א
אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ׃
רַשִׁ״י
אני הגבר ראה עני. היה מתאונן ירמיה לומר אני הגבר ראה עני אשר ראה עוני מכל הנביאים שנתנבאו על חורבן הבית שבימיהם לא נחרב הבית כי אם בימי: בשבט עברתו. של רודה ומכה הוא הקב"ה:
אִבְּן עֶזְרָא
אני הגבר – אמרו קדמונים ז"ל כי זאת המגלה ירמיה כתבה, אם כן יהיה הוא האומר אני הגבר, או יאמר כל אחד מישראל: עני – סמוך, ויחסר מקום השבות או הגלות: ראה – תחת ראיתי, וכן ונשאר אני: עברתו – שב אל אויבי כלם. ויש אומרים שהוא שב אל אף השם, ואיננו נכון בעיני. וזה המקונן אמר כי הצר היה מענה אותו בשבט עברתו:
ב
אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא־אוֹר׃
ג
אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל־הַיּוֹם׃
רַשִׁ״י
אך בי ישוב. אני לבדי לוקה תמיד כי כל תשובות מכותיו עלי:
אִבְּן עֶזְרָא
יַהֲפֹ֥ךְ יָד֖וֹ. המפרש ו"ו בעברתו על השם יפרש יהפך ידו מכתו, כמו הנה יד ה' הויה במקנך (שמות ט ג) והמכה ביד:
ד
בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָי׃
רַשִׁ״י
בלה בשרי. כמו (ישעיה מ) לבול עץ, ד"א בלה בשרי ועורי כמו (ישעיה נא) והארץ כבגד תבלה כלומר שכבו לארץ חוצות נער וזקן לא היה להם כר וכסת ובלה בשרם כשהם גולים:
אִבְּן עֶזְרָא
בלה בשרי – הבשר והעור שירגישו בלו, והעצמות שלא ירגישו נשברו:
ה
בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף רֹאשׁ וּתְלָאָה׃
רַשִׁ״י
ויקף. הקיפני: ראש ותלאה. כמו (דברים כט) ראש ולענה, ומדרש אגדה ראש זה נבוכדנצר לגלות יהויכין, ותלאה נבוזראדן שגמר המכה בימי צדקיהו והלאני:
אִבְּן עֶזְרָא
ויקף ראש – בצרה ותלאות. או יהיה כמו ועמי תלואים (הושע יא ז), ויהיה הראש לשון נקבה, והה"א נעלם כה"א ושערה לא הפך לבן (ויקרא יג ד):
ו
בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם׃
ז
גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי׃
רַשִׁ״י
גדר בעדי. עשה חומה לנגדי להיות כלוא: ולא אצא. הושיב סביבותי מחנות וגייסות של אורבים: הכביד נחשתי. עשה לרגלי נחושתים כבדים שלא אוכל לילך פיר"ייש בלעז:
ח
גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי׃
רַשִׁ״י
שתם תפלתי. סתם חלונות הרקיע בפניה:
ט
גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית נְתִיבֹתַי עִוָּה׃
רַשִׁ״י
נתיבותי עוה. אם באתי לצאת איני יוצאה בדרכים הסלולים בדרך ישרה מפני האויבים ואצא דרך עקלתון:
י
דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אריה [אֲרִי] בְּמִסְתָּרִים׃
רַשִׁ״י
דוב אורב הוא לי. הקב"ה נהפך לי לדוב אורב:
אִבְּן עֶזְרָא
דוב – יש אומרים כי מנהג הדוב להכריז על הארי, והוא רחוק:
יא
דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי שָׂמַנִי שֹׁמֵם׃
רַשִׁ״י
דרכי סורר. לשון סירים קוצים סורר קווץ אותם מפזר קוצים בדרכי: ויפשחני לשון פיסוק הרגלים שהעובר על הדרכים שאין מופנים צריך להרחיב צעדיו ויש דוגמא בלשון גמרא האי מאן דפשח דיקלא:
אִבְּן עֶזְרָא
יש אומרים סורר מגזרת סירים, וכן הנני שך את דרכך בסירים (הושע ב ח). והישר בעיני שהוא פעל עבר מגזרת כפרה סוררה (שם ד טו):
יב
דָּרַךְ קַשְׁתוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ׃
רַשִׁ״י
ויציבני כמטרא. העמידני לנגד חציו לירות בי כמטרא אשניי"לא בלעז:
יג
הֵבִיא בְּכִלְיוֹתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ׃
רַשִׁ״י
בני אשפתו. חצים שנותנין בתוך אשפה שקורין קויכ"רא:
יד
הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל־עַמִּי נְגִינָתָם כָּל־הַיּוֹם׃
אִבְּן עֶזְרָא
לכל עמי – עד שהיו עמי שוחקים ממני. או לכל העם שהיה תחת ידי, כמו את עמלק ואת עמו (שמות יז יג). או היו"ד נוסף. ואין ותפלטני מריבי עמי (ש"ב כב מד) כמו עמים, כי על שאול רמוז, וכן אמר בראשית השירה ומכף שאול:
טו
הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה׃
טז
וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר׃
רַשִׁ״י
ויגרס. וישבר ודוגמתו (תהלים קיט) גרסה נפשי וכן (ויקרא ב) גרש כרמל: בחצץ. אבנים דקים שבתוך העפר שהיו לשין עיסתן הגולי' בתוך הגומות שחופרים בקרקע והחצץ נכנס לתוכה כשאמר הקב"ה ליחזקאל (יחזקאל יב) עשה לך כלי גולה לשתות בו ללוש בתוכו חרדה קטנה כדי שילמדו הם ויעשו כן כענין שנאמר (שם כ"ד) והיה יחזקאל לכם למופת והם היו משחקים עליו ולא עשו כן לסוף נשתברו שיניהם: הכפישני. כפה אותי באפר ככלי הכפוי על פיו ארנ"טיר בלעז ויש דומה במשנה (יבמות ק"ו) פישון הגמל במדה הכפושה מדד:
אִבְּן עֶזְרָא
ויגרס – כמו וישבר, וכן גרסה נפשי (תהלים קיט כ): הכפישני – אין לו אח, והטעם גאלני:
יז
וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה׃
יח
וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵיְהוָה׃
רַשִׁ״י
ואמר אבד נצחי. אמרתי בלבי ברוב צרותי אבד עולמי וסברי:
אִבְּן עֶזְרָא
נצחי – עמידתי בנצח שיש לי, כמו ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי (ישעיה סג ג) על הדם שבו יעמד החי נצחו:
יט
זְכָר־עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ׃
כ
זָכוֹר תִּזְכּוֹר ותשיח [וְתָשׁוֹחַ] עָלַי נַפְשִׁי׃
רַשִׁ״י
זכור תזכור. נפשי את עניי ומרודי ותשוח עלי כך הוא פשוטו לפי ענין שיטת המקרא, ומ"א זכור תזכור ידעתי שסופך לזכור את העשוי לי אבל תשוח עלי נפשי להמתין עד זמן הזכירה ומכאן ייסד הפייט בזאת ידעתי כי יש לך לזכור אבל תשוח עלי נפשי עד שתזכור:
אִבְּן עֶזְרָא
זכור – שם הפועל כמו בזכור בניהם. או לשון בקשה לשם, כאשר תזכור נפשי זאת הרעה תשוח עלי:
כא
זֹאת אָשִׁיב אֶל־לִבִּי עַל־כֵּן אוֹחִיל׃
רַשִׁ״י
זאת אשיב אל לבי. אחר שאמר לי לבי אבדה תוחלתי מה' אשיב זאת לבי ואוחיל עוד ומה היא זאת שאשיב אל לבי:
כב
חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא־תָמְנוּ כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמָיו׃
רַשִׁ״י
חסדי ה' כי לא תמנו. וכל הענין עד מה יתאונן וגו': כי לא תמנו. כמו כי לא תמו, ויש מפרשים כי לא תמנו כמו (במדבר טז) האם תמנו לגוע חסדי ה' הם אשר לא תמנו ולא כלינו בעונינו:
כג
חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ׃
רַשִׁ״י
חדשים לבקרים. מתחדשים הם חסדיך מיום אל יום: רבה אמונתך. גדולה היא הבטחתך ודבר גדול הוא להאמין בך שתקיים ותשמור מה שהבטחת לנו:
אִבְּן עֶזְרָא
חדשים – הם החסדים: לבקרים – בכל יום, כמו לבקרים אצמית (תהלים קא ח): רבה – גדלה, או כמשמעו:
כד
חֶלְקִי יְהוָה אָמְרָה נַפְשִׁי עַל־כֵּן אוֹחִיל לוֹ׃
רַשִׁ״י
חלקי ה' אמרה נפשי. ה' מנת חלקי ודין הוא שאוחיל לו:
כה
טוֹב יְהוָה לְקוָֹו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ׃
כו
טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְהוָה׃
רַשִׁ״י
טוב ויחיל ודומם. וי"ו של ויחיל יתירה כמו וי"ו של (בראשית ל"ו) ואיה וענה טוב שיחול אדם וידום ויצפה לתשועות ה':
כז
טוֹב לַגֶּבֶר כִּי־יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו׃
כח
יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו׃
רַשִׁ״י
ישב בדד. מי שאירע לו אבל וצרה ישב גלמוד ויצפה לטובה: וידום. לשון המתנה כמו (שמואל א יד) אם כה יאמרו אלינו דומו דיהונתן: כי נטל עליו. כי בעל הגזרות נשא עליו הגזירה זו:
כט
יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה׃
ל
יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה׃
לא
כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲדֹנָי׃
רַשִׁ״י
כי לא יזנח לעולם אד'. לכן טוב לידום:
לב
כִּי אִם־הוֹגָה וְרִחַם כְּרֹב חסדו [חֲסָדָיו׃]
רַשִׁ״י
כי אם הוגה. אם האדם מביא עליו יגון בשביל עונו ואחר כך וריחם כרוב חסדיו: הוגה ויגה. לשון תוגה הם:
אִבְּן עֶזְרָא
ורחם – כמו ירחם, וכן דרך הלשון והיה ה' לי לאלהים (בראשית כח כא):
לג
כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ וַיַּגֶּה בְנֵי־אִישׁ׃
רַשִׁ״י
כי לא ענה. ויגה בני איש מלבו ומרצונו כי העון גורם:
אִבְּן עֶזְרָא
מלבו – מרצונו: ויגא – אל"ף תחת ה"א, והוא מהבנין הכבד הנוסף כמו הַיְצֵא אתך (בראשית ח יז):
לד
לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ׃
רַשִׁ״י
לדכא תחת רגליו. מוסב על כי לא ענה מלבו להיות מדכה תחת רגליו וגו', ולא להטות משפט גבר וגו', ולא לעות אדם בריבו כל אלה ה' לא ראה לא נראה לו ולא עלתה לפניו במחשבתו לעשות כן:
לה
לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט־גָּבֶר נֶגֶד פְּנֵי עֶלְיוֹן׃
לו
לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ אֲדֹנָי לֹא רָאָה׃
רַשִׁ״י
לא ראה. לא הוכשר בעיניו שיעוותו בית דין של מעלה אדם בריבו כמו מה ראית כי עשית וגו':
לז
מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּה׃
לח
מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב׃
רַשִׁ״י
מפי עליון וגו'. ואם באתי לומר לא מידו באה אלי הרעה הזאת מקרה היא שהיה לי, אין זאת, כי אם בין רעות בין טובות מי זה אמר ותהי אם ה' לא צוה ומפיו לא תצא הן רעה הן טובה אבל מה יש להתאונן אדם חי גבר על חטאיו כל איש ואיש יתאונן על חטאיו כי הם המביאים עליו הרעה, מפי עליון לא תצא אמר רבי יוחנן מיום שאמר הקב"ה (דברים ל') ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וגו' לא יצא רעה וטובה מפיו אלא הרעה באה מאליה לעושה רע והטוב לעושה טוב לפיכך מה יתאונן למה יתרעם האדם אם לא על חטאיו:
לט
מַה־יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל־חטאו [חֲטָאָיו׃]
מ
נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד־יְהוָה׃
מא
נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל־כַּפָּיִם אֶל־אֵל בַּשָּׁמָיִם׃
רַשִׁ״י
נשא לבבינו אל כפים. כשאנו נושאים את כפינו אל השמים נשא אף לבבינו עמהם לשוב להשיב לבבינו לפני המקום ב"ה ד"א אל כפים. אל העננים אל שמים כמה דאת אמר (מלכים א יט) והנה עב קטנה ככף איש עולה וכן (איוב לו) על כפים כסה אור, ומדרש רבותינו נשא לבבינו באמת להקב"ה כאדם הרוחץ בנקיון כפיו שמשליך מידיו כל טינוף כי מודה ועוזב ירוחם והמודה ואינו עוזב כטובל ושרץ בידו:
מב
נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ׃
רַשִׁ״י
נחנו פשענו ומרינו. זה דרכינו על ידי יצר הרע [: אתה לא סלחת. ולך היתה נאה הסליחה כי כן דרכך:
מג
סַכֹּתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ׃
רַשִׁ״י
סכותה באף. חצצת את האף להיות מחיצה בינך ובינינו ותרדפנו בו:
מד
סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה׃
מה
סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים׃
רַשִׁ״י
סחי ומאוס. הוא ניע בלשון משנה כיחו וניעו שניסח מתוך הריאה ויוצא דרך הגרון: תשימנו. לשון הווה הוא:
מו
פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כָּל־אֹיְבֵינוּ׃
מז
פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר׃
רַשִׁ״י
פחד ופחת. כשנסנו מפני הפחד נפלנו אל הפחת שוחה: השאת. לשון שאייה כמו השאת:
מח
פַּלְגֵי־מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי׃
מט
עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת׃
רַשִׁ״י
מאין הפוגות. מאין חליפין והעברה:
אִבְּן עֶזְרָא
תדמה – כטעם לא תדמה לכל עינו, והוא רחוק: ה"א הפוגות כמו תי"ו תרומות:
נ
עַד־יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְהוָה מִשָּׁמָיִם׃
נא
עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי׃
רַשִׁ״י
עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי. ירמיה ממשפחת כהנים היה ואמר עיני בדמעה עוללה וניוולה פני עלי נפשי מכל בנות עירי: עוללה. לשון נוול כמו (איוב טז) ועוללתי בעפר קרני: מכל בנות עירי. משפחתי יש לה לבכות מכל משפחות העיר שהיתה נבחרת לקדושה ולעבודת הקב"ה מכל ישראל:
אִבְּן עֶזְרָא
יש אומרים עיני עוללה – האחרון, ויפרשו עוללה כעוללות בציר (מיכה ז, א). והישר בעיני מגזרת ועולל למו (איכה א, כב):
נב
צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר אֹיְבַי חִנָּם׃
נג
צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ־אֶבֶן בִּי׃
רַשִׁ״י
צמתו בבור חיי. בבית הכלא: צמתו. אסרו כמו צומת הגידין (שיר ד) מבעד לצמתך אישריי"טור: וידו אבן בי. על פי הבאר כך עשו לדניאל וירמיה ראה ברוח הקדש: צמתו בבור חיי. ואף על פי שצמתו בבור חיי שאיני יכול לעלות מתוכו לא שתו לבם גם לזאת עד שידו אבן בי:
נד
צָפוּ־מַיִם עַל־רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי׃
רַשִׁ״י
צפו מים וגו' שבזמן שבא אדם במים עד מתניו עדיין יש תקוה אבל אם צפו מים על ראשו אז אמר אבדה תקותי אבל אני איני עושה כן אלא קראתי וגו': צפו מים. אומות העולם:
אִבְּן עֶזְרָא
צפו – כמו שחו (חבקוק ג, ו), מגזרת אשר הציף (דברים יא ד):
נה
קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהוָה מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת׃
נו
קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל־תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי׃
נז
קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ אָמַרְתָּ אַל־תִּירָא׃
רַשִׁ״י
קרבת ביום אקראך. כך היית רגיל בימים הראשונים לקרב אלי ביום קוראי:
נח
רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי׃
נט
רָאִיתָה יְהוָה עַוָּתָתִי שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי׃
רַשִׁ״י
ראיתה ה' עותתי. בצרה הזאת שעוותו בי אויבי: שפטה משפטי. כאשר עשית כבר:
ס
רָאִיתָה כָּל־נִקְמָתָם כָּל־מַחְשְׁבֹתָם לִי׃
סא
שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יְהוָה כָּל־מַחְשְׁבֹתָם עָלָי׃
סב
שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם עָלַי כָּל־הַיּוֹם׃
סג
שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה אֲנִי מַנְגִּינָתָם׃
סד
תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יְהוָה כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם׃
סה
תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת־לֵב תַּאֲלָתְךָ לָהֶם׃
רַשִׁ״י
מגנת לב. שבר לב כמה דאת אומר (הושע יא) אמגנך ישראל (בראשית יד) אשר מגן צריך בידך ד"א מגנת לב. אוטם הלב צרה ואנחה אשר היא כמגן כנגד לבם, והמפרשו בלשון תוגה ויגון טועה שאין נו"ן נופלת בו שהנו"ן ביגון אינה שורש אלא כגון נו"ן של המון מגזרת המו גוים וכגון נו"ן של קלון מגזרת נקלה וכנו"ן של ציון מגזרת ציה וכן נו"ן של שברון מגזרת שבר (וכגון נו"ן של שממון שגעון נ"ל שצ"ל וק"ל): תאלתך. לשון (ישעיה יט) נואלו שרי צוען:
אִבְּן עֶזְרָא
מגנת – יש אומרים שדגשות הנו"ן נוסף, והוא מגזרת מִגֵּן צָרֶיךָ (בראשית יד כ) על משקל אכילה. והנכון בעיני שהוא מן גנון והציל (ישעיה לא ה): תאלתך – מגזרת אלה והתי"ו נוסף, כמו תאנתה מי ישיבנה (ירמיה ב כד):
סו
תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְהוָה׃
אִבְּן עֶזְרָא
שמי ה' – הוא כמו שמיך, כמו ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א):
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.