש והכהן עומד מרחוק ומשמר לה עד שיצית האור ברובה ותבקע בטנה, ואחר כך נוטל עץ ארז ואזוב אין פחות מטפח, וצמר צבוע בתולעת משקל חמש סלעים, ואומר לעומדים שם עץ ארז זה עץ ארז זה עץ ארץ זה, שני תולעת זה שני תולעת זה שני תולעת זה, שלשה פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו הן הן הן, שלשה פעמים על כל אחד ואחד. וכל כך למה לפי שמיני ארזים הן שבעה, ומיני אזוב ארבעה, והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בתולעת הנקרא גראנ"א והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר דומין לגרעיני החרובין, והתולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהם, לפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינין האמורין בתורה. והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין בעלי בתים ומתבלין בו הקדרות, וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני ומשליך לתוך בטנה שנאמר אל תוך שרפת הפרה. לא קודם שיצית ברובה של פרה ולא אחר שנעשית אפר. עמדה שרפתה חובטין אותה במקלות היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן, וכוברין הכל בכברות וכל שחור שאפשר שיכתת ויהיה אפר בין מבשרה בין מן העצים כותשין אותו עד שיעשה אפר. המים שנותנין בהן אפר הפרה אין ממלאין אותן אלא בכלי מן המעינות הנובעים ומן הנהרים המושכין, שנאמר ונתן עליו מים חיים אל כלי. ונתינת אפר פרה על המים שנתמלאו הוא הנקרא קדוש, והמים הללו משנתן בהן האפר נקראין מי חטאת והן הן שקראן הכתוב מי נדה. מעלות יתרות עשו בטהרת חטאת זה, שהאדם הטהור אפילו טבל לקדש ועמד ומשמש על גבי המזבח אינו טהור לחטאת זה, לא לשרפתה ולא למלוי המים ולא לקדשן ולא להזות עד שיטבול לשם חטאת ואחר כך יהיה טהור לחטאת, וכן הכלי אפילו מזרק שבעזרה אינו טהור לחטאת עד שיטבילהו לשם חטאת. רבי יוחנן בן גודגדא היה אוכל בטהרת הקדש כל ימיו והיתה מטפחתו כמדרס הזב לענין חטאת. וכיצד מטהרים טמאי מת במי נדה, לוקח אדם טהור שלשה קלחין של אזוב ואוגדין אגודה אחת, בכל בד ובד גבעול אחד, וטובל ראשי גבעולין במי נדה שבכלי ומתכוין ומזה על האדם או על הכלים ביום השלישי וביום השביעי אחר שהנץ החמה. וכיון שנגע כל שהוא ממי נדה בכל מקום מעור בשר של טמא עלתה לו הזאתו, אפילו נפלה ההזאה על ראש אצבעו או על ראש שפתו, אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום, אע"פ שהלשון היא כאברים הגלוים לענין טומאה, אינה כאברים שבגלוי לענין הזאה וטבילה. עד כאן לשון הרב מספר טהרה בהלכות פרה אדומה. וע"ד המדרש והוא כתוב בפירוש רש"י ז"ל, ויקחו אליך פרה אדומה, ויקחו אליך משלהם, כשם שהם נשתתפו בעון העגל ופרקו נזמי הזהב כדכתיב (שמות לב) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, כך ישתתפו לכפרה ויביאו משלהם. פרה, משל לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך, אמר תבא האם ותקנח צואת בנה, כך תבא פרה ותכפר על מעשה העגל. אדומה, על שם שהחטא קרוי אדום, שנאמר (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. תמימה, על שהיו ישראל תמימים ונעשו בו בעלי מומין תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמימות. לא עלה עליה עול, כשם שפרקו מעליהם עול מלכות שמים. אל אלעזר הכהן, כשם שנקהלו על אהרן הכהן לעשות העגל, ולפי שאהרן עשה העגל לא נתנה לו עבודה זו שאין קטיגור נעשה סניגור. ושרף את הפרה, כשם שנשרף העגל. עץ ארץ ואזוב ושני תולעת, שלש מינים כנגד שלשת אלפים שנפלו בעגל, וארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולן, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו. למשמרת, כשם שפשע העגל שמור למשמרת לכל הדורות לפורענות שאין לך פקידה שאין בה מפקידת העגל, שנאמר (שמות לב) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כך זה היה שמור. וכשם שהעגל טימא כל העוסקין בו, שעבודה זרה מטמאה דכתיב (תהלים קו) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, וכתיב (ישעיה ל) תזרם כמו דוה צא תאמר לו, כך פרה מטמאה כל העוסקים בה. וכשם שנטהרו באפרו שנאמר (שמות לב) ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי. ובמדרש פסיקתא פרה אדומה תמימה, פרה זו מצרים שנאמר (ירמיה מו) עגלה יפה פיה מצרים, אדומה זו בבל שנאמר (דניאל ב) אנת הוא רישא די דהבא, תמימה זו מדי דאמר רבי חייא בר אבא מלכי מדי תמימים היו, אין להקב"ה עליהם אלא עבודה זרה שקבלו מאבותיהם בלבד, אשר אין בה מום זו יון. אלכסנדרוס מוקדון כד חזי לשמעון הצדיק קאי על רגלוהי, אמר בריך אלהיה דשמעון הצדיק, אמרו ליה בני פלטין דידיה מקמי יהודאי את קאים, אמר להו כד אנא נחית לקרבא דמות דיוקניה אנא חמא ונצח. אשר לא עלה עליה עול זו מלכות אדום שלא קבלה עולו של הקב"ה אבל היא מגדפת ומחרפת, שנאמר (תהלים עג) מי לי בשמים וגו'. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה וגו' שהוא עתיד לדחוף את שר שלהם ממחיצתו, ושחט אותה לפניו (ישעיה לד) כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול וגו'. אמר רבי כרם שלה גדול בארץ אדום. ושרף את הפרה לעיניו הדא הוא דכתיב (דניאל ז) ויהיבת ליקידת אשא, את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף, היא ודוסטיא ואסטרטליטיה שנאמר (יחזקאל כז) הוניך ועזבוניך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך, עד כאן. ובמדרש תנחומא ויקחו אליך פרה אדומה, אמר הקב"ה למשה, אליך פרה, לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה, דאמר רב הונא כתיב (תהלים עה) כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, וכתיב (זכריה יד) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, דברים המכוסין מכם בעוה"ז עתידין להיות צפויין לכם לעוה"ב כהדין סמיא דצפי, שנאמר (ישעיה מב) והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם וגו' אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים, אעשם לא נאמר אלא עשיתים שכבר עשיתים לרבי עקיבא וחבריו. דבר אחר דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבא וחבריו, (איוב כח) וכל יקר ראתה עינו, זה ר' עקיבא. אמר שלמה (קהלת ז) כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, אמרתי אחכמה זה שכתוב (מלכים א ה) ויתן אלהים חכמה לשלמה, וכתיב (שם) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, ומה היתה חכמתן של בני קדם, שיודעים במזלות וערומים בחכמת הטיאר, הוא עוף שדרשו עליו (קהלת י) כי עוף השמים יוליך את הקול. אמר רשב"ג בשלשה דברים אוהב אני את בני מזרח, שאין נושקין בפה אלא ביד, וכשחותכין הבשר אין חותכין אלא בסכין, וכשנוטלין עצה אין נוטלין אלא בשדה, שנאמר (בראשית לא) וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו. ומה היתה חכמתן של מצרים, את מוצא כשבקש שלמה לבנות בהמ"ק שלח אצל פרעה נכה אמר לו שלח לי אומנים בשכרן שאני מבקש לבנות בהמ"ק, מה עשה כנס כל אצטרולוגין שלו צפו וראו בני אדם שעתידין למות באותה שנה ושלחם לו, כשבאו אצל שלמה צפה ברוה"ק שהם מתים באותה שנה נתן להם תכריכיהן ושלחם אצלו ואמר לו לא היה לך תכריכין לקבור מתיך, הרי לך הם ותכריכיהן. ויחכם מכל האדם, מאדם הראשון. ומה היתה חכמתו של אדם הראשון, את מוצא שבשעה שבקש הקב"ה לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת ואמר (שם א) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו אמרו לפניו (תהלים ח) מה אנוש כי תזכרנו, אמר להם אדם שאני רוצה לברוא חכמתו מרובה משלכם, מה עשה כנס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניהם אמר להם מה שמותן של אלו, לא ידעו, כיון שברא אדם העבירן לפניו, אמר לו מה שמותן של אלו, אמר לזה נאה לקרותו ארי ולזה שור ולזה סוס ולה חמור ולזה גמל, שנאמר (שם ב) ויקרא האדם שמות לכל הבהמות. והנה הם שמות מושכלות שהשכיל בחכמת האותיות לקרוא השמות כפי טבעי הבריות בגבורה וקלות ואכזריות ותמות, וכבר הזכרתי זה בסדר בראשית. אמר לו ואתה מה שמך, אמר לפניו, אדם, שנבראתי מן האדמה, אמר לו הקב"ה ואני מה שמי, אמר לו ה', אמר לו למה, אמר לפניו שאתה אדון כל הבריות, דכתיב (ישעיה מב) אני ה' הוא שמי, שקרא לי אדם הראשון, הוא שמי שהתניתי ביני לבין בריותי. (מלכים ה) מאיתן האזרחי, זה אברהם, שנאמר (תהלים פט) משכיל לאיתן האזרחי, והימן זה משה שנאמר (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא. וכלכל, זה יוסף, שנאמר (בראשית מז) ויכלכל יוסף, אמרו המצריים כלום מלך עלינו עבד זה אלא בחכמתו, מה עשו הביאו שבעים פתקין וכתבו בהם שבעים לשון והניחום לפניו, וקרא כל אחד ואחד בלשונו, ולא עוד אלא שהיה מדבר בלשון הקדש שלא היו הם מבינים, שנאמר (תהלים פא) עדות ביהוסף שמו וגו'. ודרדע, זה דור המדבר שהיו כלן בני דעה. בני מחול, בנים שמחלה להם שכינה עון העגל. (מלכים א ה) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, אמר ר' שמואל בר נחמני חזרנו על כל המקראות ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים, אלא מלמד שכל פסוק ופסוק שאמר הביא עליו כך וכך טעמים כך וכך משלים. וידבר על העצים, אמר מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז ואזוב, על ידי שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, וכיון שהשפיל עצמו כאזוב נתרפא ונטהר באזוב. וידבר על הבהמה ועל העוף, אמר מפני מה בהמה נתרת בשני סימנין ועוף בסימן אחד, על שהבהמה נבראת מן היבשה שנאמר (בראשית א) תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ, ועוף נברא מן המים שנאמר ישרצו המים וגו', או מן הרקק נברא. ועל הרמש, אמר מפני מה שמונה שרצים שבתורה הצדן והחובל בהן בשבת חייב ושאר שרצים פטור, מפני שיש להן עורות. ועל הדגים, שאינן טעונין שחיטה, שנאמר (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם, הנך בשחיטה והנך באסיפה. אמר שלמה ע"ה בכל אלה עמדתי ובפרה אדומה לא עמדתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, והי"א רחוק"ה בגימטריא פר"ה אדומ"ה. ומצינו שנעשו תשע פרות אדומות משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, ראשונה עשה משה, שניה עשה עזרא, ושמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים, ושביעית שרף אליהועיני, ושמינית שרף חנמאל המצרי, ותשיעית שרף ישמעאל בן פאבי, עשירית עתיד לשרוף מלך המשיח במהרה בימינו. זה שאמר הכתוב (קהלת ח) מי כהחכם ומי יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונא, מי כהחכם זה הקב"ה שנאמר (משלי ג) ה' בחכמה יסד ארץ, ומי יודע פשר דבר, זה הקב"ה שפירש התורה למשה, חכמת אדם תאיר פניו, אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם, שנאמר (דניאל ח) ואשמע קול אדם בין אולי, רבי יהודה ברבי סימון אמר מהכא (יחזקאל א) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ועוז פניו ישונא, שהוא משתנה ממדת הדין למדת הרחמים על ישראל, כך דרשו במדרש. ועוד דרשו ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם וכתיב בהם חקה, אשת אח, כלאים שעיר המשתלח, פרה אדומה. אשת אח דכתיב (ויקרא יח) ערות אשת אחיך לא תגלה, וכתיב בה (שם כ) ושמרתם את כל חקותי, ואם מת בלא בנים ולא נתן לה גט (דברים כה) יבמה יבא עליה. כלאים, שנאמר (דברים כב) לא תלבש שעטנז, וסדין בציצית של תכלת שהוא של צמר מותר. שעיר המשתלח, דכתיב (ויקרא טז) והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, הוא עצמו הולך למיתה ומכפר לאחרים, וכתיב (שם) והיתה זאת לכם לחקת עולם. פרה אדומה, דתנן כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים, והיא עצמה מטהרת הטמאים. זה שאמר הכתוב (איוב יד) מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח, חזקיהו מאחז, מרדכי משמעי, ישראל מאומות העולם, העוה"ב מן העוה"ז, מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן, לא יחידו של עולם. תמן תנינן בהרת כגריס באדם טמא, והוא כחצי פול, ואם פרחה בכולו טהור, עד כאן. באר לנו המדרש הזה החדוש הגדול הנמצא בארבע מצות אלו שנקראו חקות אשר לב כל חכם קטן מהכיל דעות נשגבות שבהן, ויצר הרע מתפתה אחריה, וכל שכן במצות פרה שיש לתמוה עליה שהיא בעצמותה וגופה כוללת דבר והפכו, טומאה וטהרה, שהיא מטמאה כל העוסקין בה והיא מטהרת הטמאים באפרה, ואפילו אבי אבות הטומאה כגון חרב וכל שאר מיני מתכות שנגעו במת הרי הן טהורין מטומאתן בהזאת שלישי ושביעי, והאיך אפשר להמציא טהרה מתוך טומאה ומי יוכל להוציא טהור מטמא, ולכך הביא פסוק מי יתן טהור מטמא. וכן נגע הבהרת שהאדם טמא כשעור חצי פול שיהיה במקום אחד מגופו, ואם ישוב כל גופו בהרת מראשו ועד רגליו טהור, הנה גם זה פלא ודבר תימה, והוא גם כן טהור מטמא. וכן במסכת נדה פ"ק, מי יתן טהור מטמא זה חלב מן הדם, דם האשה נעכר ונעשה חלב. ומטעם זה יסד הקליר בסלוק פרשת פרה, שאמר המת בבית הבית טהור, יצא מתוכו הבית טמא. קרא לבטן האשה בית, והוא פירוש מה ששנינו במסכת חולין פרק המקשה האשה שמת ולדה בתוך מעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד. וע"ד הקבלה פרה אדומה רמז לתורה שבעל פה מדת הדין הקשה שהיא הגורמת כל טומאה. והנה עבודה זו מסורה ביד אלעזר כדי שתעשה על כונתו למדת הדין הקשה ולא יחשבו מחשבה רעה בעבור שהיא נשחטה בחוץ, ועל כן הקדים ואמר זאת חקת התורה, כלומר זאת המצוה המחודשה שאתה רואה שהצריכה תורה לעשותה חוץ למקדש אל תחשוב שתהיה הכונה חוץ להקב"ה ח"ו, כי נחקקת היא מן התורה, היא תורה שבע"פ והיא מדה ששית, ואף על פי שענין הפרה עמוק עמוק מי ימצאנו, במדה ששית תמצאנו כי היא הגורמת כל טומאה, וכן הטומאה מתפשטת עד שש מעלות וכמו שאבאר בסמוך, והמדה הזאת הששית היא מדתו של יצחק העקודה ממדת החסד בסוד ויעקד את יצחק בנו, שאלמלא כן תחריב את העולם בדין ותשרפנו בשלהבותה, ועל כן בעל הרחמים יתעלה אשר מחשבותיו אלינו הפליא עצה הגדיל תושיה כיצד יקחו ישראל מדת הדין הקשה להשלימה ותחזור רפה, זהו לשון ויקחו אליך פרה והיא אדומה והיא תמימה בלי מום, והוא אשר לא עלה עליה עול השעבוד כשאר המדות אשר למטה ממנה, שכן בית המקדש נקרא (ישעיה סד) בית קדשנו ותפארתנו, וכתיב (תהלים עח) ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר, והכרובים גלו עם שאר הכלים ולא מצינו בהם גניזה כי אם במנורה ובארון, אבל זו שלמעלה מהם נקראים בתי גנזי, וכבר הזכרתי בסוף בראשית, והבן זה. ומה שהיתה נשחטת חוץ למקדש, מפני שהיא להעביר רוח הטומאה, ולכך מטהרת הטמאים במים חיים אל כלי, כי כן הטהרה נשפעה ממדת החסד שהיא למעלה ממדה זו גורמת כל טומאה. וצריך שתשכיל כי קצת ממשכילי האמת נסתפק להם במה שנעשית חוץ למקדש אם היה לתוקף קדושה שתהיה קדש קדשים לגמרי ומדרגתה יותר מכל הקרבנות הנעשים במקדש עד שאין להשוותה להם, או אם היה למעוט קדושתה שהיא חול עד שאין ראוי לעשותה במקום הקדש. ושאלו בזה, אם היא קדש קדשים היאך היא מטמאה את הטהורים, ואם היא חול היאך היא מטהרה את הטמאים. וקצתם השיבו כי האמנם קדש קדשים היא, ומה שהיא מטמאה את הטהורים, בעבור הטהור ישוב טמא בגשתו אל הקדש הטהור של מעלה, ועל כן היא מטמאה את הטהורים, כי כל המעלות הטהורות טמאות לה בקרבתם אליה, ועל כן אמר הכתוב (שמות כט) כל הנוגע במזבח יקדש, כלומר ישרף, כי הקדש הגמור ידחה מפני הקדש של מעלה ממנו, וכן הטהור הגמור נדחה מפני הטהור שלמעלה ממנו. ואמרו אש דוחה אש, אש אוכלת אש, והוא אש דשכינה, דאמר מר הושיט אצבעו ביניהן ושורפן, כדאיתא במסכת יומא. ומה במלאכי השרת מצינו אש אוכלת אש, וכן אמרו במדרש כשעלה משה למרום הגיע עד מקום מתניאל המלאך, אמר לו למשה עלה עד מקום סנדלפון המלאך, אמר לו מתיירא אני שמא ישרפני אש סנדלפון, עד כאן. והנה לדעת קצתם תהיה קדש קדשים לגמרי, אבל הנכון לפי מה שהזכרתי למעלה שקצתה קדש וקצתה חול, קצתה חול בהעבירה רוח הטומאה, וקצתה קדש שכתוב קראה חטאת, ולכך עשו בה מעלות יתרות על שאר הקדשים, ועל כן היא מטמאה את הטהורים מצד קדש שבה, ומטהרת הטמאים מצד חול שבה בהעבירה רוח הטומאה מעליהם, וכדי ללמוד על טעם פרה שהיא להעביר רוח הטומאה לכך הוצרכה בפרשה להזכיר מיד טומאת המת ושאר הטומאות, כי אין טומאת בעלי חיים המתים אלא בסבת הכח הממית, והכח הזה נקרא רוח המושל ונקרא ג"כ הר הגדול אשר לעתיד יהיה למישור בזמן מלך המשיח שישרוף העשירית.
סְפוֹרְנוֹ זאת חקת התורה אשר צוה ה'. באמרו הזה עליהם מי חטאת. והנה כבר אמרו ז"ל לכך כתב בה חוקה גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה וששלמה אמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים. אמנם בהביננו אל כל המצוה אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו. וזה כי מצאנו ראשונה שכל העוסקים בה מעת שריפתה ואילך טמאים והם השורף והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה והאוסף והנוגע והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים. שנית שמעקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלמות. וכבר ביאר הנביא שהחטא נמשל לאדום באמרו אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ולכן אמרו ז"ל (יומא סז, א) שהיו קושרים לשון זהורית על פתחו של היכל הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים. שלישית ראוי להתבונן שבהיות כל אמרת אלוה צרופה היא בלי ספק מישרת המעשים אל המצוע כי כל אחד משני הקצוות נמאס כאמרו ונעקש דרכים יפול באחת. רביעית ראוי להתבונן שאין דרך נאות להישיר את הנעקש דרכים ולהשיבו אל המצוע זולתי בהטותו אל קצה הפכו כמו שיקרה בחליי הגוף כאמרו חבורות פצע תמרוק ברע אף על פי שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת ותשחית ענין מי שתהיה דרכו ממוצעת כענין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא. חמשית ראוי להתבונן שאין ענין לאפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטומאות זולתי בטהרה מטומאת מת. וכבר נודע שענין התורה והמצות חיים הם למוצאיהם (שם ד, כב) ולעוסקים בם כאמרו כי היא חייכם והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות הולך למות או הוא מת גמור, כאמרם (ברכות פרק מי שמתו) רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים. ששית ראוי להתבונן מה שאמרו ז"ל שעץ ארז יורה על הגאוה והאזוב יורה על הפכה ובהיות שני התולעת עם שניהם יורה ששניהם חטא כאמרם בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה בפרט למי שיצטרך לנהוג נשיאות לתועלת הרבים. וכבר אמרו ז"ל (פרק קמא דיומא) שנענש שאול על שלא הקפיד על כבודו כאמרו ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש וכן תפש עליו הנביא באמרו הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה. נאמר אם כן שעם היות המצוה חוקה ואין להרהר אחריה ולא להיות מסופק אם היא הגונה ואם לאו כי כל אמרת אלוה צרופה ולה טעם נשגב בלי ספק נודע למלך שצוה אותה ואולי גם למשה רבינו והדומים לו. הנה יש בה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה לכל חוטא שהיא אמנם שיטה אל קצה הפך מעשיו המטמאים כל לב טהור למען ישיג דרך המצוע ויטהר וזה הדרך עם היותו טוב ומטהר לחוטא הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל לב טהור כאמרם וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין. אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מצוע יורה שבמצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת טהרה כאמרו מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את משכן ה' והבא אל האוהל מטמא את מקדש ה' וזה כי אמנם כל הקרב הקרב אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא משכנו של מקדש ה' שהוא הנקרא צלם אלהים ותהיה טומאתו בטעות העדרי. והבא אל אהל המת כענין שוכני בתי חומר אשר אין לפניהם בלתי אם גוייתם לחיי שעה רעועה רגליה יורדות מות הוא בלי ספק מטמא את מקדש ה' הנזכר אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלהיו כאמרו ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך ואז מטמא בטעות קניני הפכי למכוון. ולזה אין ראוי שיטמא באוהל זולתי המת הישראלי כי אמנם חומרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת האל יתברך הוא לבדו החוטא בנכבד. אמנם החכמים המורים חטאים בדרך שהם כמו המזה והמקדש לא תחול עליהם בזה טומאה כלל. ובכן יהיה בפרטי שמירת המצוה הזאת בכתבה וכמו שבא בקבלה רמז לכל אלה שהם מכונות התורה בלי ספק:
כְּלִי יָקָר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר. תרתי לאמר למה לי כי כבר נאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. ונראה לפי שהאומות מונין את ישראל במצוה זו דווקא שטעמה נעלם מעין כל חי ואומרים מה העבודה הזאת לכם, ואמרה תורה ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו ויטיל דופי בכל התורה, וזה"ש אשר צוה ה' לאמר שאתה צריך לאמר ולהשיב למין הנמהר שזאת המצוה חקת התורה ר"ל חק המלך ית' שמו עלינו ואין לנו רשות להרהר אחריה, כדרך שפירש"י התירוץ לנו כך לפירוש זה יהיה נוסח תירוץ זה אל המין המלעיג, לכך נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר זאת חקת הפרה לפי שנוסח זה הוא תשובה למינים המונים את ישראל לומר להם חק המלך ית' הוא כי התורה במקום תיבת המלך כי מאתו ית' תצא תורה שלא יאמרו שאין מצוה זו מכלל מצות התורה. ומ"ש בפר' ואתחנן כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה. וכאן משמע אדרבה שמונין על החקים תשובה לדבר כי יש חוקים שיכול השכל האנושי להשיג טעמם זולת שטעמם נסתר מכלל ההמון ונגלה הוא ליחידי שרידי הדור, ופרה זו טעמה נסתר מכל אדם שהרי שלמה ע"ה השיג הכל חוץ מן הפרה שאמר עליה והיא רחוקה ממני לפיכך האומות ששומעים חק הפרה לבד ודאי מונין עליה, ולהלן נאמר את כל החקים האלה כי השומעים כל החקים בכלל ויש בהם חקים שיש בהם טעם נגלה אזי המה יעידון יגידון גם על חק הנעלם כי יש בו סוד ויתלו החסרון בקוצר דעת המשיג. ויקחו אליך פרה וגו'. פירש"י לעולם היא נקראת על שמך כו'. מה יקר וגדולה נתן למשה בזה שתקרא הפרה על שמו, והקרוב אלי לומר בזה שאין מצוה נקראת כ"א על שם הגומרה ולדעת רז"ל הפרה כפרה על עון העגל תבא האם ותקנח צואת בנה, וכשם שמשה התחיל בכפרה זו כששרף העגל ויטחון אותו דק לעפר כך יגמור הכפרה שגם הגמר יקרא על שמו. וזה טעם ארז"ל (ילק"ש יתרו רסח) כששמע משה שהקב"ה אמר הלכה בשם אליעזר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר יהי רצון שיהא אליעזר זה מיוצאי חלצי שנאמר ושם האחד אליעזר. ומה ראה משה על ככה לבקש על דין זה שיצא מיוצאי חלציו יותר מכל סתרי תורה הנאמרים באמת מכל דור ודור ודורשיו דור דור וחכמיו, אלא לפי שבמעשה העגל מסר משה נפשו על ישראל שנאמר מחני נא מספרך ונקראו על שמו שנאמר ויזכור ימי עולם משה עמו, ע"כ רצה שגם בפרה זו מראש ועד סוף תקרא על שמו כי פרה טעמה לשרש אחר הע"ז וכן העגלה ערופה כפרה על ש"ד כי במעשה העגל עברו גם על ש"ד בהריגת חור, לכך נאמר ויקחו אליך שגמר מצוה זו תקרא על שמך. ויען כי נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר חקת הפרה, ש"מ שהתורה והפרה ענין אחד להם כמו שהתורה נקראת על שמו של משה שנאמר זכרו תורת משה עבדי, כך הפרה תקרא על שמו וטעם שניהם אחד הוא כי נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר אחת וע"י מ"ט שערי בינה שהשיג היה לו מבוא לבוא בסוד ה' לדרוש התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כמ"ש וכמטמונים תחפשנה מונים היינו ב"פ מ"ט כי ע"י זה אמרות ה' אמרות טהורות מזוקקות שבעתים היינו ז' על ז'. וכן טעם הפרה נעלם מעין כל חי אפילו משלמה שנאמר בו ויחכם מכל האדם ולא נגלית כ"א למשה ע"י מ"ט שערי בינה שהשיג כדמסיק בילקו"ש (תהלים יב.תרנח) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים ר' שמעון בן פזי פתר קרא בפר' פרה שיש בה ז' פעם ז'. ז' פרות, ז' הזיות, ז' שריפות, ז' כבוסים, ז' טמאים, ז' טהורים, ז' כהנים, אם יאמר לך אדם חסרים הם אמור לו אף משה ואהרן היו בכלל עכ"ל. ויש לדקדק מה נפקותא יש לן במספר זה עד שדרש עליו פסוק מזוקק שבעתים, אלא ודאי דעת בעל מדרש זה ליתן טעם על מ"ש במדרש (ילק"ש חקת יט.תשנט) ויקחו אליך פרה לך אני מגלה סוד פרה ולאחרים היא חקה, ולמה נעלמה מעין כל חי אלא לפי שיש בה מספר מ"ט וזה רמז שאין לזקק ולצרף כל ענינה כ"א ע"י מ"ט שערי בינה שלא נגלו כ"א למשה ע"כ היא לאחרים חקה ואפילו לשלמה. ובעקידה הביא מדרש, האומר שהפרה בת שבע אם שלמה מתקריא ופירש בזה מה שפירש. ואומר אני כשם שהאם מושלת על הבן כך הפרה משלה בכל חכמות שלמה כי לא יוכל לבא בסודה, ובזה מיושב מה שלא נאמר חקת התורה כ"א כאן ובפר' מטות בהלכות גיעולי כלים במי נדה לפי שטהרת הפרה בכללה, נמשלה לתורה בכללה ע"י תעלומות חכמה שבה. פרה אדומה תמימה. משל לבן שפחה שטינף פלטין המלך אמרו תבא האם ותקנח צואת בנה. (תנחומא חקת ח.) לפי שכל הרוצה לבטל איזו גידול רע אין די בשיכרות הענפים כל זמן שבארץ לא ימות גזעו שורש פורה ראש ולענה כי סופה לחזור ולצמוח אבל בביטול השורש יפלו גם הענפים כמ"ש ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, ש"מ שלא די בהשמדת הפרי לבד לכך ארז"ל העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה, ר"ל צריך לחקור איזו סבה גרמה להם לעבוד ע"ז כי הסבה הוא השורש פורה ראש ולענה ובביטול הסבה יפול המסובב דהיינו התולדה, והסבה נמשלה לאם המולדת התולדה ע"כ צוה ה' על שריפת הפרה אם של העגל, כדי שנלמוד מזה דין העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה ואז לא ישובו לכסלה ובפר' כי תשא (תשא ל.יג) הארכנו לדבר מזה ושם מבואר שעיקר הסבה היתה רוב כסף וזהב שהשפיע להם הקב"ה כארז"ל אתה גרמת להם כו', ולפי שהזהב האדום האדום הזה הביאם לידי מעשה זה על כן יקחו פרה אדומה לשרוף ולבטל מראה האדום הזה וזהב לא ירבה להם עוד ואז לא יבואו לידי מעשה כזה. וענין עמוק זה והמשל ושוברו הראה ה' במעשה העגל, כי הוא גרם טומאת המת לפי שבמ"ת נעשו ישראל חירות על הלוחות חירות ממלאך המות ואין הפירוש שהיתה הכוונה לבטל המות לגמרי, אלא ענין חירות זה הוא דווקא ממה"מ, שלא ימותו כ"א בנשיקה ע"פ ה' ואז לא היו המתים טמאים כי כל עיקר הטומאה של המתים באה ממיתה שהיא ע"י מה"מ הבא מסטרא דמסאבא אבל המתים בנשיקה אין בהם שום צד טומאה שהרי ביום שמת רבינו הקדוש אמרו שבו ביום בטלה הכהונה (כתובות קג: ועיי"ש בתוספות) כי לא היה שם טומאה על כן התירו לכהנים להתעסק בו, נמצא שבקבלת התורה נעשו בני חורין ממה"מ ובטלה הטומאה וע"י העגל שעשו חזרו לקלקולם והשליטו עליהם המה"מ ואם כן העגל גרם טומאת המת ע"כ תבא האם ותקנח צואת בנה להסיר הטומאה ע"י אפר הפרה וזה פירוש יקר.
אוֹר הַחַיִּים זאת חקת התורה. צריך לדעת למה כינה למצוה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר: ״זאת חקה״ וגו', או: ״זאת חקת הטומאה״ או ״חקת הטהרה״, כדרך אומרו : ״זאת חקת הפסח״, ואין לומר שנתכוון להצריך טהרת אפר פרה לעסוק בתורה, כי לא כן מצינו לרז"ל שאמרו שאדרבא, אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולכל סברות רז"ל (שם) אפילו להמחמירים בבעלי קריין מטעם שצריך באימה וביראה וכו', מודים בטמאי מת שמותרים בעסק התורה: ויתבאר הענין על פי מה שאמרו בפרק בתרא דנזיר - ופסקו רמב"ם בפרק א' מהלכות טומאת מת - שאין הכותי נעשה טמא מת, וזה לשונו: שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו, הרי הוא כמו שלא נגע, הא למה זה דומה? לבהמה שנגעה וכו'. עד כאן. והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה, שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל. ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אֵל במה שאמר: זאת חקת התורה, פירוש: חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם: בחייהם, שבנוגע במת או יאהילו עליו וכדומה תדבק בהם הטומאה שבמת, ולא תחפוץ להפרד, אם לא בכח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בענין של פרה אדומה; ובמותם גם כן תתרבה הטומאה, כאומרם ז"ל בפסוק ״אדם כי ימות״ וגו' - ישראל מטמאים באהל, ואין אומות מטמאין באהל: וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה לב' כלים שהיו אצל בעל הבית אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש, כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל ואפילו אלף בתים מקורים ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החלל המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל - להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה: ובזה מצאתי נחת רוח למה כשצוה ה' פסח במצרים הקפיד ה' על ב' דברים: ה-א', דין ערל וצוה למול כאומרם ז"ל (שמו"ר פי"ז) בפסוק ואעבור עליך וגו' דם פסח ודם מילה, והב' על דין בן נכר שאמרו ז"ל (שם פט"ז) בפסוק משכו וקחו לכם וגו' משכו ידיכם מעבודה זרה שבזה יצאו מכלל בן נכר, ועל דין ג' שהוא הטומאה לא מצינו שהקפיד ה', והגם שמצינו שהפסח בא בטומאה בנטמא ציבור, עם כל זה היה ה' יכול לצוות קודם שיזהרו מטומאת מת ולעשות משה אפר פרה ואין מעצור לה' לעשות רצונו יתברך, והגם שיש לומר בזה דחיות אף על פי כן לפי מה שכתבנו יש טעם נכון לשבח, כי ישראל לא היו טמאי מת הגם שנגעו והאהילו על המת כי עדיין לא קבלו התורה ודנו בהם אז דין גר שנתגייר ביום י"ד ששוחטין עליו ואין חוששין לטומאה שנטמא קודם שנתגייר, ותמצא שאמרו בפסחים וכתבו הרמב"ם בפרק ו' מהלכות פסח וזה לשונו גר שנתגייר ביום י"ד ומל וטבל אין שוחטין עליו את הפסח גזירה דלשנה הבאה יהיה טמא מת ויטבול לערב ויאמר אשתקד מי לא טבלתי וכו' עד כאן לשונו, ממה שנתן הטעם משום גזירה דלשנה הבאה מזה אתה למד כי זולת גזירה זו אין חוששין לטומאת מת, וכמו כן ישראל כשעשו פסח מצרים אין בהם דין טומאת מת, והוא מאמר ה' - זאת חקת התורה: ובדרך רמז ירצה באומרו חקת התורה - שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאלו קיימו התורה אשר צוה ה' לאמר, כי קיום המצוה בלא טעם יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצות הבורא, וזה לך האות, ואולי כי לטעם זה רצה ה' שתתמסר להם המצוה בדרך חקה: אשר צוה ה' לאמר. צריך לדעת למה הוצרך לומר מאמר זה, והלא רואני כי ה' הוא המצוה לאמר, שכן אמר: ״וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל״, עוד אומרו לשון נסתר - אשר צוה, ופי ה' הוא המדבר, והיה לו לומר: ״אשר אנכי מצוך לאמר״. עוד, למה לא הספיק במה שאמר ״לאמר״ בפסוק ראשון וחזר לומר פעם ב' לאמר. עוד צריך לדעת, למה לא הקדים מאמר ״דבר אל בני ישראל״ קודם מאמר ״זאת חקת התורה״, על זה הדרך: ״דבר וגו' זאת חקת התורה״. אכן לצד שכל מצות התורה הם שכליות ושמעיות: שכליות - שהשכל מחייבם, כגון כבוד אב ואם, גניבה, גזילה, אונאה רציחה וכדומה; שמעיות - שבת, כי בו שבת הבורא; יום טוב, על הנס שנעשה לנו בהם; עבודה זרה, שלא לעבוד זולת אלהינו, כי הוא ״המוציא אותנו״ וגו', וכדומה לזה, וזה הוא טעם הנגלה, ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה ולאדם ראוי המשיג לקנות קנין התורה במ"ח דברים השנויים במשנת חסידים (אבות פ"ו) שאז מגלין לו רזי התורה שגילה ה' למשה בסיני, ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו סודות הנסתרים וטעמי המצות ויסוד כל דבר: ובמה שלפנינו צוה ה' אליו שיסתום הדברים ויאמר להם הדבר בחוקה בלא טעם, והוא מה שהעיר אותנו באומרו וידבר ה' אל משה לאמר לישראל פירוש ומה הוא המאמר שצוה לו לומר להם, זאת חקת התורה פירוש מצוה זו היא חקת התורה כן צוה ה' לאמר לכם, וכאילו אמר הכתוב אשר צוה ה' לאמר לכם הוא זאת חקת התורה, ומתוך הדברים אתה למד שנאמר למשה דברים מוטעמים במצוה זו אלא שמה שצוה עליו לאמר הוא חוקה, ובזה לא יתבעוהו ישראל לומר להם טעם הדבר כיון שה' צוה עליו לומר הדבר בחוקה: ובזה נתישבו הדקדוקים, גם נתישב למה לא הקדים מאמר דבר וגו' למאמר זאת חקת וגו' כי מאמר זאת חקת התורה היא מצות ה' על מצוה שיאמר לישראל שה' צוה לו שיאמר להם מצוה זו בחוקה, ומאמר דבר בא על עיקר המצוה מצות ה' לישראל, ולצד שיאמרו ישראל הרי העושה מצוה בלא ידיעת טעמה וסודה נחשבת המצוה כגוף בלא נשמה, לזה גמר אומר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה וגו' פירוש יקחו למה שאתה יודע ומכוין בדבר להיותך יודע סוד הענין ופלאיו ובזה תהיה המצוה נעשית שלימה במעשה ובמחשבה הצריכה, וכפי זה ידויק על נכון אומרו ויקחו בתוספת וא"ו בתחילת הציווי להם, שנתכוון לומר שמלבד הלקיחה עצמה שיקחו הפרה עוד יוסיפו שיכוונו בלקיחתה למה שאליך כאמור: ואם תאמר תינח אותה פרה של אותו דור פרה שיעשו בכל דור ודור מה תהא עליה, אפשר שלא מכולן העלים ה' סודה אלא מכללות ישראל אבל למיוחדים שהם אהרן וכיוצא בו נמסרו סודותיה והם ימסרו למיוחדים הבאים אחריהם, או אפשר שבכל דור ודור יכוונו למה שידע משה, ומצאתי שאמרו במדרש (רבה כאן) וזה לשונם ויקחו אליך ללמד שכל הפרות שנעשו יהיו נקראים על משה, וצריך לדעת למה עשה ה' שינוי במצוה זו מכל המצות שתקרא על שמו, ולדברינו יש טעם נכון בדבר כמו שפירשתי: או יאמר על פי דבריהם ז"ל (שם) שאמרו שאומות העולם מונים את ישראל מה מצוה היא זו וכו', לזה בא מאמר הכתוב כאן ואמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר פירוש שיאמרו ישראל לאומות כשהן מקנטרים אותם ואומרים להם מה מצוה היא זאת וכו' יאמרו להם חקה חקק ה' עלינו לעשות ואין אנו מהרהרין אחריו, ולפי זה אפשר שהורשה משה לומר להם טעם המצוה וסודה אלא שלא יאמרו הטעם לאומות כשידחקו אותם בדברי קנטור מה מצוה היא זאת ומה טעם יש בה: פרה אדומה וגו'. רואה אני כי כל סימניה מוכיחים על הדינים, אדומה כי הוא זה סימן תגבורת הדינים, תמימה באין שער שחור, וכן אמרו ז"ל (פרה פ"ב) ב' שערות שחורות פוסלות אותה, ולא שערותיה לבד אלא אפילו קרניה וטלפיה צריכים להיות אדומים, אבל שחורות ואין צריך לומר לבנות פוסלות, אשר לא עלה עליה עול כי העול ימתק הדינים בסוד מאמרם יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם שהם בחינת הדינים, גם שריפתה באש הוא בחינת הדינים, ובהתקבצות הדינים באפר יעשו הברחה לטומאה הדבוקה באדם מהמת שגם היא אינה אלא רצועה רעה מצד יסורי המשפט: וראיתי בספרי זוטא ופסקו רמב"ם בפרק א' מהלכות פרה אדומה אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה שנאמר ויקחו וגו' פרה ולא עגלה עד כאן, ולפי מה שאמרנו שכל מעשיה הם בחינת המשפט יש טעם בדבר, כי שם פרה יגיד מספר הידוע למספר בחינת הדינים כידוע ליודעי חן, לזה צוה ה' שיקנו אותה כשיש בבחינת מספרה מספר אשר תכוון אליו, אבל אם יקנו עגלה קונים דבר שאין בו המספר אשר אנו צריכין לו, והגם שמגדלין אותה עד שנקראת פרה, אף על פי כן יקפיד ה' על שעת הקנין כדי שיהיו קונים דבר שהכוונה בו שהם רפ"ה דינים:
מַלְבִּי״ם זאת חקת התורה. הוא ציון על כלל המאמר שמציינו במלת זה זאת אלה כמו זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה, זאת תורת החטאת, ולפעמים יבא הציון בסוף המאמר כמו זאת תורת הקנאות זאת תורת הנזיר, זאת תורת היולדת, זאת התורה לעולה למנחה שבא בסוף המאמר, וכן אלה הדברים אשר תדבר, בא מאמר זה במכלתא בא (סי' פ"ז), ובספרי קרח (סי' מ"ג) חשב גם מה שבא ציון הכלל כפול בתחלת ובסוף המאמר [ומשם נשתרבב הלשון לכאן בטעות מ"ש וזו כללה בתחלה וכללה בסוף ומחקו הגר"א] ודעת המכלתא והספרי שציון הכלל אינו מוסיף שום דבר על הפרט כי אין בכלל אלא מה שבפרט, [ועי' מ"ש בזה בפי' הספרא ט סי' כג] וה"ה אם בא ציון הכלל בסוף או באמצע ובסוף, וזה קרוב יותר לדברי ר' יונתן שכתבתי בפ' בא (סי' פז), שהלשון שתפס כלל ופרט ר"ל ציון של כלל המאמר ופרטי המאמר ואין לו ענין עם הכלל ופרט של הי"ג מדות שיש שם הבדל בין כלל ופרט ופרט וכלל, ובזה נשברו רשפי קשת והפלפולים שהעריכו המפ' ע"ז מן י"ג מדות דר"י: זאת חקת התורה. הנה מלת חוקה בא לעכובא כמ"ש במנחות (דף כז) ז' הזאות שבפרה מעכבים חוקה אולם הלא נזכר עוד בפ' חקה (בפ' י' ובפ' כ"א) ופי' ר"א שמ"ש זאת חוקת מיותר לגז"ש להקיש למ"ש בפ' אחרי (טז לד) והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר אחת בשנה, שגם שם חוקה מיותר שכבר נז' חוקה שם (בפ' כט) ובא להקיש שכמו שמ"ש שם חוקה מדבר בבגדי לבן שנעשית פעם א' בשנה (כמ"ש ביומא דף ס' בין לר"י בין לר"נ שעז"א אחת בשנה), כן חוקה דפה מדבר מבגדי לבן. והנה מזה משמע שצריך דוקא בגדי לבן של כ"ג ביוהכ"פ שהי' האבנט של בוץ שמזה מדבר בחוקה של יוהכ"פ. אולם לפ"ז למה דקיי"ל דכשרה בכהן הדיוט והאבנט של כ"ה הוא של כלאים ואיך ילבש אבנט של בוץ. וע"כ פסק הרמב"ם (פ"א ה' יב) שלובש בגדי לבן של כ"ה, וכ"ה בתוספתא (פ"ג דפרה) עי' במ"ל שם, ומ"ש ריב"ז מה שעשו ידי שכחתי, פרש"י בשבת (דף לד) שריב"ז הי' כהן, אמנם בתוס' מנחות (דף כא ע"ב) כתבו שריב"ז לא הי' כהן ומ"ש ששרתו ידי ר"ל שנעשה פרה בימיו עפ"י הוראתו ובימי הלל לא נעשית פרה, וענין זה דריב"ז מובא בתוספתא (פ"ג דפרה ופי"ז דאהלות): ויקחו אליך. כבר אמר ביומא (דף ג') שכ"מ דכתיב ויקחו אליך הוא משל צבור והוא מתרומת הלשכה (כמ"ש בפ"ד דשקלים) ורק מ"ש שיקחו אליך ומ"ש ונתתם אותה שאמר בל"ר למשה ואהרן. מפני ששניהם היו גזברים על הקופה, אמנם מ"ש וכן בשמן המשחה משמע שאתיא כר' יונתן (שם) שאמר קח לך משל צבור לא כר' יאשיה שס"ל דקח לך משלך, ובספרי בהעלותך (על עשה לך שתי חצוצרות) מביא גם דברי ר' יאשיה. ונראה שבשמן המשחה יודה גם ר' יאשיה שהי' משל צבור, דהא בין נדבת המשכן חשב בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים הרי הביאוהו הצבור. וא"כ הגם שבקטורת שאמר קח לך יצויר בקטורת שנעשה אחר שכלתה הקטורת של נדבת צבור שמאז עשה משה משלו, אבל שמן המשחה לא נעשה רק פעם א' וכולו קיים לעת"ל ומבואר שנעשה משל צבור רק משה היה הגזבר: פרה שם עגל פר נקראו ע"ש שנותם, ופליגי באיזה זמן יוגבל שם כל אחד מאלו השמות, (ומובא בפ"א דפרה ובר"ה דף יו"ד) ואנכי כבר הארכתי בזה בהתוה"מ ויקרא (סי' ר"ח) עמ"ש ועי' במ"ל (פ"א דפרה): פרה אדומה תמימה. ר"ל תמימה באדמימות ששתי שערות שחורות פוסלים בה כמ"ש בסוף פ"ב ותמימה אינו תואר לפרה רק תואר לאדומה דא"ל תמימה ממום דהא אמר אשר אין בה מום: אשר אין בה מום ת"ק סבר דצריך קרא לגופי' שאין ללמוד שמום פוסל בפרה מק"ו מקדשים שאין מלאכה פוסלת בהם דשאני קדשים שעשייתם בטהרה, ואף שנמצא קדשים שעשייתם בטומאה שהם ק"צ וכן פסח, שם שאני דיש להם זמן קבוע ונדחית טומאה כדי שלא יעבור הזמן, אבל פרה נעשית בטומאה לכתחלה, ואיסי בן עקביא ס"ל כמ"ד דטומאה הותרה בצמר וא"כ א"א לדחות דמה למוקדשים שעשייתם בטהרה, ובכ"ז לא רצה ללמוד הק"ו ממה שפרה מלאכה פוסלת בה, כי ע"ז יש להשיב עגלה ערופה יוכיח שמלאכה פוסל בה ואין מום פוסל בה, ע"כ עשה הק"ו משחור ולבן שע"ז א"ל ע"ע תוכיח ולא דחה הק"ו ממה שמוקדשים עשייתם בטהרה, כי ת"ק ס"ל שטומאה דחוי' בצבור ואיסי ס"ל שטומאה הותרה בצבור וא"כ גם קדשים עשייתם בטומאה לכתחלה, והוא ס"ל שמ"ש אשר אין בה מום בא למעט ע"ע שיש ללמוד מק"ו מקדשים שמום פוסל בה, ולשטתו אין לדחות הק"ו דמה לקדשים שעשייתם בטהרה דס"ל טומאה הותרה בצבור ובסוטה (דף מ"ז) אמר שיהא מום פוסל בעגלה מק"ו מפרה שאין השנים פוסלים בה וי"ל למ"ש הר"ש ריש פרה לחד תירוצא דלר"א גם פרה פסולה בשנים, י"ל דכן ס"ל לאיסי (ועי' במ"ל פ"א מה' פרה) והגמ' לא תפס הק"ו ממוקדשין, דס"ל כת"ק דפה ויש לדחות לא א"א במוקדשין שעשייתם בטהרה וריב"ב ס"ל שצריך אשר אין בה מום לגופי' דנוכל ללמוד מחטאת העוף שמום אין פוסל, וממ"ש אשר אין בה מום מבואר שאם העביר את המום כשרה כמ"ש בספרא אמור (סי' נה) מום בו פרט לשעבר מומו. ובגי' הגר"א לא א"א בחטאת העוף שכן כשר בה זכר ונקבה משא"כ בפרה א"כ מה ת"ל אשר אין בה מום כשהמום בה הא אם העביר כשרה וכו' וכפי הנוסחא שהעתקתי כי נוסחא הישנה אין לה טעם. אשר לא עלה עליה עול. אף עול שלא לעבודה כי עול של עבודה אצ"ל דידעינן בק"ו מעגלה. ושאר עבודות למד מק"ו ועי' בסוטה שם שטה אחרת כמש"ש דפליגי תנאי בזה:

ג וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל־אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו׃

רַשִׁ״י אלעזר. מִצְוָתָהּ בַּסְּגָן (ספרי): אל מחוץ למחנה. חוּץ לְשָׁלוֹשׁ מַחֲנוֹת: ושחט אתה לפניו. זָר שׁוֹחֵט וְאֶלְעָזָר רוֹאֶה (שם; יומא מ"ב):
אוּנְקְלוֹס וְתִתְּנוּן יָתַהּ לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיַפֵּק יָתַהּ לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיִכּוֹס יָתַהּ קֳדָמוֹהִי
אִבְּן עֶזְרָא והוציא אותה. המוציא או בצווי וכן ושחט כי הוא לא ישחטנה והעד לפניו:
רַמְבַּ״ן אל אלעזר הכהן מצותה בסגן לשון רש"י (רש"י על במדבר י״ט:ג׳) ואין הכוונה לומר שיהיה חיוב המצוה בסגן יותר מכהן גדול או כהן הדיוט אלא הוראת שעה היתה בפרה ראשונה שתהיה באלעזר והוא היה הסגן ולשון ספרי (חקת ח) בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא עשויה בסגן תדע שכן שהרי אהרן קיים ואלעזר שורף את הפרה ונתתם אותה אל אלעזר הכהן זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכהן גדול דברי רבי מאיר רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אומרים זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט והענין לומר כי המצוה הזאת לעומק סודה ראויה להנתן לגדול שבכהונה ולא נתנה לאהרן ואולי הוא לגדולתו כי הוא קדוש ה' וחסידו המכפר במקדשו ולא רצה ליתן לו עבודת חוץ או היה להכתיר אלעזר ולחנכו בחיי אביו במצוה אחת מן המצוות של כהונה גדולה או היה לעונש העגל כדברי רבי משה הדרשן והנה עשה הקב"ה גם אהרן נביא במצוה הזאת והוא ומשה רבינו יתנו אותה לאלעזר שהוא גדול הכהונה אחרי אהרן והוא המשוח בשמן המשחה וזה רמז לדורות שתעשה בגדול הכהונה והוא הכהן הגדול וכן שנינו (פרה פ"ד מ"א) פרת חטאת ששחטה שלא בכהן גדול פסולה ורבי יהודה מכשיר ובגמרא במסכת יומא (יומא מ״ב) ונתתם אותה אל אלעזר הכהן אותה אל אלעזר ולא לדורות לאלעזר איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט ואיכא דאמרי לדורות בכהן גדול והוא סתם משנתינו והנכון בטעם ולדברי האומר לדורות בכהן הדיוט צוה באלעזר לפי שלא היה שם כהן אחר כי אינו הגון שיהיה אחיו הקטן קודם אליו:
כְּלִי יָקָר ונתתם אותה אל אלעזר. ולא ע"י אהרן כי הוא היה סבה אל העגל ומדמצינו שמשה התפלל שאליעזר הדורש דין הפרה יהיה מחלציו, וכאן נאמר ג"כ אלעזר ש"מ שיש רמז אל עזר האל ית' אל הטהרה כמ"ש וזרקתי עליכם מים טהורים וגו', כי לולא העזר של האל ית' לא עלתה להם טהרה זו לבד. ומדקאמר פרה בת שתים עגלה בת שנתה ש"מ שהסבה גדולה פי שנים מן המסובב ע"כ ביותר צריך האדם זירוז על הסרת הסבה כאמור וטעם להזאת ג' וז' לפי שהטומאה מתמעטת והולכת שהרי אמרו ג' לבכי ז' להספד על כן הזאתו בב' זמנים הללו.
אוֹר הַחַיִּים ונתתם אותה. אמר אותה לפי מה שאמרו רז"ל (פרה פ"ד) שמפי השמועה למדו ששאר פרות נעשות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט דייק לומר אותה אל אלעזר אבל מכאן ולהלאה אין חיוב בסגן:
מַלְבִּי״ם ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. כבר התבאר באילת השחר (כלל קנא) ששני פעלים הבאים זאח"ז באופן שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון יבא הפעל השני סתם בלא כנוי, כמו ולקח הכהן מדם החטאת ונתן ובכאן שפעל ונתתם גומר פעולת פעל ויקחו אצ"ל מלת אותה, ופי' שבא למעט פרה אחרת ר"ל פרה אחרת בכ"ג ולאידך תנאי גם בכהן הדיוט, כמו שמפ' ביומא (דף מב ע"ב) וכ"ה בתוספתא (פ"ג דפרה) כפי מה שהגיה הגר"א ז"ל: והוציא אותה. מלת אותה מיותר (כנ"ל סימן הקודם) ובא ללמד שיוציא אותה לבדה. ולפ"ז אסור להוציא חמור ות"ק ר"ש הוא דדריש טעמא דקרא ומותר להוציא חמור (יומא דף מב), ומ"ש מחוץ למחנה היינו חוץ לג' מתנות כמו שלמד ביומא (דף סח): ושחט אותה לפניו. ממ"ש ושחט ידעינן שאם נתנבלה פסולה כמ"ש בחולין (דף כט ע"ב) וממ"ש ושחט אותה ולא אמר ושחטה שבא תמיד למעט (כמ"ש באה"ש כלל קנ) ממעט שלא יעשה עם השחיטה מלאכה אחרת כגון חתיכת דלעת ושלא ישחט אחרת עמה כן מצאתי ברש"י חולין שם (ולא כהגר"א שהגיה זה בסוף המאמר אחר ואלעזר רואה), ומ"ש ושחט לפניו מפרש כשמואל ביומא (דף מ"ב) שישחט אחר:

ד וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל־נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל־מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים׃

רַשִׁ״י אל נכח פני אהל מועד. עוֹמֵד בְּמִזְרָחוֹ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם וּמִתְכַּוֵּן וְרוֹאֶה פִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל בִּשְׁעַת הַזָּאַת הַדָּם (ספרי; זבחים ק"ה):
אוּנְקְלוֹס וְיִסַב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא מִדְמַהּ בְּאֶצְבְּעֵיהּ וְיַדֵי לָקֳבֵל אַפֵּי מַשְׁכַּן זִמְנָא מִדְמַהּ שְׁבַע זִמְנִין
מַלְבִּי״ם ולקח אלעזר הכהן. תואר הכהן מיותר שכבר אמר אלעזר הכהן וידעינן שאינו אלעזר אחר ובא לדייק שיהיה בבגדי כהונה, כשם הבא כפול שבא בדיוק עי' בז"א: ולקח הכהן מדמה באצבעו והזה. הנה בפר כהן משיח כתיב ולקח הכהן המשיח מדם הפר באצבעו ולמד שם בספרא דלקיחה הוא בכלי. וכן בכל חטאת דכתיב בהו מדמה באצבעו ובכאן למד מלשון זה שמצותו מצות יד, וכבר התפלא בזה הראב"ד (בפ"ג מה' פרה) רק שיש הבדל בין דם הבא לכפר על מזבח שבזה למד דבעינן קבלה בכלי, אבל דם פרה שבא להכשיר יש לדמותו לשמן של מצורע שבא ג"כ להכשיר שמקבלו בידו, ואין לדמותו לדם האשם שמקבלו בכלי ובידו, דשם מה שמקבל בכלי הוא דם המזבח שבא לכפר אבל הדם הבא להכשיר מקבל בידו, (וז"ש לוג שמן כשר ומוכשר להכשיר והגר"א גורס לוג שמן טעון ז' הזיות ופרה טעון ז' הזיות) וא"כ מ"ש ולקח מדמה באצבעו ע"כ פי' שגם הלקיחה תהיה בידו, (עי' בגמ' זבחים (דף כד) ומנחות (דף יט) אמר אביי במקרא נדרש לפניו ולאחריו קא מיפלגי ועמ"ש בהתו"ה (ויקרא סי' רע"ב). אך יקשה א"כ למה כתב כלל ולקח באצבעו לכתוב רק והזה מדמה באצבעו ונדע משמן של מצורע שלוקח בידו, ע"ז משיב שאז נדמה לשמן שנתן מכלי ליד, ויותר נראה לפרש שמ"ש ולקח אלעזר הכהן בכהונו מדמה באצבעו מצותה מצות יד, הכל מאמר א' ולמד שהוא מצות יד ממ"ש הכהן היינו שיקח בגוף הכהן לא בכלי, ופי' בכהונו בגוף הכהן וכמו שלמד בספרא ויקרא (סי' ע"ח) ממ"ש הכהן ומלק שתהיה מליקה בעצמו של כהן: את אצבעו. בכ"מ נאמר אצבעו סתם רק במצורע אמר וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית והזה מן השמן באצבעו ומשם למדו שאצבע הנאמר בכ"מ היא המיומנת שבימין, ודרך הלמוד הזה התבאר בס' התו"ה ויקרא (סי' ריח) בפרטות עיי"ש: והזה וגו' אל נוכה פני א"מ. הפנים הוא הצד שבו הפתח שצד מזרחי קרוי פנים על שהפתח שם (כמ"ש רש"י בזבחים דף סב), וכן מבואר מלשון זה שרק אם הוקם המשכן ומכוסה ביריעות וכמ"ש בספרא ויקרא (סי' מד): והזה מדמה. כבר בארתי זה באורך בהתו"ה ויקרא (סי' ריז) שכ"מ שכפל לכתוב בהזיה שנית והזה מן הדם בא ללמד שצריך לטבול אצבעו על כל הזיה עיי"ש באורך: שבע פעמים לפני ה'. מ"ש לפני ה' בא כדי לדמותו למ"ש בפר כהן משיח שבע פעמים לפני ה' דשם מעכב, ובמנחות (דף כ"ז) אמר דבפרה מעכב דכתיב חוקה:

ה וְשָׂרַף אֶת־הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת־עֹרָהּ וְאֶת־בְּשָׂרָהּ וְאֶת־דָּמָהּ עַל־פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף׃

אוּנְקְלוֹס וְיוֹקֵד יָת תּוֹרְתָא לְעֵינוֹהִי יָת מַשְׁכַּהּ וְיָת בִּשְׂרַהּ וְיָת דְמַהּ עַל אָכְלַהּ יוֹקֵיד
רַשְׁבַּ״ם לעיניו: של אלעזר:
אִבְּן עֶזְרָא ושרף את הפרה. השורף והעד לעיניו:
אוֹר הַחַיִּים ושרף את הפרה לעיניו את עורה. הפסיק במאמר לעיניו בין זכרון הפרה לזכרון פרטיה שהם עורה וגו', יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת פרה (פ"ד), וכתבו רמב"ם בפרק ד' מהלכות פרה אדומה שמצות שריפתה שלימה ואם הפשיטה ונתחה ושרף כלה כשרה עד כאן, לזה הבדיל הכתוב במעשה המובחר ואמר ושרף את הפרה פירוש כולה יחד, ואפילו עבר והפשיטה וכו' ועשה עורה לבד ובשרה לבד ופרשה לבד גם כן לא הפסיד, והוא מאמר את עורה ואת וגו': על פרשה ישרוף. חזר לומר ישרוף פעם ב' ולא הספיק במה שאמר בתחלה ושרף, לפי מה שפירשתי כי הכתוב ידבר בב' סוגים הא' שריפת הפרה שלימה, והב' אחר שהופשטה ונתנתחה לזה אמר ישרוף כנגד חלוקה שניה. עוד יתבאר על פי מה שאמרו בתוספתא דפרה (פ"ב) וכתבו רמב"ם בפרק ד' מהלכות פרה אדומה וזה לשונו פקע מעורה וכו' אפילו משערה כזית יחזיר ואם לא החזיר פסולה עד כאן, והוא מאמר ישרוף פעם ב' לומר שהגם שפקע יחזיר וישרוף לעיכובא:
מַלְבִּי״ם ושרף את הפרה היה לו לומר ושרפה, רק שבא ללמד שישרוף את הפרה לבדה ולא יעשה עמה מלאכה אחרת, והיה יכול ללמוד זה בדין משחיטתה רק שמלמד שמן השחיטה עד השרפה מלאכה פוסלת, אך היה די שיאמר ושרף אותה והיינו דורשים אותה לבדה, כמו שדרשינן מ"ש ושחט אותה, ולמה חזר שנית שם הפרה, אמרו חז"ל שבא למעט פרים הנשרפים, שהייתי טועה ללמוד מק"ו מפרה שמלאכה פוסלת בהם והייתי לומד שפוסל בהם בין בשחיטה בין בשרפה, וע"כ אמר ושרף את הפרה לא פרים וממילא ידעינן ג"כ שאין מלאכה פוסלת גם בשחיטתם דאין ללמוד ק"ו מפרה דיש לדחות מה לפרה שמלאכה פוסלת בשרפתה וז"ש ת"ל ושרף את הפרה ושחט אותה (כן גירסת הגר"א) ר"ל שע"י המעוט בשרפתה ידעינן שגם מ"ש ושחט אותה הוא רק פרה לא פרים הנשרפים דאין ללמוד עוד שחיטתן ק"ו מפרה, דמה לפרה שמלאכה פוסלת בשרפתה ודוק היטב כי קצרתי, ומ"ש שיהיה אחר שוחט ואלעזר רואה, בהכרח שמזה ידעינן ג"כ היסח הדעת כמ"ש ביומא (דף מב) לשטת שמואל שהספרי כוותיה: ואת בשרה ואת דמה על פרשה. בכל השרפות לא נזכר רק עור ובשר ופרש לא את הדם (כמו שמות כט יד, ויקרא ד' יא, ח' יז, ט' יא, טז כז) בכל אלה לא הוזכר הדם כי זרק אותו על המזבח ופה הזכיר שישרף הדם, וממ"ש את דמה על פרשה, מלמד שיהא הדם במקומו כמו הפרש, וא"כ הדם הנשאר מן ההזיה צריך שיחזירנו למקומו אל הצואר לדעת הת"ק, ור"נ ס"ל שא"צ לזה רק יקנחנו בגופה של פרה, כ"ה גירסת הר"ש והגר"א מחזיק הגי' הישנה הדם כ"ש לא יחזיר ואם החזיר פסול כיצד עושה מקנח ידו בגופה של פרה ולא גרס ר' נתן אומר, ובמ"ש שמקנח ידו בגופה של פרה ולא אמר כמ"ש במשנה (יו"ד פ"ג) גמר מלהזות מקנח ידו, משמע כמ"ש הרמב"ם (פ"ג ה"ב) שעל כל הזיה מקנח בגופה של פרה, שלא כמ"ש בזבחים (דף צג) ומנחות (דף ז' ע"ב) שמקנח בשפת מזרק, ונראה שהרמב"ם מפרש מ"ש בגמרא אלא אצבעו במה מקנח בשפת מזרק לא קאי על הזיות פרה שכבר אמר לא גמר מקנח אצבעו שפי' ג"כ בגופה של פרה, רק שקאי על הזיות חטאת כמו שמשמע בזבחים (דף כה), כי אאל"פ על הזית פרה שהלא מקבלו בידו ואיך יקנחנו בשפת מזרק: ושרף את הפרה את עורה ואת בשרה. היה די שיכתוב ושרף את הפרה לבד והכל בכלל, רק שאז הייתי אומר שדי אם נתנה כולה על המערכה ואם פקעו חלקים מעל המערכה א"צ להחזירם שכן גם גבי עולה צריך למוד לאהדורי פוקעים בזבחים (דף פג ודף פו) לכן פרט פרטיו להורות שצריך שישרפו כלם, אבל עצם לא פסול מדלא חשיב גם עצמות. ומ"ש בכזית יחזיר נדחקו המפרשים ואנכי הגהתי ראב"ש אומר עפ"י התוספתא (פ"ב) פקע מעורה מבשרה ומשערה חוץ לגתה יחזיר ואם לא החזיר פסול, ראב"ש אומר כזית מעכבת פחות מכזית אינה מעכבת, פקע מקרניה ומטלפיה ומפרשה א"צ להחזיר שכל דבר שאין מעכב בחייה אין מעכב בשרפתה והרמב"ם פסק כראב"ש: ושרף וגו' ישרוף. מה שכפל פעל ושרף וס"ל לת"ק שבא להורות ישרף מ"מ אף שלא נשרף כולו רק רובו, וכמ"ש באילת השחר (כלל קו) בדיני כפילת הפעל שלפעמים יכפול את הפעל ללמד שדי בכל אופן שיעשה הפעל וזה קורא רבוי אחר רבוי ותבין זה עפ"י הכלל שהתבאר באילת השחר כלל רל"ז ור"י ס"ל שבא להוסיף שיעסוק בשרפה ויוסיף עצים וגירסתי הוא כגי' הגר"א שמחק מ"ש [דברי ר"י רע"א] כי זה סותר למ"ש בסי' כג עמש"ש:

ו וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל־תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה׃

אוּנְקְלוֹס וְיִסַב כַּהֲנָא אָעָא דְאַרְזָא וְאֵזוֹבָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְיִרְמֵי לְגוֹ יְקִידַת תּוֹרְתָא
אִבְּן עֶזְרָא עץ ארז. כמו למצורע ושם רמזתי סוד:
מַלְבִּי״ם ולקח הכהן עץ ארז ואזוב. מ"ש נאמר כאן לקיחה נשנה בספרי לקמן (בס"ב) על ולי"א אזוב ר"ל שלמד מפסח מצרים דכתיב אגודת אזוב ואין אגודה פחות משלשה קלחים (כמ"ש בפקח דפרה משנה ט') וכמ"ש התוס' בסוכה (דף י"א) וי"ל שלמד שיכרוך הג' מינים זב"ז כמ"ש במשנה י"א פ"ג דפרה כרכן בשירי הלשון, ונראה שלמד מלקיחה דגבי מצורע ששם יש למוד ע"ז כמ"ש בפ' מצורע (סי' כ"א): עץ ארז ואזוב ושני תולעת. מ"ש עץ שומע אני כל עץ נשנה ונתבאר היטב בספרא מצורע (סי' יב), ומ"ש אזוב ולא אזוב יון (שם סי' י"ד), ומ"ש ושני תולעת ששינתו תולעת (שינתו פעל משם שני) שנעשה שני ע"י התולעת בארתי שם (סי' יג): והשליך אל תוך שרפת הפרה. ת"ק ס"ל כת"ק הנזכר (בסי' כ') משיצית האור ברובה שאז נקרא עדיין בשם פרה ונקרא ג"כ שרפת כי נשרף רובו, ור"ע ס"ל שהשעור הוא משתבקע שיוכל להשליך לתוך בטנה, ובזה מבואר שלמעלה צריך לגרוס כגי' הגר"א שמחק רע"א שא"כ ר"ע סותר א"ע שמ"ש התוי"ט ודייק מן לשון הרמב"ם שגם ר"ע ס"ל משיצית האור ברובה, הנה ממ"ש הרמב"ם בפ"ב סוף ה"ב שאפילו קרעה בידו כשרה משמע יותר שס"ל דפליגי ופסק כהת"ק רק שס"ל שלכתחלה צריך שיבקע עיי"ש היטב:

ז וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד־הָעָרֶב׃

רַשִׁ״י אל המחנה. לְמַחֲנֵה שְׁכִינָה, שֶׁאֵין טָמֵא מְשֻׁלָּח חוּץ לִשְׁתֵּי מַחֲנוֹת אֶלָּא זָב וּבַעַל קֶרִי וּמְצֹרָע (עי' פסחים ס"ז): וטמא הכהן עד הערב. סָרְסֵהוּ וְדָרְשֵׁהוּ — וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:
אוּנְקְלוֹס וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי כַּהֲנָא וְיַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְמַיָא וּבָתַר כֵּן יֵיעוּל לְמַשְׁרִיתָא וִיהֵי מְסָאָב כַּהֲנָא עַד רַמְשָׁא
אִבְּן עֶזְרָא וכבס בגדיו. הכהן השורף: וטמא הכהן. וכבר ישב טמא ויש אומרי' שיהיה טמא עד הערב שלא יאכל מן הקדשים:
מַלְבִּי״ם וכבס בגדיו הכהן. מדבר במשליך את האזוב שהוא כהן ופה אמר ואחר יבא אל המחנה ולא אמר זה בשורף ובאוסף שלמדינן מפה ותבין זה עפ"י מה שבארתי בפ' אחרי (סי' סו) שלא הזכיר בכל הטומאות שאח"כ יבואו אל המחנה כי הוא דבר שאצ"ל דהא כתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכו' לבד במשלח את השעיר ובשורף פרים ושעירים הנשרפין ובפרה מפני שיש לטעות שכל אלה אינם משום טומאה רק גזרת מלך עיי"ש, וא"כ אחר שגילה באחד מעסקי פרה שאסור לבא אל המחנה ידעינן שה"ה בכלם וז"ש אף להלן אסור לבא אל המחנה ר"ל בשורף ובאוסף, ומ"ש וטמא הכהן עד הערב נכתב שלא במקומו שצ"ל וטמא עד הערב ואחר יבא אל המחנה, ופי' בספרי מפני שבמשלח את השעיר ושורף פרים ושעירי יוהכ"פ שכתוב ואחר יבא אל המחנה לא כתוב שם שטמא עד הערב, ולכן כתב פה וטמא עד הערב לבסוף ללמד שהוא למוד כולל לכ"מ שכתוב ואחר יבא אל המחנה היינו שקודם לזה יטמא עד הערב (וז"ש אף להלן עד הערב, ומ"ש והשורף אותה יכבס בגדיו הוא מיותר כי שרפת כל הפרה הוא ק"ו משרפת עץ ארז ואזוב שהוא רק חלק ממנה, וע"כ פי' שמלמד שכל מה שעוסק עד השרפה מטמא בגדים:

ח וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב׃

אוּנְקְלוֹס וּדְמוֹקֵד יָתַהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי בְּמַיָא וְיַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְּמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא
מַלְבִּי״ם והשורף אותה. כבר התבאר באה"ש (כלל קנ) שכ"מ שבא הכנוי דבוק אל מלת את יש בו דרוש ומעוט שהי"ל והשורפה וממעט השורף בגד מנוגע שמצותו בשרפה: יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים. נכתב כפול להקיש מים שטובל בהם בגדיו למים שטובל בהם גופו, וכבר העיר בז"א דמחטין וצנורות א"צ מ' סאה וי"ל לדעת הרשב"א גם באדם מעין מטהר בכ"ש (עמ"ש בפ' שמיני סי' קמ"ד) ויל"פ בהפך שאדם טובל בראוי לו היינו במ' סאה שגופו עולה בהם וכלים בראוי להם היינו בכ"ש והוא עפ"י הכלל באילת השחר (כלל קל"ח) שהשם הנשנה אינו השם הראשון:

ט וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא׃

רַשִׁ״י והניח מחוץ למחנה. לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים מְחַלְּקָהּ, אֶחָד נָתַן בְּהַר הַמִּשְׁחָה, וְאֶחָד מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת, וְאֶחָד נָתַן בַּחֵיל (ספרי; פרה פ"ג), זֶה שֶׁל מִשְׁמָרוֹת הָיָה חוּץ לָעֲזָרָה, לִטֹּל מִמֶּנּוּ בְּנֵי הָעֲיָרוֹת וְכָל הַצְּרִיכִין לִטָּהֵר, וְזֶה שֶׁבְּהַר הַמִּשְׁחָה כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים לְפָרוֹת אֲחֵרוֹת מְקַדְּשִׁין הֵימֶנָּה, וְזֶה שֶׁבַּחֵיל נָתוּן לְמִשְׁמֶרֶת מִגְּזֵרַת הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת: למי נדה. לְמֵי הַזָּיָה, כְּמוֹ "וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי" (איכה ג'), "לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם" (זכריה ב'), לְשׁוֹן זְרִיקָה: חטאת הוא. לְשׁוֹן חִטּוּי, כִּפְשׁוּטוֹ, וּלְפִי הִלְכוֹתָיו קְרָאָהּ הַכָּתוּב חַטָּאת, לוֹמַר שֶׁהִיא כְּקָדָשִׁים לֵאָסֵר בַּהֲנָאָה (עי' ספרי; מנחות נ"א):
אוּנְקְלוֹס וְיִכְנוֹשׁ גְבַר דְכֵי יָת קִטְמָא דְתוֹרְתָא וְיַצְנַע לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא בַּאֲתַר דְכֵי וּתְהֵי לִכְנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַטָּרָא לְמֵי אַדָיוּתָא חַטָאתָא הִיא
אִבְּן עֶזְרָא איש טהור. איננו הכהן השורף: למי נדה. פירושו רחוק כמו מנדיכם:
מַלְבִּי״ם ואסף איש טהור ר"ל שלאסיפת אפרה א"צ כהן. והנה התבאר אצלי בכללים שכ"מ שכתוב שם איש י"ל שהוא שם המין וממעט אשה, וכן גם קטן אינו בכלל איש ששם איש מציין הגדלות, עוד בארתי בכללים שבמקום שבא שם איש לחבר התואר אל המתואר אינו ממעט אשה כמו איש דמים איש מרמה, איש עני, איש צדיק, וכמ"ש מצורע (סי' מ"ג) ובאילת השחר (כלל רנ"ז) עוד בארתי שם (כלל ס"ג) שהתחרים שהם קנין האדם יבואו בלא מלת איש כמו צדיק חסיד עור פסח טהור טמא, וכשבא מלת איש מורה איזה כוונה (ועמ"ש בפ' תזריע סי' ק"נ עפ"י איש צרוע), וס"ל לר' ישמעאל שמ"ש פה איש טהור אינו ממעט אשה כי אינו שם המין כי בא לחבר התואר אל המתואר, וז"ש טהור להביא את האשה, ר"ל שתואר טהור הנלוה לשם איש מגלה שלא בא להוראת המין, ומה שאמר איש טהור ולא אמר טהור בא להוציא את הקטן, ור"ע ס"ל שידעינן להוציא קטן ממ"ש והניח מחוץ למחנה שמציין איש שיש בו דעת להניח במקום משומר, וא"כ היל"ל ואסף טהור, ע"כ יש למעט אשה ממלת איש שהוא למותר אולם הגר"א הגיה כשטת הגמ' (סוכה דף מ"ג) רע"א ואסף איש להכשיר את הזר טהור להכשיר האשה משמע מביא את האשה ומביא את הקטן ת"ל והניח וכו', ולפ"ז ר"ע כר"י בעקר הדין רק ס"ל שצריך שם איש שאם יאמר טהור לבד נפרש כהן טהור, וגי' זו עקר: ואסף איש טהור. כבר בארתי באילת השחר (כלל שט"ו וכלל ש"ך) שהשמות הבאים ביחוס כמו קדש חול טמא טהור יש בהם מדרגות, יש טהור לחולין ויש טהור למעשר ויש טהור לתרומה ויש טהור לקדש ונלמד בכ"מ מענינו, וס"ל לר' ישמעאל, שעל שיהיה טהור לא טמא א"צ קרא דיש ק"ו ממזה, דס"ל הסברא שיותר יש לדקדק באוסף מבמזה, וע"כ מ"ש פה שיהיה טהור ר"ל טהרה מכל טומאה, ר"ל טבול יום שנטהר קצת למעשר ואינו טמא לכל כי טהור למעשר, ור' נתן ס"ל כר"ע לקמן (סי' ס"ג) על וטבל במים איש טהור שס"ל שמזה חמור מאוסף, ואין ללמוד ק"ו אוסף ממזה רק מזה מאוסף, לכן ס"ל שטהור שבכאן צריך לגופיה שלא יהיה טמא וטהור הנאמר גבי מזה מיותר ומלמד שיהיה טב"י. ופה מלמד שטב"י כשר מן טהור שנאמר גבי מזה, והגר"א גריס טהור טהור למעשר וטמא לתרומה ולהלן הוא אומר וטבל במים איש טהור אמר ר"ע למה נאמר עד שלא יאמר י"ל בדין אם האוסף טהור המזה לא יהא טהור הא מת"ל טהור טהור מכלל טומאה ואיזה זה טב"י נאמר כאן טהור ונאמר להלן טהור מה טהור האמור להלן טמא לתרומה וטהור למעשר אף טהור האמור כאן טמא לתרומה וטהור למעשר והשאר נמחק: את אפר. כן נקרא כשנעשה אבק, ותחלה נקרא אוד או גחלת וכדומה, והגר"א גריס מכאן אמרו שחור שיש בו אפר כותשין אותו ושאין בו עפר מניחין אותו עצם בין כך ובין כך היה נכתש, והוא בפ"ג דפרה מי"א עיין מפרשים שם: והניח מחוץ למחנה הוא החלק שניתן בהר המשחה, ומ"ש והיתה לעדת בני ישראל למשמרת הוא החלק שמסר לסנהדרין שהם נקראים עדה כמ"ש ויקרא (סי' רמ"א) לקדש ממנו פרות אחרות וזה ניתן בחיל, וגם אמר למשמרת למי נדה הוא החלק שנמסר לכל המשמרות להזות ממנו על הטמאים ומובא בפ"ז דפרה מי"א ועי' בתוי"ט שם פירושים שונים: במקום טהור. המקום מציין ההיקף שבו יעמוד המתקומם, שלא ימצא שם טומאה אעפ"י שהוא נתון בכ"ח המוקף צמיד פתיל כמ"ש בפרה (פ"י) וברמב"ם (פי"ד) ועמ"ש ויקרא (סי' רל"ה): והיתה לעדת ב"י למשמרת למי נדה. כבר למד (בסי' י"ז) שהמלאכה פוסלת בפרה משעת שחיטה עד שתעשה עפר ואחר שתעשה עפר אין מלאכה פוסלת בה (כמ"ש בסוף פ"ד דפרה), וא"כ מ"ש והיתה לעדת ב"י למשמרת א"א לפרש על האפר, ועוד שאם ר"ל על האפר היל"ל והיה, שהאפר לשון זכר, וממ"ש והיתה שמוסב על הפרה מורה שר"ל ששמירת הפרה יחול עתה על מי נדה, שמצד שיתהוה מהם מי נדה דהיינו מי הזיה צריך משמרת לשמור את המים שלא יעשה בהם מלאכה שאז ראוי לתת בהם האפר לקדש, והדין הוא שאחר שנתן לתוכם את האפר אין מלאכה פוסלת כמ"ש הרמב"ם (ריש פרק ז') שהוא מדברי קבלה, כי היל"ל משמרת מי נדה בלא למ"ד, והלמ"ד מורה שמוכן למי נדה ועדיין אינו מי נדה, שאחר שהם מי נדה אין צריכים משמרת וע"ז סיים ת"ל למי נדה כבר הם מי נדה, כ"ה בילקוט ובר"ש ורמב"ם וע' בפי' המשניות להרמב"ם תמצא מפורש כמ"ש: והיתה למשמרת. ס"ל לר' יהודה וריה"ג שאם הם במעי פרה בטלו מדין מי חטאת דאינם משומרים עוד, וכמ"ש בפרה (פ"ט מ"ה) ועי' בפסחים (דף י"ז), ומאמר זה מובא בתוספתא (פ"ב דמקואות) ושם איתא שר"ש בן ננס היה דעתו כר"ע ור' טרפון כריה"ג עיי"ש והגר"א העתיק כגי' התוספתא: חטאת היא. למד שיש בה חומרות של חטאת שמועלים בה, וששלא לשמה פסולה, ושאין לשרפה בלילה, ונמצא עוד דברים שיוצא דופן ואתנן ומחיר פסולה (כמ"ש פ"ב מ"ב) ומפ' בע"ג (דף כ"ג ע"ב) דחטאת קריא רחמנא, ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולה (פ"ד מ"א), ובמ"ש שמועלים בה עי' בתוי"ט (פ"ד מ"ד):

י וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת־אֵפֶר הַפָּרָה אֶת־בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד־הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם׃

אוּנְקְלוֹס וִיצַבַּע דְכַנֵישׁ יָת קִטְמָא דְתוֹרְתָא יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא דְיִתְגַיְירוּן בֵּינֵיהוֹן לִקְיַים עֲלָם
אִבְּן עֶזְרָא וטמא עד הערב. ואחר שאמר שיכבס את בגדיו אין צורך להזכיר שירחץ במים: ולגר הגר בתוכם. בעבור היות ארץ ישראל קדושה כי הכבוד שם:
מַלְבִּי״ם וכבס האוסף. בארו שיכול ללמדה מדין משליך את האזוב רק שאין עונשין מה"ד, ד"א שמלמד שאף שלא נגע באפר פרה מטמאה מדין משא, וי"ל שנ"מ אם נתערב אפר פרה באפר מקלה ובטיל ברוב שאז אף שאין מטמא מדין מגע מטמא מדין משא כמ"ש בבכורות (דף כ"ג): והיתה לבני ישראל כבר בארתי ויקרא (סי' קצ"א) בארך כ"מ דכתיב ב"י צריך רבוי על גרים ומ"ש לחקת עולם שינהג לדורות התבאר באורך בפ' אמור (סי' סו) עיי"ש:

יא הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל־נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים׃

אוּנְקְלוֹס דְיִקְרַב בְּמִיתָא לְכָל נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא וִיהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין
אִבְּן עֶזְרָא לכל נפש אדם. יהודי או עובד כוכבים: אדם. ולא בהמה: וטמא. יהיה טמא והוא פועל עתיד כי הוי"ו השיבו ועל דעתי שהוא פועל עבר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הנוגע במת, הוא יתחטא בו. במי אפר פרה שהיא מטהרת טמא מת. ומכאן יצא המנהג שלנו ברחיצת ידים אחר שבאים מן המת, רמז למי אפר פרה, והוא גם כן רמז לתחית המתים שכל העולם יהיה נזהר מן הטומאות, הוא שאמר הנביא (יחזקאל לו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. גם תלישת העשבים רמז לזה כי העשב לעת ערב ימולל ויבש ובבקר יציץ, על שם שכתוב (תהלים עב) ויציצו מעיר כעשב הארץ.
מַלְבִּי״ם הנוגע במת. פי' חז"ל שנוכל ללמוד בק"ו רק שאין עונשין מה"ד, ועי' מ"ש הרמב"ם בפ"א מה' טומאת מת ובכ"מ שם, והגר"א בכאן ובכל המקומות שנמצא כזאת במכלתא ובספרי שאין עונשין מה"ד מחק אותו, כמ"ש בפ' משפטים סי' קט"ז וסי' קכ"ח ובפ' נשא על וענבים לחים ולקמן על וכל אשר באהל ובפ' מטות על וכל אשה וכו' הרוגו, ובפ' מסעי על ואם בכלי ברזל הכהו, וקשה למחוק בכל מקומות האלה, ובכ"ז יפלא ג"כ שבמקומות אין חקר מקשה והלא דין ואינו משיב שבא ללמד שאין עונשין מה"ד, וצ"ע: לכל נפש אדם זה מבואר עפמ"ש בחולין (דף ע"ב) ור"ע עובר במעי אשה טמא מדאו' מנ"ל, א"ר אושעיא אמר קרא הנוגע במת בנפש אי זה מת שבנפש של אדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה ור' ישמעאל האי מבע"ל לרביעית דם הבא מן המת שמטמאה, שנאמר הנוגע במת בנפש אי זה נפש של אדם שמטמא הוי אומר זו רביעית דם, ור"ע לטעמיה דאמר רביעית דם הבא משני מתים מטמא, ובמ"ש לכל נפש אדם מרבה בן שמונה ממלת כל, וס"ל לר' ישמעאל שמרבה רק גוף הנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין לא דמו דהא כתיב הנוגע בנפש שלדעתו הוא רביעית דם ונפל שלא נתקשרו אבריו אין בו רביעית, ור"ע לשטתו שס"ל שמ"ש הנוגע במת בנפש היינו נפל, ס"ל שמטמא גם בדמו אף שאין בו רביעית, דלדידיה גם גדול א"צ רביעית ממת אחד, וא"כ בכלל נפש אין נכלל רביעית, וז"ש באהלות (פ"ב מ"ב) דם קטן שיצא כולו רע"א כל שהוא וחכמים אומרים רביעית:

יב הוּא יִתְחַטָּא־בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם־לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר׃

רַשִׁ״י הוא יתחטא בו. בָּאֵפֶר הַזֶּה:
אוּנְקְלוֹס הוּא יַדֵי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יִדְכֵּי וְאִם לָא יַדֵי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה לָּא יִדְכֵּי
אִבְּן עֶזְרָא יתחטא בו. יסור חטאו בו או כמו תחטאני באזוב ואטהר וידוע כי בסוד החשבון השלישי כמו השביעי:
מַלְבִּי״ם הוא יתחטא בו היל"ל יתחטא בה, ר"ל בהפרה כמ"ש והיתה למשמרת, חטאת היא, שתפס לשון נקבה על הפרה, רק שר"ל שיתחטא בהאפר, שזה מציין אחר שנעשה כתקונו להיות מי הזיה שאז לא נקראו המים על שם הפרה רק על שם האפר שניתן בם: הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי, יטהר מלת יטהר הוא תולדות התנאי שע"י החטוי ג' וז', יטהר, אבל הלא יל"פ שתולדות התנאי הוא ביום השביעי יטהר שע"י חטוי ביום ג' יטהר ביום השביעי בלא חטוי, וגם ממשמעות מ"ש ואם לא יתחטא לא נוכל לברר זאת היטב שיל"פ אם לא יתחטא ביום השלישי, אז ביום השביעי לא יטהר א"ע ע"י הזיה כי אין מועיל הזית שביעי, אבל הזית שלישי די לטהרו בשביעי בלא הזיה לכן אמר אח"ז והזה עליו ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי להורות שצריך דוקא הזית ג' וז': ואם לא יתחטא בא פה אריכות לשון שלא לצורך דזה ידענו מעצמנו שמכלל הן אתה שומע לאו וכמ"ש בקדושין (דף סב) והיה לו לומר ואם לא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה, ופירשו חז"ל שאז היינו אומרים שאם לא יתחטא ונכרתה על הזיה בלבד, אף שלא נכנס למקדש כלל מעלים עליו כאלו טמא משכן ה' ע"י שלא הזה מאפר פרה וחייב כרת, לכן פירש שאם לא יתחטא אין עליו עונש כרת רק שלא יטהר וזה ענשו, ואם לא יתחטא וטמא את משכן ה' אז ענשו כרת:

יג כָּל־הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר־יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת־מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא־זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ׃

רַשִׁ״י במת בנפש. וְאֵי זֶה מֵת? שֶׁל נֶפֶשׁ הָאָדָם, לְהוֹצִיא נֶפֶשׁ בְּהֵמָה שֶׁאֵין טֻמְאָתָהּ צְרִיכָה הַזָּאָה; דָּ"אַ, בנפש זוֹ רְבִיעִית דָּם (חולין ע"ב): את משכן ה' טמא. אִם נִכְנַס לָעֲזָרָה אֲפִלּוּ בִטְבִילָה בְּלֹא הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי: עוד טמאתו בו, אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל:
אוּנְקְלוֹס כָּלּ דְיִקְרַבּ בְּמִיתָא בְּנַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא דִי יְמוּת וְלָא יַדֵי עֲלוֹהִי יָת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ סָאֵב וְיִשְׁתֵּצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִיִשְׂרָאֵל אֲרֵי מֵי אַדָיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאָב יְהֵי עוֹד סְאוֹבְתֵּיהּ בֵּיהּ
רַשְׁבַּ״ם עוד טומאתו בו: אע"פ שטבל:
אִבְּן עֶזְרָא כי מי נדה. יש מפרשים כמו אך במי נדה יתחטא: לא זורק עליו. על המים: עוד. תמיד כמו עוד כל ימי הארץ:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ולא יתחטא את משכן ה' טמא. אם נכנס לעזרה, אפילו בטבילה בלא הזאה, וטעמו את שמשכן ה' טמא, וכן (שם עא) לכל יבא גבורתך, לכל שיבא, ורבים כן בחסרון שי"ן. ולמטה כשהוא אומר כי את מקדש ה' טמא, טעמו כאשר את מקדש ה' טמא, מלשון (דברים כב) כי יקרא קן צפור. ואמר משכן אף על פי שאין קדושתו קדושת עולם כבית עולמים, ואמר מקדש אף שלא נמשח בשמן המשחה כמשכן. והרמב"ן ז"ל פירש כי בכאן חייב כרת על הנכנס למשכן בטומאה אפילו טבל כיון שלא הזה עליו מי אפר פרה, ולמטה שאמר מקדש חייב כרת על האוכל בשר קדש בטומאה, וכבר חייב כרת באוכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו, ויהיה מקדש ה' כמו קדש ה', את מקדשו ממנו, והפרשה תכלול חיוב כרת על טומאת מקדש וקדשיו. ויתכן לומר כי משכן ומקדש בא לרמוז בית המקדש של מטה הוא דוגמת בית המקדש של מעלה וכנגדו, וכן הוא אומר (שמות טו) מכון לשבתך פעלת יי, מכון לשבתך בכאן המשכן כנגד המקדש, והכונה שהוא מטמא המשכן והמקדש ג"כ שהוא כנסת ישראל בית המקדש של מעלה, ועל זה כתב הרב כי את מקדש ה' טמא רמז למקדש המקדש, כלומר לכנסת ישראל שהוא מקדש למקדש של מטה ושורה שם, או לכנסת ישראל שהיא מקדש למקדש של מעלה והוא השם המיוחד, ומפני שמקדש של מטה כנגד של מעלה לכך אמר משכן ומקדש, וכן כתיב (מלכים א ח) בנה בניתי בית זבול לך, בית מכוון כנגד זבול. ופסוק מלא מצינו (תהלים קכב) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו. וזהו סוד הלשון בשם ירושלים המורה על שנים, כלשון עינים אזנים וכיוצא בהם, ואות יו"ד שחסר הוא בית המקדש של מעלה היא ה"א אחרונה שבשם, ולכך תמצא ה' ירושלים מלאים במקרא לרמוז כי הה"א חוברה לה בזמן השלמות.
מַלְבִּי״ם כל הנוגע במת בנפש לר"ע הנ"ל (סי' לח) מרבה מת הנמצא בנפש זה עובר וה"ה בן שמונה כנ"ל: כל הנוגע במת וגו' אשר ימות בא להוציא המת שלא מת עדיין, כגון הגוסס שחשוב כמת ובכ"ז הוא כחי לענין טומאה דכתיב אשר ימות, שאין לומר שימות הוא עתיד ומשמע שעדיין לא מת, כי בלה"ק בא לשון עתיד על ההוה כמו שור או כשב או עז כי יולד וכדומה: ולא יתחטא החטוי כולל כל דבר שיתחטא בו, אם בדמים אם במים, כמו ויתחטאו הלוים, ולקח לחטא את הבית, ויחטא את המזבח, ולמה לא אמר מי נדה לא זורק עליו ונכרתה, וע"כ דורש לרבי שכולל באמת כל מיני חטוי עד חטוי דמים למח"כ, שבכלם חייב כרת, וע"ז פירש כי מי נדה לא זורק וכן טמא יהיה שהוא טב"י עוד טומאתו בו שהוא מח"כ (כמ"ש בנזיר דף מ"ה מכות דף י"ד) וס"ל לרבי דמח"כ שנכנס למקדש חייב כרת עי' בפ"י מה' באהמ"ק פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בזה ומ"ש הכ"מ שם שיש בזה פלוגתא דתנאי, ועי' בשו"ת ח"צ (סי' קס"ב) ואכ"מ להאריך בזה: את משכן ה' טמא ולהלן הוא אומר כי את מקדש ה' טמא, ועוד אמר (בסוף פ' מצורע) ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם, ופי' ר' יאשיה שמ"ש את משכן ה' טמא את מקדש ה' טמא, מפני שהיה עולה על הדעת לתת הבדל בין משכן ובין מקדש, וכמ"ש בשבועות (דף טז ע"ב) שהמשכן נמשח והמקדש קדושתו קדושת עולם, ומ"ש ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני בא ללמד שכרת היא ג"כ מיתה שלא תאמר שהכרת הוא רק לנפש, כי יש בה ג"כ מיתה בידי שמים חוץ מעונשי הנפש (עי' בתוס' ריש יבמות ובשבת דף כה מה שהאריכו בזה) וזה נלמוד ממה שהוציא שם הכרת בלשון מיתה שמציין מיתת הגוף, וידעינן שעם כריתת הנפש יש ג"כ מיתת הגוף, ומ"ש טמא יהיה בא לרבות שגם שאר טמאים חייבים כרת על ביאת המקדש, ור' יונתן ס"ל שא"צ טמא יהיה לרבות שאר טמאים, שכבר אמר והזרתם את ב"י מטומאתם ולא ימותו בטומאתם שכולל כל הטמאים דשם מדבר מטומאת זיבה, וא"ל שמשם נטעה שחייבים מיתה בידי שמים לא כרת, שזה נלמד מטומאת מת שהיה בכלל כל הטמאים שאמר עליהם ולא ימותו בטומאתם, ודינו כדין דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד שחייב כרת וקרבן שלא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כלו שכל הטמאים חייבים עליהם כרת במזיד וקרבן בשוגג, וא"כ לשטתו טמא יהיה מיותר ומפרש שבא ללמד שישאר בטומאתו אף שהתחיל לזרוק מי נדה טמא כל שלא זרק גם ההזיה השניה, וגם אחר זריקה השניה עוד טומאתו בו עד שיטבול ויעריב שמשו, ומלמד שגם טבול יום חייב כרת על ביאת המקדש, וזה כדעת הרמב"ם (פ"ג מה' ביאת מקדש), שמחוסר כפורים אין בו כרת, וחולק על רבי (בסי' מ"ד) שמח"כ יש בו כרת וכנ"ל שהוא פלוגתא דתנאי:

יד זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי־יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל־הַבָּא אֶל־הָאֹהֶל וְכָל־אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים׃

רַשִׁ״י כל הבא אל האהל. בְּעוֹד שֶׁהַמֵּת בְּתוֹכוֹ:
אוּנְקְלוֹס דָא אוֹרַיְתָא אֱנַשׁ אֲרֵי יְמוּת בְּמַשְׁכְּנָא כָּל דְעָלֵל לְמַשְׁכְּנָא וְכָל דִי בְמַשְׁכְּנָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין
אִבְּן עֶזְרָא באהל. והבית כאהל רק הזכיר הכתוב האהל בעבור היות ישראל באהלים וכן אשר ישחט שור או כשב ועז במחנה: וכל אשר באהל. מבגד:
רַמְבַּ״ן וטעם אדם כי ימות באהל אדם כי ימות והוא עתה באהל או שדבר הכתוב בהווה והוא הדין אם ימות בחוץ והכניסוהו לאהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל הכלים שבתוכו והאהל עצמו בכלל הזה כמו שאמר (במדבר י״ט:י״ח) והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם והזכיר הכתוב האהל להגיד שהוא עצמו טמא שבעה וצריך הזיה ועוד מפני שהיו ישראל יושבי אוהלים במדבר ודבר הכתוב בהווה כי המצוה מיד ולדורות אבל הוא הדין לבית ולכל המאהילים שמביאים את הטומאה על כל הכלים ועל הנפשות ששם אלא שאין הבית המחובר מקבל טומאה בעצמו כלל והנה הזכיר הכתוב במת טומאת מגע ואהל ולא הזכיר בו משא אבל רבותינו (ספרי) דורשין אותו בקל וחומר מן הנבילה ומרבים אותו לטומאת שבעה כמגע וכן הוא כפי פשט הכתוב הזכיר כי באדם המת והשחוט טומאת שבעה והזיה במגע וכבר הוא ידוע כי מגע התורה הנגיעה ממש והנגיעה על ידי דבר אחר שישא אותו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אדם כי ימות באהל. הוא הדין בבית, אבל הזכיר אהל מפני שישראל במדבר היו יושבי אהלים, והכתוב אזהרה לשעה ולדורות. ומכאן שאין מטמאין באהל אלא ישראל הקרוין אדם, שנאמר (יחזקאל לד) אדם אתם. ואע"פ שמצינו בעו"ג (במדבר לא) ונפש אדם ששה עשר אלף, כבר תירצו התם ביבמות פרק הבא על יבמתו התם משום בהמה. וכן נמי מה שכתוב (יונה ד) רבו אדם אשר לא ידע וגו', התם מפרש נמי משום בהמה, כלומר שלא נקראו האומות בשום מקום אדם בלבד אלא אם כן יזכיר הכתוב בהמה. ומה שכתוב (תהלים קכד) בקום עלינו אדם, כבר דרשו בו בפרק קמא דמגלה ולא מלך. ומה שכתוב (ישעיה מג) ואתן אדם תחתיך, דרשו בברכות אל תקרי אדם אלא אדום. ומה שכתוב (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם, ודרשו רז"ל כהן לוי וישראל לא נאמר אלא האדם, מלמד שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, כן דרשו בסנהדרין, אך פירשו בזה כי הוא מיתור הה"א שבא לרבות אפילו גוי, שהרי לא אמר אשר יעשה אותם אדם. ומה שאמר ירמיה (ירמיה לב) אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים ובישראל ובאדם, אדם המצריים, לפי שהמכות ההם היו פורענות. כל הבא אל האהל. טמא, וכל שכן הנושא את המת, שהרי בנבלה כתיב (ויקרא יא) והנושא את נבלתה, ומה נבלה שאינה מטמאה טומאת שבעה מטמאה במשא. ק"ו המת שמטמא טומאת שבעה שמטמא במשא, אבל שתק הכתוב מלהזכיר טומאת משא במת מפני שהוא ק"ו מאהל, ומה כל הבא אל האהל טמא לא כ"ש הנושא. ושתק הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת שהוא ק"ו מבת הבת, או איסור אכילת בשר בחלב שהוא ק"ו מבשול.
אוֹר הַחַיִּים זאת התורה אדם כי ימות. אומרו זאת התורה, יתבאר גם כן על דרך שפירשתי בפסוק זאת חקת התורה, והוא לצד שדקדק לומר אדם כי ימות וגו' ודרשו רז"ל (ב"מ קיד) אתם קרויים אדם ישראל מטמאין באהל ואין אומות העולם וכו', לזה הקדים לתת הטעם שסובב הדבר ואמר זאת התורה שמסיבתה הוא שאותו שנקרא אדם מטמא באהל אבל אומות העולם שאין להם תורה וכו', ועיין מה שכתבתי בפסוק זאת חקת התורה: כל הבא אל וגו' וכל אשר באהל. קשה אם הבא טמא מי גרע ממנו אשר באהל, ויתבאר על פי מה שאמרו בפסיקתא זוטרתי וזה לשונם כל הבא אל האהל שבא מקצתו עד כאן, וכפי זה אם לא היה אומר הכתוב אלא כל הבא הייתי אומר הבא כולו הבא מקצתו מנין וממה שאמר כל אשר באהל הרי כולו אמור מה אני מקיים כל הבא וגו' זה הבא מקצתו. עוד שם בפסיקתא וזה לשונם דבר אחר כל הבא וגו' לעשות קרקעו של בית כמוהו עד התהום עד כאן. נראה שהוכרחו לדרשא זו כי לסברא הראשונה היה לו לומר הכתוב כל אשר באהל וכל הבא אל האהל ויהיה הכתוב מתפרש בדרך לא זו אף זו, אבל ממה שהקדים כל הבא זה יגיד שמאמר כל אשר וגו' הוא דין חדש: אלא שבספרי ראיתי ב' הדרכים דרך הראשון תנא קמא ודרך ב' רב אחא בר יאשיה, וגמר אומר תנא קמא שטעם שהוצרך הכתוב לומר כל אשר באהל הגם שאמר כל הבא שהוא בא מקצתו, משום שאין עונשין מן הדין, וקשה לי הלא מה שאנו אומרים אין עונשין מן הדין הוא על עונש מיתה של בית דין של מטה וכאן לו יהיה שנטמא ונכנס למשכן טמא מיתתו בידי שמים, ועוד לבד מזה כשנשכיל על דבר נראה כי מה שלפנינו אינו נקרא עונשין מן הדין כי בכלל הבא כולו יש מקצתו והרי מתחייב הוא על מקצתו כי כל חלק וחלק שבו יקרא מקצתו ואין אנו עונשין אותו מן הדין אלא מן הכתוב, ואולי שסובר תנא זה שכל כיוצא בזה נקרא עונשין מן הדין:
מַלְבִּי״ם זאת התורה אדם כי ימות באהל מ"ש זאת התורה מפני שחדש בזה תורה חדשה שלא נמצא בשום טומאה שהיא טומאת אהל שהוא רק במת לבד, וכבר בארנו בהתו"ה (צו סי' כ"ג) שכ"מ שאומר זאת התורה בא לומר שהיא תורה כוללת לא פרטית, מזה מבואר שהיא תורה כוללת לכל מת, שלא נטעה שרק אם ימות באהל מטמא כל אשר באהל לא אם מת בחוץ והכניסוהו לאהל, שא"כ אינה תורה כוללת, ור' ישמעאל סובר שזה נדע מן הסברא שאם הובא תחת האהל מבחוץ כ"ש שיטמא אחר שכבר נזקק לטומאה, ומפרש ר' יצחק שר"ל שהיא תורה כוללת לכל מיני אהלים אף אהל שאינו של פשתן או אהלים שהם טהורים שחושב הרמב"ם (פ"ה הי"ב) מכל מקום שוים בזה שכל אשר באהל יטמא, שכבר ראינו במצורע שאומר מחוץ למחנה מושבו שמושבו טמא ומטמא כל הבא שם אף שיושב תחת האילן, כמ"ש מצורע (סי' קנ"ה): כל הבא אל האהל וכל אשר באהל הבא הוא גם הבא מקצתו, וא"כ לא היה צ"ל כל אשר באהל שהוא ביאת כולו רק שאין עונשין מה"ד, ור' אחי בר' יאשיה מדייק דיוק אחר, שכבר התבאר באילת השחר (כלל קצ"ט) שכל שנזכר בכתוב שני דברים שהאחד יש בו חדוש יותר כתב תמיד הדבר שיש בו חדוש יותר באחרונה כדי שידבר כדרך לא זו אף זו, וא"כ עכ"פ היה לו לכתוב כל אשר באהל וכל הבא אל האהל אחר שמ"ש כל הבא הוא חדוש יותר, ומזה הוכיח שיש חדוש ורבותא במ"ש כל אשר באהל, שמלמד שכל הנמצא טמון בקרקע הבית עד התהום טמא אף שהם מכוסים בעפר, וכמ"ש התוי"ט (פ"ג דאהלות מ"ז): כל הבא אל האהל לשון ביאה אל הבית הוא רק כשנכנס דרך הפתח כמ"ש בשבועות (דף י"ז ע"ב) טמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה, ועי' בתוס' זבחים (דף פ"ב ע"ב ד"ה לא נצרכה) ומנחות (דף כז ע"ב ד"ה למעוטי) וע"כ בבית פתוח אינו מטמא כל סביביו רק כנגד הפתח, שדרך שם נקרא ביאה ורק אם הוא סתום מכל סביביו ופרץ את פצימיו שהוא כקבר סתום וכמ"ש בב"ב (דף י"ב) וכמו שלמד לקמן (סי' ס') שמ"ש או בקבר מיירי בקבר סתום כי קבר פתוח למד בק"ו מאהל שאינו מטמא כל סביביו דכתיב כל הבא אל האהל דרך ביאה (כן הגיה הגר"א וכ"ה בז"א בנוסחא כה"ק) ומבואר באהלות (פ"ז מ"ב) שבאהל שמטמא טומאת אהלים (כגון אהל של בגד ושק ופשתן) צד הפנימי שבו וצד החיצון חשיבי כשני כלים, וצד הפנימי דינו ככלים שנגעו במת וצד החיצון דינו ככלים שנגעו בכלים שנגעו במת שאדם הנוגע בם טמא טומאת ערב, כמ"ש באהלות (פ"א מ"ב) כיצד שלשה, כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת שבעה השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב וכ"ש צד החיצון של האהל שנראה כשני, כיון שהוא אחד עם האהל, שמטמא טומאת ערב, וז"ש אמרת ק"ו אם שלישי במת טמא השני דין הוא שיהיה טמא: וכל אשר באהל ר"ל כל כלים אשר באהל, כמ"ש אח"כ והזה על האהל ועל כל הכלים, לא קש וחריות שאינם כלים, וגם הכלים אין כלם מטמאים רק אותם שפרש במלחמת מדין בגד ועור ומעשה עזים וכלי עץ וכלי מתכות, וכלי חרס התפרש פה במ"ש וכל כלי פתוח, ואין לומר שגם כלי גללים וכלי אבמם מקבלים טומאה ולא נתפרשו במלחמת מדין מפני שאין מתטהרים בהזיה כמו שלא פירש שם כלי חרס מטעם זה דהא אמר וטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו, מבואר שלכל שבא לכלל טומאה מועיל לו חטוי וכל שאין מועיל לו חטוי אינו טמא (חוץ מכלי חרס שבאר בפירוש שמקבל טומאה אעפ"י שאין לו טהרה), ומזה מבואר שמ"ש וכל אשר באהל יטמא, הם רק כלים המפורשים שמועיל בם חטוי:

טו וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין־צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא׃

רַשִׁ״י וכל כלי פתוח. בִּכְלִי חֶרֶס הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁאֵין מְקַבֵּל טֻמְאָה מִגַּבּוֹ אֶלָּא מִתּוֹכוֹ, לְפִיכָךְ אִם אֵין מְגוּפַת צְמִידָתוֹ פְּתוּלָה עָלָיו יָפֶה בְּחִבּוּר, טָמֵא הוּא, הָא אִם יֵשׁ צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָהוֹר (שם כ"ה): פתיל. לְשׁוֹן מְחֻבָּר בִּלְשׁוֹן עֲרָבִי, וְכֵן (בראשית ל') "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי" — נִתְחַבַּרְתִּי עִם אֲחוֹתִי:
אוּנְקְלוֹס וְכָל מַן דַחֲסַף פְּתִיחַ דְלֵית מִגוּפַת שְׁיִיעַ מַקַף עַלוֹהִי מְסָאָב הוּא
אִבְּן עֶזְרָא צמיד פתיל. שנים פתילים:
מַלְבִּי״ם וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו אא"ל שמדבר בכל הכלים, דהא כלם מטמאין מגבם ומה מועיל צמיד פתיל, וע"כ מדבר בכ"ח, שמצאנו בטומאת שרצים שיצא מכל הכלים להקל שאין מטמא מגבו ולהחמיר שמטמא מאוירו, וכן בטומאת מת צוה לטהר כלי מדין ולא נזכר כ"ח כי אין לו טהרה גם בטומאת מת כמו שאין לו טהרה בטומאת שרץ דכתיב ואותו תשברו, וה"ה מ"ש להקל אם יש בו צמיד פתיל מדבר בכ"ח, ור' יונתן מוכיח שמדבר מכ"ח ממ"ש וכל כלי פתוח שמיותר שכבר אמר אשר אין צמיד פתיל עליו רק מרמז שמדבר בכלי שמקבל טומאה דרך פתחו וכמ"ש בחולין (דף כ"ה) ור' אלעזר מוכיח זה ממ"ש טמא הוא ולא אמר יטמא בדרך הפעל, וכבר בארתי (תזריע סי' ו') הבדל בין אם מדבר בדרך השם או דרך הפעל, ומפרש טמא שנשאר טמא לעולם כי אין לו טהרה, שלעמת מה שיאמר על כל הטמאיים ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת והזה על האהל ועל כל הכלים, בא כאן כמאמר מוסגר שכלי פתוח וכו' דהיינו כ"ח טמא הוא ר"ל ישאר בטומאתו ואינו בכלל מ"ש והזה על כל הכלים, ולפ"ז מיותר מ"ש כלי פתוח ודרש שר"ל אפי' פתוח כל שהוא, ואבא חנן דרש שמלמד שאין הצמיד פתיל מועיל רק בפתחו לא על כל הכלי אם נפחת רובו והקיפו בצמיד פתיל אינו מציל דבטיל מתורת כלי: צמיד פתיל רש"י ז"ל פי' אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, פתיל לשון מחובר וכן בת"א דלית מגופת שייע מקף עלוהי, ובת"י דלית מגופתא מחברא ביה מקף על פומיה, מפרש צמיד היינו המגופה ועז"א זה הפקק, כמו פקק החלון (שבת קכ"ה), שהמגופה נעשית להיות נצמד ומתחבר עם הכלי, ופתיל הוא חתיכת בגד או חוטין הקושרים את המגופה אל הכלי בהיקף סביב והוא פעל בינוני, ר"ל מגופה הנקשרת סביב, ובהגהות הגר"א צמיד זה המוקף פתיל זה הפקק וצריך להגיה כמו שכתבתי: וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל רק בכלי צריך צמיד פתיל, לא באהלים שדי בכסוי, כמ"ש הרמב"ם בפ"ה דאהלות: אשר אין צמיד פתיל עליו מדייק שצריך שיהיה הצמיד פתיל על הכלי לא בשהצמיד פתיל מוטל על גביו, ר"ל על גב עצמו לא על הכלי, כן פי' התוי"ט בפ"י דכלים מ"א, ומיירי בכלי חרס שבהם כ"ע מודים, כי בשאר כלים מציל מדין אהל (עי' ברמב"ם פכ"א מה' טומאת מת ה"ג), והגר"א גורס שנאמר צמיד פתיל עליו ולא כלי על צמיד פתיל דברי ר"א, וע' בהשגת הראב"ד שם ותבין כונתו ויש להאריך בזה ואכ"מ: וכל כלי פתוח ומדין ק"ו ידעינן שכ"ש שכלים שאין עלולים לקבל טומאה מצילין כמ"ש הרמב"ם (פכ"א מה' ט"מ) ועיי"ש (ה"א וה"ג), וכן בהגהת הגר"א מוחק מ"ש ת"ל וכל כלי פתוח: טמא הוא כבר התבאר באילת השחר (כלל קל"ה) שמלת הוא מיותר ונדרש תמיד שדי לומר טמא, בלא מלת היא, ומפרש שר"ל שזה נוהג בכל טומאות שגם באהל שרץ מציל צמיד פתיל משיכנס הטומאה לתומ ובספרא שמיני (סי' קל"ד) למד לה ממ"ש מכל האוכל:

טז וְכֹל אֲשֶׁר־יִגַּע עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל־חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ־בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים׃

רַשִׁ״י על פני השדה. רַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ לְרַבּוֹת גּוֹלֵל וְדוֹפֵק (ספרי; חולין ע"ב). וּפְשׁוּטוֹ — עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, שֶׁאֵין שָׁם אֹהֶל, מְטַמֵּא הַמֵּת שָׁם בִּנְגִיעָה:
אוּנְקְלוֹס וְכֹל דִי יִקְרַב עַל אַפֵּי חַקְלָא בִּקְטֵל חַרְבָּא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְגַרְמָא דֶאֱנָשָׁא אוֹ בְקִבְרָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין
רַשְׁבַּ״ם וכל אשר יגע על פני השדה: כלומר הבא אל האהל שהמת בו טמא בלא נגיעה אבל אם המת על פני השדה ולא באהל אינו מטמא אלא במגע:
אִבְּן עֶזְרָא או בקבר. של אדם:
רַמְבַּ״ן על פני השדה רבותינו אמרו (חולין עב) לרבות גולל ודופק ופשוטו על פני השדה שאין שם אהל מטמא המת בנגיעה לשון רש"י (רש"י על במדבר י״ט:ט״ז) ואין גולל ודופק על דעת חכמים נדרש מן הכתוב אבל הוא הלכה ואין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו אבל על פני השדה הוא לרבותינו כפשוטו שיגע בחלל חרב שנפל על פני השדה ואין שם דבר מאהיל עליו ומפני יתורו עשו בו מדרש כך אמרו בנזירות בפרק כהן גדול (נג) וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת כי המאהיל עליו הוא נוגע על פני השדה ויהיה להם בחלל חרב חסר וא"ו ובחלל חרב ומפני שאמר פני השדה ולא אמר השדה דרש בו רבי ישמעאל (חולין שם) עוד להוציא עובר במעי אמו שהיא טומאה בלועה ואינה על פני המקום ואמר בחלל חרב כי דבר הכתוב בהווה והוא הדין לחלל אבן או אגרוף והזכיר חלל ומת כנגד הבהמות שהשחוטות טהורות והנבלה מטמאה ורבותינו (נזיר נג) עשו בו מדרש מפני יתורו לומר שהחרב כחלל שלא בא הכתוב אלא להשוות החלל והחרב לומר שהוא נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו ומטמא אדם וכלים טומאת שבעה והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל אדם כי ימות באהל שאינו רק על האדם עצמו ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל היו הכהנים אסורים בכל הבתים שבכלן החרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל וכן נראה עוד בגמרא (שם נד) שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאת שלישי ושביעי אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה והיה זה מפני שבכתוב השני שאמר והזה על האהל (במדבר י״ט:י״ח) כתוב ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת ולא אמר או בחלל חרב וא"כ הרי החרב כחלל לטמא במגע טומאת שבעה אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל והוא הקרוב והנראה מדברי רבותינו ואנחנו בעונותינו טמאי הגלות ולא ידענו בטהרת הקדש עד יערה עלינו רוח ממרום ויזרוק השם עלינו מים טהורים ונטהר אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בחלל חרב או במת. היה לו לומר בחלל או במת, ומה שהזכיר חרב דבר הכתוב בהווה. וכשאמר בחלל חרב הוא הדין בחלל אבן ועץ. דרשו רז"ל חרב הרי הוא כחלל, והטעם לפי שהחרב עלול הוא אצל הטומאה, והרי הוא אבי אבות כחלל עצמו כשנגע במת, כי הוא סבת ההשחתה ומצד הכח המשחית, ומה שיש לו דין חלל הוא לטמא אדם וכלים טומאת שבעה אבל לא לטמא באהל, ממה שכתוב אדם כי ימות באהל, אדם מטמא באהל ולא חרב, שאלו היה החרב שנגע בו האדם מטמא באהל היו כל הכהנים אסורין ליכנס בבתים, שבכלן יש חרב טמא ויהיה מטמא אותה באהל, וכענין ששלח הרב ר' חיים ז"ל מאשכנז לר"ת ז"ל אי זה בית אשר תבנו לי. ומה שאמרו חרב הרי הוא כחלל אין להבין בו חרב דוקא אלא הוא הדין לכל מיני מתכות שאם נגעו במת דינן כמת עצמו, ואין להבין בו החרב שנהרג בו החלל כדעת מקצת הגאונים ז"ל, אלא ודאי כל שאר מיני מתכות יש להם דין חרב וכולן כחלל עצמו, אם נגעו באבי אבות הרי הן אבי אבות, ואם נגעו באב הטומאה הרי הן אב הטומאה, זה הכלל כל מיני מתכות דינם כחלל להיותם עלולים אצל הטומאה במי שנוגעין להיותם כמוהו. וזה ממה שאמרו במסכת שבת פרק הזורק אמר שמואל והוא שקשורה בשלשלת של ברזל, והני מילי לענין טומאה דרחמנא אמר בחלל חרב, חרב הרי הוא כחלל. וזה מבואר שהחרב והשלשלת של ברזל שוין לענין טומאה. ועוד בפ"ק דפסחים הכא בנר של מתכת עסקינן, דרחמנא אמר בחלל חרב, חרב הרי הוא כחלל, וזה ברור כשנגע הנר במת, לא שנהרג בו. ושנינו במשנה אבות הטומאה השרץ ושכבת זרע וטמא מת, וכיון שהנוגע במת הוא אב הטומאה הרי המת עצמו אבי אבות הטומאה, ומן הידוע כי הטומאה מתפשטת עד שש מעלות ולא יותר, ואלו הן שש מעלות הטומאה, אבי אבות, שני לו אב הטומאה, שלישי לו ראשון לטומאה, רביעי לו שני בחולין, חמישי לו שלישי בתרומה, ששי לו רביעי בקדש, לא מצינו טומאה עולה למעלה מששה כי הטהרה דבקה במעלה השביעית הנקראת מים טהורים בזמן הגאולה, כענין שכתוב (יחזקאל לו) וזרקתי עליכם מים טהורים, ובזמן הגלות נקראת שערי דמעה, שהדמעה באה מכח המים, ואמרו רז"ל כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה. והמעלה השביעית נקראת אצל רז"ל מים העליונים, והיא מדת החסד שהיא שביעית ממטה למעלה, ונקראו מים חיים, הוא שאמר הנביא (זכריה יד) ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, והיא ירושלים של מעלה. ומזה תמצא בפרשת יום שני חמשה פעמים מים, ויום שלישי שני פעמים מים, והכל שבעה, כי מלאכת המים לא נגמרה עד יום שלישי. ודרשו רז"ל במסכת מכשירים פרק ח' שבעה משקין הן, המים והיין והשמן והדבש והדם והטל והחלב, הראשון כנגד המים שהם משקה, והששה כנגד ששה תולדות שיש בו. וכל אחד משבע משקין הללו הזכיר בו הכתוב לשון שתיה או לשון השקאה, המים דכתיב (שמות יז) ויצא ממנו מים ושתה העם וכתיב (בראשית כד) השקיני נא מעט מים, היין דכתיב (ויקרא י) יין ושכר אל תשת וכתיב (ירמיה לה) והשקית אותם יין, השמן דכתיב (ישעיה כה) משתה שמנים, הדם דכתיב (במדבר כג) ודם חללים ישתה וכתיב (יחזקאל לט) ואכלתם בשר ושתיתם דם, הטל נקרא מים דכתיב (שופטים ו) וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים, הדבש דכתיב (דברים לב) ויניקהו דבש מסלע, החלב דכתיב (שופטים ד) ותפתח את נאד החלב ותשקהו.
מַלְבִּי״ם וכל אשר יגע על פני השדה לפי הפשט נגד מ"ש שהמת הנמצא באהל מטמא באהל אמר שהמת הנמצא על פני השדה שאין שם אהל מטמא בנגיעה, אולם הלא כבר אמר הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא, מפרש ר' ישמעאל מפני שממ"ש לכל נפש אדם מרבה בן שמונה (כנ"ל סי' ל"ח) באר שזה רק אם הנפל נמצא על פני השדה ר"ל בגלוי, להוציא אם הוא במעי אשה, ור"ע שלמד מן מ"ש במת בנפש שעובר במעי אמו מטמא, ס"ל שמרמז בדרך הדרוש על גולל ודופק שהוא הנוגע תמיד בחלל חרב או במת, ויש בו טומאה ואין הנזיר מגלח עליו עי' ברמב"ן, ולר"י הוא הלכה כמ"ש כ"ז בחולין (דף ע"ב) ובת"י וכל מאן דמקריב על אפי ברא ולא במיתא דבכריתא דאימי' וזה כר' ישמעאל, ובפסוק י"א ת' דמקרב בשכיבא לכל בר נשא ואפי' לוולדא בר ירחין בגושמי' ובדמי', וזה כר"ע שדם נפל ג"כ מטמא דס"ל שמ"ש הנוגע במת בנפש בא לרבות העובר גם לדמו (כנ"ל סי' ל"ח) והם דברים סותרים, ונראה שצריך להגיה לולדא בר [תשעה] ירחין כמ"ש בפ' י"ג, ומיירי שיש בו רביעית: בחלל חרב או במת מאי נ"מ בין חלל חרב ובין אם הרגו בעץ או בחץ? וע"כ פירשו חז"ל שפי' הנוגע בחלל חרב, שנוגע בו בעת שהורג אותו בחרב שאז נוגע בו ע"י החרב, ולמדנו מזה שהחרב טמאה טומאת שבעה והאדם הנוגע בהחרב טמא טומאת שבעה, וז"ש בש"ס בכ"מ בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל, ר"ל נגיעתו בחרב דומה כאילו נוגע בחלל עצמו, ובפ' מטות אמר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי וכבסתם בגדיכם ביום השביעי, שמ"ש כל הורג נפש בודאי פירושו שהרג ע"י חרב ונגע ע"י החרב, שאם פי' שנגע בהמת עצמו א"כ היינו נוגע בחלל [עי' לקמן (סי' נח) מ"ש מקיש הורג לנוגע] א"כ מ"ש כל הורג נפש היינו כלים באדם, ואמר וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים, ולא למד ממ"ש פה וחטאו ביום השביעי וכבס מדיו די"ל שזה קאי עמ"ש ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת וי"ל שמדבר בנוגע בחלל עצמו, (ועי' במ"ל פ"ה מה' טומאת מת באורך), וכמ"ש בפ"א דאהלות משנה א' ב' ג': בחלל חרב או במת הנה גם החלל חרב מת הוא ולמה הוסיף או במת, ע"כ מפרש ר' יאשיה שמ"ש בחלל חרב היינו אבר אחד שנחלל ע"י החרב שגם זה נקרא חלל וכמ"ש בנזיר (דף נ"ג) ודוגמתו מ"ש או במת היינו אבר שנחלל מן המת, שזה לא נשמע אחד מחברו, דהא גבי נבלה וגבי שרץ צריך לכ"א פסוק מיוחד כמ"ש בפ' שמיני (סי' צ"ו וסי' קט"ו). ור' יונתן ס"ל שמ"ש או בחלל חרב או במת אינו מדבר מן האברים רק מן המת עצמו, ומ"ש בחלל חרב בא ללמד אף שלא נגע במת עצמו רק בהחרב שבו המית וחלל אותו, ללמד שהחרב הרי הוא כחלל, ובכ"ז הוצרך או במת שהיינו שנגע במת עצמו, שאם יכתב בחלל חרב לבד נפרש שנגע בהחלל עצמו, וע"י שכתב או במת ידעינן שמ"ש בחלל חרב פי' שנגע בהחרב שחלל אותו, וז"ש אין המת בכלל חרב, וס"ל לר' יונתן שטומאת אבר מן החי ואבר מן המת ידעינן בק"ו מנבלה, וי"ל בזה שר' יאשיה ור' יונתן אזלי לשטתם עפמ"ש בפ' בא (סי' נ"ט) ובפ' נשא (על פסוק וישלחו מן המחנה) שר' יונתן ס"ל דהיכא דאיכא ק"ו ולאו הבא מכלל עשה עונשין מן הדין כדעת הרב המגיד, ור' יאשיה ס"ל כדעת מ"ד דאף דאיכא לאו הבא מכלל עשה אין עונשין מן הדין [שכבר בארתי בסוף פ' שמיני] שיש פלוגתא דתנאי בסברא זו עיי"ש. והנה מ"ש והזה על האהל וכו' ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת ס"ל גם לר"י שקאי על אבר מן החי ואבר מן המת וכמ"ש בנזיר (דף נ"ד), וז"ש לפי שמצאנו שלומד על המת בפ"ע ועל החלל בפ"ע, רק ששם לא יש רק עשה והזה על האהל, ולא ל"ת ועונש על טומאות אלה, ולמד ר' יונתן העונש מק"ו וכשטתו דהיכא שיש ק"ו ואיסור עשה עונשין מן הדין, ור' יאשיה לשטתו שס"ל שגם כה"ג אין עונשין מן הדין, לכן צריך למוד מיוחד גם אצל העונש, ולא סמך א"ע על הק"ו: והנה מ"ש מנין שמטמא בהיסטו ולמד טומאת משא במת מק"ו מנבלה זה הביא הרמב"ם (בפ"א מה' טומאת מת), והכ"מ תמה עליו דהא אין עונשין מן הדין, וכמ"ש בספרי למעלה (סימן ל"ה) על פסוק הנוגע במת, והגם שהרמב"ם הוציא דבריו מהספרי פה י"ל שהספרי פה לשטת ר' יונתן שס"ל דהיכא שיש ק"ו ואיסור עשה לוקין מן הדין, ובנזיר (דף נ"ד) מקשה עמ"ש וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת זה אבר הנחלל מן המת, האי אבר מן המת היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה היינו הנוגע בעצם וכו', אמר לך ר' יוחנן לעולם דאית ביה ואם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו, א"כ יש על טומאת משא קרא בעשה דהזיה, ועל העונש יש ק"ו, ולשטת ר' יונתן כה"ג עונשין מן הדין. אולם בדברי הרמב"ם בשרשיו למנין המצות (שרש יו"ד) ובמנין המצות (מצוה קע"ב) מבואר שס"ל סברה זו של ההמ"ג ולכן אמר שם שאף שבכתוב אין מבואר לאסור בהמות רק גמל וארנבת ושפן וחזיר כיון שיש על שאר בהמות טמאות ק"ו ולאו הבא מכלל עשה עונשין עליהם, וה"ה שבטומאת משא דבריו עולים כהלכה שעונשין עליה מן הדין. ובספרא (סוף שמיני) להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשרה לטרפה פסולה אחרים אומרים בא הכתוב ליתן אזהרה לחיה, ובארתי שם, דת"ק ס"ל אזהרה לחיה כמו שלמד בספרא (שם סי' ס"ט) מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה וכסברת הרב המגיד דהיכא שיש ק"ו ולאו הבא מכלל עשה עונשין מן הדין ואחרים לא ס"ל סברת הרב המגיד וס"ל דגם כה"ג אין עונשין מן הדין ולא נמצא אזהרה לחיות שאינם מפריס פרסה ומעלה גרה ולמד לה ממ"ש ובין החיה אשר לא תאכל, וידוע דאחרים היינו ר"מ, וא"כ ר"מ ס"ל דהיכא שיש ק"ו ועשה אין עונשין מן הדין ולשטתו לא יכול ללמוד טומאת משא מק"ו ומן העשה דכתיב גבי הזיה במ"ש הנוגע במת שבא על משא, ולכן למד טומאת משא ממ"ש כל הורג נפש וכל נוגע בחלל שאאל"פ כל הורג נפש ונגע בהחלל עצמו שעז"א וכל נוגע בחלל, ואאל"פ שהרג בחץ מרחוק דמקיש הורג לנוגע שהוא ע"י חבור, ואאל"פ שהרגו בחרב המקבל טומאה ונגע בו ע"י חרב, שזה כבר ידעינן ממ"ש בחלל חרב שמיירי שנגע בו ע"י החרב כנ"ל, וע"כ פירושו שהרגו בדבר שאין מקבל טומאה והסיט אותו בעת הריגתו ומלמד שנטמא ע"י הסיטו שהוא טומאת משא: או בעצם אדם הרמב"ם בפי' המשנה (פ"ק דאהלות) וז"ל וזה מאמר השם או בעצם אדם ייחס העצם לאדם עד שיהיה בו עצם ובשר כמו כלל גשם האדם ואז יהיה דינו כדין המת בכללו [ר"ל לטמא באהל] אולם אם לא יהיה עליו בשר או היה עצם כשעורה הנה יטמא במגע לאמרו ועל הנוגע בעצם או במשא, ולא יטמא באהל, לפי שטומאת אהל מיוחד באדם לבד או באבר מן האדם דומה לאדם לאמרו בעצם אדם, ואמרו מה המת בשר ועצמות וגידים אף אבר מן החי בשר גידים ועצמות ואמרו שני עצמות נאמרו בענין או בעצם אדם זה אבר מן החי ועל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה, [ומלת ד"א מחקא הגר"א], והנה בגמ' נזיר (דף נ"ג ע"ב) או בעצם אדם זה רובע עצמות, ועל הנוגע בעצם זו עצם כשעורה וזה דלא כהספרי, ונראה שמ"ש בספרי או בעצם אדם זה אבר מן החי הוא סיום דברי ר' מאיר, דהא לר' יאשיה למד אבר מן החי מן בחלל חרב, ולר' יונתן למדו מק"ו מנבלה וממ"ש גבי הזיה או בחלל (כנ"ל סימן הקודם), ולדידהו מ"ש בעצם אדם היינו רובע עצמות שהם עצמות של אדם שלם, רק ר' מאיר שהוא אינו דורש כר' יאשיה ללמוד אבר מן החי מן בחלל חרב דס"ל כר' יונתן שמדבר בנוגע במת עצמו. וגם לא יכול ללמוד אבר מן החי מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה כר' יונתן שס"ל דבכה"ג אין עונשין מה"ד (כנ"ל סימן הקודם) הוא למד אבר מן החי מן בעצם אדם וכ"ש שנלמד מזה אבר מן המת: או בקבר כבר התבאר למעלה (סימן מ"ח) שאהל פתוח אינו מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח וממנו למד ק"ו לקבר פתוח שאינו מטמא בכל צדדיו, ולפ"ז מ"ש או בקבר מיירי בקבר סתום שבזה גם באהל מטמא בכל צדדיו, אמנם גבי אהל שמטמא טומאת אהלים כגון אהל של בגד ושק ופשתן אמרו באהלות (פ"ז מ"ב) שצד הפנימי וצד החיצון נחשבו כשני כלים, ודינם ככלים שנגעו במת שצד הפנימי טמא באהל וצד החיצון טמא טומאת ערב כדין כלים הנוגעים בכלים הנוגעים במת שהשלישי טמא טומאת ערב, והוא ק"ו משם שבאהל נדמה למראה עין שהוא שני למת, שלמראה העין הוא כלי אחד עם הפנימי [כן אמר שם בספרי] עפ"ז אמר כאן שאי אפשר ללמוד גם לקבר שצד החיצון יטמא טומאת ערב גם בקבר פתוח כי בלמוד הזה אין לך להביט על אהל שממנו תלמוד, רק על דיני כלים הנוגעים במת שהוא המלמד לטומאת אהל ועליך ללמוד מן המלמד שהם דיני כלים, לא מן הלמד שהוא האהל, כי הטעם שהאהל בצד החיצון טמא טומאת ערב הוא מדין טומאת כלים שדינו ככלים הנוגעים בכלים שנטמאו במת, וזה לא שייך בקבר שאינו כלי וגם הפנימי איט מקבל טומאה מדין כלי שנאמר שיטמא את החיצון, והמפ' הגיהו בכאן אתה בא ללמוד ממנו הלמד מן הלמד והתפלאו הלא רק בקדשים אין למדין למד מן הלמד ועוד פלפולים שונים ואין זה כונת הספרי כלל:

יז וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל־כֶּלִי׃

אוּנְקְלוֹס וְיִסְבוּן לְדִמְסָאָב מֵעֲפַר יְקִידַת חַטָאתָא וְיִתֵּן עֲלוֹהִי מֵי מַבּוּעַ לְמָן
אִבְּן עֶזְרָא ו. לקחו לטמא. הנה פירוש איך יתחטא:
רַמְבַּ״ן ונתן עליו מים חיים אל כלי אין ענינו שיתן האפר בכלי תחלה ויתן מים על האפר שכך שנו רבותינו (סוטה טז) שהנותן אפר תחלה ואח"כ המים פסול דקדקו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי ואולי מפני שלא אמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים אבל פירושו ונתן על האפר מים חיים שהיו בכלי לומר שיערב האפר במים שבכלי עד שיהיו המים צפין עליו:
מַלְבִּי״ם ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת היה לו לומר מאפר שרפת החטאת ופי' שבא לגז"ש אל סוטה שכתוב ומן העפר יתן אל המים, ודעת ר"ש [כן פירש בסוטה דף ט"ז ובתמורה דף י"ב אמר ר"ש] שבמ"ש כאן ונתן עליו מים חיים אל כלי, שממ"ש ונתן עליו משמע שיתן המים על האפר, אך שא"כ ראוי שיאמר ולקח מעפר שרפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים, ומזה משמע שיתן המים אל הכלי לא אל האפר, וס"ל לר"ש דכאן יכול ליתן כמו שירצה ולמד בגז"ש דגם בסוטה יתן כמו שירצה, ואמר בסוטה שם דרבנן פליגי עליה וס"ל שצריך דוקא מים אל כלי לא מים אל העפר, ומ"ש ונתן עליו כדי לערב האפר במים, וכן פסק הרמב"ם (פ"ט מהל' פרה ה"א), ופי' בז"א שמ"ש ד"א שאם נשתנו מראיו כשר היינו אליבא דרבנן דלדידהו ס"ל דלכן כתיב עפר במקום אפר, ופי' שנשתנו מראיהם מחמת עצמם, כי נשתנו מחמת ד"א פסולים כמ"ש הרמב"ם (שם הי"א והי"ד): ונתן עליו מים חיים היינו מי מעין, וכמ"ש בספרא מצורע (סי' י"ט) ולא מים מכזבים וכו' ושם אמר גם ולא מים מלוחים ולא מים פושרים עמש"ש, ולא כהר"ש (פ"ח דפרה מ"ט) שכתב מפני שיש להם שם לוי, וממ"ש אל כלי מבואר שכשר בכל הכלים, לא כמו בסוטה ששם כתוב כלי חרש, ומ"ש (יח) ולקח התבאר למעלה (סי' כ"א), ומ"ש ולא אזוב יון התבאר בספרא מצורע (סי' י"ד), ומ"ש וטבל כ"ה בספרא (ויקרא סי' רט"ז ומצורע פ"ג מ"ז) וטבל ולא המספג, וכן פי"ב דפרה מ"ב ובלבד שלא יספג ע' ברע"ב שם: וטבל איש טהור מ"ש איש להוציא את הקטן וכו' התבאר למעלה (סי' כ"ז), ומ"ש רע"א טהור למה נאמר וכו' התבאר למעלה (סי' כ"ח) שר' ישמעאל ס"ל שאוסף חמור ממזה וטהור שגבי אוסף מיותר דכ"ש ממזה ובא ללמד שיהיה טב"י, ולמד שטב"י כשר במזה מן אוסף, ור"ע ס"ל שמזה חמור מאוסף וטהור שגבי מזה א"צ לגופי' ובא להכשיר טב"י, ולמד דטב"י כשר באוסף מן מזה ובהגהות הגר"א גרס טהור להביא את האשה דברי ר' יהודה, והוא הגהת איזה תלמיד טועה בשמו, שהוא נגד הגמרא (יומא דף מ"ג): והזה על האהל למד שגם האהל טמא, ועי' ברמב"ם (פ"ה מה' ט"מ הי"ב) ובמ"ש על הנפשות אשר היו שם ר"ל דוקא אשר היו שם בשעה שהיה המת שם לא אשר באו לשם אח"כ, ומ"ש ועל הנוגע בעצם היינו עצם כשעורה (כנ"ל) וכן מ"ש או בחלל או במת היינו אבר מן המת שאין עליו בשר כראוי וכן בקבר היינו קבר שלפני הדבור שכל אלה אין בם טומאת אהל וקמ"ל שמ"מ צריכים הזיה:

יח וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל־הָאֹהֶל וְעַל־כָּל־הַכֵּלִים וְעַל־הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ־שָׁם וְעַל־הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר׃

אוּנְקְלוֹס וְיִסַב אֵזוֹבָא וְיִטְבּוֹל בְּמַיָא גְבַר דְכֵי וְיַדֵי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל כָּל מָנַיָא וְעַל נַפְשָׁתָא דִי הֲווֹ תַמָן וְעַל דְיִקְרַב בְּגַרְמָא אוֹ בְקָטִילָא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְקִבְרָא
אִבְּן עֶזְרָא איש טהור. והקרוב להיותו כהן:

יט וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל־הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב׃

רַשִׁ״י וחטאו ביום השביעי. הוּא גְמַר טָהֳרָתוֹ (עי' ספרי):
אוּנְקְלוֹס וְיַדֵי דַכְיָא עַל מְסָאֲבָא בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִידַכִּינֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִיצַבַּע לְבּוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וְיִדְכֵּי בְרַמְשָׁא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והזה הטהור על הטמא. דקדק רבי עקיבא בגמרא דיומא ממה שכתוב על הטמא ולא אמר עליו, שבא ללמד שאם הזה על הטמא טהור ועל הטהור טמא. ואמר כי על זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.
מַלְבִּי״ם והזה הטהור על הטמא היה לו לומר והזה הטהור עליהם שכבר התבאר באילת השחר (כלל קל"ו) שאין להחזיר את השם שנית, וע"כ ס"ל לר"ע שבא לדייק רק על הטמא: והזה ביום השלישי וביום השביעי כבר אמר למעלה הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר, ולמה חזר פה שנית, ולמה הוסיף וחטאו ביום השביעי, הלא יכול לומר והזה ביום השלישי וביום השביעי וכבס בגדיו וכו' רק שאז נפרש שמ"ש למעלה הוא יתחטא פי' שיתחטא ביום השלישי ואז ביום השביעי יטהר מעצמו בלא הזיה, וכן נפרש פה והזה ביום השלישי לבד וביום השביעי וכבס בגדיו וא"צ הזיה שנית, לכן הוסיף וחטאו ביום השביעי, וכבר מובא זה למעלה (סי' מ'). ובמ"ש אין לי אלא ז' פי' הרמב"ם (פי"א מה' פרה ה"ב) שר"ל שיכול להזות הזיה שניה גם אחר יום הז', והראב"ד השיגו שהוא נגד הסוגיא דקדושין (דף סב), וגם איך יוכיח זה ממ"ש וחטאו ביום השביעי, וע"כ העקר שזה קאי על וכבס בגדיו ר"ל אין לי אלא שיעשה הטבילה ביום הז' מנין שיכול לטבול אחר יום ז', ומוכיח ממ"ש וחטאו ביום השביעי ואח"כ וכבס בגדיו מבואר שרק החטוי צ"ל ביום השביעי דוקא אבל וכבס בגדיו הוא אחר יום השביעי, ובהגהת הגר"א גורס כן וכבס בגדיו ורחץ במים אין לי אלא ז' ח' ט' מנין:

כ וְאִישׁ אֲשֶׁר־יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת־מִקְדַּשׁ יְהוָה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא־זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא׃

רַשִׁ״י ואיש אשר יטמא וגו'. אִם נֶאֱמַר מִקְדָּשׁ לָמָּה נֶאֱמַר מִשְׁכָּן? כו' כִּדְאִיתָא בִשְׁבוּעוֹת (דף ט"ז):
אוּנְקְלוֹס וּגְבַר דִי יִסְתָּאֵב וְלָא יַדֵי עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִגוֹ קְהָלָא אֲרֵי יָת מַקְדְשָׁא דַיְיָ סָאֵיב מֵי אַדָיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאָבּ הוּא
אִבְּן עֶזְרָא ואיש אשר יטמא. וכבר הזכיר כל הנוגע במת בנפש ונכרתה ועתה הזהיר על העצם ועל הקבר:
רַמְבַּ״ן את משכן ה' טמא הזכיר הכתוב הכרת הזה בסתם ואמר את משכן ה' טמא בעבור שכבר הזהיר במקדש מן הטומאה כמו שאמר (ויקרא יב ד) בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא כי הזכיר שם בטומאה הקלה כאשה היולדת בימי טוהר שהוא בתולדתה והוא הדין בכל הטמאים וכבר הזכיר גם כן הטבילה (שם יז טז) ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו כלומר שישא עונו בעברו על המוזהר ממנו ולפיכך אמר כאן בטומאת המת כי הנוגע במת ולא יתחטא אע"פ שיכבס בגדיו ורחץ במים יחשב מטמא המשכן כאלו לא טבל כלל ולא היה צריך לפרש רק שהחטוי מעכב בטהרתו וזה טעם טומאתו בו כלומר אע"פ שטבל כשאר הנטהרים עודנו טמא כי מי נדה לא זורק עליו ויתכן שירמוז לאיש וטעמו כל הנוגע במת בנפש ולא יתחטא אשר את משכן ה' טמא ונכרתה וכמוהו בחסרון שי"ן או מלת אשר לכל יבוא גבורתיך (תהלים עא יח) וכל יש לו נתן בידו (בראשית לט ד) את הדרך ילכו בה (שמות יח כ) ורבים כן: וטעם כי את מקדש ה' טמא (במדבר י״ט:כ׳) כאשר את מקדש ה' טמא כמו כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו) וחבריו הרבים והזכיר הכתוב הכרת שני פעמים ועל דעת רבותינו (שבועות טז) הוא לחייבו במשכן אהל מועד ובמקדש בית עולמים ואפשר כפי פשוטו כי מקדש ה' קדשי הקרבן כי כבר חייב כרת באוכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו (ויקרא ז כ) וכאן חייב עוד גם על מי שלא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי אע"פ שטבל ויהיה פירוש מקדש ה' קדשי ה' כמו את מקדשו ממנו (במדבר י״ח:כ״ט) הנה הכרת בפרשה על טומאת מקדש וקדשיו והנכון בעיני בפשוטו כי הכרת הראשון בנוגע במת (כאן) כמו שאמר כל הנוגע במת בנפש והשני גם במאהילים שלא נגעו בעצם ובקבר כי טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא בכל אלה הנזכרים ולא יתחטא ועל דרך האמת יתכן שיהיה מקדש ה' רמז למקדש המקדש:
מַלְבִּי״ם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא. פי' אם נכנס למקדש כי על מה שלא הזה אינו חייב כרת וכבר בא מאמר זה למעלה (סי' מ"א), ומ"ש והיתה לכם לחקת שינהג לדורות נתבאר בארך בהתו"ה אמור (סי' ס"ו):

כא וְהָיְתָה לָּהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי־הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד־הָעָרֶב׃

רַשִׁ״י ומזה מי הנדה. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ שֶׁהַמַּזֶּה טָהוֹר, וְזֶה בָא לְלַמֵּד שֶׁהַנּוֹשֵׂא מֵי חַטָּאת טָמֵא טֻמְאָה חֲמוּרָה לְטַמֵּא בְגָדִים שֶׁעָלָיו, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּנּוֹגֵעַ, וְזֶה שֶׁהוֹצִיא בִּלְשׁוֹן "מַזֶּה", לוֹמַר לְךָ שֶׁאֵינָן מְטַמְּאִין עַד שֶׁיְּהֵא בָהֶן שִׁעוּר הַזָּאָה (נדה ט'): והנגע, יטמא. וְאֵין טָעוּן כִּבּוּס בְּגָדִים:
אוּנְקְלוֹס וּתְהֵי לְהוֹן לִקְיַם עֲלָם וּדְיַדֵי מֵי אַדָיוּתָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וּדְיִקְרַב בְּמֵי אַדָיוּתָא יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא
אִבְּן עֶזְרָא יטמא עד הערב. ולא יטהר עד אשר ירחץ:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ומזה מי הנדה יכבס בגדיו. כיון שהוא טהור והוא מטהר את הטמא למה יטמא שיהא טעון כבוס בגדים, אבל הוא טמא מקלוח המים שהוא חוזר על המזה שמקבל טומאה ממנו ולכך יכבס בגדיו, כך שמעתי. אבל דעת רז"ל בגמרא דיומא שאין המזה טעון כבוס בגדים, וכך אמרו מאי מזה נושא, והאי דאסיק קרא למזה בלשון נושא, משום דנושא מי נדה אינו טעון כבוס בגדים אלא כשעור הזאה, דהיינו כדי שיטבול ראשי גבעולין.
כְּלִי יָקָר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו. רוב המפרשים יצאו ללקט ולא מצאו טעם מספיק למה הפרה המטהרת הטמאים תטמא הטהורים. ועתה הט אזנך ושמע כי מצינו שכל אוכל אינו מוכשר לטומאה עד שיפול עליו מים, ואיך אפשר המים שמקורם טהרה יסבבו הטומאה, אלא ביאור הענין כך הוא, שכך הוא בטבעיות שכל דבר אינו מתפעל כ"א מהפכו ולא ממה שהוא ממינו כדרך שהיצה"ר מתגרה יותר בישראל מבאומות ובת"ח יותר מכולם, לפי שכולם הפכיים לו ע"כ הוא רוצה להתגבר עליהם, וזה טעם שסמוך לעליית השחר החושך מתגבר כי כל דבר מתפעל מהפכו דווקא, לפיכך כל אוכל וזרע אינו מתפעל מן הטומאה לעשות בו רושם עד שיבא עליו מים שכולם טהרה, ואז הטומאה רצונה לנצח הטהרה ומתגבר עליה ועושה בה רושם. כך מי נדה שיש בהם מים שכולם טהרה ויש שם אפר פרה שכולו טומאה והם מעורבין יחד, לפיכך אם מי נדה זורק על אדם טמא אז אין האדם מתפעל מן האפר שהרי הוא ממינו אבל הוא מתפעל מן המים שהם הפכיים לו כי הוא טמא והמים טהורים ע"כ המים פועלים בו ומנצחים הטומאה, אבל אדם טהור הנושא מי הנדה אינו מתפעל מן המים כי הם ממינו ששניהם טהורים אבל הוא מתפעל מן האפר שהם הפכיים לו כי הוא טהור והאפר טמא ע"כ האפר פועל בו ועושה בו רושם לטמאו. ואם תשאל לומר א"כ האפר למה לי, יטהרו במים בלא אפר. תשובה לדבר שיש צורך בזריקת האפר עליו כי לא יוכל להטהר עד שידע מקור הטומאה וישתדל להסיר הסבה לומר הרי לך שטר ושוברו עמו ובעירוב זה, כח המים אתי לאשמועינן שהם מנצחים מקור הטומאה. ועל צד הרמז מקום אתי לומר ע"פ דברי בעל העקידה, שפירש כל עניני הפרה על דרכי התשובה כמבואר מספרו. ועל זה הדרך קרוב לשמוע שרפואת הנפש כרפואת הגוף כי המשקה המועיל לתרופת אדם חולה מזיק לאדם בריא וכארז"ל בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותא, הרי שהצומות מטמאים את הטהורים ומטהרים הטמאים, פירוש מי שנטמא כבר בעבירה הצומות הכרחיים לו וכההיא שארז"ל ה"ד בעל תשובה כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנו מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו אשה ובאותו מקום, כי מקום החטא ושער שעבר בו צריך ששם תהיה גבורתו להתגבר על יצרו שכבר טעם פה טעם עבירה ומבקש למודו, וזה"ש והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, דווקא במקום החטא אשר שם יאמר להם לא עמי אתם במקום ההוא תהיה התשובה ושם יאמר להם בני אל חי. וי"א שזה כוונת רז"ל מקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם, כי הבעל תשובה צריך לעמוד במקום אשר עמד שם בראשונה ולהתיחד עם אותה אשה אשר חטא, אבל לצדיק גמור אסור היחוד כי אסור להביא נפשו בנסיון נמצא שיחוד דהיינו עצם התשובה מטמא הטהורים ומטהר הטמאים, וכן צריך כל בע"ת להטות לקצה אחרון בדבר שחטא בו כדי שיצא לדרך הממוצע, כדרך האומנין הרוצים ליישר עץ מעוקם שצריך לעקמו לצד שני, אבל לצדיק גמור לא יתכן דרך זה אלא שצריך לילך בדרך ממוצע תמיד כמ"ש אל תהי צדיק הרבה אל תרשע הרבה, וכן י"א שדבר זה נרמז בהשלכת עץ ארז ואזוב אל תוך שריפת הפרה דהיינו השלכת הקצוות שלא להגביה עצמו כארז ולא להשפיל עצמו יותר מדאי כאזוב, ע"כ הפרה מטמאה ומטהרה כדי שנלמוד ממנה שבעניני התשובה יש כמה דברים המטמאים ומטהרים כאחד והשנוי בא מצד המקבלים כאמור וזה דרך נכון וברור.
מַלְבִּי״ם ומזה מי הנדה יכבס בגדיו. הנה זה סותר למ"ש תחלה וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים וכו', מבואר שיש תנאי שהמזה יהיה איש טהור ואיך יצויר זה הלא כשהזה הזיה ראשונה נטמא כמ"ש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו, ואיך יזה על כל הכלים, מזה מבואר שמ"ש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו היינו אם מזה הזיה שלא לצורך, וביומא (דף י"ד) ומזה טהור והכתיב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו ומסיק אלא מאי מזה נושא ולכתוב רחמנא טשא הא קמ"ל דבעינז שעור הזיה ר"ל שמ"ש ומזה מי הנדה היינו שמזה על מי שא"צ הזיה, אולם הלא זה לא נקרא מזה וכמש"ש לרבנן שבדברים שאין מקבלים טומאה אין הזיה שעליהם קרויה הזיה וכן במ"ש צו (ו' כ') ואשר יזה מדמה על הבגד פי' שדוקא בדם הראוי להזיה וכמש"ש בספרא (סי' ס"א וסי' ס"ד), וה"ה כאן לא נקרא בשם מזה רק בהזיה הראויה ואם הזה על הבהמה אין שמה הזיה ועז"א אלא מאי מזה נושא ר"ל שאינו טמא משום מזה רק משום נושא. ותפס לשון מזה להורות שדוקא אם נושא כשעור שראוי להזות, ומבואר מדברי הספרי דפה שעקר ההבדל הוא בין מים למים, שמ"ש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו מיירי מן בנושא מן בנוגע אם יש בהם כשעור הזיה יכבס בגדיו, וכשאין בהם שעור הזיה אז מטמא במגע ולא במשא ואין מטמא אלא אוכלין ומשקים. וכן פי' הר"א מזרחי דברי הספרי הלז, וכן הוא ברמב"ם (פט"ו מה' פרה) וז"ל שנאמר והטגע במי הנדה יטמא עד הערב הא למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאה של תורה וטומאת מגען בכל שהן ואם היה בהם כדי הזיה מטמאין במגע ובמשא והנוגע בהם או הנושאן שלא לצורך מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו, וכ"מ בערוך (ערך רכב) שכתב וכדומה לו מי חטאת שחלק נמי מגעו ממשאו שמי חטאת שאין בו כדי הזיה מטמאין במגע ולא במשא, ולא כתב שגם ביש בה כדי הזיה חלק מגעו ממשאו שמגעו אין מטמא בגדים, מבואר שס"ל שביש בו כדי הזיה אין הבדל בין מגע למשא, והכ"מ שם תמה שהוא נגד משנה מפורשת (פ"א דכלים) למעלה מהם נבלה ומי חטאת שיש בהם כדי הזיה שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים במגע וחשוכי בגדים במגע ופי' שלדעת הרמב"ם קאי על נבלה לא על מי חטאת ואני שואל שעדיין מה נעשה עם ברייתא מפורשת בספרא ויקרא (סי' ש"א) וז"ל או דבר שאתה למדו בדרך אחד אתה למדו בכל דרכים שיש בו מה בהמה טמאה מיוחדת שחילק מגעה ממשאה ומשאה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים אף איני מרבה אלא את כיוצא בזה ואת מה אני מרבה את רוב מי חטאת והמרכב שחלק מגען ממשאן ומשאן אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים, הרי דברים ברורים ומפורשים, שברוב סי חטאת (דהיינו מי חטאת שיש בהם כדי הזיה) חלק מגען ממשאן ורק משאן מטמא אדם לטמא בגדים, אמנם דברי הרמב"ם הם סתומים במקומם ומפורשים במק"א שכתב (פ"ו מה' אבה"ט הי"ג) מי חטאת שיש בהם כדי הזיה אע"פ שהם כנבלה וכמרכב שאין מטמאים בגדים אלא הנושאן הרי הנוגע בהם מטמא בגדים בשעת משאו משום נושא שא"א שיגע במים שלא יסיט אותם, ודבריו לקוחים מהתוספתא (פ"ו דזבים), ובזה נבין דברי הספרי שהם תמוהים מאד במ"ש או לא בא אנא לחלק בין מזה לנוגע שהמזה שלא נגע מטמא אדם לטמא בגדים והמזה הנוגע וכו' והרי דברים ק"ו והלא י"ל שבא לחלק בין מזה (דהיינו טשא) לנוגע שהמזה ר"ל הנושא שלא נגע מטמא בגדים והנוגע ואינו מזה ר"ל שאינו טשא אינו מטמא בגדים כמו שהוא בנבלה וע"ז לא יוכל להשיב והלא הדברים ק"ו רק שזה לא יצויר שיהיה נוגע שאינו מזה ר"ל נושא ומזיז הדבר ממקומו, כי כל נוגע הוא ג"כ מזה ונושא, וא"כ כשאומר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו כ"ש נוגע כי כל נוגע הוא מזה ונושא, ולפ"ז יקשה איך אמר והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב הלא כל נוגע נושא ג"כ, וע"כ שההבדל הוא בין מים למים, שמזה מי הנדה היינו מים שיש בהם כדי הזיה מטמא בגדים בין בנשא בין בנגע כי כל נוגע מזה ומזיז ונושא, והנוגע במי הנדה היינו מים שאין בהם כדי הזיה שהם אין מטמאים במשא רק בנגיעה יטמא עד הערב (ומ"ש בספרא שרוב מי חטאת חלק מגען ממשאן, היינו שאם יצויר מגע שאינו מזיז כגון מים הנקרשים אינו מטמא במגע, וכן מ"ש וחשוכי בגדים במגע פי' הגר"א שר"ל שהוא דבר נמנע שיטמא בגדים במגע כי כל נוגע הוא נושא, וי"ל עוד שאף שיצויר במים נקרשים כמ"ש הר"י קורקוס, זה דינו במי חטאת שאין בהם כדי הזיה כי מים נקרשים אין ראוים להזיה וא"כ לא יצויר כלל טומאת בגדים במגע שאם אינם נקרשים הוא נושא ואם נקרשים דינם כמי חטאת שאין בהם כדי הזיה, ואמר עוד בספרי שהלא י"ל שההבדל בין מים למים הוא שמ"ש ומזה מי הנדה היינו מים כשרים או טהורים, ומ"ש והנוגע במי הנדה היינו מים שאין ראוים להזיה ר"ל טמאים או פסולים, עז"א אמרת ק"ו וכו':

כב וְכֹל אֲשֶׁר־יִגַּע־בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד־הָעָרֶב׃

רַשִׁ״י וכל אשר יגע בו הטמא. הַזֶּה שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת, יטמא: והנפש הנגעת בּוֹ: בִּטְמֵא מֵת: תטמא עד הערב. כָּאן לָמַדְנוּ שֶׁהַמֵּת אֲבִי אֲבוֹת הַטֻּמְאָה, וְנוֹגֵעַ בּוֹ אַב הַטֻּמְאָה וּמְטַמֵּא אָדָם; זֶה פֵרוּשָׁהּ לְפִי מַשְׁמָעָהּ וְהִלְכוֹתֶיהָ. וּמִ"אַ הֶעְתַּקְתִּי מִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן וְזֶהוּ: ויקחו אליך. מִשֶּׁלָּהֶם, כְּשֵׁם שֶׁהֵם פֵּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב לָעֵגֶל מִשֶּׁלָּהֶם, כָּךְ יָבִיאוּ זוֹ לְכַפָּרָה מִשֶּׁלָּהֶם: [רש"י בשם ר' משה הדרשן] פרה אדמה. מָשָׁל לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵּף פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמְרוּ תָּבֹא אִמּוֹ וּתְקַנֵּחַ הַצּוֹאָה, כָּךְ תָּבֹא פָרָה וּתְכַפֵּר עַל הָעֵגֶל (תנחומא): [רש"י בשם ר' משה הדרשן] אדמה. עַל שֵׁם "אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע" (ישעיהו א'), שֶׁהַחֵטְא קָרוּי אָדֹם: [רש"י בשם ר' משה הדרשן] תמימה. עַל שֵׁם יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ תְמִימִים, וְנַעֲשׂוּ בוֹ בַּעֲלֵי מוּמִין, תָּבֹא זוֹ וּתְכַפֵּר עֲלֵיהֶם וְיַחְזְרוּ לְתַמּוּתָם: [רש"י בשם ר' משה הדרשן] לא עלה עליה על. כְּשֵׁם שֶׁפָּרְקוּ מֵעֲלֵיהֶם עֹל שָׁמַיִם: [רש"י בשם ר' משה הדרשן] אל אלעזר הכהן. כְּשֵׁם שֶׁנִּקְהֲלוּ עַל אַהֲרֹן, שֶׁהוּא כֹּהֵן, לַעֲשׂוֹת הָעֵגֶל; וּלְפִי שֶׁאַהֲרֹן עָשָׂה אֶת הָעֵגֶל לֹא נִתְּנָה לוֹ עֲבוֹדָה זוֹ עַל יָדוֹ, שֶׁאֵין קַטֵּיגוֹר נַעֲשֶׂה סַנֵּיגוֹר: [רש"י בשם ר' משה הדרשן] ושרף את הפרה. כְּשֵׁם שֶׁנִּשְׂרַף הָעֵגֶל: [רש"י בשם ר' משה הדרשן] עץ ארז ואזוב ושני תולעת. שְׁלֹשָׁה מִינִין הַלָּלוּ כְּנֶגֶד שְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ שֶׁנָּפְלוּ בָעֵגֶל, וְאֶרֶז הוּא הַגָּבוֹהַּ מִכָּל הָאִילָנוֹת וְאֵזוֹב נָמוּךְ מִכֻּלָּם, סִימָן שֶׁהַגָּבוֹהַּ שֶׁנִּתְגָּאָה וְחָטָא יַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ כְּאֵזוֹב וְתוֹלַעַת וְיִתְכַּפֵּר לוֹ: [רש"י בשם ר' משה הדרשן] למשמרת. כְּמוֹ שֶׁפֶּשַׁע הָעֵגֶל שָׁמוּר לְדוֹרוֹת לְפֻרְעָנוּת, וְאֵין לְךָ פְּקֻדָּה שֶׁאֵין בָּהּ מִפְּקֻדַּת הָעֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי" וְגוֹ' (שמות ל"ב), וּכְשֵׁם שֶׁהָעֵגֶל מְטַמֵּא כָּל הָעוֹסְקִים בּוֹ, כָּךְ פָּרָה תְטַמֵּא כָּל הָעוֹסְקִין בּוֹ, וּכְשֵׁם שֶׁנִּטְהֲרוּ בְּאֶפְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם" וְגוֹ' (שם), כָּךְ "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת" וְגוֹ": [רש"י בשם ר' משה הדרשן]
אוּנְקְלוֹס וְכָל דִי יִקְרַב בֵּיהּ מְסָאָבָא יְהֵי מְסָאָב וֶאֱנַשׁ דְיִקְרַב בֵּיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא
רַשְׁבַּ״ם והנפש הנוגעת: באותו שנגע במת תטמא עד הערב, כי המת אבי אבות הטומאה:
אִבְּן עֶזְרָא וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. שהוא טמא מת או עצם או קבר: תטמא עד הערב. ותרחץ:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא. פירוש והנפש הנוגעת במה שיגע בו הטמא תטמא, והוא מה שאמרו ז"ל דקריב בדיקרב.
מַלְבִּי״ם וכל אשר יגע בו הטמא למד שכל מי שיגע בו הטמא מן המת יטמא, ומזה למדנו שהמת הוא אבי אבות הטומאה והנוגע בו נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים, ולבל נטעה שגם מי שנגע בו הטמא מת הוא טמא טומאת ז' לכן אמר שהנפש הנוגעת בו בטמא מת יטמא עד הערב, ודייק הנפש הנוגעת כי הכלים הנוגעים בטמא מת טמאים טומאת ז', וזה נודע בק"ו ממ"ש וכבסתם בגדיכם שמדבר בכלים הנוגעים באדם שנטמא בכלים הנוגעים במת (כנ"ל סי' נ"ז) וכ"ש כלים הנוגעים באדם שנטמא במת עצמו. ומ"ש ומה כלים שאינם טמאים ע"ג משכב התבאר בספרא מצורע (סי' קל"ב) אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים, וממ"ש אשר יגע בו הטמא יטמא מבואר שטמא מת רק בנגיעה מטמא לא במשא, ויתר מ"ש הלמוד לכלים ואדם, ולכלים ואדם וכלים, התבאר למעלה (סי' נ"ז):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.