בְּרֵאשִׁית כט

פָּרָשַׁת וַיֵּצֵא

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי־קֶדֶם׃

רַשִׁ״י וישא יעקב רגליו. מִשֶּׁנִּתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה שֶׁהֻבְטַח בִּשְׁמִירָה נָשָׂא לִבּוֹ אֶת רַגְלָיו וְנַעֲשָׂה קַל לָלֶכֶת, כָּךְ מְפֹרָשׁ בִּבְ"רַ:

אוּנְקְלוֹס וּנְטַל יַעֲקֹב רַגְלוֹהִי (נ''י רִיגְלוֹהִי) וַאֲזַל לַאֲרַע בְּנֵי מַדִינְחָא

רַשְׁבַּ״ם וישא יעקב רגליו: מתוך שהבטיחו הקב"ה הלך בשמחה ובמרוצה: בני קדם: כדכתיב ארם מקדם:

סְפוֹרְנוֹ וישא יעקב רגליו. הנה כשילך האדם מדעתו אל מקו' מכוון מאתו יצדק עליו שהו' נושא את רגליו. אבל כאשר יסע מאיזה מקום מבלי אין שם מנוח לכף רגלו יצדק עליו שרגליו נושאות אותו כענין יובילוה רגליה:

כְּלִי יָקָר . לפי שבהליכה ראשונה ארז"ל שקפצה לו הארץ ולפי זה לא היתה ההליכה תלויה בזירוז רגליו כי אם בנס, הוצרך לומר שמכאן והלאה לא הלך על ידי קפיצת הארץ כי אם ברגליו כשאר אדם.

אוֹר הַחַיִּים וישא יעקב רגליו. נתכוין בזה כי עני היה, ולא היה לו לישא רק רגליו. ואשר לזה, כל אשר יהיה לו בחזקת שאינו מעושר וחייב לעשרו ב' מעשרות, כאומרו: ״עשר אעשרנו״, ואמרו ז"ל : מעשר בתרא כמעשר קמא, והוא החומש: עוד ירצה כי לא הוצרך ללכת, אלא נשא רגליו ותכף הלכה אצלו ארצה בני קדם, ולזה לא אמר ״לארץ בני קדם״: וטעם אומרו בני קדם ולא אמר: ״לחרן״, כי לא נזדמנה לו חרן אלא ארץ בני קדם שבה היתה עיר חרן, ומה' היתה זאת, כדי ששם תזדמן לו רחל, וידע מה שידע שם ממנה וכל העובר ביניהם לדבריהם ז"ל (מגילה י"ג):

ב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה־שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי־צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן־הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל־פִּי הַבְּאֵר׃

רַשִׁ״י ישקו העדרים. מַשְׁקִים הָרוֹעִים אֶת הָעֲדָרִים, וְהַמִּקְרָא דִבֵּר בְּלָשׁוֹן קְצָרָה:

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָא וְהָא בֵירָא בְחַקְלָא וְהָא תַמָּן תְּלָתָא עֶדְרִין דְּעָן רְבֵעִין עֲלַהּ אֲרֵי מִן בֵּירָא הַהִיא מַשְׁקָן עֲדָרַיָּא וְאַבְנָא רַבְּתָא עַל פּוּמָא דְבֵירָא

רַשְׁבַּ״ם רבצים עליה: ממתינים עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן: והאבן גדולה על פי הבאר: שלא יפול אדם או שלא ישאבו ממנה שאר בני אדם:

אִבְּן עֶזְרָא וירא. מלה זרה בעבור שנפתח היו"ד והמלה מהבנין הקל. ואין אחר היו"ד אחת מאותיות הגרון שהיא משפט להרחיב את אשר לפניהם ואין ראוי לאדם לחסר הוי"ו. או שיאמר כן עם חברי היו"ד שהם סימני המשרתים. ולפי דעתי כאשר רצו לאמר מן ראה על משקל וישב ממנו שבי והנה חסר ה"א ראה. גם לא יתכן שיהיה האל"ף נראה בסוף המלה. והנה ישאר בחירק תחת היו"ד. והנה יהיה משקלו וייף בגדלו. (יחזקאל ל״א:ז׳) ויתערב עם לשון ירה. על כן פתחו היו"ד:

רַמְבַּ״ן וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה יאריך הכתוב בספור הזה להודיענו כי קווי ה' יחליפו כח ויראתו תתן עוז כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עיף ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים ושלשה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים כלם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל ולרבותינו בבראשית רבה (בראשית רבה ע׳:ח׳) גם בזה להם סוד רמז לעתיד כי נזדמן לו ככה שנכנס בדרך הבאר ולא נאספו כל העדרים רק שלשה מהם ובא בזמן שהאבן על פי הבאר והעדרים שומרים לה וכל הענין המסופר כאן להודיעו שיצליח בדרך הזה ויצא ממנו זרע זוכה לרמז הזה כי הבאר ירמוז לבית המקדש וג' עדרי צאן עולי שלשה רגלים כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שמשם היו שואבין רוח הקדש או שירמוז כי מציון תצא תורה (ישעיהו ב ג) שנמשלה למים (ב"ק יז) ודבר ה' מירושלם ונאספו שמה כל העדרים באים מלבא חמת עד נחל מצרים (מלכים א ח סה) וגללו את האבן והשקו שמשם היו שואבין רוח הקודש והשיבו את האבן מונח לרגל הבא:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וירא והנה באר בשדה. בכל אחד מן האבות מצינו בארות ובכל אחד מהם נרמז העתיד, ובענין יצחק קראו הכתוב (בראשית כו) באר מים חיים, והענין בכלן כי הבאר רמז לבהמ"ק שהוא עתיד להעשות בזרעם, והמשיל בהמ"ק לבאר לפי שמשם תצא תורה שנמשלה למים. והנה שם שלשה עדרי צאן. היה אפשר לומר והנה שלשה עדרי צאן והוסיף מלת שם ע"ד הכתוב (יחזקאל ג) והנה שם כבוד ה' עומד. וישראל נקראו צאנו של מקום כענין שכתוב (יחזקאל לד) ואתנה צאני צאן מרעיתי. וכתיב (תהלים עט) ואנחנו עמך וצאן מרעיתך, והזכיר ג' לפי שישראל ג' חלקים כהנים לויים וישראלים והיו עולים שם ג' פעמים בשנה. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים והאבן. בכאן נרמז השם החקוק בבהמ"ק, כי מן הבאר ההוא ישקו, שמשם היו שואבין רוה"ק, והאבן הגדולה היא עטרת זהב גדולה היא ד' של אחד היא ה' אחרונה שבשם, על פי הבאר, על פתח המקדש.

כְּלִי יָקָר . נזדמן לו שראה ג' עדרי צאן רובצים עליה סימן הוא שג' הם שנזדמנה להם אשה אל הבאר והם יצחק יעקב ומשה לפי שהאשה נמשלת לבאר שנאמר שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. ונוכל לומר עוד שג' עדרי צאן רובצים עליה רמז ששלשה שותפין באדם וע"כ נזדמנה לו שג' עדרי צאן שתו מן הבאר כך ג' שותפין שבאדם משם ישקו כל הנולדים, והאבן הגדולה ע"פ הבאר, כי האשה הצנועה נקראת גן נעול מעין חתום, וכאלו נחתם באבן, ולא יפתח כי אם בעת התולדה ואחר זה ישיבו האבן למקומו, שלא להשתמש מזה הבאר כ"א בעת הצורך לקיום המין. ורז"ל דרשו ענין הבאר בכמה פנים שונות, י"א והנה באר זה בית המקדש, וי"א זה סיני כו' ולדעת כולם אין המקראות יוצאין מידי פשוטם אלא כוונתם לומר שלכך נזדמן ליעקב ענין הבאר והרועים כדי שיהיה סימן מסור בידו על העתיד, ובדבר זה נחלקו החכמים על מה הענין מרמז.

אוֹר הַחַיִּים והאבן גדולה. פירוש: הכתוב יודיע שהאבן גדולה היא, ואם היה אומר: ״ואבן גדולה״ לא היה המשמעות שמכוין הכתוב להגיד גדולתה אלא שמגיד שהיתה על פי הבאר אבן גדולה - לשלול קטנה; מה שאין כן מאומרו והאבן גדולה - לא בא הכתוב אלא להגיד הפלגת גדולתה, ומכוון הדבר להודיע עזר אלהי שבכח יעקב, דכתיב: ויגל את האבן ודרשו ז"ל (ב"ר פ' ע') כאדם המעביר פקק מעל פי צלוחית:

ג וְנֶאֶסְפוּ־שָׁמָּה כָל־הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת־הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת־הָאֶבֶן עַל־פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ׃

רַשִׁ״י ונאספו. רְגִילִים הָיוּ לְהֵאָסֵף, לְפִי שֶׁהָיְתָה הָאֶבֶן גְּדוֹלָה: וגללו. וְגוֹלְלִים, וְתַרְגּוּמוֹ וּמְגַנְדְּרִין, כָּל לְשׁוֹן הוֹוֶה מִשְׁתַּנֶּה לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן עָתִיד וּבִלְשׁוֹן עָבָר, לְפִי שֶׁכָּל דָּבָר הַהוֹוֶה תָּמִיד כְּבָר הָיָה וְעָתִיד לִהְיוֹת: והשיבו. תַּרְגּוּמוֹ וּמְתִיבִין:

אוּנְקְלוֹס וּמִתְכַּנְשִׁין לְתַמָּן כָּל עֲדָרַיָּא וּמְגַנְדְּרִין יָת אַבְנָא מֵעַל פּוּמָא דְבֵירָא וּמַשְׁקָן יָת עָנָא וּמְתִיבִין יָת אַבְנָא עַל פּוּמָא דְבֵירָא לְאַתְרַהּ

אִבְּן עֶזְרָא וגללו. הרועים את האבן:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ונאספו שמה כל העדרים. רמז לכל ישראל המתאספים שם מלבא חמת עד נחל מצרים וגללו מלשון ויגולו רחמיך על מדותיך, את האבן מעל פי הבאר, כי בכח תפלתם היו ישראל מגלגלין ומהפכין מדה"ד למה"ר. והשקו את הצאן, שהיו ממשיכין רוה"ק להאציל עליהם הברכה מלפני לפנים, והשיבו את האבן מעל פי הבאר למקומה, באור על כי היו מעלים במחשבתן האבן שהיתה ע"פ הבאר למקומה הראשון כלומר למקומה לשרשה ולמקום אצילותה, וכענין שהזכיר בספר יצירה העמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו: ובמדרש וירא והנה באר בשדה ר' יוחנן פתר קראי בסיני, באר בשדה זה סיני, והנה שם שלשה עדרי צאן אלו כהנים לוים וישראלים, כי מן הבאר ההוא ישקו אלו עשרת הדברות, והאבן גדולה זו שכינה, ונאספו שמה אלו ישראל, וגללו את האבן שיקבלו את התורה, והשיבו את האבן ע"פ הבאר למקומה אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם:

ד וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לְהוֹן יַעֲקֹב אַחַי מְנָן אַתּוּן וַאֲמָרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנָא

אִבְּן עֶזְרָא מאין. שאלה על מקום. ולאמרו בלא מ"ם לא יתכן כי אז יהיה לאין. גם נמצא כן עם מ"ם הן אתם מאין:

ה וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת־לָבָן בֶּן־נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לְהוֹן הַיְדַעְתּוּן יָת לָבָן בַּר נָחוֹר וַאֲמָרוּ יְדַעְנָן

רַמְבַּ״ן הידעתם את לבן בן נחור היה ניכר וידוע בשם אבי אביו כי הוא נכבד מאביו וראש בית אבותם כדכתיב (בראשית ל״א:נ״ג) אלהי אברהם ואלהי נחור ויתכן שהיה בתואל אדם פחות מעלה ולא ירצה לבן שייחסו אותו האנשים רק לאבי אביו כי כן מצאנו (בראשית כ״ד:נ׳) ויען לבן ובתואל אולי היה כל זה למעלת אברהם כי היו כל המשפחה מתייחסים לנחור אחי אברהם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לבן בן נחור. היה ראוי לומר לבן בן בתואל אבל בני בנים הרי הם כבנים וכמוהו אחותי בת אבי שפירושו בת בן אבי כי בת הרן בנו של תרח היתה, או יקראנו הכ' בן נחור לפי שנחור אחי אברהם היה איש השם והמעלה ולא היה לבן נודע בארץ בשם בתואל אביו כי היה אדם גרוע וע"כ הוצרך לומר בן נחור:

כְּלִי יָקָר . הוה ל"ל לבן בן בתואל, ובמקום ידענו הל"ל ידענוהו, ונראה שלא שאלם אם הם מכירין אותו או לא, כי חשב פשיטא שאנשי מקומו מכירין אותו, אך ששאלם על מעשיו ועל יחס שלו. כי על מעשיו שאל אם הוא מתיחס אחר נחור, שהיה איש תם וישר, או אחר אביו בתואל הרמאי שהיה בועל כל הבתולות, ואמר הידעתם את לבן אם הוא בן נחור דומה לו בתולדה, ויאמרו ידענו כי הוא בן נחור מתיחס אחריו ודומה לו במעשיו. ועל יחוס שלו שאל אם הוא נולד מנחור אחי אברהם כי אולי אמו יולדתו מאיש אחר, ורצה לידע אם לא יצא שם רע על אמו כמו שיצא על בתואל שבעל כל הבתולות, וחשש שמא גם אשתו זנתה עד שנולד לבן מאיש אחר, ואינו מתיחס אחר נחור, והשיבו ידענו שהוא בן נחור בבירור כי לא נשמע על אמו שום שמץ פסול. ויאמר להם השלום לו, כי ידע שכל אנשי מקומו רשעים ואם הוא צדיק לפי דבריהם מסתמא אין שלום לו מפני הרשעים שדרכם להתגרות בצדיקים, ויאמרו שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן ואלו לא היה היה לו שלום לא היה שולח את בתו בין הרועים פן יתעללו בה. ויש אומרים, שלכך אמר להם הן עוד היום גדול לבדקן אם הם חשודים על הגזל, כי סתם רועים חשודים, וחשב יעקב שאם אינן כשרים א"כ שלא כדין נתיחדה רחל עמהם כי אין היתר להתיחד כ"א בעיר בשני אנשים ובשדה עם ג' אנשים כשרים, ועל כן פרט לך הכתוב שהיו ג' עדרי צאן וכשרים היו, וא"כ בדין נתיחדה עמהם.

ו וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם־הַצֹּאן׃

רַשִׁ״י באה עם הצאן. הַטַּעַם בָּאָלֶ"ף וְתַרְגּוּמוֹ אָתְיָא; וְרָחֵל בָּאָה – הַטַּעַם לְמַעְלָה בַּבֵּי"ת וְתַרְגּוּמוֹ אֲתָת; הָרִאשׁוֹן לְשׁוֹן עוֹשָׂה וְהַשֵּׁנִי לְשׁוֹן עָשְׂתָה:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לְהוֹן הַשְׁלַם לֵהּ וַאֲמָרוּ שְׁלַם וְהָא רָחֵל בְּרַתֵּהּ אַתְיָא עִם עָנָא

אִבְּן עֶזְרָא והנה רחל בתו באה. מלרע שהוא תאר השם כמו פועל:

סְפוֹרְנוֹ השלום לו. הנה השתדל לדעת את שלום לבן קודם שיראה פניו כי אין ראוי לאורח הבא לפקוד את האזרח בעת שמחתו ובהפכו על אופן אחד:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר להם השלום וגו' והנה רחל וגו'. טעם שלא אמרו שלום לו כלשון השאלה. להיות שיש במשמעות דברי יעקב ב' דברים. א, הוא אם שלם בגופו ובממונו. וב, אם הם שלמים עמו. ופי' דבריו השלום אתם אליו, ולזה נתחכמו ואמרו שלום פי' לכל מה שאתה שואל שלום. וטעם אומרם והנה רחל תשובה למה שלא שאל, אולי שלא להאריך עמהם בשאלות אמרו הנה רחל בתו ולה תשאל: עוד יכוונו לומר כי לצד שלומו עמהם שהוא שולח בת קטנה עם הצאן מה שלא היה ביתרו שהיה שולח ז' בנותיו ואף על פי כן היו הרועים מגרשים אותם: עוד נתכוונו לומר לו שלום פי' למה שנוגע לגופו ולמצבו עמנו שלום, וכדי שלא יבין שרצונם לומר כי הוא בעושר ובנכסים גמרו אומר והנה רחל וגו' וממוצא דבר ידע כי לא אמיד בנכסים הוא כי צריך לבתו לרעות, וגם שמספקת בת אחת לרעות צאנו כי מעט הם. וכוונתם בדקדוק הדברים היא כדי שלא יוציאו מפיהם דבר שקר בדבר שעתיד להתגלות. או שחששו שיאמר להם לבן למה הוציאו עליו קול עושר, ומטעם עצמו שאמר הכתוב מברך רעהו בקול גדול וגו' שלא יתארחו אצלו הרבה ויעני: או אפשר שכוונתם להודיע ליעקב כי לבן כילי הוא בממונו ומזלזל בעצמו שתרעה לו צאנו בתו היקרה ומזה יקיש לדעת את האיש ומעשהו:

ז וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא־עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ׃

רַשִׁ״י הן עוד היום גדול. לְפִי שֶׁרָאָה אוֹתָם רוֹבְצִים, כַּסָּבוּר שֶׁרוֹצִים לֶאֱסֹף הַמִּקְנֶה הַבַּיְתָה וְלֹא יִרְעוּ עוֹד, אָמַר לָהֶן הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, כְּלוֹמַר אִם שְׂכִירִים אַתֶּם לֹא שִׁלַּמְתֶּם פְּעֻלַּת הַיּוֹם, וְאִם הַבְּהֵמוֹת שֶׁלָּכֶם אַעַ"פִּ כֵן לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה וְגו' (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר הָא עוֹד יוֹמָא סַגִי לָא עִדַן לְמִכְנַשׁ בְּעִיר אַשְׁקוּ עָנָא וְאִזִילוּ רְעוּ

סְפוֹרְנוֹ הן עוד היום גדול. הצדיק ימאס את העול ג"כ אל האחרים כאמרו תועבת צדיקים איש עול:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר הן עוד וגו'. טעמו אשר נעשה שופט להם, הוא לצד צער בעלי חיים דבר תורה וחש על הצאן. ועוד רצה לדעת אם טעם עכבתם היא לצד שאין זמן להשקות הצאן ולרעות כי העיר רחוקה היא והצאן בייתות הנה, ודבר זה נוגע לו לדעת דרך בא בו, ומתשובתם ידע כי לא לסיבת ריחוק העיר הם עושים:

ח וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל־הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן׃

רַשִׁ״י לא נוכל. לְהַשְׁקוֹת, לְפִי שֶׁהָאֶבֶן גְּדוֹלָה: וגללו. זֶה מְתֻרְגָּם וִיגַנְדְּרוּן, לְפִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן עָתִיד:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרוּ לָא נִכּוּל עַד דִי יִתְכַּנְשִׁין כָּל עֲדָרַיָּא וִיגַנְדְרוּן יָת אַבְנָא מֵעַל פוּמָא דְבֵירָא וְנַשְׁקֵי עָנָא

ט עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם־הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא׃

אוּנְקְלוֹס עַד דְהוּא מְמַלֵל עִמְהוֹן וְרָחֵל אָתַת עִם עָנָא דִי לַאֲבוּהָ אֲרֵי רָעִיתָא הִיא

אִבְּן עֶזְרָא ורחל באה. מלעיל והוא פועל עבר:

רַמְבַּ״ן וטעם כי רועה היא להגיד כי אין לצאן לבן רועה אחר זולתה כי לה לבדה מסר אביה העדר והיא לבדה רועה אותם כל הימים לא תלך בהם לאה אחותה כלל ולא היה ענינה כבנות יתרו שהיו שבע בנותיו כולן רועות כאחת כמו שאמר ותבאנה ותדלנה (שמות ב טז) ואולי בעבור כי עיני לאה רכות היה השמש מזיק לה או בעבור שהיתה לאה גדולה ראויה לאיש וחשש לה אביה אבל יתרו נכבד במקומו וכהן הארץ ויראו מגשת אל בנותיו או שהיה לבן צנוע ממנו כי משפחת אברהם כשרה וצנועה ורחל היתה קטנה ואין לחוש לה וזה ענין וישק יעקב לרחל או הוא כדברי רבי אברהם (אבן עזרא על בראשית כ״ז:כ״ז) כי נשיקה בלמ"ד איננה בפה רק נשק אותה על ראשה או על כתיפה:

סְפוֹרְנוֹ כי רועה היא. יודעת חכמת מלאכת המרעה:

אוֹר הַחַיִּים עודנו מדבר עמם. הנה לפי סדר הכתוב הם המדברים אליו והיה לו לומר עודם מדברים עמו כי אחר תשובתם באה, ואולי כי לצד שעיקר סיפור הענין הוא הודעת העובר על יעקב לזה תלה הדבר בעיקרו שהוא יעקב: או יכוין הכתוב לומר שביאת רחל היתה בעוד שהוא מדבר עמם קודם שישיבו אותו דבר באה אלא שהכתוב גמר אומר מה שהשיבוהו בתשובתם ואחר כך הודיע ביאתה, ורשם זמנו כי הוא בעת שהיה הוא מדבר עמם: עם הצאן אשר לאביה. פי' כל הצאן שהיו לו, הרי זה עדות ליעקב שאמר (לקמן ל' ל') כי מעט אשר היה לך לפני וגו' כי בת קטנה נוהגת בם: או יאמר שכל הצאן היתה מספקת היא להם כי רועה היא פי' בקיאה ברעיית הצאן. ולפי' ראשון אומרו כי רועה היא פי' ואף על פי כן היו מועט וזולת זה ספו תמו: או יאמר כי רועה היא ניחש נחשיו והשכיל כי יצליחו הצאן ברעייתה וזולת זה לא היה מזלזל בבתו יפת תואר ויפת מראה לרעות צאן: עוד ירצה על זה הדרך ורחל באה ולא תאמר כי ח"ו יצאנית היתה אלא לטעם כי היא רועה אותם ולזה יצתה עם הצאן:

י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל בַּת־לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ׃

רַשִׁ״י ויגש יעקב ויגל. כְּמִי שֶׁמַּעֲבִיר אֶת הַפְּקָק מֵעַל פִּי צְלוֹחִית; לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁכֹּחוֹ גָּדוֹל (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד חֲזָא יַעֲקֹב יָת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵהּ וְיָת עָנָא דְלָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵהּ וּקְרֵב יַעֲקֹב וּגַנְדַר יָת אַבְנָא מֵעַל פּוּמָא דְבֵירָא וְאַשְׁקֵי יָת עָנָא דְלָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵהּ

רַשְׁבַּ״ם ויגל את האבן: לבדו, להודיע גבורתו בא הכתוב:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויהי כאשר ראה יעקב. הזכיר בכ' הזה כמה פעמים אחי אמו להודיע כי כל מה שהשתדל יעקב בצאן להשקותם ומה שהיה חומל על רחל בת לבן לא עשה לכבוד לבן רק לכבוד אמו בשביל שהיה אחי אמו, ומפני זה בכל פעם שיזכיר הכ' שמו של לבן הרשע יזכיר בכל פעם אחי אמו לבאר כי לא היה משקה צאנו של לבן כי אם בשביל שהיה אחי אמו וזכר בלבו את אמו אשר אהבתו שנתנה לו העצה הזאת לבא אליו: ועוד יש בזה טעם אחר שהרי כשיראה אדם או ישמע מה שהוא חפץ הנה זה סבה לתוספת כח בכח תולדתו, ומפני שהיה אדם חושב כי טבעו של יעקב בראותו את רחל נמשך אחר תאוה גופנית והוסיף בו כח בגלילת האבן מה שלא היה עושה מתחילה. לכך הוצרך לומר כמה פעמים אחי אמו להורות כי לא נתוסף כח בטבעו לאהבת רחל ולא היה לו בראייתה שום התעוררות כטבעי שאר בני אדם אבל הכל לאהבת אמו, ומפני זה הזכיר הכ' את רחל ואת הצאן קודם שיזכיר ויגל את האבן ולא אמר ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ויגל את האבן: ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר. היה יעקב גדול בכח וגבורה כי האבן אשר לא יכלו רועי ג' עדרי צאן להניע אותה ממקומה הוא לבדו גלל אותה מעל פי הבאר, והוא עיף מצד הדרך אשר בא בה, גם מצד התורה שנקראת תושיה מפני שמתשת כחו של אדם שלמד עד עתה בבית עבר, שהרי ידוע כי כשפירש מבית אביו יצחק לא הלך מיד לחרן אל בית לבן אבל הלך ללמוד תורה בבית עבר ועמד שם י"ד שנה, ואע"פ שאין זה נזכר בכ', ואין ראיה לדבר זכר לדבר שכך מצינו שצוה עליו אביו בצאתו קום לך פדנה ארם וקח לך משם אשה, והוא הבין באותו צווי תחת לשון אשה ענין נסתר והוא שהתורה נמשלה לאשה ועליה הזכיר שלמה ע"ה בפניני משליו (משלי ל"א) אשת חיל מי ימצא, ואמר (משלי י"ב) אשת חיל עטרת בעלה. ודרז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורשה, וע"כ השתדל בנסתר תחלה והלך לשמש בבית עבר י"ד שנה, והנה רז"ל מקבלי האמת קבלו כן והודיעונו הענין לפי חשבון שנותיו של יעקב מתוך שנותיו של ישמעאל, וכמו שהזכירו רז"ל במסכת מגילה (דף יז) כשנתברך יעקב מאביו בן ס"ג שנים היה בו בפרק יצא מביתו שנאמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו. ותניא י"ד שנה היה יעקב מוטמן ומשמש בבית עבר וכשעמד על הבאר בן ע"ז שנה היה, ולפי זה קודם שהלך אל לבן למד י"ד שנה בבית עבר, אע"פ שלא נזכר זה בכתוב.

סְפוֹרְנוֹ כאשר ראה יעקב את רחל. אבל קודם לכן לא רצה לגלגל את האבן שלא לחוב לאחרים כי חשש שמא ישקו הרועים אותם השלשה עדרים ולא ימתינו לעזור לאחרים:

אוֹר הַחַיִּים ויהי כאשר וגו'. טעם אומרו שלשה פעמים אחי אמו ללא צורך. לומר שכל מעשיו היו לצד היותו אחי אמו ולכבוד אמו. או לצד החשד שיראוהו עושה חסד עם רחל והוא איש נכרי לזה היה מוציא מפיו טעם הדבר, בראותו רחל אמר בת לבן אחי אמו, הצאן של לבן אחי אמו, ובעת ההשקאה גם כן שבזה הסיר מעליו חשד דבר, ובעת שנשק לא אמר כי כבר אמר, ועוד בכיו יגיד עליו כי אחים היו: עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל האומות לא מעלין ולא מורידין, לזה אמר וישק את צאן לבן, וטעם חסד לאומים, לצד היותם אחי אמו בשביל כבוד אמו השקה:

יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת־קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ׃

רַשִׁ״י ויבך. לְפִי שֶׁצָּפָה בְרוּח הַקֹּדֶש שֶאֵינָהּ נִכְנֶסֶת עִמּוֹ לִקְבוּרָה. דָּ"אַ לְפִי שֶׁבָּא בְּיָדַיִם רֵקָנִיּוֹת; אָמַר, אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אֲבִי אַבָּא הָיוּ בְיָדָיו נְזָמִים וּצְמִידִים וּמִגְדָּנוֹת וַאֲנִי אֵין בְּיָדִי כְלוּם; לְפִי שֶׁרָדַף אֶלִיפַז בֶּן עֵשָׂו בְּמִצְוַת אָבִיו אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ וְהִשִּׂיגוֹ, וּלְפִי שֶׁגָּדַל אֶלִיפַז בְּחֵיקוֹ שֶׁל יִצְחָק, מָשַׁךְ יָדָיו. אָמַר לוֹ מָה אֱעֱשֶׂה לַצִּוּוּי שֶׁל אַבָּא? אָמַר לוֹ יַעֲקֹב טֹל מַה שֶּׁבְּיָדִי, וְהֶעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת:

אוּנְקְלוֹס וּנְשַׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַאֲרֵם יָת קָלֵהּ וּבְכָא

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וישק יעקב לרחל. קטנה היתה שלא היתה עדיין ראויה ליבעל ועל כן מסר לבן הצאן בידה ולא מסרן ביד לאה הגדולה ממנה כי היתה ראויה לאיש ויושבת בבית. או נאמר שהנשיקה הזאת היתה נשיקת הראש או הכתף, כי לא אמר הכתוב בפי רחל. וישא את קולו ויבך. מנהג הקרובים בפגישה. ודעת רז"ל לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. ובמדרש למה בכה? אמר יעקב, אליעזר עבד אבא הביא בידו נזמים וצמידים ואני אין בידי כלום, לפי שרדף אליפז בן עשו אחריו במצות אביו להרגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בן עשו בחיקו של יצחק משך ידו, אמר לו מה אעשה לצוויו של אבא אמר לו יעקב טול מה שבידי והעני חשוב כמת.

סְפוֹרְנוֹ וישא את קולו ויבך. על שלא זכה לשאת אותה בנעוריו והיו לו לעת כזאת בני נעורים:

יב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן־רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ׃

רַשִׁ״י כי אחי אביה הוא. קָרוֹב לְאָבִיהָ, כְּמוֹ אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. וּמִדְרָשׁוֹ, אִם לְרַמָּאוּת הוּא בָא, גַם אֲנִי אָחִיו בְּרַמָּאוּת, וְאִם אָדָם כָּשֵׁר הוּא, גַּם אֲנִי בֶן רִבְקָה אֲחוֹתוֹ הַכְּשֵׁרָה: ותגד לאביה. לְפִי שֶׁאִמָּהּ מֵתָה, וְלֹא הָיָה לָהּ לְהַגִּיד אֶלָּא לוֹ (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וְחַוִּי יַעֲקֹב לְרָחֵל אֲרֵי בַר אֲחַת אָבוּהָא הוּא וַאֲרֵי בַר רִבְקָה הוּא וּרְהָטַת וְחַוִּיאַת לְאָבוּהָא

אִבְּן עֶזְרָא ויגד יעקב לרחל. מאוחר וטעמו וכבר הגיד יעקב לרחל ואחר כן וישק ורבים כמוהו:

רַמְבַּ״ן ותגד לאביה לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ט:י״ב) אמה מתה וכך בבראשית רבה (בראשית רבה ע׳:י״ג) ולפי פשוטו לבשרו ביאת קרובו ושיצא אליו ויכבדהו כי אמה מה לה ומה תעשה לו אבל רבקה הראת את אמה התכשיטין אשר נתנו לה כמנהג הנערות:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי אחי אביה הוא. קרוב לאביה, וכן (בראשית יג) כי אנשים אחים אנחנו. במדרש כי אחי אביה הוא אם לרמות הוא בא אני אחיו, ואם אדם כשר הוא אני בן רבקה אחותו הכשרה.

סְפוֹרְנוֹ כי אחי אביה הוא. להודיע שלא חטא במוסר כשנשק אותה: וכי בן רבקה הוא. הזכיר לה את רבקה אף על פי שהיתה בלתי נודעת לרחל כדי שתגיד לאביה:

אוֹר הַחַיִּים ויגד יעקב וגו'. פי' הגיד לה ב' בחינות הקורבה שהיו לרחל, א' קורבת הגוף והוא אומרו כי אחי אביה הוא, והב' קורבת הנפש והוא אומרו וכי בן רבקה הוא, וידועה רבקה בצדקותיה, והצדיקים ישמחו בדומה: עוד ירמוז על דרך אומרם ז"ל שאמרה לו אביה רמאי והוא השיב כי אחיו הוא ברמאות, וכפי זה חש יעקב כי תאמר עליו גנאי הוא הדבר שיתנהג צדיק עם רשע כרשעתו, לזה אמר וכי בן רבקה פי' שיתחכם עליו בדרך צדק ואמת להוציא בולעו מפיו ולנצחו במשפטיו, והוא סוד החכמה תחיה בעליה ולא ירמהו בדרך רשע ומיאוס אשר יכלם בעשותו ככה:

יג וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת־שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן־אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק־לוֹ וַיְנַשֶּׁק־לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃

רַשִׁ״י וירץ לקראתו. כַּסָּבוּר מָמוֹן הוּא טָעוּן, שֶׁהֲרֵי עֶבֶד הַבַּית בָּא לְכָאן בַּעֲשָׂרָה גְמַלִּים טְעוּנִים: ויחבק. כְּשֶׁלֹּא רָאָה עִמּוֹ כְלוּם, אָמַר שֶׁמָּא זְהוּבִים הֵבִיא וְהִנָּם בְּחֵיקוֹ: וינשק לו. אָמַר שֶׁמָּא מַרְגָּלִיוֹת הֵבִיא וְהֵם בְּפִיו, בְּ"רַ: ויספר ללבן. שֶׁלֹּא בָא אֶלָּא מִתּוֹך אֹנֶס אָחִיו, וְשֶׁנָּטְלוּ מָמוֹנוֹ מִמֶּנּוּ:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד שְׁמַע לָבָן יָת שֵׁמַע יַעֲקֹב בַּר אֲחָתֵהּ וּרְהַט לְקַדָמוּתֵהּ וְגַפֵּף לֵהּ וְנַשִׁיק לֵהּ וְאַעֲלֵהּ לְבֵיתֵהּ וְאִשְׁתָּעִי לְלָבָן יָת כָּל פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין

רַשְׁבַּ״ם את כל הדברים האלה: שאביו ואמו שלחוהו אל אנשי משפחתו:

אִבְּן עֶזְרָא את כל הדברים האלה. דברי הברכה:

סְפוֹרְנוֹ את שמע יעקב. שגלל את האבן הוא לבדו: ויספר ללבן. להודיע שלא בא אליו לצורך פרנסה אלא להמלט מאחיו ושבמצות אמו ישב עמו:

אוֹר הַחַיִּים ויהי כשמוע לבן וגו'. אומרו ויהי לשון צער. רמז שנתכוין לרעה כאומרם ז"ל (ב"ר פ' ז') שיצא לגוזלו וחפש מצפוניו וגם חבקו לדעת את אשר אתו וגם נשקו אם בפיו מרגליות. ואומרו שמע יעקב בן אחותו פירוש לא הגידה רחל מה שאמר לה יעקב כי הוא אחי אביה אלא היותו בן רבקה צדיק בן צדקת. ובזה חשב מחשבות לרמותו. וגם אומרו ויביאהו אל ביתו הטעם אולי ממונו יבא אחריו והביאו לביתו עד יגיעו נכסיו: ויספר ללבן את כל וגו'. סיבת בואו, וטעם בואו, ואשר עבר עליו עם אליפז כי נטל ממנו הכל ברודפו אחריו: עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (מגילה י"ג) שרחל הודיעה את יעקב כי אביה רמאי, לזה נתחכם לספר לו כל הדברים שעברוהו כדי שבזה יחדל מהרשיע כשידע מה שנתחכם עד שלקח הבכורה והברכה ידע כי ערום יערים למה שיצטרך, וגם הודיעו אשר עברו ממעשה האבן, וזה יגיד כי הוא גבור חיל. גם מעשה השקאת צאנו, וזה יגיד חיבתו בו והנהגתו הישרה עמו:

יד וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים׃

רַשִׁ״י אך עצמי ובשרי. מֵעַתָּה אֵין לִי לְאָסְפְּךָ הַבַּיְתָה, הוֹאִיל וְאֵין בְּיָדְךָ כְלוּם, אֶלָּא מִפְּנֵי קוּרְבָה אֲטַפֵּל בְּךָ חֹדֶש יָמִים, וְכֵן עָשָׂה, וְאַף זוֹ לֹא לְחִנָּם, שֶׁהָיָה רוֹעֶה צֹאנוֹ:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לֵהּ לָבָן בְּרַם קָרִיבִי וּבִשְׂרִי אָתְּ וִיתֵיב עִמֵּהּ יְרַח יוֹמִין

רַשְׁבַּ״ם אך עצמי ובשרי וגו': ויפה כיוונתה לבא אלי:

אִבְּן עֶזְרָא חדש ימים. כבר פירשתיו:

סְפוֹרְנוֹ אך עצמי ובשרי אתה. אף על פי שתוכל להתפרנס בלעדי במלאכת המרעה או בזולתה מכל מקום אתה עצמי ובשרי וראוי שתשב בביתי: וישב עמו. בעבודתו לרעות צאנו כמו שבה עמדי ויואל משה לשבת את האיש לפיכך אמר לו אחר כך ועבדתני חנם:

כְּלִי יָקָר . לפי שנאמר ויספר ללבן את כל הדברים האלה. ולא פירש במקרא איזו דבר דברים הדברים אשר ספר לו, והוה ל"ל את כל אשר קרהו אלא ודאי שספר לו אותן הדברים אשר דבר עשו בלבו, שאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את אחי, והוצרך לספר לו מאיזו טעם רצה להרגו והוא בעבור הבכורה והברכות, ע"כ אמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה, במלת אך מיעט את עשו כי אוהבי עשיר רבים, וכל אחי רש שנאוהו, ואמר לפי זה עשיר אתה וא"כ אך אתה לבד עצמי ובשרי ולא עשו, וע"כ אינך צריך ליראה ממנו כי הוא אינו קרובי. דבר אחר, לפי שלא ראה אצלו מאומה שהרי בא בידים ריקנות א"כ אין בך הקורבה שמקרבין העשירים, כי אם קורבת שאר בשר לבד. ד"א שספר לו איך שרימה את עשו בלקיחת הבכורה אמר אך עצמי ובשרי אתה רמאי כמוני על כן ראוי לקרבך אלי כי כמוני כמוך.

אוֹר הַחַיִּים ויאמר לו וגו' אך עצמי וגו'. פי' עצמו ואינו עצמו כי השכיל שאינו מבחינתו שלא תדמה בבחינה כי לבן חושך ולא אור, ולזה דייק באומרו אך עצמי למעט. ואולי שדייק בחינות שבהם ידמה אליו שהם עצם ובשר לא הנפש: עוד יכוין להשיב על מה שנתכוון להודיעו כי איש חכם הוא ואמר לו אך עצמי פי' מיעוט ממה שהוא על דרך אומרם ז"ל רוב הבנים דומים, וכל דומה לא ישוה לנדמה בכל חלקיו מבלי השארות חלק אחד. ולמה שפירשתי בפסוק (כ"ז מ"ג) ברח לך אל לבן וגו' כי הוא יעמוד להצילו מידי עשו. ומן הסתם סיפר יעקב הדברים ללבן, לזה השיב שכן יעשה שהוא עצמו ובשרו וכמו שאך בשרו עליו יכאב כמו כן על יעקב אם יבא עשו והכהו נפשו תאבל, ואמר אך למעט שלא יסתכן עליו: וישב עמו חדש וגו'. האריך לו זמן אולי יתגלה במשך הזמן קנייניו, וכשראה כי אין תקות ממון בירר הנהגתו עמו. עוד לפי שנתן עיניו בו לעובדו העלים עין ממנו שלשים יום ועבדו בהם חנם ואחר כך התנה עמו לטעם אשר אבאר בדבריו. עוד נתכוון לבחון אותו היצליח בדרכו, ותמצא כי מיום שנכנס אצלו העבידו, וכן הוא אומר ועבדתני חנם הא למדת שכבר עבדו וראהו כי הוא איש מצליח:

טו וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי־אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ׃

רַשִׁ״י הכי אחי אתה. לְשׁוֹן תֵּמַהּ, וְכִי בִּשְׁבִיל שֶׁאָחִי אַתָּה תַּעַבְדֵנִי חִנָּם: ועבדתני. כְּמוֹ וְתַעַבְדֵנִי; וְכֵן כָּל תֵּבָה שֶׁהִיא לְשׁוֹן עָבָר הוֹסִיף וָי"ו בְּרֹאשָׁהּ, וְהִיא הוֹפֶכֶת הַתֵּבָה לְהַבָּא:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲמִדְּאָחִי אַתְּ וְתִפְלְחִנַּנִּי מַגָּן חַוִּי לִי מָה אַגְרָךְ

אִבְּן עֶזְרָא משכרתך. על משקל מתכונת הלבנים:

רַמְבַּ״ן הכי אחי אתה ועבדתני חנם לא סיפר הכתוב שהיה יעקב עובד אותו ויתכן כי מעת שאמר וישק את צאן לבן אחי אמו לא יצא הצאן מידו כי בראותו את רחל כי רועה היא חמל עליה שלא תשוב לרעות צאן עוד והיה הוא רועה אותן באהבתו אותה ואפשר עוד לומר כי לבן דבר בערמה אמר לו מתחלה כי עצמו ובשרו הוא ויחמול עליו כאשר יחמול האדם על עצמו ועל בשרו וכאשר ראה שהיה יעקב מתעכב שם מתפרנס מאשר ללבן אמר לו הכי אחי אתה ותעבדני חנם כי ידעתי כי מעתה תעבוד אותי כי איש מוסר אתה ולא תתפרנס משל אחרים וגם אני איני רוצה שתהיה העבודה שתעבדני בחנם בלא משכורת שלימה והגידה לי מה תבקש אתה במשכורתך ואתן אז הכיר יעקב דעתו ואמר לו שיעבוד אותו ז' שנים ברחל והעבודה מן הסתם היא מרעה הצאן כי לה היו צריכים ובה היו מדברים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הכי אחי אתה. מלת הכי אינו לשון מסופק רק לשון ודאי, וכן הכי קרא שמו יעקב שתרגומו יאות. ועבדתני חנם. יאמר הכתוב בודאי אחי אתה ועד עתה עבדתני חנם חדש ימים, כי כן הזכיר הכתוב וישב עמו חדש ימים, ואם חפץ אתה להתעכב עוד מכאן ואילך הגידה לי מה משכרתך. ויעקב השיב לו אעבדך שבע שנים. ויש לתמוה בזה מה היתה כוונת יעקב להתחיל להזכיר לו הזמן הגדול של שבע שנים להשתעבד בהם, ואלו היה לבן מתחיל בזה שיאמר תעבדני שבע שנים היה ראוי לו ליעקב שימעיט הזמן ויאמר כי די לו בעבודת ב' ושלש שנים שהוא זמן השכיר ואיך יתחיל הוא בזה. ויתכן לפרש כי טעם אעבדך שבע שנים כדי שתשלים רחל י"ב שנה ויום אחד ותהיה ראויה להריון, כי קטנה היתה בת חמש שנים כשבאה עם הצאן ולא היתה ראוי לאיש כלל. ומה שיורה על זה מה שאמר לו ברחל בתך הקטנה, כי בידוע שרחל קטנה מלאה, אבל באורו מצד שהיא קטנה איני יכול לנשאה עכשיו ומפני זה אמתין לה שבע שנים ואעבוד אותך, ואע"פ שהיתה ראויה לביאה הנה יעקב גוף של קדושה לא חשב להיות עמה עד מלאת הימים שתהיה ראויה לבנים ויוכל לקיים המצוה, כי יודע היה בי"ב שבטים העתידין לצאת ממנו ומה תועלת שישא אשה ויהיה בטל, וע"כ לא רצה לנשאה עד עבור שבע שנים ותהיה ראויה להריון. ורבינו שלמה ז"ל פירש מה שהוסיף לומר בתך הקטנה לפי שהיה לבן אצלו בחזקת רמאי וחשב אולי יביא לו אשה מן השוק ששמה רחל לכך הוצרך לומר בתך, ושמא יביא לו את לאה ויאמר זו בתי לכך הוסיף לומר הקטנה. והנה יעקב נזהר בזה כדי שלא ירמהו לבן ואעפ"כ רמהו לבסוף ולא הועיל לו כלום והכניס לו לאה במקום רחל.

אוֹר הַחַיִּים ויאמר לבן וגו' הכי אחי וגו'. קשה מי אמר לו חנם הוא עובדו, ועוד לו יהיה כדבריו ומה בכך אם עובדו חנם, ואם רצונו לומר שהוא שונא מתנות כן יחיה, הלא מצינו שאוהב הגזל ומכל שכן שיהיה חפץ בניתן לו ברצון: אכן שפתותיו ברור מללו כי לא בא אלא להמעיט שכרו של יעקב, והוא על דרך מה שכתב הרמב"ם (הל' שלוחין ושותפין פ"ו ופ"ח) שכל שלא התנה הרועה עם בעל הבית יטול שכרו בחלק הפקדון שליש הריוח ובעגלים וסייחים ב' שלישים, לזה חש לבן כי טעמו של יעקב שלא בירר שדעתו ליטול שליש בגדולים וב' שלישים בעגלים וגו' ויחרד הרמאי על הדבר, והן אמת אם היה יעקב כאחד הסכלים לא יקפיד עליו שנתכוין לזה אז או שיתן דעתו אחר כך, ויעלים לבן עיניו ממנו לעובדו חנם, אלא למה שקדם לו שהודיע שיערים גם הוא עם הערום לזה רצה לגלות, והוא אומרו הכי אחי אתה ערום כמותי כדרך אומרו (י"ב) אחי אביה הוא וכמו שנודע לו ממעשיו אשר ספר לו: ועבדתני חנם פירוש היאומן שתעבוד חנם, הא ודאי שתבא בטענה לבסוף ותקח מה שראוי לקחת במשפט, לזה אני רוצה שתגלה דעתך הגידה לי וגו', וכל תנאי שבממון קיים:

טז וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל׃

אוּנְקְלוֹס וּלְלָבָן תַּרְתֵּין בְּנָן שׁוּם רַבְּתָא לֵאָה וְשׁוּם זְעֶרְתָּא רָחֵל

רַשְׁבַּ״ם וללבן שתי בנות: הפסיק תשובת דבריו של יעקב כי לפי שהיו לו שתי בנות והקטנה מצאה חן בעיניו לפיכך ביקש את הקטנה:

אוֹר הַחַיִּים וללבן שתי בנות וגו'. נתכוין הכתוב לומר שהיו נכרות ומפורסמות שהגדולה היא לאה והקטנה היא רחל שלא היה יכול לומר כי הגדולה היא הקרואה רחל, גם דקדק לומר הגדולה הקטנה לומר כי לא היו בגדר להחליפם ויעשה קטנה גדולה וירמה ליעקב בתת לו לאה ויאמר כי היא הקטנה ששמה רחל כי הגדולה היתה גדולה ביותר והקטנה קטנה ביותר, והוא אומרו הגדולה פי' שהיתה לאה גדולה בפני עצמה לא בערך רחל לבד היתה גדולה ממנה בשנה או שנתים שההיכר אינו ברור כל כך, ורחל גם כן היתה קטנה ביותר בפני עצמה לא בערך לאה לבד כמו שתאמר כי לאה היתה בת כ' שנה ומעלה ורחל כבת ה' כבת ז', ומעתה אין מקום ללבן לרמות יעקב בתנאו:

יז וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת־תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה׃

רַשִׁ״י רכות. שֶׁהָיְתָה סְבוּרָה לַעֲלוֹת בְּגוֹרָלוֹ שֶׁל עֵשָׂו וּבוֹכָה, שֶׁהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים שְׁנֵי בָנִים לְרִבְקָה וּשְׁתֵּי בָנוֹת לְלָבָן, הַגְּדוֹלָה לַגָּדוֹל וְהַקְּטַנָּה לַקָּטָן (בבא בתרא קכ"ג): תאר. הוּא צוּרַת הַפַּרְצוּף, לְשׁוֹן יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד: (ישעיהו מ"ד, י"ג), קונ"פאש בלע"ז: מראה. הוּא זִיו קְלַסְתֵּר:

אוּנְקְלוֹס וְעֵינֵי לֵאָה יָאֲיָן וְרָחֵל הֲוַת שַׁפִּירָא בְרֵיוָא וְיָאֲיָא בְחֶזְוָא

רַשְׁבַּ״ם רכות: נאות, וורש ב"ל, וכלה שעיניה נאות אין כל גופה צריך בדיקה, ועינים שחורות אינן רכות כלבנות: יפת תואר: כמו במחוגה יתארהו דפוס החוטם והמצח והפה והלחיים: יפת מראה: לבן ואדמדם:

אִבְּן עֶזְרָא רכות. כמשמעו ויש שואלים למה היו כן בעבור שחשבו שמחשבות השם כמחשבותיהם וכל הנבראים ראויות צורתן להיות שוות. ובן אפרים אמר שהוא חסר אלף וטעמו ארוכות והוא היה חסר אלף: יפת תאר. כמו ותאר לכם הגבול. כל אבר כעין והאף והפה יפה: ומראה הכל יפה. או מראה על עין הפנים הנראה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ועיני לאה רכות. כתב החכם ר' אברהם ז"ל ובן אפרים אמר כי מלת רכות חסר אל"ף וטעמו ארוכות והוא היה חסר אל"ף, ע"כ.

סְפוֹרְנוֹ יפת תאר. יפת התמונה מענין ובמחוגה יתארהו: ויפת מראה. בצבע העור שהיה צח ואדום כי אמנם הצבע הוא מושג לחוש הראות:

אוֹר הַחַיִּים ועיני לאה רכות וגו'. אין ראוי לספר הכתוב גנאי הצדקת אם הבנים שבטי יה ח"ו אלא נתכוין להודיע שאין מציאות ללבן להחליפם כי משונית היתה לאה מרחל, כי לאה מלבד שלא היתה יפיפיה אלא שעוד לה שעיניה רכות והוא ענף מכיעור הגוף, ורחל לא מלבד שלא היה בה כיעור אלא שהיתה יפת תואר ויפת מראה, ומעתה הרי ננעלו בפני לבן אופן הרמאות ובטלו רמאותיו: יפת תאר ויפת מראה. פי' שיש ב' בחינות ביופי, הא' בכל פרט ופרט כמו שתאמר העינים האף הרקת צואר, וצא ולמד ממה שפרט שלמה המלך בשיר השירים, ובחינה ב' היא כללות הפנים וכללות הגוף, לזה אמר יפת תאר ויפת מראה שהיו פרטיה כל אחד יפה בפני עצמו וגם בדרך התקבצותם יחד: עוד ירצה יפת תואר כמשמעה, ויפת מראה שהיה לה חן שיתאוה לה כל רואה:

יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה׃

רַשִׁ״י אעבדך שבע שנים. הֵם יָמִים אֲחָדִים שֶׁאָמְרָה לוֹ אִמּוֹ וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים (בראשית רבה); וְתֵדַע שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁהֲרֵי כְתִיב וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים (בראשית כ"ט): ברחל בתך הקטנה. כָּל הַסִּימָנִים הַלָּלוּ לָמָּה? לְפִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא רַמַּאי, אָמַר לוֹ, אֶעֱבָדְךָ בְרָחֵל, וְשֶׁמָּא תֹּאמַר רָחֵל אֲחֶרֶת מִן הַשּׁוּק, תַּלְמוּד לוֹמַר בִּתְּךָ, וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אַחֲלִיף לְלֵאָה שְׁמָהּ וְאֶקְרָא שְׁמָהּ רָחֵל, תַּלְמוּד לוֹמַר הַקְּטַנָּה; וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹעִיל, שֶׁהֲרֵי רִמָּהוּ:

אוּנְקְלוֹס וּרְחֵם יַעֲקֹב יָת רָחֵל וַאֲמַר אֶפְלְחִנָּךְ שְׁבַע שְׁנִין בְּרָחֵל בְּרַתָּךְ זְעֶרְתָּא

סְפוֹרְנוֹ אעבדך שבע שנים ברחל. אין ספק שלא היה הצדיק נושא אשה להעמיד בנים אם לא היה בידו לפרנסה בפרט בשאר וכסות כאמרם ז"ל (יבמות פ' הבא על יבמתו) נושא אדם כמה נשי' והוא דאית ליה למיקם בספוקייהו וכן אין לחשוב שלבן שהי' בעל ממון יתן לו בנותיו אם לא היה בידו לפרנסם אם כן באמרו כי במקלי עברתי היתה הכונה שלא היה בידו אז מקנה ולא דרך לעשות מלאכה להרויח ולהתפרנס בה וענין העבודה בשביל רחל היה למוהר כמנהגם שהיו נותנים מוהר לאב שיתן את בתו כאמור אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמהר הבתולות ומה שאמרו אחר כך כי מכרנו היה שחשבו בענותן שהיה המוהר יותר מן הראוי בשבילן: בתך הקטנה. כי תוך ז' שנים יהיה עתה עת דודים ותוכל בין כך להשיא הגדולה:

אוֹר הַחַיִּים ויאהב יעקב את רחל. פי' לא לצד יופיה אלא לצד מה שרחל בת זוגו: או יאמר על דרך אומרם ז"ל בדין זיווג תלמיד חכם שצריך שתהיה לו אשה נאה כנגד יצר הרע, והגם כי ישתנה יעקב למעליותא שמושלל מיצר הרע, עם כל זה התורה תלמד לאדם דעת: אעבדך שבע שנים. צדיק זה יכוין תמיד להכניע עצמו שבע, וגם בהשתחויתו לאחיו שבע פעמים, והוא סוד שבע יפול צדיק וקם אחרי נפלו, ואולי שנתן שוויה במה ששעבד עצמו ז' שנים שהוא יותר מכדי שני עבד עברי: ברחל בתך הקטנה. ברחל ולא בלאה, בתך ולא רחל אחרת מן השוק, הקטנה שלא תחליף שמות בנותיך ותקרא לגדולה רחל, הקטנה אני אומר ולא הגדולה, ולא יועיל לך שינוי השם שתקרא לה רחל:

יט וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לָבָן טַב דְּאֶתֵּן יָתַהּ לָךְ מִדְּאֶתֵּן יָתַהּ לִגְבַר אָחֳרָן תִּיב עִמִּי

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי טוב תתי אותה לך. פירש רבינו חננאל אע"פ שנתינתה לאיש אחר טוב שא"א לאשה בלא איש ולא איש בלא אשה, כענין שכתוב (בראשית ב) לא טוב היות האדם לבדו. טוב אתה מזולתך, וזהו שני דברים טובים האחד טוב מחברו. ועוד מצינו שני דברים רעים האחד טוב מחבירו (איכה ד) טובים היו חללי חרב מחללי רעב. ועוד מצינו ב' דברים האחד טוב והשני פחות (קהלת ד) טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל. והאחד טוב מחבירו (משלי טו) טוב ארחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו. ועוד שני דברים טובים ויש שלישי טוב משניהם (קהלת ה) טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. וטוב משניהם מי שידור וישלם. וכמוהו (קהלת ד) ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, וטוב משניהם את אשר עדן לא היה.

אוֹר הַחַיִּים ויאמר לבן טוב תתי וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין אמר כן לבן. גם איך יוצדק לומר טוב תתי לך מתתי וגו' אם אחר לא יעבוד, ואולי ששקר לבן בזה ורמז לו כי יש אחר שיעבוד כמו כן בעד רחל, ועוד קשה איך יוצדק לומר תתי לשון מתנה כיון שהוא עובד בעדה שבע שנים שהוא כדי דמיה, כי הלא תדע שהקונה עבד עברי שש שנים יעבוד והרי הוא נתן שוויו בעד שווי רחל: עוד צריך לדעת אומרו שבה עמדי שהוא שפת יתר: אכן מחשבתו הרעה נכרת מתוך דבריו כי נתכוין לרמות לתת לו לאה כמו שעשה אחר כך, ולזה הקדים לדבר אליו כדברים האלה, וזה הוא שיעור דבריו טוב תתי אותה לך אמר לשון מתנה לשלול כי אין זה מכר לומר לו לבסוף הן אותה קניתי ממך כמו שכן אמר הלא ברחל וגו' וכמו שאבאר שם בעזרת ה', וחש שיבין יעקב שבתורת מתנה מוחלטת הוא נותנה ולבסוף יבא עליו בטענת הבה שכר שבע שנים שעבד, לזה אמר כי העבודה שעובד עמו תהיה בעד מה שבוחר בו יותר מאיש אחר, וזה הוא שיעור הכתוב טוב תתי אותה לך ואבחר בך לצד מה שאתה עובד עמי מתתי אותה לאיש אחר בלא עבודה, ולעולם אין זה שוויה של רחל ולא בבחינת מכר הוא מכניסה. ואומרו שבה עמדי מתנה עליו שישב עמו ולא ירחיק נדוד ויעבוד מרחוק אלא עמו ישב כל זמן העבודה שתהיה עיניו פקוחות על עבודתו. עוד הערים לומר אליו שישב עמו עד עולם, וכמו שהתנה (ש"ר א') יתרו עם משה ולא הוצרך להשביעו על הדבר מפני שהם דברים הנקנים באמירה. ויתרו שהוצרך להשביעו למשה, נתכוון לחייבו אפילו תתרצה צפורה ללכת השביעו על דעתו לשבת את האיש. וטענה זו היה בדעתו לטעון כנגד יעקב כשיצטרך, ולזה צוה ה' אליו (פ' ל"א) השמר לך פן תדבר עם יעקב, ויעקב לא עשה שמירה לזה כי דברי לבן דברם אליו בדרך חיבה על זה הדרך ולמי אתן בתי טוב ממך שב בני עמדי פי' כי אנשים אחים אנחנו ולבבו לא כן יחשוב:

כ וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ׃

אוּנְקְלוֹס וּפְלַח יַעֲקֹב בְּרָחֵל שְׁבַע שְׁנִין וַהֲווֹ בְעֵינוֹהִי כְּיוֹמִין זְעִירִין כַּד רְחֵים יָתַהּ

אִבְּן עֶזְרָא ויעבד יעקב ברחל. בעבור רחל:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויהיו בעיניו כימים אחדים. היה ראוי שיהיו בעיניו כימים מרובים, אבל לענין טורח העבודה אמר כן כי היו אצלו ימים אחדים לא מנין שנים ולא מנין חדשים, וכן אמר כי מלאו ימי ולא אמר שנותי, וזה להמעיט בעיניו טורח שבע שנים.

סְפוֹרְנוֹ ויהיו בעיניו כימים אחדים. שחשב שהיה ראוי לתת מהר רב מזה: באהבתה אותה. שהאהבה מקלקלת השורה:

אוֹר הַחַיִּים ויעבוד יעקב ברחל וגו'. טעם אומרו ברחל פירוש היה מפרסם בשעת עבודה כי בעד רחל היה עובד והיא לו חלף עבודתו מלבן, גם מפרסם לשלול לאה לבל ישכח הדבר ותהיה כפירה בינו ובינו:

כא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־לָבָן הָבָה אֶת־אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ׃

רַשִׁ״י מלאו ימי. שֶׁאָמְרָה לִי אִמִּי, וְעוֹד מָלְאוּ יָמַי, שֶׁהֲרֵי אֲנִי בֶן פ"ד שָׁנָה וְאֵימָתַי אַעֲמִיד י"ב שְׁבָטִים? וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ, וְהֲלֹא קַל שֶׁבַּקַּלִּים אֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן? אֶלָּא לְהוֹלִיד תּוֹלָדוֹת אָמַר כֵּן:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יַעֲקֹב לְלָבָן הַב יָת אִתְּתִי אֲרֵי אַשְׁלֵמִית יוֹמֵי פָלְחָנִי וְאֵעוֹל לְוָתַהּ

רַשְׁבַּ״ם כי מלאו ימי: שבע שנים עבדתיך:

רַמְבַּ״ן כי מלאו ימי שאמרה לי אמי ועוד כי מלאו ימי הריני בן פ"ד שנה ואימתי אעמיד י"ב שבטים לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ט:כ״א):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואבואה אליה. כתב הרמב"ן אין זה דרך מוסר אף כי בצדיקים. אבל יאמר הכתוב ואבואה אליה לא שתתן אותה ואלך לדרכי אבל שאשאנה ואשלים מעט הימים אשר עלי כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך ואעזוב המקנה אשר לך, ע"כ. ויתכן לפרש כי הדבור הזה ליעקב לא היה מצד התאוה שהיה בו רוע מוסר רק מצד השכל. וידוע שאין הפרש אצל השכל בין אברי המשגל לשאר האברים כגון הפנים והידים, ומעולם אדם ואשתו לא עשו להם חגורות לכסות בשר ערוה עד שאכלו והמשיכו כח מעץ הדעת ונתלבשו בתאוות, וכיון שכן היו האבות שכליים כמלאכי השרת אין לתמוה עליהם בדבר הזה, כי כל כוונתם בהשתמשם בכלי הגוף כדי להמשך אחר השכל. גם האמהות רחל ולאה שהיו מריבות זו עם זו על הפעולה הזאת הטבעית כל דבריהם היו מן המין הזה, כי היו יודעות ברוה"ק שי"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב מארבע נשים. וזהו שאמרה לאה לרחל המעט קחתך את אישי וגו', והשיבה רחל לכן ישכב עמך הלילה, ולאה שיצאה לקראתו ואמרה לו אלי תבא כי שכור שכרתיך, לא היתה כונתן רדיפת התאוה ח"ו כי אם כוונת המצוה בלבד כאשר ידעו בנבואה. והדבור הזה כנבואה באבות שכל פעולותיהם נמשכות אחר השכל וכל דבריהם אפילו השיחה שלהם על פיו יחנו ועל פיו יסעו, גם באמהות הנביאות, אין בהן כעור ולא רוע מוסר. וראיה ברורה לזה מה שדרשו רז"ל, רחל שזלזלה במשכבו של צדיק לא זכתה להקבר עמו, לאה שתבעה ואמרה לו אלי תבא כי שכר שכרתיך נשתכרה שיצא ממנה יששכר, וזהו וישכב עמה בלילה הוא לא אמר בלילה ההוא אלא בלילה הוא לפי שהוא שמו של הקב"ה. וזהו שאמרה לאה נתן אלהים שכרי כלומר שכרי כפי כוונתי, כלשון (ישעיה מ) הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. ועוד מתוך מה שכתוב וישמע אלהים אל לאה יורה שהתפללה להקב"ה. והא למדת כי על הפעולה הטבעית הזאת נענשה זו ונשתכרה זו, והשכר והעונש אינו כי אם על מעשה המצות, והנה הענינים כולם יורו ויעידו כי כוונתם היתה למצוה.

סְפוֹרְנוֹ ואבואה אליה. נעשה הנשואין לא האירוסין בלבד כי חפץ להשיג נחלת ה' בנים:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר יעקב [וגו'] הבה וגו'. טעם אומרו ואבואה אליה והוא לשון בלתי נכון לצדיקו של עולם. יתבאר על דרך מה שכתב רמב"ם פ"ה מהלכות אישות הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עמך ועשה אינה מקודשת וכו' שכל השכר מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת ע"כ, לזה אמר הבה וגו' והטעם לפי שלא קניתי אותה במה שעבדתי וצריך אני לקנותה בביאה שהאשה נקנית בביאה, והוא אומרו ואבואה אליה כי בעבודה לא קנה שהי' מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת: או יאמר על זה הדרך הלא תמצא שאמרה רחל הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו, וכתב רמב"ם (הל' מכירה פ"ז) בדין לוקח עבדים וקרקעות במלוה אף על פי שאין הדמים במציאות קנה ע"כ, והוא אומרו הבה את אשתי פי' כבר היא אשתי כי אני סובר כהרמב"ם ומציאות שלפנינו דין מכר יש בו וכבר זכיתי בה הגם שאין הדמים בעין ומה שאני אומר לך הבה לא לגמר הקנאה שכבר קנויה היא אלא לבא עליה כדרך כל הארץ, והוא אומרו ואבואה אליה לשלול מדעתו לבל יחשוב שעדיין לא קנאה:

כב וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה׃

אוּנְקְלוֹס וּכְנַשׁ לָבָן יָת כָּל אֲנָשֵׁי אַתְרָא וַעֲבַד מִשְׁתְּיָא

כג וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת־לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְרַמְשָׁא וּדְבַר יָת לֵאָה בְרַתֵּהּ וְאָעֵיל יָתַהּ לְוָתֵהּ וְעַל לְוָתַהּ

רַשְׁבַּ״ם והנה היא לאה: בדבר שלא נודע תחילה אומר והנה, וכן והנה חלום:

אוֹר הַחַיִּים ויהי בערב וגו'. צער גדול גרם בהטעת הצדיק וגרם פיזור תוקף הקדושה, וצא ולמד (זהר וישלח קע"ו) כי זה סיבה שנעקרה קדושת הבכור אשר בו יתקבצו מלכות וכהונה ושקל כפול בירושה, ולצד המעשה שחשב יעקב ברחל ועשה פעולתו בלאה נתפזרו בחינ' הקדושה ותחלש גבורת הקודש: ויקח את לאה. אולי שלא רצתה לרמות יעקב ולקחה בעל כרחה או בריצוי דברים וזולת זה לא היה צריך לומר אלא ויבא לאה בתו אליו: ויבא אותה. הערים להביאה בידו ולא מסרה לא לשלוחי האב ולא לשלוחי הבעל כדי שלא יהיה לו זמן להכיר בה קודם והביאה בידו ואין מהמוסר לחתן להזדמן לפניו, ושם עמד לבן עד סמוך לביאתו אליה להמעיט לו זמן ההכרה: ויבא אליה. טעם שלא הרגיש בה הוא לחששת צדיק וישר ונאמן רוח לבל יכשל במכשול האנושי אשר יתאוו תאוה קודם קרוב אליה ויטיפו ממנו צחצוחי טומאה קודם התחלת מצוה. ומי לנו גדול מיעקב אבינו עדות לו בתורה (לקמן מ"ט ג') ראשית אוני, ועיין מה שכתבנו שם, אשר על כן הרחיק הראות בה ותיכף ומיד בא אליה לשמור חומו בל יחלל בריתו ברית קודש, וגם אחר גמר ביאה לא הכיר בה כי כיבה הנרות כמשפט לאוהבי שמו (שו"ע או"ח רמ) עד אור הבוקר:

כד וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת־זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה׃

אוּנְקְלוֹס וִיהַב לָבָן לַהּ יָת זִלְפָּה אַמְתֵהּ לְלֵאָה בְרַתֵּהּ לְאַמְהוּ

אוֹר הַחַיִּים ללאה בתו שפחה. קשה למה הוצרך לומר ללאה בתו ולא הספיק במה שאמר בסמוך ויתן לבן לה ומובן הדבר כי על לאה הוא אומר, מה תאמר שאין מובן אם כן למה כתב תיבת לה מקודם. עוד למה אמר שפחה ולא אמר לשפחה: אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל זלפה ובלהה נפלו בירושה לרחל ולאה מכתובת אמם, והוא שאמר הכתוב ללאה בתו שפחה פי' מודיע הכתוב כי שלה היא שפחה וירשה אותה מאמה. ולזה דקדק הכתוב לומר בתו, לרמוז כי לצד שהיתה בתו היא שקנתה שפחה זו מכתובת אמה לא שהיא קנתה אותה מאמצעות דבר אחר. ולדרך זה ידויק גם כן אומרו ויתן לבן שלא היה צריך להזכיר שמו ומובן מאומרו ללאה בתו כי בלבן דבר הכתוב, אלא לומר שמתנה זו אינה מתנה כפי האמת כי שלה היתה מקודם אלא לבן הוא שמחשיבה בגדר מתנה, וזה רמוז בתיבת בתו:

כה וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה־הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל־לָבָן מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי׃

רַשִׁ״י ויהי בבקר והנה היא לאה. אֲבָל בַּלַּיְלָה לֹא הָיְתָה לֵאָה, לְפִי שֶׁמָּסַר יַעֲקֹב סִימָנִים לְרָחֵל, וּכְשֶׁרָאֲתָה רָחֵל שֶׁמַּכְנִיסִין לוֹ לֵאָה אָמְרָה: עַכְשָׁו תִּכָּלֵם אֲחוֹתִי, עָמְדָה וּמָסְרָה לָהּ אוֹתָן סִימָנִים (מגילה י"ג):

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְצַפְרָא וְהָא הִיא לֵאָה וַאֲמַר לְלָבָן מָה דָּא עֲבַדְתָּ לִּי הֲלָא בְרָחֵל פְּלָחִית עִמָּךְ וּלְמָא שַׁקַּרְתָּ בִּי

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והנה היא לאה. דרשו רז"ל וכי עד השתא לאו לאה היא אלא יעקב מסר סמנים לרחל וכשראתה שמכניסין לו לאה אמרה עכשיו תכלם אחותי עמדה ומסרה לה הסימנים. רחל תפשה פלך שתיקה לאה תפשה פלך הודיה. רחל תפשה פלך שתיקה שהיה יעקב משלח לה סבלונות ולבן נוטלן ממנה ונותנן ללאה ורחל שותקת, לפיכך עמדו כל בניה בעלי שתיקה, שהרי בנימין היה יודע במכירתו של יוסף ושתק. שאול בן בנה מה כתיב ביה (שמואל א י) ואת דבר המלוכה לא הגיד לו. אסתר מה כתיב בה (אסתר ב) אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה. לאה תפשה פלך הודיה אמרה הפעם אודה את ה' עמדו כל בניה בעלי הודיה, יהודה מה כתיב ביה (בראשית מט) יהודה אתה יודוך אחיך. דוד אמר (תהלים קלו) הודו לה' כי טוב. דניאל כתיב ביה (דניאל ו) ומצלא ומודא קדם אלהיה.

אוֹר הַחַיִּים ויהי בבקר. טעם אומרו לשון צער, יגיד על אשר נצטער אותו צדיק על מניעת רחל ממנו: והנה הוא לאה. טעם שכתוב הוא בוא"ו לרמוז דבריהם ז"ל (ב"ר פ"ע) שהיו אנשי המקום מרננים בלילה ואומרים היא לאה ובבקר הכיר הדיבור ההוא שהעירוהו אנשי המקום כי לאה היתה, גם ידוייק תיבת והנה על נכון: מה זאת עשית וגו'. צריך לדעת כוונתו בקבלנות מה זאת, ואם על הרמאות, הרי הוא אומר ולמה רמיתני זה יגיד כי לבד הרמאות קדם לו עוד דבר מגונה: אכן יעקב יקבול על ב' דברים הא' על המעשה שנתן לו לאה במקום רחל. והב' שעשה הדבר בדרך רמאות, ומגלה דעתו בזה שלא היה מקפיד כל כך אם לא היה עושה רמאות זה והיה עובר עליו הדרך באלמות ורשע ממה שעשה לו הרימוי, וטעם הקפדתו לצד מה שיצא לו מזה בטעותו שנתכוון אל רחל והיתה לאה ויצא מזה דברים בלתי הגונים וכמו שפירשתי בפסוק ויהי בערב (כ"ג) והצדיקים יקפידו למה שנוגע אל הרוחניות ביותר: עוד יכוין באומרו ולמה רמיתני כי יש בזה גנאי ליושבת בחיקו שתהיה נשואה בדרך רמאות וזה ירחיק חיבוב הזיווג, ולצד כי החליט בדעתו שבודאי תהיה לו תמיד לאשה הקפיד על זה: עוד נתחכם בדברו כדברים האלה לצד שראה כי מה שהיה היה ואין תרופה לאשר נעשה כי אין מן המוסר לטעון חזרה והסכים בדעתו לקחת גם את רחל לזה לא היה מפליג בהפרש שבין לאה לרחל שחש כי יגדיל לבן בעבודת רחל יותר ויאמר אליו נעשה תנאי מחדש וירצה לקחת יותר מז' שנים, לזה אמר ולמה רמיתני פי' למה עשה הדבר בדרך רמאות כי היה יכול להתרצות בלאה בלא אמצעות הרמאות כי כולן שוים לטובה:

כו וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא־יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לָבָן לָא יִתְעֲבֵד כְּדֵין בְּאַתְרָנָא לְמִתַּן זְעֶרְתָּא קֳדָם רַבְּתָא

סְפוֹרְנוֹ לא יעשה כן במקומנו. לא הניחוני אנשי המקום לקיים דברי:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר לבן לא יעשה כן וגו'. צריך לדעת מה מענה בלשונו לא יעשה וגו' והלא תנאי היה הדבר אעבדך ברחל ומה ענין המנהג לכאן בדבר שהיה תנאי גמור: אכן נתכוון לומר כי אנשי המקום מיחו בידו מעשות כדבר הזה, והוא אומרו לא יעשה כן במקומינו כי היא טענת רבים: עוד נראה כי טענתו היא כי לא היה בפירוש בשעת התנאי שהגם שלא תנשא לאה יתן לו רחל ובזה אין סתירה למנהג מהתנאי כי לעולם תקדים לאה לינשא ובמלאות ז' שנים שיעבוד יעקב אם קדמה לאה ונשאת תיכף ומיד יקח רחל, ואם לאו יהיה יושב ומצפה עד שתקדים הבכירה כמשפטי הארץ, כי אין בתנאי דבר מגיד שהתנו לבטל המנהג, ומעתה כששאלת הבה את אשתי חשבתי שעל לאה אתה אומר כי המנהג מנהג ידוע הוא שאין לתת הצעירה קודם ומן הסתם על לאה אמרת ואין בזה רמאות ולך היה מוטל לדעת כי היא לאה מבלי צורך הודעה, ובזה ביטל טענת רמיתני. ולצד שתחשוב כי יש הפרש ביניהם, לא כן הוא כי שקולים הם אצלי ולא אשאל בעד רחל כי אם ז' שנים. ואם לצד חשקך ברחל ותקפיד על העכבה הנה היא נתונה לך תיכף ומיד אחר עבור ז' ימי משתה של לאה, והוא אומרו מלא שבוע זאת פי' ז' ימי משתה ותיכף אתן לך רחל במוקדם בעד עבודה שתעבוד עוד שבע שנים, וזה היה מבוקשו של יעקב שקבל עליו לא להחזיר לאה ח"ו. ויש לנו לדעת איך לא חש יעקב מקודם לטענה זו שאין דרך לתת הצעירה וכו', יש לומר שחשב שעל לבן לגלות לו הדבר וזולת זה אין דבר זה מההקפדה המעכבת כשירצה האב לתת הצעירה וכששאל הבה את אשתי מן הסתם על רחל הוא אומר והיה לו ללבן לומר אליו כי לא יכול לתת לו רחל קודם שתנשא לאה והיה הדבר תלוי ביד יעקב או להמתין עד שתנשא לאה או לקחת לאה ואין זה אלא מן השם לבן הארמי וכל טענותיו שכתבתי יש עליהם סתירה ושמו יגיד עליו:

כז מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם־אֶת־זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע־שָׁנִים אֲחֵרוֹת׃

רַשִׁ״י מלא שבע זאת. דָּבוּק הוּא, שֶׁהֲרֵי נָקוּד בַּחֲטָף, שָׁבוּעַ שֶׁל זֹאת, וְהֵן שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, בְּתַלְמוּד יְרוּשׁ' בְּמוֹעֵד קָטָן (וְאִ"אֶ לוֹמַר שָׁבוּעַ מַמָּשׁ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה צָרִיךְ לְהִנָּקֵד בְּפַתָּח הַשִּׁי"ן; וְעוֹד שֶׁשָּׁבוּעַ לְשׁוֹן זָכָר, כְּדִכְתִיב שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, לְפִיכָךְ אֵין מַשְׁמַע שָׁבוּעַ אֶלָּא שִׁבְעָה, שטיי"נא בְּלַעַז): ונתנה לך. לְשׁוֹן רַבִּים, כְּמוֹ נֵרְדָה וְנָבְלָה וְנִשְׂרְפָה (בראשית י"א), אַף זֶה לְשׁוֹן וְנִתֵּן: גם את זאת. מִיָּד לְאַחַר שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וְתַעֲבֹד לְאַחַר נִשּׂוּאֶיהָ:

אוּנְקְלוֹס אַשְׁלִים שְׁבוּעֲתָא דְדָא וְנִתֵּן לָךְ אַף יָת דָּא בְּפָלְחָנָא דִּי תִפְלַח עִמִּי עוֹד שְׁבַע שְׁנִין אָחֳרָנִין

רַשְׁבַּ״ם מלא שבוע זאת: שבעת ימי המשתה של לאה: ונתנה: ותנתן לך גם את זאת מיד בעבודה אשר תעבוד עמדי אחרי נשואי רחל עוד שבע שנים אחרות, כדכתיב ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני וגו', כי עכשיו הושלמו ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך:

אִבְּן עֶזְרָא מלא שבוע זאת. ז' ימי המשתה וזאת על לאה:

רַמְבַּ״ן מלא שבוע זאת דבק הוא בחטף שבוע של זאת והן ז' ימי המשתה גם זה לשון רש"י (רש"י על בראשית כ״ט:כ״ז) ואם כן למה לא פירש הרב מלאו ימי על שני העבודה והתנאי ששלמו כדברי אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית כ״ט:כ״ז) והוא משמעות הכתוב באמת ובשביל הימים שאמרה לו אמו גם מפני זקנתו לא יתן לו לבן בתו קודם זמנו אשר התנו שניהם ודי שיקיים תנאו וכדברי אונקלוס הוא שנצטרך לפרש מלא שבוע זאת על ימי המשתה כי ימי העבודה שלמים היו כאשר אמר לו יעקב וכן פירש רבי אברהם (אבן עזרא על בראשית כ״ט:כ״ז) ואני לא ידעתי כי שבעת ימי המשתה תקנת משה רבינו לישראל (ירושלמי כתובות פ"א ה"א) ואולי נאמר שנהגו בהם מתחלה נכבדי האומות כענין באבילות דכתיב (בראשית נ׳:י׳) ויעש לאביו אבל שבעת ימים ומה שלמדו כאן בירושלמי (מו"ק פ"א ה"ז) ובבראשית רבה (בראשית רבה ע׳:י״ט) שאין מערבין שמחה בשמחה סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם התורה אבל בגמרא שלנו (מו"ק ט) לא למדוה מכאן ודרשוה מויעש שלמה את החג (מלכים א ח סה) ויתכן לומר כי היה זה מחלוף משכורתו עשרת מונים (בראשית ל״א:מ״א) כי יעקב אמר לו מתחלה כי מלאו הימים ולבן שתק ונתן לו לאה ואחר כן אמר לו לבן מלא שבוע זאת כי עדיין לא מלאו ימי עבודת לאה וקודם זמני נתתיה לך ויעקב שמע אליו וימלא אותם כדברי לבן כי מה יוכל לעשות והוא ברחל יחפוץ ולכן לא אמר הכתוב בתחילה "ויהי במלאת הימים ויאמר יעקב וגו'" ועוד יתכן לומר כי כאשר היה בשנה השביעית אמר יעקב ללבן הבה את אשתי כי מלאו ימי שזו שנת מלאת הימים וכן זקן עם מלא ימים (ירמיהו ו יא) הוא אשר הגיעו לשנת סופו וכן עד יום מלאת ימי מלואיכם (ויקרא ח לג) עד יום השביעי שבו ימלאו ימי המלואים או שאמר "מלאו" בעבור שהיו קרובים להמלא וחשובים כמלאים וכמוהו רבים וכן בסדר האחר (בראשית ל״ה:י״ח) בצאת נפשה כי מתה בהיותה קרובה לכך וחשובה כאילו מתה וזה טעם ואבואה אליה כלומר לא שתתן אותה ואלכה אבל שאשאנה ואשלים מעט הימים אשר עלי כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך ורבותינו עשו מדרש (ב"ר ע יח) בלשון "ואבואה אליה" בעבור שאיננו דרך מוסר להזכיר כן אף כי בצדיקים אבל הכוונה היא מה שאמרתי ואחרי כן אמר לו לבן מלא שבוע השנים של לאה זאת כי אולי בעבור שעברתי על דעתך לא תשלים אותן או כדי שיהיה ידוע מתי התחילו ימי עבודת רחל ואז אתן לך האחרת בעבודה אשר תעבוד עמדי לאחר הנישואין: ונתנה לך לשון רבים נרדה ונבלה שם (בראשית י״א:ז׳) ונשרפה (שם פסוק ג) אף זה לשון ונתן זה פירש"י (רש"י על בראשית כ״ט:כ״ז) ולא אמר למה יתפוס היחיד לשון הרבים אולי יחשוב שהוא דרך הנכבדים בלשון הקדש כמאמר אחרים (ראה ראב"ע לעיל א כו) ורבי אברהם אמר בכאן (שם) שהוא בנין נפעל והו"ו השיבו לעתיד ופירושו ותנתן לך והנכון בעיני כי דברי לבן בערמה אמר ליעקב לא יעשה כן במקומנו כי לא יניחוני אנשי המקום לעשות כן כי נבלה הוא אצלם אבל תמלא שבוע זאת ונתן לך אני וכל אנשי המקום גם את זאת שכלנו נסכים בדבר ונעשה לך כבוד ומשתה כאשר עשינו בראשונה:

סְפוֹרְנוֹ ונתנה לך. ואז יסכימו גם הם:

כח וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה׃

אוּנְקְלוֹס וַעֲבַד יַעֲקֹב כֵּן וְאַשְׁלֵים שְׁבוּעֲתָא דְדָא וִיהַב לֵהּ יָת רָחֵל בְּרַתֵּהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ

אוֹר הַחַיִּים לו לאשה. מגיד הכתוב באומרו לו וגו' כי עקרת הבית היא רחל כי היא בת זוגו:

כט וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת־בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה׃

אוּנְקְלוֹס וִיהַב לָבָן לְרָחֵל בְּרַתֵּהּ יָת בִּלְהָה אַמְתֵהּ לַהּ לְאַמְהוּ

אוֹר הַחַיִּים לה לשפחה. דקדק לומר תיבת לה, לומר שלה היא השפחה, וכמו שפירשתי בפסוק (כ"ד) ויתן לבן את זלפה: או ירצה שהתנה עמה שאין זכות לבעלה בה, על דרך מה שכתב רמב"ם פכ"ב מהלכות אישות הנותן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה זכות בה אין הבעל אוכל פירות כי כל מה שיש לדרוש בלבן לגנאי דרשינן:

ל וַיָּבֹא גַּם אֶל־רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם־אֶת־רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע־שָׁנִים אֲחֵרוֹת׃

רַשִׁ״י עוד שבע שנים אחרות. אֲחֵרוֹת הִקִּישָׁן לָרִאשׁוֹנוֹת, מָה רִאשׁוֹנוֹת בֶּאֱמוּנָה אַף הָאַחֲרוֹנוֹת בֶּאֱמוּנָה, וְאַעַ"פִּ שֶׁבְּרַמָּאוּת בָּא עָלָיו (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וְעַל אַף לְּוַת רָחֵל וּרְחֵים אַף יָת רָחֵל מִלֵּאָה וּפְלַח עִמֵּהּ עוֹד שְׁבַע שְׁנִין אָחֳרָנִין

רַשְׁבַּ״ם ויאהב גם את רחל: וגם אהבה יותר מלאה, כלומר בא אליה וגם אהבה, רוב גם הפוכים כן בתורה וכן וברכתם גם אותי, גם תברכו אותי, וכן כי עתה גם אותך הרגתי הנה לחצתי רגלך ונעשיתה שפי ופסח גם עדיין הייתי הורג אותך:

רַמְבַּ״ן ויאהב גם את רחל הזכיר הכתוב שגם אהב רחל יותר מלאה והטעם בעבור כי הטבע לאהוב יותר האשה אשר ידע האדם בראשונה כענין שהזכירו חכמים בנשים (סנהדרין כב) ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי והנה יעקב אהב רחל מלאה שלא כדרך הארץ וזה טעם "גם":

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי גם את רחל מלאה. הכונה שאהב את לאה אבל רחל יותר. וזה בהפך ממה שהוא טבע העולם לאהוב יותר האשה שידע אדם ראשונה, וכמו שדרשו רז"ל אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. ולפי שאהבה זו היתה שלא כדרך כל הארץ הוסיף ואמר גם את רחל. כך פירש הרמב"ן ז"ל.

סְפוֹרְנוֹ ויאהב גם את רחל. לא בשביל האשות בלבד אבל גם באשר היא רחל בשביל מעשיה הנמשכים לצורתה האשיית: מלאה. אף על פי שהיתה היא הראשונה שאין המנהג שימצא אדם קורת רוח אלא בה כמו שהזכירו רבותינו ז"ל:

כְּלִי יָקָר . משמע שהיה אוהב את לאה, זולת שאהב את רחל יותר מלאה, והפסוק אומר וירא ה' כי שנואה לאה. ועוד מהו גם, ונראה לפי שיתרון החכמה בא מן הסכלות כיתרון האור הבא מן החושך, כי אין ניכר איזו מעלה עד אשר רואין ההעדר ורואין זה כנגד זה, אז נראה ביותר יתרון החכמה והאור, כך יעקב היה אוהב את רחל מצד עצמה, ונוסף על אהבה זו עוד הוסיף בה אהבה מצד לאה, כי ראה את זו כנגד זו ונגלה ביותר יתרונה של רחל, ז"ש ויאהב גם את רחל מלת גם בא לרבות תוספת האהבה הנמשכת לרחל מן לאה, ומ"ם של מלאה אינה מ"ם היתרון. וי"א שתוספת אהבה זו נמשך מלאה בעבור שמסרה סימניה ללאה, ודבר זה חשב לה לצדקה על כן הוסיף בה אהבה.

אוֹר הַחַיִּים ויבא גם אל רחל. טעם אומרו גם ב' פעמים, ואולי שיכוין לרבות שבא בתוספת קביעות אצלה, והוא אומרם ז"ל (ב"ר פ' צ"ח) שהיתה מטתו בקביעות אצל רחל, ולזה אמר ויבא גם אל רחל. ואומ' ויאהב גם את רחל פירוש מלבד תוספת האמור עוד הוסיף לה שאהבה יותר מלאה. ותמצא כי כפי הטבע ההתמדה תמעיט האהבה, וכמו שאמר הכתוב פן ישבעך ושנאך, וההרחקה תוליד התאוה, והוא סוד (שם) מים גנובים ימתקו, ולזה רמז הכתוב באומרו ויבא גם אל רחל בתוספת קביעות ואף על פי כן גם אהב אותה ולא נתמעטה האהבה מצד זה הגם שהיה מתמיד אצלה ולא אצל לאה. ושיעור תיבת מלאה הוא מלאהוב לאה:

לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי־שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי שְׂנִיאֲתָא לֵאָה וִיהַב לַהּ עִדּוּי וְרָחֵל עַקְרָא

רַשְׁבַּ״ם ורחל עקרה: בשביל שכתוב לפנינו שאמרה ליעקב הבה לי בנים כתב כן:

רַמְבַּ״ן כי שנואה לאה הנה לאה רמתה באחותה גם ביעקב כי אם נאמר שנהגה כבוד באביה שאחז בה והכניסה אליו ואל תמר בו היה לה להגיד או לרמוז כי היא לאה אף כי היתה מתנכרת כל הלילה ולפיכך לא הכירה עד שראה אותה בבקר ולכן שנאה יעקב והאלהים יודע כי להנשא אל הצדיק עשתה כן ורחם עליה וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״א:ב׳) כיון שראה יעקב מעשים שרמתה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה וכיון שפקדה הקב"ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש וזה טעם "וירא אלהים" כי חמל עליה שלא יעזבנה ויש אומרים (הרד"ק) כי שתים נשים שהאחת אהובה מאד תקרא השניה שנואה כנגדה כמו שאמר ויאהב גם את רחל מלאה לא ששנאה והיתה בושה בדבר וראה אלהים את עניה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כי שנואה לאה. ח"ו שישנא יעקב את לאה אבל יאמר עליה שנואה בערך רחל שהיתה אהובה ביותר. או אמר שנואה מרחל והשנאה בעבור הקנאה.

סְפוֹרְנוֹ כי שנואה לאה. שהכיר בה אחר כך סימני עקרה כאמרו ויפתח את רחמה וחשב שבשביל זה הסכימה להטעותו: ורחל עקרה. היתה עקרה בטבעה ונשארה כך עד שהאל יתב' פתח את רחמה:

אוֹר הַחַיִּים וירא ה' כי שנואה לאה. יכוין לומר כי ה' לבדו הוא שידע והכיר כי היא שנואה לא כן היא שלא הרגישה בשנאתה אלא שהיתה חושבת שאינה אהובה לבד כאשר אבאר מדבריה בסמוך. ורז"ל (ב"ר פ' ע"א) אמרו שנואה שהיו אומרים זו אשתו של שונא שהוא עשו דכתיב ואת עשו שנאתי, ותקרא על שמו. וכפי זה אם לא היו לה בנים היו מצדיקים הדברים כי לא בת זוגו של יעקב, לזה ויפתח רחמה. ואומרו ורחל עקרה פי' כולי האי ואולי יסיר שנאתה שזו אינה יולדת וזו יולדת: (לב - לג) ותהר לאה וגו' ותהר עוד וגו'. ראיתי לתת לב בסדר השמות כי מן הראוי להקדים הסרת השנאה ואחר כך סיבת האהבה והיא אמרה בראשון עתה יאהבני ובב' הסרת השנאה. עוד מה היא כוונתה באומרה (ל"ד) הפעם ילוה וכי מקודם לא נתלוה לה: אכן הצדקת ע"ה לצד שקדם לה המאמר שעליו חלתה בעיניה כי היא חלקו של עשו, והגם שראתה שנשאת ליעקב אין דבר זה מצדיק בלבה כי היא בת זוגו, ולזה כשראתה שניתן לה בן אמרה ודאי כי לצד רחמי ה' עליה לצד שלא היתה אהובה כי הצדיקים יקיימו מצות חכמים (אבות פ"א ו') לדון לכף זכות, ולזה היתה תמיד דנה לכף זכות ולא עלה על דעתה כי היתה שנואה וכמו שפירשתי בפסוק (ל"א) וירא ה' וגו' ולא כן היתה דעתה, וזו היא מדת המאושרים, אשר על כן כשניתן לה בן ראשון אמרה כי זה בא להשלים החסר שהיא האהבה, וכשראתה שהוסיף ה' ונתן לה בן ב' אמרה למפרע טועה הייתי במה שחשבתי שלא היה לי אלא מחוסר האהבה והרי שמע ה' פירוש מה שלא הבנתי אני כי שנואה אנכי לזה נתן ב', אחד להסיר השנאה ואחד להכניס האהבה, ולזה אמרה (ל"ג) כי שמע ה' כי שנואה וגו', וכשנתן לה בן ג' אמרה מעתה אין טעם בדבר אלא הרי זה בא ללמד כי לא בדרך טעות היו נשואיה כי אם אשתו זאת, והוא אומרה הפעם יצדיק להתלוות לה בתורת אישות כי אם צד הסרת השנאה ונתינת האהבה משום כלימתי עשה ה' היה מספיק בב' בנים ומעתה בג' הוי חזקה כי אני בת זוגו ונישואיה מה' יצא הדבר: עוד נתכוונה באומרה ילוה אישי כי גם בזמן יציאתה מעולם הזה לא תפרד ממנו להיותה בת זוגו וכמאמרם ז"ל (זהר משפטים קב א) כי הזוגות יתלוו בעולם העליון בתמידות, ואמרה הטעם כי ילדתי לו ג' בנים ובג' הוי חזקה כי בת זוגו אני, עוד שצפתה ברוח הקודש שד' נשים יהיו ליעקב וכפי זה עולים לה כפי החשבון ג', וכשניתן לה בן ד' אמרה (ל"ה) הפעם אודה את ה' כי עד עתה היה עושה לה משפט הצריך אבל הפעם הזאת אין זה אלא הפלגת טובתו יתברך וברכה על רוב טובה:

לב וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי־רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי׃

רַשִׁ״י (ותקרא שמו ראובן רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ, אָמְרָה רְאוּ מַה בֵּין בְּנִי לְבֶן חָמִי שֶׁמָּכַר הַבְּכוֹרָה לְיַעֲקֹב, וְזֶה לֹא מְכָרָהּ לְיוֹסֵף וְלֹא עִרְעֵר עָלָיו, וְלֹא עוֹד שֶׁלֹּא עִרְעֵר עָלָיו אֶלָּא שֶׁבִּקֵּשׁ לְהוֹצִיאוֹ מִן הַבּוֹר) (ברכות ז'):

אוּנְקְלוֹס וְעַדִּיאַת לֵּאָה וִילִידַת בָּר וּקְרַת שְׁמֵהּ רְאוּבֵן אֲרֵי אֲמֶרֶת אֲרֵי גְלִי קֳדָם יְיָ עֻלְבּוֹנִי אֲרֵי כְעַן יְרַחֲמִנַנִי בַעֲלִי

רַשְׁבַּ״ם יאהבני: כמו יאהבני וכן הבדל יבדילני כמו יבדילני:

אִבְּן עֶזְרָא יאהבני. בפתחות הבי"ת כמו פן תדבקני הרעה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותהר לאה ותלד בן. הזכיר בכולן ותהר ותלד להורות על תכיפת ענין. וסמך הלידה להריון על שם שהיו יולדות כל אחת לשבעה חדשים שהרי בשבע שנים שניים של עבודת רחל נולדו כל השבטים כלם חוץ מבנימין. והנני מזכיר לך טעם הנולדים לשבעה שהם חיים והנולדים לשמונה מתים. דע כל אחד ואחד משבעה כוכבי לכת משמש חדש אחד, וסדורם ג"כ שצ"ם חנכ"ל. אבל סדר הבריאה הוא חל"ם כצנ"ש לשבעה ימי בראשית. והסדור הזה של חדשי העבור שבתאי משמש חדש ראשון, וצדק חדש שני, וכן בכלם עד לבנה שהיא שביעית, והוא כוכב ממונה על החיים. וע"כ הנולד בשביעי יחיה. אבל כשיכנס בשבתאי שהוא חוזר חלילה והוא שמיני לפי שטבעו של שבתאי קר ויבש שהוא טבע המיתה על כן אין הולד חי בשמיני כי ימית אותו בטבעו שהוא טבע המיתה, ויחזיר אותו טפה כשם שהיה בו מתחילה. אבל כשיעבור השמיני יכנס בתשיעי שהוא צדק והוא כוכב החיים והטוב אז יחיה. והנה רוב הנולדים הם לט' חדשים והם לכוכב צדק שהוא התשיעי בחזרת חלילה, ויש נולדים לעשרה חדשים והם למאדים, ויש נולדים לי"א חדשים והם לחמה. ורז"ל אמרו עובדא הוה ברבה תוספאה דאשתהי ולד עד תריסר ירחי שתא ואכשריה, כלומר שאע"פ שלא היה בעלה מצוי עמה אעפ"כ הכשירו ולא החזיק אותו בחזקת ממזר אלא בחזקת כשר, דכל זמן דלא עברו עדיין י"ב חדש אמרינן רוב בעילות הלך אחר הבעל שלפעמים הולד שוהה י"ב חדש. ודע כי שבעה כוכבי לכת הללו השנים מהם טובים ומועילים מאד והם צדק ונוגה. והשנים מהם מזיקים מאד והם שבתאי ומאדים. והשנים מהם בעלי אורה והם חמה ולבנה, ונשאר כוכב שהוא אמצעי מזוג טוב עם הטובים ורע עם הרעים. ותקרא שמו ראובן. קריאת שמות השבטים לאמותינו לאה ורחל הכל היה ברוה"ק ע"פ מדותיו של הקב"ה. כי לאה בארבעה בניה רמזה כל העשר מלמטה למעלה, קראה הראשון ראובן כנגד מדת הדין היא ה' אחרונה שבשם לפי שממנה יבא לה כח התולדה. וידעה זה מאברהם שנתוסף בשמו אות ה', וכן דרשו ז"ל אברם אינו מוליד אברהם מוליד, ולשון ראובן מלשון ראייה כי הראייה מכח הה' שהיא מדת הדין, ומטעם זה הוא גדול כח עין הרע. וכן שמעון מלשון שמיעה כי השמיעה מכח הוי"ו שבשם שהיא ו' קצוות ולכך אמרה כי ראה ה' כי שמע ה'. הרי לך ראובן ושמעון כנגד מדת הדין ושש קצוותיה הכלולין בה, וכן כונתן בכל שאר השבטים בשמותם, הנני מבאר לך כל אחד מהם במקומו הט אזנך בבאורם.

סְפוֹרְנוֹ בעניי. שהיה בעלי חושדני שהסכמתי להטעותו ותמורת החשד נתן האל ית' לי זרע כענין בסוטה:

לג וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי־שָׁמַע יְהוָה כִּי־שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן־לִי גַּם־אֶת־זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן׃

אוּנְקְלוֹס וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת אֲרֵי שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ אֲרֵי שְׂנִיאֲתָא אֲנָא וִיהַב לִי אַף יָת דֵּין וּקְרַת שְׁמֵהּ שִׁמְעוֹן

סְפוֹרְנוֹ כי שנואה אנכי. ותמורת השנאה המסובבת מן החשד נתן לי גם את זה:

כְּלִי יָקָר . אע"פ שבלידת בן ראשון אמרה כי עתה יאהבני אישי וכ"ש שלא ישנאה, ולמה זה אמרה כי שנואה אנכי. מ"מ נראה שהיא סברה שיהיה כן ולא עלתה בידה, כי היא סברה מאחר שאין אשה אלא לבנים והבן אהוב בלי ספק, ואיך תהיה בור שנואה ומימיה חביבין, ע"כ אמרה כי עתה יאהבני אישי, ואח"כ ראתה שהלכה בטעות שהרי מן הדין היה שאחותי תלד בן שני ומה נתן לי ה' גם את זה אלא לפי שגלוי לפני הש"י שעודנו בשנאתו, לכך אמרה כי שמע ה' הוא ית' לבדו בוחן לבו ושמע כל דבריו שעם לבו, אבל אני לא ידעתי זה כי חשבתי שכבר סרה שנאתו� ועוד יכול להיות, שבלידת בן ראשון אהב אותה וביני ביני נתקלקלה השורה וחזר לשנאתו, כי כן הוא המנהג שבשבעת הלידה ישמח האב ביוצא חלציו ואגבו ישמח גם באשתו אשר לקח, וברוב הימים הכל נשכח וסרה אהבתו, והיא גם היא אמרה בנבואה כי עתה יאהבני אישי, דווקא עתה בשעת לידה וקרוב ללידה, ולא אח"כ וידעה זה מגודל ריחוק לבבו שאהבה זו לא תהיה כי אם לפי שעה, ע"כ אמרה כי עתה, ובבן שני אמרה כי שנואה אנכי. ובבן הג' נאמר על כן קרא שמו לוי, יעקב קרא לו להראות שהוא מסכים לדבריה וכי רצונו לידבק בה אבל בבנים הקודמים היא קראה להם שמות המורים על האהבה, אבל לא ראינו עדיין הסכמתו עד שילדה בן שלישי אז גלה דעתו כי סרה שנאתו מכל וכל.

לד וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי־יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ לֵוִי׃

רַשִׁ״י הפעם ילוה אישי. לְפִי שֶׁהָאִמָּהוֹת נְבִיאוֹת הָיוּ, וְיוֹדְעוֹת שֶׁי"ב שְׁבָטִים יוֹצְאִים מִיַּעֲקֹב וְד' נָשִׁים יִשָּׂא, אָמְרָה, מֵעַתָּה אֵין לוֹ פִתְחוֹן פֶּה עָלַי, שֶׁהֲרֵי נָטַלְתִּי כָּל חֶלְקִי בַּבָּנִים (ברבות ס'): על כן. כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ עַל כֵּן מְרֻבֶּה בְּאֻכְלוֹסִין, חוּץ מִלֵּוִי שֶׁהָאָרוֹן הָיָה מְכַלֶּה בָּהֶם: קרא שמו לוי. בְּכֻלָּם כְּתִיב וַתִּקְרָא, וְזֶה כָתַב בּוֹ קָרָא, וְיֵשׁ מִ"אַ בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה שֶׁשָּׁלַח הַקָּבָּ"ה גַּבְרִיאֵל וֶהֱבִיאוֹ לְפָנָיו וְקָרָא לוֹ שֵׁם זֶה, וְנָתַן לוֹ כ"ד מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה, וְעַל שֵׁם שֶׁלִּוָּהוּ בְמַתָּנוֹת קְרָאוֹ לֵוִי:

אוּנְקְלוֹס וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת הָדָא זִמְנָא יִתְחַבַּר לִי בַעֲלִי אֲרֵי יְלֵידִית לֵהּ תְּלָתָא בְנִין עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵהּ לֵוִי

רַשְׁבַּ״ם על כן קרא שמו לוי: יש לומר שיעקב קרא לו שם:

אִבְּן עֶזְרָא ילוה אישי. כמו ונלוו עליך:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי על כן קרא שמו לוי. חוזר להקב"ה ולכך לא אמר קראה כי הוא יתברך הקורא והמחברו לעבודתו כי הוא העשירי בבנים והעשירי קדש לה', ולפי שידעה בברור שיהיו לחלקה שלשה בנים למעוט, על כן אמרה כי ילדתי לו שלשה בנים, וכוונה בו כנגד חבור הג' שלמעלה הרשומים במלת איש כנרמז בספר הבהיר. וזה טעם ילוה אישי כי שלשתם חבור אחד ודבר אחד. ומטעם זה היו בני לוי מורי התורה והחכמה שנאמר (דברים לג) יורו משפטיך ליעקב. ונחלק שבט לוי לשתי משפחות כהונה ולויה. וכשילדה הרביעי יהודה שהיה יותר מחלקה רצתה לפרט מה שכבר נכלל בשם לוי וקראה שמו יהודה, והוא שנתנה הודאה לבינה שהוא מקום הבנים ואמרה הפעם אודה את ה'. ונמצא למד שהכל נכלל בארבעה בני לאה, ראובן ושמעון רמז לשכינה עם שש קצוותיה, לוי ויהודה רמז לג' שעל גביהן.

סְפוֹרְנוֹ הפעם ילוה. שכבר אני מוחזקת בהיותי רבת בנים כאמרם ז"ל בתלת זמני הוא חזקה:

כְּלִי יָקָר . פירש"י ע"ש שלווהו במתנות כהונה קרא שמו לוי. והכתוב אומר שקראו לוי על שם הפעם ילוה אישי אלי, והקרוב אלי לומר בזה כי האמהות רוח ה' דבר על לשונם, ומה שאמרה בלידת בן הראשון כי עתה יאהבני אישי, היתה הכוונה בעבור שנולד בן הבכור עובד עבודת הש"י כי העבודה היתה בבכורות, ולפיכך יצחק אהב את עשו לפי שהוא בכור וחשב שהוא יהיה עובד עבודה, ורבקה אוהבת את יעקב כי ראתה בנבואה שעל ידה תשוב הבכורה ליעקב. כך אמרה לאה כי עתה יאהבני אישי ע"י בן הבכור, כי ברית כרותה שלעולם יהיה בן הבכור לשנואה כדי לסבב לה אהבה, וכן פי' מהרי"א פרשת כי תצא בפסוק והיה הבכור לשניאה . אבל הקב"ה ידע שלסוף תסוב הבכורה מראובן ע"י חלול יצועי אביו, וא"כ עדיין היא שנואה ז"ש כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה, ולא אמרה שבן זה יסבב האהבה בעבור איזו סבה, עד שילדה את לוי שקרא לו ה' לוי על שם שלווהו במתנות כהונה חלף עבודת ה' אשר עליו, ובסבה זו ילוה אלי אישי ויאהבני, כי ממני נולד הפעם אותו בן אשר עליו יהיה משא עבודת הש"י, ולפי זה מסכים פירש"י עם פשט המקרא.

לה וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת־יְהוָה עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת׃

רַשִׁ״י הפעם אודה. שֶׁנָּטַלְתִּי יוֹתֵר מֵחֶלְקִי, מֵעַתָּה יֵשׁ לִי לְהוֹדוֹת:

אוּנְקְלוֹס וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת הָדָא זִמְנָא אוֹדֶה קֳדָם יְיָ עַל כֵּן קְרַת שְׁמֵהּ יְהוּדָה וְקָמַת מִלְּמֵילַד

אִבְּן עֶזְרָא הפעם אודה את ה'. כטעם הפעם הזאת אחר שיש לי ארבעה בנים אודה השם כי לא אחמוד להיות לי עוד. כאומר אודה את השם שנתן לי כל זה ויספיק לי. על כן עמדה מלדת:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הפעם אודה את ה'. הוא השם הראשון שבי"ג מדות היא מדת התשובה ולכך נרמז השם הזה בשמו כי הודה ולא בוש וגרם לראובן שיודה, ולכך יצא מזרעו דוד ע"ה שהקים עולה של תשובה. וכאשר נשלמו ללאה ד' בנים ורחל אין לה כלל קנאה בה קנאה יתרה, ובאה אצל יעקב בכח שיתן לה בנים על כל פנים בכח תפלתו, והוא השיב לה כי אין הדבר בידו ואין המניעה ממנו כי אם מהשם יתעלה, ואז מסרה לו בלהה שפחתה כדי שתמשוך כח הלידה ממנה במעשה מן המחשבה, והוא שאמרה לו הנה אמתי בלהה בא אליה. וכך אמרה רחל אני אין לשמי אות ה"י הנותנת כח ההולדה כמו שיש לה ללאה וזלפה שפחתה, אמנם יש בבלהה שפחתי שתים בא אליה ותלד על ברכי' מכח האחת ואבנה גם אנכי ממנה מכח השנית ואז ילדה לו בן וקראה שמו דן.

סְפוֹרְנוֹ על כן קראה שמו יהודה. שיש בזה השם אותיות השם הנכבד ועם זה לשון ההודאה ונראה שהיו כל אלה שמות של קדמונים כמו שמצינו קודם לזה יהודית בת בארי וכן שמואל בן עמיהוד קודם לשמואל הנביא והיו בוחרים מהשמות הקודמים את הנופלים על לשון המאורע:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.