כניסה

בְּרֵאשִׁית כד

פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת־אַבְרָהָם בַּכֹּל׃

רַשִׁ״י ברך את אברהם בכל. בַּכֹּל עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא בֵּן, וּמֵאַחַר שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן הָיָה צָרִיךְ לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה:
אוּנְקְלוֹס וְאַבְרָהָם סִיב עָל בְּיוֹמִין וַיְיָ בְּרִיךְ יָת אַבְרָהָם בְּכֹלָא
רַשְׁבַּ״ם בא בימים: והרי הגיע עת להשיא את בנו בחייו: ברך את אברהם בכל: להודיע האמור לפנינו שלא שלח עבדיו לקחת אשה ממשפחתו מחמת חוסר נשים בארץ כנען שלא יהו רוצין להזדווג לו שהרי נתברך בכל וכל העולן מתאוים להזדווג לו אבל הוא לא רצה כי אם ממשפחתו וזהו שאמר העבד וה' ברך את אדוני מאוד ויגדל, ולכך הוצרך לפרש תחילה ברך את אברהם בכל, כמו וחם הוא אבי כנען:
אִבְּן עֶזְרָא ברך את אברהם בכל. באורך ימים ועושר וכבוד ובנים מכל חמדת האדם. ודרש שבתו היתה שמה בכל צריך להוסיף בי"ת משרת:
רַמְבַּ״ן ואברהם זקן בא בימים חזר הכתוב לאמר כן להודיע הסבה שבעבורה השביע את עבדו ואמר כי ראה עצמו זקן מאד וחשב בלבו שאם ישלח לארץ מולדתו אולי טרם יחזור השליח ילך לו אל בית עולמו ולכן השביע את עבדו אשר ילך יצחק אחרי עצתו כי הוא המושל בכל אשר לו שלא יקח לו אשה מבנות כנען (בראשית רבה מ״ח:י״ט) אמרו כאן זקנה שיש בה לכלוכית ולהלן זקנה שאין בה לכלוכית ירצו לפרש כי "באים בימים" מתחילים בימי הזקנה כי "באים" מורה על זמן עומד כמו הבאים בשערים האלה (ירמיהו ז ב) וכאן אמר שהיה זקן מאד שכבר בא בימים כמו בא אחיך במרמה (בראשית כ״ז:ל״ה): ברך את אברהם בכל בעושר ונכסים וכבוד אורך ימים ובנים וזאת כל חמדת האדם (אבן עזרא) והזכיר הכתוב זה לאמר כי היה שלם בכל לא חסר דבר זולתי שיראה בנים לבנו שינחלו מעלתו וכבודו ולכן התאוה לזה ולרבותינו בזה ענין נפלא אמרו (ב"ב טז) וה' ברך את אברהם בכל רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת רבי יהודה אומר בת היתה לו אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה דרש רבי מאיר שלא היתה לו בת לאברהם וזו לו לברכה כי לא היה יכול להשיאה רק לבני כנען הארורים ואם ישלחנה לארצו גם כן תעבוד שם עבודה זרה כמותם כי האשה ברשות בעלה ואברהם לא יחפוץ שיצא זרעו הכשר משרה אשתו חוצה לארץ ואף כי יעבוד עבודה זרה ורבי יהודה דרש כי בת היתה לו דאפילו ברתא לא חסריה רחמנא (שם קמא) והיא הברכה בכל כי היה לו כל אשר יחמדו האנשים לא חסר דבר ובאו אחרים והזכירו שם הבת ובאמת שאין הכוונה לאחרים והמחלוקת להם עם רבי יהודה להודיע אותנו שם הבת הזאת בלבד וחלילה להם שיוציאו ברכתו של אברהם שהיא גדולה וכללית לענין זה שיאמר הכתוב כי ברך אתו השם בבת אחת ששמה כך אבל אחרים חדשו בפירוש הכתוב הזה ענין עמוק מאד ודרשו בזה סוד מסודות התורה ואמרו כי "בכל" תרמוז על ענין גדול והוא שיש להקב"ה מדה תקרא "כל" מפני שהיא יסוד הכל ובה נאמר (ישעיהו מד כד) אנכי ה' עושה כל והוא שנאמר (קהלת ה ח) ויתרון ארץ בכל הוא יאמר כי יתרון הארץ וטובה הגדולה השופע על כל באי עולם בעבור כי בכל היא והיא המדה השמינית מי"ג מדות ומדה אחרת תקרא בת נאצלת ממנה ובה הוא מנהיג את הכל והיא בית דינו של הקב"ה הנרמז במלת וה' בכל מקום (ב"ר נא ב) והיא שנקראת כלה בספר שיר השירים בעבור שהיא כלולה מן הכל והיא שחכמים מכנים שמה כנסת ישראל במקומות רבים בעבור שהיא כנוסת הכל והמדה הזאת היתה לאברהם כבת כי הוא איש החסד ויתנהג בזו ולכך אמרו אחרים כי אין הברכה הזאת שנתברך בכל רומזת על שהוליד בת משרה אשתו או שלא הוליד אבל היא רומזת ענין גדול שברך אותו במדה שהיא בתוך מדת הכל ולכן תקרא גם היא כל כלשון כי שמי בקרבו (שמות כג כא) והנה הוא מבורך בשמים ובארץ ולכך אמר בה' אלהי השמים ואלהי הארץ והענין הזה נמצא לרבותינו רמוז בהגדות במקומות רבים כענין שאמרו במדרש חזית (שיר השירים ג כא) שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אליעזר ברבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג יא) אמר לו הן אמר לו היאך אמר לו משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי כך בתחילה חבב הקב"ה את ישראל וקראן בתי הדא הוא דכתיב (תהלים מה יא) שמעי בת וראי ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי שנאמר (שיר השירים ה ב) פתחי לי אחותי רעיתי ולא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר (ישעיהו נא ד) הקשיבו אלי עמי ולאומי לאמי כתיב עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו אמר לו אילו לא באתי אלא לשמוע זה הדבר מפיך די ומבואר זה במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר כב) אמרו בפסוק אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי (ישעיהו מד כד) אני כשנטעתי אילן זה להשתעשע בו כל העולם ורקעתי בו הכל וקראתי שמו כל שהכל תלוי בו והכל ממנו יוצא והכל צריכין לו ובו צופין ולו מחכים ומשם פורחים נשמות לבדי הייתי כשעשיתי אותו ולא יגדל עליו מלאך לאמר אני קדמתי לך גם בעת שרקעתי ארצי שבה נטעתי ושרשתי אילן זה ושמחתים ביחד ושמחתי בהם מי אתי שגליתי לו סודי זה עד כאן ועוד שם מבואר מאי ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג ב) אמר בעת שחטאו לך בניך ותכעס עליהם רחם תזכור ומאי רחם תזכור זכור אותו שאמר ארחמך ה' חזקי (תהלים יח ב) ונתת לו המדה הזאת שהיא שכינתן של ישראל וזכור בנו שירשה ונתת לו המדה הזאת שהיא שכינתו של ישראל דכתיב (מלכים א ה כו) וה' נתן חכמה לשלמה וזכור אביהם אברהם דכתיב זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מא ח) ובקרב שנים תודיע (חבקוק ג ב) ומהיכן היתה בת לאברהם הן דכתיב וה' ברך את אברהם בכל וכתיב (ישעיהו מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו ההיא ברכה היתה בתו או לא היתה אלא אמו הן בתו היתה משל לאדון שהיה לו עבד שלם תמים לפניו ונסהו בכמה נסיונות ועמד בכולן אמר האדון מה אתן לעבד זה או מה אעשה לו אלא אצונו לאחי הגדול ליעצו ולשמרו ולכבדו חזר העבד עם אחיו הגדול ולמד מדותיו אהבו האח וקראו אוהבי דכתיב זרע אברהם אוהבי אמר מה אתן לו או מה אעשה לו הנה כלי נאה עשיתי ובו מרגליות נאות ואין כמותן והם סגולת מלכים אתננה לו ויזכה במקומי הדא הוא דכתיב וה' ברך את אברהם בכל עד כאן ואם תבין מה שכתבתי תדע מאמר הנשים הארורות שאמרו ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל (ירמיהו מד יח) ולמה נכתבה המלה חסרת האל"ף ותשכיל דברים רבים סתומים בתורה ומקרא ואילו ידע זה המתהדר בסודותיו תאלמנה שפתיו מהלעיג על דברי רבותינו ולכן כתבתי זה לסכור פי הדוברים על הצדיקים עתק:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואברהם זקן בא בימים. באר הכתוב כי מצד שהיה זקן פחד על עצמו פן ימות טרם השיאו את יצחק, ולא רצה לשלוח שם העבד בלתי שבועה פן ימות טרם שיחזור מן השליחות, וע"כ השביע את עבדו כי ידע ביצחק שישמע לעצתו ולא יעבור על דברי פיו. ומה שלא השביע בזה ליצחק לפי שאילו השביעו היה העבד מרמה אותו בטענותיו ותחבולותיו, כי כנען בידו מאזני מרמה (הושע יב) ולחזק הענין יותר השביע את העבד. ובמדרש מפני ארבעה דברים זקנה קופצת על האדם. מפני היראה, מפני כעס הבנים מפני אשה רעה, מפני מלחמות, מפני היראה מנין שנאמר (דברי הימים א כא) ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלהים כי נבעת מפני חרב מלאך ה'. וכתיב (מלכים א) והמלך דוד זקן בא בימים. מפני כעס בנים, שנאמר (שמואל א ב) ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו. מפני המלחמות, אחרי המלחמות אשר עשה יהושע כתיב (יהושע יג) ויהושע זקן בא בימים. מפני אשה רעה, שנאמר (מלכים א יא) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. אבל אברהם אשתו מכבדתו שנאמר ואדוני זקן. וה' ברך את אברהם בכל. ע"ד הפשט פירושו בכל דבר, כלומר שהיה שלם בכל, בעושר ונכסים וכבוד ואורך ימים, אין חסר לנפשו מכל אשר יתאוה רק שיראה בנים לבניו, ומפני שהתאוה לזאת השביע את עבדו שילך בשליחות זה. וע"ד המדרש וה' ברך את אברהם בכל ר' מאיר אומר שלא היתה לו בת, ר' יהודה אומר בת היתה לו, אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה. כוון ר"מ לומר כי הברכה היא שלא היתה לו בת מפני שלא היה יכול להשיאה כי אם לבני כנען הזרע המקולל, ואף אם יתחתן עם אנשי ארץ מולדתו גם שם היתה עובדת עבודה זרה בכללם כי האשה ברשות בעלה. וכוון ר' יהודה לומר כי בת היתה לו, ואפילו בת לא חסריה רחמנא, והיא הברכה בכל, כי היה לו כל מה שיש בטבע בני אדם להתאוות להם בנים, ובנות. וכוונת אחרים באמרו בת היתה לו ובכל שמה, גלה לנו במאמר זה סוד גדול, ובאר שאין הכוונה בברכה זאת במה שהיתה לו בת או לא היתה לו בת, אין הכוונה בברכת עסקי הגוף כלל כי אם בברכה בעסקי הנפש. וע"ד הקבלה באור הענין שזכה אברהם ע"ה והשיג המדה ששמה כל, אשר כל המתברך בה מתברך בשמים ובארץ. ומזה אמרו אחרים בת היתה לו, כלומר מדה היתה לו, מלשון (מלכים א ז) אלפים בת יכיל, ואמרו ובכל שמה, מפני שהיא בתוך מדת הכל, נאצלת מן המדה ששמה כל, והנאצלת הזאת תקרא בת, והיא בית דינו של הקב"ה, ולכך אמר וה' ברך, ולא אמר ויברך ה'. והבן הכלל הזה כי הענין נסתר. והרמב"ן ז"ל גלהו בפירוש והרחיב בו הבאור יותר מדאי.
סְפוֹרְנוֹ ואברהם זקן. ויי ברך. באר הסבות שהכריחו את אברהם לשלוח את עבדו אל ארץ אחרת בעד אשה לבנו ושהוצרך להשביעו עליו שהרי לסבת הזקנה דאג שימו' ולא יראה בחופת בנו והסכים שלא לאחר עוד ומבלי אין בארצו אשה הגונה לבנו הוצרך לשלוח אל ארץ אחרת. ומפני עשרו דאג שמא איזה אדם בלתי הגון ירבה שוחד לעבדו כדי שיבחר בבתו ולא ישתדל להשיג אשה הגונה לבנו. ולכן הוצרך להשביע את עבדו על כל אלה:
כְּלִי יָקָר . הרבה מפרשים תמהו הלא כבר נאמר ואברהם ושרה זקנים באים בימים והיה כמו ל"ז שנה בין שני זמנים אלו, ובב"ר מסיק שהחזיר הקב"ה את שניהם לימי נערותן, ותירוץ זה מספיק אך שאין לו סמך מן המקרא. וי"א באים מורה על הזמן ההוא כי הול"ל באו. אלא באים משמעותו שאז היו באים והולכים בימים אבל כאן נאמר בא משמע שכבר בא בימים וזה דקדוק נכון. וכפי הפשט נוכל לומר, שטובים השנים מן האחד והחוט המשולש לא במהרה ינתק וזה כי האשה הטובה מוספת לבעלה חיים כמו שאמר ראה חיים עם האשה, והבן הטוב מוסיף ג"כ חיים לאביו, כי כל המעמיד בן צדיק כאלו לא מת ק"ו בחייו, לפיכך מן לידת יצחק עד מיתת שרה היה החוט משולש, כי נתוספה לאברהם חיות מצד האשה ומצד בנו יצחק. ובכל הימים הללו היה עומד במעמד אחד לא נתוספה בו חולשה כמנהג הזקנים, כי היו לו ימי שמחה וברכה, אבל קודם לידת יצחק לא היה לו שמחה כי אם מאשתו, ואחר מיתת שרה לא היה לו שמחה כי אם בבנו, על כן היו שני גבולים אלו שוים, כמו שהיה סמוך ללידת יצחק כך נעשה אחר מיתת שרה, לפיכך נאמר לשון אחד על ב' זמנים אלו אע"פ שהיה מרחק רב ביניהם. לפיכך היה מהדר תיכף להשיאו אשה, כי חשב אולי אשתו תמלא מקומה של שרה ויהיה שמח בה כמו באשתו ממש, וכך היה שעד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה ונעשית דוגמת שרה ממש כמו שפירש"י בסמוך ויביאה האהלה שרה אמו והרי היא אמו כו' וזהו קישור נכון בסמיכות פסוק זה אל הזיווג של יצחק. ומ"ש בא בימים, כי לפי הנראה יצא מן הימים מבעי ליה, אלא לפי שהמדה ברשעים שימי הילדות הם להם ימי אור ויום בהיר, כי טובים המה להם אל השמושים הגופניים כי זה כל עיקר תכליתם, וימי הזקנה הם אצלם לילה ולא יום כי העולם חשך בעדם יען כי לא יטעמו עוד מן הדבש אשר בקצה המטה, ועל כן הימים הראשונים טובים להם מאלה וכאילו יצאו מימים אל הלילות, אבל בצדיקים מוחלפת השיטה, שבאים מן הלילות אל הימים, כי ימי הזקנה טובים להם אל קניית החכמה, ועל דרך שנאמר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה. כי האומר כן אינו מקפיד על החכמה, לכך נאמר בצדיקים בא בימים לזקנתם. ויש אומרים, לכך הזכיר בא בימים להורות שלא מחמת צער קפצה עליו זקנה כי אם מחמת שבא בימים, שהרי ברכו ה' בכל ולא היה לו שום צער, ונוכל לומר שלכך קרא את אליעזר זקן ביתו שהיה זקן מצד שצרכי הבית היו מוטלים עליו, והודיע לנו הכתוב שמצד שהיה אברהם זקן לא היה בכחו לילך לבדו, גם את יצחק לא רצה לשלוח כי אמר פן ימות פתאום ומי ישים ידו על עיניו.
אוֹר הַחַיִּים ואברהם זקן וגו'. פירוש לצד שראה עצמו זקן וגם ראה כי הגדיל ה' להטיב עמו בכל טוב חש על העבד המושל בכל ורואה נכסים מרובים והאיש אדוני הכל זקן יחשוב מחשבות להשיא בתו ליצחק כי יתן בטוב עינו, לזה אמר לו שים נא ידך וגו' נתחכם להשביעו בדרך כלל על הכנעני ואזניו תשמענה דבר כי הקול לו קול אליו שיבטל דעתו כי הוא ארור כנען כפי דבריהם ז"ל (ב"ר פנ"ט) ויצחק ברוך:
מַלְבִּי״ם שאלות: למה הקדים שאברהם זקן ושה' ברכו. למה השביע את העבד ולא ליצחק. ולמה השביעו במצות מילה. ולמה בחר בבנות חרן יותר על בנות הכנעני: ואברהם זקן. ספר מה שהגיע את אברהם להשביע את אליעזר שזה ע"י שאברהם זקן וה' ברך, כי לפעמים ידחה אדם נשואי בנו בשיאמר עוד חזון למועד, אבל אברהם היה זקן (וכבר אמר ואברהם ושרה זקנים, אז היה תחלת ימי הזקנה, ועתה היה סוף ימי הזקנה שיתחילו ימי השיבה, וירא פן יקדימנו המות) ולפעמים ידחה אדם נשואי בנו עד יכין לו פרנסה כמ"ש הכן בחוץ מלאכתך וכו' והדר ובנית ביתך, אבל אברהם היה מבורך בכל:

ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי׃

רַשִׁ״י זקן ביתו. לְפִי שֶׁהוּא דָּבוּק נָקוּד זְקַן: תחת ירכי. לְפִי שֶׁהַנִּשְׁבָּע צָרִיךְ שֶׁיִּטֹּל בְּיָדוֹ חֵפֶץ שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין (שבועות ל"ח), וְהַמִּילָה הָיְתָה מִצְוָה רִאשׁוֹנָה לוֹ וּבָאָה לוֹ עַל יְדֵי צַעַר וְהָיְתָה חֲבִיבָה עָלָיו וּנְטָלָהּ:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אַבְרָהָם לְעַבְדֵהּ סָבָא דְבֵיתֵהּ דְּשַׁלִּיט בְּכָל דִי לֵהּ שַׁוִּי כְעַן יְדָךְ תְּחוֹת יַרְכִּי
רַשְׁבַּ״ם שים נא ידך תחת ירכי: וכן ביוסף כשנשבע ליעקב, כריתות ברית ושבועה של בן לאביו ועבד לאדוניו כן היתה, שדומה ענין השעבוד וכן כתוב בן יכבד אב ועבד אדוניו, אבל תקיעת כף אל כף או כריתות דבר לשנים ולעבור בין בתריו מצוייה בשאר בני אדם:
אִבְּן עֶזְרָא שים נא ידך תחת ירכי. יש אומר רמז למילה. ואילו היה כן היה נשבע בברית המילה ולא בשם. והקרוב אלי שהיה משפט בימים ההם לשום אדם ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו והטעם אם אתה ברשותי שים נא ידך תחת ירכי. והאדון יושב והירך על היד כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך. וזה המשפט עדיין בארץ הודו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי שים נא ידך תחת ירכי. ע"ד הפשט שאל ממנו ב' דברים, האחד שיכרות ברית עמו להשתעבד לו שעבוד משרת לאדון אומנג"י בלע"ז, והשני שישבע לו בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. ודע כי המשפט בימים ההם היה לשום ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו. וכן פירש ר"א ז"ל שים נא ידך תחת ירכי, היה מנהגם כי היה האדון יושב וירכו על יד העבד, כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך, וזה המשפט עודנו היום בארץ הודו. וע"ד המדרש שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך וגו', הכל דבר אחד שכך אמרו רז"ל, השביעו במצות מילה שהיא המצוה המחודשת לו. ומה שהזכיר בה' אלהי השמים, לפי שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה, ומצוה אחת מן המצות הלא היא חלק אחד מן השמות, והבן זה. ואלהי הארץ. אל תתמה אם הזכיר אברהם אלהי הארץ, לפי שבארץ כנען היה כשהשביע את העבד, והכתובים מיחסים האלהות תמיד על אומה מיוחדת ועל ארץ מיוחדת, והוא שכתוב אלהי ישראל, אלהי ירושלים, זהו (דה"ב לב) וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ, ולא מצינו בכל הכתובים שיתיחס השם יתברך בשאר האומות ולא בשאר הארצות, לפי שהארץ הקדושה היא נחלת ה' ביחוד, וע"כ הזכיר אברהם שם אלהי הארץ כי שם היה ואלו היה חוצה לארץ לא היה מזכיר זה, וע"כ אמר בסמוך ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי, ולא הזכיר אלהי הארץ, מפני שהזכיר בית אביו וארץ מולדתו שהם בחוצה לארץ והיו עובדי ע"ז, וע"כ לא הזכיר כן, כי לא רצה אברהם לשום דברתו כי אם לאלהים עליון לא לאלהי חוצה לארץ, וזה מאמרם ז"ל כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ש"א כו) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. ובאור המאמר הזה דומה כמי שאינו מן האומה המיוחדת ואין לו אותו אלוה המיוחד עליה שהוא אדון הכל יתברך. והחכם ר"א פי' כי מה שהזכיר הארץ לפי שכל נשואים בארץ מן השמים הם, וכענין שאמרו רז"ל בת פלוני לפלוני ואפילו מעבר לים.
כְּלִי יָקָר . כי ראה אותו נאמן בכל ביתו הוא, על כן האמינו שלא יקח שוחד וישא לבנו אשה שאינה הגונה לו, כי למה יקח מה שאינו ראוי לו והלא הוא מושל בכל אשר לו. ונוכל לומר שמלת לו שב אל אליעזר לפי שכל מי שהוא להוט אחר חמדת הממון הרי ממונו שליט עליו אל כל אשר יחפוץ יטנו, אבל הוא אינו שליט על ממונו כלל, כמ"ש איש אשר יתן לו האלהים עושר וכבוד ונכסים וגו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו וגו'. והול"ל איש אשר נתן לו האלהים כי יתן להבא משמע וזה לפי שהפסוק מדבר במי שאינו שמח בחלקו והוא מצפה תמיד שיתן לו ה' עוד נוסף על מה שבידו כי תמיד אין לו די וזהו האיש אשר לא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, כי עינו רעה בשלו, אמנם למעלה מן פסוק זה אמר, גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממון וגו' זו מתת אלהים הוא. הזכיר נתן לשון עבר, זה המסתפק ושמח בחלקו, הוא האיש השליט ומושל בכל אשר לו, וזה לא יקח בודאי מה שאינו ראוי לו ומזה הצד האמינו לאליעזר, כי ידע בו שהוא מושל על כל אשר לו, ואין ממונו מושל בו, על כן לא יכריחו הממון לעשות בעבורו מה שאינו ראוי ונכון, וזה פירוש יקר. שים נא ידך תחת יריכי. השביעו במילה, כי מצד המילה נעשה האדם גדור מעריות, על כן אמר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני כי הזימה ירושה אצלם מן חם אבי כנען, כי יש אומרים שרבעו לנח לפיכך אין ראוי שיזדווג הנימול לבעלי הזימה, כי מצד המילה ברך ה' את אברהם, ומצד שרבע חם לנח קם לו בארור כנען, ואין ברוך מדבק בארור. ומה שנאמר, ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ לפי שאמרו רז"ל גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. לכך הזכיר בשבועת המילה אלהי השמים והארץ, וטעמו של דבר הוא, לפי שהמילה משלמת שם של שדי ובאותו שם אמר הקב"ה לעולמו די כשהיו השמים והארץ מתפשטין ומרחיבים והולכים, כדאיתא פרק אין דורשין ובזה מיושב מה שאמרו לא נתקיימו שמים וארץ, משמע אחר שנבראו לא היו יכולין להתקיים. והפסוק אומר לא שמתי, משמע לכתחילה, אלא לפי שקאי על חקות שמים וארץ, על החק הניתן להם שלא יתפשטו לאין תכלית וגער בהם הקב"ה בשם שדי, כי בו אמר לעולמו די, ואלמלא זה לא היו יכולין להתקיים אם היו מתפשטין לאין תכלית וכל זה בא מצד המילה המשלמת שם זה. אבל כשלקחני מבית אבי זהו קודם המילה היה אלהי השמים לבד, כי לא היה שם של שדי מתפשט בתחתונים. וי"א שהקב"ה נקרא אלהי הארץ בא"י דווקא, כי הדר בחו"ל כו' וכמו שנאמר לא ידעו את משפט אלהי הארץ. לכך אמר על חו"ל ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי, אבל כאן שעמד בארץ ישראל אמר בה' אלהי השמים ואלהי הארץ.
מַלְבִּי״ם ויאמר אברהם. ובאר הטעם שהשביע את העבד, באשר ידע כי במותו ישמע יצחק לעצתו בדבר זה, א] שהוא זקן ביתו וכולם מתנהגים בעצתו. ב] שמושל בכל אשר לו עד שיוכרח יצחק לשמוע לקולו, שים נא ידך באשר ע"י מצות מילה נתקדשו באות ברית וחלה האלהות עליהם כמ"ש להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, וזה תלוי בשישמרו יחוסם כמ"ש כשזרעך מיוחסים אחריך, וע"כ לא רצה שידבק זרעו בבנות כנען הארור שהם ערלי לב ולא יצליח הגפן רק כשיבריכוהו במינו לא ענבי הגפן בענבי הסנה, וע"כ הזכיר בשבועתו אות ברית:

ג וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲקַיֵּם עֲלָךְ בְּמֵימְרָא דַּיְיָ אֱלָהָא דִּשְׁמַיָּא וֵאלָהָא דְאַרְעָא דְּלָא תִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי מִבְּנַת כְּנַעֲנָאֵי דִּי אֲנָא יָתֵב בֵּינֵיהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא וטעם אלהי השמים ואלהי הארץ. במקום הזה כי בת פלוני לפלוני בארץ מן השמים. והוא סוד: הכנעני. כלל לעשתי עשר גוים:
רַמְבַּ״ן ואשביעך בה' היה ראוי לאברהם שיצוה את יצחק בנו שלא יקח אשה מבנות כנען אבל היה רצונו לשלוח בחייו אל ארצו ומשפחתו והשביע העבד לעשות כן בחייו או במותו ולכן הוצרך על כל פנים להשביע לעבד ללכת שם והוצרך לאמר אני מצוך שלא תקח אשה לבני מבנות כנען ושתלך אל ארצי ותקח לו אשה מבית אביוכיון שהשביע את העבד על זה לא הוצרך לצוות את יצחק דבר כי יודע בו שלא יעבור על רצון אביו ועל השבועה שהשביע את עבדו כי היה הענין נודע ליצחק באמת גם יתכן שהיה העבד אפוטרופוס על נכסיו וצוה אותו שישיא יצחק לרצונו וינחיל אותו נכסיו על מנת כן וזה טעם המושל בכל אשר לו: אלהי השמים ואלהי הארץ הקב"ה יקרא אלהי ארץ ישראל כדכתיב (מלכים ב יז כו) לא ידעו את משפט אלהי הארץ וכתוב (דהי"ב לב יט) וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ ויש בזה סוד עוד אכתבנו בעזרת השם (עיין ויקרא יח כה) אבל בפסוק (ז) לקחני מבית אבי לא נאמר בו אלהי הארץ כי היה בחרן או באור כשדים וכן אמרו (כתובות קי) הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (שמואל א כו יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. הזהירו בשבועה שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען הזרע המקולל, לפי שהאשה מוכנת לפורענות תטה את האדם לצדה כי כן עשתה אם כל חי, וכמו שידוע מענין שלמה ע"ה בנשים נכריות שנשא עמוניות מואביות צידוניות חתיות, שהעיד עליו הכתוב (מלכים א יא) נשיו הטו את לבבו, ועל כן הוקבע בישראל מנהג לקרוא פרשה זו לחתן ביום חתונת להזכיר העם שיזהר בנשואיו, ושלא יקח אשה לשם יופי, שהרי הכתוב אומר (משלי לא) שקר החן והבל היופי, ולא לשם ממון, כי הממון עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים, ולא לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר בהם ויוכל להשתרר, לפי שהוא נכשל ונענש בכל אחת ואחת משלש כוונות אלו, אבל יצטרך שתהיה כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במדותיהם בטבע אחר משפחת האם, כי כן טבע ביין להיות טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו. ועוד יש בפרשה זו אזהרה לאדם שישא אשה מבנות משפחתו ושידבק בקרובותיו, כי כן עשה אברהם שנאמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק. וכן עמרם שכתוב בו (שמות ב א) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. כי כשהבריות מזדווגות כל אחד ואחד אל מינו השלום מתקיים ומתרבה בעולם, ואם אולי ישא אשה למטה ממדרגתו יהיה לבו גס עליה ויגיע לו קלון, גם אם ישאנה למעלה ממדרגתו תתגאה עליו וכל ימיהם יעמדו בקטטה ומריבה. וכבר המשילו רז"ל המשפחות הדבקות זו עם זו שכולם מתאימות במעלה שוה, משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל. וכשאחת הגונה והאחרת לא כן, אמר המשל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור אינו מתקבל. ועל כן ראוי לאדם שישא אשה לשם שמים, הטובים ידבקו בטובים והרעים לא יוכלו להדבק רק עם הרעים, כי כל אחד הולך אחר מינו והדומה לו, שהרי הטובים מואסים את הרעים ועל כן תבא המריבה בחבורם, כי אין השלום מתקיים אלא כשהם מזדווגים כל אחד ואחד אל מינו, וזהו שכתוב (תהלים קכה) הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם, קרא הכתוב המזדווגים אלו עם אלו אשר כוונתם לשם שמים טובים וישרים, והגיד הכתוב כי כשהטובים דבקים עם הישרים, והמטים עקלקלותם עם פועלי האון, אז יהיה שלום על ישראל.
סְפוֹרְנוֹ אלהי השמים ואלהי הארץ. שאם תבגוד יפרע ממך בעולם הזה ובעולם הבא:
כְּלִי יָקָר . וכי עדיין לא ידענו שהוא יושב בקרבו, אלא שבא לתרץ בזה קושיא וזה, כי מסתמא צוה שלא יתחתן בבנות הכנעני פן ילמד ממעשיהם, כדרך שנאמר בתורה ולא תתחתן בם וגו' כי יסיר את בנך מאחרי וגו' וא"כ מה ירויח אם ישא אשה מבנות לבן ובתואל כי גם המה עובדי ע"ג כמו הכנעני, על כן אמר אשר אנכי יושב בקרבו, ואמר פן תשיב את בני שמה, כי אמר פשיטא אם ישא בני אשה מבנות הכנעני מאחר שאנכי יושב בקרבו מסתמא גם בני יגור אצלם ואז יש לחוש שמא ילמוד ממעשיהם, ואם ישא מבנות לבן ובתואל וידור אצלם אז יש ג"כ לחוש שמא ילמוד ממעשיהם, אבל כשישא אשה משם וידור כאן אז ממ"נ אין כאן בית מיחוש, כי מן לבן ובתואל לא ילמוד שהרי לא ידור אצלם, ומן הכנעני לא ילמוד כי לא יהיה לו התערבות עמהם, ואדרבה ישטמו אותו על אשר לא רצה להתחתן בם, אמנם יש חששא אחרת והוא שטבע האבות נמשך גם לבנים וזה דווקא באותן עבירות הבאים מפאת החומר כאכילה וזימה וכילות וקנאה וכל המדות הרעות הנתלין בחומר, נגעים אלו מתפשטים מהאבות לבנים, ותולדותיהן כיוצא בהם, אבל הע"ג דבר התלוי בשכלו של אדם אינו מתפשט מאבות לבנים, כי ג' שותפין באדם, החומר בא מן אב ואם לפיכך כל מעשה אבות התלוין בחומר ירשו בנים, אבל האמונה היא תלויה בשכלו של אדם והרי הקב"ה נותן בו נשמה ושכל למה יתפשט זה מאבות לבנים, ע"כ היה מרחיק הכנענים שהיו שטופי זמה וכמה מיני עבירות הנתלים בחומר האדם זולת ע"ג, ולא הרחיק לבן ובתואל שלא היה בהם כי אם פחיתת הע"ג לבד. דבר אחר, לכך אמר אשר אנכי יושב בקרבו ר"ל בתבנא דלבא אני יתיב, ואנכי כל מעשיהם ומחשבותיהם לפני באה, כי אולי למראה עינים תשפוט, כי יש ביניהם צבועים העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, ותחשוב כי כשרים המה וראויים להתחתן בם, על כן אמר כי מבשרי אחזה ברוח הקודש שעלי, שאין בהם עושה טוב גם אחד, כי אנכי דומה כאילו אני יושב בקרב לבם ויודע תוכם כברם. ועל כן שינה אליעזר ואמר אשר אנכי יושב בארצו, כדי שלא יאמרו לבן ובתואל א"כ הוא שנביא הוא ובוחן לבות, ואנחנו רמאים אבל לא יועיל לנו רמאות שלנו, כי הוא יודע כל מה שבלבבנו, ואולי מחמת זה ימנעו מלהתחתן בו, על כן שינה ואמר שאברהם אמר אשר אנכי יושב בארצו. ויש אומרים, שאמר אשר אנכי יושב בקרבו למעט גם בנות ענר אשכול וממרא אשר בקרבם הוא יושב, כי סוף סוף הם מזרע ארור. ואליעזר חשב שאם אומר כן תזוח דעתם כי יאמרו מוכרח הוא להתחתן בנו, כי אין לו דרך לנטות ימין ושמאל ויכריחוהו לבא אצלם, ע"כ אמר אשר אנכי יושב בארצו דהיינו סתם כנענים אבל אותן אשר בקרבם הוא יושב מותר לו להתחתן בם, עי"כ לא תזוח דעתם עליהם, וז"ש ואפנה על ימין או על שמאל, להורות שיש ימין ושמאל לפניו, אבל האמת שלא התיר לו מבנות ענר אשכול וממרא, וכן פירש הרמב"ן.
אוֹר הַחַיִּים אשר אנכי יושב בקרבו. גילה דעתו אברהם טעם שהוצרך להשביעו ולא הועיל טעם שזה ברוך והוא ארור, כי העבד חשב מחשבות שהגם שכנען ארור כבר יצא מארור מטעם שאמר הכתוב והיה ברכה פירוש שכל משפחה שהיה אברהם בתוכה תהיה מבורכת, גם אומרו ונברכו בך וגו', לזה אמר אשר אנכי וגו' פי' הגם שאני יושב בקרבו ונברכו בי עם כל זה אין דבר זה מוציא לך ארור מקללתו. גם נתכוין לבל יאמר לצד שהיה מתגורר עמהם שלא יריעו בשכונתו יתחתן בהם, לזה אמר אשר אנכי יושב בקרבו אף על פי כן לא תועיל טענה זו להתחתן עמהם:
מַלְבִּי״ם ואשביעך. כי ע"י מצות המילה נעשה אלהי הארץ,שזה היה כריתת הברית להיות לך לאלהים, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, שהיו מושחתים במדותיהם, וכבר כתב הר"ן שהמצות והעברות שבתורה הם על שני פנים, מהם שיעשו רושם בגוף ובנפש במדות ובמעשים, ומהם שיעשו רושם רק בנפש באמונות, ואותם שיעשו רושם בגוף ובנפש, יעשו רשומם אל הבנים המשתלשלים מהם, כשנאה ונקמה ואכזריות והכילות והזמה ודומי', שהם יעשו רושם בנפש מצד שהם עברות ובגוף לפי שהמדות יפעלו בליחות כמו שהליחות יעשו תכונה במדות, כי כמו שבאשר יהיה דם הלב רותח יהיה האדם כעסן, כן מי שיכעוס יעשה דם לבו רותח, ואותם המדות יחייבו המזגים הגופיים וזה ימשך לבנים, וזה רוע אנשי כנען, אמנם הדברים שעושים רושם בנפש לבד והם אמונות הכוזבות לא יתפשטו בבנים, לכן בחר באנשי בית אביו, הגם שהיו להם אמונות כוזבות, כמ"ש אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו, לא נשחתו במדות, ואמר אשר אנכי יושב בקרבו אפילו בעלי בריתו ענר אשכל וממרא שישב בקרבם, וגם שחשב אברהם שלכן שלחו ה' אל הארץ הזאת לתקן מדותיהם, שכפי שראה ה' השחתתם שלח את אברהם שישב ביניהם להשיבם למוטב, ומזה עצמו הוכיח שהם רעים מאד עד שהוצרך לשלחו שישב ביניהם בל יושחתו לגמרי:

ד כִּי אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק׃

אוּנְקְלוֹס אֱלָהֵין לְאַרְעִי וּלְיַלָּדוּתִי תֵּיזִיל וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי לְיִצְחָק
רַשְׁבַּ״ם כי אם אל ארצי: ולא לאותם שאינם קרוביי אלא למולדתי שבארצי תלך:
אִבְּן עֶזְרָא כי אל ארצי. זאת חרן שדר שם: מולדתי. אור כשדים:
אוֹר הַחַיִּים כי אל ארצי וגו'. גם זו בכלל השבועה שיקח לו אשה ממולדתו, ולזה תמצא כי תכף ומיד לקח הגמלים וילך ארם נהרים:
מַלְבִּי״ם כי. אחר שהשביעו שלא יקח אשה מבנות כנען, השביעו עוד שמחויב ללכת אל ארצו ומולדתו ולהשתדל לקחת אשה, שתהיה ראויה אליו מצד שהוא בנו ויורש כל הברכות והמתנות האלהיות, ומצד שהוא יצחק והוא צדיק וקדוש גם בעצמו, ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים: השאלות מ"ש אולי לא תאבה ללכת אחרי היל"ל ללכת אל הארץ הזאת. ומז"ש ההשב אשיב והשבה לא יצדק רק במי שהיה שם ויצא וחזר. ולמה הזכיר לו מ"ש לו ה' לזרעך אתן את הארץ. ומ"ש ואם לא תאבה ונקית משבועתי הוא דבר שא"צ לאמר כלל: מ"ש הקרה לא יצדק בדבר שנעשה לתכלית מועיל. ואיך עשה סימן הזה. ומה אם הנערה שיאמר לה הטי כדך ותעשה כן לא תהיה ממשפחת אברהם. ואיך נתן הנזם על אפה טרם ידע שהיא ממשפחת אברהם. ומ"ש והאיש משתאה לה מחריש. מה נתחדש לו חדשות הלא כבר ראה שהיא משקה לגמליו:

ה וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא־תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת־בִּנְךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יָצָאתָ מִשָּׁם׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לֵהּ עַבְדָא מָאִים לָא תֵיבֵי אִתְּתָא לְמֵיתֵי בַתְרַי לְאַרְעָא הָדָא הַאֲתָבָא אָתֵיב יָת בְּרָךְ לְאַרְעָא דִּי נְפַקְתָּא מִתַּמָּן
רַשְׁבַּ״ם ההשב אשיב את בנך: אל ארץ אבותיך, ואע"פ שזרעו של אברהם לא היה שם קורא אותו השבה הואיל והיה אברהם שם:
אִבְּן עֶזְרָא אולי. ימצא על טעמים רבים וכן אולי יעשה זרים: נפתח ה"א ההשב. בפת"ח קטן בעבור שיש ה"א הבנין קמוץ ואילו נפתח בפת"ח גדול היה כבד על הלשון:
רַמְבַּ״ן וטעם אולי לא תאבה האשה האשה אשר אדבר בה מכל הנשים אשר שם או הראויה ליצחק:
סְפוֹרְנוֹ אשר יצאת משם. שמאסת את המקום והנה אם אשבע לקחת אשה משם לא תחפוץ היא לבא הנה אשעבד את בנך לשאר כסות ועונה ויתחייב ללכת שם ואם לא ילך יבגוד באשת נעוריו:
מַלְבִּי״ם ויאמר אליו אולי. ר"ל הלא בלכתי לשם יהיו שני ריעותות. א] שתלך עם עבד. ב] שתצא מבית אביה לארץ מרחקים, ועז"א אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי. וזאת שנית שתלך אל הארץ הזאת, ובזה יהיה הפשר שיצחק יצא לשם, ושם ישא אותה לאשה וישב עמה כמה שנים, ואח"כ ישוב עמה לארץ הזאת כמו שהיה ביעקב, וז"ש ההשיב אשיב ר"ל שאשיב אותו לשם ע"מ שישוב אח"כ עם אשתו לא"י:

ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תָּשִׁיב אֶת־בְּנִי שָׁמָּה׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לֵהּ אַבְרָהָם אִסְתַּמַּר לָךְ דִּילְמָא תָתֵיב יָת בְּרִי לְתַמָּן
אִבְּן עֶזְרָא כל השמר מלעיל מלשון שמירה. ואשר מלרע לשון שמרים. כמו השמר והשקט. כטעם שקט הוא על שמריו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי פן תשוב את בני שמה. באורו פן תוליך את בני שמה, כי לא היה אברהם חפץ שיצא יצחק מן הארץ הקדושה לחוצה לארץ לפי שהיה עולה תמימה ואין קודש נעשה חול:
מַלְבִּי״ם השמר לך. הודיע שה' שהוציא אותו מארץ מולדתו הוציא אותו ואת זרעו משם, וכאשר יתישב יצחק שם יהיה דומה כאלו היה שם, (כי היה בכח אביו ויצא בכח אביו) ויצא משם ושב לשם נגד רצון ה' וכמו שיבאר:

ז יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר־לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע־לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם׃

רַשִׁ״י ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. וְלֹא אָמַר "וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ", וּלְמַעְלָה אָמַר וְאַשְׁבִּיעֲךָ וגו'? אָמַר לוֹ עַכְשָׁו הוּא אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ, שֶׁהִרְגַּלְתִּיו בְּפִי הַבְּרִיּוֹת, אֲבָל כְּשֶׁלְּקָחַנִי מִבֵּית אָבִי הָיָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, שֶׁלֹּא הָיוּ בָּאֵי עוֹלָם מַכִּירִים בּוֹ וּשְׁמוֹ לֹא הָיָה רָגִיל בָּאָרֶץ: מבית אבי. מֵחָרָן: ומארץ מולדתי. מֵאוּר כַּשְׂדִּים: ואשר דבר לי. לְצָרְכִּי; כְּמוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי (מלכים א' ב'), וְכֵן כָּל לִי וְלוֹ וְלָהֶם הַסְּמוּכִים אֵצֶל דִּבּוּר מְפֹרָשִׁים בִּלְשוֹן עַל, וְתַרְגּוּם שֶׁלָּהֶם עֲלַי, עֲלוֹהִי, עֲלֵיהוֹן, שֶׁאֵין נוֹפֵל אֵצֶל דִּבּוּר לְשׁוֹן לִי וְלוֹ וְלָהֶם, אֶלָּא אֵלַי, אֵלָיו, אֲלֵיהֶם, וְתַרְגּוּם שֶׁלָּהֶם עִמִּי, עִמֵּיהּ, עִמְּהוֹן, אֲבָל אֵצֶל אֲמִירָה נוֹפֵל לְשׁוֹן לִי וְלוֹ וְלָהֶם: ואשר נשבע לי. בֵּין הַבְּתָרִים:
אוּנְקְלוֹס יְיָ אֱלָהָא דִּשְׁמַיָּא דִּי דַּבְּרַנִי מִבֵּית אַבָּא וּמֵאֲרַע יַלְדוּתִי וְדִי מַלֵּל לִי וְדִי קַיֵּם לִי לְמֵימַר לִבְרָךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָא הָדָא הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכֵהּ קֳדָמָךְ וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי מִתַּמָּן
רַשְׁבַּ״ם ה' אלקי השמים: שהביאני כאן ונתן לזרעי זאת הארץ, ידעתי שאינו רוצה שירחק זרעי מכאן שאם כן מה לו להקב"ה להביאני כאן, לפיכך יודע אני שישלח מלאכו להצליח דרכיך לקיים לי הבטחתו:
אִבְּן עֶזְרָא הוא ישלח מלאכו. תפלה. ואלו היתה נבואה למה אמר ואם לא תאבה האשה:
רַמְבַּ״ן מבית אבי ומארץ מולדתי לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ד:ז׳) מבית אבי מחרן ומארץ מולדתי מאור כשדים אם כן "אל ארצי ואל מולדתי תלך" יהיה אור כשדים וחלילה חלילה שיתערב זרע הקדש בבני חם הפושע אולי יאמר שהיה לו משפחה שם מזרעו של שם אבל העבד לחרן הלך כאשר דבר אדניו ואולי יחשוב הרב כי ארץ מולדתו אור כשדים אבל "מולדתי" היא משפחתי ו"ארצי" ארץ אשר גר בה וכל אלה דברים בטלים כי בכאן אמר ולקחת אשה לבני משם ועוד כי ימים רבים עמד בארץ כנען יותר מחרן ולמה תקרא חרן ארצו בעבור שגר בה ימים אבל "אל ארצי ואל מולדתי" ארצי ששם מולדתי כי שם עמד ומשם היו אבותיו מעולם וכבר נתבאר (לעיל יא כח יב א) ובבראשית רבה (בראשית רבה נ״ט:י׳) מבית אבי זו ביתו של אביו ומארץ מולדתי זו שכונתי ויתכן שיהיה טעם "אל ארצי ואל מולדתי" ארצי ומשפחתי כי גם באנשי ארצו לא יחפוץ רק במשפחתו וכן ולקחת אשה לבני משם רמז אל "מבית אבי" וכן יאמר העבד (בראשית כ״ד:מ׳) ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי ואמר (שם מא) כי תבא אל משפחתי או שהיה העבד אומר כן לכבדם שישמעו לו: ואשר דבר לי לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ד:ז׳) לצרכי כמו עלי וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים בלשון על שאין נופל בלשון דבור אלא אלי אליו אליהם ותרגומם עמי עמיה עמהון אבל אצל אמירה נופל לי ולו ולהם ובפרשת ויצא יעקב הביא ראיה ממה שכתוב שם (בראשית כ״ח:ט״ו) את אשר דברתי לך שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן ואין החילוק הזה אמת כי הנה מצאנו (שמות לב לד) ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וידברו הכשדים למלך ארמית (דניאל ב ד) והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה' אלהיך לך (דברים ט ג) וכן האמירה בשניהם (שמות ג יג) ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ו "את אשר דברתי לך" פירושו שאמרתי לך עתה שאתן לך את הארץ ולזרעך ואברך אותך:
סְפוֹרְנוֹ אלהי השמים ישלח מלאכו. יהי רצון שישלח מלאכו ממעון קדשו השמים בהיות שהוא לקחני משם ולו נתכנו עלילות לעשות באופן שלא יצטרך בני ללכת שם: ואשר דבר לי. ועוד כי דבר לי באמרו כי ביצחק יקרא לך זרע: ואשר נשבע לי. וכיון שנשבע ולא ינחם יסבב בלי ספק שישא בני אשה הוגנת לו להקים זרע מוכן לקיים בו שבועתו:
מַלְבִּי״ם ה' אלהי השמים. שה' מצד שהוא אלהי השמים ומשדד מערכת השמים, מצד זה לקחני מבית אבי, ששם הייתי תחת המערכה ואברם אינו מוליד, ובא"י איני תחת מערכת השמים, כי היא ארץ אשר ה' דורש אותה, והנה לקחני מבית אבי, ולא תאמר שרק אותי לקח משם לא את זרעי, כי אשר דבר ונשבע לזרעך אתן את הארץ הזאת, וא"כ גם להם נתיחדה הארץ, ואחר שכ"ז נעשה בהשגחתו, הוא ישלח מלאכו שליח ההשגחה שהיא תבא אל יצחק:

ח וְאִם־לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת־בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה׃

רַשִׁ״י ונקית משבועתי וגו'. וְקַח לוֹ אִשָּׁה מִבְּנוֹת עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא: רק את בני וגו'. רַק מִעוּט הוּא; בְּנִי אֵינוֹ חוֹזֵר, אֲבָל יַעֲקֹב בֶּן בְּנִי סוֹפוֹ לַחֲזֹר:
אוּנְקְלוֹס וְאִם לָא תֵיבֵי אִתְּתָא לְמֵיתֵי בַתְרָךְ וּתְהֵי זַכָּאָה מִמּוֹמָתִי דָּא לְחוֹד יָת בְּרִי לָא תָתֵב לְתַמָּן
אִבְּן עֶזְרָא לא תשב שמה. שיעמוד בארץ ישראל. וטעם לא תשב בעבור אברהם שהוא העיקר:
רַמְבַּ״ן ונקית משבועתי זאת לא הרשה אותו לקחת לו אשה מבנות כנען אבל שיהיה הוא פטור וה' הטוב בעיניו יעשה ורש"י כתב (רש"י על בראשית כ״ד:ח׳) וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא ואם כנענים הם חלילה לו ובאמת שהם מזרע כנען שהכתוב אומר (בראשית י״ד:י״ג) ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר ובבראשית רבה (בראשית רבה נ״ט:ח׳) אמרו אשר לא תקח אשה וגו' הזהירו בבנות כנען ענר אשכול וממרא כי עליהם אמר "אשר אנכי יושב בקרבו" כי הוא לא היה יושב בכל הכנעני כי עמים רבים היו אבל הזהיר על אלה בעלי בריתו וכל שכן על האחרים אבל ונקית משבועתי שיהיה הוא פטור ואברהם הוא היודע ביצחק הצדיק שישמע לאביו ושיזהר בהם וילך לו אל ישמעאל או ללוט ויתר העמים ויתכן כי "משבועתי זאת" רמז למה שאמר ולקחת אשה לבני משם כי אולי היתה השבועה על הכל ולא ירמוז לאשר אמר לו לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וזה טעם "זאת" ולכך אמר העבד ואפנה על ימין או על שמאל (בראשית כ״ד:מ״ט) ולא אמר "אשובה לי":
אוֹר הַחַיִּים ונקית משבועתי זאת. פירוש מקיחת אשה לבנו מאת מולדתו אבל משבועת קיחת בת כנען במקומה עומדת שהוא דבר התלוי בידו: רק את בני וגו'. לא השביעו על דבר זה ואין זה אלא תשובה לאומרו ההשב אשיב וגו':
מַלְבִּי״ם ואם לא תאבה. ר"ל שאז א"א שהיא לא תרצה לצאת אל הארץ הזאת, כי כשהיא בת זוגו של יצחק בודאי תצא אל הארץ, רק שיוכל להיות שלא תאבה ללכת אחריך, שהגם שתאבה בארץ הזאת לא תרצה ללכת עם עבד, אז ונקית משבעתי זאת, ר"ל השבועה השנית מ"ש ולקחת אשה לבני (לאפוקי השבועה הראשונה שלא יקח מבנות הכנעני ממנה לא ינקה). רק את בני לא תשב שמה גם באופן זה, כי בתחלה אמר פן תשיב את בני שמה היינו שישאר שם איזה שנים, כי זה תשובה עמ"ש אליעזר שלא תרצה ללכת אל הארץ הזאת, שאז יצטרך יצחק לגור שם כמה שנים, ועתה שמדבר על אופן שתרצה לצאת אל הארץ הזאת רק שלא תאבה ללכת אחריך, שתרצה שיצחק יבא לקחת אותה לארץ כנען ולא יצטרך להיות שם רק יום אחד, הזהירו גם ע"ז רק את בני לא תשב שמה אף על יום אחד:

ט וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת־יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל־הַדָּבָר הַזֶּה׃

אוּנְקְלוֹס וְשַׁוִּי עַבְדָא יָת יְדֵהּ תְּחוֹת יַרְכָא דְאַבְרָהָם רִבּוֹנֵהּ וְקַיֵּם לֵהּ עַל פִּתְגָּמָא הָדֵין
רַשְׁבַּ״ם על הדבר הזה: על התנאי שפירש לו אברהם:
סְפוֹרְנוֹ וישבע לו על הדבר הזה. נשבע עם כל התנאים שאמר לו אברהם:
אוֹר הַחַיִּים וישבע לו על הדבר. פי' על בת כנען בהחלט ועל ארץ מולדתו אם תרצה לבא עמו:

י וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל־עִיר נָחוֹר׃

רַשִׁ״י מגמלי אדוניו. נִכָּרִין הָיוּ מִשְּׁאָר גְּמַלִּים, שֶׁהָיוּ יוֹצְאִין זְמוּמִין מִפְּנֵי הַגֶּזֶל, שֶׁלֹּא יִרְעוּ בִשְׂדוֹת אֲחֵרִים (בראשית רבה): וכל טוב אדוניו בידו. שְׁטָר מַתָּנָה כָּתַב לְיִצְחָק עַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּקְפְּצוּ לִשְׁלֹחַ לוֹ בִּתָּם (בראשית רבה): ארם נהרים. בֵּין שְׁתֵּי נְהָרוֹת יוֹשֶׁבֶת:
אוּנְקְלוֹס וּדְבַר עַבְדָא עַשְׂרָא גַּמְלִין מִגַּמְלֵי רִבּוֹנֵהּ וַאֲזַל וְכָל שְׁפַר רִבּוֹנֵהּ בִּידֵהּ וְקָם וַאֲזַל לַאֲרָם דִּי עַל פְּרַת לְקַרְתָּא דְנָחוֹר
רַשְׁבַּ״ם וכל טוב אדוניו: האנשים החשובים של בית אברהם הוא שנאמר לפנינו והאנשים אשר עמו:
רַמְבַּ״ן וכל טוב אדוניו בידו לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ד:י׳) שטר מתנה שכתב לו כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם וכן בבראשית רבה (בראשית רבה נ״ט:י״א) דייתיקי ולדעת זו מה שכתוב (בראשית כ״ה:ה׳) ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק לומר שהחזיק אותו בנכסים בשעת פטירתו שלא יערערו בו כמו שאמר וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי ואם כן תהיה מלת הלקיחה מושכת "וכל טוב אדוניו בידו" לקח בידו או ויקח העבד עשרה גמלים וכל טוב אדוניו בידו וילך ואחרים מפרשים כי העבד כאשר נשבע מיד הלך מעצמו ולקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו כי כל טוב אדוניו היה בידו והוא פקיד ונגיד על הכל לקחת ממנו כאשר ירצה כמו שאמר (בראשית כ״ד:ב׳) המושל בכל אשר לו והנכון בעיני כי טעם הפסוק הזה כטעם הכתוב בחזאל (מלכים ב ח ט) וילך חזאל לקראתו ויקח מנחה בידו וכל טוב דמשק משא ארבעים גמל אף כאן אמר כי לקח כל טוב אדוניו בידו משא עשרה גמלים והענין כי כל הטוב והמעולה במינים ההם פירות ומגדנות מכל הנמצא בדמשק או בבית אדוניו לקחו משא הגמלים והוליכו מנחה בידם וכן (בראשית מ״ה:כ״ג) עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים והמקראות יקצרו לשונם במובן:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וכל טוב אדוניו בידו. היה הכ' ראוי לומר ומטוב אדוניו כמ"ש מגמלי אדוניו כי עשר גמלים לא יכילו כל טוב אדוניו, אבל ע"ד הפשט יעיד הכתוב על מעלת העבד ועל אמונתו ויגיד כי כל כבוד עשרו ונכסיו של אברהם הכל היה ברשותו, כי כבר הוחזק אצלו איש אמונים ונתן הכל בידו כלו' ברשותו כמו (במדבר כ"א) ויקח את כל ארצו מידו: וע"ד המדרש וכל טוב אדוניו בידו זו דייתיקי, פי' שטר מתנה שכתב ליצחק מכל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם, ומלת בידו מוכיח וכן מלת וילך כלומר שהלך עם כל טוב אדוניו אשר בידו והוא שטר המתנה, ולכך חזר שנית ויקם וילך והוא ששם לדרך פעמיו, והנה לדעה זו מה שכתוב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק הכונה בזה שהחזיק אותו בנכסים בשעת פטירתו שלא יערערו עליו בני קטורה וכענין שכתוב (בראשית כ"ה) וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי וגו':
סְפוֹרְנוֹ ויקח העבד כו' וילך. נטל רשות מאדוניו ללכת אחר שהכין את הגמלים וילך מלפני אדוניו: וכל טוב אדוניו בידו. ונטל עמו כלי כסף וכלי זהב ובגדים ולא הוצרך בזה ליטול רשות כי הכל היה בידו לעשות בו כרצונו: ויקם וילך. לדרכו:
כְּלִי יָקָר . מדלא פירש במקרא מה היה בידו על כן קרוב לשמוע שקאי על מה שמצינו שלקח בידו, והיינו נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים עשרה זהב משקלם. וקראם כל טוב אדניו לפי שאברהם עשה מהם סימן על השקלים, ועל עשרת הדברות שבשני הלוחות, ואין טוב אלא תורה על כן קראם כל טוב אדוניו, כי זהו הטובה האמיתית לכך לא נאמר כל רכוש אדוניו, ויתבארו כל הרמזים בהם בע"ה בסמוך.
אוֹר הַחַיִּים עשרה גמלים מגמלי. פי' טעם קחתו עשרה, כי בערך גמלי אדוניו כלוקח אחד היו, וזולת זה היה מספיק באחד: עוד ירצה שלקח י' גמלים פי' הרבה על דרך אומרו טוב לך מעשרה בנים. ואומר מגמלי אדוניו פי' מהמיוחדים לצורכו המובחרים אצלו כדי שיטענו הרבה ובא לשלול שאר הגמלים שהיו לאברהם מכלל הנכסים. ואומרו וכל טוב פירוש כל מובחר שבקנייני אדונו זהב ואבנים טובות ומרגליות. והטעם אם לא תרצה לבא אחריו יראה בית נכותו. גם לאם יתחייב במוהר יראה כי יש ממה להרבות מוהר ומתן. ואומרו בידו פירוש שבידו:
מַלְבִּי״ם ויקח העבד. הנה אברהם לא השביעו רק שילך אל ארצו ואל מולדתו ליקח אשה משם, היינו שיקח אשה מעיר חרן, ולא הקפיד שתהיה דוקא ממשפחתו, שעקר היה בעיניו שלא תהיה מבנות הכנעני, ובזה היה שליחות העבד שיחקור אחר אשה הראויה ליצחק, היינו שתהיה יפ"ת וטובה בשכלה ובמדותיה, ויותר מזה לא בקש כי אברהם לא רצה שיהיה אביה עשיר או שר וגדול, כי ה' ברך אותו בכל, רק אליעזר ירא שלא תרצה האשה ללכת עם עבד ותרצה שבעלה יבא לקחת אותה לא ע"י עבד. והיה מחכמתו א] שלקח עשרה גמלים, וכל טוב אדוניו שיראה עשרו וכבודו, וכי הוא המושל בבית אדוניו שבזה תתרצה ללכת אתו:

יא וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל־בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת׃

רַשִׁ״י ויברך הגמלים. הִרְבִּיצָם:
אוּנְקְלוֹס וְאַשְׁרֵי גַּמְלַיָּא מִבָּרָא לְקַרְתָּא לִבְאֵרָא דְמַיָּא לְעִדַּן רַמְשָׁא לְעִדַּן דְּנַפְקַן מַלְיָתָא
רַשְׁבַּ״ם ויברך הגמלים: שני ברכיים יש לגמל זה על זה וצריך להבריכו פעמים קודם שישתה מפני גובהו, והוא שאמרו חכמים בשחיטת חולין וכנגדו בגמל ניכר:
אִבְּן עֶזְרָא ויברך הגמלי'. הבריכם על ברכיהם:
מַלְבִּי״ם ויברך. זאת שנית הסכים שיקח אשה מבנות עניים, וע"כ הבריך הגמלים אצל הבאר שלשם יבואו השואבות, וזה מבואר שהעשירים אין שולחים את בנותיהם לשאוב מים כי יש להם עבדים ושפחות, ויש בכ"מ חוטבי עצים ושואבי מים בשכר, רק העניים שולחים את בנותיהם לשאוב ושיער כי מי ששולח בתו לשאוב מים ובפרט שהבאר חוץ לעיר הוא לא יחשוך את בתו מלכת לארץ אחרת לקחת איש עשיר וגדול כיצחק, ולא ירע בעיניו מה שהולכת עם עבד, אחר שאינה חוששת על כבוד והולכת לעת ערב בין משאבים, ואחר שאז אינו מבקש מן הנערה רק שתהיה יפת תואר וטובה במדות, ע"ז בקש מה' שיופיע עזר ההשגחה לזה בסימן שעשה לעצמו בזה:

יב וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה־נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה־חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ אֱלָהֵהּ דְּרִבּוֹנִי אַבְרָהָם זַמִּין כְּעַן קֳדָמַי יוֹמָא דֵּין וְעִבַד טִיבוּ עִם רִבּוֹנִי אַבְרָהָם
אִבְּן עֶזְרָא הקרה נא לפני. כטעם הכן חפצי לפני. וכן כי הקרה ה' אלהיך:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ועשה חסד. פתח העבד בתפלתו בחסד וחתם אותה בחסד שאמר ובה אדע כי עשית חסד עם אדני, ואין ספק כי כיון שנתגדל בבית אברהם היה חכם גדול בתורה ובחכמה וידע כי זו מדתו של אברהם ועל כן התפלל בה:
כְּלִי יָקָר . יש אומרים שאמר שיזמין לו ה' נערה חשובה שאין דרכה לצאת כלל ולפי שעה במקרה תצא עכשיו לפני דווקא כדי שלא תהיה מן היצאניות, לכך נאמר בתורה ואיש לא ידעה, שלא היה שום אדם מכירה כי לא יצאת מעולם כי אם בפעם זה, ועל כן הוצרך לשאול את פיה בת מי את, ולמה לא שאל לשאר נערות שהיו שמה, כי בלי ספק לא הלכה לבדה, אלא לפי שאיש לא ידעה ר"ל לא הכירה.
אוֹר הַחַיִּים ויאמר ה' וגו' הקרה וגו'. בטוח היה אליעזר באדונו שתפלתו מקובלת אשר התפלל הוא ישלח מלאכו וגו' והוסיף הוא להתפלל שיהיה הוא ראוי ליעשות הדבר על ידו, כי ימצא לפעמים שתהיה מניעה לקיים דברי התפלה מצד האמצעי, לזה התפלל לאלהי אדונו שיקרה לפניו: וטעם שהוצרך לעשות סדר זה, כי חש לבל יטעוהו משפחת אברהם כשידעו כי הוא מצווה ועומד לקחת בת מהם יתנו לו שפחה משפחותם אשר אתם בבית ויאמרו כי היא מזרעם לזה נתחכם ועשה כסדר זה בהבחנה מובהקת שהיא הותרנות המופלאת שנותנת יותר ממה ששאל ממנה. גם בזה ידע אותה ידיעה צודקת כי היא מבית אברהם שהשיחה לפי תומה מבלי דעת דבר ממנו כי אותה יבקש ופתח דבריה האירו באומרה (פסוק כ"ד) בת בתואל וגו':
מַלְבִּי״ם ויאמר ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא. המקרה הוא דבר הבלתי מחויב מסבות הרגילות, וזה ההבדל בין קורות ובין מוצאות, כמ"ש ויגידו לו את כל הקורות אותם, כי לא היה ראוי שיתנם למרגלים והיה זה מקרה, משא"כ במרגלי יהושע שהיה ראוי שיחשבו אותם למרגלים, אמר ויספרו לו את כל המוצאות אותם, וכן פה בבחינה שתצא הנערה שתשיב שתה וגם גמליך אשקה הוא מקרה בבחינת עצמו, אבל כל עומת זה יהיה זה אות נאמן שהוא השגחיי ושי"ל מקרה היינו שע"י שה' אלהי אברהם ר"ל משגיח עליו בהשגחה מיוחדת יהיה הוא המקרה ומסבב מקרה זאת, וזה יבורר ע"י שני אותות. א] שיזמין המקרה הזאת לפני אליעזר שהוא שם זאת לסימן. ב] במה שזה יהיה היום, שעל ידי שתזמין מקרה זאת בעת הזאת ובמקום הזה שזה מציין במ"ש, לפני, היום, יתברר שאתה הזמנת מקרה זאת, ואם שידמה לנו שהוא מקרה הוא באמת פועל השגחיי, ובזהתעשה חסד עם אדני אברהם, שהחסד הוא ההנהגה שהיא למעלה מן הטבע כמ"ש בפי' התנ"ך בכ"מ:

יג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל־עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם׃

אוּנְקְלוֹס הָא אֲנָא קָאֵם עַל עֵינָא דְמַיָּא וּבְנַת אֱנָשֵׁי קַרְתָּא נַפְקַן לְמִמְלֵי מַיָּא
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הנה אנכי נצב על עין המים. יש להתעורר בענין פרשה זו שהיא כפולה, ודרז"ל יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתן של בנים שהרי פרשת אליעזר כפולה והרבה גופי תורה נתונים ברמיזה, ואין ספק כי זה מופת ועדות גדולה על מעלת האבות שהם הם המרכבה ובודאי כפל הפרשה לא לחנם כי אם לענינים ובודאי כפל הפרשה לא לחנם כי אם לענינים צריכים מוכרחים כאשר אפרש בפרשה, והתעורר ופקח עיני שכלך כי כל המעשים האלה בהצלחת השליחות על העין היו, והזכיר זה ג' פעמים במלות שונות ז"ש עין המים, ואמר ואבא היום אל העין, ואמר עוד ותרד העינה, ויש לך להתבונן בג' מלות האלה, עין העין העינה:
מַלְבִּי״ם הנה אנכי. דעתו היה שבין הנערות הרבות שיתקבצו עתה לשאוב מים יבחר את היפה שבכולם ואליה יאמר שתשקהו מים, ואחר שיבחר מהן את היותר יפה בתואר ובמראה הלא יצטרך לדעת ג"כ טוב מדותיה, וזה יבורר ע"י שתאמר שתה וגם גמליך אשקה שבזה ידע בבירור שהיא אשה טובה במדות בענוה ובנדיבות וברחמנות, וזה מצד ארבע בחינות. א] הנה אנכי נצב על עין המים וראוי שהנערה תאמר הלא אתה עומד על העין ולמה לא תשתה מן עין המים שלפניך. ב] שבנות אנשי העיר יוצאות, והלא תאמר למה תרצה דוקא שאשקך אנכי שכבר שמתי הכד על שכמי, לך אל נערה אחרת שעוד הכד בידה ותתן לך מים:

יד וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי־נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי־עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם־אֲדֹנִי׃

רַשִׁ״י אתה הכחת. רְאוּיָה הִיא לוֹ שֶׁתְּהֵא גּוֹמֶלֶת חֲסָדִים, וּכְדַאי לִכָּנֵס בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם; וּלְשׁוֹן הֹכַחְתָּ בֵּרַרְתָּ, אפרו"בישט בלע"ז: ובה אדע. לְשׁוֹן תְּחִנָּה, הוֹדַע לִי בָּהּ: כי עשית חסד. אִם תִּהְיֶה מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְהוֹגֶנֶת לוֹ אֵדַע כִּי עָשִׂית חֶסֶד:
אוּנְקְלוֹס וּתְהֵי עוּלֶמְתָּא דְּאֵימַר לַהּ אַרְכִינִי כְעַן קוּלְתִיךְ וְאֶשְׁתִּי וְתֵימַר אֵשְׁתְּ וְאַף גַּמְלָךְ אַשְׁקֵי יָתַהּ זַמִּנְתָּא לְעבְדָּךְ לְיִצְחָק וּבַהּ אִידַע אֲרֵי עֲבַדְתָּ טִיבוּ עִם רִבּוֹנִי
רַשְׁבַּ״ם אותה הוכחת: כלומר אותה שהוכחת ליצחק יהא תאמר לי כן ולא אשה אחרת שלא הוכחת:
אִבְּן עֶזְרָא אותה הוכחת. נסמך העבד על תפלת הנביא שהשם ענהו והוכיח בחלום על יד המלאך. שהוא שליח השם לעזרו. והעבד חשב בלבו כי אין עם נדיב כמו משפחת אדוניו. ורבים יתמהו באמרם שלא שאל כהוגן. ולא ידעתי למה כי אילו היתה נערה אחרת שתשקהו ותשקה לגמליו ומצאה שהיא ממשפחה אחרת היה עוזב אותה ולא הפסיד כלום. כי ויאמר בת מי את פירושו וכבר אמר לה קודם שיתן לה כלום. וכן אמר ואשאל אותה ואשים הנזם וכלל הדבר שהתפלל לשם שיוכיח אחת ממשפחת אדוניו. וההוכחה שתעשה דרך מוסר כמו בת נדיב והשם שמע תפלתו. ודרך יהונתן אחרת:
רַמְבַּ״ן אותה הוכחת לעבדך ליצחק לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ד:י״ד) ראויה היא לו שהיא גומלת חסדים וראויה ליכנס בביתו של אברהם ובה אדע לשון תחינה הודיעני בה שעשית חסד עם אדוני ואם כן יאמר ידעתי כי באמת אותה הוכחת לעבדך ליצחק ואינו נקשר יפה אבל פירושו הקרה נא לפני היום הזה המקרה שתהיה הנערה אשר אומר אליה אותה שהוכחת לעבדך ליצחק ועשה בזה חסד עם אדוני אברהם כי בה אדע כי עשית חסד עמו אם תהיה ממשפחתו וטובת שכל ויפת מראה וכן אמר (בראשית כ״ד:מ״ג) והיה העלמה היא האשה אשר הוכיח ה':
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך. דרז"ל ג' שאלו שלא כהוגן לשנים השיבו כהוגן ולאחד השיבו שלא כהוגן, ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי, אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אומר אליה וגו' יכול אפי' חגרת אפי' סומא זמן לו הקב"ה רבקה, שאול בן קיש דכ' (ש"א י"ז) והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפי' עבד אפי' ממזר זמן לו הקב"ה דוד, יפתח הגלעדי דכ' (ש"א י"ז) והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפי' עבד אפי' ממזר זמן לו הקב"ה דוד, יפתח הגלעדי דכ' (שופטים י"א) והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי החוצה והעליתיהו עולה, יכול אפי' דבר טמא זמן לו הקב"ה בתו, והיינו דקאמר להו נביא לישראל (ירמיה ח') הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, וכ' (שם י"ט) אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי: אותה הוכחת לעבדך ליצחק. ראויה היא לו שהיא גומלת חסדים וראויה להכנס בביתו של אברהם: ובה אדע לשון תחנה הודיעני נא שעשית חסד עם אדני:
סְפוֹרְנוֹ והיה הנערה אשר אומר אליה. התפלל שיהיה כך לא שסמך על נחש וכן היה ביהונתן בן שאול ומה שאמרו ז"ל כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם ויהונתן בן שאול אינו נחש. הכונה היא שיאמר המנחש כדבריהם אבל יאמר זה שלא בדרך תפלה אלא דרך נחש שאם יקרה כן יעשה כך וכך: וגם גמליך אשקה. כי ראוי לשואל שישאל פחות מצרכו שלא להטריח וראוי לנדיב שיוסיף ויעשה לשואל די מחסורו או יותר: אותה הכחת. יסרת והורית אותה מוסר השכל באופן שתהיה ראויה לעבדך ליצחק:
כְּלִי יָקָר . פירש"י ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים. סמך פרשה זו לפרשת עפרון החתי כי גם הוא היה מזרע כנען שנאמר וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת, ועפרון היה רע עין על כן צוה להרחיק הכנענים שהם בעלי עין הרע, כי הכסף יענה ויעיד על הכל, וכל אדם ניכר בכיסו אם זך וישר פעלו ואין לך מצרף וכור הבחינה על האדם כי אם הכסף והזהב, וכן אמר שלמה מצרף לכסף וכור לזהב, כי הרוצה לצרף האדם ולבחנו ילך אל הכסף ויראה מה טיבו, וכן כור להבחין בו האדם, ילך לזהב ויראה איך האדם מתנהג בו, כי אם יעמוד בצדקתו בעסק ממון, בכל תושיה יתגלה כי שלם הוא וכן להפך. ומכאן למד אליעזר שלא בדק את רבקה כי אם במדה זו אם יש לה עין טובה וגומלת חסדים, לכך אמר אני לא אתבע ממנה כ"א שתתן לי לשתות, והיה אם תשיב לי שתה וגם גמליך אשקה אז בודאי היא בעלת גמילות חסדים שתתן לי יותר ממה שאני שואל, ואם כן אותה הוכחת לעבדך ליצחק, כי כל ביתו לבוש בגדי ישע לבריות. ועל צד הרמז הזכיר גמליך, לשון גמילות חסד קרוב ללשון גמליך וכן דרשו רז"ל את הגמל זו בבל שנאמר את גמולך שגמלת לנו, ורצה בזה אם היא תוסיף לומר וגם גמליך אשקה סימנא מילתא היא, שכל כך היא אוהבת מדת הגמילות חסד עד אשר היא אוהבת כל הנקרא בשם מדה זו, כי זה דבר טבעי. ורז"ל דרשו את החסידה שעושה חסידות עם חברותיה, ע"כ אין רחוק לפרש גם כן מלת גמל, כי אולי טבעו לגמול חסד זה לזה, על כן תוסיף בהם אהבה באמרה וגם גמליך אשקה, כי כל זה סימן שהיא אוהבת מדת הגמילות חסד. ורז"ל אמרו כל כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה. וזה דבר שהחוש מכחיש כי כמה מכוערות בעולם שעיניהן יפות. ועוד קשה מה ראו חז"ל על ככה ליתן עצה לבדוק אחר יופי חיצוני זה והלא שקר החן והבל היופי, אלא ודאי שנתנו עצה לבדוק אחר מעשיה וזאת העצה היעוצה שיבדוק אם היא בעלת עין יפה וגומלת חסדים, כי אם עיניה יפות בבריות, אז היא בלי ספק שלימה בכל המדות, ולמדו רז"ל מן אליעזר שלא בדק את רבקה כי אם במדה זו כי מדה זו בנין אב על כל המדות. ובדרך פשוטו נראה, שלקח לו אליעזר סימן זה לומר, אני אשאל ממנה כי אם הטי נא כדך ואשתה, ולא אזכור לה הגמלים ולא אבקש עליהם, ואם היא תשיב אמריה ותאמר שתה וגם גמליך אשקה ותהיה חסה על הגמלים יותר ממני, ודאי רוח אלהים דבר בה שהגמלים יהיו שלה כשישא אותה יצחק, ועל כן היא חסה על הגמלים יותר ממני כי אינם שלי ולסוף יהיו שלה וחסה עליהם כי יהיו ממונה, ומה שאמר החריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא כי יש לך אדם מבטיח ואינו עושה ומתהלל במתת שקר, על כן לא היה בטוח בסימן זה עד אם כלו לשתות אז סמך על הסימן ונתן לה הנזם והצמידים.
מַלְבִּי״ם והיה הנערה (ר"ל הנערה שתמצא חן בעיני מצד יפיה) אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה, זה. ג] שאשאל דוקא שהיא תטה הכד שזה טורח גדול שתצטרך להוריד הכד מעל שכמה אל ידיה להשקות אותי, והלא ראוי שתכעס ע"ז ותאמר הט אתה את הכד שעל שכמי ושתה, שלא אצטרך להוריד הכד מעל שכמי. ד], שתאמר אלי שתה וגם גמליך אשקה, שזה סימן על חכמתה וטוב לבה, שאז ראוי שתחשוב בלבה האיש הזה בודאי יש לו איזה כאב בידיו, שלכן אינו יכול לשאוב מן העין ולא להטות הכד בעצמו, ועפ"ז תחשוב אם אין לו כח לשאוב מים לעצמו כ"ש שאין לו כח לשאוב להגמלים, ובזה תתעורר בנדבת לבה ובטובה שתחוס על צער בע"ח להשקות גם הגמלים. אותה הוכחת ר"ל מצד שאני עשיתי זאת לסימן ולהוכחה שהוא הזווג של יצחק, יתברר בהוכחה וברור שהיא זווג של יצחק, ובמה שזה עדות שהיא גומלת חסד בהכנסת אורחים שזו מדתו של אברהם, א"כ בה אדע כי עשית חסד עם אדני, להכניס בביתו אשה יראת ה' עושה צדקה וחסד:

טו וַיְהִי־הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן־מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה הוּא עַד לָא שֵׁיצֵי לְמַלָּלָא וְהָא רִבְקָה נְפָקַת דְּאִתְיְלִידַת לִבְתוּאֵל בַּר מִלְכָּה אִתַּת נָחוֹר אֲחוּהִי דְאַבְרָהָם וְקוּלְתַהּ עַל כַּתְפַּהּ
רַמְבַּ״ן אשר ילדה לבתואל בן מלכה בעבור שהיה לנחור בנים מפלגשו ראומה ייחסו לעולם בתואל בן מלכה ובעבור שהנערה הזכירה אם אביה תחלה בת בתואל אנכי בן מלכה כי כן דרך הנערות כדרך ותגד לבית אמה (בראשית כ״ד:כ״ח) לכן יזכירנו הכתוב כי הוא בן מלכה אשת נחור אבל העבד אמר ותאמר בת בתואל בן נחור (שם מז) כי תיקן הדבר בדרך מוסר אבל אמר אשר ילדה לו מלכה לומר שהוא בן הגבירה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויהי הוא טרם כלה לדבר. יש להתבונן בתוספת מלת הוא כי היה הכתוב ראוי לומר ויהי ככלותו לדבר, אבל מלת הוא שמו של הקב"ה, וכן (תהלים ק') הוא עשנו ולא אנחנו, (במדבר י"ח) ועבד הלוי הוא, נרמז בלשון הוא כי היה עמו סיוע אלהים בשליחות ההוא ע"י המלאך שהתפלל עליו אברהם הוא ישלח מלאכו לפניך, ורמז לך הכ' כי המלאך קדם לפניו ועד שלא הספיק לגמור את הדבר כבר היה שם המלאך על עין המים להזמין לו את רבקה, הוא שאמר והנה רבקה יוצאת כי מלת והנה לשון זמון הוא ומיד וירץ העבד לקראתה ממה שראה שעלו המים לקראתה כמו שדרשו רז"ל, ואז התבונן העבד ממה שדבר לו אברהם כי מלאך הש"י עמו. וכן ספר הוא לבני הבית שאמר לו אברהם הוא ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך, מפני זה תמצא כי מן העת הזאת שהוברר לו כי המלאך עמו הוא נקרא בפרשה איש. כי עד עתה קראו בשם עבד. וישם העבד. ויקח העבד. וירץ העבד. מכאן ואילך נקרא איש על שם המלאך שהיה עמו שנקרא איש. וכענין שכתוב (דניאל ט) והאיש גבריאל. (בראשית לו) ויאמר האיש נסעו מזה על דעת רז"ל, וע"כ יקראנו על שם המלאך ההולך עמו, והתחיל לומר והאיש משתאה כלומר מתעכב ושוהא בשבילה כי היה מתכוון ומתבונן בענין המלאך שהובטח עליו מתוך שהיה רואה הצלחת המעשים. ומזה יזכירנו הכתוב בשם האיש, ויקח האיש, ויקוד האיש, כה דבר אלי האיש. ויבא האיש הביתה. וכאשר הרשו אותו לבן ובתואל לקחת את רבקה ואמרו הנה רבקה לפניך קח ולך, שהוא גמר השליחות וחתימת הצלחת הדרך חזר העבד לקדמותו, והזכירו הכתוב בלשון עבד כמבראשונה. הוא שאמר ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב. ויקח העבד את רבקה וילך. ותאמר אל העבד. ויאמר העבד. ויספר העבד ליצחק. ואין להקשות מן התלכי עם האיש הזה. כי אינו דברי התורה רק דברי אחיה ואמה, ולא יתכן להם לומר התלכי עם העבד הזה, שאינו דרך מוסר ואין כבודה בכך. ומה שכתוב ותלכנה אחרי האיש והם דברי תורה, זה היה לכבוד רבקה שאין לומר ותלכנה אחרי העבד כי התורה חששה לכבוד רבקה ונערותיה. או אפשר עוד לומר כי האיש משתאה לה רמז למלאך שהיה מתעכב ושוהה על עין המים בשבילה, ומשם ואילך קרא העבד בשם האיש. ומה שיחזק לך הענין הוא אמרו בסוף הפרשה ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד את רבקה וילך. באר כי האיש והעבד ענינים חלוקים זה מזה.
סְפוֹרְנוֹ טרם כלה. עדיין לא כלה על דרך והיה טרם יקראו ואני אענה: אשר ילדה לבתואל בן מלכה. בן הגברת לא בן ראומה הפלגש:
אוֹר הַחַיִּים טרם כלה לדבר. פירוש בעודו אומר עם אדוני והנה רבקה, והוא פרק בא סימן כי היא זאת שראויה להיות עם אדונו: רבקה יוצאת. פי' מסובבת יציאה מהזולת לצד תפלת אליעזר עשה ה' שתצא באותו רגע לא קודם ולא אחר כדי שלא יכשל באשה אחרת כי היא זאת אשר יולדה לבתואל וגו' היא בת זוגו של יצחק, וכמו שפירשתי בפרשת וירא בפסוק (כ"ב כ') ויהי אחרי וגו' ויגד לאברהם וגו':
מַלְבִּי״ם ויהי. והיה בהשגחת ה' שבאותו רגע הנה רבקה יוצאת מביתה לשאוב מים, והיה בזה ענין השגחיי, כי רבקה לא יצאה מימיה לשאוב מים, כי אביה היה עשיר ולו עבדים ושפחות שואבות מים, ועז"א והנה רבקה יוצאת, מלת הנה מורה על דבר חדש, וספר מה שיצאה עתה היה מצד אשר ילדה לבתואל, וע"כ עורר אותה מלאך ה' שתצא כדי שיהיה זווג יצחק ממשפחתו, כי היא היתה משפחת יצחק, אם מצד אמו כי בתואל הי' בן מלכה, שמלכה היתה אחות שרה, אם מצד אביו, כי היתה אשת נחור אחי אברהם, והחדוש השני היה, מה שהיה כדה על שכמה, שאף שיצאה עתה הפעם הראשון אל הבאר היה ראוי שתקח אתה אחת מנערותיה, שהם ישאו את הכד כמנהג בנות העשירים, כי בתואל היה עשיר, והיא לקחה הכד על שכמה:

טז וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל׃

רַשִׁ״י בתולה. מִמְּקוֹם בְּתוּלִים (בראשית רבה): ואיש לא ידעה. שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, לְפִי שֶׁבְּנוֹת הַגּוֹיִם הָיוּ מְשַׁמְּרוֹת מְקוֹם בְּתוּלֵיהֶן וּמַפְקִירוֹת עַצְמָן מִמָּקוֹם אַחֵר, הֵעִיד עַל זוֹ שֶׁנְּקִיָּה מִכֹּל:
אוּנְקְלוֹס וְעוּלֶמְתָּא שַׁפִּירַת חֵיזוּ (נ''י שַׁפִּירָא לְמֶחֱזֵי) לַחֲדָא בְּתֻלְתָּא וּגְבַר לָא יַדְעָהּ וּנְחָתַת לְעֵינָא וּמְלַת קוּלְתַהּ וּסְלֵקָת
רַשְׁבַּ״ם ואיש לא ידעה: אפילו מעשה חידודין כי צנועה היתה:
אִבְּן עֶזְרָא ואיש לא ידעה. רחוק שידבר הכתוב על חוץ הדרך רק פי' שיתכן שתהיה הנערה בתולה וישכב עמה איש גם תהר ואין ראוי לגלות דבר ערוה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותרד העינה ותמלא כדה ותעל. ולא אמר ותשאב כשם שאמר בפע שנית ותשאב לכל גמליו. ומכאן דרשו רז"ל ותמלא כדה ותעל, כל הנשים יורדות וממלאות מן העין וזו כיון שראו אותה המים עלו לקראתה. אמר לה הקב"ה את סימן לבניך. וזהו שכתוב מיד וירץ העבד לקראתה שעלו המים לקראתה. ויש לך להשכיל כי נרשמה בכאן המלה הזאת הראשונה של שם בן ע"ב הפועל במים הנמשך מכ"ו, ומכח זה עלו המים לקראתה והיה סימן לבניה להקרע להם הים ושיעלה הבאר לקראתם מכחו, כי קריעת הים ומים מן הצור, ע"י מטה משה היה שבו היה חקוק שם ע"ב אותיות.
סְפוֹרְנוֹ טובת מראה. יפת הצבע:
מַלְבִּי״ם והנערה טובת מראה. זה טעם שבחר בה אליעזר לבקש שתשקהו מים כי היתה היפה מכל הבנות שיצאו אז, וספר שעד עתהאיש לא ידעה, ויציאתה עתה היה השגחיי שמן השמים הכריחו אותה לצאת, ובבואה שמה לא שמה לב לשום דבר (הגם שזה פעם הראשון שבאת שמה והיה רק לטייל) רק ירדה העינה ותמלא כדה:

יז וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט־מַיִם מִכַּדֵּךְ׃

רַשִׁ״י וירץ העבד לקראתה. לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁעָלוּ הַמַּיִם לִקְרָאתָהּ (בראשית רבה): הגמיאיני נא. לְשׁוֹן גְּמִיעָה, הומיי"ר בלע"ז:
אוּנְקְלוֹס וּרְהַט עַבְדָּא לִקְדָמוּתַהּ וַאֲמַר אַשְׁקִינִי (נ''י אַטְעֵמְנִי) כְעַן זְעֵיר מַיָּא מִקּוּלְתִיךְ
רַמְבַּ״ן וירץ העבד לקראתה לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ד:י״ז) לפי שראה שעלו המים לקראתה ובבראשית רבה (בראשית רבה ס׳:ה׳) ותמלא כדה ותעל כל הנשים יורדות וממלאות מן העין וזו כיון שראו אותה המים מיד עלו אמר לה הקב"ה את סימן ברכה לבניך נראה שדקדקו כן מלשון ותמלא כדה ותעל שלא אמר "ותשאב ותמלא" ונעשה לה הנס בפעם הראשונה כי אחרי כן כתוב "ותשאב" והעבד כשספר להם אמר (בראשית כ״ד:מ״ה) ותרד העינה ותשאב אולי לא יאמינו:
אוֹר הַחַיִּים הגמיאיני נא וגו'. הנה המעיט ממה שהתנה לשאול, כי הוא אמר ואומר אליה הטי נא כדך ואשתה ועתה אמר הגמיאיני פי' לשון גמיעה, גם אמר מעט, גם לא אמר שתטה היא כדה להשקותו כאשר התנה. טעמו הוא על פי דבריהם ז"ל (ב"ר פ"ס) שראה שעלו המים לקראתה וסימן זה הוא מובהק שאינו מצוי בבנות הכנעני כי אם בזרע ברוך וקדוש כאברהם, גם מזלו הראהו כי היא זאת, לזה היה ירא על התנאים שהתנה שמא לא תקיים אותם ונמצא הוא מפסיד מבוקשו על ידי תנאו, לזה היה ממעיט בכל האפשריות בתנאיו כדי שיהיה נקל בעיניה לעשותם:
מַלְבִּי״ם וירץ. והנה נתקיים הסימן בכל פרטיו שהורידה כדה על ידה ולא א"ל שהוא ישתה מן הכד שעל שכמה, וכן שאמרה לשאוב גם לגמליו כנ"ל:

יח וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל־יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ׃

רַשִׁ״י ותרד כדה. מֵעַל שִׁכְמָהּ:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמֶרֶת אֵשְׁתְּ רִבּוֹנִי וְאוֹחִיאַת וַאֲחֵיתַת קוּלְתַהּ עַל יְדַהּ וְאַשְׁקְתֵהּ
אוֹר הַחַיִּים ותאמר שתה וגו'. פירוש כנגד שאמרת גמיאה מעט שתה כחפצך. ולא שישתה הוא בידו אלא היא תטרח במצוה להשקות צמא למים, ותמהר ותורד כדה על ידה כדי שלא יטרח הוא בשאת הכד לשתות, ואומרו ותשקהו פירוש מלבד שלא טרח לשאת הכד עוד לה שהיתה טורחת לקרב לפיו המים שלא יצטרך הוא אפי' להטות הכלי: וטעם שלא אמרה תכף ומיד גם לגמליך וגו' לתוספת וותרנות נתכוונה הצדקת, שאם היתה מקדמת לומר גם לגמליך וגו' קודם שישתה הוא יש מקום לו למהר להקל טורחה כיון שעוד לה טרחת הגמלים מה שאין כן קודם שתודיעהו יחשוב כי הוא זה כל הטורח וישתה כחפצו לאט לאט ואחר ששתה תיכף אמרה גם לגמליך וגו':

יט וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם־כִּלּוּ לִשְׁתֹּת׃

רַשִׁ״י עד אם כלו. הֲרֵי אִם מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֲשֶׁר, אִם כִּלּוּ דַי סִפּוּקוֹן, שֶׁזּוֹ הִיא גְּמַר שְׁתִיָּתָן, כְּשֶׁשָּׁתוּ דֵּי סִפּוּקָן:
אוּנְקְלוֹס וְשֵׁיצִיאַת לְאַשְׁקָיוּתֵהּ וַאֲמֶרֶת אַף לְגַמְלָךְ אַמְלֵי עַד דִּי סַפְקוּן לְמִשְׁתֵּי
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותאמר גם לגמליך אשאב. הגבורה הזאת לרבקה לשאוב לכל גמליו לא היה בחוק האפשרות כי אם בסיוע אלהי, וכ"ש לפי דעת המדרש שהיתה בת ג' שנים. אבל היה הענין מכלל ההצלחה שהבטיחו אברהם הוא ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך, וע"כ תמצא שנרמז בכתוב הזה השם הגדול הוא שם הגבורה. ובאר עוד כי משפט הגימ"ל להיות דגושה, ואל"ף רשומה במלת ותאמר. והבן זה.
סְפוֹרְנוֹ ותכל להשקותו ותאמר. המתינה לדבר עד שיכלה לשתות כאמרם ז"ל אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט:
אוֹר הַחַיִּים ותכל להשקותו. היה צריך לומר ויכל לשתות, נתכוון לומר שהיתה היא מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה ולא היה צריך הוא לטרוח בהטיית מים אליו: עוד אפשר שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך והפלגת השתיה תזיק והיא הצדקת שערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן כי העייף לא ישער בשתייתו בעת צמאונו, וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח נתכוונה לזה אמרה אליו גם לגמליך וגו' עד אם כלו ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות הא למדת כי לצד רחמנות ואהבה נתכוונה אליו כטעם הנזכר: עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל בפסוק ונתתי עשב בשדך לבהמתך וגו' שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואח"כ את עצמו. ויש לך לדעת כי דוקא דאין כאן סכנה או צער אבל בסכנה או בשיש צער קודם יש לחוש לצערו ואחר כך בהמתו, ולזה כששאל האיש הגמיאיני מעט הרגישה הצדקת כי צמא למים היה ומצטער היה לזה אמרה לו שתה וכשנתנה לו שיעור ששיערה כי ודאי אין כאן חשש לצער הצמא ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב כי בגדר זה שאינך מצטער אותם צריך להקדים, והוא שסמך הכתוב לותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך וגו'. ואומר עד אם כלו פי' לא אשער להם כפי האומדנא אלא אשקה ולא אשא ידי עד שאראה שמים לפניהם ואינם שותים וזה לך האות כי כלו לשתות:

כ וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל־הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל־הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל־גְּמַלָּיו׃

רַשִׁ״י ותער. לְשׁוֹן נְפִיצָה, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה הַמְעָרֶה מִכְּלִי אֶל כֶּלִי, וּבַמִּקְרָא יֵשׁ לוֹ דּוֹמֶה אַל תְּעַר נַפְשִׁי (תהילים קמא), אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ (ישעיהו נ"ג): השקת. אֶבֶן חֲלוּלָה שֶׁשּׁוֹתִים בָּה הַגְּמַלִּים:
אוּנְקְלוֹס וְאוֹחִיאַת וּנְפָצַת קוּלְתַהּ לְבֵית שַׁקְיָא וּרְהָטַת עוֹד לְבֵירָא לְמִמְלֵי וּמְלַת לְכָל גַּמְלוֹהִי
רַשְׁבַּ״ם ותער: כמו ותערה, כמו ותכל ותכלה, מגזרת וקיר ערה מגן: השוקת: מלשון וישק את צאן לבן שם דבר כמו בושת מלשון גם בוש לא יבושו:
סְפוֹרְנוֹ ותמהר. כי המהירות בעבודת המשרת יורה על היות הנעבד נחשב אצלו: ותרץ עוד אל הבאר. אשר לפני המעיין שממנו ישתו הבהמות:
מַלְבִּי״ם ותמהר. הנה יש הבדל בין עין ובין באר. שהעין הוא המקום שמשם נוזלים המים מעומק האדמה, ולפני המעין יחפרו באר גדול שלשם יזלו מי המעין, והמים ששואבים לשתיה שואבין מן העין ששם המים צלולים וקרים יותר, ומה שישאב להשקות הבהמות, ישאבו מן הבאר שאין המים צלולים כ"כ, לכן כתוב ויברך הגמלים אל באר המים, והוא נצב על עין המים, שמשם שאבו מים לשתיה, וכן כתיב ותרד העינה, משא"כ לשתית הגמלים כתיב ותרץ אל הבאר:

כא וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ אִם־לֹא׃

רַשִׁ״י משתאה. לְשׁוֹן שְׁאִיָּה, כְּמוֹ שָׁאוּ עָרִים, תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה (שם ו'): משתאה. מִשְׁתּוֹמֵם וּמִתְבַּהַל עַל שֶׁרָאָה דְבָרוֹ קָרוֹב לְהַצְלִיחַ, אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם מִמִּשְׁפַּחַת אַבְרָהָם הִיא אִם לָאו. וְאַל תִּתְמַהּ בַּת' שֶׁל מִשְׁתָּאֵה, שֶׁאֵין לְךָ תֵּבָה שֶׁתְּחִלַּת יְסוֹדָהּ שִׁי"ן וּמְדַבֶּרֶת בִּלְשׁוֹן מִתְפַּעֵל שֶׁאֵין תָּי"ו מַפְרִידָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל עִקָּר הַיְסוֹד כְּגוֹן מִשְׁתָּאֵה, מִשְׁתּוֹלֵל מִגִּזְרַת שׁוֹלָל, וַיִּשְׁתּוֹמֵם מִגִּזְרַת שְׁמָמָה, וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי (מיכה ו') מִגִּזְרַת וַיִּשְׁמֹר, אַף כָּאן מִשְׁתָּאֵה מִגִּזְרַת תִּשָּׁאֶה, וּכְשֵׁם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא לְשׁוֹן מְשׁוֹמֵם בְּאָדָם נִבְהָל וְנֶאֱלָם וּבַעַל מַחֲשָׁבוֹת, כְּמוֹ עַל יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים (איוב י"ח), שֹׁמּוּ שָׁמַיִם (ירמיהו ב'), אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָא (דניאל ד'), כָּךְ תְּפָרֵשׁ לְשׁוֹן שְׁאִיָּה בְּאָדָם בָּהוּל וּבַעַל מַחֲשָׁבוֹת (וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן שְׁהִיָּה, וְגַבְרָא שָׁהֵי, שׁוֹהֵא וְעוֹמֵד בְּמָקוֹם אֶחָד לִרְאוֹת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ; וְאֵין לְתַרְגֵּם שָׁתֵי, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ לְשׁוֹן שְׁתִיָּה, שֶׁאֵין אָלֶף נוֹפֶלֶת בִּלְשׁוֹן שְׁתִיָּה): משתאה לה. מִשְׁתּוֹמֵם עָלֶיהָ, כְּמוֹ אִמְרִי לִי אָחִי הוּא (בראשית כ׳:י״ג) וּכְמוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ (שם כ"ו):
אוּנְקְלוֹס וְגַבְרָא שָׁהֵי בַהּ מִסְתַּכֵּל שָׁתִיק לְמֵידַע הַאַצְלַח יְיָ אָרְחֵהּ אִם לָא
רַשְׁבַּ״ם והאיש משתאה: מלשון תשאה שממה והתי"ו כמו תי"ו בישתבח מן שבח, וישתמר חוקות עמרי מלשון שומר, כלומר משתומם ומחשב על שאמרה לו זאת הנערה גם לגמליך אשאב, הבין שזימן לו הקב"ה מה שביקש, והמפרש לשון שתייה אי איפשר מפני שהאלף שבו לא תהיה בלשון שתייה, ועוד שלא אמרה לו רבקה להשקות את גמליו לאחר שתייתו ואז התחיל להיות מחשב ותוהא: במבחר קברינו: במקום שקוברין שרי הארץ והרי לך קבר מזומן:
אִבְּן עֶזְרָא והאיש משתאה. כמו משתומם. מגזרת שאו ערים. תשאה שממה: וטעם לה. כמו בשבילה. וכן אשתומם כשעה חדא והתי"ו מבנין התפעל כמו נתראה פנים ולא יתכן היותו מן שתה:
סְפוֹרְנוֹ משתאה. משתומם על רוב הזריזות לעשות חסד: מחריש. ולא אמר לה אל תטרחי כל כך כמו שהיה ראוי בחק המוסר. לדעת להכיר מתוך אופן חסידותה וזריזותה: ההצליח ה' דרכו. אם יהיה ע"צ הטוב והחסד הגמור: אם לא. ושיהיה כל זה לתקות איזה שכר:
אוֹר הַחַיִּים והאיש משתאה לה מחריש. פי' להיות שראה הצלחת דרכו ויותר ממה שאמר בתנאו אמרה הצדקת היתה נפשו מקשקשת לומר אליה מה שאמר בסמוך כי כבר נשלם תנאי שאמר ואמרה וגם לגמליך אשאב (כ"ד מ"ד) הנה היא אמרה וגם וגו' וקיימה דבריה דכתיב (שם כ') ותשאב לכל גמליו ולא היה צריך להמתין עד שיכלו הגמלים לשתות שלא היה זה מהתנאי והיה משתיק עצמו מדבר עד שידע מה שאמרה להשקות גמליו עד שיכלו לשתות, והגם שאין דבר זה מהתנאי לצד דבריה נולד לו בה ספק שמא היא מהאומרים הרבה ועושים מעט עד שראה שכילו הגמלים וגו' תכף נתן הצמידים וגו':
מַלְבִּי״ם והאיש משתאה לה. שעדיין עלה בלבו שיוכל להיות שהיא עושה זאת בעבור שתבקש ממנו מתן או אגורת כסף עבור טרחה, ובזה אין ראיה מזה שהיא נדיבה ובעלת חסד, שבהפך יהיה זה אות שהיא שפלה ובזויה, ולכן החריש לדעת ההצליח ה' דרכו, שזה יראה בסוף מעשיה:

כב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל־יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם׃

רַשִׁ״י בקע. רֶמֶז לְשִׁקְלֵי יִשְׂרָאֵל בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת: ושני צמידים. רֶמֶז לִשְׁנֵי לוּחוֹת מְצֻמָּדוֹת: עשרה זהב משקלם. רֶמֶז לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁבָּהֶן:
אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד סַפִּיקוּ גַּמְלַיָּא לְמִשְׁתֵּי וּנְסֵיב גַּבְרָא קָדָשָׁא דְדַהֲבָא תִּקְלָא מַתְקְלֵהּ וּתְרֵין שֵׁירִין עַל יְדָהָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין דְּדַהֲבָא מַתְקַלְהוֹן
רַשְׁבַּ״ם ויקח האיש נזם זהב: יש לומר שאחר ששאל לה בת מי את, נתן לה כמו שכת' לפנינו בסיפור דבריו, אלא שלא להפסיק סדר דבריו ותשובת דבריה, לכן הקדים מעשה נתינתו שנתן: בקע: חצי שקל, כמו נטה את ידך על הים ובקעהו:
אִבְּן עֶזְרָא נזם. יש נזם שהוא באף גם באזן ושעל האף ירד מעל פתיל קשור במצח: בקע. חצי שקל מגזרת נבקע: וצמידים. מגזרת צמיד פתיל. כי על היד האחת הצמיד האחד הוא שנים. וצורתו ידועה:
רַמְבַּ״ן ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידיה הכתוב הזה יחסר המעשה שהיה צריך שיאמר "ויקח האיש נזם זהב ויתן על אפה ושני צמידים על ידיה" ולכך אני אומר כי פירושו ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים שיהיו על ידיה ויאמר לה בת מי את ואחרי שאמרה אליו "בת בתואל אנכי" שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה כאשר אמר להם אבל חסר כאן הנתינה וכן במקומות רבים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים. מה היה צריך להודיענו המשקל. אבל רמז לך במתנות האלה שעתיד לצאת ממנה עם מקבלי התורה שיביאו שקלים שכתוב בהם בקע לגולגלת, ושיקבלו שני לוחות הברית שהם עשרת הדברות, ויש בכללם קע"ב תיבות, וזהו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם. ועוד כי לשון שקל הוא נוטריקון אש קול, רמז למתן תורה שכתוב שם (דברים ד) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. ומזה יש לך להתבונן בדבר המן הרשע שאמר ועשרת אלפים ככר כסף אשקול ע"י עושי המלאכה, כי כוונתו הרעה להשמיד שונאי ישראל ולבטל בעשרה שלו העשרה שנתנו ע"י האש והקול. וזהו שרמז כאן בתפלה אנכי בדרך נחני ה' כי זכות התורה שהיא אנכי שעתידין בניה לקבל היתה עמו בהצלחת הדרך. והנה כל המאורעות האלה לרבקה הכל סימן לבניה. והמקרים שאירעו לעבד בהצלחת הדרך דוגמת המקרים שאירעו לבניה בדרך המדבר. כשם שהיה מלאך עמו בדרך מכח תפלתו של אברהם שאמר הוא ישלח מלאכו לפניך. כך מצינו בניה בדרך המדבר, (שמות כג) הנה אנכי שולח מלאך לפניך, ולפי שהיה המלאך המיוחד שבנפרדים לכך אמר מלאכו כלומר המיוחד לו והוא השר האחד הנאצל ממדתו של אברהם. וזהו (שם) כי ילך מלאכי, אברהם קראו בכאן מלאכו והקב"ה קראו מלאכי. וכשם שעלו המים לקראתה כן בבניה בדרך המדבר (במדבר כא) עלי באר ענו לה. והעבד שנתן לה המתנות האלה רמז לה בהן, כי כשם שקבלה היא המתנות האלה על ידי עבד, כן בניה עתידים לקבל התורה ע"י משה עבד השם שהוא היה העבד הנאמן אשר כל טוב אדוניו בידו, ממה שכתוב (שמות לג) אני אעביר כל טובי. וכשם שנתן לה מתנות רבות מקצתן בדרך ומקצתן בבית, ואותן שבדרך היו נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים עשרה זהב משקלם. כן בניה במדבר הביאו שקלים וקבלו שני לוחות הברית שבהן עשרת הדברות. וכשם שנתן לה מתנות בבית ג"כ מלבד אותן שנתן לה בדרך, הוא שכתוב ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב, כן בניה בארץ מואב סמוך לביאתן לארץ נתנו להם מצות רבות, וכענין שכתוב (דברים כח) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. ומזה דרז"ל תורה מגלה מגלה נתנה. וכשם שנכפלה הפרשה זו בענין העבד ב' פעמים וחזר העבד לספר כל הדברים שאירעו לו בדרך, כן בניה קבלו התורה לוחות ראשונות ולוחות שניות, ומשה עבד ה' במשנה תורה חזר לספר בעבר הירדן כל הדברים שאירעו להם בלוחות ראשונות. והענינים האלה שנרמזו בנשואי יצחק ורבקה שהולידו ליעקב ובניו אשר יצאו מהם עם מקבלי התורה, נרמז כל זה בשליחות העבד למעלת האבות.
סְפוֹרְנוֹ כאשר כלו הגמלים לשתות. זה היה זמן מה בהכרח אחר שהשלימה לשאוב וראה שלא היתה מבקשת דבר אבל היו כל מעשיה על צד החסד הגמור: ושני צמידים על ידיה. ראוים למדת ידיה כמו ועשית על החשן שרשות גבלות. ועשית עליו זר זהב ראוים למדותם:
כְּלִי יָקָר . פירש"י בקע רמז לשקלי ישראל בקע לגולגולת, ושני צמידים רמז לשני לוחות, עשרה זהב משקלם כנגד עשרת הדברות שבהם, וכל אלו הדברים צריכין ביאור מספיק מה ענין השקלים והלוחות זה לזה, ואולי צפה ברוח הקודש שעתידין הלוחות להשתבר ע"י ששלטה בלוחות ראשונות עין הרע לפי שנתנו בפומבי ובקולי קולות ואולי, נותני עין הרע בלוחות יענשו מדה כנגד מדה והיינו בעין הרע, ע"כ נרמז לה השקלים המגינים בעד עין הרע, ולפי שאליעזר בדק את רבקה אם היא בעלת עין טובה ומצאה כן, על כן נתן לה הבקע המכפר על עיה"ר ומגין עליו, כי כל בעל עין יפה ניצול מעין הרע ראיה מיוסף שהיה בעל עין יפה, ומשם רועה אבן ישראל על כן נתברך בברכת בן פרת עלי עין, קרי ביה עולי עין, שהם עולים למעלה מן העין, דלא שלטה עינא בישא בכל מי שבא מזרעו של יוסף, וכן רבקה בזכות שהיתה בעלת עין טובה תזכה למצות השקלים שטעמם להציל מן עין הרע בשעת המספר. ועוד היא ראויה לקבל י' הדברות, כדרך שיסד הפייט של שבועות וז"ל אלה הדברות בלא תחמוד כלולים, כי כל בעל עין טובה הנותן משלו פשיטא שאינו חומד ליקח משל אחרים. וצריך שתדע איך כלולים כל הדברות בלא תחמוד, כי תינח דברות אחרונות מן לא תרצח והלאה שהרי אחאב ע"י נבות היזרעאלי חמד, וגם רצח, ושכר עידי שקר, וגנב דעת ב"ד, ולא תנאף היינו לא תחמוד אשת רעך, אבל דברות ראשונות מה ענינם אל לא תחמוד. ונ"ל לפי שמצות כבד את אביך חותם כל חמש דברות ראשונות וכוללם יחד, כי כולם מדברים בכבוד שמים ומסוף דברו ניכר שראש דברו אמת, כי כבוד שמים בא בק"ו מכבוד אב ואם, והלוחות היו חמשה מול חמשה, ואם כן כשם שחמשה דברות אחרונות כלולות בלא תחמוד כך כולם כלולות בו שהרי הדברות כולם זה לעומת זה היו. ואם כן להנחה זו אין דבור לא תחמוד כוללם יחד כי אם ע"י חיבור שני הלוחות, לכך נאמר ושני צמידים על ידיה ר"ל מצומדים דווקא, כי ע"י חיבור הלוחות חמשה מול חמשה כלולים כל הדברות בלא תחמוד. ואם תדקדק בלשון צמידים ובלשון בקע, תמצא שהם שני הפכים, כי בקע הוא דבר אחד שנבקע לשנים, ושני צמידים היינו שני דברים נפרדים יהיו צמודים ומחוברים רמז בזה שטוב סחרה מסחר כסף ונחמדים, כי קנין הכסף תמיד בקוע לחצאין כי אין אדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו, יש בידו מנה מתאווה למאתים, כי על כן נקרא ממון, כי הנגלה החצי מן הנסתר כשתכתוב מ"ם מ"ם ו"ו נו"ן, רמז אם יש בידו מ' זוז, הוא מתאוה עוד מ' וכן כולם. אבל קנין התורה כולו צמוד ומחובר ומרבה השלום לחבר שנים הנפרדים כמ"ש שלום רב לאוהבי תורתך. ובשעת פטירתו אין מלוין לו לאדם כ"א תורה ומעשים טובים, ומלווין היינו לשון חיבור וצמיד, וא"כ הממון נרמז בבקע כי לעולם אין ביד האדם כ"א החצי, והמצוה שני צמידים כי אדרבה מצוה גוררת עוד מצוה שלימה, והממון על פיו יהיה כל ריב וכל נגע ובין אחים יפריד, והתורה כל נתיבותיה שלום, והממון נפרד ובקוע מן האדם ואינו מלוה אותו, וקנין התורה הוא ילונו בכל עמלו.
אוֹר הַחַיִּים על ידיה. פי' שהלמוה כאילו נעשו כשיעור זה. ועשה הדבר לצד הצדיקו בהשגחת ה' עליו וסימנים המצדיקים שראו עיניו:
מַלְבִּי״ם ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות וראה שאין מבקשת ממנו שום דבר, אז ויקח האיש נזם זהב וכו', והמפרשים תמהו איך נתן לה המתנות קודם ששאל אותה בת מי את, ולדרכי לא קשה מידי, כי אברהם לא צוה לו כלל שיקח ממשפחתו, רק שיקח אשה מארץ מולדתו, וכל אשה שהיא מחרן ראויה לזה אם ימצא בה המעלות הראויות שתהיה אשת יצחק, וע"כ נתן לה תיכף המתנות:

כג וַיֹּאמֶר בַּת־מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית־אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין׃

רַשִׁ״י ויאמר בת מי את. לְאַחַר שֶׁנָּתַן לָהּ שְׁאָלָהּ, לְפִי שֶׁהָיָה בָּטוּחַ בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁהִצְלִיחַ הַקָּבָּ"ה דַּרְכּוֹ: ללין. לִינָה אַחַת, לִין שֵׁם דָּבָר; וְהִיא אָמְרָה לָלוּן – כַּמָּה לִינוֹת:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר בַּת מָן אַתְּ חַוִּי כְעַן לִי הַאִית בֵּית אָבוּךְ אָתַר כָּשַׁר לָנָא לִמְבָת
רַשְׁבַּ״ם מקום לנו ללין: מקום לנו בביתך, ולמה אנו צריכין, ללין, לבית לינה שם דבר הוא כמו כי יהיה ריב בין אנשים מן וירב בלבן, בין דין לדין מן דן אנכי, כמו כן לן שם דבר מן וילן שם בלילה ההוא, אבל היא שאמרה גם מקום ללון, פירושו ללון גופכם כמו לקום לשוב מצרימה, ואילו היא אמרה גם מקום לכם כמו שאמרו הם מקום לנו היה לה לומר ללין כמו שאמרו הם, שהיה משמע גם מקום לכם, ולמה, לבית לינה, אבל ללון אין צריך פירוש, שהרי משמע ללון בו בני אדם, זהו עיקר פשוטו למדקדק לשון הקודש:
אִבְּן עֶזְרָא ללין. מן בנין הכבד הנוסף. כי ללון מן הקל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויאמר בת מי את באורו וכבר אמר, כי בודאי לא נתן לה הנזם והצמידים עד ששאל לה. וכן תמצא בספור העבד כי השאלה קודמת למתנות, הוא שאמר ואשאל אותה ואומר בת מי את ואח"כ ואשים הנזם על אפה. וכמוה ויברכם וירד, שפירושו וכבר ירדו מעשות החטאת והעולה. ללין שם דבר ומשמעותו לינה אחת. וכן פירשו רז"ל, ורבקה שנתה הלשון ואמרה ללון, שהוא מקור שהוא משמש בכל הזמנים כולם, והיה דעתה נראה על לינות הרבה. והנכון לפרש ללין שהוא לשון יוצא ומשפטו להלין. ויאמר הכתוב היש בית אביך מקום שתלינו אותנו ונסתופף בצלכם כמנהג האורח עם אדון הבית. ורבקה השיבה גם מקום ללון, לא תצטרך שנהיה אנחנו מלינין אותך אבל אתה בעצמך תבחר מקום לינה אתנו באיזה מקום שתרצה כמנהג אדון הבית לא כמנהג האורח, ומזה שינתה הלשון ואמרה ללון שהוא לשון עומד.
סְפוֹרְנוֹ היש בית אביך מקום. מוכן לכניסת אורחים כמנהגם אז: ללין. שנלין שם את גמלינו:
אוֹר הַחַיִּים בת מי את הגידי וגו'. סמך ב' השאלות, להגיד כי לא נסתפק אם היא מבני משפחת אברהם, שאם היה מסופק לא היה לו לשאול היש מקום עד שידע אם דרך נכון לפניו, אלא ודאי שהאמין בה' כי הצליח דרכו, ומה ששאל בת מי את הוא מה שם אביה וגו' וקודם שתשיב אמר היש בית אביך וגו' כי לא ישתנה דבר זה בהגדת בת מי וגו' והבן:
מַלְבִּי״ם ויאמר בת מי את. שאלה זאת לא היה לדעת אם היא ממשפחת אברהם, שלא עלה על לבו כלל שיזדמן שתצא בת ממשפחה זאת לשאוב מים, שידע שמשפחת אברהם הם עשירים ואין שולחים בנותיהם למים, רק שאל לדעת שם אביה וגם אם יוכל להתאכסן שם:

כד וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת־בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן־מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר׃

רַשִׁ״י בת בתואל. הֱשִׁיבַתּוּ עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמֶרֶת לֵהּ בַּת בְּתוּאֵל אֲנָא בַּר מִלְכָּה דִּילֵידַת לְנָחוֹר
אוֹר הַחַיִּים בת בתואל אשר ילדה וגו'. פי' שאביה מבני הגבירה ולא מפלגש:
מַלְבִּי״ם ותאמר. על השאלה בת מי את, השיבה בת בתואל, ומפני שנחור הוליד גם מפילגשו אמרה בן מלכה, ר"ל בן הגבירה, ונגד השאלה הב' אמרה גם תבן, וגו':

כה וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם־תֶּבֶן גַּם־מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם־מָקוֹם לָלוּן׃

רַשִׁ״י מספוא. כָּל מַאֲכַל הַגְּמַלִים קָרוּי מִסְפּוֹא, כְּגוֹן תֶּבֶן וּשְׂעוֹרִים:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמֶרֶת לֵהּ אַף תִּבְנָא אַף כִּסָּתָא סַגִּי עִמָּנָא אַף אָתַר כָּשַׁר לִמְבָת
רַשְׁבַּ״ם גם תבן וגו': שלא שאלת גם מקום ללון ששאלת, דרך המקרא לכפול גם כמו גם לי גם לך:
סְפוֹרְנוֹ גם תבן גם מספוא. לא מקום לגמלים בלבד אבל יש גם תבן ומספוא לפרנסם: גם מקום ללון. בעדך ובעד אנשיך:

כו וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַיהוָה׃

אוּנְקְלוֹס וּכְרַע גַּבְרָא וּסְגִיד קֳדָם יְיָ

כז וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא־עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי׃

רַשִׁ״י בדרך. דֶּרֶךְ הַמְזֻמָּן, דֶּרֶך הַיָּשָׁר, בְּאוֹתוֹ דֶּרֶךְ שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ, וְכֵן כָּל בֵּי"ת וְלָמֶ"ד וְהֵ"א הַמְשַׁמְּשִׁים בְּרֹאש הַתֵּבָה וּנְקוּדִים בְּפַתָּח, מְדַבְּרִים בְּדָבָר הַפָּשׁוּט שֶׁנִּזְכַּר כְּבָר בְּמָקוֹם אַחֵר, אוֹ שֶׁהוּא מְבֹרָר וְנִכָּר בְּאֵיזוֹ הוּא מְדַבֵּר:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר בְּרִיךְ יְיָ אֱלָהָא דְרִבּוֹנִי אַבְרָהָם דִּי לָא מְנַע טִיבוּתֵהּ וְקוּשְׁטֵהּ מִן רִבּוֹנִי אֲנָא בְּאוֹרַח תַּקְנָא דַּבְּרַנִּי יְיָ בֵּית אֲחוֹהִי דְרִבּוֹנִי
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדני. יתכן לפרש כי הכתוב הזה ירמוז שקפצה לו הארץ, כדעת רז"ל כמו שאמר אני הייתי הולך בדרך הגדול הזה, הוא שאמר אנכי בדרך נחני ה' ואני בתחלת הדרך ומצאתי עצמי בית אחי אדני, וזהו שדרשו רז"ל ואבא היום אל העין היום יצאתי והיום באתי.
מַלְבִּי״ם אשר לא עזב. כי חוץ ממה שנתקיים הסימן שעשה לו ראה שנזדמן מה שלא ביקש כלל, שנערה זו תהיה ממשפחת אברהם, ובפרט שיציאתה לשאוב מים היה שלא כדרך הרגיל רק ע"י השגחת ה', וז"ש אנכי בדרך, שלא התכונתי כלל אל בית אחי אדוני ובעודי בדרך בלתי חושב כלל לבוא אל הבית הזה נחני ה' לשם בהשגחתו:

כח וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃

רַשִׁ״י לבית אמה. דֶּרֶךְ הַנָּשִׁים הָיְתָה לִהְיוֹת לָהֶן בַּיִת לֵישֵׁב בּוֹ לִמְלַאכְתָּן, וְאֵין הַבַּת מַגֶּדֶת אֶלָּא לְאִמָּהּ:
אוּנְקְלוֹס וּרְהָטַת עוּלֶמְתָּא וְחַוִּיאַת לְבֵית אִמַּהּ כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין

כט וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל־הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל־הָעָיִן׃

רַשִׁ״י וירץ. לְמָה רָץ וְעַל מָה רָץ? ויהי כראות את הנזם, אָמַר עָשִׁיר הוּא זֶה, וְנָתָן עֵינָיו בַּמָּמוֹן:
אוּנְקְלוֹס וּלְרִבְקָה אָחָא וּשְׁמֵהּ לָבָן וּרְהַט לָבָן לְוַת גַּבְרָא לְבָרָא לְוַת עֵינָא
סְפוֹרְנוֹ וירץ לבן אל האיש. לראות אורח עשיר שבא לעיר לא להכניסו לביתו:
אוֹר הַחַיִּים ולרבקה אח ושמו לבן וגו'. לדבריהם ז"ל (במד"ר י') שאמרו כי הצדיקים שמם קודם להם דכתיב ושמו בועז, ושם האיש אלימלך (שם א' ב'), אבל הרשעים הם קודמים לשמם דכתיב נבל שמו וגו' אם כן למה לקח הכתוב סדר הצדיקים בלבן הרשע. ולתת טעם לדבר יש להעיר בכתוב אומרו וירץ למה רץ, ורז"ל (ילקוט קט) אמרו לפי שראה הנזם וכו' נתן עיניו בממון. ועדיין קשה אם כן היה לו להקדים לומר ויהי כראות וגו' וירץ וגו'. גם בזה לא היה צריך לכתוב ב' פעמים אל האיש החוצה אל העין: אכן הכוונה היא כי זה האיש לבן חרד לקראת האיש ביודעו מה שעבר בינו ובין רבקה מהדברים ומקרוב הדעת והוא איש נכרי הרי זה מגיד כי דברים בגו ולזה לבש קנאה ורץ לקראתו לפגוע בו בקנאתו את קנאת אחותו ולצד בחינת מעשה זה ייחס ה' אותו ייחוסין של צדיקים ואמר ושמו לבן כי מעשה צדיקים עשה בזה ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר בריה. ואומרו ויהי כראות וגו' יגיד כי מה שקדם היה קודם כראות הצמידים וקודם שמעו דברי אחותו סדרן של מעשים חשדו לאליעזר בדבר מכוער אבל כראות הנזם וגו' וכשמעו וגו' ככה דבר אלי האיש שב אפו. ואף על פי כן מודיע הכתוב שיצא לקראת האיש לא להרע אלא אדרבה להאכסינו ולהחזיק לו טובה ובזה נתיישבו:

ל וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת־הַנֶּזֶם וְאֶת־הַצְּמִדִים עַל־יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת־דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה־דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל־הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל־הַגְּמַלִּים עַל־הָעָיִן׃

רַשִׁ״י על הגמלים. לְשָׁמְרָן, כְּמוֹ וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם (בראשית י״ח:ח׳), לְשַׁמְּשָׁם:
אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד חָזָא יָת קָדָשָׁא וְיָת שֵׁירַיָּא עַל יְדֵי אֲחָתֵהּ וְכַד שְׁמַע יָת פִּתְגָּמֵי רִבְקָה אֲחָתֵהּ לְמֵימַר כְּדֵין מַלֵּיל עִמִּי גַּבְרָא וַאֲתָא לְוַת גַּבְרָא וְהָא קָאֵם עִלַּוֵּי גַּמְלַיָּא עַל עֵינָא
סְפוֹרְנוֹ ויהי כראות את הנזם והצמידים על ידי אחותו. וחשב שאין ראוי להיות כפוי טובה: וכשמעו את דברי רבקה. ששאל לה היש בית אביך מקום לנו ללין: ויבא אל האיש. להכניסו בביתו: והנה עומד על הגמלים. לתור לצרכיהם בלתי מצפה ללון בבית אביה של רבקה עד בא דבר מעמו:
אוֹר הַחַיִּים ויבא אל וגו' והנה עומד על וגו'. צריך לדעת מה בא ללמדנו באומרו והנה עומד וגו' ועל פי דברי רז"ל (ילקוט שם) שאמרו כי הכיר אליעזר במרוצתו של לבן לרעה והזכיר שם המפורש והעמיד הגמלים באויר על העין, והוא אומרו הגמלים על העין והוא עמד על הגמלים דכתיב והנה עומד וגו' וממקום גבוה קרא לו לבן והוא אומרו בא ברוך ה' ואחר שבא ממקום גבוה דבר אליו למה תעמוד בחוץ. ובזה לא קשה למה הקדים לומר בא וגו' ואחר כך אמר למה תעמוד וגו' כי מהראוי שיאמר למה תעמוד ואחר כך יאמר בא וגו': עוד ירצה על זה הדרך והנה עומד וגו' שהגם ששאול שאל האיש את רבקה היש בית אביך מקום וגו' ואמרה גם תבן וגו' גם מקום וגו' אף על פי כן לא מפני זה נטה אחריה ללכת בית אביה אלא עמד במקומו על העין: ואומרו בא ברוך וגו' ואחר כך אמר למה וגו' נתכוון לומר לו כי מה שמזמנו לבא אצלו לא להאכסינו בביתו אלא שלא יעמוד בחוץ אבל לעולם צורכו על עצמו כי עיני רשעים תכלינה:
מַלְבִּי״ם ויהי. ר"ל מה שרץ לבן היה מפני שני טעמים. א] ויהי, ר"ל זה היה ע"י שראה את הנזם:

לא וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְהוָה לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים׃

רַשִׁ״י פניתי הבית. מֵעֲבוֹדַת אֱלִילִים (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר עוּל בְּרִיכָא דַּיְיָ לְמָא אַתְּ קָאֵם בְּבָרָא וַאֲנָא פַּנֵּיתִי בֵיתָא וַאֲתַר כָּשַׁר לְגַמְלַיָּא
סְפוֹרְנוֹ למה תעמוד בחוץ. ששאלת מקום ללין את הגמלים בלבד למה תחפוץ לעמוד בחוץ אתה ואנשיך: ואנכי פניתי הבית. בעדך ובעד אנשיך: ומקום לגמלים. ופניתי גם כן מקום בעד הגמלים:
מַלְבִּי״ם ב] כשמעו את דברי רבקה. שהוא עבד אחי אביו, וחשב שהעבד הוא שליח אברהם לתת מתנות גדולות למשפחתו, ואם לאחותו נתן מתנות כ"ש שיתן אליו, ויבא אל האיש, ר"ל שמה שלא הלך אחריה לאכסניה חשב שיוכל להיות מפני שרוצה ללכת מכאן לדרכו, אבל הלא מצא אותועומד על הגמלים, או מפני שחושב שאיש אחד יאספהו אל ביתו, ובזה היה צריך שיבא העיר ושם ימתין עד שיאספו אותו והוא עומד על העין, ולא נשאר לאמר רק שממתין שם עד יהיה להם עת לפנות הבית, לכן אמר ואנכי פניתי הבית:

לב וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ׃

רַשִׁ״י ויפתח. הִתִּיר זְמָם שֶׁלָּהֶם, שֶׁהָיָה סוֹתֵם אֶת פִּיהֶם שֶׁלֹא יִרְעוּ בַדֶּרֶךְ בִּשְׂדוֹת אַחֵרִים:
אוּנְקְלוֹס וְעַל גַּבְרָא לְבֵיתָא וּשְׁרָא גַּמְלַיָּא וִיהַב תִּבְנָא וְכִסָּתָא לְגַמְלַיָּא וּמַיָּא לְאַסְחָאָה רַגְלוֹהִי וְרַגְלֵי גֻּבְרַיָּא דְּעִמֵּהּ
רַשְׁבַּ״ם ויפתח: כמו אל יתהלל חוגר כמפתח, התיר חבישתם:
אִבְּן עֶזְרָא ומספוא. שם מאכל בהמות והוא שם כלל ותחתיו שעורה:
רַמְבַּ״ן ויבא האיש הביתה אליעזר הוא האיש הבא ויפתח הגמלים יחזור על לבן שעשה עם אורחיו דרך מוסר ויפתח גמליהם ויתן להם תבן ומספוא ונתן מים לרחוץ רגלי אליעזר ורגלי האנשים אשר אתו כי רחוק הוא שיהיה אליעזר הוא הנותן מים לרחוץ רגליו ורגלי אנשיו וכן ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור (בראשית ל״ז:כ״ח) כי "וימשכו" חוזר אל אחיו הנזכרים בפסוק הראשון וכן ויאמר ציבא אל המלך ככל אשר יצוה אדוני המלך את עבדו כן יעשה עבדך ומפיבושת אוכל על שולחני כאחד מבני המלך ( ט יא) והם דברי דוד ורבים כן וענין ויפתח הגמלים שפתח מוסרי צוארם כי המנהג להוליכם קשורים או שהיו הולכים חגורים במושב המרכבה אשר עליהם כלשון אל יתהלל חוגר כמפתח (מלכים א כ יא) התפתחי מוסרי צוארך (ישעיהו נב ב) ורש"י כתב (רש"י על בראשית כ״ד:ל״ב) התיר זמם שלהם שהיה סותם פיהם שלא ירעו בשדות אחרים ולשון בראשית רבה (בראשית רבה ס׳:ח׳) התיר זממיהם רבי הונא ורבי ירמיה שאל לרבי חייא ברבי אבא לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פנחס בן יאיר וכו' וזו שאלה לסתור פתוח הזמם כי אי אפשר שיהיה החסידות בביתו של רבי פנחס בן יאיר גדול יותר מביתו של אברהם אבינו וכאשר חמורו של רבי פנחס בן יאיר איננו צריך להשתמר מן הדברים האסורים לבעליו להאכילו כל שכן גמליו של אברהם אבינו ואין צריך לזממם כי לא יאונה לצדיק כל און:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויפתח הגמלים. פירש רש"י ז"ל התיר זממם שהיה סותם פיהם שלא ירעו בשדות אחרים וכן דרשו רז"ל בב"ר התיר זממיהן. ר' ירמיה שאיל לר' חייא בר אבא לא היו גמליו של אברהם דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר. ופי' הרמב"ן ז"ל כי הכונה במדרש הזה לומר אי אפשר שתהיה החסידות גדול בביתו של ר' פנחס בן יאיר יותר מביתו של אברהם, וכשם שחמורו של ר' פנחס לא היה צריך להשתמר מן הדברים האסורים לבעליו להאכיל, כ"ש הגמלים של בית אברהם ואין צריך לזממן. וע"כ פירש הוא ז"ל כי לשון ויפתח הגמלים שפתח מוסרי צוארם, כי היה מנהגם להוליכם קשורים מלשון (ישעיה נב) התפתחי מוסרי צוארך. ומלת ויפתח חוזר אל לבן כי הוא המפתח והנותן תבן ומספוא ומים לרחוץ רגלי האנשים ע"כ.
מַלְבִּי״ם ויבא וכו'. יספר צדקתו. א] שהיו הגמלים זמומים שלא לרעות בשדה אחרים. ב] שלא אכל ואף לא רחץ רגליו עד שפתח הגמלים ונתן לפניהם לאכול, כמ"ש אסור לאדם לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו:

לג ויישם [וַיּוּשַׂם] לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם־דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר׃

רַשִׁ״י עד אם דברתי. הֲרֵי אִם מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֲשֶׁר וּבִלְשׁוֹן כִּי, כְּמוֹ: עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה (בראשית מ"ט) וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: כִּי מְשַׁמֵּשׁ בְּד' לְשׁוֹנוֹת, וְהָאֶחָד אִי, וְהוּא אִם:
אוּנְקְלוֹס וְשַׁוִּיאוּ קֳדָמוֹהִי לְמֵיכָל וַאֲמַר לָא אֵיכוּל עַד דַּאֲמַלֵּל פִּתְגָּמָי וַאֲמַר מַלֵּיל
רַשְׁבַּ״ם עד אם דברתי דבריי: אחרי שראה שהסכים הקב"ה על ידו לא היה לו להתעסק באכילה ושתייה תחילה:
אִבְּן עֶזְרָא ויישם. מבנין שלא נזכר פועלו כמו ויושב את משה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויושם לפניו לאכול. ויושם קרי ויישם כתיב בשני יודי"ן. ודרשו רז"ל סם המות הטיל לו בקערה כדי שימות ויטלו כל ממונו ולא עלתה בידם, כי נתחלפה לו בשל בתואל. ולכך כתיב ויישם כי אות הוא"ו ושני היודי"ן כמספר השם. ורמז לך הכתוב שהיה אוכל הסם לולא ה' שהיה לו והצילו בזכות אברהם ולא אכל עד שדבר כל דבריו. והזכיר בסוף הדברים ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו. להוציא בני הבית שלא אכלו כי היו מתאבלים על בתואל שמת ע"י הסם, כי העבד נצל בזכותו של אברהם ויבא רשע תחתיו, וזהו שכתוב ויאמר אחיה ואמה ולא הזכיר אביה.
מַלְבִּי״ם לא אוכל. בא להראות להם שלא בא רק לעשות שליחותו, ואם לא ימלאו בקשתו לא ילחם במנעמיהם:

לד וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר עַבְדָּא דְאַבְרָהָם אֲנָא
אִבְּן עֶזְרָא ויש אומרים כי טעם עבד אברהם אנכי. נדבק עם דבר המאכל והטעם כי יש מאכלים אסורים לנו. והנכון שדבריו כמשמעם:
מַלְבִּי״ם עבד אברהם אנכי, ר"ל הגם שאברהם י"ל עבדים רבים, אני עבד המיוחד של אברהם העומד לפניו ומושל בכל אשר לו, וזה אמר להראות חשיבותו:

לה וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת־אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן־לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים׃

אוּנְקְלוֹס וַיְיָ בְּרִיךְ יָת רִבּוֹנִי לַחֲדָא וּרְבָא וִיהַב לֵהּ עָאן וְתוֹרִין וּכְסַף וּדְהַב וְעַבְדִּין וְאַמְהָן וְגַמְלִין וְחַמָרִין
רַשְׁבַּ״ם ברך את אדוני: לכן הקדים למעלה ברך את אברהם בכל: ויגדל: וכל אנשי המלכות היו חפצים להזדווג עמו אך אינו חפץ:
סְפוֹרְנוֹ ברך את אדוני מאד. ואין ספק כי רבים בארצנו היו חפצים להשיא את בתם לבנו:
מַלְבִּי״ם וה' ברך ברכה למעלה מן הטבע עז"א ברך מאד, ומפרש נגד ג' דברים שהאדם מוצלח בהם, כמ"ש את כבוד עשרו ורוב בניו ואת אשר גדלו המלך, נגד הגדולה אמר ויגדל, נגד העושר אמר ויהי לו צאן ובקר, נגד הבנים אמר ותלד:

לו וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּתֶּן־לּוֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ׃

רַשִׁ״י ויתן לו את כל אשר לו. שְׁטָר הַמַּתָּנָה הֶרְאָה לָהֶם:
אוּנְקְלוֹס וִילֵידַת שָׂרָה אִתַּת רִבּוֹנִי בַר לְרִבּוֹנִי בָּתַר דְּסֵיבָת וִיהַב לֵהּ יָת כָּל דִּילֵהּ
רַשְׁבַּ״ם ויתן לו את כל אשר לו: לא יחלקו אחיו עמו:
סְפוֹרְנוֹ אחרי זקנתה. לפיכך היה חביב משעה שנולד:
מַלְבִּי״ם ותלד. בא לספר חשיבות יצחק. א] שנולד מן הגבירה שעז"א שרה אשת אדוני. ב] שילדה בן המתיחס לאברהם בנוי ובחכמה ובטוב המדות, שעז"אבן לאדוני. ג] שנולד בנס שעז"א אחרי זקנתה,ומצד זה הוא חביב בעיניו מאד. ד] ויתן לו את כל אשר לו הן הברכה הן העושר: (לז – עד גמירא) הנה יש שנוים רבים בין ספור אליעזר ובין מה שהשביעו אברהם. וכן בהענין שהיה אצל הבאר כמו שבארתי בפנים. ולמה האריך בפרשה זו לכתוב שנית דברי העבד. וחז"ל אמרו יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתם של בנים, והוא פליאה רבה מאד, שכל האריכות הזה יראה לכאורה שאין בו צורך כלל:

לז וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ׃

רַשִׁ״י לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. אִם לֹא תֵּלֵךְ תְּחִלָּה אֶל בֵּית אָבִי וְלֹא תֹאבֶה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ:
אוּנְקְלוֹס וְקַיֵּם עָלַי רִבּוֹנִי לְמֵימָר לָא תִסַבּ אִתְּתָא לִבְרִי מִבְּנַת כְּנַעֲנָאֵי דִי אֲנָא יָתֵב בְּאַרְעֵהּ
סְפוֹרְנוֹ וישביעני אדוני. ובהיות שאדוני מאס באנשי ארצו ובחר בכם באתי אליכם לא להעדר נשים בארצנו:
מַלְבִּי״ם וישבעני אדני. הנה התורה האריכה לספר דברי אליעזר להראות איך דבר דבריו בחכמה ודעת ולהודיע בזה מעלת בית אברהם איך גם עבדו היה חכם ונבון דבר, וכמ"ש יפה שיחתן של עבדי אבות והוא שנה כמה דברים ממה שהיו כדי להוציא מגמתו אל הפועל. א] הנה אברהם לא הקפיד כלל שתהיה האשה ממשפחתו, רק שתהיה מארצו ומולדתו כמ"ש אל ארצי ואל מולדתי תלך. והיה עקר האזהרה שלא יקח מבנות הכנעני, אף שלא ימצא אשה בארצו כמ"ש למעלה, וזאת לא יכול להגיד להם, שלא היה הדבר נכנס באזניהם כלל, והיו שואלים וכי אפשר שלא נמצא אשה טובה אחת מאלף גם בארץ כנען ויש נשים רעות גם בארם נהרים, ולכן אמר להם שאברהם לא מאס כלל בבנות כנען, נהפוך הוא שבאם לא ימצא אשה ממשפחתו, יקח מבנות כנען שהיא ארצו עתה, רק שנותן הקדימה למשפחתו מצד אהבת הקרובים, וע"ז במ"ש שלא יקח אשה מבנות כנען לא אמר אשר אנכי יושב בקרבו, רק אשר אנכי יושב בארצו, שפירושו בהפך, אף שאני יושב בארצו ויש להם משפט הקדימה על בנות ארצות אחרות אף על בנות ארץ מולדתו, בכ"ז יש לבית אביו קדימה אליהם מצד הקירבה, וכן אברהם אמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, והוא אמר אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי, ר"ל בית אבי קודמים, ואם לא ימצא בבית אביו יקח ממשפחתו, ולא אמר כי אל בית אבי תלך רק אם לא שהוא תנאי בשלילה הקודמת, שלא תקח אשה מבנות כנען אם לא תלך אל בית אבי, שאז יש לך רשות לקחת מבנות הכנעני:

לח אִם־לֹא אֶל־בֵּית־אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי׃

אוּנְקְלוֹס אֶלָהֵן לְבֵית אַבָּא תֵּזִיל וּלְזַרְעִיתִי וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי

לט וָאֹמַר אֶל־אֲדֹנִי אֻלַי לֹא־תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי׃

רַשִׁ״י אלי לא תלך האשה. אלי כְּתִיב, בַּת הָיְתָה לוֹ לֶאֱלִיעֶזֶר, וְהָיָה מְחַזֵּר לִמְצֹא עִלָּה שֶׁיֹּאמַר לוֹ אַבְרָהָם לִפְנוֹת אֵלָיו לְהַשִּׂיאוֹ בִּתּוֹ, אָמַר לוֹ אַבְרָהָם בְּנִי בָרוּךְ וְאַתָּה אָרוּר וְאֵין אָרוּר מִדַּבֵּק בְּבָרוּךְ:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרִית לְרִבּוֹנִי מָאִים לָא תֵיתֵי אִתְּתָא בַּתְרָי
כְּלִי יָקָר . פירש"י אלי חסר כתיב לפי שבת היתה לו לאליעזר כו', ומקשים על זה למה לא נכתב אולי חסר הנאמר אצל סיפור אליעזר עם אברהם. ואומר אני אילו כתב שם הייתי אומר שלכך נכתב חסר כי אמר אליעזר אלי לא תאבה ואלי היינו בשבילי, כי לא תרצה לילך עם עבד כמוני אלא עם שרים ונכבדים, אבל עכשיו שנכתב חסר בסיפור אליעזר עם לבן ובתואל, אין לפרש כך, כי איך יזכיר גנותו לפניהם ויתן להם פתחון פה בזה שבאמת לא תתרצה לילך עם שפל אנשים כמותו, ועוד למה יזכיר בפניהם שאמר כך לאברהם, אלא ודאי שאמר כי בת יש לו, והזכיר זה כדי לאיים עליהם שאם לא תרצה לילך עמו יתרצה אברהם לבתו אחר שלא ימצא משם כרצונו, ומה שהשיב לאליעזר על זה השמר לך על כל פנים משמע שאף אם לא תלך אחריו מ"מ אינו מסכים להשיאו בתו של אליעזר, יכול להיות שאמר כן כדי שלא יתרשל אליעזר בדבר ויסמוך על זה וק"ל.
מַלְבִּי״ם ואומר. גם בזה שנה מ"ש אל אברהם אולי לא תאבה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, שהם שני טעמים כנ"ל, והוא אמר רק ללכת אחרי, שאף שתאבה ללכת אל הארץ הזאת רק לא תאבה ללכת עם העבד פטור מן השבועה, וכן לא אמר ה' אשר לקחני מבית אבי שנראה שמואס בבית אביו וארץ מולדתו וזה סותר למ"ש שרוצה אשה מהם, ור"ל שה' ישלח מלאכו אתך עד שתהיה חשוב בעיניהם מפני מלאך ה' אשר יתן אותך לחן ולחסד, וכפלאז תנקה מאלתי, והיית נקי מאלתי, ר"ל שבאם תבוא אל משפחתי תנקה מאלתי שהשבעתיך ללכת אל משפחתי, ואם לא יתנו לך והיית נקי מהשבועה השנית, שלא תקח אשה מבנות כנען, כי אז תוכל לקחת לו אשה מבנות כנען:

מ וַיֹּאמֶר אֵלָי יְהוָה אֲשֶׁר־הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לִי יְיָ דִּי פְלָחִית קֳדָמוֹהִי יִשְׁלַח מַלְאָכֵהּ עִמָּךְ וְיַצְלַח אָרְחָךְ וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי מִזְּרְעִיתִי וּמִבֵּית אַבָּא
רַשְׁבַּ״ם ישלח מלאכו: יודע אני שיתנו לך:

מא אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל־מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם־לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי׃

אוּנְקְלוֹס בְּכֵן תְּהֵי זַכַּי (נ''י זַכָּא) מִמּוּמָתִי אֲרֵי תְהַךְ לְזַרְעִיתִי וְאִם לָא יִתְּנוּן לָךְ וּתְהֵי זַכַּי מִמּוּמָתִי
אִבְּן עֶזְרָא אז תנקה מאלתי. ולא אמר משבועתי והטעם כי אפחד מאדני ומאלתו:

מב וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל־הָעָיִן וָאֹמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם־יֶשְׁךָ־נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ׃

רַשִׁ״י ואבא היום. הַיּוֹם יָצָאתִי וְהַיּוֹם בָּאתִי, מִכָּאן שֶׁקָּפְצָה לוֹ הָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי אֲחָא יָפָה שִׂיחָתָן שֶׁל עַבְדֵי אָבוֹת לִפְנֵי הַמָּקוֹם מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים, שֶׁהֲרֵי פָּרָשָׁה שֶׁל אֱלִיעֶזֶר כְּפוּלָה בַּתּוֹרָה וְהַרְבֵּה גּוּפֵי תוֹרָה לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא בִּרְמִיזָה (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס וְאָתִית (נ''י וַאֲתֵיתִי) יוֹמָא דֵּין לְעֵינָא וַאֲמָרִית יְיָ אֱלָהָא דְּרִבּוֹנִי אַבְרָהָם אִם אִית כְּעַן רַעֲוָא קֳדָמָךְ לְאַצְלָחָא אָרְחִי דִּי אֲנָא אָזֵיל עֲלַהּ
רַשְׁבַּ״ם ואומר ה' אלקי אדוני אברהם וגו': כל אריכות דברים להודיעם שמאת הקב"ה יצא הדבר:
מַלְבִּי״ם ואבא היום. גם בספור זה שנה כמה דברים בחכמתו, שלפי מה שעשה הוא האות אין בו שום זרות, כי היה מוכן לקחת כל אשה שתשיב לו שתה וגם גמליך אשקה, כי לא הקפיד שיהיה ממשפחת אברהם, אבל לפי ספורו עליהם שלא היה לו רשות לקחת רק ממשפחת אברהם, א"כ הסימן שלו היה ענין נסיי, שרצה להבחין אם הזווג הוא מאת ה' באם שהאשה שתאמר לו כן תהיה ממשפחת אברהם, והלא יוכל להיות שהאשה שידבר אליה ותאמר שתה אדוני אינה ממשפחת אברהם, וא"כ היו שני תנאים שיזדמן שתצא אשה ממשפחת אברהם, ושיבקש ממנה מים, ושהיא תאמר שתה אדוני שזה ענין השגחיי, וע"ז אמר אם ישך נא מצליח, ר"ל שזה הבחינה שהיא ענין השגחיי כראוי לאברהם, שכל עניניו מושגחים מה', וע"כ לא אמר ובנות אנשי העיר יוצאות, כי לא הוצרך לבנות אנשי העיר רק למשפחת אברהם, ואמר והיה העלמה, שעלמה מציין בריאות הגוף והוא שם הכבוד יותר מנערה, שלא גלה להם שהיה רוצה בבנות עניים, ואמר היוצאת לשאוב, שזה יהיה סימן לו אם עלמה נכבדה תצא לשאוב, שאין דרך שעלמה תשאב מים שזה יעשו נערות הבזויות, ובזה יכיר שהיא מבית אברהם ויצאה בהשגחת ה' ואליה יאמר, וידרוש הסימן שעשה לו, ולא אמר כי עשית חסד עם אדוני כי לפי דבריו אם לא יתכוין הסימן יקח מבנות כנען ששם יתחתנו עמו גדולי הארץ:

מג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל־עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי־נָא מְעַט־מַיִם מִכַּדֵּךְ׃

אוּנְקְלוֹס הָא אֲנָא קָאֵם עַל עֵינָא דְמַיָּא וִיהֵי עוּלֶמְתָּא דְּתִפּוֹק לְמִמְלֵי וְאֵימַר לַהּ אַשְׁקִינִי כְעַן זְעֵיר מַיָּא מִקּוּלְתִיךְ

מד וְאָמְרָה אֵלַי גַּם־אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הֹכִיחַ יְהוָה לְבֶן־אֲדֹנִי׃

רַשִׁ״י גם אתה. גַּם לְרַבּוֹת אֲנָשִׁים שֶׁעִמּוֹ: הוכיח. בֵּרֵר וְהוֹדִיעַ, וְכֵן כָּל הוֹכָחָה שֶׁבַּמִּקְרָא בֵּרוּר דָּבָר:
אוּנְקְלוֹס וְתֵימַר לִי אַף אַתְּ אֵשְׁתְּ וְאַף לְגַמְלָיךְ אַמְלִי הִיא אִתְּתָא דְּזַמִּין יְיָ לְבַר רִבּוֹנִי
סְפוֹרְנוֹ היא האשה אשר הוכיח. כאמרם ז"ל בת קול מכרזת ואומר בת פלוני לפלוני:

מה אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל־לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא׃

רַשִׁ״י טרם אכלה. טֶרֶם שֶׁאֲנִי מְכַלֶּה, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן הוֹוֶה, פְּעָמִים שֶׁהוּא מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן עָבָר וְיָכוֹל לִכְתֹּב טֶרֶם כִּלִּיתִי, וּפְעָמִים שֶׁמְּדַבֵּר בִּלְשׁוֹן עָתִיד, כְּמוֹ כִּי אָמַר אִיּוֹב, הֲרֵי לְשׁוֹן עָבָר, כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב (איוב א'), הֲרֵי לְשׁוֹן עָתִיד, וּפֵרוּשׁ שְׁנֵיהֶם לְשׁוֹן הוֹוֶה, כִּי אוֹמֵר הָיָה אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וגו', וְהָיָה עוֹשֶׁה כָּךְ:
אוּנְקְלוֹס אֲנָא עַד לָא שֵׁיצִיתִי לְמַלָּלָא בְלִבִּי וְהָא רִבְקָה נְפָקַת וְקוּלְתַהּ עַל כַּתְפַּהּ וּנְחָתַת לְעֵינָא וּמְלָת וַאֲמָרִית לַהּ אַשְׁקִינִי כְעָן
רַמְבַּ״ן וטעם והנה רבקה יצאת וכדה על שכמה כי בהיותו בביתה שמע את שמה או מתחילה הגידה לו שמה אע"פ שלא נזכר:
סְפוֹרְנוֹ אני טרם אכלה לדבר. וזאת הוראה כי נכון הדבר מעם האלהים:
אוֹר הַחַיִּים אני טרם וגו' לדבר אל לבי. שלל כי לא שמעתו אוזן, לחוש לנערה שתעשה לצד מה ששמעה:

מו וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה׃

אוּנְקְלוֹס וְאוֹחִיאַת וַאֲחִיתַת קוּלְתַהּ מִנַּהּ וַאֲמֶרֶת אֵשְׁתְּ וְאַף גַּמְלָךְ אַשְׁקִי וּשְׁתֵיתִי וְאַף גַּמְלַיָּא אַשְׁקִיאַת
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותאמר שתה. זהו ספורו של אליעזר שהיה מספר לבני הבית, והיה לו לומר ותאמר שתה אדני, כי כן היה האמת, וכן אמרה לו בראש דבריה, אבל בבית אביה לא רצה להודיע זה דרך מוסר.

מז וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת־מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת־בְּתוּאֵל בֶּן־נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל־אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל־יָדֶיהָ׃

רַשִׁ״י ואשאל. ואשם. שִׁנָּה הַסֵּדֶר, שֶׁהֲרֵי הוּא תְּחִלָּה נָתַן וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִתְפְּשׂוּהוּ בִּדְבָרָיו וְיֹאמְרוּ הַאֵיךְ נָתַתָּ לָהּ וַעֲדַיִן אֵינְךָ יוֹדֵעַ מִי הִיא:
אוּנְקְלוֹס וּשְׁאֵילִית יָתַהּ וַאֲמָרִית בַּת מָן אַתְּ וַאֲמֶרֶת בַּת בְּתוּאֵל בַּר נָחוֹר דִּילֵידַת לֵהּ מִלְכָּה וְשַׁוֵּיתִי קָדָשָׁא עַל אַפַּהּ וְשִׁירַיָּא עַל יְדָהָא
אוֹר הַחַיִּים ואשאל אותה ואשים וגו'. שינה לחששת רמאותם כי יאמרו שנתן החפצים קודם לצד מה ששמשתו, והם נוגעים לאביה, לזה הקדים כי לא נתן אלא אחר שידע היותה בת בתואל שראויה ליצחק נתן לה בחזקת תכשיטי כלה לחתן ואין לאביה זכות בהם:
מַלְבִּי״ם ואשאל אותה. באמת נתן לה הנזם והצמידים קודם ששאל בת מי היא, כי לא חשב כלל לקחת אשה ממשפחת אברהם כנ"ל, אבל לפי מה שא"ל שרצה דוקא ממשפחת אברהם הוכרח לומר ששאל תחלה ואחר כך נתן:

מח וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה וָאֲבָרֵךְ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת־בַּת־אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וּכְרָעִית וּסְגָדִית קֳדָם יְיָ וּבָרֵכִית יָת יְיָ אֱלָהֵהּ דְּרִבּוֹנִי אַבְרָהָם דְּדַבְּרַנִּי בְּאוֹרַח קְשׁוֹט לְמִיסַב יָת בַּת אֲחוּהִי דְּרִבּוֹנִי לִבְרֵהּ
רַשְׁבַּ״ם בדרך אמת: שנאמנו דברי הקב"ה לעשות חסד לאברהם ולבנו:
מַלְבִּי״ם אשר הנחני בדרך אמת. בספור הראשון אמר אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני, כי יש הבדל בין חסד ובין אמת, שדבר הנוהג מנהג הטבעי הוא בכלל אמת, כי זה כאלו הבטיח ה' שיהיה כן, והדבר שהוא למעלה מן הטבע דבר הנסיי וההשגחיי, יתואר בשם חסד כמבואר אצלי בפי' הנ"ך בכ"מ. והנה אברהם לא צוה לו שיקח אשה ממשפחתו דוקא, רק שתהיה האשה מארץ מולדתו, וכבר אמרו שזווג ראשון מכריזים עליו קודם יצירת הולד, והוא קצוב מאת המזל השולט בעת היצירה כמו שפי' רש"י ז"ל בסוטה, ואברהם היה אצטגנין גדול וידע כי זווגו הוא בחרן, ואם היה לוקח אשה מחרן עפ"י עזר ה' שימצא בת זוגו המוכן לו שם, הוא אמת, כי זה הובטח מראשית היצירה, אבל מה שראה שנזדמנה לו אשה ממשפחתו, שזה לא ידע אברהם ע"י אצטגנינות, א"כ הוא ענין נסיי והשגחיי, ע"ז אמר אשר לא עזב חסדו ואמתו, כי נוסף אל האמת גם חסד, שהוא ענין נסיי למעלה מן המזל, ועז"א שם, אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני, כי לא כוון בשליחותו לשם וכמש"ש, אולם לפניהם שאמר ששבועתו היתה שיקח דוקא ממשפחתו, א"כ ראה באצטגנינות שבת זוגו הוא ממשפחתו ואינו חסד למעלה מן המזל רק אמת שנקצב כן בעת יצירת הולד, אמר אשר הנחני בדרך אמת:

מט וְעַתָּה אִם־יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת־אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם־לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל־יָמִין אוֹ עַל־שְׂמֹאל׃

רַשִׁ״י על ימין. מִבְּנוֹת יִשְׁמָעֵאל: על שמאל. מִבְּנוֹת לוֹט, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל אַבְרָהָם:
אוּנְקְלוֹס וּכְעַן אִם אִיתֵיכוֹן עָבְדִין טִיבוּ וּקְשׁוֹט עִם רִבּוֹנִי חַוּוֹ לִי וְאִם לָא חַוּוֹ לִי וְאִתְפְּנֵי עַל יַמִּינָא אוֹ עַל שְׂמָאלָא
רַשְׁבַּ״ם על ימין או על שמאל: אל שאר קרובים שיש לאדוני:
אִבְּן עֶזְרָא חסד. דבר שאינו חייב: ואמת. לקיים דבר החסד. והמלה מגזרת אמונה והתי"ו לשון נקבה:
סְפוֹרְנוֹ אם ישכם עושים חסד. שכדי להפיק רצון אדוני תבטלו רצונכם ותסכימו לשלוח את בתכם בארץ מרחק ולא תחושו לקנות בה קרובים בארצכם: ואמת. שתרצו תועלת וכבוד בתכם כראוי לכם וזה בהכניס אותה בבית אברהם:
מַלְבִּי״ם ועתה. בכ"ז הגם שהדבר נכון מעת התולדה הלא האדם בעל בחירה ויכולים למחות בדבר ומצדם הוא חסד ואמת, אמת מצד שהוא גזרת ה', וחסד מצד שלא יבטלו הדבר ע"י בחירתם, לכן אמר אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני, וגם שהחסד הוא מה שיתרצו לשלוח את רבקה ע"י העבד ולא ירצו שיצחק יבא לראותה תחלה, ובקש שיגידו תיכף הן או לאו, כי אם לא יתרצו תיכף, לא חל עליו השבועה כנ"ל, ובזה יפנה על ימין או על שמאל, ר"ל שאז רשות בידו לקחת אשה מבני ישמעאל או גם מבנות הכנעני כנ"ל:

נ וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ־טוֹב׃

רַשִׁ״י ויען לבן ובתואל. רָשָׁע הָיָה, וְקָפַץ לְהָשִׁיב לִפְנֵי אָבִיו: לא נוכל דבר אליך. לְמָאֵן בַּדָּבָר הַזְֶּה לֹא עַל יְדֵי תְשׁוּבַת דָּבָר רַע וְלֹא עַל יְדֵי תְשׁוּבַת דָּבָר הָגוּן, וְנִכָּר שֶׁמֵּה' יָצָא הַדָּבָר, לְפִי דְּבָרֶיךָ שֶׁזִּמְּנָהּ לְךָ (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס וְאָתֵיב לָבָן וּבְתוּאֵל וַאֲמָרוּ מִן קֳדָם יְיָ נְפַק פִּתְגָּמָא לֵית אֲנַחְנָא יָכְלִין לְמַלָּלָא עִמָּךְ בִּישׁ אוֹ טָב
רַשְׁבַּ״ם לא נוכל דבר אליך רע או טוב: לא הסתירה ולא הבניין תלוי ברצונינו, כי בעל כרחינו רוצים ולא רוצים, כי הקב"ה עשה שהיכולת בידו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויען לבן ובתואל. רשע היה שהקדים לדבר קודם אביו. ועוד יעידו דבריו על תכונתו הרעה שהקדים רע לטוב ממה שאמר לא נוכל דבר אליך רע או טוב. מה' יצא הדבר. כלומר המעשים שאירעו לך מוכיחים. ומכאן למדנו שענין הזווג הוא נגזר מן השמים ענין שאמרו רז"ל ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, ואפילו מעבר לים. וזהו שהזכיר שלמה ע"ה (משלי יט) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. באר הכתוב מה שהאבות מנחילים לבנים והוא הבתים והממון, אבל אשה משכלת אין כח בידם להנחיל אותה להם כי מאת ה' תבא. והודיענו בזה כי אשה משכלת יקרה היא מבית והון, וכענין שכתוב (משלי לא) אשת חיל מי ימצא. ובמדרש תהלים בא ורא כמה קשה כח הזיווג, שהרי מצינו שהקב"ה יחד שמו על הזווג בג' מקומות בתורה בנביאים בכתובים. בתורה שנאמר מה' יצא הדבר. בנביאים שנאמר (שופטים יד) ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא. בכתובים שנאמר (משלי יט) ומה' אשה משכלת. וכתיב (משלי יח) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. ועוד דרשו במקום אחר שהנשואין נגזרין משעת יצירה שנאמר (ישעיה מו) העמוסים מני בטן הנשואים מני רחם. וזהו בת פלוני לפלוני ואפילו מעבר לים. וע"ד הקבלה בת פלוני לפלוני ואפילו מעבר לים. בת היא היו"ד, פלוני הוא הוי"ו לפלוני הוא האל"ף שהוא מעבר לים החכמה והכל דבק ומיוחד. ולכך לא אמרו פלוני ישא פלונית או פלונית תנשא לפלוני כי רצו להקדים הנקבה ולהזכיר אביה ובעלה. וזה לשון גן בעדן מקדם, ונטיעה זאת קודם יצירת העולם היתה, והמשכיל יבין.
סְפוֹרְנוֹ לא נוכל לדבר אליך רע. לבטל גזרתו: או טוב. לקיים אותה כאלו היתה צריכה לקיום שלנו:
מַלְבִּי״ם ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר. אמרו לו אחר שדבר זה היה ענין השגחיי ובדרך נס, שנזדמן שתצא רבקה ושתשקה הגמלים כנ"ל, ואם כן הוא כולו השגחיי ולא כדבר התלוי במזל שלפעמים ישונה ע"י הבחירה, כי אין הבחירה שלטת נגד פעולת ה' בהשגחה מיוחדת, א"כ הגם שלא היינו מסכימים ע"ז, לא נוכל לדבר רע, כי מוכרחים אנו לזה, וממילא לא נוכל גם לדבר טוב כי אנו מוכרחים לזה לא בחיריים, ומהראוי היה שיענה בתואל שהוא האב שתלוי ברצונו לקבל קדושי בתו ולאמר הן או לאו, אבל כפי דברו שאין תלוי בדעתו כלל, כי דבר זה נגמר ע"י ההשגחה, מספר רבותא, שגם לבן שהיה שואל בתרפים ולא היה מאמין, בכ"ז האמין בדבר הזה, ובכ"ז היה בזה גם רמאות כמו שיתבאר, שלכן הקדים לבן לענות קודם בתואל, ואמרו לו הנה רבקה לפניך שא"צ דעתנו כלל, והסכימו שהוא יקח אותה, מאחר שדבר ה', ר"ל שנעשה ע"י דברו ופקודתו שאין יד אנוש שלטת לשנות דבר ה': ויהי. ועפ"ז השתחוה לה' לאל גומר עליו ולא נתן תודה לאביה אחר שאמרו שאין הדבר נעשה עפ"י רצונם רק עפ"י גזרת ה', ולכן לא נתן מתנות לאביה כפי המנהג בימים ההם כמו שעשה יעקב ללבן, כי לא מידו נעשה הדבר רק מיד ה', רק לרבקה נתן מתנות שהם היו במקום הקדושין, ולאחיה ולאמה לא נתן מתנות רק מגדנות ופרי מגדים מטוב א"י:

נא הִנֵּה־רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן־אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה׃

אוּנְקְלוֹס הָא רִבְקָה קֳדָמָךְ דְּבַר וְאֵיזִיל וּתְהֵי אִתְּתָא לְבַר רִבּוֹנָךְ כְּמָא דִּי מַלֵּל יְיָ
אִבְּן עֶזְרָא דבר ה'. גזר וכן בדבר ה' שמים נעשו או הוכיח בחלום:
סְפוֹרְנוֹ קח ולך. גם בלתי רשותנו: כאשר דבר ה'. שגזר בת פלוני לפלוני שהרי נתן אות על רצונו בזה:

נב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת־דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַיהוָה׃

רַשִׁ״י וישתחו ארצה. מִכָּאן שֶׁמּוֹדִים עַל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה:
אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד שְׁמַע עַבְדָּא דְאַבְרָהָם יָת פִּתְגָּמֵיהוֹן וּסְגֵד עַל אַרְעָא קֳדָם יְיָ

נג וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ׃

רַשִׁ״י ומגדנות. לְשׁוֹן מְגָדִים, שֶׁהֵבִיא עִמּוֹ מִינֵי פֵּרוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:
אוּנְקְלוֹס וְאַפֵּק עַבְדָּא מָנִין דִּכְסַף וּמָנִין דִּדְהַב וּלְבוּשִׁין וִיהַב לְרִבְקָה וּמִגְדָּנִין יְהַב לַאֲחוּהָא וּלְאִמַּהּ
אִבְּן עֶזְרָא ומגדנות. מגזרת מגדים. או פי' מלבושים נכבדים ויהיה הנו"ן שרש כמו מטפחות:

נד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי׃

רַשִׁ״י וילינו. כָּל לִינָה שֶׁבַּמִּקְרָא לִינַת לַיְלָה אֶחָד:
אוּנְקְלוֹס וַאֲכָלוּ וּשְׁתִיאוּ הוּא וְגוּבְרַיָּא דִּי עִמֵּהּ וּבָתוּ וְקָמוּ בְצַפְרָא וַאֲמַר שַׁלְּחוּנִי לְוַת רִבּוֹנִי
מַלְבִּי״ם ויאכלו. זה היה סעודת אירוסין, ופה אמר והאנשים אשר עמו ולמעלה אמר לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו, שמבואר אצלי תמיד שעמומורה על השווי ואתו מורה על הטפל, ותחלה אמר שהעבד היה עקר והאנשים טפלים לו כמ"ש עבד אברהם אנכי וכמש"ש, ופה ספר שבעת האכילה לא נהג שררה בעצמו נגד אנשיו ואכלו כולם בשוה, כמ"ש כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה וכ"ש כאן:

נה וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ׃

רַשִׁ״י ויאמר אחיה ואמה. וּבְתוּאֵל הֵיכָן הָיָה? הָיָה רוֹצֶה לְעַכֵּב וּבָא מַלְאָךְ וֶהֱמִיתוֹ: ימים. שָׁנָה, כְּמוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ (ויקרא כ"ה), שֶׁכָּךְ נוֹתְנִין לִבְתוּלָה זְמַן י"ב חֹדֶש לְפַרְנֵס עַצְמָהּ בְּתַכְשִׁיטִים (כתובות נ"ז): או עשור. י' חֳדָשִׁים; וְאִם תֹּאמַר יָמִים מַמָּשׁ, אֵין דֶּרֶך הַמְבַקְשִׁים לְבַקֵּש דָּבָר מֻעָט, וְאִם לֹא תִּרְצֶה תֵּן לָנוּ מְרֻבֶּה מִזֶּה:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אֲחוּהָ וְאִמַּהּ תָּתֵיב עוּלֶמְתָּא עִמָּנָא עִדַּן בְּעִדַּן אוֹ עַשְׂרָא יַרְחִין בָּתַר כֵּן תֵּיזִיל
רַשְׁבַּ״ם כלי כסף וכלי זהב: תכשיטי נשים של כסף וזהב, כדכתיב: איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וגו', וכתוב: ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם:
אִבְּן עֶזְרָא ויאמר אחיה ואמה. הם שקבלו המתנות והאב מחריש. ויתכן שלבן היה גדול מאביו בחכמה וכבוד כי כן מצאנו ויען לבן ובתואל:
סְפוֹרְנוֹ ימים או עשור. שתתישב דעתה בהדרגה ללכת אל ארץ אחרת ולא יהיה זה לה פתאום כי השתנות הפתאומי לא יסבלהו הטבע:
מַלְבִּי״ם ויאמר אחיה ואמה, באשר חרה להם שלא נתן להם מתנות כאשר קוו תחלה רצו לעכב שלא תלך תיכף, והגם שתחלה אמר אביה קח ולך שמורה שמסכים שתלך תיכף, ולכן שתק אביה עתה, רצתה אמה לעכב כי אמה של כלה היא המכינה צרכי חופתה, וכמ"ש בכתובות (דף ד') ומת אביו של חתן או אמה של כלה, ואחיה היה מליץ של אמה, ובפרט למ"ש חז"ל שאביה מת היה לאמה טענה שתתעכב עוד ימים, ר"ל ימים הרבה עד שתכין צרכיה, וחז"ל אמרו שימים היינו שנה ולמדו שנותנים לבתולה י"ב חודש. ובמדרש הביאו הרא"ם ימים אלו ז' ימי אבלו של בתואל או עשור י"ב חודש, ר"ל אם היה כתוב ימים לבד הייתי מפרש ז' ימי אבלות, אבל שכתוב או עשור מוכח שמ"ש ימים היינו שנה, והוא י"ב חודש, וכמוהו תמצא בספרא בכ"מ לפי פירושי, עמש"ש בפ' צו בפסוק ומכנסי בד יהיו על בשרו ובפ' אחרי על אל הקודש מבית לפרוכת, ובחנם נדחק הרא"ם בזה, והיה מערמתם שהגם שתחלה אמרו הנה רבקה לפניך קח ולך, כי שמעו מן העבד שאם לא תרצה ללכת אחריו יקח מבנות כנען, עתה שכבר נתקדשה, רצו שימתין פה איזה ימים עד שיכינו צרכי חופתה כמנהג:

נו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַיהוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לְהוֹן לָא תְאַחֲרוּן יָתִי וַיְיָ אַצְלַח אָרְחִי שַׁלְּחוּנִי וְאֵיהַךְ לְוַת רִבּוֹנִי
רַשְׁבַּ״ם וה' הצליח דרכי: אין הקב"ה רוצה שיהא איחור בדבר, שאין זה עיקר הצלחה אם יתעכב:
מַלְבִּי״ם ויאמר אלהם אל תאחרו אתי. כבר התבאר אצלי בפי' הנ"ך שהמאחר הוא המאחר זמן הקבוע וזה הבדלו מן מהמה, בושש, ר"ל אחר שה' הצליח דרכי שתיכף בבואי נזדמנה רבקה לפני דרך נס, מבואר שלא לבד שגוף הזווג הוא מאת ה' כי גם הזמן הוא קבוע מאת ה' כמ"ש הקרה נא לפני היום וכמש"ש, ואם אתעכב פה הנכם מאחרים זמן הקבוע מאת ההשגחה:

נז וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת־פִּיהָ׃

רַשִׁ״י ונשאלה את פיה. מִכָּאן שֶׁאֵין מַשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַרוּ נִקְרֵי לְעוּלֶמְתָּא וְנִשְׁמָע מַה דְּהִיא אָמְרָה
רַשְׁבַּ״ם נקרא לנערה וגו': אם תרצה להתעכב ימים או עשור כדברינו או מיד לילך כדבריך:
סְפוֹרְנוֹ ונשאלה את פיה. אם יסבול דעתה ללכת עתה עמך:
מַלְבִּי״ם ויאמרו. ואז רצו לעשות עכוב ע"י רבקה בפרט לחז"ל שמת אביה וצריך לשאול פיה, והיה השאלה אם תלך עם העבד כי חשבו שתשוב שרוצה שאחיה ומשפחתה ילוו אותה, ובזה ימצאו עילה להתעכב עוד, ותאמר אלך מעצמי ואף אם אינכם רוצים (רש"י מדברי חז"ל במד'), וכבר פי' המדקדקים שיש הבדל בין אלך ובין אלכה בה"א שאלכה בה"א מורה על עתיד בקשיי ואלך מורה עתיד החלטיי, אלך בכל אופן כמ"ש בזה במק"א:

נח וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם־הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ׃

רַשִׁ״י ותאמר אלך. מֵעַצְמִי, וְאַף אִם אֵינְכֶם רוֹצִים:
אוּנְקְלוֹס וּקְרוֹ לְרִבְקָה וַאֲמַרוּ לַהּ הֲתֵיזְלִי עִם גַּבְרָא הָדֵין וַאֲמֶרֶת אֵיזִיל
רַשְׁבַּ״ם ויקראו לרבקה וגו': דרך ארץ הוא כן, כלומר אע"פ שהקב"ה חפץ בזיווג זה אע"פ כן אמרי לנו התלכי מיד עם האיש הזה או עם אדם אחר לאחר ימים או עשור, ואע"פ שמנהג הוא כמו ששנינו נותנין לבתולה שנים עשר חדש לפרנס את עצמה, ותאמר אלך איני חוששת להתעכב בשביל קישוטי עצמי:

נט וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת־מֵנִקְתָּהּ וְאֶת־עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת־אֲנָשָׁיו׃

אוּנְקְלוֹס וְשַׁלָּחוּ יָת רִבְקָה אֲחַתְהוֹן וְיָת מֵנִקְתַּהּ וְיָת עַבְדָּא דְאַבְרָהָם וְיָת גַּבְרוֹהִי
אִבְּן עֶזְרָא מנקתה. בימים הקדמונים:
מַלְבִּי״ם וישלחו. מעתה התחילו ללוות אותה, ותחלה הלכו כולם רגלי, והדין הוא כשהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב, מסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל היא ברשות הבעל, ובעת יצאו ללוותה היתה עדיין ברשות האב, והלכה רבקה ומניקתה בצד אחד ואליעזר בצד אחר אחריה, כולם רגלי, והם לוו אותם והיתה עדיין ברשות האב:

ס וַיְבָרֲכוּ אֶת־רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו׃

רַשִׁ״י את היי לאלפי רבבה. אַתְּ וְזַרְעֵךְ תְּקַבְּלוּ אוֹתָהּ בְּרָכָה שֶׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ וגו', יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא אוֹתוֹ הַזֶּרַע מִמֵּךְ וְלֹא מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת:
אוּנְקְלוֹס וּבָרִיכוּ יָת רִבְקָה וַאֲמַרוּ לַהּ אֲחָתָנָא אַתְּ הֲוֵי לְאַלְפִין וּלְרִבְוָן וְיִרְתוּן בְּנַיְכִי יָת קִרְוֵי סַנְאֵיהוֹן
רַשְׁבַּ״ם את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך: ממך יצאו אותם הבנים שנאמר בהם בשעת עקידה וירש זרעך את שער אויביו, זה פירוש ר' יוסף בר שמעון קרא:
סְפוֹרְנוֹ את היי. היי נוחה לבעלך בדרכי טובך באופן שאת בלבד ולא אשה אחרת תהיי לאלפי רבבה ויירש זרעך. כמו שנשבע האל ית' לזרעו של אברהם:
כְּלִי יָקָר . גם לאברהם נאמר לשון זה ויירש זרעך את שער אויביו כי כך המדה בכל גומלי חסד שיש להם אוהבים רבים כמ"ש רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן. ואברהם היה גומל חסד לכל לקרובים ולרחוקים וכן רבקה על כן בדרך טבע יירשו שער אויביהם, כי יש להם ריעים רבים העומדים להם בעת צרתם, וכאמרו רז"ל כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת ב' שבטים כו'. ומסיק שם איכא דאמרי אויביו נופלים לפניו חללים כיוסף, שנאמר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו וגו'. כי גם יוסף היה גומל חסד עם כל בית אביו ועם הרחוקים בשני רעבון, וכן אמר דוד טוב איש חונן ומלוה וגו' סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו פזר נתן לאביונים קרנו תרום בכבוד. כי בקרנו ינגח עמים כיוסף. לפיכך אמרו לה היי לאלפי רבבה וכי נתנו קצבה לברכתה ומאי רבותא כל אדם שיש לו בנים ברבות הימים יצא ממנו מספר זה ויותר מהמה. אלא ודאי שלא דברו ביוצאי חלציה כי היו בטוחים על כחו של זקן זה אברהם שנתברך כבר שיהיה זרעו כחול הים ומהו שאמרו לאלפי רבבה למ"ד של לאלפי מה טיבה, אלא שאמרו יהי רצון שתזכה להטיב ולגמול חסד לאלפי רבבה כי יהיה רב חילך, ועי"ז יהיו לך אוהבים רבים ובסיבה זו יירש זרעך את שער אויביו, כי רבים יעמדו בעזרתך כי תצא למלחמה. ויכול להיות שדרך עצה אמרו לה כן, ובזה מדוקדק הלשון היי לאלפי רבבה. ומדנקט לשון ויירש ש"מ שאמרו לה אל תדאגי על ההוצאה, אלא שלח לחמך על פני המים לאלפי רבבה אנשים, וסוף תקבל ירושה בשער שונאיך פי שנים כפלים, כי יש מפזר ולסוף ונוסף עוד.
אוֹר הַחַיִּים את היי לאלפי רבבה וגו'. טעם אומרו את פי' אחר שנתבשר אברהם שאלפי רבבה יצאו מיצחק יהי רצון שיצאו ממך ויותר היה טוב להם שלא יהיה הדבר ולא יקום והבן כי כל חלק הרע ישנא חלק הטוב ולו יהיה בנו ובתו:
מַלְבִּי״ם ויברכו. ואז ברכו אותה ברכה שקודם החופה כמ"ש חז"ל, וכבר ידעו מברכה שנתברך לאברהם בעת העקדה והרביתי את זרעך וכו' וירש זרעך את שער אויביו, שברכה זו נמסרה ליצחק, אך אפשר שיקח עוד אשה אחרת, ע"ז אמר את היי שברכה זו תתקיים בה, וע"ז דייק מלת את:

סא וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל־הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת־רִבְקָה וַיֵּלַךְ׃

אוּנְקְלוֹס וְקָמַת רִבְקָה וְעוּלֶמְתָּהָא וּרְכִיבָא עַל גַּמְלַיָּא וְאָזְלָּא בָּתַר גַּבְרָא וּדְבַר עַבְדָּא יָת רִבְקָה וַאֲזָל
אִבְּן עֶזְרָא ותרכבנה על הגמלים. שהביא העבד: וילך. פתוח ואם הוא סוף פסוק ולא קמץ כי בתחלה היה פתח קטן ולא יוכל לעלות שתי מדרגות וכן כל ויאמר: וטעם ויקח העבד את רבקה וילך. הוא היה הולך עם רבקה ולא הרגיש עד בא יצחק:
רַמְבַּ״ן ותקם רבקה ונערותיה סיפר הכתוב כי אחר שנתנו רשות שתלך רבקה ומיניקתה ועבד אברהם ואנשיו קמה רבקה וקראה נערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש כי הוא מורה הדרך לפניהם: וטעם ויקח העבד את רבקה וילך לספר בזריזותו כי אחרי צאתו מן העיר ותלכנה כל הנשים אחריו לקח העבד את רבקה עמו לא יפרד ממנה לשומרה בדרך מכל מכשול ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית כ״ד:ס״א) כי טעמו שהיה הולך עם רבקה ולא הרגיש עד שבא יצחק ופגע בו:
סְפוֹרְנוֹ ויקח העבד את רבקה. מיד שלוחי האב שמסרו לשלוחי הבעל ובהיותה אז נשואה לגמרי היתה גברת והיה האיש אז עבד לה:
מַלְבִּי״ם ותקם. ואז קמה ותרכבנה על הגמלים, והעבדים הלכו רגלי קודם להם, כי היתה עדיין ברשות האב, ולכן נקרא בשם איש, ואז מסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל, שעז"א ויקח העבד את רבקה שלקחה לרשותו ומעתה נקרא בשם עבד, כי מעתה נכנסה לרשות יצחק שהוא אדוניו, כי אברהם נתן לו העבדים במתנה, ועז"א ויקח העבד את רבקה וילך:

סב וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב׃

רַשִׁ״י מבוא באר לחי רואי. שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא הָגָר לְאַבְרָהָם אָבִיו שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה (בראשית רבה): יושב בארץ הנגב. קָרוֹב לְאוֹתוֹ בְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר (בראשית כ') וְשָׁם הָיָה הַבְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד (שם ט"ז):
אוּנְקְלוֹס וְיִצְחָק אָתָא מִמֵּתוֹהִי (נ''י עַל בְּמֵיתוֹהִי) מִבֵּירָא דְמַלְאָךְ קַיָּמָא אִתְחֲזֵי עֲלַהּ וְהוּא יָתֵב בַּאֲרַע דָּרוֹמָא
רַשְׁבַּ״ם ויצחק בא מבוא: כמו באר לחי ראי שהרי יצחק יושב בארץ הנגב ששם באר לחי ראי כדכתיב על העין בדרך שור, וכתיב ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור, ולפי שבא משם ביום ההוא ולא היה יודע מה היו עושים פועלים שלו שהיו נוטעים גנות ופרדסים, וילך יצחק לשוח בשדה, כדכתיב וכל שיח השדה, כלומר לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו, ואז בהיותו בשדה ראה גמלים באים והלך לקראתם לראות אם הם גמלי אביו שהוליך העבד:
אִבְּן עֶזְרָא בא מבוא. שם מקום יקרא בב' שמות. וי"א בא מבא מבפנים וכן יפרשו סוגר כל בית מבוא והישר בעיני שהוא שם הפועל וכן טעמו בא מבוא באר לחי: והוא יושב. כי בימים ההם שם היה דר והוא בפאת נגב מארץ ישראל:
רַמְבַּ״ן בא מבוא באר לחי ראי יאמר כי יצחק בא עתה מבוא באר לחי ראי ששב מבאר לחי שבא שמה שאלו אמר "בא מבאר לחי ראי" היה נראה שהיה דר שם ולכך הוצרך לפרש כי הוא שב לעירו מביאתו שבא אל באר לחי רואי לפי שעה כי הוא יושב בארץ הנגב וחוזר לעירו ויתכן בעבור היות "מבוא" מקור שהיה יצחק הולך תמיד אל המקום ההוא כי הוא לו מקום תפלה בעבור הראות שם המלאך והוא יושב בארץ הנגב קרוב משם וכן תרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית כ״ד:ס״ב) אתא ממיתוהי ועל דעתו הוא באר שבע שתרגם "בין קדש ובין שור" (בראשית כ׳:א׳) ו"בין קדש ובין ברד" (בראשית ט״ז:י״ד) "רקם וחגרא" ואם כן המקום ההוא מקום אשל אברהם ראוי לתפלה והנה יצחק בא מן הבאר ההיא אל עיר אחרת אשר היתה בדרך עירו ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו ואוהביו אשר שם ומצא את העבד ורבקה והלכו כלם יחדו אל עירו ויביאה האהלה שרה אמו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויצחק בא מבוא. פשט הכתוב הוא מה שדרשו רז"ל להיכן הלך להביא את הגר, אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי עולמים ראה בעלבוני. ויתכן לומר כי ירמוז למדה הנקראת כנסת ישראל המכוון כנגד הר המוריה, יאמר ויצחק בא מבוא כלומר מכנסת ישראל, הוא הבאר האמור לחי עולמים שיראה אותו, כלומר שישפיע בו. ורמז הכתוב כי בעוד שהיה יצחק יושב בארץ הנגב היתה מחשבתו משוטטת בכנסת ישראל ומושכ' ממדתו ובא משם וזהו לשון עם באר לחי ראי ולא אמר בבאר.
סְפוֹרְנוֹ בא מבא באר לחי ראי. להתפלל במקום שבו נשמעה תפלת שפחתו וקודם שהתפלל כבר נשלם ענינו בחרן וקרבה אשתו לבא על דרך טרם יקראו ואני אענה: והוא יושב בארץ הנגב. אמנם ויצחק היה יושב בדרומו של באר לחי ראי ולא הלך שם אז לקבוע דירתו:
מַלְבִּי״ם ויצחק. והנה נזדמן שבבואם קרוב אל בית יצחק יצא יצחק לקראתם, כי יצחק בא אז מדרכו שהיה רגיל לבוא בכל יום מבאר לחי ראי, כי באר לחי ראי היה בין קדש ובין ברד (כנ"ל ט"ז י"ד), ואמר (למעלה כ"א) ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור שהוא ברד (כמ"ש למעלה ט"ז ז') על העין בדרך שור, ושם נתישב יצחק בארץ הנגב, ויען שהבאר הזה היה מקום קדוש בעת ההיא ע"י שנתראה שם המלאך היה יצחק הולך לשם בכל יום אחר חצות להתבודד שם, ולחז"ל התפלל שם בכל יום תפלת המנחה וישב לביתו, ועז"א ויצחק בא מבוא (ר"ל ממה שהיה רגיל לבא תמיד) באר לחי ראי, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים ומ"ש והוא יושב בארץ הנגב ויצא יצחק הוא מאמר מוסגר לפרש מ"ש שהיה בא תמיד אל באר לחי ראי, שזה היה מפני שהוא יושב בארץ הנגב, שהבאר נמצא שם והיה יוצא תמיד לפנות ערב, ר"ל בעת תפלת המנחה לשוח בשדה, היינו להתבודד שם ולשפוך שיחו לפני ה', שהתבאר אצלי כי שיח הם הדבוריים המחשביים הנפלטים מן הרעיון בעת המחשב, והונח גם על ההתבודדות, והגיון הרעיון של הנפש בעת התפלה, והיה שופך שיחו בשדה אצל הבאר וחוזר לביתו, וראה את הגמלים ואת העבדים, ראה כי הלכו רגלי אצל הגמלים:

סג וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים׃

רַשִׁ״י לשוח. לְשׁוֹן תְּפִלָּה (בראשית רבה), כְּמוֹ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ (תהילים ק"ב):
אוּנְקְלוֹס וּנְפַק יִצְחָק לְצַלָּאָה בְחַקְלָא לְמִפְנֵי רַמְשָׁא וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא גַּמְלַיָּא אָתָן
אִבְּן עֶזְרָא לשוח. ללכת בין השיחים: לפנות ערב. קרוב מביאת השמש וההפך לפנות בקר ובפרשת כי תצא אבארנו באר היטב:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לשוח בשדה. להלך בין השיחים כלומר להשתעשע ולטייל בין האילנות לרוח היום, זהו לשון הפשט. וע"ד המדרש לשוח בשדה אין שיחה אלא תפלה שנאמר (תהלים קב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ומכאן ארז"ל יצחק תקן תפלת מנחה. וע"ד הקבלה לשוח בשדה המתפלל לשם המיוחד הוא מזכיר הכנוי ומתוך הכנוי מוצאו. וזהו לשון לשוח בשדה וכן (בראשית כח) ויפגע במקום, כי השיחה בשדה הפגיעה במקום וזהו לשון (ירמי' ז) ואל תפגע בי. (איוב כא) ומה נועיל כי נפגע בו. וכל הפעולות מיוחסות אל הכינוי ומוציא אל הפועל בכח השם המיוחד. וז"ש ירמיה (ירמיה ח) כי ה' אלהינו הדמנו וישקנו מי ראש כי חטאנו לה', לו לא נאמר אלא לה', והבן זה.
סְפוֹרְנוֹ ויצא יצחק לשוח. נטה מן הדרך על דעת לשפוך שיחו לפני ה' בשדה שלא יפסיקוהו עוברי דרכים אף על פי שכבר התפלל בבאר לחי ראי וקודם שהתפלל נענה על דרך מן היום אשר נתת את לבך להתענות נשמעו דבריך: והנה גמלים באים. ובצאתו לשוח היה דרכו לקראתם כאמרו ההולך בשדה לקראתנו וזה כי בשובו מבאר לחי ראי לביתו היה דרכו מן הצפון לדרום והבאים מחרן לבית אברהם היה דרכם מן המזרח למערב לפיכך בנטותו מדרכו שהוא מן הצפון אל הדרום והלך לצד מזרח אל דרך הגמלים הבאים מארץ בני קדם חשבה רבקה שהיה הולך לקראתה:
כְּלִי יָקָר . רז"ל למדו מכאן שיצחק תיקן תפילת מנחה שהוא לפנות ערב סמוך להערב שמש. ומכאן סמך למה שאמרו רז"ל לעולם יזהר אדם בתפילת המנחה שכן אליהו לא נענה כי אם בתפילת המנחה, ואע"פ שאברהם ויעקב תקנו גם תפילת שחרית וערבית, מ"מ לא מצינו שנענו מיד ותכף, אבל בתפילת מנחה מצינו שיצחק נענה מיד, כי מסתמא התפלל יצחק על הזיווג בעוד היות אליעזר בדרך, כי על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא זו אשה ולכך הלך להתפלל תפילה זו בשדה. שאם נתן לו ה' השדה המוכן לזריעה ביתר שאת על שאר כל השדות, כמ"ש ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים. קל וחומר שיתן לו אשה קרקע עולם אשר תוציא זרע טוב וישר בעיני אלהים, ומיד כאשר התפלל עליה כתיב, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, כי בשעת התפילה היה נותן עיניו למטה, ומיד אחר סיום התפילה נשא עיניו למעלה וירא כי היה נענה מיד, והנה גמלים באים נושאים את בת זוגו, ומזה למדו שיותר האדם נענה בתפילת המנחה, וטעמו של דבר לפי שמידת הדין מקטרג דווקא בלילה וע"כ תפילת ערבית הסמוכה ללילה, וכן תפילת שחרית גם כן סמוכה ללילה שעברה, אבל מנחה רחוק משני לילות על כן אין בתפליה זו שום קטיגור. טעם אחר. לכך היתה תפילה זו סמוך להערב שמש, לפי שעד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה, ע"כ הודיע לנו הכתוב שבאה רבקה סמוך להערב שמש, להודיע שקודם הערב שמשה של שרה כבר זרחה שמשה של רבקה, כדי שלא יחסר העולם מן נשים צדקניות אלו שהם לעולם כגלגל חמה, וכדי שלא יחסר נר דלוק באהל וענן קשור עליו וברכת העיסה וק"ל.

סד וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת־יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל׃

רַשִׁ״י ותרא את יצחק. רָאֲתָה אוֹתוֹ הָדוּר וְתוֹהָא מִפָּנָיו (בראשית רבה): ותפל. הִשְׁמִיטָה עַצְמָהּ לָאָרֶץ, כְּתַרְגּוּמוֹ וְאִתְרְכִינַת, הִטְּתָה עַצְמָהּ לָאָרֶץ וְלֹא הִגִּיעָה עַד הַקַּרְקַע, כְּמוֹ הַטִּי נָא כַדֵּךְ, אַרְכִינִי, וַיֵּט שָׁמַיִם (תהילים י"ח), וְאַרְכִּין, לְשׁוֹן מֻטֶּה לָאָרֶץ, וְדוֹמֶה לוֹ כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל (תהילים ל"ז), כְּלוֹמַר אִם יִטֶּה לָאָרֶץ לֹא יַגִּיעַ עַד הַקַּרְקַע:
אוּנְקְלוֹס וּזְקָפַת רִבְקָה יָת עֵינָהָא וַחֲזַת יָת יִצְחָק וְאִתְרְכִינַת מֵעַל גַּמְלָא
רַשְׁבַּ״ם ותפול מעל הגמל: לצניעות, לפי שהיתה רוכבת כמו איש משום ביעותא דגמלא כדמפורש בפסחים:
אִבְּן עֶזְרָא וטעם ותפל מעל הגמל. ברצונה כמו ויפל על פניו. והפסוק הבא מאוחר הוא מוקד' כי ותאמר אל העבד וכבר אמרה אל העבד:
רַמְבַּ״ן ותרא את יצחק לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ד:ס״ד) ראתה אותו הדור ונתביישה ממנו ורבי אברהם פירש כי הפסוק האחרון מוקדם כי "ותאמר אל העבד" וכבר אמרה אל העבד ורבים בתורה כן על דעתו ובאמת שימצאו מהם אבל בכאן איננו נכון שיצטרך לערב שתי המקראות ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדוני ותפול מעל הגמל ותקח הצעיף ותתכס ולדעתי בראות רבקה איש הולך לקראתה בשדה שירט הדרך והלך בשדה לעומתם ידעה כי הוא בא לראותם ולקרוא לשלום או להכניסם אל ביתו ללון עשתה כדרך מוסר הנשים לעמוד בהצנע: ותפול מעל הגמל לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ד:ס״ד) השמיטה עצמה לארץ כתרגומו ואתרכינת כמו הטי נא כדך (בראשית כ״ד:י״ד) ארכיני ויט שמים וירד (תהלים יח י) וארכין ודומה לו כי יפול לא יוטל (שם לז כד) אם יטה לארץ לא יגיע לקרקע ואין דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית כ״ד:ס״ד) שהשמיטה עצמה מן הגמל לארץ שאם כן הנה היא נופלת מעל הגמל ממש לא מוטה מעליו וכן כל לשון "הרכנה" הטיה לצד אחד בלבד אבל כוונתו כי מעל הגמל אשר היא רוכבת עליו הטת עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו וכמוהו לדעתי ויראה נעמן רץ אחריו ויפול מעל המרכבה לקראתו ויאמר השלום (מלכים ב ה כא) שאין ענינו רק שהשפיל עצמו במרכבה לקראת הרץ אשר היה בארץ לשאול לו בשלום וכן אמר (שם כו) כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך או יהיה אצל אונקלוס "מעל הגמל" כמו "על הגמל" וכן מעל שמים חסדך (תהלים קח ה) וכזו המ"ם לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן (ישעיהו סה כ) וכן המים אשר מעל השמים (תהלים קמח ד) ועל דרך הפשט הוא כמו והנה עם רב הולכים מדרך אחריו ( יג לד) וכן רבים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותפול מעל הגמל אין הכונה שנפלה אלא לשון הטיה שהטתה את עצמה מעט לצד אחד אבל נשארה על הגמל. וכן יורה לשון מעל כי אילו נפלה היה אומר ותפול מהגמל. וע"כ תרגם אונקלוס ואתרכינת, הטיל בו תרגום הטי נא כדך שהוא ארכיני. וכן הזכיר הכתוב בנעמן (מלכים ב ה) ויראה נעמן רץ אחריו ויפל מעל המרכבה לקראתו ויאמר השלום. שאין הכונה בו אלא שהטה את עצמו מעט במרכבה נגד הרץ הבא. ומזה אמר לו אלישע (שם) כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך. והחכם ראב"ע פירש ותפל מעל הגמל ברצונה כמו ויפל על פניו. ותאמר אל העבד פי' וכבר אמרה.
סְפוֹרְנוֹ ותפול מעל הגמל. הכניעה ראשה בהיותה על הגמל לכבוד יצחק כמו ויפול מעל המרכבה לקראתו דנעמן:
מַלְבִּי״ם ותשא. אליעזר לא ראהו עדיין רק רבקה שישבה על הגמל שהוא גבוה ראתה אותו, ותפל נטתה א"ע לצד הארץ אל העבד שהלך אצל הגמל כתרגומו ואתרכינת כמו שפירש"י:

סה וַתֹּאמֶר אֶל־הָעֶבֶד מִי־הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס׃

רַשִׁ״י ותתכס. לְשׁוֹן וַתִּתְפַּעֵל, כְּמוֹ וַתִּקָּבֵר וַתִּשָּׁבֵר:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמֶרֶת לְעַבְדָּא מָן גַּבְרָא דֵיכִי דִּמְהַלֵּךְ בְּחַקְלָא לְקַדָּמוּתָנָא וַאֲמַר עַבְדָּא הוּא רִבּוֹנִי וּנְסֵיבַת עֵיפָא וְאִתְכַּסִּיאַת
רַשְׁבַּ״ם מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו: (גמגום יש על פסוק זה, וכי היתה שואלת בכל האנשים שהיתה פוגעת, ועוד למה כתיב בשדה לקראתנו, ונראה שהמקרא קצר וחסורי מחסרי והכי ר"ל) מי האיש הלזה ההולך בשדה ופנה מדרכו לבא לקראתנו: הלזה: ציל ב"ל, מרחוק רגיל לומר כן, וכן בעל החלומות הלזה בא, אבל כשאדם בקרוב אומר המן הרע הזה צישט ב"ל:
אִבְּן עֶזְרָא ותתכס. מבנין התפעל התי"ו הראשון לנקבה שאיננה נמצאה והשני להתפעל:
סְפוֹרְנוֹ ותתכס. כי יראה מהביט על דרך ויסתר משה פניו:

סו וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה׃

רַשִׁ״י ויספר העבד. גִּלָּה לוֹ נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ, שֶׁקָּפְצָה לוֹ הָאָרֶץ וְשֶׁנִּזְדַּמְּנָה לוֹ רִבְקָה בִּתְּפִלָּתוֹ (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס וְאִשְׁתָּעֵי עַבְדָּא לְיִצְחָק יָת כָּל פִּתְגָּמַיָּא דִּי עֲבָד
רַשְׁבַּ״ם ויספר העבד ליצחק: להודיעו ניסים שנעשו לו, לדעת כי בת מזלו היא:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי את כל הדברים אשר עשה. יכלול ענין הנחוש אשר עשה באמרו הקרה נא לפני היום וגו' והיה הנערה וגו' והקשוטים שנתן לרבקה בדרך והמנות שנתן לה ולאחיה ולאמה בבית. גם יכלול עוד ענין קפיצת הדרך שנעשה לו הכל הגיד לו.

סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ׃

רַשִׁ״י האהלה שרה אמו. וַיְבִיאֶהָ הָאֹהֱלָה וְנַעֲשֵׂית דֻּגְמַת שָׂרָה אִמּוֹ, כְּלוֹמַר וַהֲרֵי הִיא שָׂרָה אִמּוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשָּׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דָּלוּק מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת וּבְרָכָה מְצוּיָה בָּעִסָּה וְעָנָן קָשׁוּר עַל הָאֹהֶל, וּמִשֶּׁמֵּתָה פָּסְקוּ, וּכְשֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרוּ (בראשית רבה): אחרי אמו. דֶּרֶךְ אֶרֶץ כָּל זְמַן שֶׁאִמּוֹ שֶׁל אָדָם קַיֶּמֶת, כָּרוּךְ הוּא אֶצְלָהּ; וּמִשֶּׁמֵּתָה, הוּא מִתְנַחֵם בְּאִשְׁתּוֹ:
אוּנְקְלוֹס וְאַעֲלַהּ יִצְחָק לְמַשְׁכְּנָא וַחֲזָא וְהָא תַקְּנִין עוֹבָדָהָא כְּעוֹבָדֵי שָׂרָה אִמֵּהּ וּנְסֵיב יָת רִבְקָה וַהֲוַת לֵהּ לְאִנְּתּוּ וּרְחִימַהּ וְאִתְנְחֵם יִצְחָק בָּתַר דְּמִיתַת אִמֵּהּ
אִבְּן עֶזְרָא האהלה שרה אמו. דרך קצרה האוהלה אהל שרה אמו וכן הנבואה עודד הנביא כסאך אלהים:
רַמְבַּ״ן ויביאה יצחק האהלה שרה אמו חסר הנסמך וכמוהו רבים וטעם הכתוב כי יספר בכבוד שנהג יצחק באמו כי מעת שמתה שרה לא נטו אהלה כי אמרו לא תבא אשה אחרת אל אהל הגבירה הנכבדת וכאשר ראה רבקה הביאה אל האהל ההוא לכבודה ושם לקחה וזה טעם ויאהבה וינחם ירמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שנחם באשתו באהבתו אותה כי מה טעם שיזכיר הכתוב אהבת האיש באשתו ואונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית כ״ד:ס״ז) פירש ויביאה יצחק האהלה והנה היא שרה אמו ולכן הזכיר האהבה כי מפני צדקתה וכשרון מעשיה אהבה ונחם בה וכך הזכירו בבראשית רבה (בראשית רבה ס׳:ט״ז) עד שלא מתה שרה היתה ברכה מצויה בעיסה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. הזכיר תחילה בכינוי כשאמר ויביאה ואח"כ הזכיר את שמה כשאמר ויקח את רבקה. והיה הכתוב ראוי שיאמר ויקח יצחק את רבקה ויביאה האהלה שרה אמו, אבל יתכן לפרש בסוד הענין כי כוון הכתוב להקדים שרה לרבקה כמשפט לפי שקדמה לה, ולא נולדה רבקה עד שמתה שרה. ולזה אמר הכתוב (בראשית כב) ובתואל ילד את רבקה וסמיך ליה מיד ותמת שרה ופירושו שכבר מתה שרה בעקדה. ודרשו רז"ל כי יצחק בן ל"ז שנה היה בזמן העקדה וכששמעה שרה בעקדה פרחה נשמתה ומתה. והכתוב מעיד ויהי יצחק בן מ' שנה בקחתו את רבקה א"כ בת שלש שנים היתה כשלקחה. ומעתה יבא הכתוב על נכון שהזכיר ויביאה בכינו, ויאמר הכתוב ויבאיה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה. כי יצחק הביאה האהלה שרה אמו כשלקח את רבקה וע"כ אמר ויביאה כי התעורר האהבה הקדמונית. והבן היטב כי לזה רמזו רז"ל במדרש שם שאמרו שרה אמו, והרי היא שרה אמו שכ"ז ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה שרה פסקו ומשבאת רבקה חזרו. וינחם יצחק אחרי אמו. יגיד הכתוב מעלת יצחק שלא היה מקבל תנחומין על אמו עד שבאת רבקה והתנחם בה. ובמדרש ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. מכאן אתה למד שאם מתה אשתו של אדם ויש לו בנים ממנה שלא ישא אחרת עד שישיא את בניו תחלה ואח"כ ישא אשה לעצמו שנאמר ויביאה יצחק האהלה וכתיב בתריה ויוסף אברהם ויקח אשה.
סְפוֹרְנוֹ וינחם יצחק אחרי אמו. כי עד הנה לא קבל עליה תנחומין לחשיבותה:
מַלְבִּי״ם ויבאה. ר"ל שבכ"ז לא לקחה תיכף לאשה עד שהביא אותה תחלה אל אהל שרה לראות איך תתנהג שם, וראה שם שהיא דומה לשרה אמו בצדקתה, ועז"א האהלה שרה שהסמיכות לא תבוא עם ה"א הידיעה, ובא לרמז שראה שהיא דוגמת שרה אמו וכפירש"י, וכן בת"א והא תקנין עובדהא כעובדי שרה אמיה, ואז לקחה ותהי לו לאשה:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.