הוֹשֵׁעַ ג

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי עוֹד לֵךְ אֱ‍הַב־אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת כְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵם פֹּנִים אֶל־אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים׃

רַשִׁ״י אהובת רע. חביבה על בעלה ואהובה לו והיא מנאפת תחתיו כאהבת הקב"ה את ישראל והם זונים תחתיו אל אלהים אחרים: אשישי ענבים. פי' מנחם גביעי יין אוהבי' להשתכר ביינם ואינם עוסקים בתורה וכן מצינו שמוכיחם במקום אחר על כך השותים במזרקי יין (עמוס ו׳:ו׳):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְיָ לִי עוֹד אֱזֵיל אִתְנַבֵּי נְבוּאָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל דְאִינוּן דָמָן לְאִתְּתָא דִרְחִימָא עַל בַּעֲלָהּ וּמְזַנְיָא עֲלוֹהִי וְכָל כְּדֵין רָחֵים לָהּ וְלָא צָבֵי לְמִפְטְרָהּ כֵּן רְחִימַת יְיָ עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִינוּן מִתְפְּנָן בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא בְּרַם אִם יְתוּבוּן יִשְׁתְּבֵיק לְהוֹן וִיהוֹן דָמָן לִגְבַר דְאִשְׁתְּלֵי וַאֲמַר מִלָא בְּחַבְרֵיהּ:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר - בדרך נבואה. לך אהב אשה - וקחנה לאשה כי זה משמע לשון אשה, כי לא הזכיר זונה והעד ואכרה לי ואחרי כן תהיה אוהבת רע, והטעם אדם אחר, ותנאף עמו והמשל כאוהב' ה' את בני ישראל, שאהב אותם והם פונים אל אלהים אחרים - זה הוא אהובת רע ואינם אוהבים השם רק אוהבים היין שיתעם. מלת אשישי - כמו: סמכוני באשישות והטעם באשישות היין וככה אשישי יין ענבים. וכמוהו: ואשישה אחת ואין צורך להזכיר יין.

מְצוּדַת דָּוִד אהב אשה. ר״ל תהיה ישרה בעיניך לקדשה: אהובת רע. ר״ל האשה תהיה אשר מאז היתה לאיש היתה אהובה לבעלה ועכ״ז היתה מנאפת תחתיו: כאהבת ה׳. ר״ל וזה יהיה לרמז כמו שה׳ אהב את ישראל והם זונים תחתיו לפנות אחרי עבודת גלולים: ואהבי. והם אוהבים כוסות מיין ענבים ומתשכרים ובהסתת השכרות המה רודפים אחרי עבודת גלולים ולפי שהמשילה לאשה זונה אחז בזה הלשון כי היין מביא לידי ניאוף:

מְצוּדַת צִיּוֹן רע. חבר ועל הבעל יאמר ודוגמתו והיא חברתך (מלאכי ב׳): פונים. מלשון הפנה וסבוב: אשישי. כוסות וגביעים כמו סמכוני באשישות (ש״ה ב׳): ענבים. ר״ל יין ענבים:

מַלְבִּי״ם ויאמר ה' אלי עוד, אחר המשל הראשון שהמשיל את ישראל כאשת איש הזונה מתחת בעלה וצוה אל הנביא שיקח ג"כ אשה בדרך נשואין שהיא זונה מתחת אישה. בא אל הנביא ציוי אחרת, לך אהב אשה אהובת רע ומנאפת שיאהב אשה בדרך אהבה לא בדרך קיחה ונשואין כהאשה הראשונה שלקח בדרך נשואין, ושלא תהיה אשת איש הזונה מתחת בעלה רק תהיה פנויה שאין לה בעל בדרך נשואין, רק יש לה ריע שהיא אהובה ממנו ביותר והיא מנאפת בעד אתנן גם עם אנשים אחרים חוץ מן הריע, והגם שלא תקרא בשם זונה כי אין לה בעל בכ"ז היא בוגדת בהריע האוהב אותה, וזה יהיה משל אחר להמשיל בו את ענין עדת ישראל אחר גלותם, שאז שלחם ה' מעל פניו ובטל את האירוסין הקודמים ונעשית כפנויה, והיא אחר שאמר לא עמי אתה, ומאז היא מנאפת לא זונה, כי אין לה בעל קבוע, ובכ"ז היא אהובת ריע, שהגם שאין ה' אוהב אותה כאהבת בעל הוא אוהב אותה כאהבת ריע, שהגם שאין אהבתו אליה בפרהסיא הוא אוהב אותה ומשגיח עליה בצנעה בהשגחה נסתרת, והם זונים מאחריו, וז"ש כאהבת ה' את בני ישראל, שהנמשל של אהובת ריע הוא אהבת ה' את בני ישראל בגלותם שאינו בעל וארוס שלהם רק כאהבת ריע את פלגשו. ושבאופן זה יקח הושע אותה להיות רעיה שלו לא שתהיה אשתו, והנמשל של מנאפת היא מה שהם פונים אל אלהים אחרים שפונים מן ה' הריע שלהם לעבוד ע"ז, והם אוהבי אשישי ענבים, שאינם עוד במדרגה הקודמת שהיה הבעל נותן לה מזונותיה והיא הלכה אחרי המאהבים בחשבה שהם הנותנים לה מזונות, כמ"ש אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי, כי עתה בגלות אין לה מזונות קבועים לא מן הריע שאינו בעלה, ולא מן המאהבים כי גם מאהבים אין לה, רק היא דומה כקדשה פחותה שתזנה בעבור כוס יין שיתנו לה המנאפים עמה, כי הם אוהבים שלה ע"י אשישי ענבים. וכן ישראל בגלותם פונים מה' בעבור דבר מועט. כמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה מרוב כל ועבדת את אויביך ברעב ובצמא וכו':

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אהבת רע. הריע של האשה והרעיה של האיש הוא בלא קדושין, זה דודי וזה רעי, יפה את רעיתי: מנאפת, כבר בארתי (אילת השחר כלל תקכ"ח ובכ"מ) ששם זונה בא מצד היציאה מרשות בעלה, ועקרו על האשת איש, ושם מנאפת בא על פעולת הניאוף ויבא גם על הפנויה: אשישי. שם מדה של יין, כמו סמכוני באשישות, וחסר הנסמך, אשישי יין ענבים:

ב וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים׃

רַשִׁ״י ואכרה לי. ל' סחורה ברגניי"א בלע"ז כמו (בראשית נ׳:ה׳) אשר כריתי לי ובכרכי הים קורין למכירה כירה: בחמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים. ת"י ופרקתינון במימרי ביום חמשה עשר לירח ניסן ויהב ית כסף תקליא כיפור לנפשיהון ואמרית דיהון מקרבין קדמי עומר ארמותא מעללת שעורין כלומר לא הוגעתים בדברים קשים: בחמשה עשר כסף. בגמטריא ניסן ובפסיקתא הוא נדרש בט"ו כסף בט"ו בניסן וחומר ולתך הרי ארבעים וחמשה שהחומר ל' סאה והלתך חצי חומר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּפְרַקְתִּינוּן בְּמֵימְרִי בְּיוֹם חַמְשָׁא עֲסַר לְיֶרַח נִיסָן וִיהַב יַת כְּסַף תִּקְלַיָא כִּפּוּר לְנַפְשֵׁיהוֹן וַאֲמַרֵית דִיהוֹן מְקַרְבִין קֳדָמַי עוּמַר אֲרָמוּתָא מַעֲלָלַת סְעָרִין:

אִבְּן עֶזְרָא ואכרה - יש אומרים: ואקנה אותה, כמו: תכרו מאתם ואינו נכון בטעם ובדקדוק, והוא מגזרת: הכר נא רק היה ראוי להיות ואכירה, או יהיה מבנין הקל ואם לא נמצא אע"פ שלא נמצא לשון הכר משקל קל, הנה יהיה על משקל אתנה או הפתח הקטן תחת הפתח גדול, כמו ואעדך עדי, שהוא מן עדה, פן אכלך בדרך, מן כלה, ובאה זו המלה על דרך וידבקו ורבים ככה. וטעם בחמשה עשר כסף - כמשמעו לכתובתה. וחומר ולתך - מאכלה. ולפי דעתי, שהוא משל ליהודה ואלה חמשה עשר הם מלכי יהודה, שתחלתם רחבעם מלך ולא תחשוב מלכות בני יאשיהו, רק מלכות אחת כי אחים היו. וחומר ולתך - הם הכהנים הגדולים שהיו במלכות יהודה בירושלים.

מְצוּדַת דָּוִד ואכרה לי. קניתי לי אשה כזאת ר״ל קדשתיה בחמשה עשר כסף: וחומר וגו׳. השעורים נתן למאכלם (ולפי שהיתה זונה ועשתה מעשה בהמה לפיכך נתן לה למאכלה מאכל בהמה וכעין לזה אמרו רז״ל על מנחת סוטה שהיתה מקמח שעורים) ולפי הרמז יאמר שהמקום הבטיח את ישראל לקחת אותם לו לעם באחרית הימים והבטחה ההיא היתה ביד ט״ו נביאי ישראל הראשון דוד המלך בספר תהלים בכמה מזמורים והב׳ ישעיה בנבואותיו והג׳ ירמיה והרביעי יחזקאל והחמישי הושע והששי יואל והשביעי עמוס והשמיני עובדיה והתשיעי מיכה והעשירי חבקוק והאחד עשר צפניה והשנים עשר דניאל והשלשה עשר חגי והארבעה עשר זכריה והחמשה עשר מלאכי כי הם לבד נבאו על הגאולה העתידה ולא עוד ואמר כסף כי אל נבואותיהם נכספה וגם כלתה נפשם של ישראל וגם החומר והלתך ירמוז על הנביאים ההם כי בחומר ולתך יש חמשה עשר איפות כמספר הנביאים ההם אשר הבטיחו לישראל שגם בהיותם בארץ אחרת לא יעזבם ה׳ ויתן להם מחיה אולם לא בהשפעה מרובה ולזה מרמז משעורים שאינם נאכלים אלא מדוחק:

מְצוּדַת צִיּוֹן ואכרה. ענין קנין כמו וגם מים תכרו (דברים ב׳:ו׳): כסף. הוא מלה משותפת על הכסף ממש ועל התאוה כמו למעשה ידיך תכסוף (איוב י״ד:ט״ו): וחומר. הוא הכור בת עשרה איפות והאיפה ג׳ סאים: ולתך. הוא חצי הכור חמשה איפות:

מַלְבִּי״ם ואכרה לי בחמשה עשר כסף, ממשיל שקנה אותה מאת הריע שלה ונתן בעדה חמשה עשר כסף, ובזה צייר שני ענינים, א] שלא קנה אותה לאשה שכתובת האשה חמשים כסף כמהר הבתולות רק קנה אותה כמו שקונים שפחה שמחירה היא שלשים כסף, כמ"ש אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן, וכן מחיר האשה וערכה מבת עשרים עד ששים שנה היא שלשים שקלים כמובאר בפ' ערכין, ב] צייר שגם לא נתן בעד כל השלשים שקלים רק החצי שהם ט"ו שקלים, כי בא הציור שאינה מיוחדת לו לבדו כי היא מנאפת ולכן לא נתן רק חצי שויה, וכן נהג עם מזונותיה שנתן חמר שעורים ולתך שעורים שהחמר הוא שלשים סאה והלתך הוא ט"ו סאה, והוא כי אחר שאינה אשתו שיתן לה לחמה ומימיה בריוח לפי כבודה והיא רק כאשה עניה שיפרנסה שלא מצד החיוב רק מצד החנינה, הנה אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, והסלע הוא ד' דנרים א"כ הסאה הוא בדינר והדינר שש מעין והמעה שתי פודיונות נמצא נותנים לסעודתו א' מי"ב בסאה, א"כ החומר שהוא שלשים סאים מספיק למזון של ש"ס ימי השנה, רק שתחת פת חטים נתן לה פת שעורים הגרוע להורות על גריעותה שאוכלת מאכל בהמה, ולסעודת הערב קבע לה החצי מסעודת היום להראות שאינו חויב לתת לה רק החצי כי בערב תצא לנאוף עם הזונים ומגיע לה רק החצי. וגם זה רק שעורים הגרועים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ואכרה. כבר בארתי (התו"ה אמור סי' פ"ז) שיש הבדל בין קנה ובין כרה, שהקנין יהיה גם בלא מוכר כמו הלוקח אשה בקדושי שטר וביאה וקונה אותה, ופעל כרה לא יהיה בלא מוכר, לכן אמר שכרה אותה ביד הרע שמכרה בכסף:

ג וָאֹמַר אֵלֶיהָ יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי לֹא תִזְנִי וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ וְגַם־אֲנִי אֵלָיִךְ׃

רַשִׁ״י ואומר אליה ימים רבים תשבי לי. ימים שנים רבים שלשה הרי חמשה אלו נ' יום שבין פסח לעצרת בו ביום נתתי להם התורה ובה הזהרתיה: לא תזני ולא תהיי לאיש. לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ׳:ג׳): וגם אני אליך. אנכי ה' אלהיך (שם) ואשר עשה שני חשבונות מחמשים יום אחד לסוף חומר ואחד לסוף לתך כנגד המן שירד להם לסוף ל' יום בט"ו באייר ומשם לחמשה עשר יום מנין סאין של לתך ביום הזה באו מדבר סיני בר"ח סיון, ובשם רב האי מצאתי דבר הגון, ואכרה לי וגו', קצבתי דמי כופר פדיונה לנגדי בדמים קלי' האומר ערך נפשי עלי אם מבן ששים ומעלה והיה ערכך חמשה עשר שקל וחומר שעורין. ערך זכר מבן עשרים שנה ומעלה ועד בן ס' חמשים שקל והם דמי פדיון חומר שעורין שגם הוא חמשים שקל כסף, ולתך שעורין דמי פדיון קרקע לתך שעורין למקדש, עשרים וחמשה שקלים הוא ערך הקצוב מבן חדש עד ה' שנים חמש שקלים ומבן חמש שנים עד בן עשרים שנה והיה ערכך עשרי' שקלים הרי עשרים וחמשה אחר כל החיבה הזאת אמרתי לה ימים רבים תשבי לי לא תזני לאלהים אחרים כי אם תזני ימי' רבים ישבו בניך אין מלך ואין שר ואין זבח במקדש ביהודה ואין מצבת הבעל בשומרון למלכי ישראל ואין אפוד של אורים ותומים המגיד להם נעלמות ואין תרפים הם דמות הנעשים בכוון שעה אחת העשויה לכך ומדברים מאיליהן ומגידים נעלמות וכן ת"י ולית אפודא ומחוי:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן נְבִיָא אֱמַר לָהּ כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל חוֹבֵיכוֹן גְרָמוּ לְכוֹן דְתִגְלוּן יוֹמִין סַגִיאִין תִּתְנְהוֹן לְפוּלְחָנִי לָא תִטְעוּן וְלָא תִפְלְחוּן לְטַעֲוָתָא וְאַף אֲנָא עָתִיד לְרָחָמָא עֲלֵיכוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ואומר, ימים רבים תשבי - והטעם אם תרצי שתהיי לי תשבי ימים רבים שלא תזני ולא תהיי לאיש אחר, והטעם לא תעבדו אלהים אחרים בסתר. ולא תהיי לאיש וגם אני - ומלת לא תשרת בעבור אחרת, והטעם וגם אני לא אבוא אליך. ויש אומרים: אם תשובו אלי - גם אני אשוב אליך ופירוש זה הדבר הנביא.

מְצוּדַת דָּוִד ואומר אליה. כאשר קדשתיה אמרתי לה ימים רבים תעכבי ותמתני לי עד שאנשאך לאשה: לא תזני ולא תהיי לאיש. כלפי שהיתה מאז תחת הבעל והוסיפה עוד לזנות עם מנאפים אמר לה שבאותן הימים תהיה פרושה מבעל וממנאפים: וגם אני אליך. גם אני כמוך אהיה פרוש מאשה ואמתין אליך עד שאנשאך:

מְצוּדַת צִיּוֹן תשבי. ענין עכבה והמתנה כמו אשב עד שובך (שופטים ו׳:י״ח):

מַלְבִּי״ם ואומר אליה ימים רבים תשבי לי. התנה עמה שתמתין עליו ימים רבים, ובמשך הימים האלה לא תזני דרך זנות, ולא תהיי לאיש דרך נשואין, וגם אני (אשב) אליך, כי אחר ימים רבים אקחך לי לאשה, והנמשל שה' כרה אותה בגלותה בחמשה עשר כסף, שבימי הגלות אין השם שלם ואין משתמש רק בחצי השם, רק ביו"ד ה"א שמספרו ט"ו. ומזונותיה קצובים רק לשנה בכל ר"ה ור"ה כמ"ש ופחדת לילה ויומם זה הלוקח חטים לשנה, ומאכלה מאכל שעורים גרוע. וצוה לה שתחכה לו ימים רבים עד יוסיף ידו שנית לקנות את שאר עמו, וצוה שלא תזנה לע"ז, וגם לא תהיה לאיש לתפוס אמונה אחרת מאיש אחר, והבטיח לה שגם הוא ישב אליה ויחכה לגאלה ולארשה לה לעולם בזמן העתיד:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת תשבי לי. הישיבה באשה מורה שתתעכב מלהנשא, כמו שבי אלמנה בית אביך, לא אשב אלמנה:

ד כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי יוֹמִין סַגִיאִין יַתְבוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵית מַלְכָּא מִדְבֵית דָוִד וְלֵית דְעָבִיד שׁוּלְטַן עַל יִשְׂרָאֵל וְלֵית דְדָבַח לְרַעֲוָא בִּירוּשְׁלֵם וְלֵית קָמְתָא בְּשֹׁמְרוֹן וְלֵית אֵפוֹד וּמְחַוֵי:

אִבְּן עֶזְרָא כי ימים רבים - אין מלך. ואין טענה מן החשמונאים, כי אינם מבני יהודה. ואין זבח - אמר יפת בן עלי: זהו תשבי, לי כי לא תעשו לי זבח ומצבה. לפי דעתו אין המצבה אסורה, רק כאשר דברה תורה והנה מה יעשה במלת תרפים?! ואחרים אמרו: הכל לעכו"ם ולא מצאנו אפוד לגנאי. והנכון בעיני: אין זבח - לשם, ולא מצבה - לבעל, אין אפוד - להשם, ואין תרפים - לעכו"ם, שקראם לבן אלהיו.

מְצוּדַת דָּוִד כי ימים רבים. עתה יפרש שזה ירמז אשר ימים רבים ישבו ישראל בגולה ויצפו על הגאולה וגם המקום ב״ה יצפה כביכול לקחתם לו לעם ואף בימי גלותם לא יתחבר במי מעכו״ם: ואין שר. בכל ימי גלותם עם שמלכם שהוא הקב״ה אינו עמהם אעפ״כ אין שר ר״ל לא יהיו עובדים למי משרי מעלה לקבלו לאלוה דוגמת האשה ההיא שתהיה פרושה מאישה ועכ״ז תהיה פרושה מהזונים: ואין זבח. עם שיהיה המקדש חרב ואין שם זבח לשלמים אעפ״כ אין מצבה ר״ל לא יעשו מצבה להקריב בה לעבודת כוכבים: ואין אפוד ותרפים. מלת ואין משמשת בשתים כאלו אמר ואין תרפים ור״ל עם כי לא יהיה ביניהם אורים ותומים לשאול בו עתידות עכ״ז אין תרפים ר״ל לא יפנו אחרי התרפים לשאול בהם עתידות והדברים האלה בשורה טובה לישראל שבימי גלותם לא יפנו לא אל עבודת שרי מעלה ולא אל עבודת כוכבים אף שיהיו חסרים השראת השכינה והמזבח והאורים ותומים עכ״ז לא יהיו כעכו״ם:

מְצוּדַת צִיּוֹן מצבה. הוא מזבח של אבן אחת ועושים אותה להקריב בה עכו״ם: אפוד. זה יאמר על האפוד והחשן עם האורים ותומים וכן אפוד ירד בידו (שמואל א׳ כ״ג):

מַלְבִּי״ם כי ימים רבים, מבאר הנמשל שימים רבים ישבו ישראל בגלות וימתינו ויחכו לי שאשוב אליהם כימי קדם, אין מלך לא יהיה להם מלך ממלכי ב"ד שישבו על כסא ה' ויעמדו תחת השגחתו, ואין שר שלא יעמדו ג"כ תחת שרי המערכת, כי יחכו אל ה' כמ"ש לא תזני ולא תהיה לאיש, אין זבח גם לא יקריבו קרבנות בזה הזמן להמשיך עליהם שפע מה' כי יושבת המקדש והעבודה, ואין מצבה ובכ"ז לא יציבו מצבות לבעלים, ואין אפוד לא ימצא אצלם כהן לובש אפוד שידע ע"י העתידות, ובכל זה אין תרפים לא ישאלו בתרפים לדעת העתידות על ידיהם, ואמרו חז"ל בג' דברים מאסו ישראל בימי רחבעם במלכות ב"ד ובמלכות שמים ובבית המקדש, אר"ש בן מנסיא אין ישראל רואים סימני תשועה וגאולה עד שישוב לבקש שלשתן, הה"ד אחר ישובו ב"י ובקשו את ה' אלהיהם זה מלכות שמים, ואת דויד מלכם כמשמעו, ופחדו אל ה' ואל טובו זה בהמ"ק, דכתיב ההר הטוב הזה והלבנון. ועז"א ימים רבים ישבו לי אין מלך ממלכי ב"ד, ואין זבח בבהמ"ק, ואין אפוד להגיד עתידות ברוה"ק, שהאפוד היה מגיד ברוח הקודש שזה בא ממלכות שמים, ונגד זה לא יהיה להם ג"כ שר ומצבה ותרפים המגבילים להם:

ה אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל־יְהוָה וְאֶל־טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים׃

רַשִׁ״י אחר. ימי הגולה: ישובו בני ישראל ובקשו את ה' וגו'. תנא משום ר"ש בן יוחאי בג' דברים מאסו בני ישראל בימי רחבעם במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבית המקד' הה"ד (מלכים א י״ב:ט״ז) אין לנו חלק בדוד כמשמעו לאהליך ישראל (שם) אל תקרי לאהליך אלא לאלהיך ראה ביתך דוד (שם) זה ב"ה אמר רבי שמעון בן מנסיא אין מראין סימן טוב לישראל עד שיחזרו ויבקשו שלשתן אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' זו מלכות שמים ואת דוד מלכם כמשמעו ופחדו אל ה' ואל טובו זה בית המקדש כד"א ההר הטוב הזה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בָּתַר כֵּן יְתוּבוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְבְּעוּן יַת פּוּלְחָנָא דַייָ אֱלָהָהוֹן וְיִשְׁתַּמְעוּן לִמְשִׁיחָא בַּר דָוִד מַלְכְּהוֹן וְיִתְנְהוֹן לְפוּלְחָנָא דַייָ וּסְגִי טוּבֵיהּ דְיֵתֵי לְהוֹן בְּסוֹף יוֹמַיָא:

אִבְּן עֶזְרָא אחר ישובו בני ישראל. שהם בני יהודה וישראל שגלו בתחלה, על כן כללם. וטעם ואת דוד מלכם - זהו המשיח כמו ודוד עבדי נשיא להם לעולם. ופחדו אל ה' - שישובו במהרה בבא הקץ אל ארצם במרוצה פתע פתאום, כדרך: יחרדו כצפור ממצרים ששם כתוב והושבתים על בתיהם נאם ה' והעד הנאמן על זה הפירוש, שאמר באחרית הימים והם סוף נבואת הנביאים, כמו: והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' ושם כתוב: וכתתו חרבותם לאתים וכל אלה לעתיד.

מְצוּדַת דָּוִד אחר. ר״ל אחר ימים רבים ישובו בני ישראל אל ארצם ואז יבקשו את ה׳ לשאול ממנו צרכם כי ישוב וישרה שכינתו ביניהם: ואת דוד מלכם. וגם יבקשו את מלך המשיח הבא מזרע דוד ומעמו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בהם ולא ימלוך בהם עוד מלך ישראל משבט אחר לא כמו מאז שמלך עליהם ירבעם ושאר מלכי אפרים: ופחדו אל ה׳. אז יפחדו את ה׳ ואת טובו ר״ל לא יחטאו עוד כי יפחדו את ה׳ שלא יסיר שכינתו מביניהם ויפחדו את טובו שלא יאבדו השפעת טובתו ודוגמתו ופחדו ורגזו על כל הטובה וגו׳ (ירמיהו ל״ג:ט׳): באחרית הימים. זה יהיה בסוף הימים היא הגאולה העתידה בימי המשיח:

מְצוּדַת צִיּוֹן אל ה׳. את ה׳ וכן ואל טובו כמו וירדפו אל מדין (שופטי׳ ז׳):

מַלְבִּי״ם אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם שהיא מלכות שמים, ואת דויד מלכם זה מלכות ב"ד, ופחדו אל ה' ואל טובו שיפחדו אז שישיב להם טובו ושכינתו בציון שהוא הבהמ"ק, שאז ישכון ביניהם, והיא תהיה באחרונה כמ"ש בכ"מ, וכן היה סדר הציוי להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ואח"כ לבנות בהמ"ק כמ"ש חז"ל (בסנהדרין דף כא) , העמדת מלך היא כתר מלכות, והכרתת עמלק שיהיה השם שלם, ובית דוד על כסא ה' במלכות שמים וארץ, ואז תשלם כתר תורה שאז יהיה מלך והגדת העתידות ברוה"ק שהוא בכח השם, ואח"כ בנין בית הבחירה שהוא הזבח וכתר כהונה שזה יהיה באחרית הימים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ופחדו אל ה'. הוא הפחד הנקשר עם התקוה, שמפחד פן לא ישיג תקותו, וכן במיכה (ז' י"ז) :

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.