קֹהֶלֶת א

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן־דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם׃

רַשִׁ״י דברי קהלת. כל מקום שנאמר דברי אינו אלא דברי תוכחות, (דברים א) אלה הדברים אשר דבר משה, (שם לב) וישמן ישורון, (עמוס א) דברי עמוס (שם ד) שמעו את הדבר הזה פרות הבשן, (ירמיה א) דברי ירמיהו (שם לו) שאלו נא וראו אם יולד זכר וגו', (שמואל ב כב) אלה דברי דוד (שמואל ב כג) ובליעל כקוץ מונד כלהם, דברי קהלת, וזרח השמש, כל הנחלים הולכים אל הים, כינה את הרשעים בחמה ובלבנה וים שאין להם מתנת שכר כך שנויה בספרי ולמדתי משם שהענין מדבר ברשעים והמשילם לתגבורת החמה שסופה שוקעת, תוספ' ד"א כל הנחלים הולכים אל הים מה ת"ל, בעובדי ע"א נאמר שוטים המשתחוים למים סבורים שיש בהם ממש לפי שרואין את הים הגדול שכל הנחלים הולכים בו והוא אינו מלא ואינן יודעין להבין כי אל המקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת שמימי הנהרו' ההולכי' לתוך הים הם המים עצמם שהלכו כבר הם נובעות מתחת התהום והולכים למעלה מן הקרקע עד הים וחוזרים ונובעים לפיכך אין הנהרות פוסקים ואין הים מלא ולא מפני שיש בהן ממש ע"כ: קהלת. על שם שקיהל חכמות הרבה וכן במקום אחר קוראו (משלי ל) אגור בן יקא שאגר כל החכמה והקיאה וי"א שהיה אומר כל דבריו בהקהל: מלך בירושלם. עיר החכמה:

אִבְּן עֶזְרָא דברי. כתיב וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו וגו׳ והמשל הוא שנמשל בו דבר אחד כמו חוד חידה ומשל משל והוא הנשר הגדול והנמשל נבוכדנצר ודרך השיר להיות תחלה או דבר עתיד להיו׳ ובעבור היות חפץ שלמה לחבר הדברים שיעלו על הלב החל במלת דברי ואיננו כן כל דברי כי הפסוק שיש אחריו יורה עליו או הוא בעצמו ג״כ יורה הפסור השני בספר הזה כל הראשון וקהלת הוא שלמה כי לא היה מבני דוד משיח מלך רק הוא לבדו ונקרא כן על לשון החכמה שנקהלה בו וזכר שם מקום ממלכתו בעבור תפארתו הלא תראה כי נקרא מלך ירושלם מלכי צדק כי היא שלם ויורה עליו ויהי בשלם סוכו וכן אדני צדק בעבור היותו אדון מקום הצדק וכן דברתי מלכי צדק והוא דוד המלך:

רַלְבַּ״ג דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם: הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל: הנה הודיענו בזה תחלה מי היה מחבר זה הספר: ואולם התועלת המגיע מזה הוא כי זה ממה שיעמידנו על כוונת המחבר בדבריו וזה כי כשיתבארו לנו דיעותיו ממקומות אחרים ויראה מדבריו מה שהיה מקביל באופן מה לדיעותיו הנה נפליג העיין בדבריו באופן שנעמוד על אמתת כוונתו שהיא בלי ספק נאותית ולולא התבאר לנו זה מהמחבר היינו עוזבים העיון בדבריו כשיראו לנו בלתי נאותים בתחלת המחשבה וימנע ממנו מפני זה התועלת המגיע מהדברים ההם. והודיענו שנית איך היה אופן חבור זה הספר ר״ל שאלו הדברים היו ממה שיראה בתחלת המחשבה אשר היא קהלת ומקבצת הסותרים. והתועלת המגיע מזה הוא כשנדע אופן חיבור הדברים נעמוד על מה שבהם מהשלמות או הפכו. והמשל שאם נראה שלא השלים המחבר את דבריו באופן אשר ייעד ונשמטו מדבריו הקדמות היה ראוי שיזכרם לפי מה שייעד הנה אפשר לנו שנשלים החקירה באופן ההוא ונבחר ההקדמות הצודקות עד שישלם לנו האמת בדרוש ההוא לפי מה שאפשר בו שיקבל מן האמות וכאלו ישלים בכח המחבר בזה במה שקצר בעיון בדרוש ההוא ואם התבאר לנו שכבר השלים דבריו באופן ראוי לפי מה שייעד אז יתברר לנו שלמות דבריו ותהיה השגתינו מפני זה בדרושים ההם יותר שלמה. וכבר יועילנו בזה תועלת שנית והוא כי כשביאר המחבר אופן ההאמתה אשר יעשה בנושא אשר יחקור בו והוא מתבאר לנו שאין טבע זה הנושא שיקבל האמתה יותר שלמה הנה יתבאר לנו שא״א שתהיה בזה החקירה יותר שלמה ותכלה תשוקתינו בידיעת הדרושים ההם אל מה שנעמוד עליו מדבריו ואם יתבאר לנו שכבר יקבל זה הנושא האמתה יותר שלמה נעיין בדרושים ההם מהצד ההוא ולא תספיק לנו החקירה שחקר עליהם המחבר ההוא. והודיענו שלישית שרוב דבריו הם בלתי צודקים כדי שלא ילמוד מהם לבחור הבלתי ראוי ולזה אמר שמה שאמר קהלת הוא הבל וכזב אבל מדבריו נקבצו אלו ההקדמות התבאר הראוי מהבלתי ראוי: ביאור דברי הפרשה: אמר להודיע מה שיפול מהספק מצד המחשבה בענין התעסקות האדם בקנין השלמויות אשר העמל בהם הוא לבקשת המועיל והם שלמות הקנין וכשרון המעשה והוא שלמות המדות ושלמות המושכלות מהדבר שישאר לאדם שלא יפסד בכל עמלו שיעמול בזה המציאות השפל אשר כל הדברים הווים נפסדים. ואולם אמר תחת השמש לפי שהמחשבה אשר חייבה שלא יהיה לאדם יתרון בזה לא חייבם אותו אלא בקניינים אשר באלו הדברים ההווים הנפסדים כי המושכלות לנו הם עצמי הדברים אשר בכאן ומהותיהם ולזה חשבו הקודמים שלא תהיה בכאן ידיעה כמו שזכר הפלוסוף בשני ממה שאחר הטבע ולזאת הסבה אמר בכאן מצד זאת המחשבה שאין יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש אבל אם היה לו עמלו למעלה מן השמש הנה לא יחויב שלא יהיה לו יתרון. ואחר זה באר הסבה אשר יחשב בעבורה שאין יתרון בקנין אלו הדברים והוא שהם כלם הווים נפסדים עד שימצא בהם תמיד דור הולך ודור בא והנה לארץ עם פחיתותה יתרון על אישי האדם ושאר המורכבים שהיא קיימת ונשארת או ירצה בזה שהארץ אשר היא לעולם עומדת יש בה דור הולך ודור בא כי היא הווה נפסדת בחלקיה וזה הבאור השני הוא יותר נאות אצלינו ונתן אחר זה סבת ההוויה וההפסד אשר לאלו הנמצאים השפלים בתמידות ובסדור מדבריו בכח מחשבה שנית מקבלת למחשבה הראשונה והוא שבכאן טבעים קיימים אפשר שתהיה בהם ידיעה נשארת וזה שההוויה וההפסד ייוחס אל התקופות הארבעה אשר לכוכב כוכב כי בהיות נצוצו על הארץ יפעול בכאן באופן מה הפך מה שיפעלהו בהיות נצוצו תחת הארץ ואלו התקופות הם תקופות יומיות ועוד יתן מכוכב כוכב תקופות ארבעה מצד המזלות אשר יהיה בהם כי הפועל אשר יסודרו ממנו בכאן בהיותו במזלות הצפוניים הוא מקביל לפועל אשר יסודר ממנו בהיותו במזלות הדרומיים וכוכב אשר יהיה בו זה הענין אשר זכרנו יותר מפורסם הוא השמש כי הוא יעשה ביום האחד תקופות ארבעה ימשך מאחת אחת מהם לתגבורת ליסוד אחד מהיסודות וזה מבואר במלאכת הרפואה ויחדש השמש בשנה האחת תקופות ארבעה מתחלפות הטבעים עד שתקופת ניסן תגביר היסוד האוירי ותקופת תמוז תגביר היסוד האשיי ותקופת תשרי תגביר היסוד הארצי ותקופת טבת תגביר היסוד המימי וזה מפורסם מאד מענין השמש ולפי שאלו תקופות ילכו בסבוב ימשך מזה שמירת הנמצאות אשר בכאן על ענין אחד עם היות אישיהם הווים נפסדים ולזה אמר שכבר יזרח השמש וישקע ויעשה בזה תקופותיו היומיות וזה הולך בסבוב עד שהוא מיחל בהיותו שוקע אל שישוב לזרוח מפאת מזרח והוא גם כן חולק במזלות הדרומיים ואחר כך סובב במזלות הצפוניים רצוני שסבוביו הדרומיים הם ששה חדשים בפאת דרום וזה יהיה בהיותו במזלות הדרומיים וו׳ חדשים בפאת צפון וזה יהיה בהיותו במזלות הצפוניים והנה אלו הסבובים הם לולביים כמו שזכרו הראשונים לפי שאין השמש חוזר לזרוח ביום האחר מהנקודה בעצמה אשר זרח ביום הקודם אבל יזרח מנקודה אחרת נוטה ממנה ולזה אמר שהשמש הולך וסובב הרוח האחר מאלו כאלו תאמר הדרום או הצפון ועל סבוביו שב הרוח והמשל שהוא ילך לפאת דרום שלשה חדשים ובשלשה חדשים אחרים יתקרב לאופן המישור בשובו אל הסבובים ההם בעצמם אשר הלך בהיותו מתרחק לפאת דרום. וכבר אפשר שיפורש הרוח מענין רצון והביאור הראשון הוא יותר נאות. ולזאת הסבה אשר זכר ימצאו היסודות קיימים והווים נפסדים בחלקיהם. ולזה נמצא שכל הנחלים הולכים אל הים שהוא היסוד המים והים איננו מלא ר״ל שאין נוסף שיעורו בזה לפי שכבר יפסד ממנו כשיעור זה שיבוא בו מחוץ כמו שהתבאר בספר האותות ואל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת ובזה האופן ישאר היסוד המימי על ענינו. כל הדברים האישים ימצא בהם היגיעה עד שלא יוכל איש לדבר בהם לרבויים לא תשבע עין לראות אותם כי רבו מאד ואמנם אמר זה לפי שלא תוכל העין להשיגם כולם לרבויים ולפי שבהם עוד חלופים מצד טבעם האישיי עד שענין הדבר האשיי עתה הוא זולת עניינו אחר זמן מועט ולזה לא תמלא האוזן משמוע מוחשיה לרוב החלופים אשר בהם אלא שעם כל זה ימצאו בהם טבעים קיימים יתכן שנשאר בהם הידיעה וזה שמה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש באלו העניינים והשמירה אשר לטבעיהם מפאת הגרמים השמיימים לפי מה שנתן להם ה׳ ית׳ מהכח ביום הבראם. אין דבר שיאמר האומר זה חדש הוא כמו הענין בחדושים הגדולים אשר לא יפלו כי אם בזמן ארוך הפסד ההרים והפיכת הארץ ושוב היבשה הים והים יבשה והנה כבר היה זה לזמנים אשר היה אחד אחד מהם מלפנינו אבל הסבה שהביאה לחשוב בזה הענין שיהיה חדש היא שאין זכרון לראשונים שהיו במה שעבר מהזמן וגם לאחרונים שנראה אותם עתה לא יהיה להם זכרון עם שיהיו חדושם דבר חדש ואין הענין כן. ומזאת המחשבה השנית יתבאר בטול המחשבה הראשונה שהתחייב ממנה שלא יהיה יתרון בקנין החכמה ואמנם נשארה המחשב׳ הראשונה צודקת בקנין העושר וכשרון המעשה כי אין בהם בעצמם דבר קיים נצחי. וזה הכלל העולה מהדברים בזאת הפרשה:

מְצוּדַת דָּוִד דברי קהלת. ידוע שהחקירה המעולה לא תשתלם אלא בשלשה פנים גם יחד האחת מפאת העיון כשתהיה בקבוצת דעות מחולפות להתבונן בזה לעומת זה להבחין איזהו יכשר. השנית מפאת הקבלה מאדם רשום בחכמה וביראה. והמעולה ביותר אם המוסר הקבלה ימסרנה לבנו, לפי שהאב רוצה הוא בתקנת בנו ויסרנה בעין יפה ומעמידו על האמת. השלישית מפאת המבחן והנסיון מהדברים המתהויים, וכל שכן אם יתהוו הדברים במקום מרבית חכמים המשכילים להתבונן אמתת הענין כפי מה שהוא. לכן אמר המעתיק בפתיחת הספר דברי קהלת וגו׳, רוצה לומר הדברים האלה נחקרו על ידי קיבוץ קבוצת דעות מחולפות בצרוף הקבלה מאדם רשום בחכמה וביראה והוא דוד המלך, והמקבל היה בנו אשר ינק שדי האמת, ובצרוף המבחן מהדברים המתהווים בירושלים עיר מלכותו אשר אנשיה חכמי לבב המשכילים אמתת הענין, והנה כל דבר לא נכחד מן המלך המולך בה, וכאומר בהיות כן הנה מאד נחקרו הדברים בשלימות רב שאין למעלה הימנו:

מְצוּדַת צִיּוֹן קהלת. הוא ענין קבוץ ואסיפה כמו קהלת יעקב (דברים לג ד), והמלך שלמה היה נקרא כן, על שהקהיל הדעות המנגדות לצרף וללבן הצודק מהבלתי צודק:

ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל׃

רַשִׁ״י הבל הבלים אמר קהלת. קהלת קורא תגר ואומר על כל יציר' שבעת ימי בראשית [ ד* ] שהכל הבל של הבלים הוא: הבל. הבל נקוד חטף פתח לפי שהוא דבוק כלומר הבל שבהבלים שבעת הבלים כנגד מעשה שבעת ימי בראשית:

אִבְּן עֶזְרָא הבל. אמר על דבר הבלי העולם וסמך הבל אל הבלים ואם לא ימצא מהשמות שהם על משקל ארץ שישתנה חוץ מחדר משכבך וסגור דלתך מספח חמתך גם אלה בפת״ח וזה בציר״י וסמיכת היחיד לרבים בעניין אחד על שני דרכים לגדולה כמו מלך מלכים ולהפך כמו עבד עבדים והבל הבלים כמוהו כענין אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד והמ״ם תחת יותר כמ״ם מכל שהיו לפני בירושלים ומ״ם מכל מלמדי השכלתי והענין אם יעלו בני אדם במאזנים עם ההבל היו יותר קלים מהבל וכפל הבל הבלים להורות על כל זמן כענין נשאו נהרות ה׳ נשאו נהרות קולם וכן סבוני גם סבבוני פעמים רבות ושלא יאמר אדם בלבו שיש בדברי העולם הבל ויש בו שורש עומד הנה חתם הכל הבל:

מְצוּדַת דָּוִד הבל הבלים אמר קהלת. רוצה לומר בזה הספר אמר קהלת לבני אדם והזהירם לההביל ולהמאיס את ההבלים וחוזר ומפרש אמריו ואמר הבל את ההבלים מה שהכל הבל אשר בשום אופן לא יצמח מהם תכלית ראוי ויקר. (אבל ההבלים המסבבים באחרונה תכלית המועיל אין מהראוי לההביל אותם ולהמאיסם, יען נמצא בהם דבר טוב ומועיל):

מְצוּדַת צִיּוֹן הבל. ענינו דבר שאין בו ממש, והוא מושאל מלשון הבל פה המוזכר בדברי רז״ל וכן וילכו אחרי ההבל (ירמיה ב ה):

ג מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃

רַשִׁ״י מה יתרון. שכר ומותר: תחת השמש. תמורת התורה שהיא קרויה אור שנאמר (משלי ו) ותורה אור כל עמל שהוא מחליף בו את עסק התורה מה שכר בו:

אִבְּן עֶזְרָא מה יתרון. על משקל זכרון והיא שם מהפעלים שהפ״ה שלהם איננו שלם ובנין הפעיל יורה עליו והענין אחר שהכל הבל מה יועיל לאדם בכל עמלו וענין תחת השמש הוא הזמן המתהפך כי השמש לבדו יוליד הזמן כי היום תלוי בשמש מעת זרחו ועד בואו והלילה הוא מעת בוא השמש עד זרחו יראו הכוכבים או הלבנה או לא יראו וכן זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף על פי נטות השמש לפאת צפון או דרום אע״פ שיש לירח בנהרות ובצמחים הלחים ובמוח מעשים נאים וכימנ לקשר וכסיל לפתח אין מעשה כולם כנגד מעשיו כי אם חלק מחלקים רבים ואם השמש אחד ישתנו מעשיו כפי השתנות המ׳ ועשרים מחברות השבעה והשתנות תהלוכות כולם עם נוע גובה גלגל המוצק היוצא על כן לא תמצא מתכונת מלאכת השמים נמשלת למתכונת אחר׳ רגע אחד ועל זה נזכר בספר יצירה שתי אבנים בונות שנים עד תשע שאין הפה יכול לדבר ולא האזן יכולה לשמוע והעמל לבקש חכמה עד שתתברר רוחי יש לו יתרון כי אין הרוח של אדם תחת השמש:

מְצוּדַת דָּוִד מה יתרון. אלה דברי קהלת שפתח ואמר מהו הריוח הבא לאדם בכל העמל שיעמול בדבר הנתון תחת ממשלת השמש, והיא עמל אסיפת הקנינים המסור ביד מערכת השמים (וזכר השמש לפי שהיא הפועלת הרבה בתחתונים וגדולה היא מכולם, ולכן תקרא מלכת השמים מלשון מלוכה וכמו שנאמר לקטר למלכת השמים (ירמיה מד), וכאומר מהו התועלת באלו הקנינים הלא למחר ימות האוספם ולא יקח מאומה בידו או תחת השמש רוצה לומר בזה העולם במקום זריחת השמש מה ריוח יש בהעמל שיעמול בו לאסוף קנינים):

מְצוּדַת צִיּוֹן יתרון. מלשון מותר וריוח: תחת השמש. במקום השמש:

ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת׃

רַשִׁ״י דור הולך ודור בא. כל מה שהרשע יגע ועמל לעשוק ולגזול אינו מבלה את מעשיו כי הדור הולך ודור אחר בא ונוטל הכל מיד בניו כענין שנאמר (איוב כ) בניו ירצו דלים: והארץ לעולם עומדת. ומי הם המתקיימים הענוים הנמוכי' המניעין עצמם עד לארץ כענין שנאמר (תהלים לז) וענוים ירשו ארץ ומדרש תנחומא אומר כל צדיקי ישראל נקראו ארץ, שנאמר (מלאכי ג) ואתם תהיו לי ארץ חפץ:

אִבְּן עֶזְרָא דור. בעבור היות כל נמצא תחת השמש מורכב מארבעה מוסדים מהם יצאו ואליהם ישובו והם האש והרוח הנח שהוא האויר והמים והארץ זכר ארבעתם והחל בארץ שהיא כמו היולדת ואחר כן זכר השמש מקום האש בעבור רוב חומה והיא האש המולדת ואחר כך הרוח והמים ואמר על הארץ שכל הנוצרים ממנה אליה ישובו כענין כי עפר אתה ואל עפר תשוב והיא עומדת ודור בא ודור הולך יתכן היות ענין דור כמו גרים וכמוהו מדור באהלי רשע:

מְצוּדַת דָּוִד דור הולך. רוצה לומר אף אם אמנם כשהדור הזה הולך למות במקומו הנה בא דור אחר, עם כל זה אין מקום לחשוב לעמול ולאסוף קנינים להשאיר לבניו אחריו כי והארץ וגו׳ רוצה לומר וכי הארץ עצמה לעולם עומדת הלא גם היא כבגד תבלה ויתמו אם כן יושביה עם הקנינים כולם אם כן אין זה דבר המתקיים לעד:

ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל־מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם׃

רַשִׁ״י וזרח השמש וגו', דור הולך ודור בא. כאשר השמש תזרח שחרית ותשקע ערבית ותלך כל הלילה שואפת לשוב אל מקום אשר זרחה אתמול משם שתזרח גם היום:

אִבְּן עֶזְרָא וזרח. כבר בארו אנשי המדות והחשבון מכל הנבראים הנראים על עשרה חלקים והשמש גדול מכולם ואין אחד כמוהו והוא השרש במלאכת שמים כדמות הנקודה בחכמת המדות והא׳ בחכמת החשבון והענין אע״פ שיש לו תנוענ ויזרח ויבא ישוב אל מקומו כבראשונה ומקום זרחו היום קרוב ממקום זרחו מחר ובעבור התנועעו לצפון ולדרום יזרח שני פעמים בשנה ממקום אחד וממקום סוף הדרום והצפון פעם אחת עד מלאת לו שנה תמימה וכן מקרה הלבנה והחמשה כוכבים גם כל צבא השמים יזרח ויבא לכן זכר הגדול כענין ולשמש שם אהל בהם שלא הזכיר הכוכבים: וענין שואף. כמו באות נפשה שאפה רוח כאילו הוא שואף הרוח מרוב תאותו לשוב אל מקומו:

רַלְבַּ״ג ביאור המלות: שואף. מענין התוחלת והתקוה כטעם כעבד ישאף צל.

מְצוּדַת דָּוִד וזרח השמש. הנה התוכנים חקרו אשר השמש מהלכו העצמי בגלגלו הוא ממערב למזרח, אולם גלגל היומי מכריחו לשוב לאחוריו כלפי המערב, ולזה אמר הנה השמש בהיותו קרוב לבית מבואו שוקק הוא לזרוח עוד על פני האדמה כי יאחז דרכו ללכת במהלכו למזרח, אולם בעל כרחו ישקע בעונתו כי גלגל היומי הוא המכריחו לשוב ללכת כלפי המערב ולשקוע: ואל מקומו שואף. רוצה לומר וכן בהיותו קרוב למקום עליתו חושק הוא ללכת אל המקום אשר יצא משם לבל יזרח על פני האדמה, וגלגל היומי הוא המכריחו לשוב לאחור ובעל כרחו זורח הוא שם במקום שמחזירו גלגל היומי:

מְצוּדַת צִיּוֹן ובא. ענין שקיעה כמו כי בא השמש (בראשית כח י): שואף. ענין ההבטה והתאוה אל הדבר כמו כעבד ישאף צל (איוב ז ב):

ו הוֹלֵךְ אֶל־דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל־צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל־סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ׃

רַשִׁ״י הרוח. רוחו של שמש טלנ"ט בלעז כמו (יחזקאל א) אל אשר יהיה שם הרוח ללכת: ועל סביבותיו שב. גם מחר כל היקף וסובב שסבב אתמול הוא מקיף וסובב היום: הולך אל דרום. לעולם ביום: וסובב אל צפון. לעולם בלילה: סובב סובב הולך. אל פני מזרח ומערב שפעמים מהלכתן ביום פעמים מסבבתן בלילה, בתמוז מהלכתן ובטבת סובבתן, אף הרשעים כל מה ששמשן זורחת סופן לשקוע כל מה שהם הולכים ומתגברים סופם לשוב אל מקום צחנתם, ממקום הטנופת באו ולמקום הטנופת ילכו, וכן כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא לפי שאינן נשארים בתוכו כי ים אוקיינוס הוא גבוה מכל העולם כולו שנאמר (עמוס ח) הקורא למי הים וישפכם וגו', ומהיכן אדם שופך מלמעלה למטה והנחלים הולכים במחילות תחת ההרים מאוקיינוס וחוזרים ונובעים וזהו אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים אף הרשע כל עומת שבא כן ילך:

אִבְּן עֶזְרָא הולך. י״א כי גם הפסוק הזה על השמש ידבר שפעם נוטה אל צפון ואל דרום ויפרש הרוח פאה וזה איננו נכון ויורה עליו ועל סביבותיו שב הרוח וכל הפסוק הוא בענין הרוח שפעם יתנועע האויר לפאת צפון ופעם לפאת דרום ויסוב מדרום לצפון על פאת מזרח ומצפון לדרום על פאת מערב על כן אמר סובב הולך הרוח ובסוף ישוב על סביבותיו כשוב השמש כי היא סבת רוב תנועות הרוח ויורדי הים ידעו מהם שהם על דרך אחד ביום לשנה:

רַלְבַּ״ג סביבותיו. ר״ל סבובו.

מְצוּדַת דָּוִד הולך אל דרום. בהיותו הולך בפאת המזרח הנה באמת הולך הוא כלפי הדרום בהכרחת גלגל היומי ואם כי הוא יסבב בגלגלו להפנות כלפי הצפון: סובב סבב וגו׳. רוצה לומר אף שבכל פעם שיסבב הוא ללכת מהלכו למחוז חפצו, לא מילא תשוקתו והרצון הולך ממנו, כי יד גלגל היומי גברה עליו ובטל רצונו: ועל סביבותיו וגו׳. רוצה לומר עם כל זה חוזר עליו הרצון בכל פעם לסבב על סביבותיו כאשר מאז:

מְצוּדַת צִיּוֹן הרוח. ענינו רצון כמו הנני נותן בו רוח (ישעיה לז ז):

ז כָּל־הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל־הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל־מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת׃

אִבְּן עֶזְרָא כל הנחלים. אע״פ שהנחלי׳ הולכים אל הים לא יהיה מלא עד שיעבור החוק ויכסה הארץ בעבור שהמים שהלכו אליו הם ישובו ללכת על מקומם פעמים אין קץ להם כי תמיד יעלה אד מהים אל הרקיע והם רוב הענני׳ והמים המתוקים יעלו בעבור קלותם והאד ישוב גשם כענין הקורא למי הים וישפכם ומימי המעיינים מהגשם וכל החלים יצאו מהמעיינים הלא תראה כי בשנת בצורת ייבשו רובי המעיינים וכתוב ויבש הנחל כי לא היה גשם בארץ וזה ענין אל מקום שהנחלים הולכים ולא באר שלמה סבת שוב המים אל מקומם כאשר לא באר סבת שוב השמש מהמערב למזרח אם למעלה מהרקיע או על הצדדים או על דרך שהארץ עגולה והיא באמצע הגלגל העליון כי אלה הדברים צריכים ראיות ושורש ספור לדבר על כל דבר נראה לעין ולא יצטרך לראיות והענין בזכירת אלה ארבעתם שהם השמש שהוא מקום האש והרוח והמים והארץ בעבור היות כל הנמצאים תחת השמש נולדים מהם הצמחי׳ והחיו׳ ובני אדם והעוף ודגי הים ואם הם שהם השרשים מנהגם לשוב אל מקום כשהיו איך יעמדו הנולדים מהם ואם היו בראשיתם הבל כן יהיו באחריתם ואם האדם הבל אף כי מעשהו שהוא כמו מקרה לו ואף כי מחשבותיו שהם כמקרה המקר׳ כענין ה׳ יודע מחשבות אדם כי המה הבל:

מְצוּדַת דָּוִד הולכים אל הים. נמשכים המה לשפוך מימיהם אל תוך הים, וכאלו חושבים למלאותו על כל גדותו: והים איננו מלא. עם כל זה עינינו רואות שאין הים מלא ולא ישיגו אם כן תוחלתם: אל מקום. הסיבה היא שאל המקום שהנחלים נמשכים לשם הוא הים: הם שבים ללכת. הנחלים בעצמם חורים משם ללכת תחת הארץ אל מקום מוצא המים, והם הם החוזרים ונובעים למעלה ושבים ללכת אל הים, ואם כן הם עצמם משחיתים פרי מחשבתם ומוסב הוא למעלה לחזק אמריו להמאיס עמל הקנינים, באומרו הנה מלבד שאין בהם תועלת נצחי עוד נמצא בהם דבר רע כי לא יבטח להשיגם עם העמל פעם בסיבת הזולת, וכדרך השמש אשר יגיעו לריק בסיבת גלגל היומי ופעם בסיבת עצמו, וכדרך הנחלים אשר המה עמלים לתוהו בסיבת עצמם:

ח כָּל־הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא־יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא־תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא־תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ׃

רַשִׁ״י כל הדברים יגעים וגו': לא תשבע עין ולא תמלא אזן. מוסב על מה יתרון אם מחליף הוא עסק התורה לדבר בדברים בטלים הרי הם יגעים ולא יוכל להשיג את כולם ואם במראי' העין בא לעסוק עינו לא תשבע ואם בשמיעת אזן אזנו לא תמלא:

אִבְּן עֶזְרָא כל הדברים. יש מפרשים יגעי׳ כמו מלאים וזה לא יתכן בעבור היות יגעים פועל עומד כמו האחד עיף ויגע ואילו היה כענין פירושם היו מיגעים מבנין פועל הדגוש מן אל תיגע שמה אכן ישוב יגעים על הדברים בעצמם והחפץ שהם נלאים וחסרים אין כח בהם על כן לא יוכל איש לדבר ואחר שהודיע הארבעה השרשים שהם עומדים על מתכונתם ואם תקרה להם תנועה בסוף ישובו כשניו אמת ידענו הכלל והפרטים הנולדים מהם לא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת ע״כ לא יוכל אדם לספור אותם והעין לא תשבע מראותם כי סבת ראות העין התמונות שהם מתדמות באויר הזך ולא יעמדו רגע אחת והאזן לא תמלא משמוע הפרטי׳ כי גם סבת השמיע׳ הכנסת האויר שיש בו תמונות הקולות גם הם לא יעמדו על כן לא תוכל העין לשלוט בפרטם ולא האזן לשמוע מספרם כי אין קץ ומספר להם אצל בני אדם לכן היוצר לבדו ידע הכלל והפרט כי מעשה ידיו כלם:

מְצוּדַת דָּוִד כל הדברים יגעים. הנה כשהאדם עמל ומשיג תוחלתו אז ינוח ולא ייגע עוד, אבל כשאינו משיג אז הוא עמל ויגע עד אין תכלית ולזה אמר הנה כל הענינים שבעולם המה יגעים כי אין שום דבר מוצא תוחלתו: לא יוכל איש לדבר. כאומר אם ארצה לפרט את כל הענינים שאינם משיגים תוחלתם אי אפשר, כי בן אדם לא יוכל לספר את כולם כי רבים המה מאד: לא תשבע עין. אחז במשל מבן אדם השבע מאד עד שאי אפשר לו לאכול עוד כלומר אם הענינים האלה יראה בעיניו הנה העין לא תשבע במה שראה מאז עד שיהיה מן הנמנע לראות עוד, כי כולן כלו ואין עוד מה לראות כי לא כן הוא כי באמת יש עוד מה לראות: ולא תמלא אזן. חזר ואחז במשל מכלי מלא עד שאי אפשר לתת עוד מה בתוכו, כלומר אם הענינים האלה ישמע באזניו לא תמלא האזן במה ששמעה מאז עד שיהיה מן הנמנע לשמוע עוד, כי כולן כלו ואין עוד מה לשמוע, כי לא כן הוא כי באמת יש עוד מה לשמוע:

מְצוּדַת צִיּוֹן הדברים. הענינים כמו על דבר הכסף (בראשית מג יח):

ט מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה־שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃

רַשִׁ״י מה שהיה הוא שיהיה וגו'. בכל מה שהוא למד בדבר שהוא חליפי השמש אין בו חידוש לא יראה אלא מה שהיה כבר שנברא בששת ימי בראשית, אבל ההוגה בתורה מוצא בה תמיד חדושי טעמים כענין שנאמר (משלי ה) דדיה ירווך בכל עת מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו טעם, וכן מצינו במסכת חגיגה שאמר רבי אליעזר בן הורקנוס דברים שלא שמעתן אזן במעשה מרכבה:

אִבְּן עֶזְרָא מה שהיה. אמר המשורר על הבריאות העליונות כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם ועל הבריאות של מטה אמר כי נשגב שמו לבדו והענין כי תהו המה כלם וענין מה שהיה הוא על הגלגלים וצבאותם כי הם כמו עגולות חוזרות חלילה וראשיתם כסופם וסופם כראשיתם: ומה שנעשה הוא שיעשה. על הכללים שהם שומרים כמין אדם ומין סוס ומין כל חי ומין כל צמח ותולדת אלה מתנועות העליונים ואם העליונים עומדים יעמדו הכללים שהם שתבנית מערכות הצבאות והענין אע״פ שלא אוכל לספור הפרטים כלליהם שמורים וידועים וספורים ועל זה הדרך תראה עולם שלמעלה ועולם שלמטה עומד על דרך אחד ואין כל חדש:

מְצוּדַת דָּוִד מה שהיה. כאומר ופן יהיה לב האדם נפתה עליו לומר הן אמת כן היה בימים הראשונים אשר שום ענין מהענינים לא השיג תוחלתו בעמל היגיעה, אבל לא כן הוא בהימים האלה לזה אמר דע לך מה שהיה מאז הוא לבדו מה שיהיה גם עתה ומה שנעשה מאז הוא לבדו מה שיעשה גם עתה, והוא כפל ענין במלות שונות: ואין כל חדש. אין שום דבר חדש במקום זריחת השמש הוא העולם כולו, וכאומר כמו שלא נשתנה להתחדש שום דבר בעולם כן לא נשתנה גם זאת, כי עד עולם אין שום ענין משיג תוחלתו בעמל היגיעה כאשר לא השיג מאז:

מְצוּדַת צִיּוֹן כל חדש. שום חדש וכן לא תעשה כל מלאכה (שמות כ י):

י יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה־זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ׃

רַשִׁ״י יש דבר. בא לידך תחת השמש שיאמר לך האומר עליו ראה זה דבר חדש הוא ואינו חדש שכבר היה בעולמים שעברו לפנינו אלא שאין זכרון לראשונים לכך דומה להיות חדש, וגם לאחרונים שיהיו לאחרינו לא יהיה להם זכרון בדורות שיהיו לאחרונה להם, ומדרש אגדה דורשו כנגד אבוד זכר עמלק וסופו של זכר אדום למחות שנאמר (עובדיה א) ולא יהיה שריד לבית עשו:

אִבְּן עֶזְרָא יש דבר. ימצא יש ברוב בלשון הקדש על הדבר הנמצא לפרקים מעטים כמו ויש אשר יהיה הענן יש מפזר ונוסף ויש רשע מאריך כי ברוב שנות רשעים תקצרנה ואם יראה לאדם דבר חדש כבר היה לעולמים ופירוש עולמים כמו זמנים וכן צור עולמים מלכותך מלכות כל עולמים תשועת עולמים תשועת נצח וזמנים רבים:

רַלְבַּ״ג לעולמים. לזמנים וכמוהו ועבדו לעולם שהוא זמן היובל:

מְצוּדַת דָּוִד יש דבר. עם כי יש דבר נמצא בעולם אשר עליו יאמר האומר ראה והבן שזה דבר חדש הוא, כאומר ופן על ידי זה תחשוב כמו שנשתנה להתחדש דבר זה כן נשתנה גם זאת שמעתה יוכל האדם להשיג תוחלתו בעמל היגיעה: כבר היה. כאומר אל תאמין אל האומר אשר חדש הוא זה, כי באמת כבר היה כזה במשך הזמנים הארוכים אשר כל אחד מהם היה בימים אשר לפנינו טרם נולדנו:

מְצוּדַת צִיּוֹן לעולמים. כמו בעולמים והלמ״ד במקום הבי״ת וכן כתוב בוחר אתה לבן ישי (ש״א כ ל) ומשפטו בבן ישי. ומלת עולמים יורה על זמנים רבים. כמו ועבדו לעולם (שמות כא ו):

יא אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא־יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה׃

אִבְּן עֶזְרָא אין זכרון. אם תאמר אלו היה כמו זה הדבר החדש בימים הקדמונים כאשר שמענו שמעו אין זכרון לראשונים גם כי יקרה לאחרונים עם אחרוני אחרונים עד הנה דברי שלמה על דרך כלל ועתה יחל לבאר כל הדברי׳ שיעלו על לב:

מְצוּדַת דָּוִד אין זכרון. אלא שאין זכרון המעשים הנעשים בימים הראשונים כי נשכחו מלבות בני האדם: וגם לאחרונים שיהיו. וכן גם אל המעשים אשר יהיו בימים האחרונים, לא ישאר להם זכרון מה למען השוותם עם המעשים אשר יהיו אחר הזמן ההוא לומר אז המעשים אשר נעשו עתה דומים הם אל המעשים אשר נעשו מאז כי השכחה גוברת והולכת, אבל באמת שאין דבר חדש בעולם:

יב אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם׃

רַשִׁ״י אני קהלת הייתי מלך. על כל העולם ולבסוף על ישראל ולבסוף על ירושלם לבדה ולבסוף על מקלי שהרי נאמר הייתי מלך בירושלם אבל עכשיו אינו מלך:

אִבְּן עֶזְרָא אני קהלת. עניני הספר יורו כי באחרית ימיו חיברו כאילו יאמר לדורות הבאים כך וכך נסיתי בימי חיי ויכולתי לנסות כל דבר בעבור היותי מלך וענין על ישראל בעבור שהיו בם לכולם נביאים וחכמי לב כמו בני זרח ולא כבני קדר השכונים באהלים והענין שהייתי מלך על עם חכם ונבון ואמר בירושל׳ בעבור היות מקומ׳ נכון לקבל החכמה כי ידוע שהיישוב נחלק לשבע׳ חלקים ולא יתכן היות ישרי לב לקבל החכמה כי אם בשלשה חלקים האמצעיים כי החלקים הראשונים והאחרונים ימנע רוב החום או הקור להיות תולדת אדם ישרה וידוע כי רוחב ירושלם שלשים ושלש מעלות והוא חצי היישוב כי לא יתכן יישוב כי אם אחר מעלות נטות השמש בצפון או בדרום:

רַלְבַּ״ג ביאור דברי הפרשה: אמר מספר המחשבות המקבילות אשר בענין החכמה אם היא מועילה לאדם אם לא. אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים לדעת סבותיו וכל משיגיו והיא החכמה הטבעית והנה מצאתי בזה מחשבה תביא לחשוב שזאת התשוקה אשר שם ה׳ יתברך בנו לדעת אלו הענינים הטבעיים היא לנקמה ממנו ר״ל שההתעסקות בהשגת חכמת הנמצאות השפלות הוא ענין רע נתן אלהים לבני אדם להתעסק בו וזה יתבאר לפי מה שיראה בהתחלת המחשבה מצד הדברים הטבעיים בעצמם וזה שכל המעשים שנעשו תחת השמש הם דברים שלא יעמדו אפילו רגע אחד בענין אחד ולזה יחשב שכל אחד מהם הוא הבל ורעיון רוח שאין לו מציאות בעצמו הנה החומר השפל הוא מעוות עד שלא יוכל לתקון בשום פנים כי הצורך אשר תשתדל בשמירת נמצא נמצא מאלו הנמצאים לא ישמע אליה החומר תמיד אבל יגברו הכחות המתפעלות על הפועלות ויקרה מזה ההפסד והוא גם כן בתכלית החסרון עד שלא יוכל להפנות ולהיות אחד שלם וזה שכל מה שיקנה מהצורות קצתם באמצעות קצתם יוסיף שלמות אלא שעם כל זה ימצא הענין בסוף מגיע אל נמצא שישיגהו ההפסד והוא האדם. או ירצה בזה שהחסרון שיש לחומר הראשון לא יוכל להמנות לרבויו ר״ל שלא יושג מספר חסרונותיו. או ירצה בזה שיש לו חסרון עד שלא יוכל להמנות שיהיה אחד מהנמצאות לפי זה החומר אין לו מציאות לבדו כמו שהתבאר בראשון מהשמע: דברתי אני עם לבי אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני בירושלים ולבי ראה הרבה חכמה ודעת. ובהיות הענין כן כבר יתכן שאדע מדרגת החכמה עם הסכלות כי לא יוכל לשפוט איזה יותר טוב משניהם מקבילים מי שלא ישיגם ולזה נתתי לבי לדעת מדרגת החכמה ומדרגת ההוללות והסכלות עד שאדע איזה טוב מהם ידעתי שגם זאת החקירה היא מחשבה שיש לנו בזה הענין והוא שאנחנו נמצא שרוב ההשתדלות בחכמה מזיק עד שברוב החכמה יהיה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב ויתחייב מזאת המחשבה לפי מה שיחשוב לפי המפורסם שההתעסקות בחכמה הוא רע וזה מבואר לפי המקומות הלקוחים מהפחות והיתר וכבר נבאר זה בכאן ונאמר שאם היה ההתעסקות בחכמה טוב היה התוספת בזה ההתעסקות תוספת בטוב אבל הענין בזה בהפך לפי זאת המחשבה ויחשוב שיחויב שיהיה ההתעסקות בחכמה דבר רע ומזה יתבאר לפי זאת המחשבה שהסכלות הוא יותר נבחר מהחכמה: אמרתי אני בלבי לכה נא אנסה אותך בשמחה וראות בטוב ולא אטריח אותך בענין החכמה אשר היא מונעת האדם מהתענוג בשמחות הגופיות והנה ראיתי שגם זה הוא הבל ודבר שאין בו תועלת עד שמי שידרוך לשחוק שפטתי בו שהוא מהולל ואמרתי לשמחה שהיא ממה שלא ימצא בו תועלת. דברתי בלבי לאחוז בתענוגים הגופיים עם השתדלותי בחכמה עד אשר אבחן איזה טוב לבני האדם אם ההתעסקות בחכמה או ההתנהג בסכלות. הגדלתי מעשי המרבים תענוגים בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים עשיתי לי גנות ופרדסים נטעתי בהם עץ כל פרי עשיתי לי בריכות מים להשקות מהם יער צומח עצים קניתי לי עבדים ושפחות ובני בית היה לי גם מקנה בקר וצאן היה לי מכל האנשים שהיו לפני בירושלים כנסתי לי גם כסף וזהב ומה שהוא מהקניינים סגולות מלכים והמדינות כדי שאתענג בכל הקניינים האלו עשיתי לי שרים ושרות להתענג משיריהם ועשיתי לי מכל הזמר הנבחרים שהם להתענג בנגוניהם וגדלתי והוספתי בכל הקניינים מכל איש שהיה לפני בירושלים ולא התרשלתי מפני זה מהשתדלות בחכמה אבל שקדתי בה עם השתדלותי לאסוף אלו הקניינים. וכל אשר שאלו עיני מחמודות העולם לא מנעתי מהם לא מנעתי לבי מכל שמחה כי לבי היה שמח מכל עמלי והשמחה שהייתי שמח בכל עמלי היה לבד חלקי מכל עמלי כי אין בו תועלת זולת זה וכאשר התבוננתי בכל אלו הקנינים מצאתים כלם הבל ודבר שאין לו מציאות כלל לפי שאין יתרון תחת השמש ר״ל שאין באלו הקנינים דבר שלא יפסד. והשתדלתי לראות מדרגת החכמה עם ההוללות והסכלות לפי שכבר יחשב שאין ראוי לאדם להשתדל בחכמת הנמצאות כי השגת האדם חלושה מאד מהשיג מה שהיה מאופן החכמה בבריאת ה׳ יתברך דבר דבר מהדברים הנמצאים על האופן שהם עליו ובהיות הענין כן הנה יהיה השתדלות האדם בידיעת נימוס הנמצאות וסדרם וישרם לבטלה לפי שאי אפשר לו שישיגהו בשלמות ואם לא ישיגהו בשלמות הנה יהיה מה שהשיגו זולת מה שחקר עליו וזה ממה שיביא לחשוב שכבר יהיה לבטלה השתדלות האדם בקניין המושכלות. וראיתי אני מחשבה שנית מקבלת לזאת המחשבה והיא שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך וזה הענין מיחס הסכלות אל החכמה מבואר החכם יהלו עיניו בראשו בכל מה שישתדל בהגעתו ר״ל שבראש פעולתו יראה התכלית אשר ישתדל בהגעתו וידרוך אליו בסבות הנאותות ולזה יתכן שיגיע אל התכלית אשר כיון אליו ואולם הכסיל ילך בחשך ולא ידרוך אל מה שישתדל בהגעתו בסבות הנאותות ולזה ימנעו ממנו רוב הדברים אשר יכוין עליהם. והנה ידעתי גם אני שבכאן מחשבה תביא לחשוב שלא יהיה מעלה וחשיבות לחכמה על הסכלות והוא שכבר ימצא שמקרה אחד יקרה את כלם ויזוקו יחד ברעות העולם ואמרתי אני בלבי אחר שהענין כן שאין תחבולה לחכם להנצל מן רעות הזמן ויקרה לו מפני זה כמקרה הכסיל ולמה חכמתי אני אז יותר ודברתי בלבי שגם זאת המחשבה להניח החכמה וזה שמה שימצא שישוו בו החכם והכסיל הוא מעט וגם הזכרון שיהיה לאדם אחר המות לא ישוו בו החכם והכסיל זמן ארוך כי בימים הבאים ישכחו אלו הדברים החולפים וגם ישכח מות החכם עם הכסיל במקרה אחד. ואפשר שאומר שהרצון בזה שהוא מרחיק שימותו החכם והכסיל במדרגה אחת כי החכם יותר נשמר מההפכים מצד חכמתו מהכסיל או נאמר שהרצון בזה שזכרון החכם יותר ארוך מזכרון הכסיל עד שלא יתכן שיפסק זכרונם יחד וכבר יראה מצד אחר שהחכמה יותר יקרה מהסכלות ואם יש בהשתדלותה העדר ההנאות הגופיות וזה שאלו ההנאות הם כלם הבל ודבר בטל עד שאלו החיים הגופיים ראוי שירוחקו מזה הצד כי ימצא בחיים הגופיים מרוע הסדור והחסרון מה שלא יעלם עד שמה שידומה ימצא מהנה מכאיב וישחתו גם כן אלו הקנינים הגופיים ויסור התענוג המגיע מהם לסבות רבות אם מהמקרים הרעים הנופלים כמו המלחמה והאש הנופל ושטף מים והפיכת הארצות ושאר המקרים הנוהגים מנהגם אם מפני שכל הקניינים הגופיים הם נפסדים בהכרח בבא עת הפסדם. ועוד שאף על פי שהיו אלו הקניינים בלתי נפסדים הנה ראוי שישנאו וירוחקו כי במות האדם יבצר ממנו התענוג שהיה לו בקניינים כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו קניינו ואם אמרנו שכבר יורישם לבניו או לאוהביו וישמח ויתענג בזה הנה עם כל אלו לא תשלם לו שמחה בזאת ההורשה כי מי יודע אם זה היורש יהיה חכם או סכל וישלוט בכל עמלו שעמל והשתדל בקניינו בחכמה ובתחבולה והנה מזה הצד ידאג המוריש לא ידע איך יתנהג היורש בשמירת אלו הקניינים וגם זה ממה שיחויב ממנו שיהיה שלמות הקנין הבל ומפני זה סבבתי אני ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש ואפילו בענייני החכמה כי כבר ימצא אדם שעמלו בקנין החכמה והדעת וכשרון המעשים ר״ל שהוא יחקור איך ראוי שיתנהג האדם במדותיו כדי שישלם בזה תקון הקבוץ המדיני ושלמות הנפש והספרים שיחבר בזה בעמל רב ויגיעה רבה והנה אם הראשון לא השלים החקירה באופן שלם יעזור האחרון המצאתו החכמה ההיא או הנימוס המדיניי וזה גם כן ממה שיביא לחשוב שראוי לאדם להרחיק היגיעה בקנין החכמה לפי שהוא אפשר שלא תשלם לה המצאתה ולא תשלם בזה נפשו גם לא ייוחס המצאת החכמה ההיא אליו אבל ייוחס אל מי שישלימה ובכלל זה הענין הוא הבל ורעה רבה תקרה בקנין החכמה ושלמות המדות: כי מה הווה לאדם בכל עמלו שיעמול בקנין החכמה וביתר הקניינים ובמה שתשוטט מחשבתו לחקור בדבר דבר מהדברי׳ הנמצאים כי כל ימיו יהיו מכאובים לרוב תשוקתו להגיע אל האמת בדרושים וימצאהו קושי נפלא בהגעתם ואולי לא יגיעו לו עם רוב העמל ולזה יכעס תמיד ולא ישכב לבו בלילה לרוב שוטט מחשבתו בדרוש אשר יחקור בו עד שימצא הדרך אשר יוליכהו אל הדרוש והנה תמצא רבים שהשתדלו לחקור בדרוש מה וחברו בו ולא הגיעו אליו ונשאר עמלם להבל ולבטלה והנה זאת המחשבה תביא לחשוב שאין ראוי שימנע האדם משמוח בענייני העולם והנה תמצא גם כן בכאן מחשבה מקבלת לכמו זאת המחשבה והיא שאין טוב באדם שירבה להתענג במאכל ובמשתה ובשאר ההנאות בי זה ממה שיפסידהו ויפסיד קנייניו ועוד שהאדם לא ימצא שליט בזה ואף על פי שיש לו קניינים רבים אבל ימצא הרבה שיעשה האדם ולא תשלוט נפשו להתענג בקנייניו ולזה מי שיעשר וישלוט בקנייניו להתענג בהם הנה השולטנות הזה הוא לו מיד האלהים לא מבחירתו לבדה שאם היה נשלם זה מצד הבחירה היה כל אדם שליט בעמלו להתענג בו כאשר ירצה ואם היה כל אדם שליט בזה היה מתענג בקנייניו ולא ימנע נפשו טוב מהם כי מי יאכל ומי ירגיש כתענוג ההוא חוץ ממני עד שאמנע מהתענוג ההוא בעבור שיתענג בו האחר האם אאהב האחר יותר ממני זה בתכלית הבטול ולזה היה מבואר שתענוג האדם בקנייניו הוא מיד האלהים והוא ימנע הדבר מבעלי הקניינים מהתענוג בקנייניהם והנה לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ר״ל שיעזר בחכמתו מקודמים שעמלו בה ותגיע לו בלא יגיעה וכן הענין בקניינים ולחוטא נתן ענין לעמול באסיפת הקניינים לתת למי שייטב לפני האלהים וגם זה הבל ומחשבה לבד ודבר שאין לו בעצמו מציאות ר״ל אסיפת הקניינים מזולת שיאכל מהם כי האדם יאסוף ויכנוס לתכלית שימצאהו צרכיו במאכל ובמשתה ולבוש ודירה ושאר מה שיצטרך לו לכל הדברים השפלים זמן מוגבל ימצאו בו וזמן אחר ימצאו בו הפכיהם וזה ממה שיתבאר שאין יתרון באלו הדברים השפלים אם שיהיו עצמים או פעולות בעצמים וזה שכבר יוגבל לחי עת יולד בו ואחר לידתו ידרוך זמן מה אל הגדול ושלמות הבריאה והוגבל לו גם כן עת ימות בו וקודם הזמן ההוא ידרוך זמן מה אל ההפסד והמות וכן הענין בעינו בצמחים רצוני שכבר ימצא להם עת מוגבל לנטיעתם ואחר העת ההוא ידרכו אל הגדול וההוויה וימצא להם ג״כ עת מוגבל לעקירתם והוא כשהגיעו לגבול ההפסד אשר בתכליתם ואלו העתים כלם מוגבלים מצד הטבע ומצד הכוכבים השומרים החום הטבעי לנמצא נמצא הזמן האפשרי וכבר ימצא כמו זה ג״כ בעצמים במה שיסודר מהמלאכה והבחירה וזה שכבר ימצא עת יוגבל מפאת הכוכבים ישתדלו בו האנשים להרוג איש מה או מדינה מה או אומה מה וימצא עת מקביל לו ישתדלו בו האנשים לרפא האיש המוכה או הנחבלים מהקבוץ ההוא והוא מבואר שההשתדלות ברפואה הוא מקביל להשתדלות בהריגה וזה ימצא כן בבניינים והוא שכבר יוגבל עת מצד הכוכבים ישתדלו האנשים לפרוץ בית מה או מדינה מה ויוגבל עת אחר מקביל לו ישובו האנשים להשתדל לבנות בית הנהרס או מדינה הנהרסת וכבר ימצא זה גם כן במקרים וזה שכבר יוגבל עת לאדם מפאת העליוני׳ לבכות ולספוד ממה שיקרה מהרע ויוגבל לו עת מקביל לו לשחוק ולרקוד בו מרוב שמחתו ויוגבל עת להשליך אבנים אשר כנסו אותם בחומה לשמור העיר מהצרים עליה ועת מקביל לו יכנסו בו האבנים שם כדי שיהיו מוכנים להם בעת הצורך ויוגבל עת להתחבר בו האדם עם אשתו ועת מקביל לו לרחוק מזה החבור ויוגבל עת לבקש הקניינים האובדים ועת מקביל לו יוגבל לאבדם ויוגבל עת לשמור הקניינים ועת להשליך אותם ולפזרם ויוגבל עת לקרוע הבגדים [ועת לתפרם ויוגבל עת לשום יד לפה] ועת מקביל לו יוגבל לו לדבר ולענו׳ ויוגבל עת לאהוב את רעהו ועת מקביל לו יוגבל לשנוא אותו ויוגבל עת ילחם בו האיש עם איש או קבוץ עם קבוץ ועת מקביל לו יוגבל להשלים. ואולם העתים כולם הם מוגבלים מפאת העליונים אע״פ שהבחירה תמשול על זה המערכת כמו שבארנו בשני וברביעי מספר מ״י. ובהיות הענין כן מה יתרון העושה באשר הוא עמל והנה סוף כל נמצא להפסד או להשתנות עניינו אל ההפך וזה ממה שיביא לחשוב שיהיה כל עמל האדם להבל ולבטלה. ובכאן מחשבה אחרת מקבלת לזאת המחשבה והוא שאני רואה שכל מה שהגביל ה׳ יתברך לבני האדם להתעסק בו הוא טוב ויפה בעת ההוא ולזה אין ראוי שימנע האדם מהתעסק בו מפני ההפסד שיקרה לו בסוף כי העמל ההוא הוא טוב אע״פ שאינו נצחי ואולם שכל מה שהגבילו ה׳ יתברך בזה האופן הוא טוב הוא מבואר בי בזאת ההגבלה ישמור מציאות הדברים אשר בכאן אע״פ שכבר יקרה מזה רע מעט כמו שבארנו ברביעי ממ״י. וגם סדר העולם אשר נתן בלב האנשים להתעסק בידיעתו הוא טוב ויפה ואע״פ שאי אפשר לאדם שישיג בשלמות אופן חכמת ה׳ יתברך בבראו אלו העניינים עם מה שהם עליו מהמציאות כי בזה הגיע להצלחת הנפש האנושית. ידעתי כי אין טוב באלו העניינים אשר הגבילו לאדם לעשות אותם כי אם לשמוח בם כשיגיע שישתדל האדם בכל כחו לעשות טוב בחייו כי בזה ידרוך אל השלמות וישמר מהרבה מהרעות הנכונות לבא עליו. וגם כל האדם שישמח ויתענג בעמלו הוא מתת אלהים כי מאת האלהים נעזר להשליט נפשו לאכול ולשתות מקנייניו ולשמוח בהם. ובהיות הענין כן הוא מבואר שאין ראוי לאדם לבחור זה הטוב שהוא הערב כי אינו שליט על השגתו ואע״פ שיהיו לו הקניינים שמהם יוכל להתענג בדברים הערבים. ידעתי שהידיעה היא קיימת ונצחית מבין שאר הדברים אשר בכאן לפי שבכאן טבעים כוללים ומשותפים הם נשארים וזה שכל אשר יעשה האלהים מאלו הדברים האישים אשר בכאן ימצא בו צד נשאר על סדר אחר במין עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע ואולם ישנה ה׳ יתברך בעת מה זה הסדור הטבע על דרך המופת כדי שייראו האנשים מלפניו וידעו כי הוא מושל בעליונים ובשפלים ומאתו הכל כי המופתים שיעשה ה׳ יתברך עם נביאיו הם רובם לזה התכלית וזה מעניינם מבואר. מה שהיה מזה הסדור הטבעי כבר הוא מתמיד על זה האופן ומה שהוא עתיד להיות כבר היה במה שעבר והאלהים יבקש תמיד הנרדף והוא מה שעתיד להיות ויעמוד המציאות בזה הצד על אופן אחד תמיד. ואפשר שירצה בזה שה׳ יתברך יבקש הנרדף מצד מערכת הכוכבים כשהיה האדם ההוא ראוי שישגיח בו ה׳ יתברך ויסבב סבות להצילו מהרע הנכון לבא עליו. ועוד ראיתי תחת השמש שבמקום האחד יוגבל עת שיעשה בו משפט ודין ואחר יוגבל לו עת מקביל לו יעשה בו העול במשפט אשר ישפטו הדיינים כמקום ההוא וגם יוגבל עת במקום מה ימצאו אנשי המקום צדיקים לפי מה שסודר מהעליונים ועת אחר מקביל לו ימצאו אנשי העיר ההיא רשעים אם לא תמשול הבחירה על זה הסדור וזה ממה שיביא לחשוב שיהיה הצדק והרשע מוגבל מפאת העליונים ולא יהיה בבחירת האדם לסור מהרע ולעשות הטוב וזה ממה שיראה ממנו שלא יהיה בכאן גמול ועונש אחר שהכל מסודר ומוגבל. ובכאן מחשבה אחרת תביא לחשוב שה׳ יתברך יגמול לצדיק ויענוש הרשע ואע״פ שכבר נראה בזה מרוע הסדור מה שלא יעלם והוא שאנחנו נמצא הרבה שיהיה צדיק ורע לו רשע וטוב לו הנה אפשר לנו להתיר זה הספק מצד מה שנמצא מההגבלה לכל מה שירצה ה׳ יתברך לעשותו כי לא נאמר שה׳ יתברך ימתין עונש הרשע אל היותר נאות כי כבר עשה ה׳ יתברך כל העניינים בעתים היותר נאותי׳ כמו שקדם. אמרתי אני על ענין בני האדם שימצא בהם צד בררם ה׳ יתברך והבדילם מבין שאר הבעלי חיים והוא השכל אשר נתן בהם ומצד שני ישותפו בו לבהמות כשהייתי חושב אם יש יתרון לאדם על הבהמה מזה הצד אמרתי אני כי מקרה האדם והבהמה אחד כי כלם מורכבים מהלחות הארבעה והם מתדמים בהרבה ממקריהם כמו ההרגש והשינה והיקיצה והאכילה והרעבון והחולי והבריאות והמות והחיים ודברים ישתתפו בו וזה ממה שיביא לחשוב שרוח אחד בעינו ימצא לאדם שלא יהיה מותר לאדם על הבהמה ועוד כי כבר ימצאו חומר האדם וחומר הבהמה הולכים אל מקום אחד בעת הפסדם כי הם שבים אל היסודות אשר הורכבו מהם ואולם זכר העפר לפי שרוב בניינם הוא מן העפר כאמרו כי עפר אתה ואל עפר תשוב או דברו להיותו קרוב ממדרגת החומר הראשון כי הולך במדרגת ההיולי לשאר היסודות ולכל הדברים הנמצאים בזה העולם השפל וזה ממה שיביא לחשוב שיהיה זה הענין בצורותיהן בו ר״ל שתהיינה צורותיהן הולכות אל מקום אחד וכמו שתפסד רוח הבהמה כן תפסד רוח האדם כי יחשב שיהיה יחס הצורה אל הצורה כיחס החומר אל החומר ואולם מפני מה שהצענו שכבר ימצא הבדל בין האדם והבהמה לא יחויב שתהיה רוח האדם נצחית וזה כי אף על פי שנודה שיש הבדל בין רוח האדם ורוח הבהמה מי יודע אם מפני זה ההבדל ימשך לרוח האדם שתעלה למעלה ותשאר נצחית ולרוח הבהמה שתרד למטה הנה אולי הם מסכימות בזה הענין אף על פי שיש ביניהם הבדל כי אין הדברים אשר ביניהם הבדל מהנבדלים בכל ענייניהם ואפשר שנאמר שהרצון בזה מי יודע רוח בני האדם אשר היא עולה למעלה בחקירתה בסדר הנמצאות וישרם מה היא ומה היא רוח הבהמה אשר היא יורדת למטה לארץ עד שיוכל לשפוט אם רוח האדם תובדל מרוח הבהמה כשהיא נצחית וזו האחרת נפסדת וזה הביאור השני הוא יותר נאות לפי מה שאחשוב. והנה מפני זאת המבוכה הנמצאת בענין ההשארות הנפש האנושית ראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו ולא יכאיב נפשו בקנין החכמה ולא באסיפת הקניינים כי מי שיתענג בקנייניו חלקו המגיע לו כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו עד שיתענג אז בקניינים אשר לא התענג בהם בחייו ומי יביאנו גם כן אחרי מותו מענין הצלחת הנפש וההפסד. והנה זה ממה שיחשוב שלא יודע לרוב הספק והמבוכה אשר יפול בו כמו שקדם ולזה יחשוב שראוי לאדם שלא יכאיב נפשו ויצערנה גם כן בקנין החכמה וכ״ש ביתר הקניינים. ושבתי אני ואראה מרוע הסדור באלו הקניינים מה שיביא לחשוב שאין ראוי לבחור אלו החיים הגופיים ולהתענג בהם אבל היה המות יותר נבחר ובהיות הענין כן הנה אין ראוי שימנע האדם מהכאיב עצמו בקנין החכמה מפני אלו ההנאות הגופיות כי כלם הבל ודבר שראוי שירוחק וזה שאני ראיתי החמסים שנעשו תחת השמש והנה העשוקים בוכים מהעושק אשר עשקום עושקיהם ואין להם מנחם שיציל הגזול מיד עושקו ואין להם מיד עושקיהם כח להתגבר עליהם ואין להם מנחם שיחזק ידיהם בדרך שתושב להם הגזלה אשר גזלום או ירצה בזה שהעשוקים בוכים מהחסרון שיש להם מפני העושק אשר עושקים אותם עושקיהם ואין להם מי שייטיב להם ויחון אותם לתת להם מהונו די מחסורם ואין להם מיד עושקיהם כח להתגבר עליהם ואין להם מנחם שיכריח העושקים להשיב להם העושק והנה לרוע זה הסדור הנופל באלו הקניינים הנני משבח המתים מן החיים וטוב משניהם אשר לא נהיה כלל ולא ראה רוע הסדור הנופל באלו העניינים ובהיות הענין כן הוא מבואר שאין ראוי שימנע האדם מקנין החכמה מפני תענוג המגיע בהבלי זה העולם. וראיתי אני מחשבה אחרת תביא לחשוב שאין ראוי להניח תענוגי העולם ואסיפת הקניינים מפני עמל החכמה וכשרון המעשים ואסיפת הקניינים וזה שכבר יראה שכל עמל האדם וכשרון מעשה לא ישתדל בו כי אם על צד הקנאה כרי שישובח יותר מרעיו והנה הקנאה היא מדה מגונה מאד ראוי שתרוחק והנה זה ממה שיביא לחשוב שאין טוב באלו העניינים לפי שתחלתם מגונה והיא הקנאה ולזה יחשב שיהיה אלו העניינים הבל ומחשבה לבד. ובכאן מחשבה אחרת תביא לחשוב שאין ראוי שימנע האדם מעמל קנין החכמה וכשרון המעשה ואסיפת הקניינים והוא שאנחנו נמצא שהכסיל חובק את ידיו כמנהג האנשים הבטלים ויקרה לו מפני זה מהחסרון שיאכל וישחית את בשרו לפי שאיננו משתדל שיקנה מה שיספיק לו לעמידת גופו מפני זה ויהיה רעב תמיד. ובכאן מחשבה אחרת תביא לחשוב שהעמל באיזה דבר שיהיה הוא בלתי ראוי והוא שאנחנו נמצא שיותר יערב מלא כף נחת עם המנוחה ממלא חפנים עם העמל וטרדת המחשבה. ושבתי אני ואראה בענין העמל הבל תחת השמש והוא שכבר ימצא אחד ואין שני עמו ר״ל שאין לו בן קם תחתיו אחריו או בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו שיעמול באסיפת הקניינים גם עינו לא תשבע עושר אבל ימצא תמיד משתוקק לאסוף ולכנוס ולא תשלוט נפשו בקנייניו לשמוח ולהתענג בהם ולמי יהיה עמל ומחסר את נפשו מטובה אחר שאין לו שני שיירשנו גם זה הבל בענין הקניינים וענין רע נתן ה׳ יתברך בהם למי שיאספם. טובים השנים ממיני העמל הנזכרים מן האחד נפרד והמשל כי עמל החכמה לא יעמוד בזולת כשרון המעשה או בזולת שלמות הקנין ולא יעמוד שלמות הקנין באופן שלם בזולת החכמה או בזולת כשרון המעשה וזה מעניינם מבואר ולזה אמר החכם שהשנים כשימצאו יחד יש להם שכר בעמלם וביאר על צד המשל מעלת השנים על האחד וזה שאם יפלו השנים האחד יקים את חברו ואי לו לאחד שיפול כי לא ימצא שני להקימו גם אם לא יפולו אבל ישכבו יחד יחם לכל אחד מהם מפני חבירו ולאחד איך יחם ואם יקום עליהם אחד להתגבר עליהם השנים יעמדו נגדו וכן נמצא הענין בשוה במיני העמל הנזכרים כמו שקדם וזה מבואר מעניינם במעט עיון עם מה שקדם מהדברים. והנה החוט המשולש לא במהרה ינתק וכן הענין בשלשת מיני העמל הנזכרים כשימצאו יחד כאיש אחד שכל אחד יקים חבירו ויעמידהו כפי מה שאפשר: והכלל העולה מהדברים הוא שהוא יספר המחשבות הנופלות בשראוי לאדם שלא ייגע נפשו בקנין שלמות המושכלות והם שבעה לפי מה שזכר: האחת היא שזאת התשוקה אשר בנו להשיג חכמות הנמצאות יראה שהיא לבטלה לפי שאין כאן ידיעה כי אלו הדברים אשר תהיה בהם לא יעמדו רגע אחד על ענין אחד אבל הם בשנוי תמיד וכולם נפסדים ומזה יראה שיתחייב שאין בכאן ידיעה והנה זאת המחשבה קיימוה הרבה מהפלוסופים וגזרו מפני זה ביטול הידיעה כמו שזכר הפלוסוף במה שאחר הטבע וזאת המחשבה גם כן תבטל ההתעסקות בשלמות הקנין ובכשרון המעשה לפי שאין כאן יתרון באלו הדברים ר״ל כיון שלא יגיע מהם שלמות לא יגיעהו הפסד: והשנית היא לקוחה מצד ההנאה והצער וזכר בזה בכח דבריו הקדמה היא כמו ידועה בנפשה לפי מה שיחשב והוא שהוא ראוי שיברח האדם מן הדברים המצערים ויתקרב לדברים המהנים ובהיות הענין כן והיה שיראה שרוב ההשתדלות בבקשת החכמה הוא ענין מצטער ומכאיב לקושי השגת הדברים אשר תהיה החקירה בהם עד שימצא האדם בצער וכאב לב תמיד כאשר תשוטט מחשבתו להשיג הדברים ההם ולא ימצא הדרך אשר יובילהו להשגתם הנה יחשב שיחויב מזה שתהיה החכמה דבר מצער ומכאיב לפי שהתוספת בה היא הוספה בצער וכאב עם שרבוי ההתעסקות בחכמה מונע האדם מהתענוג בתענוג הגופיים ולזה יחשב שיהיה הסכלות יותר טוב מהחכמה כי עמו יוכל האדם להמשך אל ההנאות ואל השמחות הגופיות: המחשבה השלישית היא שאין ראוי שייגע האדם עצמו בקנין המושכלות ר״ל בהשגת נימוס הנמצאות וסדרם וישרם לפי שזה הענין לא יתכן שישיגהו האדם בשלמות וכאשר לא ישיגהו הנה יהיה מה שהשיגו זולת מה שחקר עליו וזה ממה שיביא לחשוב שיהיה מה שנשיגהו מחכמות הנמצאות דבר בדוי ושקר וזאת היא בחיי הקדמה עמוקה מאד ומסופקת: וראוי שנשתדל בהתרתה לגודל מעלת זה הדרוש ונאמר שמה שנשיגהו מזה הנימוס הוא מצד מה זולת המושכל ממנו אצל ה׳ יתברך וזה מבואר למי שעיין בדברינו בראשון ממ״י ואי אפשר מזולת שנאמר בזה המקום מאמר מה ונאמר כי כבר התבאר שם שיש הבדל נפלא בין מי שישיג ההיולי בעצמו ובין מי שישיגהו מצד מה שהוא היולי לצורה אשר לו והמשל כי השגת צורת הכותל מצד מה שהוא חלק מהבית היא יותר נכבדת מהשגת צורת הכותל בעצמה וכן השגת המזג מצד מה שהוא היולי לבעל נפש יותר נכבדת מהשגת המזג בעצמו ומזה האופן יהיה מה שנשיגהו מחכמת הנמצאות הוא בעינו המושכל ממנו אצל ה׳ יתברך אלא שהוא מושכל אצל ה׳ יתברך בצד היותר נכבד והוא מצד שיתאחד בו זה הנימוס בכללו והאדם ישיגהו בצד היותר פחות ומזה הצד יפול הרבוי במושכלות האדם ואין הענין כן במושכלות ה׳ ית׳: והרביעית היא שבכאן מחשבה תביא לחשוב שיהיה העסק בחכמה בלתי מועיל יותר מהסכלות ושרש ההקדמה הזאת הוא כי מה שהתפרסם לבעלי התורה שיגמל האדם על חכמתו בהשפיע לו ה׳ יתברך טובות הגופיות ויענש הכסיל על סכלותו שיגיעו לו רעות גופיות ושיהיה זה יתרון החכמה על הסכלות הנה יחשב היותו שקר וכזב כי כבר יראו בחוש שמקרה החכם כמקרה הכסיל מהפגעים והרעות ובהיות הענין כן הנה יחשב שלא יהיה בעסק החכמה תועלת: והחמישית היא שכבר יראה שיעמול האדם בחכמה ובשלמות הקנין ובידיעה פלוסופית כשרון המעשה ויהיה עמלו לבטלה אבל יניחנו למי שיהיה אחריו שישלים החכמות האלו ויהיו נקראות על שמו ולא עמל בהם ויניח העושר שאסף וכנס בעמל רב ויגיעה רבה למי שלא עמל בו ויהיה השתדלותו בהשגת אלו השלמויות לנקמה ממנו כי לא ישאר לו מזה כי אם המכאוב והצער עם מה שיכאב לבו מפני שלא ידע אם מי שיניח לו עמלו באלו הדברים יהיה חכם או סכל כי זה ממה שידאג עליו המוריש מאד וכל שכן בעמל החכמה: והששית היא שכבר יראה שאם היה יתרון לחכמה על הסכלות יהיה היתרון ההוא נפשיי ר״ל שתתענג הנפש במושכל לה ותשאר נצחית ובכאן מבוכה חזקה בזה אם הוא אפשר שתשאר הנפש נצחית והנה הספק יפול בזה מזה הצד והוא שכבר יראה האדם באופן מה מתחלף מהבהמות והחלוף הזה הוא מה שברא ה׳ יתברך מה לתת לו זה הכח השכלי אשר בו ישיג המושכלות וכבר יתבאר במעט עיון שכל הצורות אשר יחוברו אל הבהמות הם נפסדות לפי שהם כלם היולאנים שלא יעמדו בזולת נושאיהם הנה ידמה שיהיה ענין כן בשכל ההיולני אשר הוא צורה לאדם כי הוא שלמות לנפש המרגשת לזה יחויב שתפסד בהפסדה ומזה יחשוב שיחויב שיהיה השכל הנקנה נפסד כי יחשוב היותו שלמות לשכל ההיולאני ומזה הצד הוא דבק לנפש שהיא נושאת זאת ההכנה כי ידמה שיהיה הנושא להכנה נושא למה שיוציא ממנה אל הפועל ואם אמרנו שזאת ההכנה תצא אל הפועל כשיתקבל המושכלות קבול בלתי מעורב כמו שהוא האמת בעצמו לפי מה שבארנו בראשון ממ״י הנה עם שזה קשה ציורו כבר יפול ספק מה אם אפשר עם זה שישאר השכל הנקנה נצחי כי יחשוב שיחויב היותו נפסד מפני היותו הווה ובכאן טעו הפלוסופים האחרונים וחייבו מזה שיהיה השכל הנקנה נפסד ובכלל הנה בציור עם זה השכל ההיולאני מן הקושי העצום ולזה תפול מזה הצד המבוכה בזה הדרוש ולזה אמר זה החכם מי יודע רוח בני האדם שהיא עולה למעלה בהשגותיה העיוניות ורוח הבהמה שהיא יורדת למטה לארץ כי כל השגותיה הם בדברים המוחשים עד שיוכל לשפוט שיהיה זה ההבדל ביניהם ר״ל שתהיה האחת נצחית והאחרת נפסדת וזה כי אף על פי שימצא הבדל ביניהם בהשגותיהם הנה לא יחויב מזה שיובדלו זו מזו בזה הענין אבל אולי הם מסכימות בשהם יחד נפסדות וכבר בארנו אנחנו בראשון ממ״י שהשכל הנקנה נצחי במה שאין ספק בו והתרנו כל הספקות הנופלות בזה הדרוש: והשביעית היא כי אנחנו נראה על הרוב כי ההשתדלות בחכמה ובכשרון המעשה תהיה התחלתה הקנאה שהיא מדה מגונה ומה שהוא מתחדש מהתחלתה מגונה הוא ולזה יחשוב שיתחייב מזה שההשתדלות בחכמה ובכשרון המעשה מגונה: ואולם הטענות שיקים בהם שההשתדלות בעיון הוא טוב הם חמש: האחת הוא שאנחנו נראה שיש יתרון רב לחכמה על הסכלות וזה שהחכם יכוין בפעולותיו מראשיותיהם התכלית המכוון בהם וייושרו פעולותיו בשלם שבפנים להשגת התכלית ההוא ויכונו מפני זה מחשבותיו אבל הכסיל בחשך ילך ולא יגיעו לו מבוקשיו כי אם במקרה כי לא ידע להשתדל במבוקשיו בדרבים הראוים ולזה יבצר: והשנית היא שאין ראוי להניח העסק בחכמה מפני מה שימשך ממנה מהעדר ההנאה באלו החיים הגופיים וזה שאלו ההנאות הם כלם הבל ודבר בטל עד שאלו הגופיים ראוי שיורחקו מזה הצד כמו שהתבאר במה שקדם לנו מהבאור באלו הדברים: והשלישית הוא להתחייב שההשתדלות בכל אחד ממיני העמל טוב בעתו ואף על פי שהוא נפסד בסוף וגם סדר העולם אשר נתן בלב האנשים הוא טוב מאד ואף על פי שאי אפשר שישיג האדם מנימוס הנמצאות מה שהוא מושג ממנו אצל ה׳ יתברך מראש ועד סוף כי בזה תתחדש ההצלחה הנפשית ואם היא במדרגה רחוקה מאד ממדרגת ה׳ יתברך וכבר העירונו על זה במחשבה השלישית ממחשבות הקודמות: והרביעית היא לחייב שהידיעה היא נשמרת ודבר בלתי נפסדת כי היא לדבר מתמיד לא יפסד ר״ל שהיא לטבעים המשותפים והם לא יפסדו כי מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה ואולם הפרטיים והם הנפסדים לא תהיה בהם הידיעה מצד מה שהם פרטיים: והחמישית היא לחייב כי ה׳ יתברך יגמול חוב לצדיקים ויענוש הרשעים ולזה ראוי להתעסק בחכמה ובכשרון המעשה וזה כי אנחנו נראה על הרוב בא העונש לרשעים והטוב לצדיקים ועל מה שנראה שלא יגיע העונש לרשע יחויב לנו שנתיר הספק בזה כי עת לכל חפץ כמו שנתפרסם מן החוש כי ה׳ יתברך עשה כל הדברים יפים בעתם וה׳ יתברך יבחר העת היותר נאות להגיע בו עונש הרשע וגמול הצדיק: ומפני קיום אלו המחשבות השניות וחזקם ובטול המחשבות הקודמות וחולשתם החליט זה החכם המאמר שההתעסקות בשלשה מיני העמל מקובצי׳ מן האחד והמשל ששלמות החכמה עם שלמות הקנין טוב משלמות החכמה לבדו בי בשלמות הקנין עזר להשגתו לא מעט וכן הענין בכשרון המעשה עם השגת החכמה ובכלל הנה האחד מאלו יקים את חברו וכן הענין בשלמות הקנין עם כשרון המעשה וזה מעניינם מבואר וקבוץ שלשת מיני העמל הוא היותר טוב שאפשר כי כל אחד יעמיד חברו וישימהו באופן היותר שלם שאפשר:

מְצוּדַת דָּוִד אני קהלת. כאומר אני הוא הנקרא קהלת, על שם שקבצתי דעות מוחלפות לצרף וללבן ולברר האמת: על ישראל. והם עם חכם ונבון: בירושלים. אשר היא עיר החכמה, וכאומר בהיות כן הרבה חכמה ראה לבי:

מְצוּדַת צִיּוֹן הייתי. דבר ההוה נופל בו לשון עבר ולשון עתיד כמו שנאמר והלכו בניו וגו׳ ככה יעשה איוב (איוב א ה):

יג וְנָתַתִּי אֶת־לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ׃

רַשִׁ״י ונתתי את לבי לדרוש. בתורה היא החכמה ולהתבונן בה על כל המעשה הרע האמור למעלה הנעשה תחת השמש ובינותי בה שהוא הענין הרע אשר נתן הקדוש ברוך הוא לפני בני האדם (דברים ל) את החיים ואת המות את הטוב ואת הרע: ענין רע. מנהג רע להם: לענות בו. להתנהג בו, ענין יש לפותרו לשון מעון ודירה ויש לפותרו לשון עיון ומחשבה וכן לענות בו: נתן. הניח לפניהם:

אִבְּן עֶזְרָא ונתתי. יתכן היות ענין זה הפסוק דבק עם הבא אחריו והוא שחקר בחכמה וכן ענין לתור כמו מתור הארץ לראות דברי חפץ ועיקרי כל המעשים אע״פ שהיא ענין רע בעבור שיתעסק האדם בדבר שלא יועיל ופי׳ לענות בו מענין וי״א שהוא מל׳ ענוי ויאמר כי כמוהו אני עניתי מאד וענה גאון ישראל ויותר נכון הוא היות וענה מן לא תענה ברעך וגם עניתי כמו ויען איוב ויור׳ עליו הבא אחריו אני אמרתי בחפזי וכן ישמע אל ויענם יענה בם או ישיב תשובה להם וכאשר התעסק לראות שרשי המעשים מצא שהם הבל ורעות רוח ויהיה פירוש תחת השמים כמו תחת השמש ויתכן שרמז במלת תחת השמים כמו תחת השמש לגלגל העליון ששם כל צבא השמים וחכמת סוד המזלות על שמנה וארבעים צורות הגלגל ואחר שהסתכל בדרך החכמה לדעת עיקר כל המעשים שהם נולדים מכח השמים וראה שהוא ענין רע ורשה בעבור קוצר דעת בני אדם לספור המולידים ואף כל הנולדים ואין מספר לגדודי שמים ולא יכול הקדמונים להכיר כי אם אלף ושנים ועשרים ויורה על זה שאמר תחת השמים עת לכל זמן וכן השני שהוא בפסוק תרתי בלבי:

רַלְבַּ״ג ביאור המלות: לענות בו. הוא מגזרת ענין. והרצון בו להתעסק בו.

מְצוּדַת דָּוִד ונתתי את לבי. שמתי את לבי לדרוש ולבקר לא במראית העין, רק בחכמה ובהבנת השכל חקרתי על כל הדברים הנעשים תחת השמים בזה העולם: הוא ענין רע. רוצה לומר הבנתי שזה הוא דבר רע במה שעזב אלהים והניח כל המעשים לבני האדם בתת להם הבחירה לעשות כחפצם למען ענותם בגמול המעשים בעבור חפשית הבחירה, כי לולי הבחירה אין עונש:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונתתי. ושמתי בדברי רז״ל נתן בו עיניו (שבת לד.): ולתור. ענין חפוש ובקור כמו לתור את הארץ (במדבר יד לו): ענין רע. דבר רע ובדברי רז״ל יש הרבה: נתן. ענינו עזיבה כמו ולא נתן סיחון (שם כא כג): לענות. מלשון עינוי ויסורים:

יד רָאִיתִי אֶת־כָּל־הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ׃

רַשִׁ״י ורעות רוח. שבר רוח כמו (ישעיה ח) רועו עמים וחתו, רוח טל"נש סוף המעשה בא לידי כאב לב:

אִבְּן עֶזְרָא ראיתי. פי׳ ורעות רוח כמו אפרים רועה רוח ורודף קדים שלא יועיל ולא ישביע וענין רוח כמו הבל בעבור רובי תהלוכותיו שלא יוכל אדם לתפסו ביד כענין כי רוח יזרעו וכן כי רוח עברה בו ויתכן היות ורעות כמו מחשבת ויורה עליו רעיון רוח ומשקלם דמות ודמיון מהפעלים שהלמ״ד שלהם איננו שלם:

רַלְבַּ״ג ורעות רוח. כמו רעיון רוח.

מְצוּדַת דָּוִד ראיתי. במדאית העין ראיתי את כל המעשים הנעשים, בדבר הנתון תחת ממשלת השמש, והם אסיפת הקנינים המסור ביד מערכת השמים וזכר השמש לפי שהיא הפועלת הרבה בתחתונים וכו׳, וכמו שנאמר למעלה בתחלת הספר. או בזה העולם במקום זריחת השמש ראיתי וגו׳: והנה הכל הבל. בעיני ראיתי שכולם הבל המה מבלי תועלת, עוד יש בהם שבר רצון עושיהם כי לא ישיג תשוקתו ונכזבה תוחלתו:

מְצוּדַת צִיּוֹן ורעות. ענין שבירה כמו תרועם בשבט ברזל (תהלים ב ט): רוח. רצון:

טו מְעֻוָּת לֹא־יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא־יוּכַל לְהִמָּנוֹת׃

רַשִׁ״י מעוות. בחייו לא יוכל לתקון משמת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ורבותינו פירשו על הבא על הערוה והוליד ממזר או על ת"ח הפורש מן התורה שיהה ישר מתחילתו ונתעוות: וחסרון לא יוכל להמנות. זה שחסר עצמו ממנין הכשרים לא יוכל להמנות עמהם בקבול שכרם:

אִבְּן עֶזְרָא מעוות. פעול כמו מדובר והם שני שרשים והענין אחד שלם ושאיננו שלם ומלת לתקון פועל עומד והענין על דרך הפירו׳ הראשון על שני הפסוקים שהם לפני זה אחר שראה שהכל הבל לא יוכל ההבל לשוב כמו עומד כי המעוות לא יוכל להיות נתקן כי תולדתו מעוות ובעל החסרון אין בו יכולת להמנות עם השלימים וזה הפירוש בחסרון בעל מחסרון או יהיה שם התאר כמו ראשון וארחון או ישוב על מעוות ויהיה מעוות לבדו בתולדתו ומעוות חסרון מחסרונו ועל הפירוש השני שנולד במערכה חסירה אין בו כח להשלים נפשו והנה נמצא המתעסק לחקור עיקר התולדות ממלאכת השמים מתעסק בתוהו וזה נכון ברוב מבני אדם וברוב ממעשיהם:

רַלְבַּ״ג להמנות. שהחומר אשר הוא סבת העוות והחסרון כמו שהתבאר בטבעיות הוא חסר עד שלא יושג בו המעיין באופן שיהיה אחד כי באחד ימנה כל נמנה. או יהיה הרצון בזה שלא יוכל להמנות חסרונותיו כי עצמו מספר.

מְצוּדַת דָּוִד מעות. אם אירע במעשיו דבר מעוות ומקולקל אין בידו לתקן הקלקול: וחסרון. דבר הנחסר במעשיו, אין בידו להשלימו להיות נמנה במנין הדברים אשר לא חסרו:

מְצוּדַת צִיּוֹן מעות. ענין קלקול והשחתה כמו ודרך רשעים יעות (שם קמו ט): להמנות. מלשון מנין ומספר:

טז דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם־לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָה לְפָנַי עַל־יְרוּשָׁלִָם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת׃

רַשִׁ״י דברתי אני עם לבי. עכשו שירדתי מגדולתי אני נותן לבי לאמר מי יאמר עלי שאבא לידי מדה זו: אני הנה הגדלתי וגו':

אִבְּן עֶזְרָא דברתי. בעבור היות הלב משכן הרוח והוא הנברא בגוף בתחלה כי היא דמות מלך והמוח שר צבא היה הלב כנוי לחכמה ולשכל ולטעם ולמחשבות הבינה בעבור היותו המרכבת הראשונה לנשמת האדם העליונה וכן יכנו הדבורים בלשון שפה בעבור צאת הדבורים ממנה ועל כן הוא אומר לב חכם ונבון קוצר לב אהב נפשו וענין הגדלתי והוספתי חכמה שחיבר ולמד חכמת הקדמונים והוסיף עליהם: ולבי ראה הרבה חכמה. שלא חבר אותה ומלת הרבה שם ימצא על יחיד ורבים כמו כי הרבה יהיו וכן מלת ריקם ושם הפועל קמוץ הרבה ארבה:

מְצוּדַת דָּוִד דברתי וגו׳. רוצה לומר חשבתי בעצמי ולא דברתי אל הזולת: הגדלתי. הייתי בגדולה רבה, וזה מביא לחדד השכל בעבור הרחבת הלב: והוספתי חכמה. מאד הייתי עוסק לאסוף חכמה בתוספת מרובה על כל המלכים שהיו לפני על ירושלים (ויתכן שאמר על מלכי הגוים, כי דוד אביו לבד מלך בירושלים ולא עוד): ולבי ראה. רוצה לומר בהבנת הלב הסתכלתי בהרבה חכמה ודעת:

מְצוּדַת צִיּוֹן ראה. הוא מושאל על הבנת הדבר וכן ראה דבריך טובים (ש״ב טו ג):

יז וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת יָדַעְתִּי שֶׁגַּם־זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ׃

רַשִׁ״י ואתנה. עכשיו את לבי לדעת את טיב החכמה מה סופה ואת טיב ההוללות והסכלות, והוללות שיעמום וטירוף הדעת לשון ערבוב כמו (ישעיה א) מהול במים וסכלות שטות: ידעתי. עתה שגם החכמה יש בו שבר רוח כי ברוב החכמה אדם סומך על רוב חכמתו ואינו מתרחק מן האסור ובא רוב כעס להקב"ה אני אמרתי ארבה סוסים ולא אשיב את העם מצרימה ובסוף השיבותי אני אמרתי ארבה נשים ולא יסורו לבבי והרי נכתב עלי (מלכים א יא) נשיו הטו את לבבו וכן הוא אומר שעל רוב חכמתו הוא סמך ועשה כמה דברים שנאמר (משלי ל) נאום הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל:

אִבְּן עֶזְרָא אחר שלמדתי החכמות והוספתי נתתי לבי לדעת עיקר ההוללות כמו ויתהולל בידם ועיקר השכלות שהוא הפך ההוללות אף על פי שזה רעיון הבל:

רַלְבַּ״ג הוללות ושכלות. הוא כמו סכלות בסמ״ך.

מְצוּדַת דָּוִד ואתנה לבי. שמתי לבי לדעת להבחין מעלת החכמה, ולדעת ענין השיעמום והשטות להעריך זה מול זה, להבחין יתרון החכמה על הסכלות: ידעתי. הן הכרתי שגם החכמה היא שברון רוח:

מְצוּדַת צִיּוֹן הוללות. ענין שיעמום וערבוב הדעת כמו ושופטים יהולל (איוב יב וז): ושכלות. כמו וסכלות בסמ״ך, והוא ענין שטות: רעיון. ענין שברון כמו שנאמר למעלה ורעות רוח:

יח כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב־כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב׃

אִבְּן עֶזְרָא כי. כאשר ביקש לדעת השכלות ראה כי המשכיל המכיר דברי העולם ברוב חכמתו תמיד יהיה לו כעס ומכאוב ולא ישמח בבנים בעבור דעתו שאחרית׳ למות בחייו או אחריו ולא בעושר כעוף יעופף וגם לא יועיל ויושיע ביום האיד ויום המות נתון בין שתי עיניו:

מְצוּדַת דָּוִד כי ברוב חכמה. במי שנמצא בו הרבה חכמה בו נמצא הרבה כעס, כי מאוד ישכיל מעשה בני אדם על אמתותם, וכשרואה שאינם טובים יכעס בעצמו, כי הדברים ההם אינם כפי רצונו ובזה יכעס, ומה מאוד מזיק הכעס: ויוסיף דעת. מי שמוסיף דעת להבין דבר מתוך דבר הנה בזה יוסיף מכאוב לעצמו כי בעבור הבנת דבר מתוך דבר ישכיל אף את הנולדות מן המעשים המקולקלים ומביא מכאוב אל לבו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.