כניסה

קֹהֶלֶת יב

גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים (לחיצה להצגה או להסתרה)

א וּזְכֹר אֶת־בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא־יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין־לִי בָהֶם חֵפֶץ׃

רַשִׁ״י וזכור את בוראך. תמן תנינן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים וכולי, וממקרא זה דרש וזכור את בוראך שתתן דין וחשבון לפניו, וזכור את בורך קברך מקום עפר רמה ותולעה, וזכור בארך באר שנבעת ממקירה היא טפה סרוחה של זרע ושל לובן: ימי הרעה. ימי הזקנה והחלשות:
אִבְּן עֶזְרָא וזכור. מצאנו נעורים עלומים זקונים כלם לשון זכרים רק בחורותיך יצא מן הדרך. וי"א שהם שתי לשונו' ויפרש (במדבר יא כח) משר' משה מבחוריו כמו מבחורותיו כי כל בחורים אם יסמכו לא ישתנו: ימי הרעה. הם ימי הזקנה לזקן וימי החולי לכל הוא החולי שימות בו:
מְצוּדַת דָּוִד וזכור את בוראיך. את המקום ברוך הוא אשר ברא אותך, אותו זכור בימי הבחרות בעוד הכח בידך ללכת בדרכי ה׳ לעבדו: עד אשר. טרם שיבואו ימי הרעה הם ימי הזקנה ותשות הכח, כי אז יקשה מאוד יותר מימי הבחרות: והגיעו שנים. אז הגיעו השנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ ורצון, כי מגודל החלשות יבחר אז במיתה:

ב עַד אֲשֶׁר לֹא־תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם׃

רַשִׁ״י עד אשר לא תחשך השמש. אמרו רבותינו זו פדחת שהיא מאורה ומצהבת באדם בחור וכשמזקנת היא מעלת קמטין ואין מצהבת: והאור. זה החוטם שהוא תואר קלסתר פנים: והירח. זו נשמה שמאירה לאדם שכיון שניטלה הימנו אין לו מאור העינים: והככבים. אלו הלסתות רומני דאפי שקורין פומ"ליש של לחיים שמצהיבים: ושבו העבים אחר הגשם. תבוא כהיית המאור אחר דמעת הבכי מכמה צרות שעברו עליו:
אִבְּן עֶזְרָא עד. פירוש והאור הזה אור השחר שיעלה טרם זרוח השמש ויעמוד אחר בואו שעה ושליש שעה מהשעות השוות. ואחר שהזכיר השמש מה צורך היה לו להזכיר האור והירח והכוכבים? בעבור שימצאו נבראים כמו עופות שלא יוכלו לעוף ביום מפני להט אור השמש. והקרוב, כי זה דרך המקר' להקדים או לאחר כמו (תהלים קכא ד) הנה לא ינום ולא יישן והתנומ' יותר קלה מן השינה. יש מפרשים ושבו העבים על הבכי. ואחרים אמרו על הלחה המתגבר' עליו. והנכון בעיני שהוא כמשמעו, כי החולה בעת מותו יחשך לו העולם, ויתראה לו כאילו העבים הסתירו האור, וכן הוא ושבו העבים להגשים אחר הגשם:
רַלְבַּ״ג השמש והאור. ר״ל האור אשר יאיר לך הנר והאבוקה וזה יהיה בעת השיבה כי אז יחלש חוש הראות.
מְצוּדַת דָּוִד עד אשר. טרם שתחשך השמש ואור היום וגו׳, רוצה לומר טרם שתחלה ותפול למשכב, כי החולה כשיקשה עליו החולי נראה לו כאלו חשכו השמש והאור וכו׳: ושבו העבים. יחזרו העבים לבא להחשיך האורה אחר ירידת הגשם, שהיה אז מעט אורה, רוצה לומר אחר שירווח לו מעט מן החולשה וראה האור, יחזור להחולשה ויחשך לו:

ג בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת׃

רַשִׁ״י שיזועו. ירתיחו: שומרי הבית. אלו הצלעות והכסלים המגינים על כל חלל הגוף: והתעותו. יאחזה עוות שקורין קראנ"פף והתעוותו אנקרופי"רונט בלע"ז: אנשי החיל. אלו השוקים שנשען כל הגוף עליהם: ובטלו הטוחנות. אלו השינים: כי מעטו. לעת זקנה רוב שיניו נושרות: הרואות בארובות. אלו העינים:
אִבְּן עֶזְרָא ביום. מלת יזועו כמו ולא קם ולא זע ממנו: מעטו. פועל יוצא והענין מעטו הטחינה י״א כי שומרי הבית הם הכסלים והצלעות וי״א שהם הארבעה הממונים בכל אבר ואבר לשמרו והם המושך והמעכל והמעכב והמטהר גם יפרש אנשי החיל הזן והמוליד והמצייר והקרוב אלי ששומרי הבית הם הידים עם הזרועות שהם שומרי הגוף שלא יגע בו רע ואנשי חיל הם השוקים ויורה עליו והתעותו כי אין להם כח לעמוד וענין חיל כח בעבור היות כל הגוף עליהם והטחנות הם השנים והרואות העינים:
מְצוּדַת דָּוִד ביום שיזועו. זה יהיה ביום שיחלש מאד וירתתו שומרי הבית, הם הידים והזרועות שהם שומרי הגוף שלא יגע בו דבר רע, וכשהאדם נחלש מאד מרתתין ידיו וזרועותיו: והתעותו אנשי החיל. הם השוקים שסובלים את הגוף הנשען עליהם, ובימי החלשות כאילו נתעקמו ואין להם עוד כח לעמוד: ובטלו הטוחנות. הם השינים הטוחנות את המאכל, ובעת החולשה בטלים הם מן הטחינה: כי מעטו. מעטו את הטחינה ואינם יכולים אז לטחון הרבה: וחשכו הראות בארובות. הם העינים הרואות דרך פתיחת חורי העינים, בעת החולשה כהו וחשכו:
מְצוּדַת צִיּוֹן שיזועו. ענין רעד ורתת כמו והיה רק זועה (ישעיה כח יט): והתעותו. מלשון עוות ועקום כמו ודרך רשעים יעות (תהלים קמז ט): החיל. ענין כח: הטוחנות. מלשון טחינה: הרואות. מלשון ראיה: בארובות. מלשון ארובה וחלון כמו וכעשן מארובה (הושע יג ג):

ד וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל־בְּנוֹת הַשִּׁיר׃

רַשִׁ״י וסוגרו דלתים. אלו נקביו: בשפל קול הטחנה. קול ריחים הטוחנים מאכל שבמעיו והוא הקורקבן והמסס: ויקום לקול הצפור. שאפילו קול צפור מנערתו משנתו משהזקין: וישחו כל בנות השיר. כל קולות של כלי השיר דומות עליו כשיחה ולפי פשוטו משמעו ישחו כמו ישפלו כל שרים ושרות יהיו שפלים בעיניו וכן ברזילי הגלעדי אמר לדוד (שמואל ב' יט) אם אשמע עוד בקול שרים ושרות:
אִבְּן עֶזְרָא וסגרו דלתים. הם השפתי׳ וכמוהו דלתי פניו מי פתח: בשפל קול הטחנה. הוא הקרב העליון והוא המסס שהוא טוחן המאכל ומלת בשפל שם ואננו תואר וכמוהו טוב שפל רוח וענינו שפלו׳ וענין בשוק על דרך משל כשישפיל קול הטחנה אין קמח נמצה ויהיו חנויות שוק האופים סגורים ונמצא דלתי ודלתות כמו שפתי ושפתות: ויקום לקול הצפור. ידוע כי המאכל יוליד השינה ובהסגר הפה נכרת נמאכל ויקץ לדבר קל: וישחו כל בנות השיר. הוא הגרון שהיה לפנים בו משורר ישח קולו עד שלא ישמע ובאה מלת ישחו שהוא לשון זכרים עם בנות שהן נקבות כמו וכל הנשים יתנו יקר לעליהן ויתכן ששתיהם שבות למלת כל:
רַלְבַּ״ג בשפל קול הטחנה. הוא הקול הנמוך שיתחדש מתנועת הרחיים.
מְצוּדַת דָּוִד וסגרו דלתים בשוק. הם השפתים שהם בשוק, רוצה לומר במקום מגולה ובעת החולשה המה סגורים, בעבור כי נשפל קול הטחנה הם השנים שבטלו אז מן הטחינה, ולכן סגרו השפתים, הואיל ואינו משים בהם המאכל: ויקום לקול הצפור. ידוע שהמאכל מוליד השינה, ובהעדר המאכל יקץ לדבר קל: וישחו כל בנות השיר. הוא הגרון שבו היה משורר לפנים, אז ישח וישפיל קולו עד שלא ישמע (ואמר בנות השיר, לפי שקול נקבות משוררות נעים ביותר):
מְצוּדַת צִיּוֹן דלתים. על השפתים יאמר וכן נאמר דלתי פניו מי פתח (איוב מא ו): וישחו. ענין השפלה ונמיכה כמו ושח גבהות האדם (ישעיה ב יז):

ה גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי־הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל־בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בָשּׁוּק הַסֹּפְדִים׃

רַשִׁ״י גם מגבוה ייראו. מגבשושיות ותלוליות שברחובות הוא דואג לצאת לשוק פן יכשל בהם: וחתחתים בדרך. אימות וחתות הרבה בדרכים יש לו: חתחתים. לשון כפול הוא בתיבה כמו גלגלים קשקשים זלזלים: וינאץ השקד. לשון (שיר ז) הנצו הרמונים שהרי האל"ף לא נקראת בה אמרו רבותינו זו קליבוסת הנק"א בלעז שעצם הירך תקוע בה ובזקנותו בשרו כחוש והעצם בולט כמו נץ האילן שהוא בולט: השקד. אילן של שקדים כלומר שתקפוץ הזקנה עליו כשקד זה הממהר להנץ לפני כל האילנות: ויסתבל החגב. אלו העגבות שתהיו עגבותיו דומות עליו כסובל משא כבד: ויסתבל. אישד"רייד שורפיי"שין בלעז: ותפר האביונה. חמדת תאות נשים שאינו נזקק לנשים לתשמיש, אביונה תאוה כמו (דברים א) ולא אביתם (תהלים קיט) תאבתי לישועתך:
אִבְּן עֶזְרָא גם מגבוה. י״א כי על הזקנים ידבר שאין להם כח לעלות אל המקום הגבוה ויאמרו כי וי״ו יראו נוסף וי״א יראו שוקיו: וחתחתים. כפול הפ״א והלמ״ד כי העי״ן מובלע והוא מן תראו חתת כמו פחד: וינאץ השקד. אמרו שהוא מן עלתה נצה והענין השיבה: ויסתבל החגב. הקרסול וי״א השקד הוא האבר ששיבתו אחר הראש והזקן ויסתבל החגב המבושים שימשכו למטה ואחרים אמרו כי החי״ת במקום עי״ן גם זה הבל כי לא יתחלף אות באות חוץ מאותיות יהו״א בעבור שהם נראים פעמי׳ ונעלמים: ותפר האביונה. אמרו שהוא מן ולא אבה וענינו תאות המשגל ואמר ר׳ אדונים בן תמים המזרחי נ״ע כי אביונה כנוי לרוח בני אדם וכן דקדוקו אביון תואר השם לזכר ואביונה לשון נקבה ואם תצעירנה תהיה אבניונה וכן מלת אמינון וגשמו אומר (במקום גשם) וזהו דקדוק עניות כי אין בלשון הקדש מלה שהקטינו כלל ואילו היה זה ביסוד הלשון להקטין יהיו נמצאים במקרא למאות ולאלפים ואולם אמנון ואמינון שני שמות לאיש אחד כמו שלמה ושלמון אבשי אבישי אבנר אבינר ותוספ׳ וי״א גשמו כמו יתר ויתרו ועתה אפרש הפסוק אחר שאמר וחשכו הרואות בארובות ולא יאכל ולא ישמע קולו ואיך יחזור לאחור לאמר גם מגבוה ייראו ודבר השיבה אכן הוא בענין אחר וכן הוא גם מגבוה יראו מחשבותיו שהרוח חושבת שהיא נוסעת והולכת אל מקום גבוה ותפחד מן הדרך וסוף הפסוק יורה עליו כי הולד הרדם ומלת ינאץ הוא באל״ף והיא כמו וינאץ בזעם אפו שהוא כמו וימאס אף על פי ששניהם משני בנינים והשקד הוא תואר השם במשקל והיה דשן ושן וענינו שומר מתכונת הגוף כענין שקדו אמרו שוא שקד שומר וכן נמר שוקד על עריה׳ ועינו מואס לשקוד: ויסתבל החגב. שהוא קלקל וחומר הגוף ותי״ו ויסתבל מבנין התפעל והתאחר כמנהג כל סמ״ך ושי״ן כמו מסתולל משתולל: ותפר האביונה. ידוע כי מלת הפיר לעולם היא יוצאת והענין תפר היועצת מועצותיה והיא הרוח וזה דקדו׳ הלשון כבר באר רבי יהודה בר דוד נ״ע בעל הדקדוק כי מלת קם ושב וחביריהם שרשם משלשה אותיות שהאמצעי יו״ד ויורה עליו קים דברי הפורים ומלת בינה כמו שבתם וקימתם והבין כמו הקים ובנת לרעי כמו קמת ותואר השם קם כמו הנני שב שבות והשלם קים ועל משקל גנב ולנקבה קיימ׳ ובה״א קימה מלרע אשוב לענין אביונה ואמר כי האל״ף נוסף כאל״ף אקדח באזרועך והאזניחו ותהיה זאת המלה תואר מבינה והוא כנוי לרוח בעלת הבינה: אל בית עולמו. היא הקבר והוא הבית שידור שם לעולם ויש עולם קצוץ כמו וישב שם עד עולם ועבדו לעולם: וסבבו בשוק. כשיוליכו אותו ישאוהו על כתף יסבלוהו:
רַלְבַּ״ג ותפר האביונה. ותתבטל התאוה.
מְצוּדַת דָּוִד גם מגבוה ייראו. גם מחשבותיו מתפחדים ממה שיחשבו, שהרוח נוסעת והולכת אל מקום גבוה אל השמים ממעל ליתן דין וחשבון, והרבה פחד יש מן הדרך פן יפגעו בה מלאכי דין: וינאץ השקד. כח השומר את הגוף בהתמדה ובהשתדלות, ימאס את הגוף ולא יאבה להתמיד עוד בשמירתו ולהשתדל בו: ויסתבל החגב. אם ישכון עליו חגב תכבד עליו כסובל משא כבד, וזהו לגודל התשות: ותפר האביונה. הרוח בעלת הבינה תבטל, כי אז תלך ממנו, או אז תבטל תאות חמדת נשים לתשמיש: כי הולך האדם. כי אז האדם הולך ומתקרב לבוא אל בית עולמו זהו הקבר אשר ישכב שם עד עולם: וסבבו. ולהיות הסופדים מסבבים בשוק לעורר קנות ויללות:
מְצוּדַת צִיּוֹן וחתחתים. מלשון חתת ופחד, ונכפלו הפ״א והעי״ן הפעל ויורה על פחד הרבה כמו אדמדם שיורה על אדמימות רב: וינאץ. ענין בזיון ומיאוס כמו וינאץ בזעם אפו (איכה ב ו) ועם כי לא נקראה האל״ף הואיל והיא כתובה: השקד. ענין השתדלות והתמדה כמו שיקדו ושמרו (עזרא ח כט): ויסתבל. מלשון סבל ומשא כבד: החגב. מין ארבה כמו שנאמר ואת החגב למינהו (ויקרא יא כב): ותפר. מלשון הפרה ובטול: האביונה. האל״ף נוספת כמו והאזניחו נהרות (ישעיה יט ו) והוא מלת בינה והוא כנוי לרוח בעלת הבינה, או הוא ענין תאוה. כמו לא אבה יבמי (דברים כה ז):

ו עַד אֲשֶׁר לֹא־ירחק [יֵרָתֵק] חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל־הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל־הַבּוֹר׃

רַשִׁ״י עד אשר לא. ירתק חבל הכסף זה חוט השדרה שהוא לבן ככסף ובמותו חסר מוחו ומתרוקן ויבש ומתעקש בתוך החליות ונעשה כשלשלת, ירתק לשון רתוקות כסף: ותרוץ גולת הזהב. זה האמה שהיתה מקלחת מים ונובעת כמעין כמו גולות עליות, ותרוץ לשון רציצה: ותשבר כד על המבוע. זה הכרס שהיא עבה ונבקעת במותו: ונרוץ הגלגל אל הבור. יתרוצץ גלגל העין בתוך גומה ולפי פשוטו גלגל הדולין בהם מים מן הבור כך נדרש כל הענין במסכת שבת, ומדרש קינות פותרו כנגד כל ישראל וזכור את בוראך בימי בחורותיך בעוד שהבחורות שבכם קיימת, בעוד שהכהונה קיימת שנאמר (ישעיה מ) ובחר אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן, בעוד שהלויה קיימת שנאמר (דברים יא) כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך, בעוד שמלכות בית דוד קיימת שנאמר (תהלים עח) ויבחר בדוד עבדו, בעוד שירושלם קיימת שנאמר בה (מלכים א יא) העיר אשר בחרתי בה, בעוד שבית הבחירה קיימת שנאמר בה (ד"ה ב טו) עתה בחרתי והקדשתי הבית הזה, בעוד שאתם קיימים שנאמר (דברים יד) ובך בחר ה': עד אשר לא יבואו ימי הרעה. אלו ימי הגולה: עד שלא תחשך השמש. זו מלכות בית דוד שנאמר (תהלים פט) וכסאו כשמש נגדי: והאור. זו תורה שנאמר (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור: והירח. זו סנהדרין דתנן סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה: והכוכבים. אלו הרבנים שנאמר (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים: ושבו העבים אחר הגשם. צרה אחר צרה קשה, אתה מוצא בכל הנבואות הקשה שנתנבא עליהם ירמיה לא באו עליהם אלא לאחר חורבן הבית: ביום שיזועו שומרי הבית. אלו משמורת כהונה ולוייה: והתעותו אנשי החיל. אלו הכהנים שהם גבורים בכח אמר ר' אבא בר כהנא כ"ב אלף לוים הניף אהרן ביום אחד אמר ר' חנינא המוראה הזו דבר קל הוא והכהן זורקה יותר משלשים אמה: ובטלו הטוחנות. אלו המשניות הגדולות משנת ר' עקיבא ומשנת ר' חייא ומשנת בר קפרא: וחשכו הרואות. שישתכח הגמרא מן הלב: וסוגרו דלתים בשוק. כגון דלתי נחושתא בן אלנתן שהיו פתוחין לרווחה: בשפל קול הטחנה. ע"י שלא נתעסקו בתור' אמר ר' שמואל נמשלו ישראל לטחינת הריחים מה ריחים אינן בטילות לא ביום ולא בלילה אף כאן (יהושע א) והגית בו יומם ולילה: ויקום לקול הצפור. זה נבוכדנצר הרשע, אמר ר' לוי י"ח שנה היתה בת קול יוצאת ומפוצצת בפלטין נבוכדנצר עבדא בישא זיל אחריב ביתיה דמרך דבני מרך לא שמעין ליה: וישחו כל בנות השיר. (ישעיה כד) בשיר לא ישתו יין: גם מגבוה יראו. מגבוה של עולם יתיירא וידאג לבו פן יעשה בו כאשר עשה בראשונים: וחתחתים בדרך. מתוך כך יבקש לו אותות ורמזים אם יצליח בדרך שילך כענין שנאמר (יחזקאל כא) כי עמד מלך בבל על אם הדרך לקסם קסם קלקל בחצים שאל בתרפים: וינאץ השקד. תצמח נבואת ירמיה שנאמר (ירמיה א) מקל שקד אני רואה אמר ר' אליעזר השקד הזה משעה שהוא מציץ עד גמר פירותיו כ"א יום כך מי"ז בתמוז עד ט' באב כ"א יום: ויסתבל החגב. זה צלמו של נבוכדנצר (דניאל ג) רומיה אמין שתין פותייה אמין שית ואם אין עוביו שש אינו יכול לעמוד ואת אמרת אוקמיה בבקעת דורא אמר רב ביבי מעמידין אותו ונופל מעמידין אותו ונופל עד שהביאו כל זהב שבירושלים ושפכו דימוס על רגליו לקיים מה שנאמר (יחזקאל ז) וזהבם לנדה ולמס יהיה: ותפר האביונה. זו זכות אבות תופר משענת אבות שלכ' ויהיה אביונה מלשון אב: כי הולך האדם. ישראל שנקרא צאן אדם אתם: אל בית עולמו. מבבל באו לבבל חזרו תרח אבי אברהם מעבר הנהר היה: וסבבו בשוק הסופדים. גלות יכניה קדמה לגלות צדקיה י"א שנה כשהגלה נבוכדצר את גלות צדקיהו בקולרין היו יוצאין גלות יכניה לקראת נבוכדצר על כרחן עם שאר בני העיר לקלסו שהוא גבור ומצליח והיו רואין את השבויים ושואלין אותם איש על קרובו מה נעשה בו והיו משיבין אותן (ירמיה טו) אשר למות למות ואשר לשבי לשבי ואשר לחרב לחרב והיו מקלסין בידם אחת ובידם אחרת מספקין ומטפחין הספד על אחיהם ועל בניהם: עד אשר לא ירתק חבל הכסף. זו שלשלת יוחסין: ותרוץ גולת הזהב. אלו דברי תורה שנאמר (תהלים יט) הנחמדים מזהב: ותשבר כד על המבוע. כדו של ברוך בן נריה על מבועו של ירמיהו ששניהם גלו לבבל ופסקו מלימודם בעוני הדרך, תחלה גלו למצרים שהגלם יוחנן בן קרח וכשהחריב נבוכדנצר את מצרים הגלם לבבל: ונרוץ הגלגל אל הבור. זו בבל שהוא זוטו של עולם:
אִבְּן עֶזְרָא עד. זה משל נכבד והגולה היא בראש הגלגל המתגלגל בחבל וראש החבל קשור בגולה: וירתק. מן עשה הרתוק כשיתקשר החבל כאילו ישתלשל לא ישיג אל המבוע גם כן ענית מלת ירחק שהוא כתוב ומלת ונרוץ מן ותרץ את גלגלתו מענין וירוצצו כאשר תשבר הגולה: וירוץ הגלגל אל הבור. ישבר הכד ואין מים עולים ומלת ונרוץ בנין נפעל כמו נכון פועל עבר יחיד מן נכונו ללצים שפטים: וחבל הכסף. הוא חוט השדרה וקראו כסף בעבור היותו לבן: וגולת הזהב. הוא המוח ודמהו לזהב בעבור הקרום שהוא אדום אשר הוא עליו והכד היא המרה ונקרא כד בעבור ששם תתחבר המרה האדומה: והמבוע. הוא הכבד: ונרוץ הגלגל. גלגולת הראש שהיתה למעלה לעולם ירדה אל הבור מתחת לארץ:
רַלְבַּ״ג ירתק. ישבר ויחתך. חבל הכסף. משל לעורקים הבלתי דופקים אשר בהם ישולח הדם מהכבד אל האברים. ותרוץ. וישבר ויפסק. גולת הזהב. הוא מענין גולות מים והם הברכות המשולחות לאברים מהלב שבהם דם ורוח והם העורקים הדופקים.
מְצוּדַת דָּוִד עד אשר וגו׳. מוסב על המקרא שלמעלה בראשית הענין שאמר וזכור וגו׳, לומר זכור בוראך טרם שיהיה נעשה חבל הכסף כמו שלשלת ועל חוט השדרה יאמר שהוא לבן ככסף, ובמות האדם חסר מוחו ומתרוקן וייבש ומתעקם בתוך החוליות ונעשה כשלשלת: ותרוץ גולת הזהב. על מוח הראש יאמר על שהוא כמעין הנובע ללחלח ולהשקות את חוט השדרה, ולפי שהקרום שעליו הוא אדום קראו זהב, כי מראה הזהב היא אדום, ורוצה לומר אז ירוצץ מוח הראש ולא ישקה עוד את חוט השדרה: ותשבר כד. על כיס המרה יאמר שנקרע אז, ומי המרה נשפך על הכבד במקום מושבו ואחז במשל מכד מלא מים הנשבר על המעין, והמים שבכד יורדים אל המעין מקום שאין צורך אל המים, וכן היא שפיכת מי המרה על הכבד. כי בהיות האדם חי אמרו רז״ל כבד כועס והמרה זורקת בו טפה ונח מכעסו אבל אז אין הכבד כועס ואין צורך אל טפת המרה: ונרוץ הגלגל. גלגולת הראש שהיתה למעלה, מריצים אז להורידה אל בור הקבר מתחת לארץ:
מְצוּדַת צִיּוֹן ירתק. ענינו כמו שלשלת כמו ורתוקות כסף צורף (ישעיה מ יט): ותרוץ. מלשון רציצה ושבירה כמו וירעצו וירצוצו (שופטים י ח): גולת. מעין כמו גולות מים (שם א טו): כד. שם כלי כמו וכדה על שכמה (בראשית כד מה): המבוע. מעין הנובע: ונרוץ. מלשון ריצה ורדיפה: הגלגל. גלגולת הראש:

ז וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ׃

רַשִׁ״י וישב העפר וגו'. מבבל באו לבבל חזרו: והרוח תשוב. זו רוח הקדש שכיון שנסתלקה רוח הקדש גלו:
אִבְּן עֶזְרָא וישוב. לא ישאר בגוף כי אם העצמות גם הם ישובו עפר: והרוח תשוב. זה הפסוק יכחיש האומרים שהרוח היא מקרה כי המקרה לא ישוב:
מְצוּדַת דָּוִד וישוב העפר. הגוף שהוא מעפר, כי תחלת יצירת האדם הראשון היה מן העפר, ישוב אז אל הארץ ולהתהפך להיות עפר כמו שהיה בתחלת היצירה: והרוח. נשמת האדם תשוב אל המקור אשר ממנה נחצבה למעלה, אל האלהים אשר נתנה לו בעת הלידה:
מְצוּדַת צִיּוֹן על הארץ. אל הארץ:

ח הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל׃

רַשִׁ״י הבל הבלים. אני רואה בעולם: אמר הקהלת. מי שבו קבוצת החכמה: הבל הבלים. כל מה שנברא בששת ימי בראשית:
אִבְּן עֶזְרָא הבל. יתכן היות מלת הבל שתי לשונות האחד כמשקל זהב והשני הידוע על משקל ארץ כמו ויעל עשנו כעשן הכבשן ויסמך בצרי כמו חלב עזים ויש אומרים כי הבל ל׳ ציווי והענין כמו עזוב ובא ה״א הידיעה על קהלת בעבור היותו תואר השם כי לא יבא על שם העצ׳ וכאשר זכר מות האדם אמר נתברר לך מה שאמרתי לך בתחלה הבל הבלים:
מְצוּדַת דָּוִד הבל הבלים אמר הקהלת. יתכן שאלה דברי המעתיק את הספר, ואמר הנה המלך שלמה המאסף הדעות המנגדות, יפה הזהיר לההביל את ההבלים אותם שהם הכל הבל, שלא בא מהם תכלית ראוי ויקר, (אבל אין ראוי לההביל אם באחרונה בא מהם תועלת, יען נמצא בהם דבר טוב ומועיל) וכאומר הואיל וכן הוא סוף האדם כאמור, הנה נתאמת האמור בראשית הדברים הבל הבלים וגו׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן הקהלת. ענין אסיפה וקבוץ כמו קהלת יעקב (דברים לג ד):

ט וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד־דַּעַת אֶת־הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה׃

רַשִׁ״י ויותר שהיה קהלת חכם. ויותר ממה שנכתב בספר זה היה קהלת חכם: ואזן. עשה אזנים לתורה כקופה זו שאין לה אזנים לאחוז בה ובא ועשה לה אזנים שתיקן עירובין לסייג שמירת שבת ותיקן נטילת ידים סייג לטהרה וגזר על השניות סייג לעריות:
אִבְּן עֶזְרָא ויותר. עוד יתמיד כמו עוד טומאתו בו: ואזן. שירים או חבור מאזני החכמה או הוא מן אזנים כענין השמיע: וחקר. הוא דרכים לעם לחקור בהם החכמ׳ ויהי׳ פועל יוצא לשנים פעולים: תקן משלים הרבה. וידבר שלשת אלפים משל:
רַלְבַּ״ג ויותר. ר״ל והשאר וכמוהו ואת היותר החרמנו.
מְצוּדַת דָּוִד ויותר וגו׳. יותר ממה שהיה קהלת חכם בעצמו, עוד היה בו מעלה יתרה, כי למד דעת את העם והיה מחכים את אחרים: ואזן. היה מאזין להם דברי חכמה, כי היה לו לשון למודים להבין לזולת: וחקר. הורה דרכים לעם לחקור בהם החכמה: תקן. עשה וחבר משלים הרבה, כמו שנאמר וידבר שלשת אלפים משל:
מְצוּדַת צִיּוֹן ואזן. מלשון האזנה ושמיעה כמו האזינו השמים (שם לב א) והוא מלשון אוזן: תיקן. עשה וחבר:

י בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי־חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת׃

רַשִׁ״י בקש קהלת. נתן לבו וחזר על הדבר ומצאו: דברי חפץ. הלכה למשה מסיני: וכתוב יושר. זה תורה שבכתב והנביאים:
אִבְּן עֶזְרָא בקש קהלת למצוא דברי חפץ. היא החכמה העליונה עד שמצא והענין מה חפץ יש בזה שנברא כך ולמה כך: וכתוב יושר. הוא פירוש וכמוהו על ספר הישר ואיננו אצלנו:
מְצוּדַת דָּוִד בקש קהלת וגו׳. כל הדברים שהיה חפץ לדעתם היה מבקש למצוא אותם, כי היה מטריח עצמו לעמוד על האמת: וכתוב יושר. גם היה מבקש ומחפש כתיבת יושר מבלי עול, ודברי אמת מבלי הטעאה, ומהם השכיל מה שהשכיל:

יא דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד׃

רַשִׁ״י דברי חכמים. שעשו סייג לתורה בגזירות להרחיק את האדם מן העבירה כגון אכילת קדשים עד השחר והם אמרו עד חצות וקריאת שמע דערבית כמו כן: כדרבנות. מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה כך דבריהם מכוונים את האדם לדרכי חיים: וכמשמרות נטועים. מה מסמר זה קבוע אף דבריהם קבועים ומה נטיעה פרה ורבה אף דבריהם פרים ורבים למצוא בהם טעם: בעלי אסופות. מסמרים שיש להם גולגולת אסופה וגסה גרו"סה בלע"ז כן פירשו דונש בן לברט: נתנו מרועה אחד. כל דבריהם דברי אלהים חיים הוא אמרן ורועה אחד נתנן משה מפי הגבורה: וכמשמרות. כתוב בשי"ן שהתורה בעשרים וארבעה ספרים וכמנין משמרות כהונה ולויה:
אִבְּן עֶזְרָא דברי. יש בדברי הקדמונים דברים שהם כדרבונות לבהמה שמיסרים ומפקחים הנפש ויש כמסמרות נטועים הגדולים שיאספו הדלתות שלא יתפרדו וזאת תורת האדם ויש אומרים וכמסרו׳ נטועים דברי בעל אסופות הם הלוקטים מספרים רבים ויחברו מחברות אף על פי שיחלקו כלם לימדם בורא אחד: ומלת רועה. בעבור שדימה האדם לבהמה הצריכה דרבונות:
מְצוּדַת דָּוִד דברי חכמים. כי דברי חכמים המה כדרבנות, מה דרבן מכוון את הפרה לתלמי השדה, כך דברי חכמים מכוונים את האדם לדרכי החכמה: וכמשמרות נטועים וגו׳. דברי בעלי אסופות הם המלקטים מספרים שונים ויחברו מחברות, המה דברים קבועים כמסמר הקבוע במקום תחיבתו ועוד המה פרים ורבים כאלו היו נטועים בארץ, רוצה לומר דבריהם קיימים. ועוד יוכל החכם להוציא מהם טעמים רבים: נתנו מרועה אחד. אף שיש בהם דעות מבני אדם שונים כולם אמתיים, כי חכמת כולם נתנו מן המקום ברוך הוא החונן לאדם דעת ולפי שדימה את האדם לבהמה הצריכה דרבונות, אחז לשון רועה מלמד את הבהמה:
מְצוּדַת צִיּוֹן כדרבנות. הוא כעין מחט תחוב בראש מלמד הבקר לכוון אותם לחרישה כמו להצב הדרבן (ש״א יג כא): וכמשמרות. וכמו וכמסמרות בסמ״ך והוא מלשו מסמר ויתד: נטועים. מלשון נטיעה: אספות. מלשון אסיפה וקבוץ:

יב וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר׃

רַשִׁ״י ויותר מהמה בני הזהר. ויותר מיושר דברי אמת דברים הכתובים בספרים הנזכרים למעלה: בני הזהר. לשמור דברי חכמים ואם תאמר אם יש בהם צורך למה לא נכתבו: עשות ספרים הרבה אין קץ. אם באנו לכתוב לא הספקנו: ולהג הרבה יגיעת בשר. ואם לתת לב לגירסא חבילות יותר ממה שאין הלב משיג יגיעה היא לבריות שאין להשיג ואל יאמר הואיל ולא אוכל לגמור המלאכה למה אתחיל, אך:
אִבְּן עֶזְרָא ויותר. הזהר מעשות ספרים כמו השמרו לכם עלות בהר וענין עשות קנות או כתיב׳ עי אין קץ להם ולמ״ד להג שרש כלמ״ד למד דעת כמשקל להט החרב ואין לה דומה ובלשון ישמעאל הוא כמו קריאה:
רַלְבַּ״ג ולהג. הוא שם מן הגה כמו קו מן קוה וצו מן צוה וענינו להיגה וכן הבינוהו רז״ל אמרו להגיון נתנו ולא ליגיעה: ביאור דברי הפרשה: שמח בחור בילדותך כי בו ימצא כחך שלם לשלמות טבעך ויטיבך לבך בימי בחורותיך לחקור בעניינים העיונים והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ר״ל שתמשך אחר העיון והחוש לא שתבלבל החוש מפני העיון כמו שעשו קצת הקודמים ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט אם לא תעשה בהם הראוי והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך ולא תמשך אחר התאוות הגופיות אשר הנה מסירות השגחת ה׳ יתברך ממך וזה סבה שיבואוך הרעות כי הילדות והשחרות הוא הבל ולזה אין ראוי שתמשך להנאות העולם ולא תרבה התענוגים ולזה ראוי שתזכור את בוראך בימי בחורותיך שהיה לך פנאי בזה ותמצא מוכן להשתדל במושכלות לחוזק כליך הגופיים העוזרים לשכלך בזה העת עד אשר לא יבאו ימי הרעה והם ימי השיבה והיששות ויגיעו שנים אשר תאמר אין לי חפץ בהם עד אשר לא תחלש ראותך וידמה לך שתחשך השמש והאור והירח והכוכבים וידמה לך שישובו העבים אחר הגשם לחולשת ראותך ביום שיזועו שומרי הבית והם החושים שכבר יקרה להם תנועה ורעש מרוב החולשה וכן יקרה זה לשאר האברים והתעותו אנשי החיל כאלו תאמר הכח המושך והדוחה והמחזיק והמעכל שלרוב היששות וחולשת הכח תתבטל פעולתם ובטלו השניים הטוחנות כי מעטו ונפלו וחשכו העינים אשר היו בימי הנערות רואות בארובות ובמעט אורה ויקרה לו מחולשת חוש השמע שידמה לו שיסוגרו לו דלתים בשוק לקול הנמוך אשר תחדשהו הטחנה וזה יהיה מחולשת חוש השמע ומתנועת האויר אשר באמצעותו יקבל חוש השמע מוחשו כמו שהתבאר בספר החוש והמוחש ומרוב היששות והחולשה יקום בבקר השכם לקול הצפור כי לחולשת פעולותיו הטבעיות תהיה שנתו קצרה וישחו כל בנות השיר כי לא ישיג בהם ערבות או ירצה בזה כי הזקן לחולשת הכח הפועל בו בנעימות הקוליות ורבוי החומר המתפעל יתחייב שיהיה קולו עב ונמוך בשיריו וכבר התבאר זה בספר ב״ח גם מגבוה ייראו וכאלו הם הבורחים מהגבוה וילכו מפני זה כפופים ויתחדש להם חתת ופלצות בדרכם מצד חולשתם וכאלו ירצה בזה שמגבוה יראו והוא המוח כי בו נמצא ההתכה רבה בהם ויתחדשו להם נוזלים רבים יחדשו להם חתת ברדתם מן המוח וינאץ השקד רוצה לומר שתבא השיבה ויהיה מעמס לכבד ומשא לחגב והוא הדפק ולזה תהיה תנועתו מתונית ותבטל התאוה למזון ותפר כי הולך האדם אל בית עולמו רוצה לומר שהוא דובק אל המות וסבבו בשוק הסופדים עד אשר לא ירתק חבל הכסף והם העורקים הבלתי דופקים אשר ידלו האברים באמצעותם מהכבד והלב והדם ועמו מעט מהרוח החיוני ותשבר הגולה אשר באמצעותה ידלו האברים הדם והרוח והם העורקים הדופקים ותשבר הכד אשר ירצו למלאה על המבוע אשר ימלאוה ממנו וירוץ הגלגל אל הבור והוא הפך התנועה אשר תצטרך לאדם ממנו כי האברים לא די שלא ידלו ממנו אבל יותך מהם וישוב העפר על הארץ כשהיה וכן הענין בשאר היסודות והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ולזה ראוי שתשתדל בהשלמה בעת שתוכל כי אחר המות לא תוסיף שלמות זולת מה שהגיעה אליו בעת החיים בדבקותה לחומר. ובכאן נשלם מה שצוה עליו זה החכם ובעבור שלא ידמה האדם שתהיה סתירה בדבריו ושלא ילמד ממנו לעשות הבלתי ראוי שב לזכור שכבר אמר המחבר בזה הספר דברים רבים שהם הבל ואין הרצון שתהיה כל מה שאמר הבל אבל ירצה בזה שכבר ימצאו בדבריו דברים רבים שהם הבל כי כבר תבא מלת כל בלשונינו בכמו זה האופן הרבה וזה תכלית מה שתגיע אליו עיוננו בזה הספר באופן כולל: והשאר מה שהיה קהלת חכם באלו העניינים רוצה לומר בכשרון המעשה ובענין החכמה למד בו עוד דעת את העם שקל במאזני שכלו איך ראוי שיהיה מנהג האדם באלו הדברים וחקר בהם ותקן משלים הרבה יביאו האדם לאהוב הנאהב ולהרחיק מה שראוי שירוחק וזה היה ממנו בספר משלי. והנה זה הוא מה שיתבאר שספר ממנו שספר קהלת הוא נעשה קודם מן משלי. ואולם חקר בזה הספר בזה האופן וקבץ בו דברים סותרים לפי שהוא בקש למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת וזה לא ישלם באלו העניינים כי אם בזה האופן מהחקירה כמו שבארנו בפתיחת זה הספר: דברי חכמים הם כדרבונות שמכוונים אל היושר בחרישה כן דברי החכמים הם הולכים כלם נכח הדרוש אשר יחקרו עליו והם נטועים כמסמרים רוצה לומר שהם קיימים במקום אחד כי הם יעיינו בעצם הדברים ובמשיגיהם אשר הם תמיד באופן אחד לא במקריהם אשר להם במה שהם פרטיים והם בעלי אסופות רוצה לומר כי אלו הדברים אשר יחקרו בהם הם טבעיים משותפים לכל אנשי המין ההוא או הסוג ההוא והשאר והוא החקירה בעניינים האישיים במה שהם אישיים הזהר בני מהם כי לא תשלם בזה ידיעה ולא תגיע בזה הצלחה לנפש כי זה יביא לעשות ספרים הרבה אין קץ ולדבר הרבה וייגע עצמו במה שאין בו תועלת להיות האישים הווים ונפסדים ועוד כי גם בהיותם קיימים ישתנו אלו המקרים בהם עד שלובן ראובן עתה הוא זולת לבונו אמש כמו שהתבאר בספר השמע ובכאן טעו הקודמים וחשבו מפני זה שלא תהיה בכאן ידיעה ולבאר הצודק מדבריו מהבלתי צודק חתם זה הספר במה שכבר התבאר מדבריו הסותרים ואמר סוף דבר כל אלו הדברים הסותרים נשמעו והעולה מזה אחר ברירת הצודק מהם מהבלתי צודק הוא שראוי שתירא את ה׳ יתברך ותשמור מצותיו כי זה הוא מה שמכוון מכל האדם והוא תכליתם כי בזה יגיע האדם להצלחתו הנפשית כמו שבארנו בבאורינו לדברי התורה ועוד כי בזה גם כן תועלת בזה העולם וזה כי ה׳ יתברך יביא במשפט כל מעשה שיעשהו האדם אפילו בסתר אם טוב ואם רע ויענישהו על הרע ויגמלהו טוב על הטוב: ובכאן נשלם ביאור קהלת לפי מה שנראה לנו עתה. יתברך ויתעלה האל אשר עזרנו ברחמיו וברוב חסדיו על כל ברכה ותהלה:
מְצוּדַת דָּוִד ויותר מהמה בני הזהר. אמר דרך חיבה, אתה בני הזהר עוד יותר במעשיך, ממה שנאמר בספרים האלה המלמדים להזהר: עשות וגו׳. כאומר אם תשאל מפני מה לא כתבו בספרים מכל מה שראוי להזהר, ואמר לעשות ספרים הרבה להזהיר בהם מכל מה שיש להזהר, לא יהיה קץ אל הספרים ההם, כי מדברים הרבה מאד יש להזהר ואי אפשר לכתוב הכל בספרים: ולהג הרבה. ועוד לקרוא הרבה בספרים מרובים יגיעה היא לבני האדם הקריאה והזכירה, ולכן משכלו יזהר האדם ממה שראוי להזהר:
מְצוּדַת צִיּוֹן ולהג. אין לו דומה, ולפי ענינו פתרונו ענין התעסקות הלמוד וכן תרגומו ולמעסק בפתגמי אורייתא. ובפייט של ראש השנה בלהג מלהגים ובלשון ישמעאל הוא. כמו קריאה: בשר. כן יקרא האדם וכמו שנאמר יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה׳ (ישעיה סו כג):

יג סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם׃

רַשִׁ״י סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא. מה שתוכל עשה ולבך לשמים: ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. כי לדבר הזה נברא כל האדם:
אִבְּן עֶזְרָא סוף דבר. כבר השמעתיך הכל או שמעת כל מחלוקת החכמים זה עשה את האלהים ירא: כי זה כל האדם. ישוב לענין שעבר שהוא האדם בחייו ובמותו הבל וענינו כי זה מקרה כל האדם או כי זה עיקר כל האדם וישוב ליראת השם נכבד והנורא:
מְצוּדַת דָּוִד סוף דבר. תכלית כל דבר: הכל נשמע. כל מה שהאדם עושה נשמע הוא לפני המקום ברוך הוא ולא נכחד ממנו דבר, לכן את האלהים ירא שלא לעבור על דבריו מה שהזהיר שלא לעשות: שמור. לעשות אותם: כי זה כל האדם. רוצה לומר מה שנאמר למעלה מה שיקרה לאדם בחייו ובמותו, זהו המקרה של כל האדם אין נעדר ולכן מאד הזהר במצות המקום ברוך הוא:

יד כִּי אֶת־כָּל־מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל־נֶעְלָם אִם־טוֹב וְאִם־רָע׃[סוף דבר הכל נשמע את־האלהים ירא ואת־מצותיו שמור כי־זה כל־האדם]

רַשִׁ״י כי את כל מעשה. אשר אדם עושה, יביא האלהים במשפט, ולכך נקוד מעשה פתח והטעם למעלה לפי שאינו דבוק לשם: על כל נעלם. אפילו על השוגג: אם טוב ואם רע. אפילו נכשל במצוה כגון נותן צדקה לעני בפרהסיא: סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו': חסל פירש"י קהלת:
אִבְּן עֶזְרָא כי את. סוד שלא זכר בספר בראשית עד ויכלו לשם שם כי אם האלהים הוא סוד ספר קהלת: וענין על כל נעלם. כל מעשה נראה שתעשה יובא במשפט כפי הנעלם והענין כפי כונת הלב אם טוב ואם רע ויש אומרים ואפילו דבר שנעלם ממך והראשון יותר נכון בעיני: וברוך היודע האמת ומחסדיו אשאל לכפר שגיאותי ויעיר כבודי עד יודיעני אורח חיים:
מְצוּדַת דָּוִד כי את כל מעשה. את כל מעשה האדם אשר יעשה: האלהים יביא במשפט. המקום ברוך הוא יביא אותם במשפט לשפוט עליהם: על כל נעלם. רוצה לומר לא לפי הנראה לבני האדם, רק כפי כוונת הלב הנעלם מן הבריות: אם טוב. בין אם היה הכונה לטובה בין אם היה הכונה לרעה, לפיהן ישפוט וישלם גמול וכאומר לכן את האלהים ירא ואת מצותיו שמור:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.